אור ברסלב
שערי עזרה חושן משפט › סימן כד

שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון

חושן משפט · סימן כד

סימן כג

שאלה חצר שיש בה שני חניות בתים שאורגים בהם בגדים וגו"ד בנ"א משותפים במקומות ההם והאחד היה בכפר רחוק והשאר שהיו בעיר מכרו חלקם להקדש הת"ח שהקדישו ח"י הררי דלאליה נ"ע להם לק"ק ושהריוח יתחלק ביניהם. ואח"ז בא השות' ההוא מהכפר וטוען שהוא קודם לקנות חלקם מדינא דב"מ ובפרט דהוא שותף בקרקע ול"ו משפט הקדימה מדינא דאחי ושותפי נדעה נרדפה הדין עם מי ושכמ"ה:

תשו' הנה כבר נודע מאי דפסק מרן ז"ל בש"ע ח"מ סיקע"ה סנ"ה הקדש לעניים אין בו משום דדב"מ. ועיקרו הוא מהריב"ש ז"ל סיתע"ז דדימה דין הקדש לדין מוכר ליתומים דלית ביה דדב"מ כיעו"ש. אכן מב"י ז"ל במחוח"י כתב וז"ל מ"כ בתשו' מוהרי"ל שפסק מוהר"ם ז"ל דאע"ג דאשה לית לה דדב"מ דינא דבר שותפות אית לה דעדיף דשותף בגוף הקרקע הוא ע"כ. ופסקה מור"ם בהגה"ה שם סמ"ז. ולפי"ז נר' דזוכה השות' בטענתו מדינא דאחי ושותפי. ברם אנכי הרואה דדין מוהר"ם ז"ל הנ"ל אינו מוסכם ורבים חולקים ע"ז עיין בהש"ך אומ"ז שהביא חולקים בזה ושהריב"ש ז"ל דהוא מארי דהאי דינא דהקדש מוהראנ"ח בסי' י"ט כתב שהריב"ש בסיס"ט חולק אמוהר"ם וסיים כיון דהפוס' חולקין ע"ז הממע"ה והלוקח חשיב מוחזק ע"ש. ועיין בס' בע"ח ח"א סיקכ"ו וקכ"ז. וכיון שכן הו"ל יד הלוקח שהוא ההקדש עה"ע לומר קי"ל כהאומרים דגם דינא דאחו"ש ליכא וכמ"ש הבע"ח ח"א סיקצ"ט דבכל ספק הלוקח שזכה מדאו' הוא המוחזק ולא המצרן וה"ה במקום שהפוס' חולקין אין מוציאין מיד הלוקח הואיל ומוחזק הוא וציין על להקת הפוס' שסל"ה וסיים ואעפ"י שיש מקום לומר דלא אמר הרמב"ם ז"ל דהלוקח מוחזק א"ד לדדב"מ לא לגבי דאחו"ש מצאתי להראד"ב ז"ל בתשו' כ"י סקט"ו דל"ש ובכל גוונא הוי הלוקח מוחזק ולזה הסכים המשפ"ץ ח"א סי' י"א וכו' ע"ש. וגם בסיר"א אסיק לדינא דכיון שהוא מח' הפוס' הלוקח חשיב מוחזק וזכתה האשה בבית ההוא והמוציא מידה אין רו"ח נ"ה ע"ש. והגם דה' בני אהרן סיצ"ו כתב דלא אמרו שהלוקח הוא המוחזק אלא כשהלוקח קונה לעצמו וחזקתו עמו. אמנם כשאומר שקנה לצורך היתומים ולא לו מה חזקה יש כאן לא ליתומים שלא קנו הם ולא לו שלא קנה לעצמו באופן שזכה המצרן עכ"ד ע"ש. וזהו שייך ג"כ בנ"ד להיות השותף זוכה בדינו. מ"מ לע"ד אנא דאמרי דבנ"ד לא נגרע כח הלוקח מטע"ז והוא דע"כ לא כ"כ הז"ל כ"א היכא שהלוקח לית ליה צד הנאה בקנית הקרקע ההיא אלא שקנה אותם להיתומים ע"ז קאמר דמה חזקה יש כאן לא לו שלא קנה לעצמו ולא ליתומים שלא קנו הם. אבל כגוונא דנ"ד שהאפוט' ההקדש שקנה הקרקע יש לו חלק ושייכות בריוח ההקדש ממילא הו"ל קנית קרקע הלזו להאפוט' ולשאר הת"ח וכיון שהוא מחזיק בצד מה בחלק השייך לו מחזיק ג"כ בחלקים השייכים לשאר הת"ח ע"ד מ"ש מיגו דזכי לנפשיה זכי לאחריני. ועם שקנית הקרקע מסך הקרן של ההקדש שהוא קיים לעד ומה שיש לו להאפוט' חלק ושייכות הוא בריוח. מ"מ חשיב שפיר בצד מה שי"ל חלק בקניה זו כיון שע"י קנית הקרקע עולה ריוח שמתחלק ביניהם והוא מטי ליה הנאה בהריוח והו"ל קונה לצורך עצמו ולאחרים לכן לא נגרע כחו מטע"ז. ברם כ"ז הוא למקומות התופסים דגל הקי"ל יוכ"ל הלוקח קי"ל כנז"ל אכן לדידן דבתריה דמרן ז"ל גררינן ולדעתו דוקא דדב"מ לית להו הא דינא דאחו"ש אית להו כס' מוהר"מ ומוהרי"ל שכ"כ הכנה"ג בהגב"י אוצ"ה ובתשו' בע"ח בסיר"א דמרן ז"ל ס"ל כמוהר"ם ומוהרי"ל ז"ל מדהביא דבריהם בלי שום חולק. וגם מדכתב בסס"ב גבי שכירות לית בה דדב"מ שלא רצה לפרש דברי הבעה"ט והרא"ש ז"ל בכלל צ"ב דבשכירות אית דדב"מ מטעם שהיה שותף בחצר עצמו מדיהיב טעמא דשכירות ממכר ליומיה וכו' אלמא ס"ל דאע"ג דלית בשכירות דדב"מ דינא דאחו"ש אית ביה וה"ה באשה דלית בה דדב"מ דינא דאחו"ש אי"ל וכו' ותמה על מרן דלא ביאר זה בסה"ק ע"ש. ג"כ בתשו' ב"ח סיי"ג כתב דשותף עדיף וחיליה מדברי מוהר"מ ומוהרי"ל הנ"ל. א"כ הגם דבנ"ד הקניה היא להק' ופסק מרן בסנ"ה דבהק' ליכא דדב"מ מ"מ מאחר שהוא שותף בקרקע דינא דבר שותפות אית ביה וכנ"ל. גם מצד אחר שיש זכות ללוקח שכשמכרו הקרקע השותף היה במדינה אחרת ופסק מרן שם בסל"ד היה בן המצר במדינה אחרת וכו' אינו יכול לסלקו וכו' ובתשו' מוהר"מ אלאשקאר ז"ל סקי"ח הביא תשו' הרמב"ם ז"ל בלשון ערב דשם מבואר דאם היה המצרן במקו"א ליכא לפלוגי בין מצרן לאחו"ש ושגם רי"ו ז"ל סל"ה דכתב גו"ד שות' בשדה או בשום קרקע ובא איניש מעלמא וקנה חלק של אחד מהם יש בו דדב"מ וכיון שאם היה המצרן בעיר אחרת לא מסלקי' ללוקח לא מסלקי' נמי בהא ע"ש. ושם מבואר דל"ש אם היה המוכר והלוקח בעיר אחרת והמצרן במקום שהוא הקרקע או אם המוכר בעיר שהוא הקרקע והמצרן בעיר אחרת ליכא הפרש ביניהם. ועיין בשו"ת מוהריק"ש סיס"ג וע"ז. גם מוהר"א ן' שושאן ז"ל והרדב"ז ז"ל הוב"ד במוהרלנ"ח ז"ל סיס"א סל"ה דליכא לפלוגי בין מצרן לשותף וגם בין אם היה המצרן במקום קרקע הנמכרת והמוכר והקונה בע"א לבין אם היה המצרן בע"א והמוכר והקונה אצל קרקע הנמכרת. ומוהרלנ"ח ז"ל פליג עלייהו באם היה המצרן אצל קרקע הנמכרת והמוכר והקונה בע"א דאזי בזה איכא דדב"מ וכן ס"ל להמבי"ט ח"א סיכ"ו. אבל לגבי חילוק בין שותף למצרן כתב דלדעת הרמב"ם ז"ל שהוא רב בכל אלו הגלילות שוים בזה השותף והמצרן ולכן אין לבטל המכר מה"ט עש"ב. גם מוהריט"ץ ז"ל בסיקס"ג וקס"ד סל"ה דאם אין בן המצר בעיר דליכא דדב"מ גם דינא דאחו"ש ליכא דבנדונו בשות' בקרקע בטל המכר מטעם התנאי דוקא ע"ש. גם מוהר"מ גאלנטי ומהרא"ג ז"ל קיימי בס' זו דאין לחלק בזה בין דדב"מ לאחו"ש יעו"ש. וה' משאת משה חח"מ סיס"ו בדק"ע כתב דבד"ז דמוכר וקונה הם במקו"א ובן המצר במקו"א דלית ביה דדב"מ גם לית ביה דינא דאחו"ש עיין עוש"ב. ברם לעומת זה הבע"ח ח"א סיפ"א זיכה לשמעון בנדונו מטעם אחו"ש וכתב דהגם דמצא ג' המה חכמים מחוכמים דלא סל"ה אלא אפי' אחו"ש אם אינן בעיר אבדו זכותם ה"ה מוהרמ"א סיקי"ח ומוהר"א שושאן ז"ל הוב"ד במוהרלנ"ח סיס"א ומוהראנ"ח ז"ל הוב"ד במשפ"ץ ח"א סיי"ב היינו משום דהם נמשכו למ"ש מוהראנ"ח דלא העדיפו כח אחו"ש ממצרן אלא דוקא במקום דאיכא דינא דבר מצרא אבל במקום דליכא דינא דבר מצרא גם דינא דאחו"ש ליכא וכיון דבישנו למצרן בע"א ליכא דדב"מ גם דינא דאחו"ש ליכא. אבל למפרשים שאף במקום דליכא דדב"מ דינא דאחו"ש איכא. כשאינו בעיר אע"ג דליכא דדב"מ דינא דאחו"ש איכא וכו' ע"ש. ולא ידעתי מדוע לא צירף גם מוהרלנ"ח עם ג' הרבנים הנ"ל דכתב דדעת הרמב"ם שאין לחלק ונר' שגם הוא ז"ל סל"ה. ועוד יגדל התימה דמאחר דקדמה לו ידיעה תשו' מוהרמ"א ז"ל ובתשו' ההיא מבואר דהרמב"ם בתשו' סל"ה דאין לחלק דמי שאינו בעיר דליכא דדב"מ גם השות' אי"ל זכייה. ושם הביא ג"כ דבעל המשרים סל"ה דאין לחלק א"כ מדוע לא צירפם ג"כ עם ג' הרבנים הנ"ל. ולענין החילוק שבין אם המצרן בע"א או המוכר והקונה עיין ג"כ בדברי המגיה בתשו' הרשב"א ז"ל בח"ג סיקס"ז איך שיהיה הבע"ח ז"ל שם באותה תשו' ובתשו' אחרות כתב דמרן הב"י ז"ל ס"ל דמוהר"מ ומוהרי"ל ז"ל דאף במקום דליכא דדב"מ דינא דאחו"ש איכא וכנז"ל. מעתה הדרן למאי דאמרן לעיל דלדידן דקבלנו הוראותיו ע"כ אשר יאמר כה"ז א"כ זוכה השותף בדינו מדינא דאחו"ש. ברם מצד זה יש לו עדיפות ללוקח כיון דהרמב"ם ס"ל דאין לחלק בין מצרן דעלמא לאחו"ש ובגלילות אלו הולכים בעקבותיו ג"כ וכתבו הפוס' האח' ז"ל דיוכל המוחזק לומר קי"ל כוותיה אף שהוא נגד סברת מרן ז"ל והבאתי דבריהם במ"א ויתבאר עוד לקמן מזה:

ואם יאמר האומר דאעיקרא בנ"ד דלא היה רחוק מהעיר כ"א שיעור יום אחד מהיכא תיתי דנחשב כאילו היה בע"א ולא בעיר ממש ועיין בהמבי"ט ח"א סיפ"ו דכתב דמ"ש הרמב"ם היה ן' המצר במדינה אחרת אין בו דדב"מ אינו אלא כשהלך למדינה אחרת מפני שהוא רחוק ואם אח"כ היה יכול ליקח לא היה המוכר יכול למכור שהלוקח יאמר לאחר כמה שנים תצא מידי וכן משמע ממ"ש ואח"ז וכו' ובא ההולך נר' שהוא במקום רחוק שאינו בא אלא לזמן אבל בנד"ז שהיה בכפר בורח מחמת המגפה שאפי' שלא היה בא היה קרוב ה"ה כמו אם היה במדינה שאפי' שעבר זמן שלא ידע יכול הוא להוציא מיד הלוקח כשידע עכ"ל וחזרו ונשנו דבריו בסיקס"ח ע"ש. וע"ז סמך הבע"ח ח"א סיפ"א וכתב ויראה ברור שכ"ש הוא מאיזמיר למגנאסייא שהוא מקום קרוב הרבה שבכל יום שיירות מצוייות ובחצי היום יכול רץ אחד ללכת ולבוא מכאן לכאן בהא ודאי לא נכנס זה בדין הרמב"ם וגרע מהכפר שכתב המבי"ט ז"ל ששם לא היה יכול לבוא אבל כאן אילו היה מודיע לשמעון בערב או בבוקר הי"ל תשובה משמעון בה' או ו' שעות ולמקום קרוב כזה לא דבר הרמב"ם ז"ל בלי ספק עכ"ד. וא"כ גם בנ"ד דלא היה רחוק מהעיר כ"א שיעור יום א' הו"ל כאילו הוא בעיר ממש וכשידע מוציאה מהלוקח. לזאת אשיב דה' מוהר"א לאפפא ז"ל בס' בנ"א סיכ"ז דחה דברים אלו בשתי ידים דכתב וז"ל ועדין לחולק שיאמר דלא אמרה הרמב"ם אלא כשהוא במקו"ר אבל כשהוא במקום קרוב דרך יום לא והכי דייק לישניה וכו' וכו' כנר' דדוקא כשהוא במקו"ר. אף אתה אמור לו צא ולמד שהבעה"ט ז"ל הוציא ד"ז ממ"ש בגמ' הני ציירי והני שרי לית בהו דדב"מ וכ' ע"ז ש"מ כל היכא דיש פסידא למוכר בטל דין מצרנות ואם הוא רחוק בע"א אי"ל לעכב עד שיבוא כך פסקו הגאונים ואי איכא חשש הערמה מחרים ע"כ וכיון דבשביל המתנה מועטת חששו לפסידא דמוכר כ"ש כשהוא במקום אחר קרוב או רחוק. ורחוק שכתב בעהע"ט ז"ל היינו בדרך הני ציירי וכו' עוד נ"ל להביא ראיה ממ"ש הנ"י ז"ל בפ' המקבל וכו' דאין לחלק. הגם הלום ראיתי בתשו' מוהרמ"א סיקי"ח שדעתו כדעת חכמי מצרים והביא דברי הרשב"א ז"ל שהם ממש כדברי הבהע"ט וגם תשו' הרמב"ם ז"ל מלשין הערב ובברור נר' מסוף תשובתו כמ"ש. ומ"ש הרמב"ם בחבורו במדינה אחרת ולאחר כמה שנים נ"ל דלרבותא נקטיה וכו' ואעפ"י שראיתי בתשו' המבי"ט סיפ"ו קצת סתירה לזה אינו נר' בעיני מהטעמים שכתבתי ע"כ עש"ב. וכפי דרך הב"א ז"ל דליכא לחלק בין מקום אחר קרוב או"ר לדעת הבהע"ט ממה שהוציא ד"ז מדינא דהני ציירי וכו' כן אנו נאמר בדעת הרמב"ם בתשו' פא"ה סיקע"ה דכתב שם וז"ל מעשה זה אין בו דדב"מ שאם אי אתה אומר כן וכו' הלא תראה בהני ציירי וכו' לית בהו דדב"מ וכ"ש כה"ג דלית ביה. דדב"מ וכן הדין עכ"ל. הרי דדברי בעהע"ט ודברי הרמב"ם שקולים ויבואו שניהם. ולכי תידוק שפיר יש עדיפות יותר בדברי הרמב"ם הנ"ל שלא בא בפיו תיבת רחוק כלל לשנהיה צריכים לישבה דהיינו בדרך הני ציירי וכו' ועיין בס' אשדות הפסגה חח"מ סיי"ב דכתב דבנדון מוהרשד"ם ז"ל סירצ"ז הוא בלארס'ו ואלסונ'א שאינם רחוקים זמ"ז כ"א ז' או ח' שעות למרבה כנודע וע"ז כתב שם מוהרש"ק ז"ל דמאחר דהמצרן לא היה בעיר לית ביה דדב"מ וכו' ואין לומר דח' שעות קרוב הוא דהא ודאי ליתא דאם באנו לחלוק בין קרוב לרחוק אפילו דרך יום נקרא קרוב וראיה לזה וכו'. אלא שהב"א ז"ל לא ישרה בעיניו סברא הלזו וכו' ומינה שמעי' דהמבי"ט ז"ל עם מוהרש"ק ז"ל הם חלוקים וכו' עש"ב. ומה שהק' שם על הכנה"ג ז"ל דאיך רצה להשוות מוהרש"ק עם המבי"ט והם חלוקים והאריך בזה אחהמ"ר אי"צ להאריך דהוא ט"ס הניכר בדברי הכנה"ג ובמקום תיבת מוהרשד"ם צ"ל הרמב"ם וסה"ב שאחר שפי' כן ראיתי להמט"ש ז"ל סקע"ה בהגה"ט אומ"ב שכ"כ ע"ש. באופן דזה הדבר הוא במח' בין המבי"ט והבע"ח ז"ל לשאר הפוס' ז"ל ובודאי דלוקח בעלמא שהוא המוחזק מצי"ל קי"ל. ובס' בית יאודה במנהגים דיני מצרנות ס"י כתב דהגם שהמבי"ט ז"ל חילק בין מקו"ר למ"ק מ"מ רבו ז"ל לא רצה לחלק ואמר שראוי לפשר ביניהם ע"כ. ועו"ש בס"ט בחילוק בין אם המצרן מחוץ לעיר או המוכר והקונה רבו ז"ל עשה פשר דבר בשותף דוקא משא"כ במצרן ע"ש. ובדברי המבי"ט ז"ל דבסיכ"ו דכתב דדוקא אם המצרן במדינה אחרת והמוכר והקונה הם במקום שהקרקע נמכרת אזי ליכא דדב"מ אבל אם המוכר והקונה הם בחוץ והמצרן בעיר לא איבד זכותו. ונתן הכרח לזה דאל"ה לא שבקה ליה זכו לבר מצרא כלל דאזיל ליה מאריה ארעא בהדי לוקח חוץ למדינה וזבין ליה ומפקעי זכותיה וכיון דבכה"ג ודאי לא מצי מפקע זכותיה כי אזלי אי הוו באורחא רחיקא נמי לא אפקע זכותיה דב"מ ע"ש. יש לי לעמוד בדבריו אלו דמה הכרח הוא זה והלא לפי דבריו שבסיפ"ו דחילק בין מקום רחוק למ"ק בבן המצר דצריך שיהיה במדינה אחרת במק"ר שאינו בא אלא לזמן משא"כ אם היה במ"ק ה"ה כמו אם היה במדינה. א"כ כמו ששם בבן המצר אם היה מחוץ לעיר במ"ק לא אפקע זכותיה ואם היה במדינה אחרת במקו"ר נפקע זכותו. כן ג"כ נאמר דה"ה אם היה המוכר והקונה מחוץ לעיר במקו"ק לא נפקע זכות המצרן ואם היה במקו"ר נפקע זכותו. וזה הוא רחוק המציאות שיהיה מבלתי הנאת ממון ודבריו בהכרח זה שגבו ממני ולא ראיתי מי שהעיר עליו בזה:

עוד יש זכות ללוקח להעמיד המכר בידו מצד שהשני בתים הם שתי חנויות עשויות שאורגים בהם בגדים וכל אחת ואחת קאי לעצמה ואין להם שייכות זע"ז ומכרו אותם יחד הו"ל כדין מכר כל נכסיו לאחד דכתב מרן בסל"ו דאין בעל המצר של שדה אחת מסלק את הלוקח מאותה השדה שהרי היא והאחרת קנה כאחד. ואפי' אם המצרן ג"כ רוצה לקנות כ"ן בכ"מ שהן אינו יכול לסלקו. ומור"ם ז"ל בהגהה סי"ג כתב דוקא בשדה אחת אבל בשתי שדות יכול לסלקו מאחת ומניח לו אחת. וכ' הסמ"ע ע"ז בסקכ"ב לכאורה נר' דמיירי דוקא כשקנאן משנים דעליה קאי וכו' ויש לחלק בין כל שדותיו לב' שדות דזיל בתר טעמא דנתבאר שם דהוא מפני שאינו מצוי להיות אחד קונה שדות הרבה בפ"א ולא תקנו לעשות טובה למצרן במקום שיש פסידא למוכר. ובשתי שדות מצוי הוא שיקנה א' יחד אבל לשין המחבר שכתב בסל"ו שהרי היא והאחרת קנה כאחד משמע דבשתי שדות נמי דינא הכי וצ"ע וכ"כ בסקס"ב דלשון מרן משמע דגם בשתי שדות דינא הכי יעו"ש. והט"ז ז"ל כתב דאם אין לו אלא שנים או יש לו הרבה ואין רוצה למכור אלא שנים הוי נמי כן דאפשר שלא ירצה המצרן לקנות וכו' ויהיה פסידא למוכר. והק' ממ"ש מב"י ז"ל במחו"ל דש"מ דלא מועיל להא' שקנה הבית והחנות להחזיק שניהם אעפ"י שאין השני מצרן אלא לא' מהם ותי' דש"ה דלא קנה עדין שום א' מהם אלא רוצים עכשיו לקנות. משא"כ אם כבר קנה הא' שניהם אין המצרן לא' מהם יכול לסלקו עכ"ד. וקושייתו כבר הק' אותה הד"מ ז"ל באוט"ז דכתב והאריך בנ"ט לדבריו ודבריו נראים במ"ש שכל א' הוא מצרן והוא קודם לחבירו הואיל ודר בו ואין השני נקרא מצרן לזה כמש"ל בשם נ"י וכו' אבל במ"ש דאם קדם א' מהם וקנאו השני מסלקו זהו צ"ע דהא אמרי' פ' המקבל מכ"ן לא' לית ביה דדב"מ ואפי' אם המצרן רוצה לסלקו מכל וכו' וא"כ ה"ה כאן שמכר ביתו וחנותו בב"א אין בעל מצרן לא' מהם יכול לסלק הלוקח והניח בצ"ע ע"ש. ובאית שאחריו הובא שם הגהה בחצי לבנה וז"ל לא ידעתי מה ק"ל דכל א' מה שדר בו הוי עדיף טפי ממצרן דהא מצרן אפשר א"י לסלקו והו"ל כשותף. ואפשר דאף בשותף ס"ל דלא הוי אלא משום ועשית הישר וכל היכא דאיכא פסידא למוכר לית ביה משום וה"ו כמ"ש בנ"י סנ"ד אך מ"מ לא ידעתי מי הגיד למוהר"א זו שבית וחנות זה היה כ"ן שמא הי"ל עוד נכסים ונר' מתוך דבריו אלו דס"ל דמכ"ן לאו דוקא ע"כ. ובחי' הגהות על הטור כתב ע"ז וז"ל לא נודע מי בעל הגהה זו וגם אין לה הבנת ענין הכא ולע"ד המדפיסים מצאו הגהה מאיש א' בצידי הד"מ לעיל סקט"ז כי שם מקומה ובטעות הציגוה הכא בפנים ע"כ. והן אמת שכנ"ר משטחיות הלשון דהיא על אות הקודם ברם זו היא שק"ל במ"ש דלדעת מור"ם ז"ל דאף בשותף הוי משום וה"ו וכל היכא דאיכא פסידא למוכר לית ביה משום וה"ו שהרי בדברי מור"ם ז"ל במפה וממ"ש הפוס' ז"ל בדבריו והבאנו קצת דבריהם לעיל מוכח דס"ל דגם היכא דאיכא פסידא למוכר העדיף כח השותף וכמו שיעו"ע. גם מה שתי' הט"ז ז"ל ממ"ש מב"י ז"ל במחו"ל דש"ה דלא קנה עדין שום א' מהם משא"כ אם כבר קנה וכו'. קשה שהרי שם כתב בפי' וז"ל הילכך שוכר החנות קונה החנות וא"י שוכר הבית לעכב ע"י ואפי' קנאו שוכר הבית יוציא שוכר החנות מידו מטעם מצרן וכן אם שוכר החנות קנה הבית שוכר הבית מסלקו מט' מצרן ע"כ. וכונת דבריו נר' שמ"ש ואפי' קנאו שוכר הבית היינו שקנה החנות עם הבית עז"א שיוציא שוכר החנות מידו מטעם מצרן. וכן מ"ש אם שוכר החנות קנה הבית וכו' פי' הכי הוי. וא"כ מוכח דס"ל דגם אם כבר קנה הא' שניהם המצרן לא' מהם יכול לסלקו. אם לא שנאמר דכונתו היא במ"ש ואפי' קנאו שוכר הבית וכו' היינו דקנה החנות לחודה. וכן נר' דהט"ז כן הבין בדבריו דלא הק' עליו כ"א אסו"ד שכתב הילכך אם כל א' רוצה לעמוד בשלו קונים אותו ביחד ושמין ביניהם וכו' דש"מ דלא מועיל להא' שקנה הבית והחנות וכו' ולא הק' עליו אתחילת דבריו הנ"ל מוכח שכן הבין בדבריו דקנה החנות או הבית לחוד. וזהו נגד מה שהבין הד"מ ז"ל בדבריו דבמ"ש אבל במ"ש דאם קדם א' מהם וקנאו השני מסלקו זהו צ"ע וכו' מוכח שהוא מפרש בדבריו שאמר ואפי' קנאו שוכר הבית וכו' היינו שקנה שניהם יחד ולכן הק' עליו והניח בצ"ע:

וראיתי לה' אורח משפט בהגה"ט אוט"ל דהביא קושית הט"ז ז"ל ותי' והק' עליו וז"ל ולע"ד לא ידעתי כונתו דהתם איירי ששוכר הבית הוא מצרן גם לחנות כמבואר שם לא כן הכא דאי"כ מצרנות אלא לשדה אחת. גם מה שדקדק מלשון הש"ע דאין לו אלא ב' או שאינו רוצה אלא ב' לענ"ד ליתא כמבואר בלשון רבי' בעה"ט ורבי' בב"י שכתבו מצרני כולם וכו' עכ"ד. ונר' דכונתו היא להק' עליו מתיבת כולם דלא יצדק ליאמר על ב'. ומתיבת מצרני ליכא קושיא דגם על ב' שדות יוצדק לקרותם מצרני בשם רבים ומיעוט רבים ב'. אבל מתיבת כולם הוא שק"ל דלא יצדק על ב'. ומלבד דהרואה יראה דבעה"ט ז"ל לא בא בפיו זה הלשון עוד ק"ל מדוע לא הוק"ל מלשון הגמ' והרמב"ם והטור ומרן ז"ל בש"ע ושאר הפוס' דנקטו בלשונם תיבת כל באומרם מכר כ"ן דתיבת כל ותיבת כולם סגנון אחד להם וכאשר יפורש תיבת כל יפורש ג"כ תיבת כולם. ועוד הגאון מ"א ז"ל בהחק"ל ח"מ ח"א סיקכ"א בחלוקת אם אין לו אלא ב' ומכרם כתב כיון דהט"ז והפ"מ ח"ב סיפ"ג ס"ל דאין בו דדב"מ א"כ מידי ס' ל"נ וקי"ל דהלוקח הוא חשיב מוחזק. אך בחלוקה השנית אם יש לו גו"ד שדות ומכר ב' פליג על הט"ז ז"ל וס"ל דיש בו דדב"מ והאריך בהאי כללא אם יצדק תיבת כל או כולם ליאמר על ב' מהם או על רובם או דוקא על הכל עש"ב. ואילו איהו מר בריה ז"ל כלל שתי החלוקות של הט"ז ז"ל ותמה עליהם יחד מתיבת כולם. גם ק"ל ע"ד הגאון מ"א ז"ל שלא זכר שר דבחלוקה הראשונה ס"ל להד"מ ז"ל כהט"ז ז"ל דאין בו דדב"מ. וגם בחלוקה השנית כפי"ד ההגהה שבד"מ שכתוב בה דס"ל דמכ"ן ל"ד וכו' וכנז"ל יוצא דגם בזו ס"ל להד"מ כהט"ז ז"ל דבתרוייהו לית בהו דדב"מ ובכל גוונא הלוקח יוכ"ל קי"ל דהוא חשיב מוחזק. ועיין בהכנה"ג הגה"ט אוס"ה דכתב מכ"ן וכו' נ"ב יראה מדברי רבי' ב"י ז"ל שדין זה אפי' כשאין לו אלא ב' שדות והסמ"ע מגמגם בזה עכ"ל. ודבריו אלו נר' דנעלמו מעי"ק של הגאון החק"ל ובנו ז"ל:

ועיין בס' קצות החשן על סעי"ג דעמ"ש הסמ"ע שם לכאורה נר' דוקא כשקנאה משנים וכו' אבל לשון המחבר וכו' כתב ע"ז ולענ"ד נר' דבסל"ו מיירי שהמצרן אינו אלא לשדה א' ולא לשדה האחרת וכיון שמכר היא והאחרת שאינו מצרן לה לפיכך אין בעל המצר מסלקו וכו' אבל כאן שהוא מצרן לב' השדות יוכל המצרן לסלקו משני השדות ע"כ. ואתהמ"ר אנכי הרואה דכפי הטעם שנתן הטור בדין מכ"ן דלית ביה דדב"מ לפי שאינו מצוי שיקנה אדם כל נכסיו יחד וכו' ולא תקנו טוב וישר למצרן להפסיד למוכר ע"כ נר' שאין לחלק כלל בין היה מצרן לשדה אחת או היה מצרן לכל הקרקעות שמכר דבכל גוונא כיון שמכ"ן ואי אמרת דיש בו דדב"מ חיישי' שמא בתוך כך ימלך הלוקח ומטי ליה פסידא למוכר לכן גזרו דלית ביה דדב"מ. שו"ר בשי' מקו' לרב"א ז"ל דעמ"ש מכ"ן לית ביה דדב"מ כתב נר' דוקא היכא דהנהו ארעתא דזבין לא הוו כולהו בהדי הדדי הוא דאמרי' הכי וכו' אבל היכא דהוו כל ארעתא דיליה אחד מצרא והוו קריבי לארעיה דהאיך בהא ודאי נר' לומר דאית בה דדב"מ וצ"ע מיהו לפי הרמב"ם נר' דאע"ג דקיימי כל ארעתא אחד מצרא לית ביה דדב"מ שהרי כתב פט"ו מה"ש המכ"ן וכו' וכ"נ שדעתו לומר כן גבי מאן דזבין כ"ן לחד גברא דודאי לא עביד איניש דמזבין כ"ן אלא מפני צו"ג ודוחק שעה וא"א דמצי ב"מ לאפוקינהו מיניה לא משכח לעלם מאן דזבין מיניה וכו' וכל זה צ"ע. והרב אלברצלוני כך כתב דאע"ג דקיימי כולהו נכסי אמצרא דהאי גברא לית ביה משום דדב"מ מה"ט דכתיבנא ע"כ הרמ"ך ע"ש. הרי דבתחילה מצדד אצדודי לחלק בהכי וסיים דלפי"ד הרמב"ם ליכא חילוק כלל. ועם דכתב אח"כ וכל זה צ"ע דנר' דעדין מצדד בדעתו אי דינא הכי כמו שנר' מדברי הרמב"ם או לא מ"מ שוב הביא מהרא"ב ז"ל דכתב בפשיטות מה"ט דליכא חילוק כלל וכנ"ל מעתה גם אנו נאמר שכן ס"ל למרן ז"ל דליכא חילוק כלל דדבריו ודברי הרמב"ם בדבור אחד נאמרו וכמו שנפרש בדברי הרמב"ם כן ג"כ נפרש בדברי מרן ז"ל. וצריך לעיין בס' אמר יוסף בדפ"ט:

גם ממאי דהק' הד"מ ז"ל ע"ד מב"י ז"ל במחול"ו והניחה בצ"ע והט"ז ז"ל ישבה בדוחק וכנז"ל ולא חילקו בהכי בין אם הוא מצרן לאחת מהם ורוצה לקנות הכל ובין אם הוא מצרן לכל ורוצה לקנות הכל נר' דס"ל בדעת הרא"ש ודעי' במכ"ן ליכא חילוק כלל וכאמור. ועיין בס' בתי כהונה ח"ב סי' י"ט שהאריך וכתב להלכה ומורין כן דל"ד כל ולא שני לן בין לא שייר לשייר ואפי' לא מכר אלא שנים מכל תרי כמאה ומאה כתרי בכל גוונא לית דדב"מ ותמה על הב"ד השני שלא רצו לפסוק כהט"ז בטוענים שהוא יחיד בדב"ז דאדרבא הוא משוה החלקים וכו' ומ"ש עוד דבאתרייהו גרירי בתר פסקי מרן בש"ע אם דבריהם כלפי מה שסמכו הב"ד הא' ע"ד הט"ז זו אינה משנה אלא כל היכא שגילה דעתו מרן. משא"כ הכא שאין כאן אלא העתק לשון הרמב"ם ז"ל וכשם שאנו אומרים בל' הש"ס י"ל בלשונם ז"ל וברור ע"ש בלשונו הזהב. ונעלם מעי"ק דברי הד"מ הנ"ל ודברי הפ"מ ז"ל ח"ב סיפ"ג וח"ג סינ"ט דאילו זכר שר לדבריהם לא היה מהצורך לבוא בארוכה. עו"ש האריך להוכיח דגם אם המכירה לא היתה לאחד אלא לשנים ביחד בקניה אחת זהו בכלל מכ"ן לאחד. והשוה שם טעם רש"י והרא"ש ז"ל יחד דהם נכללים יחד זב"ז ויוצא דגם אם רוצה המצרן לקנות הכל עכ"ז ליכא דדב"מ. ואיברא דבהג"א דקדק מדברי רש"י דלא כהרא"ש גם מב"י דקדק כן והביא דברי התה"ד ושרצה לומר דהכי משמע מדברי הרמב"ם מ"מ לא מיכרעא מילתא וכו' והרי מרן בש"ע הביא דינו של הרא"ש ולא נזהר מלהעתיק קודם לו לשון הרמב"ם גם בסי"ג הביא דברי הרמב"ם דפי"ג עכ"ל דלא שמיע ליה עיקר דברי התה"ד וכו' עש"ב. ובלומדי בדב"ק הוק"ל מאחר דלפי דעתו ז"ל כשכתב מרן בש"ע הדין הוה ס"ל דתרי טעמי דרש"י והרא"ש הם נכללים יחד זב"ז ובכל הנפקותות בין אם ירצה המצרן לקנות הכל ובין אם יצאו מצרני כולם וערערו ובין אם המוכר מתרצה בכל גוונא לית ביה דדב"מ. א"כ איך הסמ"ע בסקס"ד עמ"ש מרן בש"ע ואפי' אם המצרן ג"כ רוצה לקנות כ"ן בכ"מ שהן אינו יכול לסלקו. הביא שם דברי ההג"א דלפי' רש"י אם יצאו מצרני כולם וערערו מסלקים ללוקח. ואם המוכר מתרצה אעפ"י דלא יבואו כל המצרנים כ"א מצרני א' מהם נמי מסלקינן ליה הואיל שהוא בעבור המוכר והרי הוא נתרצה ע"כ. שו"ר דכעין זה הק' ה' בני יאודה ז"ל בסיס"ה על הסמ"ע דשם אזיל בסברתו דרש"י והרא"ש הם פליגי בטעמייהו ומרן בש"ע פסק כהרא"ש ז"ל וממילא אותם הנפקותות שכתבו ההג"א ז"ל הם בטילות לדעת הרא"ש ובכל אופן ליכא דדב"מ ואיך הסמ"ע העתיק דברי ההג"א ז"ל על לשון הש"ע והניח בצ"ע ע"ש. ונדון הבני יאודה הוא ניהו נדון הב"כ והסכימו יחד לדינא כמ"ש בס' בנ"י בסוף התשו'. וכפי דברי שניהם ז"ל במה שפי' כל א' מהם לפי"ד הרמתה במ"ש רז"ל מכ"ן ע"ע ממילא אזד"ל תמיהת המט"ש ז"ל בהגה"ט אוג"ן דאמאי נקט הש"ס מכ"ן הו"ל למינקט מכר ב' שדות דהוי רבותא טפי ע"ש. דלפי דבריהם ל"ק כלל ומינח ניח"ל ומהתימה דהוא ז"ל בעצמו בהגב"י אות יו"ד ציין לדברי הרבנים הנ"ל וכאן הניח בתימה ולא זכר לדבריהם שכתבו דאין בו מהקושי כלל. ואמת יהגה חכי דמדברי הבנ"י והב"כ ז"ל בהבנ"י בד"ה ועוד דגם לטעם הרא"ש וכו' ובהב"כ בד"ה ומעתה עפי"ה וכו' מכח דיוק דבריהם נר' דאם המצרן הוא מצרן לכל השדות שנמכרו אזי אית בהו דדב"מ כיעו"ש. ברם כבר כתבנו לעיל בשם השי' מקו' לרב"א בשם הרמ"ך ז"ל שכתב הברצלוני ז"ל בפשיטות לדינא דאע"ג דקיימי כולהו נכסי אמצרא דהאי גברא לית בהו דדב"מ. ואילו ראו הרבנים הנ"ל דברי הרמ"ך ז"ל הנ"ל היו מודים דרבנן לסברתו ז"ל. וכבר השרישונו הפוס' ז"ל דהלוקח חשיב מוחזק ויכו"ל קי"ל דגם בכה"ג לית ביה דדב"מ. גם הפ"מ ז"ל בח"ב סיפ"ג נר' דסל"ה דבמכ"ן לית ביה דדב"מ גם כי הוא מצרן לכל השדות שכן בנדונו שם בראובן שהי"ל חזקת ב' בתים סמוכים זל"ז משני תוגרמים וצירף מקום מהבית הא' לב' להרחיבו וכו' ואתי עלה הז"ל מדינא דמכ"ן דלית ביה דדב"מ וכו' ואם יאמר שמעון שהוא, קונה הכל הגם דאף גם זאת בפלוגתא מתנייא ולהרא"ש ודעי' גם בזו לית ביה דדב"מ ויכול לוי לומר קי"ל מ"מ בנ"ד גם הרא"ש ודעי' יודו דהדין עם שמעון דטעמם הוא משום דלא שכיח שיקנה איש א' כל השדות וחששו לשמא יחזור בו הלוקח ובנ"ד דהכל בית א' אלא שחלקו ראובן לב' לא שייכא ה"ט דהרא"ש דבבית א' שיטא דשכיחי כמה קונים. והגם דמוהרש"ך בח"א סימ"ג. בא' שמכר בתי חזקותיו הגם שהיו כולם בחצר א' ובמקום א' להיות שהיו בתים מחולקים תחתיים שניים ושלישים דין מכ"ן יהיב להו ולית בהו דדב"מ. מ"מ נ"ד עדין גרע מנדון מוהרש"ך דהתם אע"ג דכל הבתים במקום א' ובחצר א' היו מ"מ כיון שהבתים מחולקים היו וכל או"א בית בפ"ע סובר הז"ל דדין מכ"ן אית להו. אבל בנ"ד שהכל בית אחת אטו משום שחלקו ממנו קצת מי איכ"ל דזה נקרא מוכ"ן הא לא תסברא וכו' עש"ב. מדבריו אלה מוכח דס"ל דבמכ"ן גם שהמצרן הוא מצרן לכל השדות לית ביה דדב"מ מדהוצרך לתת טעם בנדונו מאחר דהכל בית א' וכו' גם הרא"ש יודה וכו' ואם איתא דס"ל אליביה דהרא"ש ודעי' דהיכא שהוא מצרן לכל השדות אית ביה דדב"מ אמאי איצטריך בנדונו לה"ט היל"ל בפשיטות מאחר שהוא מצרן לכל גם הרא"ש ודעי' ס"ל דאית ביה דדב"מ וגם מנדון מוהרש"ך ז"ל לנדונו יש לחלק בהכי כפי הנר' מלשון מוהרש"ך שהוב"ד שם דספרו אינו מצוי תח"י. א"ו נר' דס"ל בדעת הרא"ש ודעי' דליכא לחלק בכך ובכל גוונא במכ"ן גם שהוא מצרן לכל לית ביה דדב"מ דזיל בתר טעמא דלא שכיחי קונים ויהיה פסידא למוכר וכיון שכן אין חילוק כלל וכנז"ל ולכן הוצרך לטעם אחר לחלק בנדונו. גם ה' בני אהרן ז"ל בסיכ"ז סל"ה דגם אם הוא מצרן לכל ורוצה לקנות הכל לית ביה דדב"מ דבנדונו שם ראובן היו לו חנויות והם שכורות לשמעון ומכרם ללוי ובא טעון ש' לזכות בה מדדב"מ וכ' הז"ל דזכה הלוקח במקחו דדמייא הא מילתא למכ"ן דלית ביה דדב"מ גם כי רוצה לקנות הכל והגם דיש לומר דהיכא שהם עומדות במקום א' וסדר א' דלא יקרא זה מכ"ן מדברי מוהרש"ך ז"ל נר' דאין חילוק בכך עש"ב. הרי מבואר דס"ל ז"ל דהגם ששמעון הוא מצרן לכל ורוצה לקנות הכל והם במקום אחד וסדר אחד עכ"ז מטעמא דמכ"ן דלית ביה דדב"מ זיכה להלוקח במקחו:

ודעת ממני נשגבה במש"ר בתשו' מרן בס' אבק"ר סיקי"ט בשמעון שקנה בית ובכללו קנה המאגאזין וראובן היה שכור בידו המאגאזין ועתה רוצה לזכות בו מדדב"מ והשיב הז"ל דאפי' היה דין מצר לשוכר לקנות הבית שהוא דר בו בנ"ד אין לו זכות משום שלא קנה:

שמעון המאגאזין לבדו אלא כל הבית קנה ובכללו המאגאזין ואין השוכר רוצה לקנות אלא המאגאזין לבדו לית ביה דדב"מ דהא רעה למוכר וכו' ועוד נתן טעמים אחרים ולבסוף כתב דכל חד מהני טעמי סגי לסלק שוכר זה מדדב"מ ע"ש. דמבואר בדבריו דאם רוצה המצרן לקנות הכל יחד אית ביה דדב"מ. וזה סותר דבריו שבש"ע דשם בסל"ו פסק אפי' אם המצרן ג"כ רוצה לקנות כ"ן בכ"מ שהן אינו יכול לסלקו. ומלבד דלס' הפוס' הנז"ל דס"ל דאין חילוק בין אם הוא מצרן לכל או אם הוא מצרן לא' מהם בכל גוונא לית ביה דדב"מ גם שרוצה לקנות הכל יחד דלדידהו ודאי דברי מרן שבתשו' קשים למ"ש בש"ע וכנ"ל. אלא גם לס' האר"מ והקצה"ח דחילקו ביניהם כנז"ל דברי מרן שבתשו' קשים הם מאחר דנדונו הוא לסברתם אינו מצרן כ"א לא' מהם והיינו להמאגאזין שהוא דר בו דוקא א"כ כל אפייא שוין דגם אם רוצה לקנות הכל לאו כ"כ. ועיין בס' פ"מ בח"ג סינ"ד דכתב וז"ל וכל זה אפי' כשהלוקח הוא איש נכרי עאכו"כ בנ"ד שהלוקח הוא מצרן לכל החצר שלקח בחובו והשוכר אף לפי דבריו אין לו קדימה כ"א בבית אחת של החצר שהיתה מושכרת לו שלדעתו נקרא מצרן בה וכו' וכו' אכתי אף למ"ד דשוכר מצרן מיקרי לא מיקרי מצרן כ"א לבית אחת שדר בו לבד ע"ש. גם בס' שמ"ץ בתשו' שנביא אותה לקמן ע"ש שקרא לשמעון המצרן מצרן למרתף דוקא. וא"כ כיון דבנדון מרן ז"ל שבתשו' הוא מצרן לא' מהם גם לפי"ד האר"מ והקצה"ח אכתי דברי מרן שבתשו' ההיא לא יתישבו עם דבריו שבש"ע ודבריו שגבו ממני ולי צ"י. ומהתימה על המט"ש בהגה"ט אוד"ן דהביא דברי מוהרש"ך ז"ל בראובן שי"ל בתים תחתיים שניים ושלישים ומכרן לא' שאעפ"י שהמצרן רוצה לקנות כל הבתים אי"מ אותם מיד הלוקח ושנמשכו אחריו הבע"ח והבנ"א ז"ל וכתב דמדברי מרן בתשו' אבק"ר סקי"ט משמע דאם רוצה לקנות הכל אית ביה דדב"מ וכו' ע"ש דאיך לא הוק"ל דדבריו שם הם סתראי למ"ש בש"ע וכנז"ל. והעולה על דעתי לישב בדוחק דמרן ז"ל שם בתשו' תפס הטעם האמת והמרווח שיש בנדונו ולא נחית כלל לדיוקא משא"כ בש"ע דבא לעלמא לפסוק הדין אשמועי' בפי' דגם אם רוצה לקנות הכל לית ביה דדב"מ ושכן הוא ז"ל סל"ה לדינא ומוכר"ל כן בדבריו שלא יהיו סתראי למ"ש בש"ע ודלא כהמט"ש שכתב דנר' מדבריו בתשו' דס"ל דאם רוצה לקנות הכל אית ביה דדב"מ דלע"ד ליתא וכאמור:

וראיתי בס' חוט המשולש שבתשב"ץ בח"א סיט"ל בחצר שמעון הסמוכה לחנות ראובן וראובן מכר החנות ללוי ובא ש' לזכות בחנות מדדב"מ. שהשיב דליכא דדב"מ והביא ראיה לזה מדברי מב"י ז"ל דבמח' הפוס' אי איכא דדב"מ בבתים או לא כתב ולכאורה היה נ"ל שאם הבית היה חלוק בסלע שא"א לערב הבתים יחד ליכא דדב"מ וכו' אך מצאתי במרדכי וכו' א"ו בכל בתים איכא דדב"מ וטעמא וכו' וכתב הז"ל דלא חזר בו מרן מסברתו הראשונה אלא מצד שמצא מציאות להיות תשמיש ב' הבתים יחד וכו' ובנ"ד ב' ההמצאות לא שייכי שאין תשמיש החנות עשוי לצרכי תשמיש הבית לעצם ושמן וכו' כי תשמיש החנות הוא לסחורה ולמשא ולמתן והבית תשמישו לדירה ולצרכי הבית א"כ לא הוו כבית אחד. וכן ג"כ א"א לעשות להם חצר להקיף ב' יחד וכו' עש"ב. והב"י ז"ל במנהגי ארגי"ל בדיני מצרנות ס"א כתב וז"ל אם מכר בעל החצר את חצירו אין בעל החנות הסמוכה לה יכול לזכות מכח מצרנות וכן להיפך דלא שייכא טענת ן' המצר אלא אם היתה דירתם שוה. והכא אין דירתם שוה ואין לחוש שיעשה מהחנות בית ויפתח פיה לתוך החצר כן שמעתי מפי מורי ז"ל וכתב שכן מצא בחוט המשולש סיט"ל ע"ש. והמשכה"ר מער' מ' אוקנ"א הבי"ד בקיצור. ותמיה לי מילתא דאיך קא פסיק ותני בדעת מרן ז"ל דבחנות ובית כיון שאין עיקר תשמישם שוה לא שייכא טענת ן' המצר. הרי במחו"ל בב"י נדונו הוא בחנות ובית ורוצה השוכר בית לזכות בחנות מדין מצרן והאריך שם בטעמים שונים לבטל טענתו יעוש"ב. ואם איתא לדברי החוט המשולש הי"ל למרן לומר בפשיטות בקיצור דכיון שהם בית וחנות ואין תשמישם שוה דהחנות היא לסחורה ולמו"מ והבית הוא לדירה לא הוו כבית א' ולא שייכא טענת ן' המצר ולמה לו להאריך לקיים דבריו דליכא דדב"מ. או לפחות שיזכיר ג"כ טע"ז. א"ו נר' בבירור דס"ל למרן ז"ל דגם כי הם חנות ובית ואין עיקר תשמישם שוה עכ"ז שייך בהם דדב"מ דהוא משתמש עכשיו בחנות תשמישים הנצרכים לבית והוו כבית א' ולכן הוצרך במחו"ל לטעמים אחרים ודברי החוט המשולש צ"י. ומהתימה על הב"י ז"ל והמשכה"ר שלא העירו מזה:

והנה מור"ם ז"ל בסיקע"ה סנ"ח כתב י"א דלמלוה דין מצרן י"ל וכן נר' עיקר. והב"ח ז"ל בתשו' סיס"ח הק' עליו דא"כ היאך פסק בסנ"ז הקודם במלוה על בית ולא הלוה על המרתף שתחתיו אין לו שייכות במרתף ואם קנה המרתף המצרן מסלקו דסתראי נינהו ויצא לחלק דבמלוה בבית ומרתף כיון דאין תשמיש של בית כתשמישו של מרתף אין למלוה שום שייכות ושום זכות במרתף וגרע כח המלוה בה מכח המצרן ע"ש. ונר' מדבריו שם דלא חילק חילוק זה כ"א לגבי המלוה דבלא"ה דין המלוה בפלוגתא מתנייא. משא"כ לגבי המצרן אין חילוק כלל כיעו"ש. וראיתי בס' שמ"ץ בחח"מ סיל"ה דט"ל בראובן שקנה בית ומרתף ושמעון טוען לזכות מדדב"מ חקר הז"ל אי בית ומרתף נידון כב' שדות או כשדה א' וכתב דלכאורה נר' דטפי איכא לדונו כשדה א' שהרי המרתף הוא חלק מהבית וכלול עמו ובתריה גריר וכ"כ יש לדמותו לא' שלקח מב' שדה א' ובא המצרן לסלקו מחציו שלקח מן הראשון שאינו יכול לסלקו אא"כ מסלקו בכולה או מניחו בכולה וכו' ואפי' נימא דשאני בית ומרתף משדה א' כמ"ש הב"ח בתשו' סו"ס ס"ט מטעם דאין תשמישו של בית כתשמישו של מרתף ואי הכי מצי שמעון המצרן לסלק ראובן הלוקח מהמרתף ולהניחו בבית אכתי וכו' ע"ש. ואחהמ"ר ילה"ק ע"ד דהרב"ח ז"ל נר' מדבריו דלא חילק כן א"ד גבי מלוה משא"כ במצרן ממש ונדונו הוא ז"ל במצרן ממש וליכא לחלק בזה כלל. ותו ק' במ"ש ואפי' נימא וכו' ואי הכי מצי שמעון המצרן לסלק הלוקח מהמרתף ולהניחו בבית. מאחר דנדונו שהלוקח לקח הבית והמרתף מא' כמו שמבואר בשאלה א"כ איך המצרן יוכל לסלקו ממרתף ולהניחו בבית וכמו שנתרחבו הדברים רח"ב רח"ב בשאלה שם. גם מה שבתחי' רצה לדמות נ"ד לאחד שלקח מב' שדה א' וכו' איך יכון לעלות על הדעת נדון זה מאחר דבנדונו המקח היה מא'. ותו ק"ל בדבריו שכתב שם מוכ"ן דלית ביה דדב"מ וזוכה הלוקח מה"ט ושוב שדי בה נרגא דמידי הוא טעמא במוכ"ן דלית ביה דדב"מ הוא דחשו לפסידא דמוכר לפי שאינו מצוי שיקנה כ"ן כאחד וכו' ובנ"ד שהמוכר הוא גוי לא איכפת לן מפסידא דידיה ע"כ זת"ד ע"ש. דמאחר דבתשו' ההיא הביא דברי הפ"מ ח"ב סיפ"ג ונסתייע מדבריו שם הרבה כיעו"ש איך לא שת לבו גם לזאת דהפ"מ שם בתשו' ההיא כתב בפי' היפך דבריו דגם במוכר גוי חשו לפסידא דידיה ולא פלוג רבנן ואם יש בו דינא דמוכ"ן לית ביה דינא דבר מצרא והיתה העלמ"ה מעי"ק ז"ל. ועיין בס' מטה שמעון סי' קע"ה הגה"ט אות נ"ה ונ"ו. ובס' אהל יצחק כהן חח"מ סיק"י. ובדברי הפ"מ ח"ג סינ"ט כתב וז"ל כי רואה אני בא בשאלה שמה שהחליטו ב"ד לש' בעד חובו הוא חצר וסתם חצר הוא שיש בו בתים רבים תחתיים שניים ומצאנו ראינו למוהרש"ך ח"א סימ"ג דהיכא דהמקנה היא חצר שיש בו בתים מחולקים הו"ל כמוכ"ן לא' דלית ביה דדב"מ. וא"כ בנ"ד אף אילו הונח שבשעה שהחליטו ב"ד החצר לש' תיכף ומיד ערער עליו לוי מטעם היותו שוכר בבית אחת מהחצר אפי"ה לא הוה מהנייא ליה לדעת מוהרש"ך הלזו דהו"ל שמעון כקונה כל שדותיו מבעל חובו דלית ביה דדב"מ ע"ש. גם בס' דברי מרדכי גאלאנטי ז"ל בדצ"ג ואילך פי' פסוקי ענין מערת המכפלה שאז"ל דהיתה בית ועליה ע"ג בהק' מוכ"ן דהביא דברי מוהרש"ך הנ"ל ונר' מדבריו שמבין בדעתו דהגם שהיו ב' מקומות כמו בית ועליה דין מוכ"ן אית ליה דלית ביה דדב"מ ע"ש. דלפי"ה ומדובר לעיל דהיכא דמוכר בתים מחולקים אפי' ב' בתים ואפי' שהם בחצר א' ובסדר א' דין מוכ"ן י"ל ולית בהו דדב"מ והגם דהמצרן רוצה לקנות הכל יחד הלוקח זוכה במקחו וכנ"ל. א"כ מעתה בנ"ד שהם שתי חנויות נבדלים זו מזו וכל אחת אורגים בה לבדה בגדים הגם שהם כחצר אחד הו"ל דין מוכ"ן דלית ביה דדב"מ וכנז"ל. והגם דעינינו הרואות במקומינו זה כמה פעמים אירע דנמכרו חצירות ויש בהם כמה בתים מחולקים ון' המצר קרא ערער על הקונה וכדומה שדנו בהו דדב"מ וכפי"ה מהראוי היה דלית בהם דדב"מ דהוי דינם כדין מוכ"ן וכנז"ל. מ"מ הלוקח שהוא המוחזק נר' דיכו"ל קי"ל כמאן דמזכה אותי בדיני הגם שבמאמרו זה הוי נגד סוגיא דעלמא כמ"ש מוהרש"ך ז"ל ח"א סי"ה הוב"ד בס' ב"ד חח"מ סי"כ בכללי הקי"ל אוט"ז דיכול המוחזק לומר קי"ל כהני רבוותא אפי' כנגד הרוב ואפי' שמעשים בכל יום נוהגים לעשות היפך סברת שכנגדם. והאהל יצחק כהן ז"ל חח"מ סיפ"ח פסק כן מה"ט ע"ש ובסו"ס א' ובסט"ז סל"ה כ"כ דיכו"ל המוחזק קי"ל גם נגד המנהג וסוגיין דעלמא מכח דברי מוהרש"ך ז"ל. ויש לעמוד במ"ש בדקי"ג דאף דכתב מוהרש"ך דיכו"ל קי"ל וכו' וכ"כ הרב"ד ז"ל דאי מצי"ל קי"ל נגד סוגיין דעלמא במחלוקת שנויה. אפשר דז"ד בסוגיין דעלמא אבל במנהג קבוע אפשר דלכ"ע לא מצ"ל קי"ל. ובדקי"ט כתב השמטה וז"ל ואף שכתבתי לקמן בסיפ"ט דבסוגיין דעלמא מצ"ל קי"ל אבל במנהג קבוע אפשר דלכ"ע לא מצ"ל קי"ל בנ"ד סוגיין דעלמא הוי ולא מנהג קבוע וגם פחות מסוגיין דעלמא הוי ע"כ. דק' מלבד דדבריו נר' דאינם מוסכמים לדברי מוהרש"ך דמדברי מוהרש"ך ז"ל נר' דס"ל דגם כי הוי מנהג קבוע יכו"ל קי"ל וכמו שמתבאר מדב"ק ע"ש. עוד בה דדבריו בעצמם הם אינם מוסכמים זע"ז ובסתראי נינהו כאשר יראה הרואה בציונים הנ"ל. באופן דהא מילתא אי מצ"ל קי"ל נגד המנהג וסוגד"ע תליא בפלוגתא ועיין בס' אור"מ בסיכ"ה בדיני הקי"ל אוצ"ט וק"ג מה שציין ע"ד הפוס' ועיין בפ"מ ח"א דכ"ז דאיהו מכת הסוברים דלא מצ"ל קי"ל. ואם נתאמת בראיות ברורות דנהגו כן ג' דורות זאח"ז שכן דנים בו אזי גם החולקים דס"ל דמצ"ל קי"ל נגד המנהג וסוגד"ע מודו בזה דמאחר דדור אחר דור ג' דורות נהגי לדון כן שוב אין לומר קי"ל כנגדו. ברם אם לא נתאמת בראיות ברורות דנהגו כן ג' דורות דור אחר דור לדון כן תלייא בפלוגתא והמוחזק מצ"ל קי"ל וכמו שכן מבואר בס' האח' ז"ל ע"ע. ועיין בס' אחי וראש חיו"ד סי' ז' ושם ציין ג"כ על באר המים חיו"ד סיל"ח ועיין בס' חקק"ל ח"ב סיל"א בדקל"ח ע"ג. ובנ"ד דעוד היום לא נתאמת בראיות ברורות דג' בתי דינים דור אחר דור דנים בכה"ג דדב"מ א"כ הלוקח שהוא מוחזק יכו"ל קי"ל נגד המנהג וסוגד"ע. האמנם כל זה הוא דוקא מועיל למקומות התופסים דגל הקי"ל וכל שאתה מרבה בספיקות מצ"ל המוחזק קי"ל. וגם במקומינו הוא מועיל היכא דלא אתי להוציא מהלוקח כ"א בטענת דין ן' המצר לבד אזי מצ"ל קי"ל. משא"כ בנ"ד דלא בא להוציא מיד הלוקח מדין ן' המצר לחוד אלא מדינא דאחו"ש ג"כ וכבר הובא לעיל דהבע"ח ז"ל כתב דלמרן ז"ל ס"ל כמוהר"מ ומוהרי"ל ז"ל דהיכא דליכא דדב"מ דינא דאחו"ש איכא מעתה גם בד"ז דמוכ"ן דליכא דדב"מ השותף מצי מפיק מהלוקח וכמש"כ הבע"ח בסיר"א בדין מוכ"ן דלדעת מרן ז"ל אית, ביה דינא דאחו"ש כדברי מוהר"ם ומוהרי"ל ע"ש. נמצא דמכל הצדדים הן מצד דהקניה היא היתה להקדש והן מצד שהיה בעיר אחרת והן מצד מוכ"ן לדעת מרן החבי"ב ז"ל בדעת מרן ז"ל עדיף כח השותף להוציא מיד הלוקח:

אשר מהאמור מוכר"ל דבנדון ה' נדי"ל ח"ב סיל"א בראובן שרוצה מיהודה הבית שקנה שהוא קודם לקנותה מכח מצרנות מחמת השותפות שיש לו בבית הכסאות. שהשיב דזכה יאודה במקחו דה"ז כמוכ"ן דאין בו דדב"מ ואף דלדעת הרא"ש שותף עדיף ממצרן וכ"כ מב"י במחח"י בשם מוהרי"ל. מ"מ לדעת הריב"ש בסיתפ"ב כשם שחין המצרן מסלק כך אין השותף מסלק ובתשו' בע"ח סיר"א כתב דאית להריב"ש חברים ומצ"ל הלוקח קי"ל כהריב"ש ודעי' דמוכ"ן לית ביה לא דדב"מ ולא דין שותף וכ"כ הבנ"א בסיצ"ו. בודאי הגמור הוא דדבריו הם למקו' התופסים דגל הקי"ל. דאילו לדידן אנן בני א"י והנמשכים אחר פסק מרן כבר כתבנו לעיל דהבע"ח שם בסי' הנז' כתב דלדעת מרן מוכ"ן אית ביה דינא דאחו"ש כמוהר"מ ומוהרי"ל ז"ל ולא היה סומך ע"ד הריב"ש ודעי' לזכות הלוקח במקחו לומר קי"ל כוותיהו. וע"ש דכתב דלכאורה לא דמי נ"ד למוכ"ן מאחר דהבית בלתי בהכ"ס אינה נמכרת ואינה נשכרת נמצא דהבהכ"ס היא מגוף הבית ולא סגי בלא"ה דהרי הוי אחד מתשמישי הבית וכגוף ובית אחד חשבינן להו וכיון שהוא שותף בביהכ"ס הו"ל כשותף בקצה הבית דמצי לסלוקי ללוקח וכן פשיט להו למרן הובאה תשובתו בתשו' המבי"ט ח"ב סימ"ו ולהרדב"ז הובאה תשו' שם בסיס"ו דתשמיש ביהכ"ס הוא בכלל הבית אף שהוא חוץ לבית. ברם המבי"ט ז"ל שם ס"ל דהבהכ"ס אינו נכלל עם הבית במוכר סתם אף דהוא תשמיש הבית וחזר הדין דהוא בפ"ע והוי כמוכ"ן דלית ביה דדב"מ וכו' ומידי ס' לא נפיק והממע"ה. ועוד זאת דאף נשוה נ"ד לנדון מרן והרדב"ז ע"כ לא כתבו כ"א דנכלל הבכה"ס עם הבית לא בהיפך וכו' ע"ש ועוד עיין בסי"כ דמרתף ופרוזדור שלו חשיב להו כמוכ"ן דלית בהו דדב"מ דמקודם שכירות שמעון היה בפרוזדור לבד ותוכיות המרתף השאיר הגוי לעצמו ועתה שכר ראובן המרתף והפרוז' ע"ש. ותם אני על ה' כרם חמד סי"ע דהביא בשם ס' קנין הגוף למוהרנ"ע ז"ל דכ' בשם הכנה"ג דלא העדיפו כח אחו"ש ממצרן אלא במקום דאיכא דינא דב"מ אבל במקום דליכא דדב"מ גם דינא דאחו"ש ליכא ע"ש בח"ב או"מ ע"כ. ולא הביא דשם כתוב בשם הכנה"ג וי"ח ומציין ע"ד בהגה"ט והגב"י והבע"ח ושם כתב דלדעת מרן דינא דאחו"ש איכא ובמקום הכר"ח הם אולי בעקבותיו של מרן ז"ל, ועוד דכאן כתב דלא העדיפו וכו' ולא כתב ס' החולקים ואילו שם בדפ"ז הביא בשם הב"ח סיי"ג דכתב בשם מוהר"ם ז"ל והוב"ד בס' זכות אבות אוק"א דבמקום דליכא דדב"מ איכא דינא דאחו"ש ולא העיר דזה הוי סותר מ"ש בסי"ע וצ"י. גם הכר"ח בחח"מ סיי"ג בנדונו דהאשה היא שכנה עם אחד בחצר והשכירה חלקה לאחר ושכנה רוצה לשוכרה לעצמו מדין המצר. כתב דהדין עמו דאף שפסק מרן סקע"ה סנ"ט השוכר בית מחבירו והמצרן רוצה להוציאו מידו לשוכרו לעצמו אין שומעין לו. הכא מיירי שאינן שות' בחצר אלא שהי"ל בית או חצר סמוך לבית חבירו. אבל בנ"ד שהם שות' שותף עדיף ממצרן ואפי' אם כל א' י"ל בית מיוחד ידוע ואמצע החצר משותף ביניהם מצי השותף לסלק לשוכר מפני שיתוף החצר ע"כ. וברור הוא דהגם דנדונו הוא באשה וידוע דבאשה ויתמי לית דינא דדב"מ למ"ד עיין במור"ם סמ"ז מ"מ מטעם דשותף עדיף ממצרן פסק דהדין עמו. ברם מאי דחשיב ליה שותף מצד שהם שות' בחצר ע' בפ"ת אוכ"ב שהביא בשם תשו' רע"ק איגר ז"ל סיק"מ דמצד החצר שיש לשניהם דריסת הרגל בו לא חשיבי שות' מאחר דהבתים הם מחולקים וליכא כ"א מצד דין ן' המצר ולא מצד שותף והביא ראיה לזה ממ"ש בש"ע סנ"א בהגה"ה בבית ועליה של שנים ומכר הא' ביתו למצרן אין בעל העליה יכול לסלקו דלא מיקרו שות' זל"ז רק מצרנים הרי אף דדריסת הרגל להבית גם לבעל העליה זכות בו מ"מ כיון דאין לו זכית בבית אין לו דין שותף וכו' עש"ב. וכיון שכן בנדונו כפי מה שפסק מרן ז"ל בסנ"ט חזר להיות הדין דלא מצי לסלקו לשוכר. וצ"ל דיש חילוק בין אם הם שותפים בחצר להיכא דיש להם דריסת הרגל בו וכ"ר בס' זוכרינו לחיים ח"ב בערך מצרן או"ד דכתב וז"ל שותף שמסלק למצרן אי"צ שיהיה שותף בבית הנמכרת אלא אף בשות' בחצר לבד מסלקו למצרן כ"פ הד"מ ז"ל סימ"ד וחפשתי בסהפ"ו הנמצאים אתי ולא ראיתי חולק בד"ז וכה הראו לי בתשו' בני אהרן ז"ל סיצ"ו שנר' מד"ק שם שחולק על הד"מ ז"ל, אלא שהמעיין בקל יראה שאינו חולק דאינו דומה שות' בחצר של הבית הנמכרת ליש לו זכות בהעברת דרך החצר ההוא כנדון הב"א ז"ל ואחכ"ר שהתפ"א ז"ל דפי"ח חילק כן ע"כ. ובס' זכו"ל ח"ג או"מ באול"ב המגיה שם הביא דהמט"ש הגה"ט סק"ד הביא דברי הב"א הנ"ל וציין על הכנה"ג הגב"י סק"ד ע"ש:

ובדרך אגב בלומדי בזה ראתה עיני לה' פני אהרן ח"מ סיכ"א דכתב דאם המוכר חפץ לאחר ולא למצרן אין המצרן יכול לסלקו דאומר זה נוח לי בזה כ"ע מודו כמ"ש הדרישה סו"ס קע"ה ע"ש. והוק"ל ע"ד מדברי מרן ומור"ם ז"ל בסעכ"ח בענין אם איכא צד ערמה בדבר דבן המצר מסלקו ושמחרימין ע"ז ואם איתא מה שייך חששא זו דהערמה א"ו וכו' וגם עיין בס' פתחי תשו' סק"י דכתב בשם תשו' מ"ח סי"ט דרב אחד פסק כשהמוכר רוצה להערים לבטל המצרנות יכתוב בשטר מכירה קנם ללוקח אם יבטל המכירה וכו' והוא פליג עליו דזה טעות לא מיבעיא בכה"ג שמערים הא כתב הרמ"א דאם יש חשש ערמה בדבר מחרימין ע"ז אלא אפי' אם לא היה ערמה אינו יכול לבטל בזה מצרנות כלל וכו' עש"ב. אחז"ר לה' זכו"ל ח"ג באו"מ דקמ"ה ענ"ד שהק' ע"ד עש"ב ובס' קנין הגוף אונ"ג הבי"ד. והן עתה ג"כ ראיתי בס' זוכרינו לחיים שם באו"ז דכתב וז"ל מוכר לאשה דאין בו דינא דבר מצרא הנה אם טוען המצרן שישבע המוכר שלא הערים להבריח ממנו עיין להרשב"א ז"ל בח"ג סיקס"ז הבי"ד מב"י ז"ל מחוכ"ד דאין שומעין לו ורמזו מוהר"ד הלוי קאראסו ז"ל בליקוטיו שבסו"ס תפ"א סימ"ז בלתי חולק וצ"ל בפוס' דזכורני מזה שנים שראיתי בפו' בנד"ז דצריך לישבע וכעת איני זוכר מי בע"ד עכ"ד. ואני אומר דרחוק המציאות שימצא מי שיאמר דצריך לישבע מאחר דהיא טענת ס' ואין נשבעין ע"ט ספק כידוע וליכא כ"א ח"ס דוקא:

נחזור לדאתן עלה בנ"ד דכפי"ה ומדובר לעיל דעדיף כח השותף להוציא מיד הלוקח. אכן שבתי וראיתי דעוד היום יש זכות תולה להלוקח לעמוד במקחו נגד השותף ממש"ר בס' קמ"ר ח"א בשו"ת סי' א' דכתב הא דס"ל למוהר"ם ז"ל דשותף עדיף וכו' היינו משום דהשות' בא מכח שני דינים שהוא מצרן וגם שהוא שות' עמו בקרקע והמצרן אינו בא אלא מכח מצרנותו ומטע"ז הוא דמוציא מאשה ויתמי וכיוצא. לא כן בנ"ד דהלוקח בא ג"כ לזכות מחמת ב' כחות כאמור עכ"ד. דמדבריו יוצא לנ"ד דזוכה הלוקח בדינו שהרי התם בנדונו הב' כחות הוא דלקח מאשה וגם שהם ג' שדות ע"ש. ובנ"ד איכא ג' כחות ביד הלוקח מצד דהקניה היא להקדש וגם שלא היה השותף בעיר וגם שהם ב' בתים מחולקים חנויות דהו"ל כמוכ"ן וכנז"ל דבזה זכה הלוקח גם נגד השות' ואין מוציאין מידו. גם מוהראנ"ח ז"ל בח"א סיקי"ד אחר שהביא דברי מוהר"ם ז"ל כתב וז"ל נלמוד מהם דכל הבא מכח ב' דינים עדיף לדחות הבא מכח דין אחד ואפי' קדם וקנה וכו' ע"ש. גם הפ"מ ח"ג סינ"ט בסוף שאלת חכם כתב וז"ל ותו שהוא מכח ב' כחות חדא שהוא ן' המצר ודאי שנית שכיון שהקרקע נחלט לו עפ"י ב"ד עדיף ממשכנתא דלית בה דדב"מ וכיון שהוא בא מב' כחות הוא קודם וכמ"ש מוהר"מ ז"ל שהמצרן הבא מב' כחות קודם וכמו שדן והורה ה"ה מוהראנ"ח ז"ל ע"כ. גם בסו"ס צ"ד כ"כ דהבא מב' כחות מסלק להאחר הבא מכח א' אפי' קדם וקנה ע"ש. ועיין ג"כ בס' שמ"ץ סיל"ה דט"ל דכתב וז"ל עוד יש ט"א דאלים וגבר היינו דביד הלוקח נמצאים ב' כחות חזקת המקח וחזקת הדירה וביד המצרן אינו אלא כח א' בלבד היינו וכו' וא"כ בטל חד לגבי תרי ושב ואת"ע. וסיים שם וז"ל נקדים עוד כלל גדול דכל טצדיקי דמצינן למיעבד לאוקומי מילתא לפום דינא דאורייתא עבדינן וכו' והלוקח תמיד מיקרי מוחזק לגבי מצרן והמצרן הוא המוציא וכו' עש"ב. ועיין בכנה"ג הגב"י אוצ"ז דכתב מצרן ולוקח כל ספק שיפול ביניהם בין מצד עצמו בין מצד פלוגתא הלוקח מיקרי מוחזק. וכ' בס' חיי אברהם סי' ה' דאפי' המצרן הוא תפוס א"י לומר קי"ל כיון דבהא פליגי מי מיקרי מוחזק אית לן למיזל בת"ר והו"ל כאילו לא תפס כלום וכו' ע"ש. גם בס' קנין הגוף מער' מ' סוף אול"ח כתב בשם דב"מ בסוף ס' עוללות הכרם בלוקח ומצרן דהלוקח קנה מדינא והמצרן אינו אלא משום עשיית הטוב והישר כ"ע מודו דהלוקח הוא מוחזק ע"ש. וה' זכרינו לחיים שם באו"א כתב דכל הפוס' ס"ל דהלוקח הוא המוחזק ושוב הביא די"ח בזה ע"ש. וראיתי בהקמ"ר ז"ל דכתב דהא דכתב מוהר"ם כן היינו כשהוא לצורך הלוקח כגון לאשה וליתמי אבל כשהוא צורך המוכר לא חילקו בזה בין מצרן לשותף ובכנה"ג אוקנ"ז הביא כמה פוס' אחרונים דסל"ה ובקשתי לי חבר לזה ומצאתי לי רב הנ"מ ד"ן שהאריך בזה יעו"ש ע"כ. ודון מינה ואו"ב דגם בנ"ד מצד שהיה בע"א ומצד שהם ב' מקומות דהו"ל כמוכ"ן דשתים אלו הא דלית בהו דדב"מ הוא משום טובת המוכר כדי דלא תהוי ליה פסידא וכפי"ד הז"ל כשהוא צורך המוכר ליכא חילוק בין מצרן לשותף וכנז"ל. ומ"ש דמצא לו רב הנ"מ היתה העלמה מעי"ק דמציאה זו כבר זכה בה מרן החבי"ב ז"ל בעצמו בס' בע"ח ח"א סיפ"א דהביא מחלוקת זו ותמה על מוהר"ש יונה ז"ל כמ"ש בכנה"ג וכתב וז"ל אחז"ר שכתבתי זה יצא לאו"ה ס' נ"מ וראיתי בדע"ב הסכים לומר דמוהר"ם לאו כללא כייל ואינו מחוור בעיני ע"כ ע"ש. ועם דשם כתב דאינו מחוור בעיניו ובכנה"ג שם הק' על מוהרש"י ז"ל וא"כ לפי"ד ז"ל שוב ליכא תוספת כח ללוקח בנ"ד מצד חילוק הנ"ל. מ"מ מאחר דהאיכא כמה פוס' אחרים המסייעים ללוקח מצד זה החילוק ומה גם דתמיהת הכנה"ג ז"ל דחאה הקמ"ר ז"ל א"כ יפה כח הלוקח לומר קי"ל. ועיין בסוף תשו' הקמ"ר שם דמ"ש שם הן הם הדברים הניתנים ליאמר בנ"ד כאשר עיניך תחזינה משרים ואי"צ להאריך:

מעתה כפי הדברים האמורים לעיל מלבד דעפ"י החילוק הנ"ל הלוקח זכאי בדינו לומר קי"ל וכנ"ל. עוד בה יפה כחו ואין להוציא השות' מתח"י מטעמא דיפה כחו שהוא בא מכח ג' כחות שהוא להקדש והם ב' מקומות דהוי כמוכ"ן וגם דלא היה השות' בעיר ומה גם דמצד זה שלא היה השות' בעיר מצד זה יש לו עדיפות ללוקח כפי דברי מוהרלנ"ח ז"ל שכתב דלדעת הרמב"ם ז"ל שהוא רב בכל אלו הגלילות השותף והמצרן הם שוים בזה ואין לבטל המקח מה"ט דמצי"ל קי"ל כהרמב"ם אף שהוא נגד סברת מרן דבגלילותינו אנו הולכים בעקבותיו וכמ"ש מוהרלנ"ח ז"ל והגם דלדידן בתריה דמרן ז"ל גררינן ע"כ אש"י כה"ז וכבר כתבנו לעיל בשם הבע"ח דמרן ז"ל ס"ל דהיכא דליכא דדב"מ דינא דאחי"ש איכא כמוהר"ם ומוהרי"ל וא"כ נמצא דמרן פליג אהרמב"ם. מ"מ הלוקח שהוא מוחזק מצ"ל קי"ל כהרמב"ם נגד מרן מאחר דגם בתריה אנחנו נגררים כמ"ש בזה במ"א חח"מ סי' ו' בדין מתחייב בדשא"ק דהרב בית אברהם בסי"ס כתב בפשיטות דאף לדידן דקבלנו הוראות מרן מאחר דנמשכים גם אחר הרמב"ם מצ"ל המוחזק קי"ל ועיין בס' אור"מ בסיכ"ה בכללי הקי"ל ע"ש. באופן דכפי הדברים הניתנים לעיל הלוקח זוכה בדינו ואין להוציא מתח"י זהו מה שהשיגה דעתי קלה כמות שהיא והנלע"ד כתבתי לשוני ע"ט ס"ט:

תוכן העניינים

שערי עזרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה