שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון
חושן משפט · סימן ל
שאלה שלשה אתים הם שות' בחנות של צביעה ובחצר אחת ע"ג ובתוכו שתי עליות וביהכ"ס והאח האחד מכר שליש החנות והחצר והעליות חלקו הנוגע לו לאחר ולקח הדמים ותפס קנין שמכר חלקו בכח קס"ז שקנו מידו בלתי שיצטרך לשום זכיה וקניה אחרת שבעולם ובאחריות מפורש עליו ועב"כ וכו' ובשעבוד גו"ש וכו' וכתב לו שטר בכל זה עשוי כדין בכל תוקף וחוזק ונתן בידו. ואחר עבור ימים חזר בו המוכר בטענות שאין בהם ממש לפום דינא. אמנם מה שנפל ספק במכר הנז' מחמת שמכר חלקו קודם חלוקה אי אמרינן דחשיב כמוכר דבר שאינו מסויים ולא קנה הלוקח. או נימא דקנה הלוקח וא"י לחזור בו המוכר כלל נדעה נרדפה לדעת שו"ה להיכן נוטה:
תשו' הלא לאמונה ידענא בנפשאי גברא דלא חזי יליף ריקם ריקם חסורי מחסרא. גמר מיכה מיכה כתותי מכתת אפר פרה. אכן לא עצרתי כח לקיים מצות פרישה לך לך אמרינן נזירא. כי לא הבישן למד זאת חוקת התורה. ואלקטה נא ליקוטי בתר ליקוטי ואחת שאלתי מאת ה' כי יהיה לי לעזר'ה. ויאיר עיני במאור הורתו הקדושה והטהורה. לכוין לדבר הלכה כיר"א:
הנה נודע כי שורש דב"ז הוא מובא בהרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' זכייה ה"ה וז"ל כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כמו שביארנו כך הנותן כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך או שכתב לו כל נכסי קנויים לך חוץ ממקצתן הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו ידוע ל"ק כלום וא"י לומר לו תן לי פחות שבנכסיך עד שיסיים לו המקום שנתן לו. אבל אם אמ"ל חלק כך בשדה פ' הואיל וסיים השדה אעפ"י שלא סיים החלק נוטל אותו חלק מן הפחות שבאותה שדה ע"כ. והראב"ד ז"ל הק' עליו מההיא דבית בביתי אני מוכר לך מראהו נפול וכן שור בשוורי. והה"מ ז"ל הרחיב בזה והביא עוד ראיות אחרות מההיא דפ' ב' דייני גזירות ההוא דאמ"ל דיקלא לברת וכו' וכן ההיא דשדי מכורה לך דאמרי' דשדה קטנה מכר לו וכו' ורצה לחלק בין מכר למתנה וההיא דפ' ב' דייני גזירות במתנת ש"מ ושוב הצ"ע. ומרן ז"ל בכ"מ כתב דההיא דפ' ב' דייני גזירות בדאמר דיקלא משדה פ' וההיא דג"פ בשהיה לו שדה חלוק לשנים וכו'. והלח"ם ז"ל הק' ע"מ שתי' מרן בההיא דדיקלא לברת מכח דברי הרמב"ם בפ"י מה' נחלות. וגם הק' ע"ד הרמב"ם ז"ל ממ"ש בה' מכירה פכ"א האומר לחבירו שדות אני מוכר לך וכו' והניח בצ"ע ובס' לח"ש די"ב הביא דבריהם והאריך בהם ברוח מבינתו יעו"ש. דמבואר יוצא דלהקנות דבר שאינו מסויים הוא במחלוקת שנוי דלהרמב"ם ודעי' אינו נקנה. ושאר הפוס' ז"ל ס"ל דל"ב ד"מ. ומרן ז"ל בש"ע סי' רמ"א ס"ד כתב י"א שכשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כך הנותן וכו' והביא לשון הרמב"ם ממש. וסיים וכתב וי"ח ואומרים דבין במכר ובין במתנה יכול להקנות דבר שא"מ ע"כ. והגם דה' חוות יאיר בסיקי"ט כתב בשם הרמ"ע דכשכותב מרן וי"ח מיעוטא הם ולא ס"ל כוותייהו. כבר הי"מ ז"ל בדקצ"ב כתב עליו דאמת הדבר דמדברי הרמ"ע רסיצ"ו וכן ממ"ש הש"ך ז"ל ביו"ד סירמ"ב מוכח בהדייא שדעת מרן הוא דיש לחוש לדעת החולקין ועיין בגו"ר חיו"ד כ"א סי"ב וכ"ג סיכ"ט ע"ש. ולע"ד אפש"ל דלא כתב החו"י ז"ל כן כ"א דוקא כשכתב ס' הראשונה בסתם ושוב כתב י"ח ע"ז קאמר הז"ל דהי"ח הם מיעוטא נינהו ולא ס"ל כוותייהו. משא"כ בההיא דסירמ"א דס' הא' הביאה בלשון י"א ושוב כתב וי"ח גם איהו ז"ל מודה דהוייא לה כמו כשכותב מרן בלשון י"א וי"א דכתבו הפוס' ז"ל דאמרי' בזה דלא מכרעא מילתא ומאן דעבד כמר עבד כמ"ש בעלי הכללים ז"ל כן ה"ה בכאן ואדרבא עדיפא מינה די"ל דנוטה דעתו יותר לפסוק כי"ח. וקרוב לזה חילק ה' נר מצוה ח"ב אור"ן וז"ל נ"ל ברור דע"כ ל"כ הרמ"ע וכו' רק היכא דמרן סתם בתחי' ואח"כ כתב וי"א אבל היכא שכותב ס' הא' בשם ימ"ש ואח"כ כותב וחלקו עליו בזה כ"ע מודו שכונת מרן שחלקו עליו ואין הלכה כמותו דהימ"ש ע"ש. ואנכי הדל הארכתי בזה בס"ד בחאה"ע סי' י"ב היכא דכותב מרן י"א וי"ח דאיכא דס"ל דמרן סבר להלכה כהי"ח ואיכא דס"ל דסבר כהי"א עש"ב. והט"ז ז"ל עמ"ש מרן כאן וי"ח וכו' כתב וז"ל ונר' דקי"ל כהי"ח דהא להרמב"ם הוי הדין במי שמקנה לחבירו אגב ד"א קרקע צריך לסיומי אותן דא"ק בפי' כמ"ש הה"מ ז"ל בזה. וכבר פשט המנהג שמקנין אגב ד"א בלי שוש סיום באיזה קרקע אלא ע"כ דקי"ל כהי"ח שאינו צריך סיום עכ"ד. ואם באנו לילך בעקבותיו של הט"ז ז"ל יוצא דלדעת מרן מסכים והולך כס' שהביא באחרונה דל"ב סיום דהרי מרן בסיקי"ג ס"ב פסק דאי"צ לסיים המקום שקנה אגבו המט' וא"כ גם בכאן מוכרח שס"ל כהי"ח שהביא באחרונה. וכן נר' מדברי הלח"ש ז"ל בדי"ב שאחר שהביא שם דברי ר"ג דגיטין ד"ח ופירש"י והתוס' והרמב"ם ומ"ש הראב"ד והר"ן והה"מ והכ"מ והלח"ם ז"ל והאריך הרחיב בדבריהם כתב איך שיהיה נמצא דלדעת התוס' וכו' ל"ב קרקע מסויים אבל לדעת הרי"ף וכו' בעינן קרקע מסויים. ולענין הלכה מרן בש"ע בסיקי"ג פסק דל"ב קרקע מסויים וכן הוא דעת רוב גדולי ישר' האח' וכו' ע"ש. א"כ לפי"ד מרן דפסק בשסיקי"ג דל"ב קרקע מסויים גם בכאן ס"ל לדינא כהי"ח דל"ב סיום כלל לא במכר ולא במתנה:
ברם אי מהא י"ל דדוקא בההיא דהקנאה דרוצה להקנות מט' אגב קרקע ס"ל דל"ב סיום ואין ללמוד ממנה למי שרוצה למכור קרקע דל"ב סיום דאם נאמר דדינם שוה בהחלט מדוע לא הק' הפוס' ז"ל להרמב"ם ודעי' דס"ל דבעי' סיום מההיא דפ"ק דקי' דאמרו מעשה באדם אחד שהי"ל מט' וביקש ליתנם במתנה והלך ולקח בית רובע קרקע ואמר טפח על טפח לפ' ועמו ק' צאן וק' חביות וקיימו חכמים את דבריו והתם לא סיים טפח ע"ט וכמ"ש מב"י שם בסיקי"ג כמו שהק' עליהם ממקומות אחרים. א"ו דשניא היא משום דהיא כדי לקנות המט' אגבה גם כי לא סיים מהני אע"ג דל"ק קנין גמור. אבל מי שרוצה למכור או ליתן קרקע לחבירו נוכל לצדד לומר דבעי' סיום. וכנ"ר מדברי המט"ש בסירמ"א הגה"ט אוח"י דעמ"ש הטור ואני כתבתי למעלה וכו' ומב"י ציין ע"ז שהוא בסיקכ"ז כתב ובדקתי ולא מצאתי ואם נאמר דכונתו עמ"ש סיקי"ג ס"ז דאי"צ לסיים המקום וכו' ההיא מיירי בהקנאה והכא כתב שגם במכר וכו' ע"ש שהז"ל דעתו לחלק ביניהם. ועוד י"ל דבההיא דהקנאה אף דלדעת הרמב"ם בעי סיום בקרקע ובמקומות דאזלי בשיטתו מ"מ כבר כתב הריב"ש בסיק"ה ושמ"ה דכיון דהמנהג הוא לכתוב סתם אגדא"ק בלי סיום דקנו אף באתרא דקבילו עלייהו ס' הרמב"ם דכיון דרגילי בהכי קני מידי דהוה אסיטומתא דבאתרא דרגילי למיקני ממש קני ע"ש והבי"ד מרן ז"ל בתשו' אבק"ר סיצ"ח והלח"ש שם וכ"כ הכנה"ג ח"מ סיר"א הגב"י אוע"ג ע"ש. וא"כ י"ל דדוקא גבי קנין אגב אף במקום שנהגו לפסוק כהרמב"ם בזה כיון שכבר נהגו דל"ב סיום מהני. משא"כ גבי קנין קרקע ממש לא סמי בידן וכ"ר בלח"ר סיקצ"ג שחילק ביניהם ועיין בנאמן שמואל סיק"י וגם י"ל דאין ללמוד מההיא דאגב ולומר דדוקא באגם מהני בלי סיום כיון שכבר נהגו בה משא"כ בקנין קרקע דלא נהגו ל"מ דתלוי הדבר במנהג ובמה שנהגו נהגו. וממילא יוצא לפי"ז דמה שהשיב מרן ז"ל בתשו' אבק"ר שם לטענה שלא סיימם הדא"ק ול"ק כמ"ש הרמב"ם והר"י ן' מיגש ובה"ע ז"ל דמאחר שמנהג פשוט לכתוב סתם דא"ק בלי סיום קני כמ"ש הריב"ש וכו' ע"ש. ומינה תידוק דס"ל למרן דדוקא התם מהני בלי סיום מתורת מנהג. אבל בקנין קרקע גמור ל"מ דבעי סיום דמה שלא נהגו לא נהגו. דלע"ד גם הצד הזה השני אין ללמוד מהתם לומר כן בהחלט. דהנה התם בתחי' שדי נרגא במתנה ההיא ממה דלא סיימו הד"א ולהרמב"ם ודעי' ל"מ וא"כ הו"ל בסוג פלוגתא ולמקומות דפסקי כהרמב"ם ל"מ. וע"ז השיב הוא ז"ל דזה אינו מבטל המתנה מאחר שנהגו וכו' והיינו כיון שכבר נהגו בזה מעתה לא נכנס בסוג פלוגתא כלל ואפי' למקומות שנוהגים לפסוק כהרמב"ם עכ"ז מכח מנהג ש"ד כמ"ש הריב"ש ז"ל. ואפש"ל דבעלמא במכירת קרקע ומתנה הוא ז"ל ס"ל דל"ב סיום כהחולקים על הרמב"ם ומאי דתלה שם הדבר במנהג הוא לומר כיון שכבר נהגו שוב לא יכנס זה בסוג פלוגתא. ויש לי ראיה לזה ממ"ש הרשב"א ז"ל בח"ג סיקי"ד הבי"ד מב"י סיר"ב מ"א וז"ל ומה שטען דהמט' לא נקנו באגב כיון דלא סיימו להם הקרקע טענה ג"כ ליתא ואעפ"י שמ"ג הראשונים ז"ל נר' שהיו סבורים כן והראיה להם ממעשה דמדוני וכו' וכן מעשה דר"ף וכו' ליתא דמדוני לפי שרצה ליתן להם מתנה ואפי' הסלע לפיכך סיים וכו' אבל לא מחמת שצריך לענין דינא לעשות שהרי אדם נותן ומוכר ומקנה קרקע מקרקעותיו אעפ"י שאינו מסיים וכדאמרי' בית בביתי אני מוכר לך נפל מראהו נפול וכן שור בשוורי וכן באומר בית זה ונפל אזדא ובית סתם מעמיד לו בית וכן במוכר חצי שדהו וכן רבים. ומעשה דר"ף ל"ד אלא מעשה שהיה כך היה ופוק חזי מאי עמא דבר שכן הכל כותבין ונתתי לו דא"ק בחצירי ולא מסיימי ואעפ"י שכתוב כאן ונתתי לו דא"ק ולא כתב בחצירי אין בכך כלום ע"ש. הנה הגם שהרשב"א ז"ל הוא מכת החולקים על הרמב"ם ודעי' וס"ל דל"ב סיום כמ"ש כאן ובמ"א עכ"ז כתב ופוק חזי וכו' דתלה הדבר ג"כ במנהג לומר דאעפ"י שי"ח וס"ל דבעי' סיום מ"מ כיון דכן עמא דבר דכותבין דא"ק ולא מסיימי תו לא איכפת לן בפלוגתא כיון דכבר נהגו. וא"כ גם אנו נאמר כן לגבי מרן ז"ל דמה שתלה הדבר במנהג כמ"ש הריב"ש היינו דכיון שכבר נהגו מעתה גם במקום שנוהגים לפסוק כהרמב"ם בזה מהני ואינה נכנסת בסוג פלוגתא כלל. ולגבי מכירת קרקע ומתנה ליכא הוכחה מזה דס"ל דבעי' סיום דאפש"ל דס"ל דל"ב סיום וכנז"ל:
והנה הרשב"א ז"ל דלא לן חספא ואשכחנא מרגניתא תותה דמדין האומר לחבירו בית זה אני משכיר לך נפל אזדא ואם אמ"ל בית סתם חייב להעמיד לו בית אחר יוצא דל"ב סיום. א"כ מינה מרן ז"ל דפסק לד"ז בסישי"ב וגם אם אמ"ל בית כזה וכו' נר' דס"ל דל"ב סיום שהרי שכירות וממכר דינם שוה כמו שפסק מרן בסישט"ו ס"ב ע"ש. ברם הא ליתא דדינים אלו פסקם הרמב"ם ג"כ בה"ש פ"ה ואיהו ז"ל ס"ל דבעי' סיום ולא ידענא מדוע שאר הפוס' שהק' להרמב"ם מכמה מקומות דנר' מהם דל"ב סיום לא הק' עליו ג"כ מהא דשכירות דמוכח מינה דל"ב סיום. ומה שתי' הה"מ והכ"מ והלח"מ על קושייתם עליו ממ"א אינו מתיישב יפה על ההיא דשכירות כאשר יראה הרואה. אחכ"ר לה"ה אג"ן הסהר ז"ל בס"ה מנח"ט דהאריך בדין סיום מדקכ"ד ואילך ושם בדקכ"ה עמד מההיא דסישי"ב דין המשכיר בית סתם. וכו' היכי קנה השוכר כיון דאינו מסוים ומשכיר ומוכר שוים הם כמ"ש מרן באבק"ר סיק"י דהם שוים לענין עיין יפה וכו' וישב דמיירי או שאין למשכיר בית אחר או בעומדין בתוכו דאין לך מסויים גדול מזה ועעו"ש בדקל"ב עגו"ד באורך. וכנר' דאישתמיט מינייהו מלכי ז"ל דברי הרשב"א בח"ג סיקי"ד הנ"ל דהביא סייעתא לדבריו דל"ב סיום מההיא דמשכיר בית סתם וכו' עוד ת"ם אני אחהמ"ר על הז"ל מדוע הוצרך להביא ראיה לדבריו דמשכיר ומוכר שוים הם מדברי מרן בתשו' דסיק"י דכתב שהם שוים לענין עי"פ. שהרי כבר הדבר בא מפורש בש"ע סישט"ו דמכר ושכירות דינם שוה וכנז"ל:
והנה כ"ז אינו שייך לנ"ד דבנ"ד כבר סיים הקרקע שמכר לו שליש החנות והבתים והחצר שבמקום פ' חלקו הנוגע לו וכגו"ד אין לך סיום גדול מזה כמ"ש הכנה"ג סיר"ט הגה"ט או"ב דהרמב"ם ז"ל לא הצריך דב"מ אלא לאפוקי קרקע מנכסי קנוייה לך או וכו' אבל האומר בית פ' חלקי שיש לי בו אני מוכר לך דבר מסויים הוא שהרי סיים לו הדבר וקנה ובפי' סיים הרמב"ם פ"ג מה"ז אבל אם אמ"ל חלק כו"כ בשדה פ' הואיל וסיים השדה אעפ"י שלא סיים החלק קנה וכו' עש"ב שהכה על קדקוד האומרים דגם בזה ל"ק מטעם דשותף שמכר חלקו קו"ח הו"ל כמוכר דבר שאינו מסויים והאריך בביטול דברים חלו וכתב דלכ"ע יכול השותף למכור חלקו קו"ח כל שסיים ואמר חלק שי"ל בשדה פ' וכו' דזה מכר או נתן לו כל זכות שי"ל בבית זה ע"ש ועיין בס' בע"ח חח"מ סיקס"ד דקצ"ו ובס' יד המלך בחי' ה' מכירה בד' ס"ט. גם הפ"מ ח"ב סיצ"א בתחי' צידד החכם השואל לבטל המתנה ההיא מטעם שהחצר הוא בשות' ולא היה ברור איזה חלק מהחצר היה מהנותן ומסיק הז"ל דזה אינו נכנס בסוג מוכר דבר שאי"מ דשותף הלז בכל גריוא וגריוא דארעא י"ל חלק בה למחצה או לשליש כפי שותפותו וכל חלק שי"ל בקרקע זו נתן במתנה וגם הרמב"ם מודה דקנה. ואף כי לאחד מגדולי האח' ז"ל עלה בדעתו ותפס להלכה שבקרקע המשותף שאין חלק אחד מהשות' ניכרת ומבוררת בפ"ע שאותו השותף לא יוכל להקנותה הנה סברתו היא מוצאת ונדחת מכל הגדולים לא הוזכרו בביה"מ עכ"ל. וכס' גדול האח' הנ"ל סל"ה לרשב"ם ז"ל בפי"ן דקכ"ו גבי ההוא בכור דאזל זבין נכסי דידיה ודפשוט מ"ס לא עשה ולא כלום בפלגא פירשב"ם בפלגא בחלק פשיטותו וכ"ש בחלק פשיטות אחיו וכו' ע"ש. והתוס' ושאר המפ' ז"ל דחו דבריו מהלכה וכ"כ מב"י ז"ל בשם הנ"י ז"ל בסוסרע"ח ושם בסעי"ד עמ"ש הטור ע"ד רשב"ם ולא נהירא שמיד אחרי מות אביהם זכה בו למוכרו וליתנו כתב מב"י ז"ל ע"ז כבר כתבתי למעלה שהתוס' ג"כ חלקו עליו וגם הר"ן כתב ע"ד אין זה מחוור שע"כ לא נחלקו אלא בחלק בכורה משום דכתיב לתת לו אבל בחלק פשיטות כ"ע מודו דיכול למכור שהרי שותף רשאי למכור חלקו וכדאמרי' בפ' המוכר את הבית פלגא דאית לי בארעא פלגא וכ"כ הראב"ד ועיקר ע"כ. גם ההג"א בפ' המוכר את הספינה גבי ההוא פלגא וכו' כתבו מכאן שיכול שותף למכו"ח קו"ח. והכנה"ג בסיר"ט בסוף הלשון הנ"ל הביא דבריהם וכתב דאינו רואה משם ראיה דאפשר דהתם מיירי כששניהם רוצים לקיים המכר או שהיה חלקו מבורר וכו' ואפשר דמפני זה לא הביא מב"י דברי ההגהות הנ"ל ע"ש. והמרא"ה ז"ל בח"ב ד"מ הק' עליו בתרתי חדא במ"ש דהתם מיירי בששניהם רוצים דהא רשב"ם דס"ל דשותף א"י למכו"ח איהו ס"ל דאפי' נתרצו שניהם ל"מ וכו' דלאו כ"כ לעשות קנין מאי דלא הוי קנין וכו' וכנ"ר מדברי הרמ"ה ז"ל. ותו ק' ע"ד במ"ש שמב"י ז"ל לא הבי"ד ההגהות דלא זכר ש'ר דמב"י בסירע"ח שהביא דברי רשב"ם הביא דברי הר"ן דדחה דבריו מכח האי סוגייא דפלגא בארעא וכו' הרי דמרן לא ס"ל לחלק כמ"ש הכנה"ג מדהביא דברי הר"ן כסתם משנה מבלי שיאמר דיש לחלק וכו' ע"ש וכ"כ בס' דובר משרים דנ"ו ועיין בהשמטות ע"ז ע"ש:
ואמת אגיד דדב"ז אם שותף יכול למכו"ח קו"ח או לא סובל אריכות הרבה ולא נפק"ל מידי דסו"ס מידי פלוגתא ל"נ והמוחזק יוכ"ל קי"ל כמ"ד דלא מצי השותף למכו"ח קו"ח כמו שהאריך הרדב"מ ז"ל בח"ב סיע"ה בטעם ה' ע"ש. ועם שכבר המחנ"א ז"ל בהזכו"מ סי"א דחה זה וכתב דאי מה"ט אינה בטילה המתנה דכיון שהקנה לו החלק שי"ל בחצר לא שייך הכא לומר זיל הכא קא מדחי ליה שהרי השות' בחצר יד שניהם שוה בו וכשמכר הא' חלקו לאחר כל זכות שבא לידו מכר לו וכו' וכיון שהשות' כ"ז שלא חלקו י"ל חלק בכל השדה שפיר מצי להקנותו לכל מי שירצה והרי זה מקנה לחבירו כל השדה לזכות שי"ל בה וכנ"ר בפשיטות מתשו' הגאון שהביא הטור סיקע"א ומתשו' הרא"ש שהביא בסיקמ"ט וכן איתא בהג"א וכו' ושאני שות' דמשעה שקנו אותה אדעתא דהכי קנו אותה וכ"א מהם זכה בגוף החצר ומה שקנה מקנה לאחרים. משא"כ בירושה דאתייא ממילא ובהא הוא דס"ל לרשב"ם דלא זכי בה קו"ח ונתן שם הכרח לחי' זה עש"ב. וגם המרא"ה ז"ל סבר וקביל חי"ז ועשה לו סמוכות וכתב דעפי"ז היתה הרוחה לכל דוכתי דקשה ע"ד רשב"ם דלא קאמר הוא ז"ל כן אלא בירושה דממילא אתייא אבל בשות' דעלמא ודאי אזיל ומודה רשב"ם דיכו"ל קו"ח ע"ש. גם בס' דובר משרים שם ובהשמטות כ"כ ע"ש. ומעתה לא נשאר פלוגתא דמה שרצה הרדב"מ ז"ל לחלק בין שות' שכ"א מבורר חלקו דאז יכול למכו"ח וכו' וגם הכנה"ג כשהביא דברי ההנ"א וכתב דאינו הכרח דאפש"ל שהיה חלקו מבורר כבר המחנ"א ז"ל שם דחה זה ע"ש. גם מ"ש הכנה"ג דאפשר מיירי ששניהם רוצים לקיים המכר אלא שחלוקים הם מה שיעור מכר לו. מלבד דאנא עבדא אחהמ"ר ק"ל דא"ה שהם חלוקים בזה דוקא ולעולם אמרי' דשות' א"י למכו"ח קו"ח. א"כ לא יבואו המוכר והלוקח לידי מחלוקת כ"כ דיכול המוכר לומר ללוקח אי שקלת ריבעא מוטב ואם לאו אני חוזר בי מהמכירה. גם זיל לאידך גיסא דהלוקח אומ"ל אם אתה נותן לי חצי השדה מוטב וכו' ומי שחוזר בו לא מיקרי הדרנא כיון דמעיקר דינא שות' שמכר חלקו קו"ח לאו כלום הוא ולא מיקרי קנייה כלל וכמ"ש אי צייתת מוטב וכו' א"ו נר' דמעיקר הדין שותף מצי למכור חלקו קו"ח וכל אחד א"י לחזו"ב דמיד קנה הלוקח וכשהם חלוקים במה מכר לו אם חציה או ריבעא אזלינן בתר לישנא וכו' וז"פ לע"ד. ותו אם נאמר כן דבעלמא שותף א"י למכו"ח קו"ח והיכא ששניהם רוצים קנה נפיק מינה חורבה דאפשר דהמוכר הזה יש עליו חובות בע"פ מקודם ועיקר סמיכות הבע"ח שלו היא היתה על קרקע זו המשותפת דהוא יודע דשותף א"י למכו"ח קו"ח והו"ל סמוכים דרבנן. ואם נאמר דכששניהם רוצים לקיים המקח קנה גם דמדינא א"י למכו"ח קו"ח מעתה הו"ל פס דא לבע"ח שבע"פ דשוב א"י לטרוף ממשעבדי ואיכא חשש קנוניא בזה. וגם דכבר המרא"ה ז"ל דחה חילוק זה מכח דברי רשב"ם ז"ל גופיה דס"ל דשות' א"י למכו"ח קו"ח איהו ס"ל דאפי' נתרצו שניהם ל"מ והכריח כן מדברי הרמ"ה ז"ל וכנז"ל. סו"ד דחילוק זה הוא מהדוחק לאומרו. וגם חילוק הב' כבר כתבנו דהמחנ"א והרדב"מ ז"ל דחו אותו גם מ"ש הכנה"ג ז"ל דמפני חילוקים אלו לא הביא מב"י ז"ל דברי ההגהות וכו' כבר המרא"ה ז"ל הק' עליו דמרן בסירע"ח הביא דברי הר"ן דדחה דברי רשב"ם וכו' וכ"כ בס' דובר משרים וכנ"ל. ובודאי דאילו זכר ש'ר הכנה"ג מאי דהביא מב"י ז"ל בסירע"ח דברי הר"ן שדחה לדברי רשב"ם מההיא דפלגא וכו' בסתם מבלי שיאמר שיש לחלק הוה הדר ביה מהחילוקים הנ"ל. וגם הוא ז"ל בדרך אפשר אמרם דיש לחלק כן והיינו דליכא ראיה ברורה מהתם לומר דשותף יכו"ל קו"ח דאפש"ל דהתם מיירי וכו' ואילו זכר לדברי מב"י שבסירע"ח לא היה כותב כן אפי' בדרך אפשר. ולפי"ז אפי' במקום התופסים דגל הקי"ל עכ"ז א"י המוחזק לומר קי"ל כיון דכל הפוס' אזלי לאידך גיסא וס"ל דשותף מצי למכו"ח קו"ח והחילוקים שאמרם הכנה"ג בדרך אפשר דחו אותם ומ"ש הרדב"מ ז"ל דהש"ג ז"ל קאי בשי' רשב"ם מדהביא דבריו בלי שום חולק ובכן יוכל המוחזק לומר קי"ל כוותיהו ע"ש גם את זה כבר המרא"ה ז"ל וס' דובר משרים דחו זה ע"ע. וא"כ נמצא כיון שס' רשב"ם יחידאה היא ודחוייה מכל הפוס' ז"ל קמאי ובתראי כנז"ל מעתה גם במקום התופסים דגל הקי"ל נר' דא"י לומר קי"ל, האמנם עדין יש זכות למוחזק לומר קי"ל דמידי פלוגתא ל"נ וכמ"ש המרא"ה שם דהאדר"א ז"ל סיכ"ד כתב דהי"מ שהביא רשב"ם גופיה בההיא עובדא דזבין נכסיה דידיה ודפשוט ס"ל כש' רשב"ם וא"כ ודאי דשפיר מצי המוחזק לומר קי"ל כהי"מ ורשב"ם דא"י למכור חלק פשיטותו מטעם דהוי דבר שאינו מבורר ע"ש. והגם דיש פתחון פה עדין לומר דבנ"ד המכר קיים ואי"ל קי"ל כיון שכתב לו שמכר לו שליש החנות והחצר והבתים חלקו הנוגע לו. וכתב ה' נאמ"ש ז"ל סוסק"ג וז"ל ועוד מטעם אחר בנ"ד אין לנו עסק בטעם אין ברירה מאחר דאמר החלק הנוגע לו נר' שנותן חלקו אחר שיחלוקו וכיון שאמר שהוא נותן אחר החלוקה הו"ל כההיא דהתוס' פ' מרובה כמ"ש הריב"ש ז"ל סוסרצ"ח ע"ש עכ"ד. ולפי"ד בנ"ד קנה ולא נכנס בטעם דאין ברירה. מ"מ עיין בהמט"ש רסיר"ט ובסירמ"א הגב"י אוט"ל דציין על הנאמ"ש וכללו בכלל הפוס' דס"ל דבהכי מהני ושוב כתב דלדינא מידי פלוגתא ל"נ דאף בזה איכא מאן דפליג וס"ל דכל שאינו מבורר חלקו ל"ק ויכו"ל המוחזק קי"ל ע"ש. וא"כ גם בנ"ד שכתב לו שליש החנות וכו' חלקו הנוגע לו המוחזק יוכ"ל קי"ל דלא מהני כ"ז שאינו מבורר ממש:
האמנם יש לקיים המכר בנ"ד וא"י לחזו"ב מצד אחר מטעם דהמקומות הנז' לית בהו דין חלוקה דהחנות של הצביעה ושתי עליות שבחצר הם בשות' לשלשת האחים ולית בהו ד"ח כלל דאם נאמר שיחלקו בית כנגד בית כמ"ד הכי בנ"ד ל"ל הכי כיון שבחצר ליכא כ"א שתי עליות וג' האחים הם שות' בהם וגם מצד החצר והתשמישים לית בהו ד"ח. וגם בחנות לית בה ד"ח כלל. וכיון שכן כבר נודע מ"ש האדרת אליאו ז"ל סיכ"ד דאם הבית לא קאי לחלוקה שאין בו כדי לזה ולזה שי' חלוקה אלא יד כולם שוה לתשמיש בו כה"ג אף רשב"ם מודה דיש כח ביד איזה מהם למכור ולתת זכות שי"ל בבית המשותף והוב"ד במט"ש סיר"ט או"ג ובדב"מ ח"ב סוסע"ה ובשאר פוס'. וכעת הס' הנז' אינו מצוי אצלי לראות הדברים בשורשן ויש לי להביא כדמות ראיה וסמך לדבריו מדברי הרמב"ן בחי' על בתרא דמ"ב דכתב בדין קנין אגב דבני העיר שלקחו ביהכ"נ בשות' או ביה"ק שלקחום אבותם יכול הוא להקנות אגבן מט' ולא מתקנת הגאונים ז"ל שאמרנו אלא מדין הש"ס הא למה זה דומה לחצר שאין בה ד"ח כדאי' בנדרים פ' השות' וכיון שכן יכולים להקנות גבה ול"ב מסוים כדכתי' במס' גטין עכ"ל. גם הרשב"א בסי' תתקל"ה הבי"ד מור"ם סיר"ב ס"ז כ"כ ע"ש. הרי דבמקום המשותף ואי"ב ד"ח כתב הרמב"ן ל"ב מסויים מדינא דש"ס. והגם שאינה ראיה גמורה דהתם לענין אגב מתניא מ"מ סמך לדבר איכא דבמקום שאי"ב ד"ח אי"צ מסויים מדין הש"ס ויכול למוכרו ולתתו זכות שי"ל במקום המשותף. וא"כ בנ"ד דאי"ב ד"ח המכר מכר לכ"ע ואי"ל המוחזק קי"ל. ועם שהמרא"ה ז"ל שם בד"מ כתב דמדיוק דברי הרמ"ה והר"ן ז"ל שהק' על רשב"ם וכו' מוכח דלא ס"ל לחלק בהכי בדעת רשב"ם כיעו"ש וא"כ עדין מצי המוחזק לומר קי"ל כרשב"ם דשותף לא מצי למכו"ח קו"ח וקי"ל כהמרא"ה שדקדק מהרמ"ה והר"ן דס"ל בדעתו דאין לחלק בין יש בו ד"ח באי"ב ד"ח ויכול לחזו"ב. מ"מ לא שבקינן פשיטותיה דהאדר"א ז"ל דכתב דיש לחלק בהכי מקמיה דיוקו דהמרא"ה ז"ל מדברי הרמ"ה והר"ן בדעת רשב"ם ז"ל. ומה גם שהוא ז"ל חיזק זה החילוק וכתב דנר' שהוא תלמוד ערוך פ' השות' גם הרדב"מ אחר שהאריך בפסקו שם וכתב דמצי"ל המוחזק קי"ל כהרשב"ם ודעי' דשותף אי"ל חלקו קו"ח הביא דברי האדר"א ז"ל שחילק כן דבמקום שאי"ב ד"ח מצי למכור זכות שי"ל לכ"ע הבי"ד בסתם ולא פליג עליו כנר' דשר המסכי"ם לזה. ומ"ש שם אח"כ דלפי מ"ש הדבר צ"ת להוציא מיד המוחזק דבריו אלו הם סובבים עמ"ש קודם שאח"ז נדפס כנה"ג וראה דדחה ס"ז מהלכה וכו' ושם בהכנה"ג לא בא בפיו חילוק זה כלל. גם המט"ש שם שהבי"ד לא הביא שום חולק ע"ז וכנר' דס"ז מוסכמת היא דבמקום שאי"ב ד"ח לכ"ע מצי למכור וליתן קו"ח גם ה' צרור הכסף דקכ"ז ציין ע"ד האדר"א ז"ל וכבר כתבתי שס' הנז' אין מצוי אתי לכן אין ראוי להאריך בזה. ומה שיוצא לנ"ד דכיון דלית בהו ד"ח כנז"ל זוכה הלוקח במקחו גם לרשב"ם ז"ל ולא מצי"ל המוחזק קי"ל דבכגו"ד גם הם מודו דמצי השותף למכו"ח קו"ח כמ"ש האדר"א ז"ל:
עוד מטע"א יש לקיים המכר דנ"ד מכיון שכתוב בשטר המכירה מכירה באחריות גו"ש עלי ועב"כ וכל מין טוען ומערער שיבוא לטעון וכו' עלי ועב"כ לסלק ולהפיץ ולהדיח הטוען ומערער ההוא מעל הקונה ולהעמיד המקנה הנז' ביד הקונה הנז' וביד ב"כ וגם שעכ"ן וכו'. מעתה מכח שקבל אחריות ע"ע להעמיד המקנה הנז' ביד הקונה ושעבוד וכו' מחויב הוא לקיים המכר וא"י לחזו"ב וכמ"ש הפ"מ ח"ב סינ"ח וז"ל ועוד יש בנ"ד שקבל אחריות המתנות וההקדש ושעבד כ"ן וכו' וידוע מ"ש בעה"ת בשם הרמב"ן הביאו מב"י בסי"ס דהנותן מתנה לחבירו דבר שאינו ברשותו דל"ק אם שעבד לו נכסיו לאחריות אותה המתנה דחייב להעמידה ואם לאו גובה מהם מדין אחריות וכו' ולדבריו אף בנותן דבר שאינו מסוים אף למ"ד דהמתנה מצד עצמה אינה חלה גובה מדין אחריות אם שעבד נכסיו לאחריות המתנה ע"כ ועיין ג"כ בח"א סיס"ו מ"ש ובהרד"מ ח"ג סימ"א כ"כ בשם מוהרש"ך ז"ל. וכ"ר בתשו' מרן ז"ל באבק"ר סוסצ"ח דכתב וז"ל ועוד שכיון שכתוב שאם יבוא בן או בת וכו' ויערער על מתנה זו קיבלה עליה מ' פ' לסלק ולהדיח וכו' וכך אמ"ל מ"פ אחריות וחומר שט"ו קבלתי עלי ועל יורשי אחרי ועכ"ן מקו"מ כולם יהון אחראין ומשועבדים לקיום מתנה זו הרי שעבדה עצמה ונכסיה ויורשיה להעמיד מתנה זו וכו' וא"כ אם לא היתה הבת זוכה מן הדין במתנה זו היתה אמה חייבת להעמידה בידה מחמת שעבוד זה שמשתעבדת וכיון שכן אין יורשיה יכולים לערער עליה שאם אחר היה בא לערער עליה מחוייבים לסלקו להוצאתם ולהעמידו בידה ומכ"ש שאין להם כח לערער עליה וכו' ע"ש:
וקודם כל אחד הרואה דדברי מרן ז"ל אלו הם סתרא"י נינהו למ"ש בש"ע ח"מ סי"ס ס"ו וז"ל המחייב עצמו בדבר שלב"ל או שאינו מצוי אצלו חייב אע"ג דאא"מ דשלב"ל ה"מ כשהקנה לו בלשון מכר או מתנה ואפי' כתב לו שעבוד על שדה או קיבל אחריות עכ"ן ואפי' נתן לו משכון אינו כלום. אבל בלשון חיוב כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפ' בכו"כ חייב והוא שקנו מידו ע"כ. הרי דפסק בש"ע בפי' כס' בעה"ת שמ"ג ח"ו דאם מקבל אחריות להעמיד מתנת מה שיקנה בידו דלא מהני ליה מידי דכיון דלא חלא המתנה לא יחול ג"כ השע' והאח' כדאמרי' פריטי אי"כ נסכא אי"כ וכד' הרי"ף היפך דברי הרמב"ן ז"ל דס"ל דחייב להעמידה בידו מכח האחריות. ואיך בכאן בתשו' ההיא סתר א"ע וקיים המתנה מכח האחריות והשעבוד ודבריו צ"י. וכעת אני הדל לא ראיתי בס' האח' ז"ל מי שנתעורר עליו בזה והמט"ש ז"ל סיר"ב הגב"י אוי"ד הבי"ד שבתשו' ולא העיר עליו כלל ות'ם אני בזה ובודאי דמעומק המושג וקוצר המשיג לא ירדתי לסו"ד ז"ל. ומאחר דחובה עלינו לישב דבריו כדי שלא יפול אחת מכל דבריו ארצה הגם שנסבול מהדוחק מעט ראיתי להרחיב הדברים והוא דמב"י ז"ל סי"ס שם עמ"ש הטור סעי"א הנותן מתנה דבר שאינו מצוי אצלו או דשלב"ל אפי' כתב לו שעבוד על שדה או קיבל אחריות עכ"ן אינו כלום וכו' כתב שהם דברים ברורים ושוב הביא דברי בעה"ת שבשעמ"ג ודברי הרמב"ן ז"ל ע"ש. והק' עליו הג"ת דמדבריו שכתב בתחי' שהם דברים ברורים נר' דהדין הוא פשוט וליכא מאן דפליג ושוב אח"כ תיכף ומיד מביא דברי הבעה"ת והרמב"ן והלא מדברי הרמב"ן נר' שאין אותם הדברים שכתב הטור ברורים ולא ישרו בעיניו ע"ש וכן הק' הכנה"ג על מב"י ז"ל. והש"ך ז"ל תי' דהרמב"ן מיירי שחייב עצמו בכך וקבל אחריות להעמידה בידו והילכך נהי דהקנין אינו כלום מ"מ החיוב חל על גופו שחייב להעמידה בידו וזה מוכרח בדברי הבעה"ת שם דאל"כ היאך היה מביא שם דברי הרמב"ן שהם סותרים דבריו שכתב מתחי' דל"מ וכו' וכ"כ עוד הבעה"ת בסתם בשעס"ד ח"ב ושכ"כ הרי"ף בתשו' ולא הביא שם דברי הרמב"ן כלל א"ו כמ"ש כנ"ל עכ"ד. גם הרדב"מ ח"א סימ"א כ"כ בדברי הרמב"ן. אך כתב אח"כ דהג"ת והכנה"ג והפ"מ ז"ל לא ניח"ל בחי' זה אלא דוקא כי מחייב עצמו למכור או לתת דבר שאינו ברשותו הוא דמהני. אבל היכא דמתחי' לא נתן או הקנה בל"ח אע"ג דאח"כ נתחייב להעמיד המקנה או המכר בידו לא מהני ליה מידי וכו' וע"ז פליג הרמב"ן שיכול אדם לחייב עצמו באחריות שאינו חייב בו וכו' ומ"ש מב"י ע"ד הטור דברים ברורים כונתו לומר דאף שלא מצינו ראיה ומקום מוצא מהתלמוד לזה מ"מ דברים ברורים הם ונלמד וכו'. ועוד הביא דברי הבעה"ת דבשעמ"ג ללמדנו שהרמב"ן חולק בו עש"ב. ובס' עדות ביהוסף ח"א סימ"ט פי' דהרמב"ן מיירי שהמוכר או הנותן דשלב"ל היינו שמחייב את גופו שהוא בעולם לתת לו מה שעתיד לקנות בכה"ג חל החיוב וכו' ובזה ישב דברי הבעה"ת ומב"י ז"ל עש"ב. ולע"ד אח"ה מדברי הרמב"ן דכתב הבעה"ת בשמו לא מוכח כן דכתב נ"ל שהמוכר או הנותן מה שעתיד לקנות ושעב"ן וקבל אחריות להעמידה בידו חייב להעמידה בידו ואם לאו גובה מהם מדין אחריות והוא שכתב דאקנה וכו'. מלשונו ז"ל מוכח דכשהקנה לו לאו בלשון חיוב הקנה לו כ"א דהקנה לו דשלב"ל בלשון מכר או מתנה ומכח השעבו"ן והאחריות שקבל כתב דחייב להעמידה בידו. ואם איתא הי"ל להבעה"ת ז"ל בשעס"ד כשהביא דין היכא שחייב עצמו בדבר שאינו מצוי אצלו ואינו ברשותו מחייב. להביא שם דברי הרמב"ן דהכי ס"ל דשם הוא מקור ד"ז ולא להביא דבריו בשעמ"ג שאינו מדבר שם בדין חיוב כלל. ותו דאם פי' דברי הרמב"ן כן קשה דהוי העיקר חסר מהספר כיון דבזה תלוי עיקר הדין. דלע"ד מהדוחק לומר כן בדברי הרמב"ן ודבריו שגבו ממני. ומוהראד"ב ז"ל בסיקצ"ב נר' שמפרש בדברי הרמב"ן כמו הש"ך ז"ל דהק' התם ע"ד ממ"א דס"ל דמתנת מעות ל"ק אפי' שכתוב בה אחריות ואמאי הא באותו סי' הביא הב"י בשמו דהמוכר וכו' הרי אע"ג דמתנה לא מהניא אחריות מהניא ה"נ נימא הכי ותי' בתי' הב' דהתם הוי האחריות להעמידה בידו והוי מילתא באנפיה נפשה שהוא חייב אחר שמחייב ומשעבד עצמו להעמיד המתנה. אבל הכא אין זה אחריות להעמיד המתנה בידו אלא שיגבה אותה המתנה אפי' מנכסים משועבדים וזה ודאי אינו כלום דכיון דמתנה אי"כ שעבוד אי"כ דאיך יגבה אותה מנכסים משועבדים אם אינה מתנה מעיקרא ע"ש. ואחכ"ר להז"ל בסיקנ"ח שהאריך בדברי הרמב"ן ושאר האח' ז"ל ומסיק דהרמב"ן והעיטור הם פליגי על שאר הפוס' ז"ל וכמ"ש הג"ת דדברי הרמב"ן שהביא מב"י ז"ל הם חולקין על הרי"ף ובעה"ת ז"ל. וה' דברי אמת קו"ז סי"ב האריך והביא דברי הת"ת סירל"ז דקאי בס' הש"ך שדברי הרמב"ן שהביא מב"י אינם חולקים ע"ד הרי"ף והביא תשו' הרשב"א ח"ב סיקצ"ד שהבי"ד מב"י סיס"ו מחול"ה וקיים פסק מוהרימ"ט מכח דברי הרמב"ן והרשב"א עש"ב. ובס' תו"ח שם כתב בפי' כיון שאמר לשון חיוב אפי' נאמר שלא כתב לשון חיוב אלא באחריות כיון דאלומי לאותו שעבוד ואחריות דאינו יכול לחזו"ב מפני שחל עליו חיוב גמיר אמרי' נמי שחל על עיקר המתנה וכו' עש"ב. ונודע מ"ש הרבה מהפוס' ז"ל דאם כתוב בשטר וכח וחומר שט"ז וכו' הו"ל כאילו כתוב בל' חיוב דמהני עיין במור"מ סי' ובחש"ש סי"ס אוכ"ד ובמט"ש אוז"ך ע"ש:
מעתה לפי"ד הש"ך והת"ח ז"ל שפי' בהרמב"ן נוכל לפרש דברי מר"ן ז"ל כי היכי דלא ליהוו סתרא"י דשם בתשו' אבק"ר נדונו היה שקבלה ע"ע אחריות להעמיד המתנה וכתוב בשטר הצואה שכך אמ"ל להעדים שאחריות וחו"ח וכו' כאחריות וחו"ח וכו' ושעב"ן לקיום המתנה. א"כ הו"ל כאלו קיבלה שעבו"ן וגם חייבה עצמה בפי' להעמיד המתנה ביד בתה וחייבת להעמיד המתנה מכח החיוב והשעבו"ן ולזה חייבה שם מכח האחריות להעמידה ביד בתה. ולע"ד דזה מדוייק בלשונו שם דכתב ועוד שכיון שכתוב שאם יבוא בן וכו' ויערער וכו' עלי לסלק וכו' וכך אמ"ל אחריות וחו"ח וכו' קבלתי עלי וע"נ וכו' הרי שעבדה עצמה ונכסיה להעמיד המתנה וכו' ע"ש. דלמה סיים וכך אמ"ל אחריות וחו"ח וכו' מאחר שכבר כתב שכיון שכתוב שאם יבוא ויערער וכו' עלי לסלק וכו' היה די בזה לומר שכיון שקבלה אחריות ע"ע ושעב"ן מתחייבת להעמיד המתנה. מדסיים להביא ג"כ מה שכתוב וכך אמ"ל אחריות וחו"ח וכו' וגם שעב"ן וכו' בא לומר דהו"ל כאילו חייבה עצמה בפי' על האחריות בלשון חיוב ממש וחייבת להעמיד המתנה ביד בתה כיון שחייבה עצמה בקבלת האחריות. זה נוכל לומר כפי מה שתי' הש"ך לקושית הג"ת על מב"י דהרמב"ן מיירי בהכי וכו' וכנ"ל:
וראיתי להמשפ"ץ ז"ל ח"ג סינ"ב בנדונו דשקיל וטרי בדין אין מטבע נקנה בחליפין ודאפי' שעבד לו נכסיו אפי"ה לא מהני והביא דברי מב"י ז"ל מ"ש בסי"ס בשם בעה"ת ושוב כתב דמ"ש כן הוא בשהקנה לו בק"ס ואח"כ יבוא שעבו"ן ואחריות וליכא ק"ס אח"כ. משא"כ בנ"ד אפי' שבתחי' שטר המתנה כתוב שהקנה לו ל' אלפים עיק"ס דלא מהני. מאחר שאח"כ כתוב שעבו"ן ואחר השעבוד כתוב קנין אחר דקאי על השעבוד כמ"ש וקנינא וכו' לקיים כל הנז' א"כ מחמת שעבו"ן שהקנין בא אליו קני ראובן וכו' וכיון שכתוב שעבו"ן ואח"כ בא הקנין עליו לקיים כל הנ"ל ליכא לערער ולומר של"ק מטעם דאימ"ט נקנה בחליפין וכו' ובזה נתבטל מה שיש לגמגם עוד במתנת ל' אלפים דאולי לא היו ברשותו בשעת המתנה וקי"ל דאא"מ דבר שאינו ברשותו וכו' דאחר שכתב לו שעבו"ן ובא הקנין עליו אפי' שלא הי"ל בשעת המתנה הל' אלפים מדודים בעין כמ"ש הרי"ף קני מכח השעבו"ן ול"א דמי למ"ש הריב"ה סי"ס הנותן מתנה וכו' אפי' כתב לו שעבוד וכו' אינו כלום וכו' דהתם הוא כשנותן עי"ק ואח"כ כתב שעבוד וכו' משא"כ בנ"ד דהגם שלא יזכה מחמת הקנין אם לא היו מצויים אצלו וברשותו מאחר שאח"כ כתב שעבו"ן וקנין אחר קני וכו' וראיה שקנין אחר שעבו"ן מועיל הן לענין מטבע דאינו נקנה בחליפין והן למה שאא"מ דבר שאינו ברשותו ממ"ש הרשב"א הביאו מב"י סיקצ"ה וז"ל ומה שטענה שאין המתנה מתנה מפני שלא נקנה אלא באגב ואי"ק נקנה באגב אינה טענה שהרי כתוב בסוף השטר וקנינו מידו ע"כ מש"ל ואין אחר קנין כלום וכו' א"כ הרי ראיה למ"ש דאחר דיש קנין אחר השעבוד בא על השעבוד שמשע"ן ומועיל כמו הקנין שבא בסוף וכו' עש"ב. דמבואר בדבריו דרוצה לפרש מ"ש הטור בסי"ס הנותן מתנה דשלב"ל וכו' אפי' שיעבד או קיבל אחריות דל"מ היינו אם מכר או נתן אותם בקנין ושוב אח"כ שיעבד או קיבל אחריות בלא קנין להכי ל"מ. אבל אם אחר השעבוד או האחריות תפס קנין מהני מכח השעבוד והאחריות שבא עליו קנין באחרונה כמ"ש הרשב"א דאמרי' מגופה ש"ק קנו מידו. מעתה גם דברי מרן שבתשו' יתישבו ולא הוו סתרי למ"ש בש"ע דכיון דנדונו היה דבתחי' נתנה לה במתנה דא"ק ואגבן הקנתה לה וכו' ואח"כ קיבלה ע"ע אחריות ושעבו"ן ונטלה קגו"ש ע"כ מש"ל בשטר והו"ל הקנין שבא באחרונה בא על האחריות ושעבו"ן אזי הגם דמעיקר הדין אינו זוכה במתנה. מ"מ מכח מה שקיבלה ע"ע אחריות ושעבו"ן וקיבלה קנין ע"ז המתנה קיימת וחייבים להעמידה בידה. משא"כ בש"ע דפסק דל"מ האחריות והשעבוד הוא מטעם דליכא קנין אחר האחריות והשעבו"ן. והגם דיל"ע בתי"ז דאם מפני כך מרן ז"ל שם בתשו' קיים המתנה ההיא א"כ כשאמר שם ועוד שכיון שקיבלה אחריות וכו' היל"ל ג"כ וקיבלה קנין ע"ז ג"כ ולא לקצר בלשונו כיון דזהו העיקר מ"מ כדי להעמיד דבריו נוכל לסבול דוחק זה דכיון דכבר בא מפורש בשאלה דיש קנין באחרונה בשטר ועליה הוא דן לא הוצרך לבאר ג"כ עוד. ועיין עוד לו שם בסי' יו"ד דנר' מדבריו דהיכא דאיכא תרתי שעבו"ן ואחריות מהני ובהכי פי' דברי הרמב"ן ז"ל שכ"כ שם ומ"ש מוהרי"ק בשם הרמב"ן וכו' היינו היכא שנשתעבד באחריות ושעבוד נכסים וכו' ע"ש. ולפי דבריו אלו יתורץ דברי מרן ג"כ שבתשו' דהתם נמי איכא תרתי אחריות ושעבו"ן ולזה חייבה לקיים המתנה מכח שתים אלו. משא"כ בסי"ס דפסק דל"מ הוא מטעם דליכא כ"א אחריות או שעבו"ן והוא באחד. ועיין בס' בני יעקב דצ"א שהאריך בדברי הרמב"ן וכתב שדין חדש בא להשמיענו ושלזה מב"י ז"ל הבי"ד אחר דברי הטור ובעה"ת ע"ש. ובס' חש"ש סי"ס הביא ישוב בשם כ"י ע"ש:
עוד אפש"ל לע"ד דיש לחלק בין היכא דהדין הוא פשוט לכל הפוס' דל"ק הלוקח או מקבל מתנה כגון דשלב"ל או שאינו ברשותו אזי אם מקנה לחבירו דבר א' מאלו וכיוצא אפי' ששעבד לו נכסיו או קיבל אחריות ל"מ דמתנה אי"כ ושעבו"ן ואחריות אי"כ. ברם היכא דבעיקר הדין איכא פלוגתת בפוס' דיש דס"ל דל"ק ויש דס"ל דקנה הגם דאנן פסקינן להלכתא כמ"ד דל"ק אי איכא אחריות ושעבו"ן בהדה קני מכח האחריות ושעבו"ן ולא אמרי' כיון דאנן קי"ל כמ"ד דל"ק א"כ גם כי אי' אחריות ושעבו"ן מתנה אי"כ שעבוד ואחריות אי"כ מכיון דאיכא דס"ל דקנה גם לדידן דס"ל כמ"ד דל"ק אי איכא אחריות ושעבו"ן קנה. וחילוק זה קיימתיהו מסברא ועדין לא מצאתי סמך אליו ואם כנים אנחנו בזה אתנח לן תשו' מרן ז"ל הנ"ל דנדונו שם הערעור הוא ממה שהקנתה לבתה קרקע אג"ק ואנן קי"ל דאי"ק נקנה אג"ק ובדין זה לדעת המבי"ט ז"ל ח"א סירמ"ט במחלוקת הוא שנוי דכתב שם דלדעת הרא"ש ובעה"ט והר"ן ז"ל נר' דקרקע נקנה אג"ק ועיין בכנה"ג סיר"ב הגב"י אוח"י. וכיון שכן הגם דלדינא קי"ל כהתוס' והרשב"א והריב"ש ז"ל דאי"ק נקנה אג"ק מ"מ כיון דאיכא אחריות ושעבו"ן אזי מהני מכח האחריות ושעבו"ן מאחר דבלא האחריות ושעבו"ן איכא מהפוס' המפורסמים דס"ל דקנה כנ"ל ולכן פסק מרן ז"ל שם בתשו' הגם דמעיקר הדין קי"ל דל"ק דאי"ק נקנה אג"ק מ"מ מכח האחריות ושעבו"ן חייבת להעמיד המתנה בידה. משא"כ בש"ע סי"ס דפסק שם דגם דאיכא אחריות ושעבו"ן דל"מ הוא מכיון דדשלב"ל ואינו מצוי ברשותו הוא מוסכם לכ"ע דל"ק לכן גם באחריות ושעבו"ן פסק דל"מ:
ולפי פרשת העיבו"ר יוצא דבנ"ד קנה הלוקח ק"ג וא"י המוכר לחזו"ב מכמה טעמים חדא מכיון שכתוב בשטר אחריות ושעבו"ן ושוב כתוב ואחריות וחו"ח וכו' כאחריות וחו"ח וכו' מעתה הוי כאילו בא האחריות בפי' בחיוב כמ"ש הפוס' ז"ל ולפי"ד הש"ך והת"ח ז"ל בדברי הרמב"ן שהביא מב"י ז"ל שפי' דהרמב"ן ז"ל ל"פ על הרי"ף ז"ל ולזה הביא אותו מב"י אחר דברי הבעה"ת דבחיוב באחריות חייב לקיים המתנה מכח האחריות שהוא בחיוב. א"כ בנ"ד חייב לקיים המכר מכח האחריות שהוא כאילו בא בחיוב בפי' וא"י לחזו"ב. שנית לפי"ד המשפ"ץ ז"ל דאם יש קנין אחר השעבוד ואחריות מועיל וכנ"ל גם בנ"ד חייב לקיים המכר מכיון דאחר השעבוד והאחריות בא הקנין שכתוב בשטר וקנינא וכו' לקיום כל הנז"ל. גם לפי מש"ל בעניותין לחלק בין הנושאים היכא דהדין הוא מוסכם מכל הפוס' דל"ק אזי גם השעבוד והאחריות ל"מ. להיכא דאיכא דס"ל דקני אזי גם לדידן דס"ל דל"ק מכח האחריות מהני וכנז"ל יוצא לנ"ד במכ"ש דחייב המוכר לקיים המקח שהרי בנ"ד מועטים הם דס"ל דשותף א"י למכו"ח קו"ח עד שהדב"מ ז"ל מצא חבר לרשב"ם הוא הש"ג ז"ל והמרא"ה ז"ל דחה זה ומצא לו סמך הי"מ שהביא רשב"ם גופיה לשיוכל המוחזק לומר קי"ל וכל הפוס' ראשונים ואח' לא סל"ה א"כ בודאי כל שכתוב אחריות ושעבו"ן חייב לקיים המכר ואי"ל קי"ל. איברא דעדין יש זכות למוכר לחזו"ב דסו"ס מידי פלוגתא ל"נ אי הרי"ף ובעה"ת מודים לדברי הרמב"ן או לא ומצי"ל המוחזק קי"ל כהג"ת ודעי' דס"ל דליכא לחלק בהכי דאפי' שקיבל אחריות ושעבו"ן בקנין בל' חיוב ל"מ לדעתם כמ"ש הש"ך והת"ח ז"ל כדמשמע מדבריהם ממאי דהק' על הבעה"ת ומב"י ז"ל שהביא דברי הרמב"ן ז"ל אח"כ וכנ"ל. גם לפי החילוק שחילקתי בעניותין כבר מילתי אמורה דעדיין לא מצאתי סעד לדברי אלה מדברי הפוס' ז"ל וא"כ מצי"ל המוחזק קי"ל. אכן כ"ז הוא למקומות התופסים דגל הקי"ל אזי מצי"ל קי"ל כמאן דמזכה יתי. ברם לדידן דקיבלנו הוראות מרן ע"כ אשר יאמר כי הוא זה וכפי"ד הפוס' ז"ל דגם בדבריו שהובאו בתשו' כן הוא עיין בהחק"ל מ"ב חח"מ סי"ד במ"ש ע"ד כמוהרמ"ס ז"ל ועיניך תראינה בס' מים קדושים סי"ג תשו' ממוהרמ"ם ז"ל דחזר בו בפי' וסבר וקביל כן דגם בתשו' קבלנו עלינו סברותיו ובס' ח"ש סיע"ד השביח דבריו שבתשו' שהם הלכה למעשה יותר מהש"ע ע"ש ובשפת הים סיס"א וב"ד ש"ש חאה"ע סי"ג ובירך משה גאלנטי ז"ל סי' י"ד וי"ו וג"ל ול"ה א"כ כיון דמרן פסק בתשו' בפי' דחייבת להעמיד המתנה ביד בתה מכח האחריות שקיבלה עליה ושעבו"ן וכבר הארכנו לעיל בישוב דבריו דלא הוו סתרא"י למ"ש בש"ע סי"ס מעתה בנ"ד המוכר לא מצי"ל קי"ל וחייב להעמיד המכר ביד הלוקח מכח האחריות ושעבו"ן כנ"ל:
וזה שהוצרכתי להאריך לקיום המכר בנ"ד מטעמים שונים אי משום דליכא בהחצר ובחנות ד"ח והאדר"א ז"ל כתב דלכ"ע קנה. או מטעם דאיכא בשטר המכר אחריות ושעבו"ן ולפי"ד מרן ז"ל בתשו' צריך לקיים המכר מטע"ז וכנ"ל. ה"ד אם נאמר דמרן ז"ל לא נתבאר דעתו כמאן ס"ל אי שותף יכול למכו"ח ק"וח או לא אזי צריכין אנו לכ"ז לקיים המכר מטעמים הנ"ל. אכן אם המצא ימצא ויתגלה לנו דעתו ד"ע דס"ל דשותף יכו"ל קו"ח שוב אין אנו צריכין למשכוני נפשין לכ"ז ותצא דינ'ה וראשה פרוע בנ"ד דא"י המוכר לחזו"ב כלל:
מעתה ניתנה ראש לתור ולחפש בדעת מרן ז"ל להיכן דעתי נוטה. הנה הרב"ד ז"ל חח"מ סיקי"ז האריך בד"ז אם שותף מכ"ח קו"ח אי מהני או לא והביא ראיות דלכל הפוס' זולת רשב"ם ז"ל דשותף יכו"ל קו"ח ותמה על מרן למה לא הביא ד"ז בש"ע סירע"ח וגם תמה על מור"ם ז"ל שלא הביאו. גם הזר"י ז"ל סי' י"ז כתב דמרן בש"ע לא כתב דין פשוט שמכר חלקו קו"ח מה דינו ואמנם מסיק הוא להלכה דשותף יכו"ל חלקו קו"ח דלא כרשב"ם והביא כמה ראיות מהפוס' ז"ל דסל"ה עש"ב. וכפי הראיות שהביאו הרב"ד וה' זרע יעקב ז"ל להכריח בדעת הרשב"א והרא"ש ז"ל דס"ל דשותף יכול"ח קו"ח. כן אנו נביא הראיות למרן בש"ע שכן ס"ל דשותף יכול"ח קו"ח. דמה שהביא בתחי' הרב"ד ז"ל ראיה מהטור רסרי"א מההיא דאא"מ דבר שלא בא ברשותו כגון מה שאירש מאבא וכו' גם ד"ז פסקו מרן ז"ל בש"ע שם. גם הראיה שהביא מלשון מב"י בסיקע"ה מההיא ב' שות' בקרקע ומכר אחד מהם חלקו לבן המצר שהשותף מסלקו וכו' גם מזה ראיה דפסקו מרן בש"ע סיקע"ה ס"ה וע"ש בסמ"ע ג"כ. וכ"כ הזר"י שם וז"ל ולפי הראיה שהביא מוהרא"ש מפי' הגאון במאן דאחזיק ביני אחו"ש הן הם דברי הרמב"ם פי"ב מה"ש ה"ד אחד מן האחים או השות' שמכר חלקו לאחר מסלקין הלוקח ונותנין לו דמים והולך והוא לשון מרן בקצר סיקע"ה ס"ה וליכא למימר דהתם בשחלקו מבורר ומסוים דההוא לאו שותף מיקרי אלא מצרן ע"כ. ושם בס' תורת אמת סיקכ"ה בתחי' הביא ראיה מתשו' הרא"ש כלל צ"ט סי"ג דטענת אין ברירה לאו מילתא היא ושוב הביא ראיה ג"כ מדברי הרא"ש בפסקיו סו"פ המקבל פי' הגאון במאן דאחזיק ביני אחו"ש וכו' וסיים דנתבאר מכאן דאעפ"י שעדין לא חלקו זכה הלוקח בחלקו שלקח מהשותף א"כ פשיטא שאין טענת אין ברירה טענה יעו"ש. דנר' דגם הזר"י ז"ל רוצה להכריח מזה בדעת הרמב"ם ומרן ז"ל דסל"ה דשותף יכול"ח קו"ח דלא כרשב"ם ושסברת רשב"ם היא דחייה מכל הפוס'. והמט"ש סיר"ט הק' עליו דאישתמיט מיניה וכו' ע"ש:
וראיתי להרמ"ה ז"ל בחי' על בתרא פי"נ דקכ"ו הבי"ד ג"כ המרא"ה ז"ל שם דכתב וז"ל ברם צריך את למידע דלענין מכר ומתנה ע"כ לא פליגי אלא בחלק בכורה דמתנה קרייא רחמנא וכו' אבל בחלק פשיטות דלא קרייא רחמנא מתנה כ"ע מודו דמצי לאקנויי למאן דבעי ואפי' קו"ח וה"נ מסתברא דאלת"ה היכא דלית ביה ד"ח דקי"ל אית דינא דגאו"א היכי מצי חד מינייהו לאוגודי לחבריה הא סוגייא למ"ד אי"ל לבכור קו"ח דאפי' לאחוה נמי לא מצי מחיל. ועוד דבהדייא תנן בנדרים השות' שנדרו הנאה זמ"ז וכו' וכופין את הנודר שימכור חלקו ואוקימנא התם בשאי"ב ד"ח ואי אמרת כל כמה דלא פלגי לא מצי מזבין היכי כייפינן לזבוני מידי דלא מצי מזבין וא"נ כייפינן ליה אנן מאן זבין מיניה אלא לאו ש"מ דלא שייכא האי פלוגתא אלא בחלק בכורה אבל בחלק פשוט וה"ה לשאר שותפי כ"ע מצי מזבין ע"כ. הרי דהרמ"ה ז"ל הכריח דשותף יכול"ח קו"ח מדינא דגאו"א ומשות' דנדרו הנאה זמ"ז וכו' וליכא לחלק בין אם רוצה למכור השותף חלקו לאחר או להמשותף עמו דאם אינו יכול למכו"ח לאחר גם להמשותף עמו א"י למכו"ח. וטעמא דמסתבר הוא דכיון דאי אמרי' דהשותף א"י למכו"ח קו"ח הטעם הוא מפני שעדיין לא הוברר חלקו בשעת המכר ואי"ל ע"מ לחול הקניה והמכר. א"כ גם אם מוכר לשותפו כן היא דמאחר שעדיין לא הוברר חלקו בשעת המכר אי"ל ע"מ לחול הקניה והמכר ואי אמרי' דמהני המכר לשותפו בשדה כיון שהוא מוכר לו כל זכות שי"ל בשדה מעתה קם הוא בחריקיה ונעשית כל השדה שלו. גם אם מכר לאחר נימא הכי דקם הלוקח בחריקיה לכל זכות שי"ל לראשון ממש. באופן דליכא לחלק בין אם המכירה היא לשותפו או לאחר דאי אמרי' דבזה מהני גם בזה מהני וכמו שהכריח הרמ"ה ז"ל ג"כ מכח הסוגייא כנ"ל. ולפי"ד ז"ל יוצא כיון דמרן ז"ל בש"ע יו"ד סירכ"ו פסק הא דהיה אחד מהשות' מודר הנאה וכו' וכופין הנודר למכו"ח וכו' ע"ש נר' דס"ל דשותף יכול"ח קו"ח וא"י לחזו"ב דאי אמרי' דא"י למכור היכי כייפינן ליה וכו' וכמ"ש הרמ"ה ז"ל ועיין ג"כ בזר"י שם סי"ז שהביא ראיה כזה מתשו' הרא"ש הב"ד הטור סיקע"א סכ"ח דס"ל דשותף שמכ"ח קו"ח ממכרו ממכר ע"ש וה"ט דכיון שמכר לו כ"ז שי"ל בשדה זו קנה חבירו דאי מטעם סיום אין לך סיום גדול מזה מכיון שאמ"ל שדה זו. ואי מטעם שמכר לו דבר שאינו מבורר גם זה אינו מאחר שמכר לו כ"ז שי"ל בשדה זו קם איהו בחריקיה. גם לפי"ד הרמ"ה ז"ל שהביא ראיה מדין גוא"א דשותף יכול"ח קו"ח מזה יוצא גם כן לדעת מרן ז"ל דסל"ה דדינא דגוא"א הוא מוסכם מכל הפוס' והש"ס ולפי דבריו מזה הדין נפיק מיניה חורבא לס' רשב"ם ז"ל:
עוד לפי דרכו ז"ל יש להביא ראיה לדעת מרן ז"ל ממה שפסק בש"ע סיל"ז ס"א כל עדות שיש לאדם הנאה בה פסול להעיד לפיכך קרקע של ב' שות' ובא האחד להוציאה מתח"י האחד לומר שאותו שמכרה להם גזלה ממנו אין שיתפו מעיד לו עליה וכו' אא"כ סילק עצמו ממנה וכו' ועיין בס' מרא"ה שם שהק' על רשב"ם מדבריו גופיה שפי' בההיא דשות' מעידין זל"ז והאריך והכריח דגם לרשב"ם שותף יכול"ח קו"ח. וע"כ לא קא' רשב"ם דא"י למכור כ"א בשות' דירושה כגון אחים ומטעם דירושה ממילא קא אתייא וכמ"ש המחנ"א ז"ל והעד ע"ז מ"ש רשב"ם גופיה בפ' חזקת דמ"ג בההיא דשות' מעידין זל"ז וכו' ע"ש. וא"כ לפי"ד הרמ"ה ז"ל ממ"ש מרן דאינו מעיד אא"כ סילק עצמו ממנה וקנו מידו שנתנה לשותפו מוכח דס"ל דשותף מוכ"ח קו"ח. ועם דירצה הדוחה לדחות ולומר דדברי הרמ"ה ז"ל שלא חילק בין אם רוצה למכור חלקו לשותפו ובין אם רוצה למכור לאחר אינם מוסכמים וירצה לחלק ביניהם מה שאין האמת כן וכנ"ל. עדין יש להביא ראיה דס"ל למרן כן דשותף יכול"ח קו"ח מסוף הסעיף דכתב וז"ל אבל אם אין המערער טוען אלא על חלק השותף בלבד כגון שטוען שמכרה לו השותף יכול להעיד לו שאז אינו נוגע בעדות כלל ע"כ וכ"פ הטור שם. ואם איתא דשותף א"י למכו"ח קו"ח תפ"ל דכיון דעדין לא חלקו אף שמכר לו חלקו המכירה היא בטילה בעצמה מעיקרא וכ"ש שאינו מתרצה א"ו דס"ל דשותף יכול"ח קו"ח. ולא אכחד דלכאורה עדין יש לחלוק ולומר דליכא הוכחה מזה דהנה עמ"ש הטור אבל אם אין המערער וכו' כתב מב"י וז"ל זה דבר פשוט דהא אינו נוגע בעדות וכו' ולשון רשב"ם דהב"ע בשלא חלקו לגמרי אבל כ"א משתמש בחצי השדה דאילו חלקו משם ואילך כ"א מפסיד לעצמו והילכך מעיד לו עליה וזש"כ אבל אם אין המערער טוען אלא על חלק השותף וכו' ע"כ. דמזה נר' שמפרש דברי הטור דקאמר אבל אם אין המערער וכו' היינו אחר שחלקו ובא אחר לטעון על השותף שמכרו לו דבכגו"ד יכול"ח כיון שמבורר חלקו וכמו שכ"ר למוהרש"ח ז"ל בב"ש שהבין כן בדבריו והק' עליו יעו"ע. אכן כבר הוא ז"ל גופיה גילה דעתו בפי' דמה שמקשה עליו ה"ד להבנת הדברים שמוהרי"ק ז"ל השוה הענינים ואינו כן אבל לענין הדין כולם שוים בלי ספק ע"ש. ומה גם דהדרישה שם האריך לבאר דברי מב"י ז"ל במ"ש וזש"כ וכו' דה"ק כמש"כ דיכול להעיד לו שם מפני שאין להעמיד נגיעה בדבר דאף שלא חלקו מ"מ כיון שאינו מערער כ"א על חלקו של שיתפו. כן ג"כ יוכל להעיד בזה כשחלקו לגמרי משום דלית ליה שום נגיעה בזה ונתן הכרח לזה הפי' ובחבורו בסמ"ע נמשך בזה ונמשכו הפוס' אחריו ע"ע ועיין בס' מחנה יאודה ז"ל שם. וא"כ יש להביא ראיה מזה דס"ל דשותף יכול"ח קו"ח גם לאחר ולדעת הרמ"ה ז"ל גם מתחי' הסעיף הוי ראיה גמורה וכנ"ל:
עוד יש ראיה ממה שפסק מרן ז"ל בש"ע סיקע"ה סי"ב היו הרבה שות' לרוח אחת וכו' וכן שדה הנמכרת של שנים ומכר אחד מהם חלקו לאחר המצרן מסלקו ואין הלוקח יכו"ל כיון שאין החלק שקניתי מסוים שמא יפול חלקו מצד אחר שאינו מצד השדה שלך ע"כ. משמע דיכיל המצרן לסלק הלוקח מכח דדב"מ דוקא ואם היה האופן דליכא טענת דדב"מ כגון דידע במכר ושתק ולא ערער שוב אח"כ אפי' עבר זמן מה א"י לערער כלל. ואם איתא דס"ל דשותף שמכר חלקו קו"ח אין בממכרו כלום עדין י"ל זכות לבעל המצר לומר דמה ששתק אינו משום שמחל זכותו אלא משום שהמכר היא בטל מעיקרו לכן שמתי ידי למו פי בתחילה ומדסתם מרן ז"ל נר' דס"ל דשותף מצי מוכ"ח קו"ח. וגם ממ"ש וכן שדה של שנים ומכר אחד מהם חלקו לאחר מזה הלשון משמע דהשות' יוכל"ח קו"ח. ואין לדחות ולומר דאיירי הכא שנתרצו שניהם דכבר כתבנו לעיל דזה דחוי מעיקרו כמ"ש הרדב"מ והמרא"ה ז"ל ובעניותין בס"ד. וגם חילוק שני דהוא מבורר החלקים ליכא הכא דהרי מבואר באר היטב דאינו מבורר כ"א חלקו. ולע"ד דהיא ראיה ברורה דס"ל למרן דשותף יכול"ח קו"ח:
הן עוד נביא ראיה מבוארת ממ"ש בש"ע סירנ"ג סכ"ב ציוה שיתנו דקל לפ' והניח ב' חצאי דקל יטלם שלזה נתכוון והם שקרא דקל. וכ' מור"ם ואפי' י"ל דקלים שלמים יכולים היורשים לומר שלזה נתכוון ע"ש. ופשוט הוא מ"ש והניח ב' חצאי דקל היינו שהוא משותף עם אחר בשני דקלים ובכ"א י"ל חציו ועיין בסמ"ע שם. ואם איתא דס"ל דשיתף שמכר ונתן חלקו קו"ח ל"מ הו"ל לפסוק דהמתנה ההיא בטילה ואינו נוטל כלום א"ו מזה שפסק דיטלם דאמרי' שלזה נתכוון מוכח דס"ל דשותף שמכר ונתן חלקו קו"ח ש"ד וא"י לחזו"ב. ואל תשיבני לומר דזה שגילה דעתו מרן ז"ל כן ה"ד בש"מ אזי אמרי' דמהני משא"כ בבריא דלא גילה דעתו כן בפי' לא אמרי' הכי דאשכחן דהעדיפו טפי מתנת ש"מ ממתנת בריא. דהאמת הא ליתא דכבר כללו לן הפוס' ז"ל דכל מילתא דאיתא בבריא איתא בש"מ וכל מילתא דליתא בברי' ליתא בש"מ ועיקרא בש"ס בתרא דקמ"ז ש"מ שאמר ידור פ' בביתי וכו' ופסקוהו הפוס' ז"ל עיין בטור ח"מ סירנ"ג ובמב"י שם ובש"ע שם וכ"פ הרמב"ם פ"י מהזכו"מ הט"ו ועיין ג"כ במפרשי הרמב"ם באופן דכלל מוסכם הוא דכל מילתא דליתיה בבריא ליהיה בש"מ וכו' עד שמכח זה כתב ה' מזל שעה בה' זכו"מ פ"ג ע"מ שהק' הה"מ על הרמב"ם דכתב כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר וכו' כך הנותן וכו' מההיא דפ' ב' דייני גזירות מההיא דאמ"ל דיקלא לברת וכו' ותי' דש"מ שאני כתב דמרן הכ"מ ז"ל לא נחה דעתו בזה מאחר דקי"ל הלכה רווחת כל מילתא דליתיה בבריא ליתיה בש"מ וכיון דבריא אי"מ דבר שאינו מסויים ה"ה בלי ספק בש"מ ולזה הוצרך מרן כ"מ לאוקומה בדאמר דיקלא משדה פ' ע"ש. והא דהמשפ"ץ ז"ל בח"ב סיי"א כתב וז"ל הראיה שהביא מעכ"ת ממ"ש הרמב"ם בפי"א מהזכו"מ בש"מ שאמר יחלוק פ' וכו' מה שלא הבאתי ראיה משם משום שרציתי להביא ראיה כנ"ד הוי מסויים לדעת הרמב"ם אפי' במתנת בריא ובכ"מ מה שיש לדחות הראיה שהביא מעכ"ת ממ"ש הרמב"ם בש"מ דאיכא למידחי דאין הדין כן במתנת בריא וכדומה דשאני בש"מ שאי"צ לסיים ויש לו יפו"כ בזה כמו שמצינו לו יפוייס אחרים במתנותיו ע"כ. מ"ש כן הז"ל לאו לעיקר דינא קאמר מר הכי כ"א שהוא רצה להביא ראיה כנ"ד שהיא יותר מבוארת דגם לדעת הרמב"ם הוי מסויים ואין עוד מקום לדוחה לדחות כלל ברם ודאי דלעיקר דינא ס"ל דכל מילתא דליתיה בבריא ליתיה בש"מ וכו' וזהו שסיים שם וכתב וז"ל ויביא קצת ראיה הדוחה אשר ירצה לדחות וכו' הרי שכונת דבריו הם כנגד הדוחה שרוצה לדחות בדחייה בעלמא ברם בעיקר הכלל דכל מילתא דאיתיה בבריא וכו' לא יכחד ועיין ג"כ שם בסי' יו"ד ריש דכ"ג. גם בס' מנח"ט דקכ"ח על מה שרצה מוהרי"א ז"ל לומר דמתנה קיימת היא דמתנה ש"מ היא ומצינו דמתנת ש"מ עדיפא ממ"ב בהרבה דברים כתב עליו וז"ל וק' דכ"ז שמצינו דמש"מ עדיף טפי ממ"ב היינו דלשון שאינו מועיל במ"ב מועיל במש"מ וכו' וגם שאי"צ קנין דדברי ש"מ ככתובין וכמס"ד וכו' אבל הא מיהא בעינן דליקני בבריא בקנין דמילתא דליתיה בבריא ליתיה בש"מ והכא כיון דליתיה בבריא דאי"מ דבר שאינו מסוים ואם נתן ל"ק דהמע"ה א"כ בש"מ נמי ל"ק וכו' ע"ש. וגם מוהרי"א ז"ל השיב על דבריו וע"ז לא השיב כלום נר' דשר המסכי"ם ג"כ. וכל ספרי הפוס' מלאים מזה אפס קצהו תראה בהרשב"א ח"ג סיקכ"ב ומוהרימ"ט ח"א סיכ"ב פ"מ ח"א סיל"ד וח"ב סינ"ט דב"מ ח"ב סיע"א וע"ה בית דוד סיקל"ב בני משה מאגאר דמ"ז וס"ז אור"מ סיר"ן או"ג וז'. וה' בני יעקב דס"ט כתב דזה מוסכם מכל הפוס' דכל מילתא דליתיה בבריא וכו' ע"ש. ומה שהמצא ימצא דבש"מ עדיף ממ"ב היינו דלשון שאינו מועיל במ"ב מועיל במש"מ באופן דבעינן עכ"פ שיהיה חלות הקנין בבריא אזי אמרי' דבש"מ מהני. אבל מילתא דליתיה בבריא כלל גם בש"מ ליתיה וכנ"ל. וא"כ מאחר דראינו דמרן ז"ל פסק בש"ע סירנ"ג בש"מ שצוה שיתנו דקל לפ' והניח ב' חצאי דקל דיטלם. מזה מוכח בביאור דס"ל דשותף יכול למכור וליתן חלקו קו"ח וליכא חילוק בין ש"מ לבריא ואנן בתריה דמרן גרירן מעתה זכה הלוקח במקחו וא"י לחזו"ב המוכר בטענת קי"ל כרשב"ם ודעי':
וראיתי לה' מזל שעה ז"ל שם שהבי"ד הכנה"ג שבסיר"ט דזרה לרוח דברי האומרים שפשוט שמכר או נתן קו"ח לא עשה ול"כ דהו"ל דבר שאינו מסויים והק' עליו דאמאי לא הק' עליהם ממ"ש הרמב"ם והטור סיקע"ה אחד מן האחים או מן השות' שמכ"ח שאר השות' מסלקים ללוקח וכו' ושוב חילק וכתב דגם לדעת הרמב"ם ודעי' דס"ל דאא"מ דבר שאינו מסויים יש הפרש בין אם ירשו קרקע א' ומכר אחד מהם חלקו קו"ח דאז קנה וממכרו קיים להיכא דירשו דו"ה קרקעות וכו' עש"ב. דלפי חילוקו יוצא דבנ"ד המכר מכר דהחצר הנז' בשאלה קרקעיתו הוא ע"ג החנות של הצביעה והו"ל כאילו שאינם משות' כ"א בקרקע א' ולפי"ד המכר מכר כשמכר הא' מהם וסבור הייתי להשתעשע באמרותיו הטהורות ובחילוקו אכן כפי מה שהוכחתי לעיל דלדעת מרן ז"ל ודאי קנה ה הלוקח אין מהצורך להאריך בכ"ז:
ושו"ר דכבר מרן ז"ל גילה דעתו ד"ע בתשו' סיקי"ג דשותף יכול"ח קו"ח דשם בענין ביה"ק שקנו אותה איזה יחידים מהקהל ואח"ז קצת מהיחידים הנז' מכרו לאחד מקהל אחד והרשו לו לקבור בביה"ק הוא ובניו ובני בניו ואח"ז קמו קצת אנשים וכו' וערערו על המכר הנז' ורוצים לבטלו ומוהר"ם ברוך ז"ל פסק דהמכר בטל והסכים עמו הרח"ה ז"ל ומרן ז"ל האריך לבטל דבריהם בסיקי"ד וכתב וז"ל אבל לפי האמת עיקר סברא זו ליתא שהרי שנינו משנה שלימה בפ' ב"כ האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונותן חצי שדהו חצייה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהם ונותן חצייה בדרום. הרי דברישא לא סיים לו שום צד ואפי"ה המכר קים ופסקה הרמב"ם בפכ"א מה' מכירה וכו' ומ"ש גם שק"ק איסקליס לא נמצא שום א' מהם במכירה הזאת והם פרעו חלקם בקנית הקרקע ע"כ גם זו הטענה אינה טענה ששנים שהם משות' בקרקע אם רצה א' מהם למכור לאחר חלקו כולו או"ק הרשות בידו וכו' הכלל העולה שמן הדין מה שמכרו להם מכירתם מכירה ע"ש ובסיקט"ו מה שהסכימו בזה כמה גאונים ורבנים ז"ל ובסיקי"ו וקי"ז עש"ב. הרי שמרן ז"ל ביאר וגילה דעתו בפי' בתשו' הנ"ל דשותף יכול"ח קו"ח וממכרו קיים וא"י לחזו"ב כלל גם בבריא הדין כן. גם עו"ש בסיק"ב בראובן שהי"ל י"ד קיראט באלמלק הדר בו ונתן לבתו ז' קרארית מכלל הי"ד הנז' הם ותשמישהם במתנה גו"ש מעכשיו הגוף ופירי לאח"מ וכו' ומרן ז"ל קיים המתנה ההיא מצד הדין כמ"ש שם. וכל ישר הולך יביע אומר שהמקום שדר בו שהוא אומר שי"ל בו י"ד קיראט, היינו שהוא משותף בו עם אחר ואינו מבורר לכ"א חלקו כ"א שהוא יש לו יותר משותפו שני קראריט ונתן מחלקו במתנה לבתו שבעה קראריט דאלת"ה אלא שהוא מבורר החלקים בינו ובין שותפו למה לו להזכיר שם קראריט כלל היל"ל חצי חלקי שי"ל במקום פ' נתון לבתי במתנה מעכשיו וכו' א"ו מדהזכיר בלשונו קראריט ואמר ז' קראריט מכלל הי"ד קיראט שי"ל במקום פ' משמע דאינם מבוררים החלקים שלהם הוא ושותפו ועכ"ז מרן ז"ל קיים המתנה ההיא ולא אתי עלה לבטולה מטעם דשותף שמכר או נתן חלקו קו"ח לאו כלום היא נר' דס"ל בפשיטות דשותף מצי מוכר או נותן חלקו כולו או"מ קו"ח וממכרו ומתנתו קיימת ושוב לא מצי הדר ביה וילמד סתום בדעת מרן מן המפו' בתשו' הנ"ל:
ועם כי יש פתחון פה לאומר שיאמר דהגם דמצאנו ראינו למרן ז"ל בתשו' דפסק הדין כן דשותף יוכל"ח קו"ח. עכ"ז כבר ידוע פלוגתא דקדמה בין רבני וגדולי אחרוני זמנינו דבמקום שקבלו עליהם הוראות מרן במ"ש בש"ע אי אמרי' גם קבלו עליהם הוראותיו מ"ש בתשו'. או דוקא קיבלו עליהם מ"ש בש"ע ולא מ"ש בתשו'. והגם דרובם ס"ל דקבלו עליהם הוראותיו גם מ"ש בתשו' מ"מ כאן נמצאו וכאן היו מאן דס"ל דלא קבלנו הוראותיו כ"א במ"ש בש"ע דוקא משא"כ במ"ש בתשו' הנה הוא נחשב כאחד מהפוס' והמוחזק מצי"ל קי"ל כמאן דפליג עליה עיין בס' שעה"מ סי"ט שכתב מפי השמועה דלא קבלנו הוראותיו במ"ש בתשו' וכ"כ בס' דין אמת דע"ד דכן ס"ל למוהרמ"ב ז"ל ועיין בהחק"ל מ"ב חח"מ סיג"ד ובס' חוקי חיים סיט"ל דמוהרמ"ס ז"ל הסכימה דעתו לדברי השעה"מ. ובאמת דמוהרמ"ס ז"ל נר' דחזר בו והודה לדבריו של גדול הגאון החק"ל ז"ל כאשר הובא בהחק"ל שם סי"ה וגם בס' מים קדושים סי"ג הובאה שם תשו' ממוהרמ"ס ז"ל ושם בפי' כתוב דגם בתשו' קבלנו עלינו הוראותיו ז"ל באופן די"ל דחזר בו הרב משמעתיה. ברם עדין עומד לנגדינו דברי השעה"מ ומוהרמ"ב ז"ל ומ"ש הגאון החיד"א ז"ל בברכ"י ח"מ סיכ"ה אוכ"ח ע"ד הנח"ב ומ"מ ז"ל דס"ל דקבלנו עלינו גם מ"ש בתשו' סיים הוא ז"ל ואינו הכרח ע"ש גם בהשמטות לס' ח"ש ח"א על סיע"ד אוי"א כתב ולא אכחד דיש לצדד שלא קיבלו דינו אלא בש"ע דוקא ע"ש. ומעתה כיון דעכ"פ מידי פלוגתא ל"נ א"כ מצי המוחזק לומר קי"ל כמאן דס"ל דלא קבלנו הוראותיו כ"א בש"ע דוקא. וקי"ל כרשב"ם ודעי' דס"ל דשותף שמכ"ח קו"ח לאו כלום הוא. ועיין בספרי דב"ר ס' גנזי חיים לכמוהרח"ף ז"ל דקל"ו בדגל קי"ל שציין על ס' פני הבית ח"מ סיס"ז או"ח דע"ג דנר' מדבריו שם דכיון דדברי מרן ז"ל שבתשו' הם בפלוגתא אי קבלו עליהם או לא מצי המוחזק לומר קי"ל גם בס' רב ברכות לכמוהרי"ח יצ"ו מער' קו"ף דקל"ב ובס' פני יצחק ח"א לכמוהרי"א יצ"ו בסיי"ז עש"ב דכתבו דכיון דאיכא פלוגתא בזה אין להוציא ממון מיד המוחזק מכח פסק מרן שבתשו' דיכו"ל קי"ל כמ"ד שלא קבלנו עלינו כ"א מ"ש בש"ע וכו' ע"ש. מ"מ אני אומר דנ"ד ל"ד להא כלל דכבר אנא ענייא הוכחתי וביררתי בס"ד בראיות ברורות ונכוחות מדברי מרן בש"ע דס"ל דשותף יכול"ח קו"ח. הגם דלא ביאר דעתו בפשוט שמכר חלקו וכו' וכמ"ש הרב"ד והזר"י ז"ל אפי"ה מוכח מדבריו בפסקיו שבש"ע דס"ל דשותף מוכ"ח קו"ח כנז"ל וכן מעשים בכ"י וסוגייא דעלמא דדייני מתא פוסקי הלכות כן. ולרווחא ולגילוי מילתא בעלמא הוצרכנו להביא דבריו שבתשו' שכ"כ בפי' דשותף מצי מוכ"ח קו"ח. מטתה לא מצי תו המוחזק לומר קי"ל כרשב"ם ודעי'. ומכ"ש בהא דנ"ד דס' רשב"ם רוב הפוס' ככולם דחאוה מהלכה ובדוחק עצום מצאו לו מאן דסבר כוותיה ובאוקמתות שונות אוקמו למילתיה כדי לקיים בצד מה את דבריו וכמו שהארכנו לעיל בזה א"כ שפיר מצי הלוקח להוציא מיד המוכר ותול"מ:
סמוך לחתימה כה הראוני בס' ויקרא אברהם בחח"מ סימ"ד שעמד בזה והאריך הרחיב וכמעט שעברתי ע"ד יצ"ו ראיתי דאייתי בידיה תשו' מרן באבק"ר סיצ"ח בההיא שנתנה לבתה שליש הבתים וכו' ומינה הוכיח ממה שלא בא בפיו ערעור מכח שנתנה שליש הבתים ואין ניכר וברור השליש ההוא שנתנה מוכח דס"ל דאין ס' בזה כלל וכיון שכן אנן בתריה גררינן ואי"ל קי"ל אף כנגד דבריו שהובאו בתשו' כמ"ש הג' החק"ל מ"ב חח"מ סי"ד עש"ב. ואנא זעיר'א עמדתי מרעיד ע"ד יצ"ו דאה"מ לאו שמיה מתיא היא כלל דמה הי"ל למרן ז"ל לקרוא ערער ממה שנתנה לבתה שליש מהבתים ואינו ברור השליש ההוא שנתנה דאטו מי שי"ל חצר ובתים ורוצה למכור לאחר חציים או לשליש ולרביע ואינו ניכר החצי או השליש והרביע מאיזה צד לצפונה או לדרומה לא יוכל למכור ולא מיקרי מכר או מתנה כלל. דב"ז לא שמענו ומאן ספין ומאן רקיע לומר דלא נחשב מכר או מתנה וכבר ד"ז הנה הוא בא מפורש בס' הפוס' ואי"צ להאריך בו. וכל מה שבאנו לבית הספק הוא בשות' שמכ"ח שי"ל עם שותפו כולו או"מ והחלק ההוא שמכר עדין לא הוברר כי הוא משותף עם חבירו בכל הקרקע ואינו ניכר וברור לבדו. בזה הוא דנפל הספק אי יכו"ל קי"ל רשב"ם ודעי' דשותף לא מצי למכו"ח קו"ח או לא וא"כ מה הוכחה היא זו מתשו' מרן דסיצ"ח ממה שלא קרא ערער מרן ז"ל משמע דכן ס"ל דאין בזה ספק כלל דבנדונו ז"ל בודאי הגמור לא ערער ולא יערער כלל והקולו'ת יחדלון. גם מה שפסק הוא יצ"ו בסכינא חריפא דאין המוחזק יכו"ל קי"ל נגד דברי מרן אן בדבריו שבתשו' כבר אנן בעניותין באנו בארוכה לעיל מזה ואף דמראש מקדם בתחי' כתבתי כן אינו במונח גמור וסמכתי ע"ז סמיכה גמורה אלא דשוב אח"כ הבאתי סברת הפוס' דפליגי בזה ושסו"ס מידי פלוגתא ל"נ ואין להוציא ממון מיד המוחזק מכח פסק מרן שבתשו' דיכו"ל המוחזק קי"ל כמ"ד דלא קבלנו הוראותיו כי אם בש"ע דוקא וכו' ושנ"ד אינו מסוג זה כלל וכמש"ל בארוכה:
עור"ל שם שהביא מה שחילק כמוהרד"ף ז"ל בס' מכת"ל חח"מ סיכ"ה בין מכירת ומתנת בריא דהיא קיימת דמה בכך אם לא נתקיימה מעיקרא תתקיים עכשיו. דמתנת ש"מ דלא מצי"ל הכי דלבסוף תתקיים המתנה כיון דבשעה שמת הנותן עדין לא חלקו ולא אתבריר. א"כ תיכף כשמת נפלו נכסי קמי יתמי וירושה אי"ל הפסק והיכי תחול וכו'. והוא יצ"ו האריך בדבריו והוכיח דאין לחלק בכך דבין בבריא ובין בש"מ המכר והמתנה קיימים ע"ש. וכשאני לעצמי ת'ם אני אחהמ"ר ע"ד מוהרד"פ ז"ל דאיך חילק בהכי ועפי"ז פסקיה לדינא הלכה למעשה דהצוואה בטילה מאחר שהיא צוואת ש"מ ובש"מ צריך שיהיה הדבר ברור עד שתחול. שהרי דברי הה"מ ז"ל בפ"ג מהזכו"מ הויין תיובתיה דע"מ שהק' מההיא דפ"ב דייני גזירות מההיא דאמ"ל דיקלא לברת וכו' תי' הוא ז"ל דההיא דמתנת ש"מ שאני וכו' ע"ש דנר' דס"ל דאדרבא איפכא מסתברא דבש"מ קני גם באינו ברור ובבריא ל"ק. ועוד ת"ם אני דכיון דכבר בא הדבר מפורש באר היטב בש"ע סירנ"ג בדין ש"מ שציוה שיתנו דקל לפ' דקנה מקבל המתנה אף בדבר שאינו מבורר. מעתה איך כתב הז"ל בנדונו שהיא צוואת ש"מ שכפי חילוקו הצוואה ההיא בטילה דיכו"ל היורש קי"ל כרשב"ם ודעי' וכו' מאחר דאנן בתריה דמרן ז"ל גררינן שאי"ל קי"ל נגד דבריו כלל ודבריו לי צ"ע. אם לא שנאמר דתשובתו היא למקומות התופסים דגל הקי"ל. ומהתימה מהוי"א יצ"ו שלא העיר מכ"ז כלל וממוצא דבריהם אתה למד דבנ"ד דהויא בבריא תרוייהו ס"ל דקנה הלוקח דלפי"ד מוהרד"פ ז"ל הא ודאי פשיטא דס"ל דקנה הלוקח ואי"ל קי"ל. ולפי"ד הוי"א יצ"ו דהוכיח דאין לחלק בין מתנת בריא לש"מ דבכולהו קני אף אנן בדידן קנה הלוקח באין אומר ואי"ד:
אסיפא דמילתא לפום מסקנא ותצא דינ"א דהמכר מכר בנ"ד וזכה הלוקח במקחו בלתי שום פקפוק ומצי מפיק הלוקח מיד המוכר בדינא ודיינא זהו הנלע"ד כפי מה שהשיגה ידי יד כהה. ולמעשה היא תליא באשלי רברבי רבנן סבוראי בעלי ההוראה הלכה ומורין קלין וחמורין עד אשר יראו דברינו אלה לפני מעכ"ת והמה בחכמתם ורוח מבינתם אם יסכימו עמדי אזי אהיה להם לסניף בעלמא ואם אין והיו דברי כלא היו תזרם ורוח תשאם כ"ד איש צעיר מתאבק בעפ"ר ותלמידיהן:
הצעיר
עזרא טראב הכהן ס"ט
אחז"ר ראיתי בס' דרכי הים דקס"ב דכתב שם דהתוס' כבר דחו ס' רשב"ם ולזה הסכים מרן ב"י ז"ל בח"מ סירע"ח סי"ד. גם שם בדקי"ז ע"ג יצא לחלק דלא אמרו הפוס' דבדבר שאינו מסוים ומבורר דל"ק אלא שהקנין הוא על הדבר עצמו שאינו מבורר. אבל באומר בית בביתי אני מוכר לך וכן עבד מעבדי אני מוכר לך שלא אמר בית בביתי קנוי לך או מכור לך אלא אני מוכר לך שהוא לשון חיוב שמתחייב המוכר למכור ולא חל הקנין על הדבר עצמו אלא על גוף המוכר שנתחייב למכור ככה"ג אזלי ומודו שקנה הלוקח אפי' שהדבר אינו מבורר דומיא דמתחייב בדשלב"ל דבלשון חיוב מהני עכ"ד ע"ש. גם עיין בס' משאת משה חח"מ סיס"ו דקע"א דהביא דמוהרש"ך ז"ל בנוספות סיכ"ז חשש להא מילתא דהו"ל מוכר דבר שאי"מ ומבורר והמ"מ ז"ל דחה זה מכח דברי הרא"ש ז"ל דכלל צ"ט ס"ג וכתב דכזה ראה ויתר ה"ה מוהרא"ש ז"ל בתשו' סקכ"א דאין בזה משום ברירה עש"ב:
זאת מן המודיעי"ת כי שלחתי את פס"ד הנ"ל לעה"ק ירושלם תובב"א ליד מר דיינא רבא כבוד מע' הרב המופלא וכבוד ה' מלא ח"ק כמוהר"ר דוד בן שמעון יצ"ו ובקשתי מאת פני עליון מעכ"ת להודיעני דעתו הרחבה אם ישרה תשובתי בעיניו ולפי רוב הענוה שרטט וכתב ע"ג הקונ' בכתב ידו ממש. יה"ק על העליונה וז"ל אות באות:
ראיתי את השאלה על אודות אם השותף בקרקע יכול"ח קו"ח. ואת אשר נגזר עליה מאת רב אחאי גאון מע' הרב הפוסק נר"ו המקום יהיה בעזר'ו ושמרו. וראיתי אשר העמיק והרחיב בצדדין וצדי צדדין בפלפולא אריכתא וברוח מבינתו זו הלכה העלה דיכול למכור השותף חלקו קו"ח ולפי רוב הענוה פנה אל האזוב אשר בקיר לחוות דעתי בענין זה. ואען ואומר יפה דן יפה זיכה יפה הורה וכבר דב"ז בא מפורש לגדול הדור האחרון הרב משכה"ר ז"ל מער' המ"ם אוע"ו וז"ל ראובן ושמעון שות' בקרקע ואין לכל אחד חלק מבורר ועמד ראובן ומכר חלקו ממכרו ממכר אעפ"י שאינו מבורר ש"ד וכן מעשים בכל יום ושלא כדעת רשב"ם ז"ל בפי"נ דקכ"ו וע"ש בתוס'. שוב מצאתי להרב"ד ז"ל בח"ה סיק"ט מהספר שהאריך בזה וזו הלכה העלה עכ"ל יעו"ש. הן אמת שיש מה לישא וליתן בדברי רב אחאי הפוסק נר"ו. אלא שלאפס הפנאי מטרדותי המשונות מכל בשר ורוח שלא יתנוני השב רוחי לא אוכל להשתעשע בדב"ק רק זה ראיתי לו להרב נר"ו בצד שרצה לקיים המכר מכיון שכתוב בשטר המכר מכירה באחריות ואייתי בידיה תשו' מרן הק' בס' אבק"ר סו"ס צ"ח וכו' וסוף דב"ק כתב דעדין יש זכות תולה למוכר לחזור בו ולומר קי"ל כהג"ת ודעי' דס"ל דליכא לחלק בהכי וכו' יכל זה הוא למקום התופסים דגל הקי"ל אזי מצי"ל קי"ל כמאן דמזכה יתי וזוכה אני במקומי. אכן אנן בדידן דקבלנו הוראות מרן ז"ל ע"כ אשר יאמר כה"ז לא נטה ימו"ש גם בדבריו אשר הובאו בתשו' וכמ"ש הפוס' ז"ל עיין בס' החק"ל מ"ב חח"מ סי"ד וכו' וכו' מעתה המוכר לא מצי"ל קי"ל כלל וחייב להעמיד המכר ביד הלוקח מכח האחריות והשעבוד כנ"ל עכ"ל. והוא פלא איך נחה דעתו בזה והרי הרב מני"ר נר"ו תבריה לגזיזיה בסוף הפסק בההיא שצדד דדעת מרן בתשו' באבק"ר בסיקי"ג דשותף יכול"ח קו"ח. כתב שעדין יש פתחון פה לומר דהגם דמצינו למרן ז"ל בתשו' דשותף יכול"ח קו"ח עכ"ז ידוע שקדמה פלוגתא וכו' והמוחזק מצי"ל קי"ל וכו' והביא דברי פאר הדור הגאון עתרת החיים בס' גנזי חיים וכו' ומס' רב ברכות וכו' דכיון דאיכא פלוגתא בזה אין להוציא ממון מכח המוחזק וכו' יעו"ש. ואמאי בההיא תשו' דסי' צ"ח נחה דעתו ד"ע. אבל האמת הוא שס' ישרי לב הנד"מ אינו נמצא אצלו שהמעיין שם בח"מ אות ק' יראה דברים אמתיים שאפי' בתשו' קבלנו הוראות מרן הק' יעו"ש בראיות נכוחות. גם ראיתי לו נר"ו על ההיא דתשו' מרן דסיצ"ח הק' דברי מרן ז"ל למ"ש בס' הקצר ח"מ סי"ס ס"ו ותמה על האחרונים ז"ל שלא נתעוררו בזה וישב שם וכו'. ואנא זעירי לא ידענא דקרי לה מאי קרי לה ומה זו תמיה על האח' ז"ל שלא נתעוררו בזה. דהמעמיק בשכלו יראה שבכלל קושייתו היא קו' הג"ת שהביא הש"ך שדברי מרן בב"י מה שמביא בשם הרמב"ן הוא סותר לפסקו בקצר ומה יש הפרש בקושיא אם סותר עצמו מהתשו' לפסקו בקצר או מדברי הב"י לקצר גם שדבריו שבתשו' עדיף וכו'. ומכיון שבתירוץ הגאון ש"ך יבוא ע"ן לשניהם זהו הטעם שלא נתעוררו האח' ז"ל. ועיין בדברי האח' ז"ל שכדברי הגאון ש"ך הסכימו כמה שלמים וכן רבים וע"ע בס' פנים במשפט הנד"מ בביאורו לשם שהאריך והרחיב בפרט זה יעו"ש גם הראיה שהביא מתשו' אבק"ר סיק"ב בראובן שהי"ל ארבעה עשר קיראט ונתן לבתו שבעה קיראט וכו'. אחר המח"ר הוא מפיק ודחיק ואתי מרחיק כאשר יראה המעיין ולפי דעתי שמע' רב אחאי הפוסק נר"ו האריך במקום שהי"ל לקצר שמכל המקומות שהביא לבסוף שדעת מרן דשותף יכול למכ"ח קו"ח די והותר הוא לנדון השאלה. ואיך שיהיה הדין דין אמת ככל אשר הורה גבר מע' רב אחאי הפוסק נר"ו וכיאודה ועוד לקרא ח"ש פעה"ק ירושלם ת"ו בש"א לחדש טבת דהאי שתא בשפתי נבון תמצא חכמה לפ"ג. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר הצב"י:
מעט דב"ש ס"ט
הסכמת מע' הגזר והעטרה ראש גולת אריאל פאר הדור והדרו הרה"ג ראש"ל כמוהר"ר אברהם אשכנזי יצ"ו ועמו עז ותושיה רבני אלפי ישראל מע' הרב המופלא וכבוד ה' מלא כמוהר"ר יש"א ברכה יצ"ו ומע' הרב המובהק ונוגה לו ברק כמוהר"ר שמ"ח גאגין יצ"ו אה"ת ומצו"ת כיר"א:
אנן בדידן ראה ראינו דברי מע' הרב ועצום כהן צדק המקום יהיה בעזר'ו יצ"ו בשאלה שנשאלה מלפניו דק ואשכח סעיפים וסניפים לקיים המכר הנ"ל כדת ש"ת ואסיפא דמילתא אסיק שמעתתא אליבא דהלכתא דהמכר הנז' שריר וקיים והגם שכדי להסכים ע"ד היה ראוי לעמוד ע"כ דבריו אכן להיות שאין הפנאי מסכים עמנו היום ובפרט שכבר עמד בזה ידי"ן ואו"ע חד מינן מהח"מ מע' הרב המובהק ואח לברק מיקירי ירושת"ו הרב השמ"ח יצ"ו וברוח מבינתו סתר דברי הרב המנגד אל הפס"ד הנ"ל והסכים להלכה דהמכר הנז' שריר וקיים ודי בזה והותר כי ידעינן בגויה מומחיה ופקיע ונחית לעומקא ע"כ הבא נבוא בדרך קצרה ואל אלד'ים יעזור לנו:
הנה פתח דברי ה' הפוסק יצ"ו עמד בההיא פלוגתא דהר"מ וסיעתיה דס"ל בפ"ג דזכייה דאין אדם מוכר דבר שאינו מסויים ומרן ז"ל פ' בסי' רמ"א י"א וי"ח ורצה להכריח דדעת מרן כס' י"ח דפליגי להר"מ ז"ל פ' בסי' קי"ג ס"ב דאין צריך לסיים מקום שקנה אגבו מטלטלים ע"ש. ואני אבאר והלא אי הוה ס"ל כהר"מ ז"ל היל"ל דמט' מנהג אי"צ לסיים וכמ"ש הריב"ש ז"ל בתשו' אל"ו דדעתו מעיקר הדין אי"צ לסיים ונקט כדעת הטור החולק ואע"ג דבתשו' בס' אבק"ר סי' צ"ח נשתמש מט' מנהג היינו משום דכיון שקבלו עליהם דעתו של הר"מ ז"ל הוצרך לבוא מט' מנהג וכטעמו דהריב"ש ז"ל אבל אנן אתינן למידע דעתו להיכן נוטה מאחר שקבלנו דעתו ע"כ אשר יאמר כי הוא זה כגו"ד שפיר יש ללמוד דעתו מדין אגב דלא בעי' סיום מעובדא דפ"ק דקידו' דאמרי' הלך וקנה בית רובע קרקע ואמר טפח על טפח לפ' ועמו מאה צאן וחביות ע"ש ולא סיים מקום הטפח ומזה תמהנו להרשב"א ז"ל דח"ג סי' קי"ד שהוב"ד בב"י סי' ר"ב מ"א דרצה לסייע סברתם מעובדא דמדוני שם בסוגיין דאמר לצפונו ולדרומו ודחה לפי שרצה לתת להם מתנה אפי' הסלע ע"ש ואמאי לא הכרית חילוקו לו' דאלת"ה ק' האי עובדא מהאי ושניהם סמוכין בש"ס:
איברא דלדעת הרמז"ל אפ"ל דלא ק"ל מהאי עובדא דכיון דהוא פ' בפכ"א דמכירה מתני' דתנינן חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונותן חצי שדהו ומיירי דלא הי"ל רק קרקע א' או דפירש שדה פ' חציו אני נותן לך וה"נ כיון דלא הי"ל קרקע והלך וקנה הו"ל כאומר שדה פ' טפח על טפח דמועיל ואין מכאן שום ראיה דלא בעי' סיום היכא דאית ליה קרקעות הרבה והגם דמבואר מדברי הרשב"א ז"ל ומדברי ה"ה ז"ל דמק' מהך מתני' דמוכר חצי שדהו היינו משום דלא ס"ל דמתני' איירי במסיים השדה ומכחישים בעיקר החילוק דאי מועיל בסיום השדה אע"ג דלא סיים החלק ה"ה דיועיל היכא דנתן שדה בין שדותיו דסדנא דארעא חד הוא ועיין להב"ח ז"ל מאי דאסברא לן ואיך שיהיה מדין שפ' מרן בדין אגב דל"ב סיום הגם דאית ליה קרקעות הרבה יש ראיה גמורה לו' בדעתו דלא ס"ל דבעי' מסויים ואין לו' דשניא הקנאה גמורה להיכא דמקנה ע"מ להקנות, מטלטלין אגבו דזה אפ"ל היכא דאתינן מדין מנהג אפ"ל דע"כ לא נהגו היפך הרמז"ל אלא באגב ואמרי' אע"ג דמן הדין לא יועיל יועיל מט' מנהג הסוחרים דלא גרע מסטמותא אבל היכא דלא אתינן עלה מדין מנהג אלא מכח הדין נמצא דנהגו דלא כהר"י ן' מיגש דמשוה דין מכירה לדין אגב וכשלא נהגו באגב ה"ה במכירה והכי מיסתבר ליה להרשב"א ז"ל בהך תשו' הנז"ל. אלא דראינו להר' לח"ר ז"ל סי' קצ"ג דנקט בפשיטו' דאי נהגו דלא כמוהר"י אב"מ ז"ל היינו בקנין אגב ולא נאמר ג"כ היכא שנתן דבר שאינו מסויים והוא בידו שעדין לא נתנו דליפקו מיניה ובמה שנהגו נהגו ע"ש ולא ראה תשו' הרשב"א הנז' וע' בסי' קצ"ב. תו כתב ה' הפוסק שבנדו"ד כבר סיים את הקרקע שמכר לו שליש הבתים והחצר והחנות שבמקום פ' חלקו הנוגע לו וכגו"ד אין לך סיום גדול מזה וכמ"ש הכנה"ג בסי' ר"ט הגהט"ו או"ב שבפי' סיים הרמז"ל אבל אמ"ל חלק כו"כ בשדה פ' הואיל וסיים השדה ושם הכה על קדקד האומר דגם בזה ל"ק ע"ש וגם הפ"מ ז"ל ח"ב סי' צ"א כ"כ ע"ש ושוב נכנס בפלפול ארוך וכל לגבי דידן בדעת מרן קיימינן והוא ז"ל פ' בסי' רי"ח ס"ך האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך שמים וכו' וכן בסי' רמ"א ס"ד כשהביא דעת הרמז"ל כ' אבל אי אמ"ל חלק כו"ך בשדה פ' הואיל וסיים השדה אעפ"י שלא סיים החלק וכו' ומט' זה לא פקפק מרן ז"ל בתשו' דסי' צ"ח דנתנה שליש הבתים מדבר שאינו מסויים לדעת הרמז"ל שקבלו בדמשק מפני שכבר סיים הבתים מתחילה ע"ש ויש להסתפק בדבריו ולו' דלא אמרו אלא כשכל השדה שלו ומכר ונתן ממנו חציו או חלק ממנו דסו"ס המוכר מבורר חלקו אבל אי הג"ע היו שות' בשדה וקודם חלוקה מכר חלקו או חלק ממנו בזה אפ"ל דלא עשה כלום כיון שלא הוברר חלקו או"ד ל"ש דמצינו בזה פלוגתא בין הדב"מ ח"ב סי' ע"א ובין ה' מח"א ז"ל ריש ה' זכו"מ ע"ש הנה דב"ז נלמוד סתום מן המפו' דכ' בתשו' אבק"ר סי' קי"ד דשם דחה ס' הפוסק דס"ל לדעת הרמז"ל שקבלו סברתו מי שמכר מקום בבית הקברות לקבור משפחתו כיון דלא סיים מידת קרקע ידוע בצפונו או בדרומו אין במכי' זו ממש והוא תמה עליו דזו ליתא דמשנה שלימה שנינו חצי שדה אני מוכר לך משמנין הרי שלא סיים שום צד והמכר קיים ע"ש ואם איתא מאי מייתי מהתם הלא מבואר בשאלה שהיו שותפים קהל אחר עמם בקנין בה"ק וכגו"ד לא אמרה המשנה דמשמנין אל"ו דמיסתמיך ואזיל ע"מ שעתיד לו' לקמן על טענה זו שאינה טענה דשנים שהם שותפים בקרקע אם רצה א' מהם למכור לא' חלקו כולו או קצתו הרשות בידו ע"ש שדחה ט' ק"ק אישקליס שטענו שהם לא נתרצו ה"ה נמי ומכ"ש שהמוכרים עצמם אינן יכולים לחזור מט' שאין מבורר ויפה אמר דאישתמיטתיה משנה ערוכה באופן שנתברר דעתו בכו' המשנה דמוכר חצי שדהו דס"ל דהגם דלא הי"ל אלא חצי שדה וחציו האחר היה לאחר אלא שלא נתברר חלקו דס"ל דהמכירה מכירה והגם דהמשנה לא דיברה אלא בשדה שלו ואתינן משום יד בעה"ש עהת"ח מ"מ נלמוד ממנה הך דינא לענין שהמכר מכר הגם שלא סיים ושהר"מ ז"ל מודה בזה וא"ת הלא הוי פלוגתא דרבוותא אי קי"ל כמ"ש בתשו' ולמ"ד דלא קיבלנו מ"ש בתשו' אכתי אתאן לפלוגתא דהרב ד"מ עם ה' מח"א הנז"ל הא ליתא דאפי' החולק יודה הכא דאינו אלא בירור למה שפי' בש"ע:
וכגו"ד אפי' החולק יודה מט' שא"ת דדעתו בש"ע הוא דוקא היכא דמבורר חלקו קשו דבריו אהדדי דסותר למ"ש בתשו' וכ"כ ה' נחפה בכסף ז"ל ח"ב חו"מ ס"ס כ"א ע"ש וע' בס' חוקות החיים למרן החבי"ף ז"ל בדס"ט ע"א ע"ש:
וא"ת שאין להעמיס כל זה בכו' התשו' אלא לו' דמילי מילי קא' בתחי' לא נתן דעתו מרן אלא לסתור ס' הפוס' במאי דהוה בעי סיום אף בשדה זו לדעת הרמז"ל ושוב כשבא לט' דק"ק אישקליס כ' מאי דנר' לו שאין טענתם טענה דיכול למכור חלקו וממילא המוכרים אינם יכולים לחזור ולאו הא בהא תליא אפי"ה י"ל מאחר דכ' הדבר בפשיטות דיכול למכור ולא הביא שום ראיה לדבריו מוכרח דס"ל דאין גם א' שיסבור דאינו מכור וס' רשב"ם ז"ל היינו בירושה דממילא וכמ"ש המח"א ז"ל. ולדידן: