שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון
אורח חיים · סימן כד
ט"ב. ע"ע שיורי בשר מר"ח או משבת שחל ט"ב להיות בתוכה. הנה הרב שו"ג ז"ל בחיו"ד ח"ג בסופו בחי' על או"ח כתב דיש שפשטו לאסור מההיא דפ"ק דחולין די"ז איברי בשר נחירה. דכתב הרא"ש ז"ל דנ"מ לאדם שאסר על עצמו וכו' וכיון דסלקא בתיקו ספק איסורא לחומרא ודכוותיה ה"נ אסור מספק. ויש שדוחין ואומרים דשאני בש"נ דאורי' וס' לחומרא מנד"ז דלא נאסר מדינא אלא ממנהגא וממילא ספיקא לקולא. וכתב הוא ז"ל ע"ז דאין זו דחייה שהרי הרא"ש השוה המידות אדם שאסר עצמו באחד מן המותרים לבש"נ והרא"ש אזיל לטעמיה דכתב בפ"ב דנדרים דט"ו גבי דברים המותרים ואחרים נה"ב איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם שנא' לו יחל דברו וכ' ע"ז בשם הר"י הכהן ז"ל מי שרגיל להתענות תענית לפני ר"ה ובין ר"ה ליוה"כ ושלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז עד התענית ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא צריך ג' שיתירו לו וראיתו מפ"ב דנדרים דברים המותרים וכו' והביאו הטור והש"ע ה' נדרים סי' רי"ד הרי דדברים הללו סמוכין דיליה מפ' ל"י דברו א"כ דברים המותרים ונה"ב איסור איסורו מה"ת דל"י דברו עכ"ד. ואחהמ"ר דבריו תמוהים שהרי ש"ס ערוך בנדרים דט"ו אהא דדברים המותרים ואחרים נהב"א וכו' רבינא אמר לעולם כדקתני ומאי בל יחל מדרבנן ומי איכא ב"י מדרבנן אין והתניא דברים המו' ואחרים נהב"א אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנא' ל"י דברו. ופירש"י לעולם כדקתני שאיני ישן והא דקאמר שינה דשב"מ וליכא ב"י מדאו' ודאי מדאו' ליכא ב"י ומאי ב"י איכא דקתני מתני' דאסור מדרבנן. ומי איכא ב"י מדרבנן דמלקין ליה מדרבנן אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר לפניהם לבטל מנהגם דעובר משום ב"י ומן התו' אינו בב"י אלא מדרבנן ע"כ. הרי מבואר בפי' בדברים המותרים ונהב"א ליכא ב"י מהתו' אלא מדרבנן. ופשוט דמ"ש רש"י דמלקין ליה לאו מלקות ממש קאמר מאחר דליכא ב"י מדאו' אלא פי' ע"ד מ"ש מלקין על לא טובה השמועה. גם הר"ן ז"ל כ"כ דלא מיתסר אלא מדרבנן משום לתא דב"י. והרא"ש ז"ל בפסקיו שם אחר שהביא דברי רבינא וכו' כתב דברי הר"י הכהן ז"ל וכו' וסיים הוא ז"ל דה"נ מסתברא מדקתני לענין שבועה אסור ובהא קתני ב"י ולא קתני אסור ש"מ מדרבנן ע"כ. גם בפי' הרא"ש שם בד"ה לעולם וכו' כתב ואע"ג דאין הנדרים חלין ע"ד שאב"מ איכא בל יחל מדרבנן ע"כ. גם בסופ"ק די"ג כתבו הרא"ש והר"ן דנדרים שאב"מ עובר בב"י מדרבנן וסמוכות שלהן על ריש פ"ב. גם בנדרים דפ"א גבי מ"ש שם והתניא דברים המותרים וכו' הביא הר"ן דברי הר"י הכהן ז"ל דאם נהג אדם וכו' והרא"ש ז"ל שם כתב וז"ל דברים המותרים שיודעין שהם מותרים ולהחמיר נהגו בהם איסור צריכים התרה מדרבנן שלא יבואו לזלזל בדברים האסורין ע"ש. הרי דבכמה מקומות הרא"ש ז"ל קרי בחיל דדברים המותרים ונהב"א אינו אסור אלא מדרבנן משום לתא דב"י כדברי שאר הפוס' ז"ל. ועיין במוהרשד"ם חיו"ד סי' מ' שכ"כ בפי' ובודאי דמ"ש הרא"ש בפ"ד דפסחים אדם שנהב"א בדבר המותר לא יתיר לו החכם המנהג ההוא ממילא דהוי כמו נדר כדאיתא בפ"ב דנדרים תניא דברים המותרים וכו' א"א רשאי להתירן בפניהם משום שנא' ל"י דברו. ובהג"א שם הביאו דברי הר"י הכהן ז"ל וכו' ע"ש. היינו דהביא בסתמא דסמך אדבריו שבמקומות אחרים שהם מבוארים באר היטב שכן הוא דאיסורו מב"י מדרבנן דוקא. ובלא"ה שם בפסחים מבוארים דבריו מקודם שכן הוא דכתב שם דברים המותרים וכו' אמ"ר חסדא ובכותאי משום דמסרכי ומדמו מילתא למילתא ואתו למישרי איסורא דאורייתא ע"כ. הרי שם מוכח דס"ל דאיסורא דרבנן הוא דאיכא ומה שאינו רשאי להתיר הוא משום דילמא אתו למישרי איסו' דאורי'. וא"כ דברי השו"ג ז"ל דקא' דהרא"ש אזיל לטעמיה דס"ל דאית בהו איסוד"א דל"י דברו הם מן המתמיהין וצ"ע. וממילא הדחייה שדחה לדברי האומרים דשאני בש"נ וכו' מכח דברי הרא"ש אינה דחייה כלל ודבריהם הם חזקים. וגם ה' קול אליאו ח"א סי' מ"ה כ"כ מדנפשיה והביא ראיה להתיר מדברי הרא"ש דפ"ק דחולין דבש"נ ודברי התה"ד סי' רפ"א והבי"ד מרן ז"ל ביו"ד סי' רי"ח דכתב דבנדונו דהוי חרם ושבועה דהוי איסור תורה אית לן למיזל לחומרא ואחד מהגדולים שהתיר היה נדונו במנהג בעלמא ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין דכיון דהך מילתא אינו אלא מנהג בעלמא הוי ספיקו להקל ושרי לאיניש למיכל שיורי שבת ור"ח וכן בדין דהא דברים המותרים וכו' אינו אלא מדרבנן כמ"ש הרא"ש בפ' בתרא דנדרים דפ"א וספיקא דרבנן לקולא ע"כ יעו"ש:
עו"כ שם השו"ג ז"ל דאחכ"ר במג"א ה' ט"ב סי' תקנ"א ס"ט סקכ"ו דכ"כ לאסור וז"ל שלא לאכול בשר נ"ל דמיד שהתפללו הקהל ערבית במ"ש אעפ"י שהיחיד לא התפלל עדיין אסור בבשר ויין וה"ה בר"ח לדידן וע"ש בסי' רס"ג ורצ"א ס"ב ובטור סי' תי"ט וביו"ד סו"ס שע"ה ויש נמנעים אחר שקיעת החמה ע"כ. גם זה אחהמ"ר אין ראיה מדברי המג"א ז"ל כלל דהוא מדבר בעיקר הדין דמיד שהתפללו הקהל היחיד הוא נגרר אחריהם וציין על המקומות שכן מוכח מהם. אכן לענין דין שיורי בשר לא בא בפי המג"א ז"ל כלל ומה דמות יערוך השו"ג ז"ל חדא לחבירתה ולא דמו כלל אפי' כי עוכלא לדנא:
והיותר תימה עליו דהמג"א ז"ל הם דבריו על ליל ר"ח למנהגם שאין אוכלים בשר מליל ר"ח עד התענית ועז"א מיד שהתפללו הקהל וכו' דה"ה בר"ח לדידן והיינו דמיד שהתפללו הקהל בר"ח היחיד נגרר אחריהם ואסור עוד לאכול בשר ואפי' שהתפללו מבע"י. ומ"ש עוד דיש נמנעים אחר שקיעת החמה ה' עדות ביאוסף בן סאמון ז"ל בסי' מ"א פירש דבריו כלומר דמקילים דאף שמתפללים ערבית מקודם שקה"ח ואמרו יעלה ויבוא וקיבלו ר"ח אפי"ה אוכלים עד שקה"ח ע"ש. אבל הפרמ"ג ז"ל בא"א פי' דבריו שהם לחומרא היינו תחילת שקיעה נמנעין אף שעדיין ביה"ש ולא התפללו ערבית ע"ש. ומצד הלשון יותר נוטה הדעת שפי' הוא כהפרמ"ג ז"ל כאשר יראה המעיין. ואיך שיהיה המג"א ז"ל לא דיבר על אחר ר"ח כלל ומה מביא השו"ג ז"ל ראיה מדבריו לדינו לענין שיורי שבת ור"ח ולא דמו כלל ודבריו צל"ע:
ובלומדי בדברי הקו"א ז"ל חזי הוית בסו"ס דתמ'ה יקרא בדברי הרא"ש והתה"ד ז"ל מההיא דפב"ת דנדרים בההוא דאמר תתסר הניית עלמא עלי אי נסיבנא איתתא כי לא תנינא הלכתא אתא ר"א שבשוה וכו' שרקיה טינא וכו' דפי' הרא"ש לפי שהפשיט בגדיו ונאסר בהנאת עולם ע"כ. אלמא גם המלבוש שהיה עליו כבר נאסר והתם ודאי מוכרח דב"י מדרבנן דוקא הוא דאיכא דהנאת עולם דבר שאב"מ הוא ונדרים אין חלין ע"ד שאב"מ מן התורה אלא מדרבנן. ואמאי נאסר במה שהיה לבוש כבר והניח בצ"ע ע"ש. ואנא עבדא הוק"ל בדבריו דמהיכן פשיט"ל דהנאת עולם דשאב"מ ואינו אלא מדרבנן. דאדרבא מאחר דאסר הנאת עולם עליו ובהנאת עולם נכלל אכילה ושתיה ומלבוש וכיוצא והן המה דבר שיש ב"מ והנדר חל מן התו' ונאסר הוא גם במה שהיה לבוש כבר דהו"ל ספיקא דאו' ולחומרא וראה תראה בהרא"ש ובס' אשי ה' חידושי הריטב"א לנדרים שם דנרגשו משום דהו"ל דבר שא"א לקיימו והוי נדר שוא. והרא"ש כתב דאפשר דלא ישא אשה ולא יאסר. והריטב"א כתב דלאו מכל הנאות דעלמא אלא ממקצת הנאות העולם או מכל הנאות העולם ממקצת בני העולם שהיה אפשר להתקיים ע"י אחרים וכו' ושרקיה טינא כי מיד נאסר באותו מלבוש כיון דנשא שהיה זה בכלל נדרו ונשאר ערום ויחף וכרוך בטיט ואתא לקמיה דר"ח פי' שנתחרט ורוצה להתיר נדרו וכו' ע"ש. ולא נרגשו מהא דהו"ל דשאב"מ יען דהאמת הוא דיש בו דבר שיש בו ממש וכנ"ל ולא קשה ול"מ:
גם יש לעמוד בדבריו במ"ש דמדברי הנ"ב ת"א סי' ג' די"ב תורה יוצאה דמה שנשאר משבת אסור ומה שנשאר מר"ח מותר. וכתב הוא ע"ז דזה מיחזי כחוכא ואיטלולא. דמאחר דכפי"ד הנ"ב ז"ל איכא חילוק נכון ומסתבר בין זל"ז לא מיחזי כחוכא כלל וכבר ראיתי לה' עיקרי הדט באו"ח סי' כ"ז אות א' שעמד בזה ע"ד עש"ב:
ואגב ראיתי לה' עיקרי הדט שם דכתב דהאיבעיא דבש"נ וכו' מאי נ"מ ציין לה' פנ"מ ח"א סי' ס"ד דבקש ומצא נ"מ אחרינא וציין ג"כ לה' שע"א סי' ס"ז דמ"ב מאי נ"מ ע"כ. וס' פנים מאירות אינו מצוי תח"י. אבל ס' שע"א הוא מצוי תח"י ותבט עיני שם בדבריו ולא מצאתי שכתב נ"מ אחריתי כ"א שעפ"י דברי הרא"ש שכתב דנ"מ לבית דין שאסר וכו' מזה יצא לדין בנדון דידיה כיעו"ש.
עו"ר שם בעיקרי הד"ט כתב בשם ה' בני חיי סי' תקנ"ז דמצא כתוב במחזור מוהר"ח הכהן ז"ל מיוסד עפ"י האר"י ז"ל דאף בר"ח אב אין לאכול בשר. וכמו שהעדב"י ז"ל בסי' מ"א האריך להוכיח כן דאסור גם בר"ח ונעלם מעי"ק דברי השכנה"ג סי' תקנ"א הגב"י אות כ"ו מ"ש בשריותא דאכילת בשר בר"ח ושכן נוהגים בקוסטא לאכול בר"ח אע"ג דנמנעים מר"ח ואילך ע"ש. והעקהד"ט הבי"ד הבנ"ח והם עיקרם ע"ד השכנה"ג הנ"ל ולא העיר על העדב"י דלא זכר לדברי השכנה"ג ז"ל הנ"ל. גם בס' בית הרואה ד' ל"א הביא לדברי השכנה"ג ובנ"ח הנ"ל. ואנן בדידן פה מתא דמשק יע"א נהגינן כמנהג קוסטא יע"א לאכול בר"ח בשר ולשתות יין הגם דנמנעים מר"ח ואילך. וכ"נ מלשון הט"ז ז"ל בסי' תקנ"ט סק"ח שכתב דלא עדיף ט"ב עצמו מן אחר ר"ח אב דמצניעין סכין של שחיטה וכו' ע"ש דנר' מדבריו דבר"ח מותר מדמותר לשחוט. והעדב"י שם נדחק הרבה לפרש דבריו ע"ש ולע"ד אין צורך דפשט דבריו מורים דבמקומו נהגו היתר ול בר"ח וכנז"ל:
עוד יש לעמוד דלמה העדב"י ז"ל לא הביא ראיה לדבריו דגם ר"ח הוא בכלל איסור אכילת בשר מדין רחיצה דכתב מרן ז"ל סי' תקנ"א סט"ז דיש נוהגים שלא לרחוץ מר"ח ויש שאין נמנעין אלא בשבת זו. והב"ח ז"ל כתב עמ"ש הטור בשם אבי"ה נהגו אבותינו שלא לרחוץ מר"ח וכו' נ"ל דאם אירע ר"ח בע"ש רוחצין לכבוד השבת וכ"כ במנהגים שכן נהגו אעפ"י שכתוב שם ובמנהגי דורא שרבותינו שבמגנצ"א נזהרין ומקדימין מ"מ לא נראה כלל להורות להחמיר שהרי וכו' ודוקא בע"ש של שבת חזון אבל בע"ש שהוא ר"ח שאינו שבת ש"ח לא ראיתי לאסור כלל ובפרט הרגיל לרחוץ בכל ע"ש כשאפשר לו ונמנע עתה עון יש בידו ע"כ. והלבוש כתב דאם חל ר"ח בע"ש יש נוהגים לרחוץ בע"ש לכבוד שבת ויש נזהרין להקדים ביום ה'. ועיין במג"א סק"מ ובט"ז סקי"ו ובעט"ז שם והבאה"ט סקל"ו הביא דברי הב"ח והלבוש ז"ל. באופן דכולם הבינו תיבת מר"ח היינו מתחילת ר"ח וא"כ גם מנהג של אכילת בשר ויין הוי פי' מתחי' ר"ח דבלשון אחד נאמרו ושוין הם בשיעוריהם ומדוע העדב"י ז"ל לא הביא ראיה לדבריו מזה דהאיסור הוא מתחילת ליל ר"ח ואילך:
ואנכי בעוניי נטיתי לבי לראות בדברי השכנה"ג כדי שלא יוקשה מדין הרחיצה. וראיתי לו דאחר שכתב דבר"ח שרי כתב אבל בדרשות מוהרי"ל ז"ל בהגה"ה מצאתי ור"ח גופיה אסור. ויראה לי דמ"ש בס' מ"מ סי' תר"ץ ואם אירע ר"ח בע"ש נ"ל דרוחצין לכבו"ש וכ"כ הב"ח הוראה זו עפ"י דעת מוהרי"ל דאף בר"ח אסור בבשר ויין וקמ"ל דאפי' דאסור בבשר ויין לרחוץ בו לכבו"ש מותר. דאי ס"ל דבר"ח מותר בבשר ויין לכבו"ש צריכא למימר כיון דיום ר"ח אינו בכלל האבילות. ונר' כיון דדב"ז אינו אלא מנהג כי קבילו עלייהו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין הכי קבילו עלייהו מר"ח ואילך ולא ר"ח בכלל עכ"ל. הרי דהשכנה"ג ישב דלא תיקשי כפי מנהגם וכנ"ל. האמנם על העדב"י עדיין קשה שלא הביא ראיה לדבריו מזה וי"ל. וממילא כפי דברי השכנה"ג הנ"ל תו ליכא ראיה כ"כ מדברי המג"א ז"ל בסי' תקנ"א סקכ"ו להוכיח דגם בר"ח איתיה בכלל איסור דאכילת בשר ממ"ש וה"ה בר"ח לדידן וכו' שהביא אותה העדב"י ראיה לדבריו כיעו"ש. דמאחר דדב"ז אינו אלא מתורת מנהג א"כ י"ל דבאתריה דהמג"א ז"ל כך קבלו עלייהו מתחילה לאסור בשר ויין מליל ר"ח ואילך. וע"ו קאמר דמיד דהתפללו עליהם וכו' וה"ה בר"ח וכו' וליכא ראיה מינה למילף למקום אחר לאסור דכל מקום ומקום הלוך ילך כפי מנהגו. ויש כמה מקומות דלא קבילו עלייהו לאסור כ"א מאחר ר"ח דוקא. ובמקום דלא נודע להם המנהג כיצד נהגו יותר הדעת נוטה להקל מאחר דעיקר דב"ז הוא מתורת מנהג וז"ב:
נחזור לענין שיורי בשר מר"ח או משבת כתב החיד"א ז"ל בס"ה ברכ"י דיש מקילין בשיורי ושמעתי ראיה מההיא דבש"נ וכו' ואעפ"י שיש לדחות ראיה זו כמ"ש במקום אחר מ"מ אין למחות במקילין ע"כ. והרב שערי תשו' סי' תקנ"א סוס"ק י"א כתב וז"ל דבמדינתנו לא שמעתי מי שמיקל בזה ומי שמיקל בזה הוא בכלל פורץ גדר אך אפי' במקום שמקילין בזה אין להקל אם לא שההכנה היתה לצורך שבת ובדרך מקרה וסיבה נשאר לחול. אבל פשיטא אם בישל לשבת יותר מהצריך בכדי שישאר לו לחול אם יאכל בחול פורץ גדר הוא דמעיקרא לא אשתרי לשבת כלל שהרי אי"צ לזה כלל בשבת והוא פשוט עכ"ד יעו"ש:
א. בטור או"ח סי' תקנ"א כתב מרן ב"י ז"ל וז"ל כתב בתה"ד שמוהר"מ אוסר לכבס בגדי קטנים בשבת זו. אבל מתוך דברי ת"ה נר' שלא נהגו כן וגם אנו לא ראינו ולא שמענו מי שנהג כן עכ"ד. והכנה"ג הגב"י אות ו' כתב וז"ל בכאן דחה דברי מוהר"ם ז"ל ובסי' זה באות ה' חזר להביא דברי מוהר"מ וביאר דבריו דלא אסר מהר"מ הבגדים שמלפפין בהם הקטנים שמוציאין רעי ומשתינין בהם דהנהו מישרא שרו וכו' דמשמע דבשאר בגדי הקטנים מודה הרב ז"ל למוהר"מ דאסור לכבס. ואולי כונת הרב ז"ל באות הנז' לומר דבהא אפי' מוהר"מ מודה וכו' אבל לדידיה אפי' שאר בגדי הקטנים שרו כמו שהסכים כאן. אבל ראיתי להרב ז"ל בס' הקצר סתם כמוהר"מ ז"ל דאסור לספר ולכבס לקטנים והגיה בס' המפה דבגדים שמלפפין בהם הקטנים שרו. ואולי מ"ש בכאן הוא שלא ראה נוהגין כן אבל לענין הדין ס"ל כמוהר"מ ז"ל עכ"ד. ואחהמ"ר מעצ"ה אין צורך לידחק בכל זה דדברי מרן הב"י ז"ל המה באו נכונים ומיושבין דבתחי' כשהביא דברי מוהר"מ ודחאם היינו על בגדי הקטנים שמלפפין בהם ומוציאין רעי ומשתינין בהם דעל אלו קאמר דלא ראינו וכו' מה. שאין כן בגדים שאינם מלפפין בהם כמו כסות סבירא ליה כוותיה דמוהר"מ ז"ל ובהכי מדויק מה שקרא אותם בגדי ומוהר"ם אסר ואיהו ז"ל דחה דבריו וכמו שמרן ז"ל דייק כן לקמן כשביאר דבריו וקאמר ודייק לישניה שכתב לשון כסות ולא לשון בגד ע"ש. ודבריו באו נכונים ותול"מ. ועיין בס' שו"ג אות מ"ג דכתב דמ"ש הב"י בשם הלכות שמחות אולי הוא מה שהביא הת"ה. ושוב כתב דמדברי הב"י שדייק מלשון כסות וגם מאיסור תספורת משמע שאין זה הלכות שמחות של מוהר"ם וכו' ע"ש. דכפי דבריו יהיו מוסכמים דברינו הנ"ל כאשר יעויין:
ב. עו"ש בסי' הנז' הביא מרן הב"י ז"ל בשם תה"ד דאותה מלאכה שעושין הנשים לצעיפים וכו' וגם הנשים הטוות חוטים לתפור בהם בגדים כתב הכנה"ג ע"ז כתוב בת"ה וכו' נ"ב סי' קנ"ב. אותה המלאכה שעושין הנשים וכו' ת"ה סי' קנ"ב. הטוות חוטים כדי לתפור וכו' ת"ה סי' קנ"ב. ע"ש. והרואה יראה דלא בא בפיו דבר חדש דהן הם הדברים שהביא אותם מרן הב"י ז"ל וכבר מקודם הוא ציין ע"ד מרן שכתב כתוב בת"ה וכו' נ"ב סי' קנ"ב וצ"י:
ג. עו"ש בב"י סי' תקנ"ד של עץ מחופה עור אסור. הרב"ד ז"ל בסי' של"ב דייק מלשון זה הא איפכא מותר כיון דאינו נוגע בשרו בעור ומזה התיר לנעול אנפלאות של צמר גפן ואח"כ מנעל של עור. והרב דב"מ ז"ל סי' ט"ל חלק עליו וכתב דאם איתא להיתר זה למה התירו לחיה ולחולה שהצינה קשה להם לנעול מנעל של עור על רגלו הי"ל לנעול אנפלאות של בגד צמר תחילה ואח"כ מנעלים של עור ע"ש. וראיתי להשו"ג ז"ל בחיו"ד סי' שפ"ב דאחר שהביא דברי הרב"ד ומה שחלק עליו הרדב"מ ז"ל כנ"ל כתב וז"ל אין זה דחייה כלל שאנו רואין בחוש הראות שמה שמגין בתי שוקיים של עור אינו מגין בתי שוקיים של צמר גפן הנק' אנפלאות דהאנפלאות יש להם נקבי אריגה שדרך שם נכנס הקרירות והצינה. מה שאין כן בתי שוקיים של עור שאין בהם נקבים כלל והם מגינים על הרגל טפי ומשום הכי התירו נעילת הסנדל לחיה ולחולה אף על פי שאין בו סכנה ע"כ. ודבריו הם תמוהים דגם הרדב"מ ז"ל כונתו מבוארת דאם איתא להיתר זה א"כ גם בחיה וחולה הי"ל לעשות כן דהיינו שינעלו תחילה אנפלאות של בגד ואח"כ ינעול עליהם מנעל של עור ממש או בתי שוקיים של עור באיזה אופן שיהיה ובלבד שיהא מפסיק בגד בין בשרם לעור ושפיר הוי המנעל מגין על בשרם מהצינה והקרירות מכיון שלובשים אנפלאות של בגד ועליהם לובשים מנעל של עור זה ע"ג זה. ולמה התירו להם לנעול מנעל של עור להדייא על בשרם ממש אלא ודאי מזה מוכח דדיוק הרב"ד ז"ל אינו נר'. ברם לי הדל מצד אחר י"ל דאין זו דחייה כ"כ דאם היו אומרים דהחיה והחולה ינעלו בדרך זה אנפלאות של בגד ועליהם מנעל של עור הו"א דוקא באופן זה הוא דמותר ואם א"א להם לנעול באופ"ז כגון שאין להם וכיוצא גם בחיה וחולה אסור להם לנעול מנעל של עור ולכן תפסו בלשונם מילתא פסיקתא דמותר להם לנעול מנעל של עור מן הדין ובודאי אם אפשר להם שילבשו של בגד תחי' ועליהם ינעלו מנעל של עור הסברא נותנת שצריך לעשות דזהו הטוב והישר ואם א"א מותר במנעל של עור לבד. באופן דלע"ד דמצד זה אין כ"כ דחייה מהא וכנ"ל: