שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון
חושן משפט · סימן לא
שאלה ראובן ששכר בית לזמן שנה ואחר שדר בבית בו"ג חדשים מת וחלי"ש והמשכיר תובע שכירות כל השנה כולה מהיורשים והיורשים רוצים לפרוע שכירות הזמן שעבר ולבטל השכירות דלהבא ולהניח הבית ולצאת אם הדין עמהם. גם יש לדעת אם היורשים אין רוצים לפרוע מדמי השכירות של השנה כלל לא על הזמן שלעבר ולא על זמן דלהבא ולהיות דרים ע"ס הזמן אם רשאים וזוכים בזה. עוד יש לדעת אם יש הפרש בטענות אלו מאשת המת לשאר יורשי המת ושכמ"ה:
תשו' דב"ז כבר הובא בס' הפוס' ז"ל ה"ה בספרתם ואולם הנה אנכי בא בשורותים אלו להציב לי ציונים להקל מעל הקורא כפי אשר תשיג ידי יד כהה הנה האדם הגדול הרשב"א ז"ל בח"א סי' אלף כ"ח כתב שהראב"ד ז"ל פסק שהדין עם המשכיר דכיון ששכר מעון הבית ה"ה כמכר גמור ונתחייב בדמים בין ידור בין לא ידור וכו' ומחויב הוא שלא להניח ביתו לפני זה עד זמנו. ואפי' באומ"ל טרח והבא דיורין אחרים לאו כ"כ וכו' ע"ש. ומב"י ז"ל סישי"ב הבי"ד וכתב שכן דעת התוס' ז"ל בפח"ה דנ"א. והיינו ממ"ש בשם ר"ת דגדול קנינו של שוכר שאפי' מת בתוה"ז המקום מושכר ליורשיו ע"ס הזמן. משא"כ באשה שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות ע"כ. ועם דאנא עבדו אמינא אהמ"ר דלפי הנר' אין מדבריהם הכרח דס"ל כהרשב"א די"ל דמ"ש התוס' כן ה"ד ליפוי כח היתומים דאם היורשים רוצים להשאר בבית ויהיה מושכר להם ע"ס הזמן דאינו יכול המשכיר לחזור בו ולבטל השכירות. ברם אם היורשים רוצים לבטל השכירות ולצאת מהבית מהיכן מוכח מדברי התוס' אלו שמחוייבים לקיים שכירות הבית כמו ששכר אותו מורישם דחשבינן להשכירות כמכר גמור כמ"ש הרשב"א ז"ל דדילמא דבריהם שנתנו יפו"כ לשוכר לגבי יורשיו ה"ד לתועלתם ולא לחובתם. אבל מאחר דנפק מפומיה דמרן מלכא ז"ל דהתוס' סל"ה כהרשב"א אנן מה נענה בתריה דודאי דעתינו בטילה לגבי דעתו ד"ע. גם ראיתי בשו"ת מוהר"ש הלוי ז"ל חח"מ סיל"ה דכתב דהסברא נותנת מתוך דברי ר"ת דס"ל כהרשב"א דכשם דלתועלתם של יורשי השוכר אמרי' דגדול כחו של קנין השוכר שלא יוכל המשכיר לחזו"ב. ה"נ אמרי' לחובתם של יורשי השוכר דלא יוכלו לחזו"ב והם חייבים להעמיד השכירות עליהם. משום דאם קנינו של שוכר הוא גדול דחל אפי' אתר מיתת השוכר מהיכא תיתי לומר לחצאין דלתועלת יורשי השוכר חל שכירות אביהם אבל לחובתם דלא יחול. א"ו כיון דס"ל לר"ת דשכירות השוכר חל לתועלת היורשים דהיינו כשהם רוצים בו ה"נ כשהיורשים אינם רוצים בשכירות חייבים להעמיד שכירות אביהם ע"ס הזמן שלקחו אביהם בשכירות ע"ש. ומ"ש דהסברא נותנת וכו' לע"ד אמינא דאדרבא לאידך גיסא דהרי מצאנו בכמה דברים דיפו כח היתומים הרבה וכאן ג"כ הסברא יותר נותנת לומר דאם המשכיר רוצה ליקח מעות מהיורשים נגד רצונם לאו כ"כ מאחר דהם מוחזקים ואם הם רוצים להעמיד השכירות עסה"ז כיון שהם מוחזקים ששוכנים בבית יכולים לומר דכח זכות מורישם הם יורשים ובזה אמרי' שכירות ליומיה ממכר הוי. שו"ר בב"ח סישי"ב בסו"ס שהביא דברי מרן ב"י ז"ל ודחאם וכתב דדוקא אם היורשים רוצים לעמוד בשכירות אזי הדין עמהם וחשיב השכירות כממכר משא"כ אם היורשים אינם רוצים אין מכריחים אותם ושכן נ"ל עיקר ע"ש. והיינו דס"ל כס' מוהר"ם ז"ל שהוב"ד במרדכי פ' האומנין דנשאל על לאה ששכרה בית ומתה ועתה היורשים אינם רוצים והשיב שאם לא נתנה כל השכירות היורשים פטורים מכל מה שלא דרה בו כיון שאירע אונס כדאמרי' בפ' האומנין האי מאן דאגיר אוגורי לדוולא וכו' ה"נ מיתה אין לך אונס גדול מזה ע"כ. גם מוהרשד"ם ז"ל חח"מ סימט"ו בנדונו שרוצה המשכיר לבטל השכירות מן היורשים שהשכירוהו לאחרים שאחר שהביא דברי מוהר"ם הנ"ל ותשו' הרשב"א דפליג עליו כתב וז"ל וכיון דס' הר"ם מסופקת קצת ועוד שאפשר שאפי' מוהר"ם יודה בנ"ד דנהי שאין השוכר חייב להעמיד השכירות אחר מיתה אבל לא יחוייב שאם ירצו היורשים לעמוד זמן השכירות שיוכל המשכיר להוציאם כלל הדברים שאני רואה שהדין עם יורשי השוכר עכ"ד. ברם מ"ש דס' הר"ם היא מסופקת קצת אם כונתו ע"ד מוהר"ם הנ"ל אנכי הדל לא ירדתי להבנת דבריו דמה ספק יש בדבריו דהרי מבואר בדבריו שאין היורשים עומדים במקום מורישם וכו' וכמ"ש הוא ז"ל בתחילה:
וה' משחא דרבותא דקפ"ח הביא דברי הב"ח שסתר דברי מב"י ז"ל ושכ"כ הש"ך סישל"ד סק"ב והוק"ל דכיון דס"ל דלא מיקרי שכירות ממכר ולכן אי"ח הבנים לפרוע שאר השכי'. א"כ מה"ט נמי גם המשכיר יכול לדחותו כיון שאינו מכר גמור וכו' ומה נשתנו אלו מאלו. ותי' דהשוכר את הבית זכה לו ולבניו אחריו בבית כל ימי משך השכי' ואי"ל כח למשכיר לדחותם. אבל אם היורשים אינם רוצים לזכות בה אין המשכיר מחייב אותם בדמי השכירות כיון שאינו מכר גמור לכל מילי להתחייב בדמי השכי' אם מת ולא דר. ואף לטעם שכתב מוהר"ם שהי"ל לבעה"ב להתנות היינו לחייב היורשים בשכירות שכיון שהוא מוציא מהם הי"ל להתנות תחילה. אבל לא אמרי' נמי איפכא וכו' וכ"כ מוהרשד"ם וכו' ע"ש:
וראיתי לה' מחנ"א ז"ל בה' שכירות סי"ה דהביא דברי מוהר"ם ז"ל דס"ל דהיורשים פטורים ושהרשב"א ז"ל פליג וס"ל דחייבים וכתב דלכאורה יש להביא ראיה לדברי הרשב"א מההיא דהשוכר את הספינה וטבעה בנהר דאם אמ"ל ספינה סתם ויין זה דצריך השוכר לתת כל השכירות כיין דהמשכיר יכול לקיים תנאו והשוכר א"י לקיים תנאו. וה"ה בשוכר בית ומת השוכר שצריך לתת כל השכירות כיון דהמשכיר יכול לקיים תנאו והשוכר א"י לקיים תנאו ע"כ. ויש לעמוד ע"ד חדא במ"ש לכאורה וכו' דנר' דאסיפא דמילתא נדחה קרי לה ושם לא דחה ראיה זאת כלל. שנית ת"ם אני דהא כבר מוהר"ם ז"ל גופיה שהוב"ד במרדכי פ' האומנין תבריה לגזיזיה לראיה זאת דאחר שפטר היורשים כיון שנאנסה לאה וכו' סיים שם וכתב ואע"ג דאמרי' בההוא פרקא השוכר הספינה וטבעה בחצי הדרך וכו' עד אילימא ביין זה וספינה סתם אם לא נתן אמאי לא יתן. שאני התם שגם בעל הספינה איבד הפסד ספינתו. אבל גבי פועלים דלא הפסידו כלום אלא שמתבטלים כיון דהבעה"ב אנוס לא יתן להם כלום. ה"נ מיתה אין לך אונס גדול מזה ע"ש. הרי דמוהר"ם בעצמו דחה לראיה בטו"ט ודעת שם. וחילוק זה כתבוהו התוס' בדע"ט בשם ריב"ן לחלק בין ההיא דספינה סתם ויין זה דחייב השוכר לשלם לההיא דאגר אגירי לדוולא ואתא מיטרא דהוי פסידא דפועלים דהפועלים לא איבדו כלום רק שנתבטלו אין נותן להם כלום. אבל בספינה סתם ויין זה שהמשכיר הפסיד ספינתו כפועל בטל מיהא אית ליה כיון שמזומן לקיים תנאו ע"ש. והתוח"ס ז"ל סירנ"ז הק' מדברי התוס' דבפ' האומנין דכתבו דהיכא דהבעה"ב אנוס פטור דמשמע דהיורשים פטורים כדברי מוהר"ם אדברי הרשב"א והראב"ד ז"ל דכתבו להיפך וגם הק' למ"ש התוס' בפח"ה דברי ר"ת משנה סתמית נר' להיפך. וכתב דהכרח לחלק דל"ד ההיא דהאומנין דאגר אגירי לההיא דמשכיר בית דהתם יש פסידא לבעה"ב. משא"כ במי ששכר בית מחבירו שאם מת השוכר יכולים היורשים להשכיר אותו לאחרים וזה החילוק הכרחי לדעת התוס' כדי שלא יהיה סתירה בדבריהם ואמיתי לדעת הרשב"א והראב"ד ז"ל עכ"ד. והגם דאין להק' דברי התוס' דמסכתא אחריתי ובפרט היכא דבמקום אחד הביאו בשם ר"ת וכיוצא ובמ"א הביאו בסתם כנודע בס' בעלי הכללים ע"ע. מ"מ רצה הז"ל לקרב ולהשוות הדעות ולא לשוויי פלוגתא ביניהם דהכי עדיף. האמנם לדידי אני הפעוט אין מן ההכרח לחילוק זה דכבר כתבתי לעיל דאין מדברי ר"ת הכרח לומר דס"ל דחייבים היורשים וא"י לבטל השכי' די"ל דדוקא אם היורשים הם רוצים בשכירות העדיפו כחם משא"כ כשהוא להיפף וכפי"ז שוב ליכא סתירה בדבריהם כלל וכמש"ל. שו"ר להרפמ"א ח"א סיצ"ד דהביא דברי מוהר"ש הלוי ז"ל הנ"ל וכ"ע דהחילוק נר' ברור דבשלמא לתועלתם וכו' ע"ש שהאריך והסכים דדעת התוס' שהביאו תי' ריב"ן ס"ל כמוהר"ם דהיורשים פטורים ממה שלא דר בה השוכר וכו' ודאי דמצו היורשים לומר קי"ל כמוהר"ם לפטור א"ע כ"ש דלפי מ"ש דר"ת אינו חולק על מוהר"ם והתוס' דמסכימים עמו דודאי דמצו היורשים לומר קי"ל כהתוס' וכמוהר"ם וכן נר' דעת מור"ם בסישל"ד וכ"כ הש"ך דהיורשים פטורים ע"ש. ועיין בס' אהל יצחק כהן ז"ל בחי' על הרמב"ם ה' מכירה בדכ"ד דהבי"ד הפרמ"א הנ"ל. גם התוח"ס שם כתב דמאחר דמור"ם בסישל"ד הביא דברי מוהר"ם ונר' מדבריו שחושש לסברתו שלא להוציא ממון מיד היורשים לא מלאני לבי לחלוק עליו ושו"ר בתשו' מוהר"ש הלוי בסיל"ה מה שנסתפק בד"ז מטעם קי"ל ולענ"ד נר' שאין לספק שיש לנו לחוש לדברי היחיד נגד הרבים וכו' עש"ב:
המתבאר מהאמור שאם המשכיר רוצה לבטל השכירות ויורשי השוכר רוצים לקיים השכירות עסה"ז ששכר מורישם ולפרוע השכי' לכ"ע לאו כ"כ דהמשכיר לבטל השכי' דאז אמרי' שכי' ליומיה ממכר הוי. ויש רבותא יותר בדברי מוהרשד"ם שם דנדונו הוא דלא דר בה היורש כ"א שהשכירה לאחר וזיכה הז"ל ליורש וא"י המשכיר להוציאם וודאי דכ"ש היכא דרוצה לדור בה היורש בעצמו. וה' בנ"י עייאש ז"ל בסיע"ט בנ"ד שהאפוט' הניח אחרים בהחנות והטיל מלאי לכיסם להתעסק ושיהיה בזה ריוח ליתום והמשכיר מערער בזה ושקיל וטרי הז"ל אי אמרי' דלא השכיר אלא לראובן בעודינו חי ולא אחרי מותו כ"ז שלא פי' לו ולב"כ או לא דגם לב"כ השכיר והאריך בדין אי אמרי' לו וליורשיו או לו ולא ליורשיו ויצא לחלק וכו' ושוב הביא לדברי מוהרשד"ם הנ"ל ולמד ממנו לנדונו במכ"ש דמטי הנאה ליתום מגוף החנות דעי"ז הם משתתפין עם זה שדר בחנות דפשיטא דחשיב כאילו אביו עודינו חי ואי"ל זכות למשכיר כלל עד יומא דמשלם זמניה עש"ב. הן אמת דאם רוצים היורשים לדור בבית עסה"ז ששכר מורישם ואינם רוצים לפרוע מדמי השכירות כלל על מה שרוצים לדור לאו כ"כ בזה וכמ"ש ה' בני אהרן ז"ל בסיכ"ט דנשאל בשוכר שמת בתוה"ז וטוען המשכיר לבן השוכר שישלם לו השכירות או יצא מהבית ובן השוכר טוען שאינו יוצא שאביו שכרה לזמן וברשות אביו עומדת ולא גרע מהניח להם אביהם פרה שאולה שמשתמשים בה כל ימי שאלתה. והשיב דלכאורה נר' דהדין עם ן' השוכר דמ"ש מההיא דשאלה והביא דברי הריטב"א ז"ל בפ' אלו נערות בחי' שם שכ"כ דאם שכר אביהם בית ומת שמשתמשים בה כ"י שכירותו ואין חייבים בשכירות אם לא הניח אביהם אחריות נכסים. והוק"ל ע"ד דמאחר דהזכות שי"ל לאב הוא השכירות שפורע ואם אין הבנים פורעים השכירות מה זכות י"ל לאב כדי שיאמרו זכות אב אנו יורשים. והוצרך לתרץ ולתת טעם לדבריו דכיון דשכירות אימ"ש אלא לבסוף נמצא קו"ז פרעון השכי' דהוי שלו וכשיבוא זמן הפרעון אמור יאמרו זכותו ירשנו ולא חיובו. עוד אפשר שטעמו וכו' והביא דברי הרשב"א דסי' אלף כ"ח ותשו' הגאונים סיר"ץ שהם היפך דברי הריטב"א דהשתא ביתך איני רוצה ושכירות איני משלם ס"ל דאי"ל כן כ"ש שאי"ל אני דר ואיני משלם והוצרך לישב דלא פליגי והרשב"א מיירי בהניח אביהם נכסים דבזה מודה הריטב"א כמ"ש כן בהדיא בדבריו. ושוב הכריח מדבריהם ז"ל דהם פליגי בדין ולענין דינא אסיק שהדין עם המשכיר שישלם ן' השוכר השכירות או יצא מהבית עש"ב:
ועיין בסיצ"ד במת השוכר והיה תנאי עמו מהמשכרת שהרשות נתונה בידו לישב בבתים כ"ז שירצה וכו' דנכנס שם הז"ל בההיא פלוגתא דלי וליורשי או לי ולא ליורשי והביא דברי הריטב"א ז"ל דל"פ רבנן וס"ל דלי ולא ליורשי אלא בתנאי ובמה שמתחייב אדם לחבירו מרצונו. אבל אם לוה ממנו ונתחייב לו מחמת ההלואה לו וליורשיו משמע. וכיון שכן גם בנ"ד דכתוב בשאלה הרשות נתונה ביד השוכר ראובן ודאי דלו ולא ליורשיו ושכ"כ מוהרי"א ז"ל סיצ"ז. וסיים דמ"ש בתשו' מוהרשד"ם סירצ"ה שהיורש במקום המוריש וכל כח שהיה למוריש יש ליורש אינו ענין לזה כלל דהתם מיירי במי ששכר בית לזמן ומת דהיורש עומד במקום המוריש דשכירות מכירה ליומיה. אבל בתנאי כיוצא בנ"ד פשיטא דעם ראובן משמע ולא ליורשיו עכ"ד ע"ש. וכונת דבריו היינו אם ירצו היתומים לישאר בתוך הבית ולקיים השכירות עסה"ז שקצב אביהם ולפרוע השכי' והמשכיר רוצה לבטל השכי' אזי הרשות ביד היתומים שהם במקום מורישם קיימי וכל כח שהיה למוריש יש ליורש. וליכא למישמע מדבריו ג"כ דאם המשכיר רוצה לסלקם שהרשות בידו, והוצרכתי לזה יען דראיתי בס' משר"א די טולידו ז"ל בח"א סימ"ו בתשו' שהובאה שם ממוהרמ"א ז"ל דכתב דמדברי הב"א ז"ל בסיצ"ד נר' דעתו דהמשכיר יוכל לסלקם וכלל סברתו עם ס' הפוסק שכס"ל בדעת מוהר"ם ז"ל וכו' ע"ש. דאחהמ"ר ליתא וכמבואר. ועיין במוהרשד"ם ז"ל בסירצ"ה דלא כתב שם בסיום דבריו שכל החיוב המוטל על המוריש מוטל על היורש כ"א כתב שהיורש במקום מוריש וכל כח שהיה למוריש יש ליורש. וכונתו היא להעדיף כח היורש ולא הוצרך לבאר יותר. אבל בסי' תט"ו אחר שהביא נוסח התשו' של סירצ"ה סיים כל כח שהיה למוריש יש ליורש וכל החיוב המוטל על המוריש מוטל על היורש וכו' ועוד שאפ' מוהר"ם יודה בנ"ד דנהי שאין השוכר חייב להעמיד השכירות אחר מיתה אבל לא יחוייב שאם ירצו היורשין לעמוד זמן השכי' שיוכל המשכיר להוציאם. כלל הדברים שאני רואה שהדין עם יורשי השוכר עכ"ד ע"ש. שהוצרך הז"ל בסיתט"ו לבאר באר היטב שלא יחוייב שאם ירצו היורשין וכו' יען דמקודם קאמר שכל החיוב המוטל על המוריש מוטל על היורש וכדי שלא יעלה על הדעת ללמוד מאלו הדברים דהמשכיר יוכל לסלקם ע"כ הוצרך לבאר זה בפי'. משא"כ בסירצ"ה דלא סיים כדברים אלו לא הוצרך שם לבאר כמו שביאר בסיתט"ו בפי' דממילא משמע דאיהו קא עסיק ומסיק בזכותא דיתמי. ולעולם דדבריו שבסירצ"ה ושבסיתט"ו בחדא מחתא הם. וגם את זה הוצרכתי להרחיב בזה יען דשם במשר"א ז"ל כתב דלדעת מרן בדעת מוהר"ם ז"ל דאין לחלק בין כשהיורשים באים להסתלק ובין כשבא המשכיר לסלקם ומשו"ה הביא ראיה מהתוס' וכן מתבאר מדברי מוהרשד"ם בסירצ"ה דסל"ה שאין לחלק ויראה טעמו כמש"ל מזה שלא תלקה מדה"ד וכו'. והמגיה שם כתב ע"ז ז"ל א"ה ומדברי מוהרשד"ם עצמו בסיתט"ו מתברר להיפך ע"כ. דלמ"ד גם בסירצ"ה אין למשמע מדבריו דאין לחלק וכאמור דבין בסירצ"ה ובין בסיתט"ו דבריו הם על אופן אחד סובבים וכנ"ל. באופן דמ"ש שכן מתבאר מדברי מוהרשד"ם והב"א ז"ל דליכא לחלק בהכי אחהמ"ר ליתא וכדבר האמור. ומהתימה עליו שכפי"ד הו"ל דברי הב"א ז"ל סתרא"י נינהו מסיצ"ד לסיכ"ט דבסיכ"ט כתב שם בפי' דאם ירצו היורשים להניח הרשות בידם ע"ש. ואיך לא העיר בדבריו שבסיכ"ט דמבוארים שם היפך מזה. ולא לבד דשם בסיכ"ט ביאר דעתו אלא דביאר ג"כ שם דעת מוהרשד"ם ז"ל דסל"ה דיש לחלק כן ושכ"כ בפי' בסיתט"ו כיעו"ש. והיותר תימה דהוא ז"ל בעצמו באותה תשו' אח"כ הבי"ד הב"א ז"ל שבסיכ"ט וכתב דלכאורה דבריו לענין הדין הוי היפך ממש דמוכח מדבריו שם שאם מתרצה היורש לדור ליכא מאן דפליג וכתב דגם נדונו היה באופן זה דלא שייך דין דלו ולא ליורשיו וכמ"ש לדברי הריטב"א ז"ל ולהכי נסתייע מדברי הריטב"א ולא הזכיר מזה כלל ע"כ ע"ש. דאיך אחרי ראותו דברי הב"א ז"ל שבסיכ"ט לא חזר להעיר על מ"ש דבריו בתחילה דיש להם ביטול מכח דברי הב"א שבסיכ"ט וכנ"ל ולי צ"י. והמשר"א ז"ל זיכה להמשכיר אם לא ירצה לקיים השכירות עסה"ז וכל חיליה בתחילה מכח דלו ולא ליורשיו וכו'. ולא זכר שר כלל מתשו' מוהרי"ע ז"ל בס' בני יאודה סיע"ט דשם נכנס בזה דלי ולא ליורשי וכו' ושקיל וטרי בה ולבסוף אסיק לדינא לזכויי יורשי השוכר ולמד לדינו מההיא תשו' דמוהרשד"ם ז"ל סיתט"ו וכנז"ל ע"ש. ועיין בס' שמחת יאודה דקי"ח דהאריך להוכיח דבחיוב אמרי' לי וליורשי ושגם מוהרש"ך ומוהראנ"ח ז"ל סל"ה כס' מוהרימ"ט ז"ל דלא כס' בני אברהם סי"ב דכתב דפליגי ואף את"ל דפליגי עכ"ז מאחר דהריטב"א והרשב"א ז"ל ס"ל דבחיוב שמתחייב האדם בדבר קצוב לו וליורשיו להם שומעין ולא לס' האח' וכו' ע"ש וכ"כ בדס"ח. והמשר"א ז"ל שם הבי"ד וכתב מ"מ עיין להעדב"י סי"ל שכתב שדברי הריטב"א בפ' מי שאחזו הם היפך ס' מוהרימ"ט דתפס במושלם דכל תנאה וחיובא דמחייב מרצונו אמרי' לו ולא ליורשיו ושכן הסכים מר אביו הרדא"ב שם וה' סם חיי סי"א ס"ל דהריטב"א חולק על מוהרימ"ט ועיין לה' דברי אמת בזכרונותיו דציין להמרדכי פ' מי שאחזו דהולך מנה לפ' לו ולא ליורשיו ומאחר דבאנו לידי מידה זו דדינו של מוהרימ"ט במח' הוא שנוי וכו' ע"ש. מ"ש דהעדב"י ז"ל כתב דדברי הריטב"א בפמ"ש הם היפך ס' מוהרימ"ט. עיין בשמח"י דס"ח דבתחי' הבי"ד הריטב"א שבפמ"ש ושהמ"א בה' זכייה סיכ"ב כתב שהם חולקים ע"ד מוהרימ"ט והאריך שם השמח"י להק' גם דברי הריטב"א אהדדי ובא לכלל ישוב. גם הביא שם דברי העדב"י ותמה על המחנ"א והעדב"י עש"ב:
והנה בס' בני אהרן ז"ל בסיכ"ט בתחילת התשו' הביא דברי הריטב"א בחי' על פא"נ דכתב בשם הראב"ד ז"ל בההיא דמתה אין חייבים באונסיה דפי' הראב"ד ז"ל שאעפ"י שנשתמשו בה אי"ח באונסיה כי הם קיבלו זכות אביהם. אבל לא קיבלו עליהם חיוב שאלה וכיון שכן ה"ה פטורים ממנה כ"ז שלא חל החוב על אביהם מחיים או שלא הניח להם אחריות נכסים ע"כ. ובאותה תשו' ריש דל"ד ע"ב כתב וז"ל ועוד שהנמק"י כתב בפ' הגוזל בתרא בשם הראב"ד ז"ל דהא דאמרי' מתה אין חייבים באונסיה ה"ד כשמתה באגם שלא אשתמשו בה אבל כי נשתמשו חייבים ע"כ. הרי דהריטב"א והנ"י כל אחד מהם מביא בשם הראב"ד ז"ל היפך דברי האחר ממש. ולא ידענא איך הבנ"א ז"ל בתחי' הביא דברי הריטב"א מ"ש בשם הראב"ד ושוב כתב מ"ש הנ"י בשמו והם הפוכים זמ"ז ומדוע לא העיר הבנ"א ז"ל בזה וצ"ע:
גם נתבאר לעיל דשכירות הזמן שדר בה מורישם חייבים הם לשלם אם הניח להם נכסים. ולא מיבעיא לדעת הרשב"א ז"ל ודעי' דודאי הם חייבים לשלם אלא גם מוהר"ם ז"ל ס"ל כן וכמו שכן הוא מבואר בדבריו וז"ל נר' בעיני אם לא נתנה כל השכי' היורשים פטורים מכל מה שלא דרה בה כיון שנאנסה וכו' מיהו ממה שדרה בה כבר אם לא נתנה יתנו היורשים משלה דאילו בעיא למידר בה עד השתא מי לא בעיא למיתב כדאמרי' התם השוכר את החמור ומת בחצי הדרך וכו' ע"ש:
והיכא דהיורשים אינם רוצים להעמיד השכירות עסה"ז ששכר מורישם הם רשאים כמש"ל דעת הפוס' דיכו"ל קי"ל וכ"כ הבנ"א ז"ל שם באותה תשו' דנשאל ג"כ על נד"ז והשיב דהגם דמב"י ז"ל כתב דגם דעת התוס' כהרשב"א ס"ל נלע"ד דאינו מוכרח דאפשר דכיוונו לדברי הריטב"א לומר דאם מת בתוה"ז המקום מושכר ליורשיו עד הזמן בלי פריעת שכירות וא"י בעל המקום להוציא המקום מידם. או י"ל דר"ת לא אמרה רק לענין היורשים שאם ירצו להעמיד השכי' עד הזמן שלא יוכל המשכיר להוציאם. אבל אה"נ שאם לא ירצו היורשים להעמיד השכי' הרשות בידם וכדברי מוהר"ם ז"ל וכו' וכיון שהריטב"א ז"ל ס"ל יותר חדוש מזה כמש"ל נצרף סברתו עם ס' מוהר"ם לפחות לענין זה שיוכל לומר בן השוכר ביתך איני רוצה ושכירות איני משלם אלא לפי חשבון שדר בו אבי. ומה גם שאפשר שר"ת ז"ל כך דעתו ויכו"ל קי"ל כסברתם שלא להוציא ממון כנ"ל זת"ד ע"ש:
אשר מהאמור ומדובר ת'ם אני על העדב"י ז"ל בסיע"ח דנשאל בראובן שהשכיר בית לש' בימי הקיץ ודר בה עד חשון ומת ותובע ראובן מיורשי ש' שארית ימי הגשמים כתקחז"ל ויורשי ש' אומרים אמת כי מורישנו דר בה עד עכשיו אנחנו אין רוצים לדור בה עוד ואין אנחנו נותנים שכירות ימי הגשמים שלא דר בה. והשיב דלכאורה היה נר' דהדין עם ראובן דלא עדיפי היורשים ממורישם וכשם שאם היה ש' קיים לא היה יכול להוריקה ביהג"ש גם הם מממונו חייבים לשלם דהו"ל כשוכרו לזמן וכבר נשתעבדו נכסיו. אך כד מעינינן שפיר חזינן דהם פטורים דעכל"ק הכי אלא היכא שראובן השכירו לזמן דבהא אם מת השוכר תוה"ז חייבים יורשיו לשלם כדרך שחייבים לשלם כל חוב אביהם. אמנם בכה"ג דהחיוב למורישם בא מחמת תקחז"ל א"כ י"ל להרע להם לא תקינו להו רבנן וכו' ע"ש. דדבריו ז"ל באו כמשה מפי הגבורה כאילו דין זה שאם שכר מורישם לזמן שהם חייבים לשלם השכי' עסה"ז כמו מורישם הוא מוסכם מכל הפוס' ז"ל ולא זכר שר דדב"ז כבר הובא בגדולי הפוס' ז"ל ויש דפטרו את היורשים אפי' דשכר מורישם לזמן והאח' ז"ל כתבו דיכולים היורשים לומר קי"ל, שו"ר דה' אהל יצחק כהן ז"ל בחח"מ סינ"ט הק' עליו כן וז"ל ונר' דאישתמיט מיניה כל הני רבוותא דס' דאפי' בא לו מכח חיובו אפי"ה יורשיו פטורים כיון שנאנס דהו"ל להתנות וכו' ואי מיירי נדון שלו בענין שהתנה בפי' העיקר חסר והו"ל לפרש ע"כ. ומה שעלה בדעתו לישב דבריו על נקלה וכתב דאי מיירי נד"ש בענין שהתנה אחהמ"ר אין לומר זה בכונת דבריו כלל דמפשט דבריו מבואר דקאמר בדרך כלל וס"ל בפשיטות דכל שהוא לזמן חייבים היורשים לשלם מאחר שנשתעבדו נכסיו. ובודאי דהיתה העלמ"ה מעי"ק סברת הפוס' ז"ל דפטרום ויכו"ל קי"ל. דכבר נתבאר דד"ז במח' שנוי מערכה לקראת מערכה ומוהר"ש הלוי ז"ל הוא מסופק בדבר אם היורשים יכו"ל קי"ל כמוהר"ם ז"ל והתוח"ס ז"ל כתב בפשיטות דיכו"ל קי"ל וכ"כ הפרמ"א ז"ל וכ"ש לפי מ"ש דר"ת והתוס' ז"ל מסכימים עם מוהר"ם וכ"כ הב"ח והש"ך ז"ל. וכ"כ הבנ"א ז"ל וה' אהל יצחק ז"ל וכ"ש בהגלות דברי הריטב"א ז"ל שהביאם הבנ"א ז"ל בודאי דיכולים היורשים לומר קי"ל ופטורים:
מעתה ניהדר אנפין לידע אם אירע דבר כזה וליכא יורשים רק אלמנת השוכר והיא רוצה לבטל השכירות אם יהיה דינה כדין היורשים ופטורה מדין קי"ל או לא. הנה מוהרשד"ם ז"ל בחאה"ע סיקפ"ד נשאל ע"ז אם האל' חייבת בשכירות או לא ובתחילה הביא דברי הרשב"א ז"ל דסי' אלף כ"ח הנ"ל וכתב למדתי מכאן שנכסי השוכר ערבים בשבילו ואעפ"י שיצאו הנכסים מרשותו כיון שמת והיה יכול לומר בנו ביתך איני רוצה להבא אפי"ה חייב וכ"ש וק"ו למה שעבר. מה יש כאן שהאשה אומרת בעלי חייב השכי' וחייב לי כתו' אני רוצה לתפוס המט' בעד כתו' לזה אני אומר דאע"ג שנניח שכתוב בכתו' מט' אג"מ מ"מ וכו'. וא"כ ידוע שכשאדם נכנס לדור בבית אחד ומכניס שם נכסיו ומט' דאדעתא דהכי מכניסם שאם לא יפרע לבעה"ב שבעה"ב יעכב המט' ולא יניח להוציאם עד יפרע לו השכי' וז"פ. ועוד אני אומר שאפי' נניח שאינו מכניס המט' אדעתא דהכי מ"מ חצירו וביתו ש"א קו"ל והנה הוא קדם בתפיסה יותר מן האשה. וזה שלא ימנע מהחלוקה או נאמר שהאיש והאשה שוכרים הבית. או נאמר שהאיש לבדו הוא השוכר לא האשה כלל. אם נאמר שהאשה והאיש שוים בשכי' הרי היא ג"כ חייבת כשנים שלוו וכו' ואם אין לאשה בשכי' כלל נמצא שתיכף ומיד במות האיש חצירו וביתו של בעה"ב קנה לו המט' וזכה בהם להפרע מהם ואעפ"י שלא אמר תזכה לי חצירי מהני כמי שאמר וכו' ע"ש:
וראיתי לה' עוגת אליאו ז"ל בסיל"ד דמוהר"א ז"ל שלח אליו דהוק"ל ע"ד מוהרשד"ם ז"ל מסוגית השואל דק"ב דאמרי' בזבל של בעה"ב ואוקמוה בתורי דאתו מעלמא וחצר דלא מוגרא לפירש"י ז"ל דמשמע מינה הא לא"ה לא קנה לו חצירו אפי' בתורי דאתו מעלמא ולדברי מוהרשד"ם ז"ל תיקני לו חצירו ואפי' להרמב"ם שפי' היפך פירש"י אכתי יכולה האשה לומר קי"ל כרש"י והראב"ד ז"ל גם קי"ל שכירות ליומיה ממכר הוי. וכמוהרא"י ז"ל ישב דמאי דקאמר דחצירו ש"א קו"ל וכו' הוא בחלוקה שניה דאין לאשה בשכירות כלל אזי תיכף במות האיש קנה לו המט'. ולא אמר כן בחלוקה הא' דאף אם יש לאשה בשכי' דהאיש והאשה שוים בשכי' אעפי"כ קנה לו המט' דאם היה אומר כן אז היה קשה טובא הקושיא הנ"ל. ועוד דאף כי נימא דאף אם האיש לבדו שוכר הבית אפי"ה לא תיקני לו המט' יש לישב דבריו דבגמ' שם אמרו אילימא בחצר דאגיר ליה לשוכר ותורי דשוכר אמאי של בעה"ב. והכונה היא דכיון דמעלה לו שכר אמאי יהיה של בעה"ב. אך אמנם בנדון מהרשד"ם ז"ל דמה שרוצה ליקח המט' הוא כנגד השכי' אה"נ דקנה לו המט' וז"ב. דבזה נסתלקה התמיהא השנית מהא דקי"ל שכירות ליומיה ממכר דמאי דאמרי' הכי היינו כשמעלה לו שכר וכמ"ש הרא"ש הבי"ד הטור בח"מ סיר"ם ס"ג. אכן בנדון מוהרשד"ם דלא היה מעלה לו שכר הא ודאי יפה כתב דקנה לו המט' כנגד דמי השכי' ע"כ. ואנא זעיר"א הוק"ל ע"ד בתשו' הרשב"א ז"ל הנ"ל מבואר דאפי' אינו מעלה לו שכר אמרי' ביה שכירות ליומיה ממכר שהר שם בנדונו השוכר עדיין לא פרע השכי' ומת בתוה"ז והבן טוען דביתו אינו רוצה ושכי' אינו משלם אלא לפי חשבון שדר בו אביו. וכתב שהראב"ד ז"ל פסק שהדין עם המשכיר דכיון ששכר שמעון הבית ה"ה כמכר גמור ונתחייב בדמים בין ידור בין לא ידור ע"ש. וכ"כ בתשו' הגאונים סיר"ץ הוב"ד בכנה"ג תח"מ סישי"ב הגה"ט או"ה. וכיון שכן דמוהרשד"ם בתחילה הביא דברי הרשב"א אלו וסמך את ראשו עליו דשכי' ליומיה ממכר הוי הגם דלא העלה לו שכר חזרה הקושיא לדוכתה איך קאמר הז"ל דקנה המט' דחצירו ש"א קו"ל ודבריו שגבו ממני וצ"י:
וחזי הוית להחיד"א ז"ל בסח"ש ת"ב סי"ב או"ג דהביא קושיא הא' הנ"ל ותי' בתירוץ הא' קרוב להנ"ל וז"ל דהא דרש"י והראב"ד סברי דאם השכירה אף בתורי דאתו מעלמא הזבל לשוכר דהו"ל חצירו דשכירות ליומיה ממכר היינו בשוכר שקנה בדין קנית הקרקעות כדת מה לעשות. אמנם בנדון מוהרשד"ם השוכר ל"ק הבית כי היכי דנימא דהו"ל חצירו לשוכר ולא למשכיר דהא בחזקה ל"ק דלא כיוין לקנות בחזקה וכו' וכספו לא נתן. ושטר אפשר דלא הוה ואת"ל דהוה אינו קינה שטר לחוד וכיון שכן דינו של מוהרשד"ם אליבא דכ"ע דהשוכר ל"ק וקרקע בחזקת בעליה וחצר המשכיר קו"ל. א"נ כיון שמת השוכר לכי אמרת דהאל' אינה חייבת כיון דהשוכר לא פרע אף דנשאר מזמן השכי' פקע זכותו והדרא בחזקת בעליה אחרי מות השוכר ובו בפרק קנה לו חצירו דמשכיר למט' דשוכר עכ"ד ז"ל. ואחהמ"ר מעצ"ה תי' הא' דחוק הרבה דלפי"ז מוכר"ל דתשו' הרשב"א והראב"ד ז"ל ותשו' הגאונים דסיר"ץ דקאמרי שכירות ליו"מ היינו בשוכר שקנה בדין קנית הקרקע בחזקה ושטר כדת מה לעשות ושלזה חייבו היורשים לשלם השכי' וכל כי הא לא הו"ל למיסתם סתומי כל כך. ותו דלפי"ז דנדון מוהרשד"ם הוא חלוק דל"ק השוכר את הבית וכנ"ל היאך בתחילה דעדין לא נחית להך דינא דחצירו ש"א קו"ל למד לדינו לחייב האשה בשכי' מדברי הרשב"א והראב"ד ז"ל מאחר דנדונו הוא חלוק מנדונם. שו"ר דה' לב מבין ז"ל בחי' על ה"ש דקע"א שכתב ע"ד התיד"א ז"ל דהתי' הא' אינו שוה לע"ד כמו שיראה המעיין וקיים התי' הב' ע"ש. ואפשר שאנכי בעוניי כיוונתי בהקושי לדעתו ד"ע. ושם האריך להגדיל הקושי בתחי' ע"ד מוהרשד"ם דאפי' לדברי הרמב"ם לא א"ש דהכא דמי לתורי דשוכר דקני השוכר הזבל ההוא וא"כ נמצא דדין זה אינו לא לדעת הרמב"ם ולא לדעת הראב"ד ז"ל. גם הוק"ל ע"ד במה שהביא ראיה לדינו מתשו' הרא"ש כ' צ"ב וכו' דאדרבא מתשו' הרא"ש משם ראיה להיפך והוצרך לתרץ ולישב דבריו כתי' הב' של החיד"א ז"ל ותמה על הח' השואל להחיד"א דעדיפא מינה הו"ל להק' דאפי' לדעת הרמב"ם לא אתי וגם הק' עליו דמה הבין בדברי מוהרשד"ם במה שהביא ראיה מדברי הרא"ש והצ"ע ע"ש. ומה שתמה על הח' השואל התמיהות ההם הם נופלים על מוהר"א ז"ל שאל למוהרא"י ז"ל כמו שיראה הרואה ואפשר דהוא ניהו השואל להחיד"א ז"ל דזמן אחד להם כנודע:
עו"ר בס' עוגת אליאו דמוהרא"י ז"ל הוק"ל ע"ד מוהרשד"ם ז"ל דאיך כתב בסו"ד דאף אם לא אמר תזכה לי חצרי קנה דהוא פלא דהרי דין זה שנוי בפלוגתא דרבוותא ה"ה הרא"ש ז"ל בפ"ק דמצי' והגהות מימו' שהביא הז"ל והתוס' בפ"ק דמצי' די"א דס"ל דכיון דהוי חצר המשתמרת אע"ג דלא אמר הוי כמי שאמר אך הרמב"ם ס"ל להיפך והה"מ ז"ל כתב ע"ד הרמב"ם ז"ל בפי"ז מה' גזלה וכן עיקר וכ"פ מרן ז"ל בכ"מ ובב"י כיעו"ש ומהתימה על הז"ל שלא הזכיר דהוי הדבר שנוי במחלוקת. ואף דלענין דינא אין קפידא בזה כמ"ש הז"ל הא מיהא לפחות היל"ל דהוי הדבר שנוי במחלוקת והצ"ע ע"ש. ואנכי בער מאיש לא הבנתי כונת קושייתו דהרי מאי דאפליגו רבוותא דהרא"ש וההגמ"י והתוס' ס"ל דלא בעי' שיאמר ואע"ג דלא אמר הוי כמי שאמר. והרמב"ם והה"מ ומרן ז"ל דס"ל דבעי' שיאמר הוא דוקא בחצר שאינה משתמרת. אבל בחצר המשתמרת לא בעי' שיאמר לכ"ע דחצירו ש"א קו"ל שלא מדעתו וכמו שמוכח כן בפי' בסוגיא ובדבריהם ז"ל וא"כ מהו זה דקשיתיה עליו במ"ש דאף אם לא אמר קנה דהו"ל להזכיר דדין זה שנוי במח' מאחר דדינו הוי בחצר המשתמרת והיא שכורה ודרים בה. ועיין בתוס' מצי' די"א בד"ה ה"מ בחצר המשתמרת דכתבו דמסתמא ביתו ודאי משתמר הוא ששומר שם המשכון וה"נ השוכר דר בה ושומר חפציו ובחצר המשתמרת ליכא מאן דפליג דס"ל דבעי' שיאמר ולכ"ע חצירו של"א קו"ל שלא מדעתו דכיון דהוא חשיב ליה כאילו הוא חצרו של משכיר ממש שפיר הוי דלא בעי' אמירה כלל. ולדידי אני הפעוט מאי דאיכא להקשי' ע"ד מוהרשד"ם ז"ל הוא באופ"ז דמאחר דנדונו הוא לדעתו חצרו של משכיר והיא חצר המשתמרת והיא פשוטה וברורה דלא בעי אמירה כלל לכ"ע דחצירו ש"א קו"ל של"מ מדוע הוצרך להביא ראיה דאף אם לא אמר כמי שאמר מדברי ההגמ"י בה' שבת ואם נאמר דמביא ראיה מהתם לנדונו בדרך כ"ש דאפי' התם בחצר שאינה משתמרת ס"ל להגהות דאף שלא אמר הוי כמי שאמר מכ"ש בחצר המש' דלא בעי' אמירה כלל זה אינו במשמעות הלשון ואינו מתישב שפיר בזה:
חזרנו להאמור דמוהרשד"ם ז"ל חייב להאל' בשכירות הבית גם על הזמן שעבר. גם בס' בית יאודה במנהגי ארגיל בדיני שכירות ס"א כתב וז"ל המשכיר בית ומת השוכר נוהגין להגבות השכירות מכל אשר ימצא בבית המת קודם לכתובת אשה דכיון דהאשה דרה בבית עם בעלה גם היא נתחייבה בשכי' דהו"ל כשנים שלוו כאחד ונזכר זה בתשו' הא"ח ז"ל ועיין בתשו' מוהרשד"ם חאה"ע סיקפ"ד. מיהו מי שנשא אשה באמצע השנה ומת בסופה מן הדין אין גובין כל השכי' מהאשה אלא דוקא מעת כניסתה לחופה. אלא שמורי הז"ל היה חוכך להחמיר עליה מטעם כיון דמראשית השנה לא שכר הבעל אלא על סמך נישואי אשתו דחשיב מאותה שעה כאילו היתה דרה עמו בבית עכ"ל. ועיין למשכה"ר מער' דל"ת אוי"ג ובס' שמחת יו"ט סי"ח דס"ט ע"א. ותבט עיני בתשו' הגאונים סירנ"ב דכתוב שם וז"ל שאלה מי שהשכיר בית לחבירו והלך למד"ה והניח את אשתו בבית ובא בעה"ב ושואל שכר הבית מהו הדין. תשו' אינו גובה ממנה אלא שכר מה שעולה מיום שיצא בעלה ואם ירצה יוציאנה כיון שישלם שכר של אותו הבית עכ"ל. והרואה יראה דדבריהם אלו הם נגד דברי מוהרשד"ם הנז' ומהתימה שהכנה"ג בחאה"ע סיק"ב הגה"ט או"א הבי"ד מוהרשד"ם ז"ל ובחח"מ סישי"ב הגה"ט או"ז הביאו ג"כ שם וקודם לזה שם באו"ה הבי"ד תשו' הגאונים ז"ל ולא העיר בזה דדברי מוהרשד"ם ז"ל לא יכונו עם תשו' הגאונים ז"ל הנ"ל. שו"ר דה' אוהל יצחק ז"ל בחי' על ה' מכירה בדכ"ב ע"ד הבי"ד מוהרשד"ם ותשו' הגאונים ז"ל הנ"ל והעיר בכ"ז ובתחי' עלה בדעתו לישב דשאני נדון מוהרשד"ם שהי"ל נכסים בתוך הבית כדמשמע מתוך דבריו שכתב דנכסים שהכניס בתוך הבית וכו' דמשמע דהטעם שחייבה לאשה בשכי' משום שהכניס מט' בתוך הבית ומטעם שהוא קדם בתפיסה אבל אם לא הכניס מט' לא היה מחייבה לאשה וכו'. ושוב דח"ז מדברי מוהרשד"ם דכתב ואי לאו דמסתפינא דנראה זה דבר חדש הייתי אומר דחייבת מנכסים המוחזקים בידה ג"כ וכו' דמזה נר' היפך דברי הגאונים ז"ל והאריך וכתב דלענין דינא יכולה לומר קי"ל כהגאונים ז"ל דהיא אינה חייבת אלא מיום שמת בעלה ואילך ואפי' במט' שנמצאו בבית אינו גובה אם לא הספיק לכתובתה כנראה מפשט דברי הגאונים דסתמו את הדלת וכתבו דאינו גובה מאשתו שכי' שעבר דמשמע בין יש מט' בין לא יש דאל"כ דיש חילוק הו"ל לפרש דבריהם ובודאי דהאומר דהגאונים מיירי כשאין נכסים בתוך הבית אבל בשיש נכסים בתוך הבית חייבת אפי' בשכי' שעבר עליו להביא ראיה וכו' ועו"ש סיים בפי' דברי הגאונים דכתבו ואם ירצה יוציאנה כיוון עד שישולם שכר של הבית דר"ל שבאו ללמד דאפי' כשהלך בעלה היה בתו"ז השכי' שקצב אפי"ה יכול המשכיר להוציאה ואינה יכולה לעכב האשה לישב בבית עד זמן שקצב בעלה וליפרע לו השכי' מיום שהלך בעלה עד שיושלם זמן הקצוב שיכול המשכיר להוציאה קודם זמנו עד דהיינו כדי שישלם לו השכירות שחייב בעלה ואז יכולה לעכב לישב בבית עד זמן הקצוב עם בעלה עש"ב. ונמצא דה"ט דהגאונים ז"ל בסיר"ץ חייבו ליורשים בשכי' גם על מה שעבר. ובסירנ"ב פטרו את האל' הוא משום דביורשים דהניח נכסיו ליורשיו וכבר נשתעבדו נכסיו בחייו וחייב בדמי השכי' והו"ל כאילו לוה בחייו ומת והניח נכסים לזה חייבו ליורשים לשלם. משא"כ בסירנ"ב דאף את"ל דחשיב כאילו לוה הבעל מאחר דהאשה קדים שעבודה לחוב השכי' ואין בנכסים כדאי לשניהם לכן פטרו אותה משכי' ימים שעברו. ולא ס"ל כס' מוהרשד"ם ז"ל דבהכנסת המט' בבית חשיבא כאילו לותה עם בעלה והו"ל כב' שלוו וכו' דאף שנאמר דמודים לס' הרמב"ן ז"ל באיש ואשתו שלוו מאחד דחייבת לפרוע החצי מכתובתה וכמו שפסק כן הטור בחח"מ סו"ס ע"ז ומרן ז"ל שם. והיכא דמת הבעל חייבת היא לפרוע הכל ממנה כמ"ש מוהרשד"ם בחח"מ סיכ"ד דכמו ששני לווין שלוו ביחד הא' חייב החצי והשני החצי האחר כשיש לכ"א מהם במה לפרוע חלקו ואם אין לא' כדי לפרוע כלל אז יפרע השני הכל וא"כ כיון שהאיש והאשה נקראים לווים אם יש לאשה כדי לפרוע ואין לאיש חייבת האשה לפרוע הכל והה"נ אם מת אחד מהם וא"א להפרע ממנו שאז תפרע האשה ע"ש. מ"מ י"ל דס"ל דכ"ז דוקא אם האשה לותה בפי' עם בעלה אזי הוי דינה כב' שלוו וכו'. משא"כ בהכנסת המט' בבית זה לא חשיב להו כאילו לותה עם בעלה ולא ס"ל כשאר הטעמים שנתן מוהרשד"ם ז"ל לחייב האשה ולכן פטרו אותה בסירנ"ב:
אחז"ר האיר וזרח האי ספרא רבא ס' ישא איש של מני"ר עט"ר ראש"ל הה"ג כמוהר"ר יש"א ברכה יצ"ו ושם בחאה"ע סיט"ו הביא דברי הה"ג מוהרח"ף ז"ל בס' חוקות החיים סיע"ו הבי"ד מוהרשד"ם ז"ל דכתב שיגבה המשכיר השכי' מכתובת האשה וכו' והק' עליו מדברי הר"ן ז"ל במ"ש גבי האשה שהלך בעלה למדה"י ועמד אחד ופרנס את אשתו וכו' דהשתא ומה התם שלקחה המעות בידה אפי"ה היא פטורה כ"ש שכר דירה דהבעל לקח הבית לדור בה עם אשתו וכו' והניחה בצ"י עש"ב. ומני"ר יצ"ו תמה עליו טובא דמה ענין שמיטה אצל ה"ס דהתם שאני שכבר פירש דבריו הר"ן ז"ל דזה שעמד ופרנס את האשה אדעתא דבעל קעביד ואמטו"ל פטורה האשה דהוי כאילו אמר בפי' שהוא מלוה להבעל דוקא דאמדינן דעתיה. משא"כ בנ"ד ששניהם איש ואשתו שכרו הדירה והניחו המט' בחצירו מה"ת שלא יהיה דינו שוה לשנים שלוו דחייב כ"א לפרוע החצי ודבריו צ"י עכ"ד יצ"ו. והן עתה נר' לי כרגע ס' לקט יוסף הנד"מ ושם במער' שי'ן אוק"ג הבי"ד מוהרח"ף ז"ל וכתב עליו דנעלם ממנו שקושיא זאת כבר הביאה ה' זל"א ח"ג דק"ל ע"ג בשם מוהרי"ך ז"ל. וסיים וז"ל ולפוק"ד אחהמ"ר אי"כ קושיא דהתם שאני דמתחי' לא נחית כ"א לגבות מבעלה הגם שנתן בידה. אבל נדון מוהרשד"ם מעיקרא כשהשכיר הבית דעתו היה לשניהם כמו שמבואר בדבריו וגם שכשהאדם נכנס שם ומט' דאדעתא דהכי מכניסם שאם לא יפרע לבעה"ב שיעכב המט' ע"ש. ועוד דהר"ן ז"ל סיים שם וכתב וז"ל ולא אסיק אדעתיה נמי שתתחייב היא בהן וכו' אבל הכא כבר כ' דאדעתא דהכי מכניסם. ודוק ג"כ בסוף התשו' ובכן לק"מ ודוק. ועיין לעט"ר הרמ"ז בס' מקור ישראל סיג"ן עכ"ל. גם שם בס' לק"י כשהביא דברי מוהרשד"ם הנ"ל ציין על הכנה"ג סישי"ב ובא"ה סיק"ב והזכל"א דשס"ו וב"י במנהגים ואהל"י דכ"ב וזכל"א ח"ג דק"ל שציין ועיין הר"ן בכתו' וכו' וגם ציין על מוהריט"א ז"ל בס' קה"י או"ח חצירו ש"א דמ"ז ומ"ח דכתב ואף להצד הב' דאין לאשה בשכי' כלל כיון דבשעת מיתת השוכר קם הבית קמי יתמי והם השוכרים איך יזכה בעה"ב תיכף אחר מיתת האיש במע' מדין חצר. הא לדעת כל הפוס' חצר השכורה כיון דשכירות ליומיה ממכר הוי של ימי השכירות חשיב חצירו דשוכר ולא דבעה"ב ואיך יזכה מדין חצר ע"כ. וכתב עליו מני"ר יצ"ו וז"ל אחהמ"ר מה יושיענו אם היתו' הם השוכרים כיון דסו"ס לא פרעו השכי' דבהכי עסיקי' דליכא מידי כדי ליפרע השכי' א"כ הו"ל כמי האשה דכל דלא פרעה השכי' חזרה הבית למשכיר ומשו"ה קנה לו חצירו וכמ"ש ה' חיים שאל וה"ט דבשעת מיתת הבעל באין האשה והמשכיר לזכות כאחד בנכסים ועז"כ מוהרשד"ם דקנתה לו חצירו דהא כל דלא פרעו השכי' יכול המשכיר להוציאם אף תוה"ז כמ"ש מוהרימ"ט ז"ל בתשו' והפמ"א ח"א סימ"ב. ואפש"ל דכונת קושייתו הוא דדוקא גבי האל' דאי אמרי' דאין האל' חייבת בשכי' אזי אמרי' כיון דכספו לא נתן חזרה הבית למשכיר כמ"ש הח"ש. אבל לגבי היורשים דקי"ל דהיורשים חייבים בשכי' כמ"ש עט"ר הרמ"ז ז"ל בס' מקור ישראל בסיג"ן דק"ג וכ"כ המח"א בה' שכירות סי"ה א"כ הו"ל חצירו של היתומים כיון דהם חייבים בשכי' וחצירו ש"א קו"ל. ולהכי קק"ל דאיך כ' מוהרשד"ם דחצירו קנתה לו למשכיר. אלא דכ"ז אינו שוה לי אחרי דמוהרשד"ם ס"ל דאין היורשים חייבים הבי"ד עט"ר הרמ"ז ז"ל בס' מק"י שם והיא תשו' מוהרשד"ם חח"מ סיתט"ו וא"כ הדר דינא כמו אל' דכל דאינה חייבת בשכי' קנתה חצירו למשכיר ומאי קק"ל למוהריט"א ז"ל עכ"ל. הנך רואה דתוכן דבריו הוא דל"ק מה שהק' מוהריט"א ז"ל על מוהרשד"ם ז"ל מאחר דהיורשים והאל' שוים הם דאינם חייבים בשכי' וכיון דלא פרעו השכי' חזרה הבית למשכיר ולכן קאמר מוהרשד"ם דקנתה לו חצירו למשכיר כמ"ש החיד"א בח"ש. וכבר אנן בעניותין לעיל עמדנו על תי' זה מכח דברי הרשב"א והראב"ד ז"ל כנז"ל ושגם ה' לב מבין כתב ע"ד שהתי' הא' איננו שוה לו ולא כתב מאיזה טעם הוא ואולי דכיונתי בקושיתי הנ"ל לדעתו ד"ע. גם אחז"ר בס' אוזן אהרן הנד"מ לה"ה כמוהרא"ע ז"ל במער' שי"ן אוס"ח דהביא לדברי מוהרשד"ם אה"ע סיקפ"ג ומ"ש ע"ד האהל"י ה' מכירה דכ"ב דבמח' שנוי וסיים ואם המט' תוך הבית חצירו זיכה לו בטענת קי"ל ואם אין המט' בבית האשה זוכה ויכולה לומר קי"ל ועיין ישר"ל מער' שי"ן או"ה מוהריט"א בסקה"י. וה' המגיה שם ציין על גנז"ח מערכת שי"ן אוס"א ע"כ. וס' ישר"ל וגנז"ח כעת אינם מצויים אצלי והוק"ל בסיום דברים אלו שסיים ואם המט' תוך הבית זוכה במט' וכו' דאיך כתב כן ופסקיה לדינא בהכי דזוכה לו בט' קי"ל דהלא האל"י קאמר בפי' דאפי' יש מט' בתוך הבית קסברי הגאונים דאי"ג מאשתו וכמו שהבאנו באורך דבריו לעיל דס"ל דלפי סברתם אין לחלק בהכי ומי שירצה לחלק בהכי עליו להביא ראיה וכו' וא"כ מאחר דגם בזה איכא פלוגתא אפי' שהמט' הם בתוך הבית האשה היא זיכה בדינה דיכולה לומר קי"ל וכמש"ל, ורציתי לעיין בס' מט"ש סיכ"ה אוד"ן דכעת נ"ל דיוצא נפקותא לנ"ד ואין הפנאי מסכים עמדי יעו"ש ועיין בס' זכול"א חח"מ דשס"ו מה שציין וכתב ע"ש:
המורם מהאמור ומדובר לעיל אם אירע דב"ז בין המשכיר ובין היורשים ורוצים הם לבטל השכי' ושלא לפרוע שכי' דלהבא הרשות בידם לומר קי"ל כמש"ל בשם להקת הפוס' ז"ל שכן ס"ל. ואם הם רוצים לעמוד בשכי' עסה"ז ששכר מורישם ולפרוע השכי' והמשכיר רוצה לבטל השכי' לאו כ"כ והדין עמהם. ודמי השכי' שעבר עד יום שמת מורישם באיזה אופן שיהיה הם חייבים לשלם מנכסים שהניח מורישם ואם החיוב שיש על מורישם אינו מצד חיובו ותנאו כ"א מצד תקחז"ל כמו בימות הגשמים שלא יניחנו ויצא אזי גם מצד הדין יכולים היורשים להניחו ולצאת דכיון שמת מורישם אזד"ל תקחז"ל דלהרע להם לא תקינו להי. ואם אירע דב"ז בין המשכיר ובין האל' אשת המת או שהלך בעלה למד"ה אזי אם יהיה בנכסים של בעלה שיעור פרעון כדי כתובתה ודמי השכי' מחויבת לשלם מהם. ואם אין בהם כדי לזול"ז היא פטורה בטענת קי"ל ואפי' שיהיו המט' בתוך הבית כמ"ש האהל"י ז"ל. ואם היא רוצה לישב בבית עסה"ז ששכר בעלה ואינה רוצה לפרוע שכי' כ"א מיום שמת בעלה ואילך או שהלך למד"ה יכול המשכיר להוציאה קוה"ז עד שתשלם לו כל השכי' שחייב לו בעלה ואז יכולה לעכב לישב בבית עסה"ז שקצב בעלה וזהו כפי מה שפי' האהל"י בדברי הגאונים ז"ל. זהו מה שעלתה מצודתי בעזר צורי וגואלי מושיע ורב לשוני ע"ט ס"ט: