שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון
חושן משפט · סימן יט
שאלה חצר שהוא בעזרת ביהכנ"ס ופתח העזרה הוא בכותל מזרח ונכנסים בו ומהלכים בעזרה עד שמגיעים לפתח החצר שפתוח בחצי הכותל הנז' ונכנסים לחצר ובחצר יש בו בתים ודיורים וראובן קנה החצר והבתים שבתוכו משמעון בקנין ושטר כדין ודר בהם הוא ואחרים עמו כמה שנים בשכירות שמעלים לו וראובן נלב"ע והורישם לשני בניו וגם הם דרו בהם זמ"ר ושוב הבן האחד קנה חלק אחיו ואח"ז הוצרך ומכר ללוי חצי החצר והבתים שבתוכו וחציים נשארו לו וזה נעשה מזה זמן כ"ה שנים ובמשך הזמן בנו בהבתים ההם בניינים חדשים וכותלים ותקראות חדשים והוציאו ההוצאות מכיס שניהם לחצאין ואח"כ נלב"ע הבן ההוא והוריש חלקו לבנו ובנו ג"כ דר כמה שנים ואח"כ פגעה מדה"ד ג"כ בהבן ונלב"ע והניח החלק ההוא בירושה לבנו קטן ולאשתו וגם הם היו דרים כמה שנים בהחלק ההוא ואח"ז שרצתה אשתו לגבות כתובתה וגם היתום אין לו מה לאכול הוצרכו למכור החלק הנז' ומע' הב"ד עשו שומא והכרזה בכל העיר כראוי ואח"כ מכרו החלק ההוא ללוי ונעשה כל החצר והבתים ללוי והיה דר בהם ומשכיר לאחרים עמו זה כמה שנים. ועתה הוצרך לוי לסתור ולבנות בהבתים הנז' וגם רצה לקרב פתח החצר מעט יותר לפנים לצד הביהכנ"ס וע"ז קמו קצת יחידים וערערו עליו שעי"ז יהיה לו יותר הליכה וביאה בהעזרה בצאתו ובבואו עד הגיעו לפתח החצר ונתגלגל הדבר שרצו לחפש בשטרות הקודמות ונמצא ביד ב"כ של הבן הנז' שטר הקנייה מה שקנה ראובן משמעון אבל שטר קניית שמעון מהקודם לו לא נמצא כ"א שנמצא נוסח שטר בלתי חתימת עדים כלל כ"א בכ"י דוקא של ה"ה כמוהר"מ גאלנטי ז"ל שהיה הוא באו"ז הרב ומו"ץ בעיר וכ"י היא ניכרת ומפורסמת לבני העיר מכתיבותיו וחתי' ובתוכו מגיד לאמר שהחצר והבתים שבתוכו הנז' שמעון מזה זמן קדום הי"ל עליהם סך פ' בתורת משכנתא וגם על החדר הבנוי בצד מזרח העזרה והגינה שלפניו שגם הם שייכים לביהכנ"ס והמשכנתא הנז' מאת הרבנים והיחידים של העיר שהיו לפניו והוצרך שמעון במשך הזמן להוציא הוצאות על המקו' הנז' כפלים ויותר מסך המשכנתא הנז' לכן כמוהרמ"ג ז"ל והיחידים שבעיר החליטו והעבירו את החצר והבתים שבתוכו לשמעון בתנאי גו"ש שלא ימכור שמעון החצר הנז' לנכרי כ"א לישראל. גם נמצא שטר אחר שהיחידים הגבירים השרים פו"פ הם קנו מאת שמעון החדר והגינה שהם במערב העזרה בסך פ' ושיהיו להביהכנ"ס. וכיון שלא נמצא שטר קניית החצר לשמעון כדין עי"כ נתחזקו ביותר הקצת יחידים וערערו על לוי שרצונם לבטל פתח החצר ולסותמו ושיפתח פתח אחר לחצר מחוץ לעזרה או שיתנו ללוי את סך המשכנתא שהיה לש' וכפלים מהסך ולהוציאו חלק מכל החצר והבתים שבתוכו מאחר שלא נמצא שטר גו"ש בעדים על קניית החצר. ולוי משיב אני בכספי קניתי לי בתחילה חצי החצר בשוייו מזה כמה שנים מאת הקודם לי והוצאנו הוצאות ועשינו בנינים חדשים וגם אחר כמה שנים קניתי חצי החצר השני בפרסום גדול ע"י שומא והכרזת ב"ד ועוד הוצאתי ובניתי לי בנינים חדשים ודרתי בהם ולא נמצא ולא נשמע שום מערער בזה. והמוכר לי גם הוא קנה מהקודם לו וגם נפלו המקו' בירושה לבנים ולא נשמע שום פוצה פה ומצפצף ובודאי הגמור שהיה עשוי מכר כדין וכתחז"ל ובשטר גו"ש ביד שמעון ובאורך הזמן שזה לו יותר מק' שנה נאבד השטר ואני מה פשעי ומה חטאתי שיוציאוני חלק מנכסי לא מן השם הוא זה. ע"כ הגיעו טענות שני הצדדים וצריך לדעת הדין עם מי ושכמ"ה:
תשו' דב"ז סובל אריכות הרבה משני דינים מצד דין יורד ברשות אי אית ליה חזקה או לא ומצד דין חזקה בשל רבים וכבר רבנים הראשו' והאח' ז"ל האריכו למעניתם בדינים אלו. ואנא בריה קלה קטן הערך מה מני יהלוך לגשת בארשת גברא דלא ידע לכוין אימרא ולאהדורי סברא. האמנם אמרתי אני אל לבי להציב לי ציונים בדרך קצרה להקל מעל הקורא לאיש אשר כמוני. הנה בתחילה אבאר ואכתוב בדין היורד ברשות אי אית ליה חזקה דהטור בח"מ סיק"ן כתב מי שירד לתוך שדה אחת בתורת משכונא אי"ל בה חזקה בד"א שידוע שבתורת משכונא ירד וכו' וכתב הרמב"ן ז"ל היכא שידוע שירד בה בתורת משכונא אי"ל בה חזקה לעולם אפי' אם ידוע ששלמו ימי המשכונא והחזיק בה ג"ש אח"כ. והרמ"ה ז"ל כתב שאם אכלה ג"ש אחר שכלו ימי המשכונא יל"ח וכ"כ הרי"ף ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה כדברי הרמב"ן. ומרן ז"ל בב"י כתב שהרשב"א ז"ל חולק על הרמב"ן. ועמ"ש הטור דמדברי אביו הרא"ש יראה כדברי הרמב"ן מרן ז"ל ציין הדברים ולא כתב עליהם כלום. ובחי' ההגהות כתב ע"ז שחסרון המדפיסים הוא וכו' ע"ש. והד"מ ז"ל הביא בשם הריב"ש ז"ל סי' שכ"ז דכל שידעינן שירד בתחי' שלא בתורת מקח אעפ"י שהחזיק בו אח"כ ג"ש איל"ח מאחר שידוע שירד תחי' ברשות או אפי' שלא ברשות רק שלא ירד לתוכו בתורת מקח ע"כ. ובהגהות פו"ד כתב ע"ז וז"ל עיין דרישה מ"ש והוכחתי שהרא"ש והטור לא ס"ל כריב"ש כ"א במשכנתא ע"ש טעם החילוק שביניהם ע"כ. ומוהרש"ך ז"ל בח"א סיצ"ב הק' על הטור שכתב דמדברי אביו יראה דס"ל כהרמב"ן דאדרבא נר' משתי ראיות גדולות ועצומות דס"ל דלא כוותיה הא' ממ"ש דאין מחזיקין בנכסי קטן וכו' והב' ממ"ש גבי אומן וכו' והניח בצ"ע ועכ"ז כתב דבין הכי ובין הכי כיון דהוי פלוגתא דרבוותא ואיכא רבוותא דס"ל כהרמב"ן לא יהא אלא ספק אוקי ארעא בחזמ"ק. ונדונו הוא בשכירות וס"ל דהוי כמשכנתא והביא דברי הריב"ש ג"כ וסמך עליו ע"ש. ומוהרש"ח ז"ל בסימ"ז תי' לקושייות מוהרש"ך וס"ל כהריב"ש ודעתו דשכירות הוי כמשכנתא ע"ש ומוהרשד"ם ז"ל חח"מ סירמ"ט בנדונו בשכירות הבי"ד הריב"ש שאין החזקה מועלת אא"כ ירד מתחי' בתורת מקח וכתב שהרמב"ם אין דעתו כן וכן הר"י הלוי ורבו הרי"ף ז"ל ור"ת והרמ"ה והרי"ב והרשב"א ז"ל כולהו ס"ל דמועיל חזקת ג"ש אחר ששלמו ימי המשכונא וכו' וכ"ש וק"ו בנ"ד שעברו זמן ע"ש ולא תבע שכירות ממנו. ואפש"ל שאפי' הריב"ש יודה בנדו"ז היוצא חוץ מהמנהג לגמרי לעבור ט"ש שלא תבע שכירות ובפרט בהיות השוכר איש עני והתובע רגיל לדחוק. ומ"ש הריב"ש שהם סמכו על האח' אם הם סמכו אנו לא סמכנו אלא על הרשב"א שהוא גדול המורים האח' וכתב בתשו' הלכה למעשה היפך ס' הריב"ש ע"ש. ומוהרימ"ט ז"ל חח"מ סי"מ כתב דלא מיקרי יורד ברשות אלא היורד בתורת משכנתא דקאכיל פירי ואין אכילתו אח"כ ראיה הואיל שתחילת ירידתו לאוכלה ברשות. אבל הנכנס בתורת שכירות דלאו פירי אכיל שהרי פורע דבר יום ביומו אם שוב אכלה שני חזקה ולא פרע עלתה לו חזקה דעד האידנא בשכירות והשתא קאכיל לה בחנם דהכי אמרי' גבי אריס אמאי איל"ח עד השתא פלגא והאידנא כולה ואוקימ"ל התם באריסי בתי אבות וכו' ע"ש. וה' כה"ע ז"ל בסי' א' הביא דברי מוהרימ"ט דס"ל דשכירות אינה כמשכנתא וכתב דמוהרש"ך ומוהרש"ח ס"ל דהוי כיורד ברשות ממש כמו שהביא מוהרשד"ם בסירנ"ב ורמ"ט ודייק לה מדברי הריב"ש דכתב דאין חזקה מועלת אא"כ נחית לה בתו' מקח וכו' ע"ש. והרואה יראה במוהרשד"ם דסירמ"ט דכתב כמה להקת הפוס' שהם היפך דברי הריב"ש וס"ל דמועיל החזקה אחר ששלמו ימי המשכונה ושעליהם יש לסמוך וכנז"ל. ובסירנ"ב דכתב שם דאין מועיל החזקה הוא אף לדעת הרמב"ם והרשב"א מאחר דאינו אחר ששלמו ימי המשכונה כיעו"ש דאי לא"ה יהיו דבריו סתרא"י נינהו מסירמ"ט לסירנ"ב א"ו כדאמרן. וי"ל דכונת הכ"ע ז"ל היא לומר דגם מוהרשד"ם ס"ל דשכירות יורד ברשות מיקרי כמשכנתא כס' מוהרש"ך ומוהרש"ח ולא נחית עכשיו אם אחה"ז יל"ח או לא אלא לבסוף אח"כ בדבור המתחיל איברא דהא מילתא תלייא בפלוגתא אי הוייא לעולם וכו' ע"ש:
עור"ל שם דכתב וז"ל ובעומדי ע"ז נסתפקתי אולי אלו המחזיקים שינו בבית איזה ענין או בנין משונה והנה מוהר"י הלוי ז"ל כתב דע"כ ל"ק הרמב"ן דאיל"ח אלא שלא נתחדש וכו' יע"ש אבל לע"ד אי מהא לא איריא דאיהו לא אמרה אלא לדעת הרמב"ן דאיל"ח לעולם ובזה ניח"ל דלא אמרה אלא בזמן שלא שינה נר' דבתו"ז לא שייך הא כנר' שם ונ"ד הוא תו"ז עכ"ד. ודבריו ברורים הם דמ"ש מוהר"י הלוי ז"ל דאם שינה ובנה דמהני חזקתו הוא דוקא לדעת הרמב"ן דס"ל דאיל"ח לעולם ליורד ברשות אפי' לאח"ז כמה שנים דה"ד אם לא בנה ושינה כלל אזי לא מהני חזקתו לעולם אבל אם שינה ובנה מהניא חזקתו. משא"כ אם הוא עדין בתוה"ז דלכ"ע לא מהניא חזקתו א"כ אף אם שינה ובנה בתוה"ז אינו מועיל זה לשתהיה חזקתו חזקה ובנדונו הוא בתוה"ז ואין בו מועיל. ומ"ש שם דלהרמב"ן דס"ל דיל"ח הוא ט"ס הניכר וצ"ל דאיל"ח והוא פשוט וברור. והוצרכתי להאריך בביאורו יען שראיתי לה' אורח משפט בסיק"ן או"ד שהבי"ד כמו שהוא מודפס ונתקשה הרבה בדבריו וגם שרצ"ל שט"ס הוא וצ"ל דאיל"ח הוק"ל בדבריו טובא ולבסוף הניח בצ"ע יע"ש. ולע"ד אחהמ"ר ל"ק ול"מ וט"ס הניכר ודבריו הם ברורים וכך מנהגו של הז"ל ויאמר לקוצרי'ם אבל הם מבוארים ומובנים כנז"ל ותול"מ וכנ"ר כן הבין הרב שהוב"ד בתשו' השניה שם והסכים עליהם כיעו"ש:
ועיין בשו"ת מוהר"י בי רב ז"ל סי' ט' דכתב דמשכנתא בנכייתא שכירות מיקרי שהנכייתא שכירות היא ע"ש. ובס' בע"ח חח"מ ח"א סיצ"ד תשו' ממוהריקא"ו ז"ל האריך בדינא דיורד ברשות בדברי הריב"ש ומוהרש"ך ומוהרש"ח ושאר פוס' ראשו' ואח' ז"ל והעלה לזכות להמוחזק. ומרן החבי"ב ז"ל שם בסיצ"ה האריך בדבריו בדרך שקלא וטרייא ולענין דינא אסיק כוותיה דזיכה להמוחזק בה מתשו' מוהרש"ך ז"ל ח"ב סיקל"א ומה גם בהצטרף סברת רבו מוהרימ"ט ז"ל דבשכירות לכ"ע יל"ח אע"ג דנר' מדברי הרשב"א ורי"ו דאין לחלק בין שכירות למשכנתא עש"ב. וה' תורת משה חח"מ סי' ט' גם הוא האריך על תשו' מוהריקא"ו בדרך שקו"ט ולענין דינא זיכה ללוי בחזקתו וטענתו לקוח הוא בידי. והמגיה שם ציין על להקת ספרי הפוס' שכולם הסכימו שמי שהוא בתוך הבית הוא המוחזק ולא אמרי' בזה בחזקת מ"ק קאי ע"ש. וה' אהלי יעקב ששפורטש ז"ל בסי' ט' כתב ולטענת יורד ברשות שאיל"ח טענינן ליורשים שזה תלוי במח' גדולי הפוס' והגם שהריב"ש פסק שאיל"ח כבר מצינו עמודי עולם הרמ"ה והרי"ב והר"י הלוי וגם הרמב"ם נר' דסבר כן ממ"ש בפי"ג מ"ה טו"נ שיל"ח. א"כ מאחר שיורשי לוי הם מוחזקים קי"ל כהני רבוותא כמ"ש מוהריב"ר בסירי"א. וע"ש עוד דהעדיף כח היורשים דאנן טעני"ל מאי דמצי' למיטען כדי לזכותם. ובד' י"א כתב דכל דבר שיסתפק לנו צריכין אנו לחזר בזכות היורשים כמ"ש מעכ"ת משם מוהריב"ל ז"ל. ובסי' יו"ד ג"כ האריך בדינא דיור"ב והביא דברי הרשב"א שהבי"ד מרן הב"י ז"ל בסיק"ן כל שנכנס ברשות וכו' י"א דנאמן כההיא משכנתא דסורא וכו' וי"א דאי"נ וכו' ע"ש. והרב לשון למודים בחח"מ סיס"ז דט"ל הביא בשם הריב"ש סיתל"ז דיורד ברשות אינו אלא היכא דמודה דירד ברשות אלא שטוען חזרתי ולקחתי. אבל אם עוקר הנדר מעיקרו וטוען שמתחילה ירד בתורת מקח או מתנה לכ"ע יל"ח ושכ"כ הלח"ר סיקס"א ע"ש. דמזה נוכל לדון בנ"ד בלוקח זה האחרון שיש קודם לו יורשים מיורשים ויורשים מיורשים עד ראובן הקונה משמעון וזה נעשה במשך ק' שנה ויותר ולא היה נודע בעולם שמקודם זמן הנז' החצר הנז' בא ליד שמעון בתורת משכנתא וגם לא היה נודע אעיקרא שהוא היה לביהכנ"ס ובא לידו במשכנתא כ"א עכשיו הוא שנתגלה דב"ז שהחצר הוא היה לביהכנ"ס ובאו ליד שמעון בתורת משכנתא ע"י שטרות שנמצאו ביד אחרים ולא נמצא שטר מכר גו"ש שנמכרו לו ושעי"כ נתעוררו איזה יחידים לטעון שהחצר הוא בתורת משכנתא דוקא והו"ל ירד ברשות ואיל"ח לעולם ולא לב"כ. דמלבד דברי הפוס' ז"ל דכתבו דאנן טענינן ליורש וללוקח כל מאי דמצינן למיטען כנודע וא"כ ג"כ בכאן נוכל לטעון דשמעון קנאו אח"כ בתורת קנייה בשטר גו"ש כדין ולא בתורת חזקה ושטר היה ואבד מרוב הזמנים והקונים והיורשים ונוסח השטר שנמצא כתוב בכיה"ק מוהרמ"ג ז"ל יעיד על זה שאח"כ בתורת קניה קנה אותו וע"י סיבת מה שנתחדשה נכתב לו שטר גו"ש כדין ואבד השטר ההוא עוד בה לפי מ"ש הל"ל ז"ל בשם הריב"ש סיתל"ז דאם עוקר הנדר מעיקרו וטוען שמתחילה ירד בתורת מקח לכ"ע יל"ח ושכ"כ הלח"ר ז"ל בסיקס"א שכן דקדק ממ"ש הריב"ש בסישכ"ו דבכה"ג איל"ח כיון שע"כ יש להודות שנכנסו שעה אחת שלא בתורת מקח ע"כ דמשמע דדוקא היכא דמודה ששעה אחת נכנס ברשות ולא בתורת מקח אבל היכא שאומר שנכנס בתורת מקח או מתנה אע"ג דיצא מעל שולחן אביו וירד שם ודמי לירד ברשות יל"ח כיון דבתורת מקח או מתנה ירד לדבריי ובהא ודאי כל אפייא שוין דמועלת לו חזקתו וכו' בהא כ"ע מודו ולא מפשינן במח' ע"כ יעו"ש. א"כ גם הכא בנ"ד דליכא ברירה בדבר ואין מי שטוען טענת ברי נוכל לטעון בעד שמעון ולומר דהיחידים ורב העיר שוב מכרו החצר לנפתלי ונתנו לשמעון מעותיו ויצא מהחצר ושוב אח"כ קנה שמעון החצר מאת נפתלי דהו"ל ירד בתורת מקח דלכ"ע יל"ח דליכא בזה דין יורד ברשות כלל מאחר דליכא שטרות ולא ברורים בדבר נוכל לטעון בעד הלוקח והיורש טענה כזו ולא רחוקה היא. ומאי דנמצא שטר אחר דהיחידים קנו החדר והגינה שבמערב החצר מאת שמעון זה היה אחר שקנה את הכל מאת נפתלי. ובפרט דטענה זו דבתורת מקח בא לידו היא שייכא טובא לגבי לוי הלוקח הזה האחרון דקנה החצר בכספו ואונו ובתורת מקח בא לידו והחזיק בו כמה שנים ובנה ותיקן בו בנינים חדשים דלכ"ע חזקתו הוייא חזקה גמורה ולא יש להם עליו טענה כלל כי הוא לא ידע מכל זה מאומה ואדרבא יש להחזיק בידו ולאוקומי הקרקע בידו:
ועיין בס' פרי הארץ ח"א סיו"ד דכתב דיורד ברשות הוא בתורת שכירות או משכונה והביא דברי הריב"ש שהבי"ד מרן ב"י סו"ס קמ"ט גם הביא דברי מוהרש"ך ח"א סימ"ו ומ"ש בסינ"ה דאיל"ח ליור"ב אפי' אחר כמה שנים ושכ"כ בח"ב סיע"ז ושכ"כ מוהראנ"ח סיפ"ד והמשפ"ץ ח"ב סיכ"ז ומהרימ"ט בשניות סי"מ נר' דסל"ה דאין חזקה ליור"ב וגם בשו"ת בני אהרן סיק"ט העלה לפסוק כס' הריב"ש ע"כ. ובודאי דמאי דכלל למוהרימ"ט עם כל הפוס' הנ"ל הוא לעיקר דינא דיור"ב איל"ח ולא לענין דשכירות ומשכנתא שוין דמיקרי יור"ב דהרי מוהרימ"ט ס"ל דבשכירות לא מיקרי יור"ב. וזהו דדייק בלישניה וקאמר ומוהרימ"ט בסי"מ נר' דסל"ה דאיל"ח ליור"ב. ולע"ד גם תיבת נר' אינה מדוייקת דה"ה כמבואר בדבריו:
וכל לגבי דידן צריכים אנו לדעת מאי ס"ל למרן ז"ל דבתריה גרירן וראיתי בס' עזרת נשים בתשו' ב' למוהר"י כ'ולי ז"ל בדנ"ג שהביא הא דיור"ב וכתב ולענין הלכה הנה מרן פסק כהרשב"א דיור"ב יל"ח שהרי בס' הקצר הביא שתי הסברות בשם י"א וי"א ודעת הרשב"א הביא באחרונה וכלל גדול בידינו מהכנה"ג או"ח סושי"ח שדרכו של מרן לפסוק כי"א בתרא וכ"כ המ"ז בס' ג"פ גם מוהרשד"ם סירמ"ט פסק בפשיטות כהרשב"א והוכיח שם שכן דעת הרמב"ם וכו' גם דעת המבי"ט ח"א סיק"ץ מסכים לדברי הרשב"א ומרן הב"י ז"ל חתים עלה שם הן אמת שכמה תשו' להאח' שפסקו כהריב"ש מ"מ אנן בדידן טעני"ל ליורש קי"ל כהרשב"א וכמו שפסק מרן דעליה דידיה סמכינן וקבלנו הוראותיו לא נטה ממנו ימו"ש ומפיו אנו חיים, ואי"ל לאידך גיסא דכיון שההק' מוחזקים בבתים הם יאמרו קי"ל כהרמב"ן דיור"ב איל"ח. דכיון דמרן ז"ל פסק כוותיה דהרשב"א ואתריה דמר הוא מי יבוא אחריו הגם לכבוש את המלכה וכו' ועיין תשו' הרדב"ז סיקי"ו. זאת ועוד דרוב הפוס' המפורסמים ס"ל דיל"ח ה"ה הרמב"ם והרשב"א והרמ"ה וה"ר יונה והרי"ב וכמה פוס' אחרים הובאו בתשו' מוהרשד"ם גם מוהר"י הלוי סי"ס כתב די"א כוכבים קיימי בשי' זו ועיין פמ"א ח"א סיכ"ו. גם בתשו' הרשב"א שהביא מהב"י סיקע"ג כתב שמקצת רבותיו סוברים כן ושכן דעת בעהע"ט. וכיון דרובא דרבוותא רו"ב ורו"מ רובא דמינכר סל"ה פשיטא דנקטי' כוותייהו ולא שייך בכה"ג לומר קי"ל דכלל זה בידינו מתורת מוהריב"ל ז"ל בכמה דוכתי דאע"ג דאין הולכים בממון אחה"ר ומצי המוחזק לומר קי"ל מ"מ היכא דפליגי אי הוי חזקה או"ל כיון דבהא פליגי אזלינן בת"ר ולא שייך בהא לומר קי"ל עכ"ד. ובס' עול"ש סיט"ו הביא דבריו בקיצור ובדל"ו כתב הרי דהלכה פסוקה דהיור"ב יל"ח ואת"ל שהוא מחלוקת כבר כתבנו לעיל דמצי המוחזק לוי שהיא לוקח לומר קי"ל וכו' ע"ש:
עו"כ העז"ן שם בדנ"ו לא אמרו דיור"ב איל"ח ואינו נאמן לומר חזרתי ולקחתי אלא במחזיק גופיה אבל לאחר מותו טעני"ל ליורש וטעמא משום דכלל גדול בידינו דכל מה שתח"י האדם הוא שלו ל"ש מט' ל"ש מקרקעי וכו' וקי"ל אין אדם חוטא ולא לו וכו' ואמרו בגמ' דבש"מ כ"ע מודו דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש איא"ח ולא לו. וכיון שכן י"ל דאיש כי ימות ובן ה"ן לו או אח ואחות ולא ציוה מח"מ שהבתים שהיה מוחזק בהם בחייו אינם שלו כ"א בתורת שכירות או משכנתא היו אצלו אומדנא דמוכח הוא ורג"ל דשלו דאל"כ הי"ל לחוש לעצמו שלאחר מותו יחזיקו בהם יורשיו וכו' א"ו מדשתק ולא דבר מוכחא מילתא דשלו הם. ואפשר דמטע"ז אמרו הבא מחמת ירושה אי"צ טענה וטעני' ליתמי משום דאל"כ הי"ל לפרש דאיא"ח ולא לו. וכ"ש בנ"ד דיש שתי חזקות חדא דכל מה שתח"י האדם הוא שלו וזאת שנית דהמוריש החזיק בבתים שני חזקה טובא דודאי הי"ל לחוש שהיורשים יחזיקו ונמצא מכשילן לעת"ל ש"מ דשלו הם ובחזקתו בתורת מקח או מתנה. ועו"כ שם בנד"ז דכ"ז משנה שאי"צ שהרי אלמנתו החזיקה בבתים הנז' ש"ח אחרי מות קדושים המוריש הנז' עד יום מותה בלתי שום מחאה והיא לא ירדה ברשות ואין ספק דאם היתה קיימת הו"מ למיטען לקוחים הם בידי ע"כ יעוש"ב. דמדברי הז"ל יש סיוע לדברינו שכתבנו לעיל עפ"י מ"ש הל"ל בשם הריב"ש והלח"ר ז"ל וכו' דאנן טעני' דשמעון לא קנה הוא את החצר מאתם כ"א שמכרו אותו לנפתלי ונתנו מעותיו לשמעון ונסתלק ושוב אח"כ קנה שמעון אותם מאת נפתלי דהו"ל נפתלי בתורת מקח באו לידו דלכ"ע יל"ח וליכא דין יור"ב כלל והלוקח הזה האחרון יוכל לטעון כן וגם אי לא טעין איהו אנן טעני' בעדו דטעני' ליורש וללוקח. וכ"ש שכפי הבירור והאמת בנ"ד ראובן לא קנה החצר מאת שמעון אלא מיורשיו אחר שהיה שמעון מחזיק בו בחייו כמה שנים וגם בניו ואלמנתו אחרי מות שמעון החזיקו בו כמה שנים ושוב קנה ראובן אותו מהם דבודאי דאנן טעני' האי טענה הנ"ל בעד יורשי שמעון להחזיק הקרקע ביד הלוקח הזה האחרון לוי. וכ"ש וק"ו דכפי"ד הז"ל בנ"ד שיורשי שמעון ואלמנתו אחרי מותו החזיקו ש"ח תו לא חשיב יור"ב כלל דאע"ג דבא לידם מאביהם בתורת ירושה ואביהם יש צד לומר דבא לידו מחמת המשכנתא ודין יור"ב י"ל ואיכא דס"ל דאיל"ח. עכ"ז לא איכפת לן שהרי בנדון הז"ל שם שהאל' החזיקה בבתים אחר מיתת בעלה ש"ח וחשיב לה הז"ל שהיא לא ירד"ב וכו'. ודון מינה ואו"ב שיורשיו בניו ואלמנתו החזיקו בהם כמה שנים אחרי מות שמעון והם לא ירד"ב ואילו היו בחיים עדנה היו יכו"ל לקוחים הם בידינו וכמ"ש הז"ל. וכ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו לפי"ד ז"ל אין אנחנו צריכים לכ"ז בנ"ד דמאחר דהלוקח הזה האח' לוי שהקרקע בידו הוא קנה בדמים את החצר מיורשי פ' היורש וכתוב בשטר והעד עדים וישב בה זה כ"ש בלתי שום מחאה והוא לא יר"ב דבתורת מקח בא לידו בודאי הגמור דאין להם דין ודברים עמו כלל כ"א על הקודמים אליו והם אינם בעולם:
ועיין עו"ש בדנ"ח שהביא בשם הפרמ"א ח"א סיכ"ו דהוכיח מדברי הרשב"א דטעני' ליתמי מילתא דלא שכיחא ממ"ש בתשו' שהביא מרן סיק"מ מ"ח דטען בעד היתו' טענת עביד איניש וכו' אע"ג דהוי מילתא דל"ש ע"ש. דמזה יש להביא סיוע ג"כ למ"ש בתחי' דטעני' ששמעון לא קנה המקו' הנז' מאיתם כ"א שמכרו אותם לנפתלי בתחי' ואח"ז קנה שמעון מנפתלי ולא הוי יור"ב והאי מילתא היא שכיחא טובא ובודאי דמכ"ש טעני"ל ליתמי ובנ"ד תרוייהו איתנהו יורש ולוקח ובמעט הסתכלות נר' דדברי הז"ל הם מבוארים בדברי מרן ומור"ם ז"ל בש"ע ח"מ סיקנ"ב כל אלו שאמרנו איל"ח בניהם יל"ח שאם אכלה הבן ג"ש וטוען שהבעלים מכרוה או נתנוה לו יל"ח. אבל אם טוען שהיא ירושה לו מאביו שאכלה ש"ח איל"ח. וכ' מור"ם בהגהה וכן בן הבן אם טוען שירשה מאבי אביו וכן עד עולם אבל אם טען בן הבן שירשה מאביו יל"ח ע"כ. והבאה"ט סק"ב הביא בשם הסמ"ע מכרוה. ז"ל הטור ואפי' אם מודה שבאה ליד אביו בתורת אומנות ואריסות וגזלנות אלא שטוען אח"כ יל"ח. עו"ש בסק"ד כתב וז"ל מאביו. דטוענין ליורש כל מאי דמצי אבוהון למיטען ואילו היה אביו קיים היה נאמן לומר שקנאה כיון דלא הוה גזלן והחזיק בה ג"ש או דר בה יום אחד ובנו העומד במקומו דר בה ג"ש וכמ"ש בסיקט"ו ולזה כיוין גם המחבר במ"ש וכן בן הגזלן אפי' בא וכו' ע"ש:
ועיין בס' ויוסף אברהם סי' י"ט דהביא בשם ה' פני אהרן סי' י"ג דכתב לפי מ"ש מוהרשד"ם סירמ"ט דהא דיור"ב איל"ח היינו כשלא נשתהא כ"כ זמן בידו אבל אם נשתהא ט"ש שאין רגילות להשהות כ"כ הוי חזקה ושכ"כ מוהרי"ה ז"ל בסיכ"ח ושכ"כ התוס' בהשותפין גם מרן בב"י סיקנ"ז סי"ג הביא שההג"א כתבו דבנשתהא זמ"ר יותר מכדי רגילות שות' קפדי ויל"ח זע"ז ומתוך דברי מרן הרואה יראה שבפרט זה כל הפוס' שוים ע"ש וא"כ לפי"ד הז"ל כי מרן הכי סבר מי יבוא אחר המלך וגם כי הסמ"ע הוכיח דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ס"ל דשות' לא קפדי אהדדי אפי' שהא זמ"ר ביד א' מהן הג"ת הסכים דדעתם ז"ל ס"ל דבנשתהא זמ"ר יותר מכדי רגילות יכול לומר לקוח הוא בידי ושגם הש"ך סי' קע"ט כתב דלכולי עלמא אם שהא יותר מכדי רגילות הוי חזקה. ולכן שב ואלת"ע וארעא היכא דקיימא תיקום ע"ש. א"כ ראובן זה שחזקה זו היא בידו מזמ"ר יכו"ל לקוחה היא בידי מזט"ה ע"כ יעוש"ב. גם המשכה"ר במע' מ' אורי"ג האריך בהא דיור"ב אי יל"ח וכתב דאנן דגרירנא בתר מרן בש"ע הרי בסיק"ן הביא דעת האומר דיור"ב יל"ח באחרונה ומסורת בידינו די"א בתרא עיקר כמ"ש הכנה"ג והש"ג והי"מ וכל האח' נמשכו אחריהם וכ"ש אם כנים אנחנו בדעת הרמב"ם ז"ל ואחריו נמשך הש"ע בסיק"ט וכתב וכנ"ל עיקר היינו משום דטעם לאו בר מחוי הוא כדמפרש ואזיל ע"ש ובודאי דמרן הש"ע לא חש לדברי הריב"ש ז"ל שהרי העתיק דבריו בביתו בסיקמ"ט ולא גילה סוד זה בשולחנו הטהור דודאי כל כי האי מילתא הו"ל לאודועי וכו'. וכ"ש בנ"ד שאפי' נחזיק אותו כדין גזלן הרי מתו הגזלן ובן הגזלן והרי הם באים לדון עם בן בן הגזלן וק"י דבן בן הגזלן בא בטענה שקנאה אביו יל"ח ואנן טעני' להו הכי כדאיתא וכו' ובטוש"ע סיקנ"ב. ואעפ"י שירד בנו בבית בזמן שהיה סמוך עש"א ובההיא שעתא איל"ח כמ"ש בלח"ר סיקס"א וקס"ו הא לאו מילתא היא דכל עיקר דינו של הז"ל לא סמיך אלא ממילתא דהריב"ש כמו שמבואר שם וכבר כתבתי דנר' דמרן לא חייש להאי מסורת דכתב הריב"ש וכו' עש"ב. וצריך לי לעיין בדבריו במ"ש במער' ח' אוכ"ה דנר' שם במ"ש בהשקלא וטרייא שהם נגד דבריו שכתב באורי"ג הנ"ל אבל כעת אין הפנאי מסכים. ולענין דינא הרי לך דס"ל בדעת מרן דיור"ב יל"ח וגם עיניך תראינה דבמקצת מה שכתבתי לעיל כיונתי לדעתו ד"ע וא"כ נמצא דמצד זה אין לערער בנ"ד כלל ותול"מ:
מעתה אובין ואדון מצד הב' דין חזקה בשל רבים אי מהניא. הנה עיקרא דהאי מילתא בסו"פ ח"ה אין מוציאין זיזין וגזוז' לר"ה אלא אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא. לקח חצר ובה זיזין וגזוז' ה"ז בחזקתה ופי' רשב"ם ה"ז בחזקתה דטעני' ללוקח ואומרים אימור כונס לתוך שלו היה. אבל המוכרה לו שהוציא זיזין הוא היה צריך להביא עדים שכנס לתוך שלו או שיטעון שני חזקה החזרתי וכנסתי לתוך שלי דהו"ל חזקה שיש עמה טענה. אבל לוקח לא צריך למיטען מידי אלא כך לקחתיה ואי"צ לטעון היאך הוציא המוכר את הזיזין לחוץ לר"ה דטוענין ליורש וללוקח ע"כ. גם רש"י בהרי"ף כ"פ ה"ז בחזקתה דטוענין ללוקח דאימור אולי כונס לתוך שלו היה אעפ"י שהמוכר היה צריך להביא עדים כדבריו או ש"ח וכו' מ"מ הלוקח אי"צ לטעון דבר אלא כך לקחתיה ואנן טעני' ליורש וללוקח. וגם הנ"י ז"ל כ"פ ע"ש. ואין למידק מדבריהם דדוקא קאמרי דטעני' כן ונ"מ דהיכא דמוכח דליתא להאי טענה דכונס לתו"ש היה לא טעני' ללוקח טענת מחילה שמחלו לו. לא היא דהא בגמ' שם בפ"ב דכ"ג אמרו בפי' דטוענים ללוקח ג"כ טענת מחילה. דהכי איתא שם לא יעשה אדם שובך בתו"ש אא"כ הרחיק וכו' ואם לקחו אפי' בית רובע ה"ז בחזקתו. ואמר רב זביד זאת אומרת טוענין ללוקח וטוענין ליורש יורש תנינא הבא משום ירושה אי"צ טענה לוקח איצטריכא ליה לוקח נמי תנינא לקח חצר ובה זיזין וגזוז' ה"ז בחזקתה צריכא דאי אשמועי' התם גבי ר"ה דאימור כונס לתו"ש הוא א"נ אחולי אחול בני ר"ה גביה אבל הכא לא. ואי אשמועי' הכא דכיון דיחיד הוא אימא פיוסיה פייסיה א"נ אחולי אחיל גביה אבל רבים מאן פייס ומאן שביק אימא לא צריכא. ועיין ברש"י והתוס' שם בד"ה אחולי אחול וכו' דכתבו פי' זט"ה במעמד אנשי העיר שהרשות בידם כדאמרי' במגילה דכ"ו וכיון דליכא לכל חד בדרך אלא פורתא מחלי טפי מיחיד ע"כ. וא"כ נר' דרש"י ורשב"ם ונ"י ז"ל דכתבו שם דטעני' ללוקח דכונס לתו"ש היה חדא נקטי וה"ה דטעני' ללוקח טענת מחי'. וכן י"ל לפי' ר"ח דהביא מרן בב"י בטוח"מ סיתי"ז ע"ש דחדא נקט וה"ה אידך טענת מחי' דכן מוכח בפי' מדברי הש"ס. והוק"ל בדברי הרשב"א שהבי"ד מרן הב"י ז"ל שם דכתב בתחי' דמחילת אנשי העיר מועילה כדמשמע פשטא דפל"י גבי טוענין ליורש וללוקח דקאמר ואי אשמועי' הכא הו"א כיון דיחיד הוא אימא פייוסיה פייסיה אבל התם אימא לא צריכא כלו' דאף התם פיוסיה פייס לבני העיר ונתפייסו לו בפי' אלמא אם מחלו בפי' מחילתם מחי' וההיא דרב אמי במחילת שתיקה בלבד היא. אלא שאפשר לפרש אבל התם כיון דא"א לומר דפייס ואיפייסו ליה דבני ר"ה א"א להתפייס ולמחול שהדרך הוא מסור לכל העולם אימא דכי לקח חצר ובה זיזין וגזוז' לא תהא בחזקתה קמ"ל דאפי"ה אני אומר להקל עליו דכונס לתו"ש היה עכ"ד. ואחהמ"ר קל"ט במה שפי' בדרך אפשר כן דמה נענה במ"ש הגמ' מקודם בצריכותא הראשונה א"נ אחולי אחול בני ר"ה גביה. דקאמרה הגמ' בפי' דטענת מחי' מהניא גם לגבי בני ר"ה. ובהכרח שנאמר דלא היתה בגירסתו א"נ אחולי אחול בני ר"ה. ולכן מרן הב"י לא נתעורר עליו בזה. ובהכי מתישב שפיר דאמאי הוצרך בתחילה להכריח דמחי' אנשי העיר הוייא מחי' מכח דברי הגמ' במה שאמרה בהצריכותא השניה דהו"ל להביא ראיה לזה ממ"ש הגמ' כן בפי' בצריכותא הראשונה. ובמ"ש דלא הוה גריס לה א"ש. גם הרי"ף והרמ"ה ז"ל בחי' על בתרא ל"ג לה. גם הרא"ש ז"ל בפסקיו לא גרים לה. ברם בקיצור פסקי הרא"ש בפל"י אוי"ט כתוב שם ואם לקחו כמו שהוא אפי' בתוך בי"ר ה"ה בחזקתו. טוענין ליורש וללוקח שהראשון עשאו ברשות לא שנא בעד רבים ול"ש כנגד יחיד ע"כ. משמע דס"ל דטענת מחי' מהנייא ברבים כמו ביחיד. וה' תורת חיים ז"ל בשי' לבתרא שם כתב דל"ג לה ושכן גרסי הרי"ף והרא"ש ז"ל ומפ"ב דמגילה דקאמר רבא מכרו זט"ה וכו' לאו ראיה דהתם אביהכנ"ס של כפרים קאי וכו' אבל הכא דרך ר"ה על דעת כל אנשי העולם נעשה ושל כל ישר' הוא והו"ל כבהכ"נ של רבים דקאמר התם דאסור למוכרו כלל כיון דמעלמא אתו לה ע"כ:
ברם עדין ק"ל בדברי הרשב"א ז"ל שהביאם הרב"א ז"ל בשי' מקו' וז"ל ואי אשמועי' גבי יחיד אימור פיוסיה פייסיה ק"ל והא מתני' דהכא בין ביחיד בין ברבים היא וכו' וקתני אם לקחו אפי' בי"ר וכו', וי"ל דה"ק אי לאו דמתני' דזיזין הו"א דהא דקתני הכא אם לקחו אפי' בי"ר לאו ארישא דרישא קאי וכו' אלא גבי יחיד קאי דהיינו סיפא דרישא כלו' דקתני לא יעשה אדם שובך בתו"ש משום דביחיד איכ"ל דילמא פיוסיה פייסיה. קמ"ל מתני' דזיזין דאפי' גבי רבים אמרי' ומתני' דהכא דקתני אם לקחו אפי' בי"ר אפי' ארישא דרישא קאי עכ"ל. הרי נר' דס"ל דאפי' היכא דליכא טענה דכונס בתו"ש וכגון ההיא דשובך דלא שייכא טענה זו עכ"ז טעני' ללוקח לאוקומי בידיה מה שלקח. וזהו היפך מ"ש הרשב"א בתשו' בסוף בדרך אפשר דמ"ש בחי' הכי דבריו אלו הם מוסכמים עם מ"ש בתשו' בתחי'. דנר' דדעתו מסכמת כתי' הראשון וההיא בדרך אפשר אמרה ולאו בר קיימא. שו"ר בס' שמש צדקה חח"מ סיל"ו תשו' ארוכה מבן המחבר ז"ל בדינא דאין מחזיקין בשל רבים והביא דברי הרשב"א ז"ל בתשו' שהביאה מב"י ז"ל בסיתי"ז והאריך לומר דהרשב"א ז"ל ס"ל כתי' הב' דס"ל דאי"מ בש"ר כלל ול"ג א"נ אחולי וכו' והביא דברי הפוסק מוהרא"ה ז"ל והאריך בהם וגם הביא דברי הת"ח ז"ל בחי' בשיטתו הנ"ל עש"ב. ולא ראה דברי הרשב"א שהוב"ד בשי' מקו' הנ"ל דכתב בפי' דקמ"ל מהני' דזיזין דאפי' גבי רבים אמרי' ומתני' דהכא דקתני אם לקחו אפי' בי"ר אפי' ארישא דרישא קאי. דמדבריו אלו מוכח בבירור דס"ל כמ"ש בתי' הא' דטעני' ללוקח לאוקומי בידיה אפי' היכא דלא שייכא טענת כונס לתו"ש גם הטור בחו"מ סיקנ"ה סל"ג כתב ואם לקחו כמו שהוא אפי' הוא בתוך בי"ר ה"ה בחזקתו ואף אם יפול יכול לחזור ולבנותו שטוענין ללוקח לומר ראשון עשאו ברשות ל"ש נגד רבים ל"ש נגד יחיד. וכ' מרן ב"י ל"ש נגד רבים וכו' מפורש שם בגמ' דבין נגד רבים בין נגד יחיד טוענין ללוקח או ליורש וכו' ע"ש. והאי דינא דאם נפל דחוזר ובונהו זה לא נתפרש שם בגמ' ואפשר שהוא נלמד מדין הזיזין וגזוז'. אחכ"ר בשיטה מקו' להרב"א ז"ל דהביא בשם הרשב"א ז"ל דכתב ואם לקחו וכו' בירוש' אמרו דאפי' נפל חוזר ובונהו ולומר דאין השובך חזקה לגופו בלבד אלא חזקה לעשיית שובכין שם לעולם וכו' ע"ש. ומרן ז"ל בש"ע סיקנ"ה סכ"ד כתב כלשון הטור ממש. והבאר הגולה ציין ע"ד שכתב ואף אם יפול וכו' טור סל"ב ומבואר בגמ' שם דכ"ג ע"א. ואחהמ"ר לא דק דהתם בגמ' לא נתבאר זה אלא או דנלמד מדין הזיזין או כמ"ש הרשב"א דכן אמרו בירוש' וכנ"ל ועיין בשי' יד רמה סו"פ ח"ה דלמדה מדין הזיזין והאריך בזה ע"ש והוא מפורש בירוש'. אחכ"ר במוהריב"ל ח"ג סיל"ד דהאריך בהתחלפות הסוגיות דפל"י ופח"ה ושהרי"ף והרא"ש ל"ג א"נ אחולי וכו' והביא דברי הטור דסיקנ"ה דטעני' ללקוחות ל"ש נגד רבים וכו' והק' עליו ממ"ש בסיתי"ז וכו' דדבריו הם סתראי וגם דבריו הם נגד דברי אביו הרא"ש וישב דבריו שמחילת בני המבוי אינו מספיק אבל זט"ה במעמד אנש"ה יכולין למחול ושכן מבין בדברי אביו וכו' ושלכן כתב מוהר"ם בתשו' שאלה בפח"ה דזט"ה יכולין למחול ולמכור ושגם רש"י בפח"ה כתב שב"ד טועני"ל שהא' כנס לתו"ש או נתפייס עם הרבים. וסוגיא דפל"י היא עיקר דהיא סתמא דתלמודא והרי"ף והרא"ש אפשר דס"ל נמי הכי וכו' ואפי' מדברי הרמב"ם בפי' המשנה נר' דל"ג א"נ אחולי וכו' הדעת נוטה שהוא סבור דטעני' ללקוחות טענת אחולי גביה ממ"ש בה' גניבה הדין דפל"י ולא פי' וכו' מדלא פי' משמע דתרוייהו טעני"ל ללקוחות וליורשים עש"ב. ולפי דבריו נמצא דהרמב"ם ומרן ז"ל קיימי בסברא חדא דגם לגבי רבים שייכא טענת מחי' הרמב"ם מדלא פי' כמ"ש מוהריב"ל ז"ל ומרן פסק בפי' כן בש"ע סיקנ"ה סכ"ד דטעני' ללוקח וכו' ל"ש נגד רבים וכו' וגם בב"י עמ"ש הטור ל"ש נגד רבים כ' שמפורש שם בגמ' דבין נגד רבים ובין נגד יחיד טוענין ללוקח או ליורש וכו' ע"ש:
ברם מה שיש לי לעמוד בזה דכפי האמור מדברי מרן בב"י שכתב ע"ד הטור שאמר ל"ש נגד רבים וכו' שהוא מפורש בגמ' דבין נג"ר ובין נג"י טוענין ללוקח וליורש וגם פסק כן בש"ע בפי' נר' דס"ל דטוענים ללוקח וליורש כן אף נגד בני ר"ה וכאמו"ל בדברי מוהריב"ל ז"ל. גם בתשו' מרן ז"ל באבק"ר סיק"י הביא סוגיית פל"י מרחיקין את השובך וכו' ופירש"י וכו' גם הביא סוגית פח"ה אין מוציאין זיזין וגזוז' לר"ה וכו' לקח חצר ובה זיזין וגזוז' ה"ז בחזקתה ופירש"י דטעני' ללוקח ואומרים אימור כונס לתו"ש היה וכו' לוקח אי"צ למיטען אלא כך לקחתיה ואי"צ לטעון היאך הוציא המוכר את הזיזין חוץ לר"ה דטוענין ליורש וטוענין ללוקח ע"כ הרי בהדיא דטוענין ללוקח לומר שהמוכר החזיק כדין אע"ג דאיהו לא ידע היאך זכה בה המוכר אנן טעני"ל וכו' ע"ש. דנר' פשטיות דבריו דס"ל דטוענין ללוקח ויורש אף נגד בני ר"ה טענת פיוס או מחילה. האמנם שה בתשו' סיקי"א כתב שם בפי' נגד זה וז"ל נר' שאם כותל ראובן שהוציאוה הוא בר"ה הדין עם שמעון לפי שכותל ראובן שהוציאוה לחוץ שלא כדין הוציאוה שאין אדם רשאי להוציא כותלו לר"ה. ואעפ"י שראובן זה לוקח הוא וקי"ל דטוענין ללוקח ובהדייא תנן סו"פ ח"ה לקה חצר וכו' התם שאני משום דא"ל לוקח הא' כונס לתו"ש הוה אבל הכא שהלוקח מודה שהמוכרה לו הוציאו לחוץ ודאי דלא טעני"ל שקרא. ואי"ל דאכתי מצי' למיטען ליה שמא המוכר לו קנה מקום ר"ה דאין זכות הרבים נמכר כדאיתא בסו"פ ח"ה בעובדא דר' אמי דידך לר"ה מפיק מאן מחיל גבך ואע"ג דאמרי' פליגי וצריכא דאי אשמועי' התם גבי ר"ה דאימור כונס לתו"ש הוה א"נ אחולי אחול בני ר"ה גבי וכתבו התוס' פי' זט"ה במעמד אנש"ה וכו' אלמא שאפשר למכור ר"ה י"ל דהרי"ף והרא"ש לא סל"ה שהרי השמיטו הא דא"נ אחולי וכו' משמע שלא היו גורסים כן. וא"נ שהיו גורסים אותה בבני מבוי והו"ל ר"ה משום דרבים נינהו אעפ"י שאין דינם שוה. א"נ הוו מפרשי לה בר"ה ממש וכדברי התוס' בדרך הו"א איתמר ולא קי"ל הכי אלא כי ההיא דאמרי' בסופח"ה דגבי ר"ה אמרי' מאן מחיל גבך דהלכה למעשה הוא וכן פירש"י שם אהא דאמרי' פל"י אבל רבים מאן פייס מי היה רשאי לקבל מעות ומאן שביק מי הוא שבידו למחול ולסלוח וכיון שכן בנ"ד אם כותל הנז' הוא בר"ה אי"צ שמעון לסלק היזק וכו' ואם היה כותל הנז' במבוי שאינו מפולש שטעני' לראובן זה שהמוכרה לו קנאה מבני המבוי שבני מבוי יכולים למכור זכותם צריך שמעון לסלק היזקו. ומיהו אם יתברר הדבר שלא מכרו בני המבוי זכותם למוכר ב"ז לראובן אי"צ לסלק היזקו דאע"ג דטעני' ללוקח היינו בדבר שאפשר להיות אבל שקרא ודאי ל"ט ליה ע"כ ע"ש. הרי כ' בפי' דאין טוענין ללוקח וליורש כ"א טענה כונס לתו"ש הוה לגבי בני ר"ה אבל טענת פיוס או מחי' לא דמאן פייס ומאן שביק ושכן הוא ההלכה. וכיון שכן מוכר"ל דגם בש"ע סיקנ"ה סכ"ד שכתב דטוענין לומר שהא' עשאו ברשות ל"ש נגד רבים היינו נגד בני מבוי שאינו מפולש וכמ"ש בתשו' שם. וכפי"ז גם בקיצור פסקי הרא"ש וגם מ"ש בטור ל"ש נגד רבים הם מתפרשין כן ותו ל"ק מה שהק' מוהריב"ל ז"ל על הטור דדבריו סתרא"י נינהו ממ"ש בסיתי"ז דכתב דבמבוי יכול להוציא, מדעת בני המבוי משא"כ בר"ה שאי"ל בעלים דכפי האמור לקול"מ היפך מ"ש מוהריב"ל ז"ל ממש. ומעתה לא רחוקה היא לומר דגם הרשב"א ז"ל סל"ה דאי"מ בש"ר כלל וכמ"ש בן השמ"ץ ז"ל ודבריו שהובאו בשי' מקו' יש להסכימם בזה דרבים היינו בני מבוי או שהסוגיא ההיא בדרך הו"א איתמר ולא קי"ל הכי כמ"ש מרן ז"ל ובזה הם מדוייקים דברי הסמ"ע ז"ל בסיתי"ז דעמ"ש מרן בס"ג לקח חצר ובה זיזין וגזוז' יוצאות לר"ה ה"ז בחזקתה כתב הסמ"ע והוב"ד בבאה"ט סק"ג דטוענין ללוקח ואומרי' דשמא המוכר לו או אבותיו כונס לתו"ש היה כמ"ש בס"ב ע"כ. דלא נקט אלא טענה זו דכונס לתו"ש ולא נקט טענת מחי':
ומאחר דמרן ז"ל בתשו' הנ"ל ביאר דעתו דלגבי ר"ה ליכא טענת פיוס או מחי' מוכר"ל בכונת דבריו שבב"י סיקמ"ט סי"ב דהביא מ"כ בשם האגודה יש רוצים להוכיח מהא דבר"ג דדבר שהוא של הקהל לא מחזיקין ולא מחזקינן בהו כי הם מוחזקים ע"כ וכ' ע"ז ולא נהירא ע"ש. דכונתו היא שבא לחלוק דוקא על דינא דאם הקהל החזיקו בשל יחיד דהם ס"ל דל"מ החזקה ואיהו ס"ל דמהניא אבל בההיא דלא מחזקינן בשל הקהל מודה. ואע"ג דמ"ש דדבר שהוא של הקהל לא מחזיקין הלשין אינו מדוייק כמו שיראה הרואה מוכרח הוא שכן פי' ומרן הוא חולק ע"ז דוקא. גם הב"ח ז"ל כ"כ דלא נחלק אלא ע"ז דלמה לא יועיל חזקה כיון שלא מיחה היחיד במנהיגי הקהל וכו' ע"ש. ומוהרא"ש ז"ל בסיקפ"ג הבין בדבריו דכונתי לחלוק דגם בשל רבים ס"ל דמהניא חזקה וכתב ע"ז דאין דבריהם שהרי לא כתב שום טעם לדחות דבריהם ע"ש. גם מוהראנ"ח ז"ל בח"א סיפ"ה דק"ל מפרש כן דכתב וז"ל עוד ט"א נמצא בס' משם האגודה שדקדק מההיא דבר"ג דדבר שהוא של הקהל לא מחזיקין בהו אלא שלא הזכירו במוסכם אלא בלשון יש רוצים לדקדק גם הרב"י כ"ע ולא נהירא ליה גם שעדין יש לחלק דכה"ג דנד"ז שהמחזיקין ג"כ רבים וחשיבי מוחזקים לא אלים כח הרבים לגבייהו ע"כ. הרי שגם הוא מפרש כן. והכנה"ג שם בהגב"י אוי"ג הבי"ד מוהרא"ש ושהסמ"ע כתב דהם ס"ל דל"ד דבר"ג ורבי' המחבר דחה זה מפני ס' הרא"ש שכתב דוקא דבר"ג שהיו מזרע המלוכה אבל בדורות הללו אם ישר' מצא חן בעיני המלך והשרים מחזיקין בנכסיו ומחזיק בנכסי אחר וה"ה לקהל דדמו לאלו ולא לדבר"ג. ושם בהגה"ט אול"ב על שאלת הרא"ש וכו' כתב נ"ב וכ"כ מוהריב"ל ס"א סיט"ו אבל המ"כ בשם האגודה נר' שחולק ע"ז וסובר דל"ד ר"ג אלא כל וכו' כמ"ש בהגב"י וכן מצאתי להסמ"ע ויראה שמ"ש בס' מורה צדק והריטב"א כתב דה"ה בעלי זרוע וקרובים למלכות ושהסכים ע"י רבו הרא"ה ז"ל חולק עם הרא"ש וס"ל כהאגודה ולענין הלכה כיון דאיכ"פ אוקי ארעא בחמ"ק ע"כ. והפרמ"א בח"ב סיקי"ג נסמך על דבריו וכתב דהאגודה חילק על הרא"ש ע"ש. ולי אני הדל אחהמ"ר אין הכרח לומר דהאגודה פליג עם הרא"ש בהא דישר' שמצא חן וכו' די"ל דלא פליג בהא כלל כ"א דבא לאשמועי' דיש שרוצים להוכיח דדבר של הקהל דינו כר"ג כי הם מוחזקים. ובהסמ"ע ליכא שום משמעות בדבריו שמבין בהאגודה דפליג אהרא"ש בהא אלא דעמ"ש מב"י ולא נהירא בלי שום טעם וראיה כתב דטעם מב"י ומור"ם וכו' דאין ללמדו מההיא דר"ג דש"ה דהיו מזרע המלוכה והטילו אימה יתירה כמ"ש הרא"ש ז"ל. ונר' מדבריו שגם הוא ז"ל מפרש במ"ש מב"י ולנ"ה כמו שפי' מוהר"ש ומוהראנ"ח ז"ל וגם הש"ך מפרש כן דבסקל"א ציין ע"ד הסמ"ע וכו' וכתב ומ"מ אין מחזיקין משום קדירה דב"ש ועיין בב"ח. ממ"ש ומ"מ נר' שמבין בדבריו כהסמ"ע אלא דלדינא קאמר דאין מחזיקין וכו' כהב"ח. וגם בסקל"ב קאמר לדינא דאם הם החזיקו בשל אחרים מהני כהב"ח. והקצה"ח הביא דברי הסמ"ע ומה שנ"ט להמב"י וכתב וז"ל ובתשו' מוהר"מ ב"ב ז"ל סימ"ו גבי מחזיק בישוב דלא הוי חזקה בשל קהל משום דקהל איקרו מוחזקים וכהאי דר"ג דלא מחזקי ולא מחזקינן בהו ע"כ והרי מדמה של קהל להנך דר"ג עכ"ל והכ"ע ז"ל בסי' א' הביא דברי מוהרא"ש ז"ל ודברי הב"ח ז"ל וכתב דנר' דהסכים עמו הש"ך וכו' ע"ש. ובודאי שכונתו היא דלענין דינא הסכים הש"ך כהב"ח וכנ"ל. והמשכה"ר בדמ"ח מער' בי"ת או"כ הביא דברי מ"כ בשם האגודה וכו' ולא הביא מ"ש מב"י ז"ל ולנ"ה והאריך בדברי המוכיחים לנדונו דהקהל שהחזיקו דלא עלתה להם חזקה וכו' עש"ב ולא העלה על דל שפתיו דברי מב"י ז"ל שכתב עליהם ולא נהירא ולא ידעתי למה דמהראוי הוא להביא דבריו דגררינן בתריה ונקיט' כוותיה ולהאריך בביאורם. וכבר נתבאר לעיל דמאחר דמרן ז"ל בתשו' גילה דעתו ד"ע דלגבי רבים ליכא טענת פיוס ומחי' א"כ מוכר"ל דכונת דבריו מ"ש בב"י ולנ"ה דכונתו היא שבא לחלוק דוקא על חלוקת הקהל אם החזיקו בשל יחיד דס"ל דמהנייא החזקה וכנ"ל והאו"ת עמ"ש מור"ם ז"ל בהגהה המחזיק בשל קהל וכו' האריך בדין טענת מחי' או קניה בש"ר וכתב דבפלוגתא מתניא דהרשב"א ורי"ו ז"ל ס"ל דל"מ אמנם הטור בסיקנ"א גבי מרחיקין השובך וכו' אם לקחו ה"ז בחזקתו ל"ש נג"ר ל"ש נג"י נר' דס"ל דאף נג"ר וחילק בין טענת מחי' דלא שייכא ברבים דמאן מחיל לטענת מכירה דשייכא דאולי היו זט"ה נצרכים למעות ומכרו ושגם הרי"ף והרא"ש ז"ל גורסים וכו' וליכא סתירה מהם להטור כמ"ש מוהריב"ל וכו' ושכן משמע ברש"י דכתב שהראשון כונס לתו"ש או נתפייס עם רבים ושכ"כ במרדכי דזט"ה יכולין למכור ולמחול דלא כרשב"א. וכיון דהמחבר לקמן בסיקנ"ה העתיק דברי הטור להלכה בלי חולק כלל וגם הרמ"א לא הגיה דבר א"כ פסק להדיא דלא כהרשב"א ויש חזקה בשל קהל וכו' וכו' וברור דס"ל לטור דאף בש"ר הוי חזקה ולכן יליף ליה האגודה מהך דבר"ג ולכן דין זה צל"ע כי מדברי הש"ע לקמן משמע דמחזיקין בשל קהל ובתשו' מוהרא"ש צידד לומר בזה"ז דעושין טובי העיר בצורכי עיר כרצונם ואין בני עיר אחרת מעכבין ע"י הוי חזקה כנ"ל והדבר מסור לב"ד ע"כ ע"ש. ויש לי לעמוד בדבריו דמה שחילק בין מחי' למכירה מדברי רש"י בפל"י מבואר דאין חילוק שכן פי' שם עמ"ש בגמ' אבל רבים מאן פייס ומאן שביק מאן פייס מי היה רשאי לקבל מעות ומאן שביק מי הוא שבידו למחול ולסלוח וכו' דמזה נר' דשוין הם וליכא הפרש ביניהם והיכא דאמרי' דמכירה מהנייא גם המחי' מהנייא דמסתמא לא מחלי אלא בדאית להו הנאה מיניה. גם מ"ש וברור דס"ל לטור דאף בש"ר הוי חזקה ולכן יליף ליה האגודה מהך דר"ג. דבריו אלה לא זכיתי להבינם דנר' דאדרבא איפכא מסתברא. ראיתי בנתיבות משפט במשה"א בסקט"ו שהאריך בדבריו ולא העיר עליו מהנ"ל. ושם בסו"ד הביא מ"ש רמ"א דדין קהל כדין הקדש דהיינו אם יש גזברים שי"ל חלק כלו' שהן פורעי המס הוי חזקה דלקוח מגזברים ל"ל קלא אבל בדליכא גזברין וצריכין ליקח מכל הזט"ה אי"נ כיון דל"ל קלא. וסיים דדוקא בימיהם דהזט"ה היו צריכין למכור במעמד אנש"ה אמרי' דקלא הו"ל. משא"כ לפמ"ש הש"ך ביו"ד סירכ"ח סקפ"ט דעכשיו נשתנו המנהגים והכל נעשה ע"פ רוב המנהיגין כגזברין דמי ויל"ח וכ"פ מוהרא"ש ע"ש. ומוהרשד"ם ז"ל חח"מ סיר"ך פסק דהק"ק הם המוחזקים וכל המערער הוא היורש עליו להביא ראיה וכל עוד שלא יביא ראיה או עדים ברורים שהחזקה היא שלו ה"ה בחזקת הק"ק ומה שאומר שירש מאביו וגם הוא ואביו החזיקו זה כמה שנים טענת חזקה אי"כ ואפי' אם לא טענו הק"ק אלו הנמצאים בזה"ז אנן ב"ד טעני"ל כי היכי דטעני' ליורשים ולקוחות כי אנחנו הנמצאים בזה"ז כיורשי ע"נ אנחנו. והאריך לזכות הק"ק כמו שפסק כמוהרר"ע ז"ל דלא כמוהר"א סיראלוו ז"ל שמזכה את היורש עש"ב. גם הלח"ר סיט"ז כ"כ והאריך ובנה ציון ע"ד רבו ז"ל שפסק שאין מחזיקין בנכסי הקדש כלל גם ביורש שטוען כן ירשתי מאבי שלא כדברי האומר שרצה לחלק בין יורש ולוקח למחזיק עצמו והכריח כן מהתחלפות הסוגייאות וכו' דלא יהיו הלוקח והיורש גדולים ממי שבאו מחמתו וכו' עש"ב. ומוהרימ"ט ז"ל חח"מ סיקל"ב הוכיח דדוקא לגבי מחזיק בעצמו מחייבינן ליה לברר שקנה מזט"ה וכו' דמילתא דפרהסייא כי האי ידעי ביה רבים וקלא הו"ל למילתא וכו' מיהו היכא דא"א לברר כגון שעברו שנים רבות ומת כל הדור ההוא לא היינו מצריכים להביא עדים א"נ אם מת המוחזק שהיה יודע מי ומי נמצאו בוועד המושב ההוא להביאן יתמי לאו בני אתויי ראיה נינהו ופטירי. וכי תימא מי איכא מידי דטענינן ליתמי מאי דלא מצי אבוהון למיטען. יש לנו כיוצא בה דאתמר אחד מן האחים שהיה נ"ונ בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו וכו' למדנו לנ"ד דטעני' ליתמי שאביהם לקח מזט"ה ויתמי לאו בני אתויי ראיה נינהו. ועוד הביא דברי הרשב"א בדין חזקה בהקדש ומאי דפסק מרן בש"ע סיקמ"ט סל"א והאריך בהם ע"ש גם שם בסיק"א כתב אע"ג דקי"ל אי"מ בש"ר במקום שיש גזברים מיוחדים ע"כ דברי ההקדש דמו לבעלים ומחזיקים בהם ויש בזה שקלא וטרייא בדברי הראשו' ז"ל אי"כ מקום להאריך ע"כ. ושם בסו"ס כ"ו בענין טעני' ללוקח כתב בנ"ד אין אנו צריכין לזה שזבולון זה שלקחה מראובן חזר ומכרה ללוי ולוי ליאודה ובהא ודאי טעני' ללוקחים האח' שלקחה הלוקח הראשון גם מראובן כל חלק וזכות שהי"ל בה וכו' אע"ג שזה האחרון מודה שתחילת קנייתה של בית זו באה משמעון אחיו של ראובן ואיל"ח טעני"ל שאח"כ קנאה גם מראובן וראיה מפ' הנזיקין הלוקח מסקריקון וכו' טוענין ליורש וללוקח שהראשון קנאה מאת הבעלים. ועוד ראיה מדאמרי' בפ' חזקת בנו של גזלן איל"ח בן בנו של גזלן יל"ח דטוען מאבי ירשתי והוא היה יכול לטעון מינך זבנתי ה"נ לוקח מלוקח דשותף אע"ג דלוקח קמא חשיב שאין עמו טענה לוקח בתרא זכה וטעני"ל ע"כ ע"ש:
ועיין בס' פני משה ח"ג סיל"ב תשו' ממוהר"י ן' יעיש ז"ל דשנא ביהכ"נ מהחצרות ובתים שהם של ביהכ"נ דאלו הם נמכרים וכו' יעוש"ב. וגם מוהרא"ש ז"ל שם בסיקפ"ג הבי"ד הרשב"א בתשו' שהובאה בב"י סיקמ"ט בענין הקדשות דאיכא עליהם גזברים וממונים דאית בהו חזקה. והאריך וכתב דדוקא בביהכ"נ או על גבה אבל בהקדשות ביהכ"נ יש חזקה ול"ד חברת קברים דה"ה הקדשות ביהכ"נ ע"ש. והפרמ"א ז"ל ח"ב סיקי"ג כתב דהקדשות שלנו כיון שיש להם גזברים מיוחדים ואלו הגזברים לא טרידי בכל צרכי צבור דין בעל הבית יש להם והם בעלים של הקדש וזכה המחזיק נגד הגזברים. וכ"ש לדברי הרשב"א דליכא לפלוגי בין פרנסים מיוחדים למשתנים ובכולם מהני חזקת המחזיק ע"ש ובשו"ת הון רב ח"ב סיל"ה הביא דברי מוהריב"ל ומוהרא"ש והפרמ"א ז"ל והאריך בהם ע"ש. ובס' מוצל מאש הנדפס בס' אש דת בסי' א' האריך בהא דחזקה בהקדשות ובש"ר והביא כמה חילוקים שכתבו הפוס' כדי להחזיק המחזיק בהם בחזקתו. וגם איהו ז"ל חילק ח"ג מדידיה דמאחר דאיכא חכם מרביץ תו' מיוחד לכל ענייני הק"ק וכו' עלתה ליה חזקה דהו"ל בעלים מיוחדים יעו"ש ושגם בס' בני משה סימ"ז ציין עליו שם דהסכים לדין. וראיתי שם דהסכים לדין אך לא נכנס בהא דאין מחזי' בהקדש ובש"ר ומרן בש"ע סיקמ"ט סל"א פסק לדהרשב"א ז"ל דאם יש גזברים ממונים יל"ח. ומור"ם ז"ל כתב דוקא שיש לגזברים חלק באותו הקדש ומסתמיות דבריהם נר' דס"ל דאין חילוק בין אם משתנים הגזברים מזמן לזמן או לא. ועיין בס' מכתם לדוד פארדו ז"ל בחח"מ סי' ג' פסק מרב אחד בענין ביהכ"נ דמזמן ק"ע שנה נתנו רשות להר"א לפתוח פתח בביתו שממנו יוכל לבוא לביהכ"נ של נשים והן היום ע"י מעשה רצו אנשי הק"ק לבטל הפתח. והשיב דזכה הלוקח ההוא בפתח דטעני' ליורש וללוקח והגם שהוא הקדש ואי"ח להקדש וכו' כבר ראינו במרן בשולחנו דאם יש גזברים ממונים עליו יל"ח ומור"ם כתב דוקא דיש לגזברים חלק באותו הקדש וטעמא דמתוך כך יתנו לב למחות. ובנד"ז בזמן הארוך הזה היו בכל עת ממונים ופרנסים בביהכ"נ הנ"ל ולכולם היה חלק בו ומעולם לא עלה בלבם למחות א"כ זכה ראובן המחזיק בחזקתו וכו'. ואע"ג דמוהרשד"ם חח"מ סירכ"ז חילק דה"מ בגזברים קבועים כ"א משתנים משנה לשנה חזרו להיות כשאר בני אדם. כבר כמוהר"א סאראלוו ז"ל חלק עליו והכנה"ג בהגב"י, סקכ"ד כתב בשם רבו ח"א סיקל"ב דמדברי הרשב"א ז"ל משמע כדברי מוהרא"ם ז"ל וא"כ יוכ"ל המוחזק קי"ל כהרשב"א ודעי'. גם הביא שם מ"ש הכנה"ג בסקכ"ה בשם רבו בעיר שיש בה קהלות הרבה אפי' מוהרשד"ם יודה דאפי' משתנים הגזברים משל"ש וכו' כ"ש שהחזקה היא בביהכ"נ של נשים ולא בביהכ"נ עצמו דמספק"ל להכנה"ג אם היא דמייא להק' קברים וכו' ומספיקא ל"מ מיד המוחזק. והאריך שם לבטל כל טענות הקק"י שהבל יפצה פיהם ואפי' בנזיקין ובש"ר הבא משום ירושה אנן טעני"ל וכ"ש היכא דתרתי איתנהו ביה יורש ואתי מכח לוקח וכו' וזכה ראובן בחזקתו וכל הרוצה לשנות ידו עה"ת ורו"ח אינ"ה עש"ב. ובסי' ד' פסק מהמחו"י ז"ל דאלימא כח חזקה וכ"ש כשהיא באה מכח טענה וק"ו כשהיא מחמת ירושה דליכא נגרי דפרזלא דיתברינה וכו' ועוד נשאלתי והוכחתי בבירור דהמוחזק יכו"ל לקחתי זכות זה אפי' בדאיכא שטר מבורר נגדו ובשו"ת אבן שהם ז"ל סי' י"ח נר' בבירור שכל האומדנות שיכולים אנו לעשות כדי שישאר הזכות ביד המחזיק חובה עלינו לעשותם. גם הביא דברי מוהרימ"ט שבסיכ"ו וגם מ"ש הכנה"ג סיק"ן הגה"ט סק"ח שכל שעברו מ"ש בלי מחאה כל אפייא שוין דאין צד לערער נגד החזקה וכבר עלו בהסכמה עמו בשני הענינים ההם נשיאי ישר' רבני הגליל וכו' וכו' עש"ב. ובסי' ה' מוהרד"ף ז"ל האריך להביא דברי מוהרימ"ט שבסיקל"ב וכו' וכתב דבנ"ד דהוי יורש אפי' לא היה שום בירור בפנקס הקהל ולא היה שום טענה ליחיד אנן טעני"ל ליורש שאביו לקח מזט"ה וליכא למימר אם איתא קלא הו"ל כדאמרן דביורש לא מחייבינן לברר כדברי מוהרימ"ט ואע"ג דה' סם חיי סיט"ל הק' על מוהרימ"ט מ"מ עשה עיקר מדבריו לדינא וזיכה למחזיק אע"ג דלא הו"ל ראיה. והגם דהכנה"ג כתב בשם מוהראד"ב דפליג. אנן למוהרימ"ט שמעינן ושגם הפרמ"א ח"ב סיקי"ג כתב שכן ראוי לקבוע הלכה כמוהרימ"ט וכו' וכ"ש דהוי יורש ולוקח אתדז"ל יעוש"ב. גם ה' לב שמח בחיו"ד סי' א' האריך בדין חזקה בש"ר שאם יש גזברים ממונים דמועילה החזקה ע"ש. ועיין במשכה"ר מער' ח' באות ג' דקי"ד ע"ד דכתב דכל לגבי יורש אי"צ שום טענה ואנן טעני"ל ושכן הם דנים לעולם דור אחר דור. ותשו' הרא"ש דריש כלל צ"ט דכתב דצריך לטעון היורש אבי אמ"ל שקרקע זו קנאה ממך וכו' כבר עמדו עליה גדולי ישראל ודחאוה מהלכה וכו' ע"ש וכ"כ ג"כ באול"ז ע"ש. ולא תיקשי לך ממ"ש הוא ז"ל שם באו"ב בסו"ד דלא עלתה חזקה למוריש בעל החצרות וכיון שכן הוא לא אמרי' בכה"ג הבא מחמת ירושה אי"צ טענה וכו' ע"ש. דהרי גם בנדון ההוא אם היה המוריש אחר חזקת ג"ש טעין מכור לי חלק במקום האשפה להשלכת הזבל ואיתרכס שטרא הוה מהימן בשבועה א"כ גם עתה לגבי היורש אמאי לא טעני"ל אנן הכי ול"ב שבועה. דהדבר ברור הוא דהתם באו"ב בנדון ההוא דיד שניהם יחד משתמשים בהשלכת הזבל במקום ההוא ולא היתה חזקתו דהמוריש מועילה לטעון מכור לי לכן לגבי היורש בכה"ג לא אמרי' הבא מחמת ירושה אי"צ טענה וז"ב. ובמאי דישב מוהרימ"ט ז"ל בחח"מ סיל"א לסתירת דברי הרא"ש אהדדי דבסי"א אינם אלא במי שיודע ומכיר שקרקע זו של המערער וכו' עש"ב. הוק"ל דכפי"ז מוכר"ל מ"ש ואף את"ל דטוענין ליורש וכו' הכונה אף במי שיודע שהקרקע של המערער טעני"ל אף אם לא אמר הוא אמ"ל דזבנה ממך. א"כ מהו זה שסיים מ"מ היכא שיודע שהקרקע היה של נפתלי וקנאו מגד וכו'. והכנה"ג בסיקמ"ו והפרמ"א סקי"ג ושאר האח' ז"ל כעת לא ראיתי שהעירו עליו מזה.
גם בס' ויוסף אברהם סי' י"ט כתב דדברי מוהרימ"ט וחילוקו כל גדולי האח' קלסוהו וציין ע"ד הפרמ"א ז"ל ושגם מוהר"י קצבי סיכ"ד סמך עצמו ע"ד מוהרימ"ט וסיים עו"ש דהגם שאמרו הפוס' שהרבים הם מוחזקים כבר כתבו האח' דז"ד בענין המסים ושכ"כ ה' בתי כהונה בח"א סי' י"ד דעלתה הסכמת הפוס' דאין הרבים מוחזקים אלא דוקא במילי דמסים וסוגיין דעלמא הכי אזלא והק' הוא ז"ל עליו דהרי הרדב"ז ח"א סיקע"ג ומוהר"י הלוי סיכ"ח כתבי להדייא דהרבים הם מוחזקים ואפי' במילי דלאו מסים וא"כ הקהל יכולין לומר קי"ל כהרדב"ז ומוהרי"ה ז"ל. אכן נר' דאין זה כלום כפי מ"ש החש"ש ז"ל בסיכ"ה בכללי הקי"ל דכשהמחלוקת הוא בחזקה עצמה פשיט"ל מילתא דאי"ל קי"ל וכיון שכן אזלינן בת"ר. וא"כ בזה דבהא פליגי מי הוא המוחזק אזלי' בת"ר דעות הפוס' דס"ל דדוקא במילי דמסים נקראים הרבים מוחזקים כמ"ש החש"ש ז"ל. ועוד נל"ל וכו' עש"ב. ועיין בכנה"ג ח"מ סיק"מ אוי"ד דהביא דברי מוהר"ש הלוי ז"ל דכתב דבפלוגתא דרבוותא לא אמרי' קרקע בחזקת בעליה הא' עומדת אלא בחזקת המחזיק בה השתא וידו עה"ע ע"ש. והמשכה"ר מער' ח' או"ב דקי"ג ע"ג הבי"ד וכתב ומכאן ראיה לדברי מוהר"ש יפה ע"ש. ועיין בס' עול"ש חח"מ סיט"ז דאם האחד הוא מוחזק בקרקע והב' מבחוץ היכא דק"א תיקום. וכ"כ ה' אוהל יצחק כהן ז"ל בסימן גד"ה ובדף קל"ג וקל"ד גם בס' לב מבין דקמ"ה כ"כ וציין על ס' לח"ש בדקל"ו שכ"כ בשם מוהר"ש פ'לורנטין ז"ל עש"ב בדבריהם:
גם אנכי חזי הוית שיש ראיה דמרן ז"ל סל"ה בפלוגתא דרבוותא דאמרי' ארעא היכא דקיימא תיקום בשו"ת אבק"ר סיקכ"ו בענין קבלת עדות היכא דאיכא יתו"ק דכתב וז"ל ועוד שהרי ראובן דר בבית ומוחזק בו ואתה בא להוציאו מביתו הוא יכו"ל קי"ל כר"ת וארעא היכי דקיימא תיקום וכ"ש הכא דאיכא רו"ב ורו"מ ומה גם בהיות אחד מבעלי ס' זו הרמב"ם דאפי' שהיו נוהגים בכל מיני איסור והיתר כהרא"ש בדיני ממונות היו נוהגים כהרמב"ם ז"ל עכ"ד. שוב אח"כ נד"מ ס' פני יצחק ח"ו לכמוהרי"א הי"ו וראיתי לו בחח"מ סי' א' שכ"כ וז"ל ותו דלא יהיה אלא במח' שנויה וכדכתב מוהרח"ש ז"ל מ"מ הרי מרן ז"ל באבק"ר סיקכ"ו ס"ל כרשב"ם דהיכא דקיימא ארעא תיקום כמ"ש כת"ר עצמו בפס"ד הראשון ומה שדחה לזה כת"ר שם דכל שחמ"ק היא ברורה ומוסכמת לכ"ע אמרי' אוק"א בחמ"ק וגם מרן יודה לזה וכמסקנת מהרא"ח ז"ל בחק"ל ח"מ ח"ב סיפ"ג עכד"ק. לדבר הזה יסלח האדון נר"ו שהרי נדון מרן והראיה שהביא שם לדינו בתרווייהו מיירי דחמ"ק היא ברורה לעין כל ואפי"ה ס"ל למרן דאי הוה ר"י בתוכה לא הוה מפקינן מיניה. נמצא דהגם דחמ"ק ברורה אפי"ה ס"ל למרן כרשב"ם וזאת היתה השגת המ"ץ נר"ו עליה דמני"ר וממני יצאו הדברים וכו' ע"ש. וראיתי בס' שערי רחמים להרי"ף ז"ל בחח"מ סי' ג' דהביא ד"ז דפלוגתא דרבוותא אי אמרי' ביה בחמ"ק או אמרי' ביה היכא דק"א תיקום דהביא ג"כ מ"ש מוהר"י כולי ז"ל בתשו' בס' עז"ן סי' ג' דגם מרן ז"ל דרך זו הלך בשי' רשב"ם שהרי בדין הז"ר שחלקו הראשו' אם יש חזקה להז"ר או לא פסק בסיקנ"ד ס"ו כמ"ד דיל"ח וכ' מוהרימ"ט ח"א סיקי"ד דלפי שראה הז"ל שבמח' הוא שנוי תפס סברא זו לסייע את המוחזק כאותה שאמרו ארעא היכא דקיימא תיקום ע"כ. והוא ז"ל דחה ראיה זו דאיברא שכ"כ מוהרימ"ט בתחי"ד ואולם באמצע תשו' חזר וכתב דמדאפליגו רבוותא בהז"ר דחלון ודנו בו לזכות המוחזק שיל"ח חזר הדבר להיות דין וכו' ולזה תפס מהרי"ק ז"ל ס"ז בסתם ע"כ. הרי דס"ל דטעמיה דמרן ז"ל לא משום דבפלוגתא דרבוותא מוקמינן ארעא היכא דקיימא רק דכבר נהגו כן כל בתי דינין וכו' חזר המנהג להיות דין ע"כ. אך אמנם אחרי הגלות נגלות דברי מרן שבאבק"ר הנ"ל תו לא מצי"ל כן בדעתו ז"ל דמשום שכבר נהגו וכו' אלא דס"ל כרשב"ם דהיכא דק"א תיקום וכנז"ל. עוד חזון הרבתי בס' נוכח השלחן סי' ט' דמ"א ע"ד דהביא דברי מרן שבאבק"ר הנ"ל והחריך וכתב דגם בספיקא דדינא ל"א אוק"א בחמ"ק אלא בחזקת מי שהיא תחת ידו והביא ראיה שכן ס"ל למרן בסי' שי"ב סי"ט בדין שתי עליות וכו' עש"ב:
מעתה כפי כל האמור ומדובר לעיל בנדון שלפנינו לוי הנ"ל הוא זכאי בדינו ואין לפצות פה ולערער עליו בשום דבר ושום שינוי ותמורה כלל הנלע"ד כתבתי לשוני ע"ט ס"ט: