אור ברסלב
שערי עזרה חושן משפט › סימן טו

שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון

חושן משפט · סימן טו

סימן יד

בטוש"ע סי' ע"ג ס"ז הנשבע לפרוע לחבירו ביום פ' ואירע אותו יום בשבת חייב לפורעו קודם אותו יום ואם לא פרעו קודם צריך ליתן באותו יום משכון וישומו אותו ויתננו לו בתורת פרעון והסמ"ע ז"ל כתב דמותר לאחרים שישומו אותו גם מותר למודדו דהוי חפצי שמים ודמי למדידת אזור לרפואה ומדידת מקוה ע"ש. והש"ך והטז"ל הקשו מהא דפ"ק דשבת דהדביק פת בתנור דאאל"ח כש"ח. וראיתי להמשכה"ר מער' שי"ן אונ"א דשכ"ה שהק' על הט"ז דאשתמיטתיה דברי התוס' שבת ועירובין וגיטין דתירצו הך דהדביק פת וכו' דפושע הוא אמטו"ל אאל"ח וכו' אבל היכא דלא פשע אמרי' שפיר ניח"ל לחבר וכו' ע"ש הרואה יראה בתוס' שבת דבתחי' תירצו דמאי דאמרי' ניח"ל לחבר וכו' הוא משום כדי שלא יאכל על ידו וכן תירצו בפשיטות בתוס' עירובין וכשהוק"ל ממי שחציו עבד וכו' תי' דמצות פו"ר מצוה רבה היא וכן תי' בפסחים דפ"ח. והתוס' בשבת עוד תי' דדוקא היכא דפשע קאמר וכי אאל"ח וכו' ושוב הוק"ל מההיא שפחה וכו' ותירצו וכ"כ בתוס' עירובין ע"ש. וא"כ כפי תי' הראשו' שתי' בשבת ובעירובין אתי קושיית הש"ך והט"ז ז"ל ולא ידעתי מדוע לא הוק"ל ג"כ ע"ד הש"ך ז"ל. עו"כ שם גם לפי מה שתי' התוס' שם דשאני הך דהדביק דכבר התחיל האיסור וממילא אתי לידי גמר בכל כהאי הוא דאמרי' אאל"ת והכא בנ"ד אכתי לא מטא ליה איסור השבועה דכוליה יומא זמניה הוא למפרעיה וכיון דלא התחיל האיסור אמרי' ניח"ל לחבר ע"כ. דברי הז"ל שגבו ממני דגם מ"ש התוס' כן הוא עפ"י מונח הראשון שכתבו דהא דאמרי' ניח"ל לחבר וכו' הוא כדי שלא יאכל ע"ה איסור ע"י משא"כ בההיא דהדביק שלא נעשה ע"י אאל"ח כש"ח. ואהא סיים ריב"א דאפי' להמדביק עצמו אין לפשוט להתיר שכבר נעשה האיסור וכו' וא"כ לגבי אחר אפי' דלא התחיל האיסור עדין אאל"ח כש"ח כיון דאינו נעשה האיסור אח"כ ע"י וכמו שכן מבואר בדברי התוס' וכנ"ל. וא"כ מהו זה שכתב הז"ל דלפי תירוצם הכא בנ"ד אכתי לא מטא זמן האיסור וכיון שכן וכו' ודבריו צ"י:

עוד הק' שם המשכה"ר על המשפ"ץ ז"ל סוס"ח שהק' ע"ד הרשב"א ז"ל מדאמרי' לא היה דוד ראוי וכו' אלא שאם חטא וכו'. דהרואה יר' דהך מילתא לא שייכא כלל בהך דאאל"ח וכו' דאי איתמר הכי אית' אי בעי האי גברא למיתי לידי איסור ומצי לאפוקי מהאי איסור כי עביד אידך איסוז"ט דסד"א דטפי יכיל למיעבד האי איסוז"ט כי היכי דלא ליתי אידך לידי איס"ר קמ"ל דאאל"ח וכו' אבל במילתא דדוד הע"ה מאי שיאטיה דאאל"ח שהוא חוטא האידנא ולכי עביד תשו' מקבלה מיניה כי היכי דליגמור מיניה לכל יחיד כי עבר אמימרא דרח' והדר ביה מובטח לי דמקבלין מיניה עכ"ד. ובהורמנותיה דמר אמינא דאדרבא יגדל התימה דאפי' היכא דהוא רוצה לחטוא באיסז"ט כדי להציל א"ח מלעבור על איסו"ר ס"ל להרשב"א ז"ל דאאל"ח. מכ"ש היכא דהוא חוטא עכשיו ואין בזה הצלה לחבירו שלא לעבור על איסור כ"א דנלמד מהתשו' שיעשה אח"כ ומתקבלת דליגמור מינה ליחיד דכשחוטא ושב דמתקבלת תשובתו דודאי דהדעת נותן בזה יותר דאין לו לחטוא כדי להורות לאחרים דמועילה התשו' להם ועכ"ז אמרו דחטא דהע"ה וישר' כדי להורות וכו' הרי דחטאו כדי שיזכו דורות הבאים ודברים פשוטים הם:

עו"כ שם דהרשב"א ז"ל גופיה הדר ביה וס"ל כהנך שינויי שכתבו התוס' ושכן מצא לו בחי' רפ"ק דשבת שם. ומעתה מ"ש מור"ם ז"ל באו"ח סי' שכ"ח לתשו' הרשב"א הלזו אחהמ"ר אינה משנה והרשב"א גופיה בסו"ד באותה תשו' כתב עד שיעמוד ויברר הדבר וכבר בחי' נתברר לו להסכים עם דברי התוס' עכ"ד. ואנכי הפעוט לא ירדתי לכונת דבריו וקל"ט דמ"ש דהרשב"א גופיה הדר ביה וכו' ושכן מצא לו בחי' רפ"ק דשבת. עיניך תראינה מישרים בחי' שם דלא הביא כ"א תי' ר"ת ז"ל שתי' דש"ה בחבר שע"י הוא נעשה וכו' וששוב הוק"ל מההיא דמי שחציו עבד וכו' ותי' דמצות פ"ו שאני דהוייא כמצוה דרבים וכו'. ואיהו ז"ל תי' מדידיה כיון דחציו ב"ח לית ביה משום לעב"ת משום צד חירות שבו. וההיא אמתא דהוו עבדי בה איסורא משום דרבים נכשלין בה התירו לו לשחררה וכפוהו. ותי' האחר דדוקא היכא דפשע אמרי' אאל"ח לא הביאו כלל דנר' דלא ס"ל האי חילוקא כלל ואינו מסכים עם התוס' בהא אלא אפי' דליכא פשיעה אין לו לחטוא כ"א שנעשה ע"י או מצוה דרבים וכו' ודבריו שבתשו' מוסכמים עם דבריו שבחי' הנ"ל. ומה שהק' ע"ד מור"ם ז"ל באו"ח סישכ"ח שהבי"ד התשו' דהרשב"א גופיה הדר וכו' ג"ז מהתימה דהנה מרן ב"י ז"ל בסיש"ו פליג אהרשב"א ואזיל בשי' התוס' דהיכא דליכא פשיעה מותר וכ"פ בש"ע ומבואר שם בב"י דהא דהתיר לחלל שבת וסמיך ע"ס התוס' ה"ד היכא דאיכא המרה דהוייא כל ימיה בחלול שבת מוטב לחלל שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה והוי זה איסוז"ט ע"ש ומור"ם ז"ל מסכים בזה. וא"כ היכא דאינם רוצים לאנוס כ"א על עבירה אחת אפי' שהיא גדולה ס"ל כהרשב"א ז"ל דאין מחללין השבת דאאל"ח וכו' ולזה נתכוון מור"ם ז"ל בסיש"ו דכתב וע"ל סישכ"ח דשם כתב דמי שרוצים לאונסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו השבת כדי להצילו. הרי דגם מרן ז"ל דפליג על הרשב"א ז"ל בההיא דהמרה בהא מודה לו ומרן ומור"ם ז"ל בסברא אחת קיימי ובאו דברי מור"ם שבסי' שכ"ח נכונים בטעמם. ועיין בהמג"א ז"ל בסי' ש"ו סקכ"ט מ"ש באורך מזה. ואנכי הדל במ"א בדרוש לשה"ג הבאתי לדברי המשפ"ץ ז"ל והארכתי על דבריו ובענין זה קחנו משם:

וראיתי בס' שורשי הים ח"א דמ"ב דהביא לדברי הרשב"א ז"ל דס"ל דעבד שחציו עבד וחב"ח לית ביה עשה דלעב"ת. והק' עליו מג' גטין דל"ח גבי ההיא אמתא דהוה בפומבדיתא דאמר אביי אי לאו וכו' דהקשו ואביי משום איסורא לא והא אמר"ח מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחב"ח וכפו רבה ותי' הכי השתא התם לא לעבד חזייא וכו' הכא אפשר דמיחד לה לעבדיה. והשתא לדעת הרשב"א מאי קושיא מההיא דר"ח לדאביי דאביי לא מיירי בחצ"ש וחב"ח אלא בשפחה גמורה דאית בה לעב"ת וההיא דר"ח בחצ"ש דלית בה לעב"ת. א"ו דל"ש דבכולהו אית בהו עשה היפך דברי הרשב"א ז"ל. ותי' דאפש"ל דע"כ ל"ק הרשב"א דבחציו עבד ליכא עשה דלעב"ת אלא בעבד דוקא משום דלגבי דידיה איכא מצות פ"י דהאיש מצווה על פ"ו ובחציו עבד וחב"ת דא"א לישא שפחה ולא ב"ח ומתבטל מפ"ו קאמר דלית ביה עשה דלעב"ת. אבל גבי שפחה דאתתא למ"פ על מפ"ו וליכא בה ביטול מצוה אפי' בחצ"ש וחב"ח אית בה עשה דלעב"ת ע"כ. והגם דחילוק זה לא נרמז בדברי הרשב"א בחי' שבת ד"ד שם מ"מ דבר ה' בפיהו אמת להש"ה ז"ל ומ"ש בדרך אפשר בדעת הרשב"א עיניך תראינה דהרשב"א ז"ל בעצמו חילק כן דבחי' גטין על דמ"ב דעמ"ש נגחו יום ש"ר לרבו יום ש"ע לעצמו כתב שם וז"ל לכאורה משמע דנסיב לה אליבא דמשנה ראשו' דקתני עובד א"ר יום אחד וא"ע יום אחד וכו' אלא דאיכא לאוקומה אפי' למשא"ח ובעבד של קטן דלאו בר כפייה הוא וכו' א"נ בקטנה דליכא משום ישוב העולם דלא מיפקדא אפ"ו ע"כ. וברור דתיבת בקטנה היא ט"ס וכצ"ל בשפחה. הרי דהרשב"א ז"ל בעצמו חילק כן למשא"ח בין עבד לאמה דליכא גבה משום ישוב דלמ"פ אפ"ו כחילוק הש"ה ז"ל גם הריטב"א ז"ל בחי' גטין ע"ד ל"ח כתב וז"ל והא דאמרי' מעשה בשפחה שחצ"ש וחב"ח וכפו רבה לעשות לה גט חירות משום דמנהג הפקר נהגו בה טעמא משו"ה הא לא"ה לא דלא שייך לומר בה טעמא דאמרי' במי שחצ"ע וחב"ח דאיש מפקיד אפ"ו אבל אשה למ"פ ע"כ. ועל דף מ"ב בהא דנגחו שור וכו' כתב פי' לישנא דמשנה ראשו' נקט וה"ה דנ"מ למשא"ח לשפחה דאינה מצווה אפ"ו דאמרי' הכי וכדכתיבנא לעיל ע"כ. נמצאו דברי הרשב"א והריטב"א ז"ל בחדא שי' הם. ובחי' הריטב"א לעירובין ע"ד ל"ב כתב כמ"ש הרשב"א בחי' שבת ע"ש. וא"כ החילוק שכתב הש"ה ז"ל הנ"ל הוא סמוך ונר' בדברי הרשב"א והריטב"א ז"ל בעצמם. וכעת כד"מ ס' פני יצחק ח"ד לה"ה כמוהר"י אב"א יצ"ו ובמער' עי"ן אוצ"ג הביא דברי הש"ה ודרכי הים בדכ"ח מאי דתי' וחילק בין עבד לאמה וכ"ע וז"ל ועם שהחילוק נכון לישב דעת הרשב"א ברם מה נענה להריטב"א ז"ל בחי' לעירובין שכ"כ להדייא גם על ההיא דחצ"ש עכ"ד. ולא ידעתי היכן מצא בהריטב"א שם בחי' לעירובין שכ"כ להדיא וכו' דהרואה יראה שם דלשונו הוי כלשון הרשב"א והא לך לשונו אבל אי קשיא הא קשיא דאשכחן בעלמא שהתירו שיעשה איסור קל כדי שיזכה חבירו בדרבא מיניה דאמרי' במי שחצ"ע וחב"ח שכופין א"ר וכו' ואע"ג דאיכא עשה דלעב"ת וההיא אמתא דהוו ע"ב איסורא וכפו רבה לשחררה וי"ל דעשה דלעב"ת קיל טובא דאפי' לצלויי בי עשרה שרייא ולא הקפידה תורה אלא שלא לשחררו בתורת נדבה דמחזיק לו טובה. אבל כל שעושה לשום דבר מצוה שרי ואפי' בעבד ושפחה גמורה כ"ש במי שחב"ח דליתיה לההוא עשה כנ"ל עכ"ל. וגם הרשב"א ז"ל בחי' שבת כ"כ וז"ל וכ"ת אכתי אשכחן שאל"ח כש"ח מדתנן בגטין מי שחצ"ע וחב"ח שכופין א"ר וכו' וי"ל שמצות פו"ר שהיא מצוה רבה שאני וכו' ול"נ דש"ה כיון דחב"ח לית ביה משום לעב"ת משום צד חירות שבו. וההיא אמתא דהוו ע"ב איסורא משום שהרבים היו נכשלין בה התירו לו לשחררה ויכפוהו עכ"ל. הרי דלקושית ההיא אמתא הרשב"א תירץ משום דרבים נכשלין בה. והריטב"א תי' דעשה דלעב"ת היא קיל ולדבר מצוה שרי ומה שביאר וכתב ואפי' שפחה גמורה הוא משום דהקו' וההיא אמתא היא הויא שפחה גמורה וכקושית הרשב"א ז"ל ממנה ובתירוצו שתי' דהיא עשה קיל ולדבר מצוה שרי ביאר וכתב ואפי' שפחה גמורה דתירוצו זה קאי בין על הקושיא שהק' מההיא אמתא ובין על מה שהק' מההיא דחצ"ע וחב"ח וכו' ושוב סיים וכ"ש במי שחצ"ע דליתיה לההיא עשה דוק בדבריו שכתב במי שחציו ב"ח והיינו על העבד ולא הזכיר בכאן בדבריו גם שפחה שחצייה ב"ח דבדיוק כ"כ בדבריו על העבד שחב"ח להורות דמאי דקאמר ליתיה לההיא עשה היינו בעבד חב"ח. ובודאי דכונתו היא דה"ט משום דהאיש מצווה אפ"ו משא"כ בשפחה אפי' שהיא חב"ח איתיה לעשה דלעב"ת משום דאיתתא למ"פ אפ"ו. ונמצאו דבריו שבחי' עירובין מוסכמים עם דבריו שכתב בחי' גטין וכנז"ל והחילוק שנאמר בשורשי הים ובדרכי הים בדרך אפשר דיש הפרש בין עבד לאמה יש לו שורש בדברי הרשב"א ובדברי הריטב"א ויוצדק ליאמר על שניהם שהוא חילוק נכון ותול"מ. ובס' לימודי ה' ד"ג הביא דברי הרשב"א והריטב"א והאריך בדברי הרשב"א ואנכי הפעוט לא יכולתי לבוא אל תכונת דבריו היטב כי לי הם עמוסי ההבנה כיעו"ש. ועיין בתוס' גטין דמ"א ע"ב בד"ה לא תוהו וכו' דמוכח דס"ל כשי' הרשב"א והריטב"א כהחילוק הנ"ל דבשפחה חב"ח תשאר כמות שהיא ועובדת את רבה יו"א וא"ע יו"א ע"ש. ועיין בס' מאמ"ר על גטין בדמ"ח ע"א דכתב ולעיקר קושית מוהרש"א נ"ל להתוס' דמסתמא דתלמודא בההיא עובדא בחציה שפחה לקמן דע"ג נר' דכל שלא נהגו בה מנהג הפקר כיון שאינה מצווה אפו"ר תשאר כמות שהיא ועובדת את רבה יו"א וא"ע יו"א וכ"פ הרמב"ם פ"ז מה"ע ה"ז ומשו"ה ק"ל להתוס' דאמאי תשאר כמות שהיא הרי מצווה אשבת ע"כ:

ובהך פלוגתא בדין ע"כ שחציו עבד וחב"ח דהרשב"א ז"ל ס"ל דליכא תו עשה דלעב"ת והתוס' ז"ל ס"ל דגם בזה איכא עשה דלעב"ת מע' ה"ה כמוהר"י אב"א יצ"ו שמעתי מפיו פ"א בדרשה שהק' לס' התוס' מש"ס נזיר דנ"ב שאמרו שם בהם יכול בכולן ת"ל מהם אי מהם יכול מקצתן ת"ל בהם הא כיצד עד שיגע במקצתן שהוא ככולן ושיערו חכמים בכעדשה ע"כ. הרי דתיבת בהם היא פי' בכולן וא"כ גם בעבד דכתיב לעולם בהם תעבודו ה"ד אם הוא כולו עבד אזי איכא עשה משא"כ בחצ"ע וחב"ח ומהסוגייא הנ"ל יש סיעתא הרשב"א ונגד להתוס' ז"ל והניחו בתימה. ולע"ד דל"ק כלל דמאי דדייקי התם בש"ס בהכי הוא מחמת דיש שם שתי תיבות דסתרי אהדדי תיבת בהם ותיבת מהם לכן דייקו כן שם בש"ס ואמרו שעד שיגע במקצתן שהוא ככולן אבל בעלמא ליכא הכרח גמור לפרש כן דיש פרש לכאן ולכאן וא"כ בהא דכתיב לעולם בהם תעבודו ס"ל להתוס' דמאחר דאיכא עשה מדאו' אזלינן להחמיר דגם בחצ"ע וחב"ח איכא עשה דלעב"ת. ואעיקרא דמילתא הרשב"א ז"ל דסל"ה לאו מתיבת בהם הוא דקאמר הכי דתיבת בהם בכולן לאפוקי אם הוא חצ"ע וחב"ח. אלא מסברא משום צד חירות שבו וכמ"ש כן בפי' והתוס' ז"ל הם פליגי בזה, ויש תבלין לזה דהנה תיבת בו ותיבת הם אין הפרש ביניהם כ"א דזה הוא כינוי לרבים וזה הוא כינוי ליחיד וקרא כתיב כי בו שבת מכל מלאכתו היעלה על הדעת לומר דאיכא דס"ל דפי' בו הוא במקצתו. גם מאי דכתיב כי כל העושה בו מלאכה יומת היא כמו כן וכאלה רבות וכן יש תיבות בהם הרבה שאין עילה על הדעת לפרשם במקצת. ובודאי דהרשב"א ז"ל מאי דסל"ה הוא מסברא והתוס' לא סל"ה וז"פ:

עוד י"ל במש"ר להחק"ל חיו"ד ח"א דנ"ו דפי' סוגיית נזיר כן יכול בכולן דכי נגע כ"ש בשרץ שלם מטמא ולא בחסר ת"ל מהם שגם במקצת שרץ מטמא בנגיעה כ"ש ושיערו חכמים דאינו מטמא עד שיהיה בו כעדשה וכי אית ביה שי' כעדשה אה"נ דבנגיעה כ"ש מטמא וכמ"ש בסוגייא דחולין עש"ב. ולפי"ז גם בעבד הגם דפי' תיבת בהם היא בכולן לא אימעיט מזה מי שחצ"ע וחב"ח מאחר דהגוף שלם לפנינו. ודוקא אם הגוף חסר הוא דממעיט מתיבת בהם. ולע"ד דאיכא הכרח דאין לפרש תיבת בהם הכתובה בעבד דהיא בהחלט לאחד מהב' צדדין בכולן או במקצתן. דאם נאמר דפי' בהחלט בכולן ולא במקצת א"כ למאי אצטריך תו קרא לאשמעי' דיוצא בשן ועין מאחר דכבר שמענו בתיבת בהם עד שיהיה בכולן. ותו ילה"ק דאדרבה מדינא דשן ועין דאינו יוצא לחירות כ"א היכא דהאדון הפילם משא"כ אם הפילם העבד או מעצמם שלא ע"י האדון אינו יוצא לחירות מזה נר' דל"ב בכולן דאם איתא דתיבת בהם היא בכולן ולאפוקי אם חסר לא הי"ל לקרא לאשמועי' כ"א בסתם דאם חסר שן ועין וכיוצא דיוצא לחירות א"ו דתיבת בהם הכתובה בעבד אין הכרח לפרשה בהחלט לאחד מהב' צדדין וכנ"ל. וכ"ת דאכתי נימא דג' חלוקות איכא דאם העבד שלם וכולו עבד אזי אם משחררו האדון עובר בעשה דלעב"ת. ואם האדון הפי"ל שינו או"ע חיובא רמייא עליו לשחררו תחת שו"ע. ואם נחסר אבר שלא ע"י האדון או שהוא חצ"ע וחב"ח אזי ליכא עשה דלעב"ת וגם ליכא חיובא עליו לשחררו אלא דהרשות בידו להשתעבד בו ודוקא בחצ"ע וחב"ח מפני תקון העולם כופין רבו לשחררו ולעולם דתיבת בהם דלעב"ת משמעותה היא בכולן. אין לומר כן דלא מצינו לשום אחד מהפוס' ראשו' ואח' ז"ל לומר חידוש גדול כזה דאם העבד חסר אבר דליכא תו עשה דלעב"ת ורשות בידו לשחררו. א"ו דתיבת בהם דכתיבא גבי עבד אין לפרשה כ"א לגופה אצטריך לאשמועי' דלעולם ישעבדם ולא לשחררם וכאמור. ומה שפי' החק"ל ז"ל בכו' דברי הש"ס הנ"ל ע' בס' קרבן אהרן בפ' שמיני פ"ז בפרשה ה' דנר' דאינו מפרש כן וז"ל יכול בכולן דאם נגע בכל השרץ יטמא אבל אם נגע במקצת ממנו לא דהכי משמע מאומרו בהם ע"כ. ובדברי רש"י ז"ל יש להעמיס פי' החק"ל כמ"ש רש"י דכי נגע בכולן פי' נגיעה כ"ש וכו'. אבל בלשון הק"א ז"ל אין להעמיסו דלשון הק"א מבואר יותר דאין כונתו לפרש כן כיעו"ש:

שוב אשוב למה שפסק מרן ז"ל הנשבע לפרוע לחבירו ביום פ' ואירע אותו יום בשבת וכו' דבדבריו אלו עלה בדעתי לדמות ולפשוט ספיקו של המג"ן ז"ל בס' זבח השלמים סיצ"ז דכ"ח דעלה ונסתפק בשכיר ערב שבת אי חייב לפרוע לו יום ו' מאחר דליל שבת א"א לפורעו או אפשר שהוא פטור שלא יעבור כיון שאינו יכול ואפי' מליל א' ואילך לא יעבור כיון שלילה הראשונה שהיה מחוייב התורה פטרתו. וכתב דהגם שלא יעבור אלאו מ"מ עובר אעשה דביומו תתן שכרו יע"ש. והחיד"א ז"ל בס' עין זוכר מער' שי'ן אוכ"א כתב עליו דאשתמיטתיה דברי החינוך ז"ל מצוה תקנ"א בס' תצא דכתב בנד"ז דיש לדון בזה שאינו עובר עוד בשל תורה הואיל ואידחי אידחי אבל חייב מדבריהם משום אל תאמר לרעך ע"כ ע"ש. וה' כבוד יו"ט דאנון ז"ל כתב ע"ז בחי' על הרמב"ם בה' שאלה בדע"ו דאי אמרי' הואיל ואידחי אידחי תלוי במחלוקת הרשב"א והרא"ש במי שנשבע לפרוע לחבירו ביום פ' ועבר אותו היום ולא פרע דלדעת הרשב"א פטור מהשבועה ולדעת הרא"ש חייב עיין בטוח"מ סיע"ג סי"א וביו"ד סי' רכ"ח אף אנו נאמר ונקיש לענין זה עכ"ד. ולע"ד לא דמי לההיא דהתם הוא שהעביר אותו יום הנועד ועבר על שבועתו אמטו"ל ס"ל להרא"ש דחייב משא"כ כאן דבשעת פרעון השכירות שהוא ליל שבת א"א לפורעו והיא נעשית ממילא לכן כיון שאינו עובר בשל תורה נוכ"ל דגם הרא"ש ס"ל הואיל ואידחי אידחי ולע"ד יש לדמות נדון המג"ן ז"ל להאי דינא דפסק מרן ז"ל הנשבע לפרוע לחבירו ביום פ' ואירע אותו יום בשבת חייב לפורעו קודם אותו יום ואם לא פרעו קודם צריך ליתן באותו יום משכון וישומו אותו ויתננו לו בתורת פרעון. זהו מה שעלה בדעתי. אכן עדין יש לדון ולומר דשאני התם דבשעה שנשבע לחבירו לפורעו ביום פ' לא אסיקו תרוייהו אדעתייהו שיארע יום פ' בשבת ולכן כששוב אח"כ אירע יום פ' בשבת חייב לפורעו קודם וכו' דאמרי' אילו אסיקו אדעתייהו בהכי מקודם לא היה נשבע כן אלא היה מקדים זמן הפרעון כדי שלא יארע בשבת ולכן חייב לפורעו קודם אותו יום וכו'. משא"כ בשכיר ער"ש דבשעה שנשכר תרוייהו אסיקו אדעתייהו דזמן חיוב הפרעון שכירותו היא בליל שבת וא"י לפורעו באותה העת וא"כ י"ל שאינו חייב לתת לו קודם וכו' ואינו עובר עוד בשל תורה והואיל ואידחי אידחי וכדברי החינוך ז"ל:

ובדברי המג"ן ז"ל דקאמר או אפשר שהוא פטור שלא יעבור כיון שאינו יכול. אנכי הדל הוק"ל דלמה אמרה בדרך אפשר דהא פשיטא שאינו עובר מאחר דשכירות אימ"ש אלא לבסוף והיינו משתשקע החמה. ובעה"ב אינו עובר משום ב"ת אא"כ תבעו השכיר והשכיר אחר שקיעת החמה שוב אינו יכול לתבוע שכרו בליל שבת א"כ בודאי שבעה"ב אינו עובר. ואם נאמר כיון דהשכיר אינו יכול לעסוק במלאכה בליל שבת עד הלילה לכן הוא יכול לתבוע שכרו קודם שקה"ח ובזה האופן הוא נדון הז"ל. עדין ק' דא"כ זהו בודאי הוא עובר משום ביומו ת"ש וכמ"ש מור"ם ז"ל בסי' של"ט ס"ג בשם הנ"י ז"ל ע"ש ואילו איהו ז"ל דבריו בתחילה הם על הלאו של ב"ת אם עובר או לא באופן שדברי הז"ל בספק הנ"ל לדידי הם צ"י. ולדברי החינוך ז"ל ל"ק ול"מ דאיהו בא לאשמועי' שאינו עובר עוד בשל תורה וכו' ועיין במשכה"ר שם דהוק"ל בהאי דינא דפסק מרן ז"ל בסיע"ג ס"ז דמריה דהאי דינא הרא"ש ואיהו ס"ל דהנשבע לפרוע לחבירו ביום פ' ולא תבעו באותו זמן לא עבר אשבועתו. וכיון דהיכא דלא תבעיה מלוה לא עבר אשבועתו א"כ היכי משכח"ל דישראל יתבע את אחיהו היהודי ביום השבת ולבוא לידי איסור שבות דרבנן ובתחי' רצה להעמידה במתנה והביא הכרח דהיא בפרעון חוב והקושיא במקומה עומדת. ותירץ דמיירי שנשבע לפורעו מבלי שידרשנו המלוה דהשתא הקולר תלוי בצואר הלוה וכיון דשכח ונאנס שרו ליה רבנן וכו' ע"ש. דבדבריו אלו יש סיעתא לדברינו הנ"ל דכיון דהשכיר א"י לתובעו בליל שבת א"כ בודאי שהבעה"ב אינו עובר וכו' וכנ"ל ברם מאי דפשט"ל להמשכה"ר בעיקר הדין דאינו עובר עד שיתבענו המלוה וע"ז הוק"ל והוצרך לאוקומי דמיירי וכו' הנה בדברי מרן בס"ז לא נזכרה תביעה כ"א בס"ו הקודם כתב הנשבע לחבירו לפורעו קודם שיעבור זמן פ' אעפ"י שלא תבעו בתוה"ז עדין השבועה במקומה עומדת. וע"ש בבאה"ט סקי"ד דהביא בשם הסמ"ע ז"ל דכתב דאין חומר השבועה מחייבו לשלם מעצמו עד שיתבענו המלוה ועיין מוהרא"ש סיר"ל והט"ז השיג על הסמ"ע ודחה דבריו וכו' ע"ש. וכעת הספרים המובאים שם אינם מצויים תח"י לראות בשורשן של דברים ואפשר דיש חילוק בין הנשבע לחבירו לפורעו קודם שיעבור זמן פ' ובין הנשבע לפרוע לחבירו ביום פ' דבהא אפי' בלא תביעה ולכן לא הזכיר מרן בס"ז תביעה כלל:

עו"ר להביא כאן מ"ש אצלי בהך פלוגתא דהרשב"א והרא"ש הנ"ל דמרן ז"ל בב"י חיו"ד סירכ"ח כתב בשם הרשב"א הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פ' או להזמין בתו לנשואין לזמן פ' ולא עשה עובר בכל יום ויום על שבועתו. אבל אם נשבע לעשות הדבר ביום פ' ועבר היום שוב אין חיוב שבועה עליו ולוקה על מה שעבר על שבועתו ופטור מלעשות אותו דבר שנשבע עליו וכו' ע"כ. והיא במיוחסות להרמב"ן סירנ"ט ובסו"ס הכל בו. ומרן שם בסמ"א פסק כן בסתם ושוב כתב דיש מי שחולק ואומר שעדין הוא חייב לעשותו מכח השבועה. ועיין בט"ז שהאריך בדברי רמ"א ז"ל והכנה"ג בשיירי הגב"י שם האריך בדברי המחבר. ובס' חזון עובדיה בפ' מטות הביא מ"ש בכ"י בזה והאריך ע"ש ואנכי העבד הוק"ל בדברי הרשב"א ז"ל במ"ש ולוקה ע"מ שעבר על שבועתו שהרי במס' שבועות ד"ג ודכ"א אמרו שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה ריו"ח ור"ל דאמרי תרוייהו אינו לוקה ריו"ח סבר משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאב"מ אין לוקין עליו ור"ל סבר משום דהיא התראת ספק. והרמב"ם ז"ל בה' שבועות פ"ד ה"כ פסקה וכריו"ח ואיך כתב בכאן הרשב"א ז"ל דלוקה הא לריו"ח פטור דלא עשה מעשה וגם לר"ל פטור משום דהיא התראת ספק. והרשב"א ז"ל גופיה בח"א סי' תשי"ג כ"כ בפי' וז"ל מי שנשבע לפרוע עד יום פ' ועבר אותו יום ול"פ אפי' פרע למחרתו כבר עבר על שבועתו כמי שנשבע שיאכל ככ"ז היום ולא אכל אפי' אכלו למחר כבר עבר על שבועתו אחר עבור היום הזה שכבר עבר על שבועת ביטוי. ואעפ"י ששנינו שאין לוקין היינו משום שאין לוקין על לאו שאב"מ או משום דהו"ל התראת ס' כדאיתא בפ"ק דשבועות ע"כ. וכעת לא ראיתי מי שנתעורר בזה:

גם את זאת הוק"ל בדברי הרא"ש ז"ל בתשו' כלל י"א בשותפים שחכרו חכירות וכו' והכריחו לסופר שלא יגלה שנשבע שלא יגלה חשבונם לשותף היאודי הנתפס ולא לאדם אחר וכו' לא חלה שבו' דנשבע לעשות עבירה היא וכו' ומרן הב"י ז"ל בסי' רל"ט הבי"ד ומור"ם ז"ל שם בהגה"ה ס"ז פסקה ע"ש. דק' מאחר שהיא בשב ואת"ע והיא מדרבנן ובכולל איך כתב דלא חיילא הא אפי' במצוה דאורייתא כגון שלא יאכל מצה חיילא בכולל ולא יאכל מאחר שהיא בשואת"ע. ואיך בכאן שהיא מדרבנן ובכולל ושואת"ע לא חיילא. ומע' מר אחי הרב כמוהרי"ב יצ"ו תי' דלא מיקרי זה בכולל דכל כונתם שהשביעו לסופר שלא יגלה ג"כ לאדם אחר הוא כדי שלא יתגלה הדבר להיאודי הנתפס חשבונם וכיון שכן לא מיקרי כולל כ"א חדא היא זו מיקרייא שלא יתגלה הדבר לשותף. ודברים נכונים הם ונאים הדברים דלא מיקרי כולל יען דכל קפידתם היא שלא יתגלה לאדם אחר הוא משום כדי שלא יתגלה הדבר לשותף. האמנם למאי דהוק"ל דמאחר שהיא בשואת"ע ומדרבנן איך כתב דלא חיילא עדיין זאת קשה וצ"י:

עוד מצאתי תירוץ אחר מלבד מה שתי' מע' מר אחי יצ"ו דהרב ארעא דרבנן במער' המ' אות"ט הביא בשם מוהריב"ל ז"ל סינ"ד דכאשר אנו אומרים בשבועה דחיילא בכולל אדברים האסורים. ה"נ במתנה עמש"ב בכולל דברים דלא הוו מדאורייתא חייל. ושמוהרא"ש ז"ל סיס"ד עמד ע"ז והביא ראיה היפך מדבריו מהא דאמרי' האומר לאשה הרי את מקו"ל ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דאמרי' דבשאר וכסות תנאו קיים ובעונה לא דהוי מתנה עמש"ב. ואם איתא דחיילא בכולל א"כ בתנאי זה נימא מגו דחיילא על שאר כסות חיילא נמי על העונה. וכ' עליו האד"ר ז"ל דלא הבין כונת קושיתו דההיא הוי פי' ע"מ שאי"ל עלי שאר או כסות או"ע. ובר מן דין אין מכאן הכרח דשאני הכא דהזכיר האיסור ולא שייך בזה מגו וכמ"ש המש"ל בפ"ו מה' אישות סוהי"ג ע"ש ועיין במוהרא"ש ז"ל סיקצ"ז באורך. וכתב דיש הכרח בדברי הרא"ש כלל ח' שכן ס"ל חי"ז דהיכא דהזכיר האיסור לא חייל בכולל והוב"ד בהמש"ל שם. אשר לפי דברים הללו יש לתרץ לקושיתינו הנ"ל דלא מיקרי זה כולל מאחר דהזכיר להיאודי השותף בפי' הו"ל הזכיר האיסור ולא חייל בכולל וכנז"ל. האמנם עיקר חילוק זה הוא ממוהרא"ש ז"ל והוא כתב דיש הכרח לזה בדברי הרא"ש ז"ל ואנכי הדל רואה אחהמ"ר שההכרח אינו הכרח שהרי בנו הטור ז"ל בסו"ס רל"ו בנשבע לבטל מצוה כתב בד"א שפי' שלא יאכל מצה בליל פסח אבל אם נשבע בסתם שלא יאכל מצה חלה. ואם איתא דס"ל לחילוק זה הו"ל לאשמועי' רבותא יותר דאפי' אמר שלא יאכל מצה בשאר לילות ובליל פסח לא חיילא א"ו דס"ל דחיילא אע"ג דהזכיר האיסור ובודאי שכן ס"ל בדעת אביו הרא"ש דלא פליג עליו וע"ש במב"י ז"ל. ובהרמב"ם ה' שבועות מבואר דגם שהזכיר האיסור בפי' חיילא בכולל:

ונלע"ד לתרץ לקושית מוהרא"ש על מוהריב"ל ז"ל דההיא דשאר וכסות לאו מילתא דפשיטא היא דאינו חייב בהם מה"ת שהרי יש בהם פלוגתא בש"ס ולריא"ו הוא דס"ל דכיון שהם דבר שבממון תנאו קיים. וכיון שכן אף דאנן ס"ל לדינא כוותיה דתנאו קיים כיון שהם דבשב"מ דינו שנאמר דהתנאי מועיל בהם. אבל לא שנאמר דיש להם כח כ"כ לומר מגו דחייל עליהם חייל בדבר החייב בו מה"ת שהיא העונה דמסתיין לומר דהתנאי מועיל בהם אך לא בשביל זה נעשה אותו כולל. זהו מה שעלה בדעתי לישב ושו"ר דחילוק זה נכון מדברי ה' ארעא דישראל מער' מ' אומ"ב בד"ה עוד תמיהא לי וכו' יע"ש. וה' קול שמואל בליקוטים דק"ז תי' דשאר כסו"ע אין הפעולות שוות ולא חיילא בכולל שכ"כ הריב"ש סיקנ"ד דלא מצינו כולל אלא כשהפעולות שוות כגון דשלא אוכל מצה אבל כשהפעולות חלוקות כגון שלא אוכל מצה בליל פסח ושלא אעלה לגג אין לומר בזה מגו דחייל וכו' ע"ש. ועם דהחילוק אמיתי ועפי"ז התי' הוא מסתבר ונכון אבל לפי מ"ש ה' זרע אברהם בחיו"ד סי' ח' בישוב סתירת דברי הריב"ש מסיקנ"ד לסישצ"ה עיניך תראינה דיש לשדי נרגא בזה עש"ב:

תוכן העניינים

שערי עזרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה