אור ברסלב
שערי עזרה אורח חיים

שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון

אורח חיים

סימן א

נט"י. מדברי מרן ז"ל בש"ע או"ח סי' קס"ב ס"ד דפסק שאם שפך מים על ידו אחת ושפשפה בחברתה לא עלתה לו נטילה אפי' שפך באחרונה על שתי ידיו לפי שהמים ששפך על ידו אחת נטמאו וכששפשפה נטמאת חברתה ואין מים שניים מטהרים אלא המים שנטמאו מחמת היד עצמה ולא מחמת היד האחרת. הילכך השופך מהכלי על ידו אחת ושפשף בחברתה לנגב ידיו ולחזור וליטלם כראוי וכו' וכן אם נגע בהם אחר שלא נטל ידיו בעודם לחות מהמים צריך לנגבם ולחזור וליטול וכו' ע"ש. דנראה מזה דאין לו תקנה כלל כ"א עד שינגב כל ידיו תחילה ויחזור ויטלם כראוי וכ"כ הרב חסד לאלפים בסי' הנז' בפי' ע"ש יוצא למי שהיה נוטל ידיו ובא אחר ונגע בו באצבע שלו לא מהני שינגב את האצבע לבדה וירחץ אותה אח"כ כ"א עד שינגב את כל היד ויחזור ויטלנה כראוי אע"ג דעדיין ידו היא מלוחלחת במים ויש בה טופח ע"מ להטפיח ומרן ז"ל בש"ע סי' קס"ב ס"ג פסק נטל מקצת ידו וחזר והוסיף ונטל הנשאר מידו ה"ז טמאה כמו שהיתה דאין נטילה לחצאין ואם עדין יש על מקצת היד שנטל בתחי' טופח ע"מ להטפיח ה"ז טהורה ע"כ והמג"א ז"ל כתב ע"ז דדוקא בדיעבד אבל לכתחי' אסיר ע"ש, נד"ז גרע מנדון מרן ואפי' בדיעבד לא עלתה לו נטילה כ"א עד שינגב כל היד ויחזור ליטול כראוי דשאני נדון מרן דאם יש על מקצת היד שנטל טופח וכו' דלא הויא נטילה לחצאין דלא בא להיד טומאה מחדש ממקום אחר. משא"כ בנד"ז דבא להיד טומאה מחדש אזי הו"ל נטילה לחצאין והרי היא טמאה כמו שהיתה דאין נטילה לחצאין. ובלא"ה מצד אחר לא מהנייא דמאחר שנגע האחר באצבעו ונטמאו המים שעל גבה והם מחוברים למים שע"ג שאר היד וכולם נטמאו בחיבורין א"כ לא מהני כ"א עד שינגב כל המים שעל כל היד כולה ושוב יטול כראוי וז"פ. גם מדברי מרן הנ"ל יוצא למי שהיה בבית הכסא והיה מקנח א"ע במים ויצא מביה"כ ועדיין היו ידיו אינם נגובות מהמים שהיו עליהם שצריך לנגבם תחילה ואח"כ יטלם כראוי ולא מהני בזה אם ישפוך על ידו רביעית בבת אחת כיון שהיה יושב בביה"כ והמים עצמם הם טמאים אין לו תקנה כשיצא מביה"כ כ"א עד שינגבם תחילה ושוב יטלם כראוי:

וחזי הוית בדברי הר' חסד לאלפים בסי' קס"ב אות ה' דכתב הנוטל ידיו צריך שישפוך לו אחר עליהם דכששופך בעצמו אם לא שפך רביעית על ידו האחת כשבא ליתן על האחרת צריך וכו'. ואם אין לו אחר יזהר שישפוך על כל יד רביעית בבת אחת וישמר שלא יגע יד ליד במוסרו הכלי מיד ליד ואם נגעו ינגבם ויחזור ויטלם ע"כ. והוא מהתימא דלמה כשנטל ידו ברביעית בב"א וחזר ונגע בה בידו האחרת שלא נטלה עדיין הצריך הרב ניגוב שהרי מרן ז"ל לא הצריך ניגוב כשנגע באחרת כ"א כשלא נטל ידו בתחילה ברביעית כאשר תחזינה עיניך בדברי מרן שם בסעיף דו"ה שכן בא הדבר מפורש בדבריו. גם הוא ז"ל עצמו באות הקודם לזה ובאותו אות כ"כ בפי' דאם שפך רביעית בב"א תחילה על ידו אי"צ לכל זה ומדוע בכאן כששפך על ידו רביעית בב"א ושוב נגע בחבירתה הצריך ניגוב. ובהכרח שנאמר דיש ט"ס בדבריו ותיבת ינגבם צריך למוחקה או שתיבת וישמר צריך להיות או ישמר ובזה יע"ן:

סימן ב

נט"י. מי שהטיל מים שלא בביה"כ ולא שפשף בידיו אם יש מהצורך ליטול ידיו או לא:

הנה מרן ז"ל בש"ע או"ח סי' ז' ס"ב כתב אי"צ ליטול ידיו אלא משום נקיות או משום הכון ע"כ. ונראה דהגם דהנט"י דהיא בכע"ז שהיא משום הכון עכ"ז יש להחמיר בה וליטול ידיו. שהרי בהגמ"י ה' שביתת עשור פ"ג הביאו בשם רשב"ם וריב"א שאם הסיך רגליו מותר לרחוץ ידיו משים הכון לקראת וכו' ונראה לראב"ן ולרבינו יאודה דאף בקטנים אף אם לא שפשף דשייך ביה נמי הכון ע"כ. הרי אף ביוה"כ התירו לו לרחוץ ידיו בכגו"ז שהיא משום הכון. דמינה נלמוד לזמנים אחרים דיש להחמיר בה ליטול ידיו. ועם דהריא"ז ז"ל הוב"ד בשה"ג שהם סביבות הרי"ף ז"ל סו"פ ח' על הא דת"ר הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס. כתב שם בשם סמ"ג ז"ל נוטל ידו אחת ששפשף בה. והמשתין מים אם לא שפשף או לא נגע בטינופת אי"צ נטילה כלל ע"כ. צ"ל דכונתו היא היינו מדינא אי"צ נטילה אבל משום הכון איכא ויש לו לאדם להחמיר בזה וליטול ויש ללמוד מיוה"כ וכנ"ל. וגם דמדברי הטור בה' יוה"כ סי' תרי"ג נראה דאם לא שפשף אין ליטול ידיו דכתב שם וכן בכל היום אחר שעשה צרכיו וקנח או הטיל מים ושפשף בידיו ע"כ. דמוכח מדבריו דאם הטיל מים ולא שפשף אין לו ליטול ידיו. ברם מרן ז"ל שם בב"י הביא בשם ההגמ"י דאף בלא שפשף יש ליטול דשייך משום הכון ע"ש. והגם דמרן ז"ל שם בב"י ובש"ע אזיל לחומרא ביוה"כ דאם לא קנח או לא שפשף דלא יטול ידיו אא"כ אם רוצה כיעו"ש. מ"מ י"ל דוקא שם ביוה"כ אזיל לחומרא דמאחר שידיו הם נקיות ומדינא אי"צ ליטול לכן לא התיר לו לרחצם. משא"כ בשאר ימים יש לו להחמיר וליטול ידיו משום הכון. וכ"ש לפי"ד הט"ז ז"ל שם סק"ב דכתב כיון דצריך לברך אשר יצר יטול ידיו אפי' בלא שפשוף והבי"ד הבאה"ט סק"ג ע"ש. והב"ח ז"ל כתב דיקנח וישפשף כדי להוציא נפשו מפלוגתא ודוקא בלילה אבל ביום כיון שמתפללין כל היום אי"צ כ"כ המג"א שם בסק"ב ועיין במחצית השקל מ"ש שם בזה ועיין בעטרת זקנים שם. והגר"א מווילנא ז"ל בחי' שם הביא בשם תוס' ישנים פ"ג דיומא שפי' דאפי' הטיל ולא שפשף יטול משום הכון ע"ש. והכנה"ג בהגה"ט שם כתב בשם הרדב"ז ח"א סי' ל"ז דכל שאין מכוין להנאת רחיצה אפי' שאין בו אלא משום הכון מותרת ע"כ. ועיין ג"כ בדברי הב"ח ז"ל בסי' ז' מ"ש בשתי הלשונות ע"ד הטור ז"ל יעוש"ב. אשר מכל זה נראה דבשאר הימים יש להחמיר ליטול ידיו משום הכון אף בלא שפשוף:

ובדרך זו נלך לפרש דברי ההגמ"י ה' תפילה פ"ז דכתבו וז"ל אבל אם נכנס רק להשתין מים יש מרבותינו שלא היו מברכים אפי' אשר יצר כיון שאי"צ ליטול אא"כ שפשף כדלקמן בפ"ז מה' ברכות. אמנם ר"י היה רגיל לברך אשר יצר אף אחר קטנים וכ"כ מורי רבי' בתשו' ע"כ. דמ"ש שאי"צ ליטול אא"כ שפשף היינו מדינא אי"צ ליטול אבל משום הכון נוטל וכמ"ש בה' שבי"ע פ"ג וכנ"ל. גם מ"ש בפ"ז מה' ברכות עמ"ש הרמב"ם שם דין ח' יצא אחד מן המסובין להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס. וז"ל פי' אותה ששפשף בה כדאמר בפ"ג דיומא מצוה לשפשף וכו' אבל אם לא שפשף פר"ת דאי"צ ליטול כלל, הילכך אפי' שפשף וצריך ליטול לא יברך מידי דהוה אידיו מלוכלכות בטיט וצואה שאי"צ לברך כשנוטל ידיו וכן מורי רבי' לא היה מברך אפי' אשר יצר אמנם ר"י היה רגיל לברך א"י ע"כ. היינו אי"צ ליטול מדינא אבל משום הכון יש לו ליטול:

וחזי הוית להב"ח ז"ל בסי' ז' דהקשה דברי ההגמ"י אהדדי דבפ"ז מה' תפילה כתב דרבו היה מברך א"י אף אחר קטנים כס' ר"י ואילו בפ"ז מה' ברכות כתב בהיפך דרבו לא היה מברך א"י. ותי' דדבריו שבפ"ז מה' ברכות אינו על מוהר"מ בר ברוך אלא על רבינו מאיר שהביא הסמ"ג והוא היה קדמון למוהר"ם ב"ב וכן משמע דההגהות בפ"ז העתיקו לשון הסמ"ג ממש ע"כ. ונר' דגירסתו בדברי ההגמ"י שבפ"ז מה' ברכות היה כתוב לפניו וכן מורי רבינו מאיר לא היה מברך וכו'. ולזה תירץ דרבינו מאיר אינו על מוהר"ם ב"ב. האמנם אנן בדידן אינו כתוב בספרים שלפנינו תיבת מאיר והיא בלי שם שכ"כ וכן מורי רבינו לא היה מברך וכו' וכמ"ש בפ"ז מה' תפילה וכפי"ז תירוץ הב"ח ז"ל הוא דוחק. ומלבד זה מ"ש דרבי' מאיר לחוד ומוהר"ם ב"ב לחוד ורבינו מאיר הוא היה קדמון למוהר"ם ב"ב. יש לעמוד ולהעיר בזה דהנה רביה דההגמ"י הוא ניהו רביה דהרא"ש והמרדכי וכמ"ש מוהראנ"ח ז"ל בתשו' סי' ק"ל דשלשתן הם תלמידים דמוהר"ם והוא ניהו מוהר"מ ב"ב מרוטנבורק ז"ל וכמ"ש מוהר"ם אלאשקאר בתשו' סי' ל"ג ומרן ב"י ז"ל בכמה מקומות עיין בהחיד"א ז"ל בס' שה"ג ח"א מער' מ' אות כ"ג וועד לחכמים מער' מ' אות י"א כתב וז"ל מוהר"ם ב"ב מרוטנבורק רבו של הרא"ש והמרדכי והגמ"י כמו שהזכרתי אני בעניי בשה"ג ח"א וח"ב והרב מוהר"י ן' גוייא ז"ל בס' טל אורות הנ"מ ערער על זה והשיג על גדולי עולם ואני הדל כתבתי על דבריו בסוף ועד לחכמים ח"א ד' נ"ד ע"ב בס"ד ע"כ. ומוהר"מ ב"ב מרוטנבורק הוא רבינו מאיר רבו של ההגמ"י עיין בס' שה"ג ח"ב מער' מ' סוף אות ל"ז דכתב וז"ל וידוע דהרמנ"ע שכותבים הפוס' הוא על מוהר"ם ומ"ש ה' דבר שמואל סי' ר"ה הרמנ"ע רבינו משה רבו של ההגמ"י נר' דט"ס הוא וצ"ל רבינו מאיר ע"כ. גם שם במער' ה' אות ט' כתב דההגמ"י חיברם תלמיד מוהר"ם מרוטנבורק ומזכיר תמיד לרבו מוהר"ם. ושם הרב המחבר הוא כשם רבו רבינו מאיר הכהן כמ"ש בנדפס ע"כ. ובס' עין זוכר מער' תי"ו אות ל"ב כתב דסתם ר"ם הוא מוהר"ם ב"ב והוא ר"ם שידוע שהוא רבו של ההגמ"י ושמעתתיה בפומיה כוליה יומא ע"ש. ובס' יד מלאכי בד' קצ"ז ע"ד אות ס' כתב וז"ל ר"מ שהוא רבינו מאיר סתם הנזכר בדברי המרדכי הוא רבו מוהר"ם מרוטנבורק ז"ל שכנה"ג וכו' והוא הוא מוהר"ם ב"ב עיין שו"ת ב"ח סי' ס"ח ועיין עו"ש באות ח' מ"ש בזה. ושו"ת הב"ח שהביא משם הי"מ ז"ל כעת אינם תחת ידי אכן כפי"ד הי"מ שהביא בשמו הוו דבריו שבשו"ת סתראי למ"ש בספרו הב"ח בסי' ז' הנ"ל ויש לישב:

תבנא לדיננא דבשאר הימים הגם דאי"צ ליטול מדינא מ"מ יש לו להחמיר וליטול ידיו משום הכון וכנז"ל ותול"מ זהו משנלע"ד:

סימן ג

תפילה. עמ"ש בש"ע א"ח סי' ק"ח דין ג' דוקא בזמן תפילה וכו' כ' מוהריק"ש ז"ל וז"ל ודוקא עם תפי' בזמנה דהיינו שיהא סמוך לה בכדי שתתישב דעתו עליו כ"כ הראב"ד והרשב"א וכ"נ מדברי הרמב"ם שכתב ומתפלל ומקדים תפילה שבזמנה ואחריה מתפלל תשלומין וכיון שכתב משלים אותה בזמן תפילה למה וכו' א"ו לאשמעינן שצריך שתהיה מיד אחריה ולכן כתב אחריה ולא כתב אח"כ וזה דקדוק נכון. אמנם לא דקדקתי כן אלא מפני שמצאתי להראב"ד והרשב"א שכ"כ בפירוש עכ"ד. וה' יד אהרן ז"ל שם בהגב"י הביא דקדוק מוהריק"ש מל' הרמב"ם דדוקא צריך שתהיה תפי' התשלומין סמוכה לתפי' העיקרית משא"כ אם עבר זמן שוב אין לה תשלומין וסיים שכתב דיען שלא בא הדבר מפורש בהראב"ד והרשב"א לכן הוכרח לדייק כן מל' הרמב"ם. וכתב ע"ז וז"ל ולי נר' דזה תלוי בכונ' דברי הרשב"א ז"ל אם כונתו כמו שהבין מרן לעיל סי' פ"ט ודאי שאין שום גילוי מדברי הרשב"א. אבל אם נאמר שאין כו' הרשב"א כמו שהבין מרן ז"ל שכן הוא האמת וכמ"ש הפר"ח ז"ל לעיל ודאי שמדברי הרשב"א יש להבין כמו שהכריח ז"ל מדברי הרמב"ם עכ"ד. ות"ה אני על דבריו דמוהריק"ש קאמר שהוא דקדוק נאות ולא דקדק כן אלא מפני שמצא להראב"ד והרשב"א שכ"כ בפירוש. ואיך קאמר הי"א דמוהריק"ש כתב שלא בא מפורש בהרשב"א והראב"ד משו"ה הוכרח לדייק כן מל' הרמב"ם. ואם נאמר שהי"א ז"ל כן היתה נוסחתו בדברי מוהריק"ש שהראב"ד והרשב"א לא כ"כ בפירוש וכמו שכן הובאה הנוסחא זאת בדברי ה' בני חיי כיעו"ש וע"ז כ' הי"א ז"ל את דבריו הנ"ל. לע"ד אכתי לא יגהה מזור דמלבד שהוא טעות הניכר ומוכיח מהלשון עצמו דבתחי' לשונו כ' דדוקא עם תפי' בזמנה דהיינו סמוך לה כ"כ הראב"ד והרשב"א וסיים ע"ז שכן נר' מדברי הרמב"ם וכו' וא"כ איך אפשר שיסיים בלשונו אח"כ שהראב"ד והרשב"א לא כ"כ בפי' דשוב לא יכונו דבריו יחד תחי' הלשון עם סופו ובודאי צ"ל שהוא ט"ס והנסחא האמיתית היא זאת מפני שמצא להראב"ד והרשב"א שכ"כ בפי' וכנ"ל. ועוד שאיך אפשר לומר שיכתוב שלא בא מפו' בהראב"ד והרשב"א. דהרואה יראה דבפירושא איתמר בדברי הראב"ד דבפ"ג מה"ת כ' ועוד נ"ל שכל אלו התשלומין שאמרו אינם אלא עם התפילה האחרת שבאה בזמנה וכו' ע"כ. הרי שהוא בא מבואר ומפו' באר היטב. באופן שדברי הי"א ז"ל שגבו ממני וצ"י. והנה החיד"א ז"ל במחב"ר אות ז' הביא דברי מוהריק"ש ז"ל הנ"ל ומ"ש שכ"כ הראב"ד והרשב"א וכו' ולא העיר ע"ד הי"א ז"ל. וראיתי להרב זכו"ל הררי ז"ל בסי' י"ז שהבי"ד מוהריק"ש וגם מ"ש ע"ד הי"א ז"ל דזה תלוי בכונ' דברי הרשב"א ז"ל אם כונתו כמו שהבין מרן או כונתו כמ"ש הפר"ח וכו'. וכתב עליו וז"ל ואני עני כבר כתבתי דחס ליה למרן שלא הבין כן בשו' הרשב"א אלא דתרתי מילי קתני כדכתיבנא וזהו שחזר ושנה לנו המחבר משנה זו דהרשב"א שם בב"י בסי' ק"ח ופסקה בפסקיו שם בענין תפי' תשלומין וגם אדרבא מדברי מוהריק"ש עצמו שכתב ופי' דברי מרן בש"ע דהיינו שיהיה סמוך לה כ"כ הראב"ד והרשב"א וכו' נר' להדיא דאית ליה אליביה דמרן בכו' הרשב"א שכך היא כונ' כמו הפר"ח והי"א שאל"כ מאי קא מפרש בכונ' דבריו שבש"ע דהיינו סמוך לה וכו' כמ"ש הרשב"א וכו' דאי רבי לא שנאה שהוא מרן ז"ל לית ליה הדין בכו' הרשב"א ולית הלכתא הכי ר' חייא מנ"ל היאך מוהריק"ש כותב ומעלה אליביה דמרן בפסקיו מה שלא כן איתו וסברתו א"ו מזה הוא אות ומופת חותך לדעת מוהריק"ש אליבא דמרן דס"ל מר בכונ' הרשב"א וכו' יעו"ש. ומהתימה עליו שלא דקדק בדברי הי"א ז"ל במ"ש שמוהריק"ש כתב שלא בא מפו' בהרשב"א והראב"ד וכנ"ל שאילו דקדק בדבריו הו"ל להעיר ע"ד כמ"ש אנן בעניותין לעיל. וכיון שכן שלקח דברי הי"א בהעתקת דברי מוהריק"ש כפשטן א"כ מהראוי הוא דעמ"ש הי"א דזה תלוי בכו' דברי הרשב"א וכו' הו"ל לתמוה עליו שדבריו אין מובנים במ"ש שאין שום גילוי או דיש להבין מדבריו וכו' מאחר דמוהריק"ש כתב שמצא להרשב"א והראב"ד שכ"כ בפי' ולמה הזכו"ל קיצר בזה במקום שהי"ל להאריך באופן שגם על הזכו"ל יש להעיר בזה:

עו"ר שם בהזכו"ל ז"ל שהבי"ד החיד"א ז"ל שם באות ו' מ"ש בשם ה' קרבן נתנאל שכתב עמ"ש מרן בס"ג דוקא בזמן תפי' וכו' כלומר אם לא התפלל ערבית ונשכח ממנו עד אחר שהתפלל מנחה אפי' התפלל מנ"ג ויש עדין זמן תפי' מנחה לכל העולם. וכמו כן אם התפלל ערבית בתחי' הלילה אע"ג דתפי' ערבית כל הלילה אין יכול להשלים כיון שלא נזכר לו בשעת תפי' הסמוך לה ע"כ. ודקדק במ"ש אם לא התפלל ערבית והאריך בהם ולבסוף כתב דאולי יש ט"ס בדבריו וצ"ל שחרית במקום ערבית ותמה על החיד"א שלא נתעורר בזה כלום יעו"ש. וסהדי במרומים שקודם ראותי דברי הזכו"ל בלומדי דברי החיד"א ז"ל במ"ב גזרתי אומר דיש ט"ס בדבריו וכנ"ל. ושו"ר שנתכוונתי לד"ע הזכו"ל ז"ל. ועיין בס' זכו"ל אלקלעי ז"ל ח"א אות ת' ד' ק"ס עאו"ב שהבי"ד הרמ"ב ז"ל הנ"ל והאריך הרחיב כדי לפרשם ע"ש. ועיין רואה דאין מהצורך דנר' פשוט דיש ט"ס וכנ"ל ובזה יע"ן ותול"מ:

ועפי"ה לעיל בדברי מוהריק"ש ובדברי החיד"א ז"ל במחב"ר אתה תחזה מ"ש ה' שלמי צבור ע"ש הגהות מוהריק"ש ז"ל בשם הראב"ד והרשב"א וכו' וגם מ"ש ה' המגיה בשם המ"ב על שם הק"ן והא"ר ז"ל להחמיר הם כולם דברים נכונים וישרים כאשר יראה הרואה בדבריהם:

סימן ד

מי שלא אמר בר"ח יעלה ויבוא בתפילת שחרית ולא נזכר עד שהתפלל מוסף. עיין בס' כנה"ג סי' קכ"ו שהביא בשם הרמ"ע ז"ל דנסתפק בזה ומסיק להלכה דיצא בתפי' מוסף ואיהו ז"ל ש"ר המסכי'ם כמותו להלכה ולמעשה ע"ש. והמג"א ז"ל שם סק"ג הבי"ד הכנה"ג הנ"ל. וכ' עליו החיד"א ז"ל בברכ"י שם או"ג דנר' שהוא מסכים הולך בזה וסיים שכן עיקר דסב"ל וכ"פ בסי' ק"ח או"ד עש"ב. וכן נראה שכן ס"ל להרב עולת שבת בסי' תכ"ב אות א' ועיין בס' משבצות זהב באשל אברהם בסי' תכ"ב שהבי"ד המג"א וכ' וז"ל וה"ה ביו"ט שהתפלל שחרית י"ח של חול והתפלל מוסף דאין חוזר ולכאורה ס"ס לחומרא שמא אין דנין יחיד מש"ץ ושמא קי"ל דיו"ט ושבת ש"ץ נמי חוזר עמ"א קכ"ו ד' וי"ל ס"ס לחומרא בדרבנן לא מחמירינן וצ"ע עכ"ל. גם הרב חיי אדם כלל כ"ד אות כ"ג כתב דאינו חוזר גם ה' בתי כנסיות בסי' פו"ר פסק כן הכנה"ג דאם שכח אלדי'נו בשחרית והתפלל, מוסף דא"ץ לחזור וסיים שם וז"ל וה"ה אם נזכר שלא הזכיר ר"ח אחר ד' שעות שצריך להתפלל מוסף אין לחזור אח"כ תפי' שחרית אחר שכבר התפלל מוסף. ומעשה באחד שהיה בדרך יום ב' של ר"ח וחשב שלא היה כ"א יום א' ר"ח והתפלל של חול ולא התפלל מוסף ולא קרא, הלל ולעת ערב בא וידע שהוא ר"ח ושאל כיצד יעשה ואמ"ל שיתפלל מנחה תחי' ואח"כ מוסף וכ"פ מרן ז"ל ואפילו לי"א כבר כתב מורם דאם הגיע מנחה קטנה יתפלל מנחה תחי' וכיון שכבר התפלל מוסף א"צ להתפלל לשלם תפי' שחרית והלל נראה דיקרא אותו קודם מוסף כדרכו עכ"ל. הנה המג"א והעו"ש ואשל אברהם וחיי אדם ובכ"נ והחיד"א ז"ל כולהו קיימי בסברת הרמ"ע והכנה"ג ז"ל דאינו חוזר להתפלל שחרית דיצא בתפי' מוסף. האמנם הפר"ח בסי' קכ"ו סק"ג פליג על הכנה"ג וס"ל דלא יצא וצריך לחזור ולהתפלל. גם החיד"א ז"ל שינה את טעמו וחזר בו בשיו"ב בקונ"א שבברכ"י וכתב שם על סי' ק"ח וז"ל ד' מ"א ע"א או"ה כתבתי דנקיטי' כהרמ"ע והכנה"ג ועתה אמת אגיד שאחז"ר שכתבתי זה וכבר היה מונח על מזבח הדפוס ראיתי במכתב משם גדול המורים הרשב"א בתשו' כ"י דמי שלא זכר יעלה ויבוא בשחרית ר"ח ולא נזכר עד שהתפלל מוסף והגיע מנחה מתפלל מנחה שתים ואם נזכר בשעת מוסף אינו מתפלל התשלומין אלא במנחה זת"ד הרשב"א בתשו' כ"י וזה מבואר כדעת הפר"ח ודלא כהרמ"ע והכנה"ג. ומעתה הואיל ונפיק מפומיה דהרשב"א הכי נקיטי' ואפשר שגם הרמ"ע אילו שמיע ליה ס' הרשב"א ז"ל היה מבטל דעתו ונמצאו דברי הפר"ח ומוהר"י זיין שהבאתי לפנים קיימין. עו"ש על סי' קכ"ו כ' וז"ל שהרי תפי' המוספין וכו' בפנים הבאתי וכתבתי דהעיקר כהוראת הרמ"ע וזה היה קודם ראותי תשו' הרשב"א כ"י ואשר להיות כבר היה על מזבח הדפוס לא הוה בידי לכתוב בפנים אלא ועיין בקונ"א וכבר לעיל סי' ק"ח בקונ' זה הבאתי תשובה הרשב"א דסבר דלא כהרמ"ע ואחרי הודיע אלד'ים אותנו את כל זאת הרשב"א כן ראוי להורות עכ"ד. ות'ם אני על ה' בתי כנסיות ז"ל שפסק בסכינא חריפא כהכנה"ג ז"ל ויצא ללמוד דין אחר מחודש מזה ולא זכר שר את יוסף הוא החיד"א ז"ל בקונ"א שחזר בו מסברתו הראשו' מכח דברי הרשב"א וקיים סברת הפר"ח וכבר הוא עצמו בפנים בברכ"י סי' קכ"ו רמז מזה בדבריו במ"ש ועיין בקונ"א ובמ"ש הוא ז"ל ומעתה בנפול היסוד נפל הבנין. גם בס' מנחת אהרן פארדו כ' י"ו סוף או"מ הבי"ד הפר"ח ז"ל ופסק כמותו ולא זכר ש'ר מכל דברי החיד"א ראשו' ואח' כלל. ובס' בית עובד בד' צ"ו בדיני יעלה ויבוא אות ו' הביא ס' הרשב"א ז"ל הנ"ל האמנם הניח מקום לטעות בדבריו שקיצר בדבר כיעו"ש וכן צ"ל לא אמר יעלה ויבוא בשחרית ולא נזכר עד שהתפלל מוסף והגיע זמן מנחה מתפלל מנחה שתים שיו"ב סי' ק"ח בשם הרשו:

והנה אחר כל האמור ומדובר לעיל עדין הלב מהסס אי אמרי' ס"ב להקל בזה ואינו חוזר ומתפלל שחרית וכס' הרמ"ע והכנה"ג וסיעתייהו ז"ל או נימא מאחר שגדול המורים הוא הרשב"א ז"ל פסק שצריך לחזור כן ראוי להורות וכמ"ש החיד"א ז"ל בקונ"א. ואני הדל לפי קוצר שכלי דעתי נוטה כעת לומר דס"ס מידי פלוגתא לא נפקא וס"ב להקל ושב ואת"ע. ומע' חו"ר הישיבה יצ"ו נטי דעתם לומר כהצד הב' הנ"ל. וכעת לא מכרעא נקי נדר אשובה אראה עוד בזה. והרשב"ש ז"ל סי' ס"ג כתב בסוף התשו' לנדונו ועוד דהא קי"ל דמוספים כל היום שלא יתפלל תפי' השחר אחר תפי' מוסף ותול"מ יע"ש בדבריו אם יש תחת האפשרות להביא ראיה מדבריו אלו לסברתי הקלה כמות שהיא. שו"ר דבהרשב"ש יש ט"ס וכצ"ל אלא יתפלל תפי' השחר אחר, תפי' מוסף. ומוכרח להיות כן בדבריו כאשר יראה הרואה שם. ומעתה שוב ליכא ראיה מדבריו לסברתנו וגם זיל לאידך גיסא ליכא מדבריו ראיה להיפך שכן ס"ל שצריך להתפלל מנחה שתים דאנא אמינא דדוקא בנדונו שלא התפלל שחרית כלל אזי ס"ל שצריך להתפלל שחרית אחר מוסף משא"כ אם התפלל שחרית ומשום שצריך להזכיר מענינו של יום בתפילתו הוא שמצריכים אותו שיחזור ויתפלל כיון שכבר התפלל מוסף דיו באופן שאין מדבריו הכרע. ועיין בס' חסד לאלפים סי' ק"ח או"ב שכתב וז"ל וכן אם לא נודע לו בשחרית שהיה ר"ח ונודע בחצי היום יתפלל תיכף מוסף ואח"כ מתפלל מנחה שתים וי"א שכיון שהתפלל מוסף א"צ לחזור ולהתפלל תפי' שחרית לכן יתפלל שחרית נדבה עכ"ד. ואם באנו לומר שיתפלל נדבה כמ"ש החס"ל ז"ל אזי מוכרחים אנו שנכניס עצמנו בסלע המחלוקת אם בזה"ז יוכל האדם להתפלל בתורת נדבה או לא. דהנה כבר ידוע מ"ש ה' חיי אדם סוף כ' כ"ז דבזה"ז אסור להתפלל נדבה גם בספק התפלל אסור לחזור ולהתפלל יע"ש הטעם. גם בפסקי תוס' הוב"ד בס' הרא"ר ז"ל סי' ק"ח סק"ה כתב דבזה"ז אין להתפלל אותם בתורת נדבה וכו' וכ' שהאחרונים לא הזכירו זה ע"ש. האמנם ה' פתה"ד ז"ל שם סוף או"ג כתב וז"ל מיהו עיין לה' תוס' שבת ז"ל בתחי' ספרו שכתב דלפי מ"ש מורם ז"ל בהגהה לעיל סי' ק"א דהאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כונה היה נראה דאין להתפלל נדבה מיהו י"ל דוקא בתפי' חובה אמרינן הכי משא"כ בנדבה יהיב דעתיה לכוין ע"ש ה"ה בהך דקמן דיהיב דעתיה ומתפלל בנדבה עכ"ד:

שו"ר לה' מוהרח"ף ז"ל בס' לב חיים ח"ב סי' קס"ט במי ששכח בר"ח והתפלל תפי' חול שלא אמר יעלה ויבוא בעבודה וגם לא התפלל תפי' מוסף ולא נזכר עד זמן תפילת מנח"ק דהבי"ד הרמ"ע והרשב"א והחיד"א ז"ל וכתב דהנראה נכון בעיני לצאת כל הדעות דיתפלל תפי' מנחה בלחש בצבור ובחזרה יכוין לתשלומין בעבור תפי' שחרית דאע"ג דש"ץ הוא מכוין לתפי' מנחה וזה מכוין לתפי' תשלומין יצא כמ"ש הברכ"י בא"ח סי' ק"ח ואח"כ יתפלל תפי' מוסף ועיין להברכ"י שם שכתב בהדיא שכח ולא התפלל שחרית ומוסף ונזכר במנחה יתפלל מנחה ואחריה מוסף ואח"כ תפי' שחרית ואם התפלל מוסף קודם מנחה יצא יע"ש עכ"ד. ולצד שלא הזכיר יעלה ויבוא בשחרית ולא נזכר עד שהתפלל מוסף נלע"ד מאחר דסו"ס איכא פלוגתא בזה הגם דגדולי המורים ס"ל דיתפלל מנחה שתים עכ"ז אם אפשר לו לעשות כתיקון מהרח"ף ז"ל דבחזרת מנחה יכוין לתשלומין של שחרית מוטב ואם לאו אי"צ לחזור דסב"ל ושב ואת"ע. דאפי' כלפי מרן ז"ל דקבלנו הוראותיו אמרי' כן סב"ל ואפי' יחיד נגד רבים וכמו שהארכתי בזה בס"ד במ"א לקמן בדיני ברכות יעו"ש:

סימן ה

אות א' הרב אליא רבא בסי' קכ"ג אות ו' הק' על מורם והלבוש ז"ל שכתבו דהש"ץ ימתין כדי הלוך ד"א קודם שיחזור למקומו להתפלל בקו"ר דהם כ"כ עפ"י מ"ש הב"י ז"ל לשון הרשב"א ז"ל אבל בעיקר לשון הרשב"א מההפרש שכתב משמע דדעתו שיכול לחזור מיד ואי"צ להמתין ד"פ והאריך לפרש דברי הרשב"א שכתב ושמעתי שש"ץ שלהם עושין כן וכו' וכתב דיש חסרון וטעות בתשו' זו יעוש"ב. ומצוה להביא מן ההדיוט מה שנלע"ד בכונת דברי הרשב"א ז"ל דאיהו ס"ל דיכול הש"ץ לעשות כן ר"ל דיחזור מיד למקומו. וסיים דאדרבא נר' שצריך לעשות כן שהרי כשהתפלל לעצמו צריך לעשות ג"פ ואם לא עשה כן הרי אמרו שהוא כמי שלא התפלל וא"כ כיון שהש"ץ ג"כ צריך לעשות ג"פ צריך לחזור מיד למקומו כדי להתפלל בקו"ר ומה שסיים ושמעתי מאחד מגדולי האשכנזים שש"ץ שלהם עושין כן שממתינין במקומן כדי מהלך ד"פ. היינו שעושין כן שממתינין במקומן במקום שסיימו תפילתן שהתפללו בלחש ואינם פוסעין ג"פ לאחוריהן להקל משום טורח צבור דסגי שימתינו במקומן כדי הילוך ד"פ. וזה הביא אותו הרשב"א מה ששמע שש"ץ של האשכנזים עושין כן בדרך אגב אבל איהו ס"ל דגם הש"ץ צריך לעשות ג"פ ושעי"כ צריך לחזור מיד למקומו. וחזר הרשב"א ז"ל לדבריו הראשונים שאמר דחוזר מיד למקומו וליכא משום השב ונתן הפרש בין יחיד לש"ץ כנ"ל יותר בכונת דבריו מלהגיה ולומר דיש חסיר ויתיר בדבריו וכמו שכ"כ בספרים דטפי עדיף לישב דברי הראשונים ז"ל בפי' שונים מלהגיה בדבריהם אם לא ע"צ ההכרח:

ב' עוד ראיתי להא"ר ז"ל בסי' נ"ה דעמ"ש שם בש"ע ס"כ צריך שלא יהא מפסיק טינוף או כותי וכתב המג"א ז"ל שרצ"ל עבודה זרה אבל עוע"ז אינו מפסיק. איהו ז"ל פליג עליו וכתב וז"ל וליתא דמב"י ולבוש מבואר דמפסיק ע"כ. ואחהמ"ר ת'ם אני ע"ד דבלבוש כתוב ע"א ואדרבא לשון זה נוטה לומר עבודת אלילים מדלא כתב עוע"א וכ"כ ה' דב"ש ז"ל סי' קפ"ט בפי' דהיה דעתו להגיה שבמקום מילת כותי היה כתוב בית ע"ז או עכו"ם כמו שכתוב בס' הלבושים שם ר"ל בית עכו"ם שהיה מפסיק במילואה בין ב"ה ובין בית המונח ע"כ יעו"ש. גם הרב"ד ז"ל בסי' ל"ב פליג על המג"א והבי"ד ה' מחב"ר ז"ל שם ע"ש. ויש להעיר ע"ד הרב"ד ז"ל שאחר שהביא דברי המג"א וכתב עליו דאינו יודע מניין לו כי בב"י כתוב גוי בהדייא סיים בדבריו וכתב ועיין בדב"ש סי' קפ"ד ע"כ. דנר' מזה דהוא מבין דהדב"ש ז"ל ס"ל דגוי מפסיק כמ"ש הוא ז"ל והוא קשה דאדרבא נהפוך הוא וכמו שכן הוא מבואר שם בדבריו. ועיין בבאה"ט ובס' בתי כנסיות בסי' זה שכ"כ יעו"ש. ואם נאמר שכן היא כונתו במה שציין ע"ד לומר דשם כתב להיפך. זה אינו מדרך הפוס' והמחברים ז"ל לכתוב כן בסתם אחר שהם בתחילה פליגי על הזולת בפירוש כנודע. ועיין בלבושי שרד בסעיף הנ"ל דכתב על דברי מרן דמשמע דדיעה ראשונה עיקר מדכתב דיעה זו בלשון י"א וכו' ע"ש. וכעת אני הדל לא ירדתי לכונת דבריו דלענ"ד ליכא פלוגתא בזה כאשר יראה הרואה ומ"ש בלשון י"א הוא משום שכן דרכו של מרן ז"ל בש"ע לכתוב סברא שלא נמצאת בהרבה פוס' בשם י"א אעפ"י שאין חולק עליה כאשר הסמ"ע ז"ל כ"כ בסי' י"ז וכ"ו סקי"ג ול"ה סק"י וכללא כליל לן כהכי ע"ש. ומאי שבא ציו'ן בדבריו על רמ"א ז"ל והמג"א סק"ג שבסי' ע"ו אנכי לא ראיתי שם רמז מזה כלל כיעו"ש:

וראיתי להביא כאן מ"ש אצלי זה ימים מקדם בהרחבה בהאי כללא דמרן ז"ל בש"ע חו"מ סי' קע"ה בדיני מצרנות ס"א כתב וי"א אפי' אם הוא מצרן מסלקו השותף. ותמה הסמ"ע שם עליו דלמה כתב האי דינא בשם י"א דלא מצא מי שחולק ע"ז. והש"ך כתב שם דהרא"ש כתב בשם רש"י דאם כבר קנאה המצרן השותף אינו יכול לסלקו עוד. ובזה יתיישב תמיהת הסמ"ע והבי"ד הבאה"ט שם. ואנכי הדל קל"ט מאחר דהוא ז"ל בעצמו כתב בסי' י"ו וסי' כ"ו סקי"ג וסי' ל"ה סק"י דדרך המחבר לכתוב וימ"ש אף דאין בו מחלוקת א"כ מאי קק"ל הכא. וגם על הש"ך ק"ל לפי"ד החיד"א ז"ל בברכ"י ח"מ סי' ט"ז ועי' במה שאכתוב לקמן ע"ד הרב י"מ ז"ל במ"ש בדעת הש"ך ז"ל. ומ"ש דהרא"ש כתב בשם רש"י דאם כבר קנאה המצרן וכו' ולאפוקי מפירש"י וכו' והרא"ש לא כ"כ ע"כ. אחהמ"ר דעתי קלה לא כן נוטה די"ל דמ"ש הרא"ש ומסתברא מה"ט דאף אם קדם המצרן מסלק ליה שותף הוא גם אליביה דרש"י ז"ל. ומוכרחי' אנו לומר שכן הסמ"ע ז"ל הבין בדבריו ולזה כתב דלא מצא מי שחולק ע"ז ושכ"כ הב"י ז"ל בפי' וז"ל ואפי' אם קנאו המצרן וכו' בפ' הנז' כתב הרא"ש כן לדעת רש"י וכתב דמסתבר הכי וכתב ר"י דכן עיקר ע"ש וכ"כ ה' פני אהרן בסי' כ"א ע"ש. אחכ"ר לה' בע"ח חח"מ ח"א סי' קי"ב דתמה על הסמ"ע כן ושוב כתב דלק"מ דל"כ ה' ז"ל כלל זה אלא כשמתחיל בדין אחד ואומר ימ"ש בלא וא"ו העטף אבל כאן דכתב וי"א בוא"ו העטף ודאי שכונתו שיש מי שחולק וכו' ע"ש:

ות'ם אני ע"ד דהרי בסי' כ"ו ול"ה מרן ז"ל כתב הדין בל' וימ"ש בוא"ו העטף ועל שניהם הוא אומר הסמ"ע ז"ל כלל זה שכן דרך המחבר וכו' אף דליכא פלוגתא. הרי דהסמ"ע מריה קמא דהאי כללא לא סבירא להו לחלק בין היכא דכותבו בוא"ו העטף להיכא דכותבו בלא וא"ו העטף דבכולהו איתיה להאי ללא. והיותר תימה דבסי' מ"ג גבי שטר שכתוב בשבת דכתב שם מרן וימ"ש דאם אמר אשתבע לי וכו' והכנה"ג ז"ל שם בהגה"ט אות כ"ח כתב לא מצאתי חולק בדברי הבעה"ט והב"י בס' הקצר כתבו בל' ימ"ש הוא כפי דרכו וכל סברא שאינו מוצא שנזכר ג"כ בשאר פוס' כותב בל' ימ"ש כמ"ש הסמ"ע סי' י"ו ובמקומות אחרים ע"כ. הרי דהוא בעצמו ס"ל בדעת הסמ"ע בהאי כללא שנתן דליכא חילוק בין היכא שכתוב בו וא"ו העטף ללא כתוב בו וא'ו העטף. ועיין בס' ריח שדה ד' כ"ו ע"א דרצה לחלק חילוק זה בדעת הסמ"ע וחזר בו מדברי הכנה"ג שבסי' מ"ג הנ"ל דס"ל שאין חילוק וגם מדבריו בחו"מ סי' ת"ך הגה"ט אות ט"ל דמוכרח דס"ל דלא שנא ע"ש. באופן שדבריו שבס' בע"ח הם תמוהים. ובודאי שהר"ש ז"ל לא שלטו עיניו בדבריו שבס' בע"ח הנ"ל דאילו ראה אותם היה מקשה ע"ד מיניה וביה וכנ"ל. שו"ר דהמט"ש ח"א סי' כ"ה בכללי הקי"ל אות כ"ד הק' על הכנה"ג כן ממקומות אחרים דהוא סותר א"ע יעו"ש. ועיין בס' משק ביתי בכללי מרן בש"ע ז"ל באות מ"ג. והרב אגורה באהלך ד' נ"ח ע"ד חילק כן בין וא"ו העטף וכו' וגם ה' מחזה אברהם ד' ל"ג ע"א הבי"ד מרן בש"ע או"ח סי' כ"ה דסתם בתחי' ושוב כתב וימ"ש וכו' ותמה עליו וכו' וכתב דלכאורה נר' להגיה אות הוא"ו וצ"ל ימ"ש וכו' ובזה לק"מ ע"ש דנר' דהוא ג"כ מחלק בזה ויש לתמוה עליה מכמה מקומו' הכתוב בהם וימ"ש ונראים הדברים בהם דלא לחלוק הם באים. ועיין בס' מאמר מרדכי שם בסי' כ"ה דבתחי' רצה לחלק בזה וסיים וז"ל אמנם באיזה מקומות ביו"ד מצאתי שכתב מרן ויש בוא"ו אף במקום שאינן חולקין ע"כ. וה' לבושי שרד שם כתב ע"ז וז"ל וימ"ש אין זה לשון פלוגתא אדלעיל ואין חולק כלל רק לפי שכתב תחי' שיניח ש"ר קודם שיכרוך והיינו כדי למעט ההפסק בין ש"י לש"ר לכן יש שרצו למעט עוד ההפסק ומוציאים תחי' ש"ר מהתיק וכו' לכן כתב דזה אסור משום דהוי כמעביר על המצוה ע"כ. ואין לידחק בצריכות הזה מאחר דבכמה מקומות כותב מרן וימ"ש בוא"ו אף שאינן חולקים וכמ"ש המאמ"ר וכנז"ל. וכלל הסמ"ע איתיה גם היכא שכותב מרן בתחי' בסתם ושוב וימ"ש בוא"ו העטף ומ"ש הר"ש ז"ל שם איברא שלא מצאנו וכו' אך מצאנו להסמ"ע בסי' הנז' וכו' ומהכא לא משמע אלא כשכותב מרן ימ"ש בלא וא"ו וכו' ע"ש. כבר כתבנו דהסמ"ע בעצמו בסי' כ"ו ול"ה דכתב שם מרן בל' וי"א וימ"ש כתב ע"ז הסמ"ע שם דדרך המחבר לכתוב כן אף דליכא פלוגתא כמש"ל בסי' י"ו ס"ב וכו' ע"ש. גם מ"ש הר"ש ז"ל דהכלל כך הוא היכא שראינו מי שחולק בזה אמרי' דמ"ש ימ"ש לחלוק והיכא שראינו שאין מי שחולק על ס"ז אמרי' דלדרכו אזיל לפי שהיא ס' יחידית ואין מי שיחלוק עליה ע"ש. כבר קדמו בזה הכנה"ג חח"מ סי' ת"ך. ולפי דבריהם אזד"ל תמיהת ה' י"א חאה"ע ח"א ד' צ"ו ע"ב שתמה דאיך כתב מרן ז"ל הסברא ההיא בשם ימ"ש כאילו היא הלכה פסוקה והלא כמה חולקין יש עליה ע"ש וכפי דבריהם ל"ק ול"מ:

והחיד"א ז"ל בס' שער"י בתשו' בד' ט"ו ציין על כמה רבנים דס"ל דבמקום שכותב מרן ימ"ש מוכח דאיכא מאן דפליג והן בכלל ציין על ה' בנ"י דקל"ט ריש ע"ג ותמה עליהם דאשתמיט מנייהו כלל הסמ"ע וכו' ע"ש. ובעוניי תמהתי על המראה דהרי הבנ"י ז"ל שם כתב להיפך דשם הביא בשם מוהרש"ה ז"ל דתמה על מרן איך כתב הסברא ההיא בל' י"א כיון שאין חולק עליו ותירץ דאי מהא ל"ק שכן דרכו של מרן שכותב ס' שאינה מפורשת בשם י"א אעפ"י שאין חולק עליו. וכ"כ בד' מ"ח ע"א וכ"ח ע"א ופ"ז ע"ג. ומה שהק' בד' פ"ז היא מיתרצת ע"ד מ"ש הר"ש עמ"ש הרבני' בד' מ"ח ע"ש דנראה דגם הרבני' ז"ל ס"ל להאי חילוקא דכתב הכנה"ג והר"ש מכח מ"ש בד' קל"ט תיבת אעפ"י כנ"ל:

וזאת היא שקל"ט על הכנה"ג בחיו"ד סי' קכ"ב הגב"י אות ט"ל דתמה על מרן שם שכתב הדין בל' ימ"ש כיון דליכא חולק והניחה בתימה ע"ש. דהוא סותר א"ע דבכמה מקומות כייל לן לכללו של הסמ"ע וס"ל כן כנז"ל וכ"כ בשכנה"ג או"ח בכללים בדרכי הפוס' אות ל"א. וה' שע"י ז"ל בנ"ז הק' עליו דאשתמיטתיה כלל הסמ"ע ולא העיר עליו שהוא סותר א"ע וכנ"ל:

וכל לגבי דידי יש לי להעיר על הסוברים דכשכותב מרן וימ"ש הוא דצריך לומר דאיכא דפליגי ודלא כהסמ"ע שהרי בחיו"ד סי' קי"ח ס"ח כתב מרן וימ"ש שאם הוא חשוד לאכול דברים שאין דרך הרבים להקל בהם אף הוא חשוד להחליף. ובסי' קי"ט ס"כ כתב זה הדין בסתמא כיעו"ש. ואם איתא כדבריהם ז"ל לא הו"ל למרן ז"ל להביאו בסתמא בסי' קי"ט. ועיין בס' מסגרת השולחן על יו"ד סי' קי"ט מ"ש על ס"כ. וה' שולחן גבוה ביו"ד סי' שפ"ט ס"ח עמ"ש מרן ימ"ש דהאידנא ליכי איסור גיהוץ וכו' כתב שם מפני שהסמ"ג חולק על הטור כתב רבינו בל' הזה ימ"ש ולא סתם וממילא משמע דיש מ"ש דלא פלוג רבנן ע"כ. ומלבד שאין מוכרח זה שהסמ"ג פליג די"ל שהוא מודה בזה ומ"ש ומ"מ משמע שם שרבא היה מחמיר כרשב"א בגיהוץ אף שהיה בבבל ע"כ. היינו לומר דמצד החומרא היה מחמיר רבא בזה וכל הרוצה להחמיר כוותיה תע"ב וזהו כונת מרן הב"י ז"ל שהבי"ד ולא לומר שהוא פליג. עוד בה דדבריו הם נגד דברי הסמ"ע ואשתמיט מיניה כללו ז"ל:

ועיין לה' יד מלאכי בכללי הש"ע אות י"ב שציין על הספרים שכתבו ככללו של הסמ"ע ובכלל ציין על הפר"ח יו"ד סי' קכ"א סקט"ו ע"ש. ות'ם אני ע"ד שהרי הפר"ח ז"ל שם כתב בהיפך וז"ל ואעפ"י שכתב אח"כ שימ"ש שאם הכף של מתכת משערים בכולו ליתא להך דינא משום דהויא ס' יחידאה ולפיכך כתבו בשם ימ"ש וגם מתחי' סתם היפך זה ודעתו כסתם וכן בס"ז כתב וכו' הרי לך שדעת המחבר היפך סברת הימ"ש ע"כ. עו"כ הי"מ ז"ל שם ודע דלאו מילתא פסיקתא וכו' ובכלל ציין על הש"ך ז"ל סי' קכ"ו ס"כ דתמה למה זה כתבו בל' ימ"ש ע"ש. גם זה תימה דעיניך הרואות שם דאחר שתמה כתב וז"ל ואולי גם כונת המחבר במ"ש ימ"ש כיון דלא מצא דין זה מבואר בפי' בשאר פוס' ע"ש. וגם בסי' ס"ו אחר שתמה כתב ואפשר משום דלהאריך זמן הפרעון נקטיה בל' ימ"ש שאין זה מבואר בש"ס ובפוס' ע"ש. גם בסי' קכ"ד סק"י כתב שם וז"ל לפי שלא הביא בב"י אלא הרשב"ץ שכ"כ לכן כתב דין זה בשם ימ"ש וסיים שם דדין זה הוא ברור וכו' ע"ש. באופן דמהמקומות שציין הי"מ ע"ד הש"ך אין מהם הכרח וראיה דלא ס"ל להאי כללא ולע"ד אדרבא הדעת נוטה להיפך דמפני שס"ל כן לכן יש מקומות דהוק"ל על מרן דמאחר שכל הפוס' ס"ל כן וגם הוא מוכרח בש"ס למה זה כתבה בל' ימ"ש והניחה בצ"ע וכמ"ש הפר"ח ביו"ד סי' פ"ג ויש מקומות שהוק"ל ע"ד ותירץ כנז"ל שהוא מוסכם כפי הכלל הנ"ל ואין ראיה מדבריו כ"א ממ"ש ביו"ד סי' שכ"ה סק"ה כאשר יראה הרואה, ועיין בס' בנ"י ד' מ"ח שכתב ואע"ג דכתב בלשון וי"א לא שיש חולקים אלא כך דרכו שכותב סברא שאינה מפורשת בס' הפוס' וכמ"ש בכמה מקומות הרב בעל מ"ע והרב בעל ש"ך ע"כ. ובודאי שס"ל דלא שנא בין אם היא כתובה בוא"ו העטף בין אם היא בלא וא'ו העטף וכמ"ש הכנה"ג בח"מ סי' ת"ך וכנ"ל:

עו"כ שם הי"מ וז"ל ואף גם זאת כשהיא סברא יחידית דוקא. אבל אם ב' או ג' מהפוס' ס"ל הכי לא יתכן לכותבו בשם ימ"ש ע"כ. סלח נא אנכי מבקש שהכנה"ג חח"מ מ"ב סי' ס"ב בהגה"ט אות ב' כתב דמורם ז"ל במפה דרכו כדרך הב"י בס' הקצר לכתוב סברא שלא מצאה אלא באחד או ב' פוס' בשם ימ"ש אעפ"י שאין חולק עליה ע"ש הרי לך שס"ל דגם בשנים עלתה לו לכותבה בשם ימ"ש. ואיהו ז"ל בעצמו ציין ע"ד הכנה"ג האלו:

עו"ר לו שם דכתב וז"ל וכן תמצא עוד ביו"ד סי' ל"ח דכתב ימ"ש בדין שהרשב"א חולק עליו ע"ש וכפי מש"ל בשם הכנה"ג והר"ש ז"ל שאמרו דכשאנו רואים שיש מחלוקת, אמרי' דכתבו בל' י"א או ימ"ש לחלוק וכו' א"כ תו ליכא ראיה משם ובזה ניח"ל למקומות אחרים דכוותה. ולע"ד יש להביא ראיה לדבריהם מדברי הש"ך ביו"ד סי' פ"ג ס"ק י"ט וכ' יעו"ש:

כל זה היה כתוב אצלי בכ"י מקודם זה זמן כמה שנים והן עתה נד"מ ס' שדי חמד וראיתי לו בכללי הפוס' סי' י"ג אות כ"ג דהאריך בזה הענין אם כתוב בוא"ו העטף או לא יעו"ש. גם שם באות כ"ב הבי"ד הי"מ במה שציין על הפר"ח יו"ד סי' קכ"א וכתב עליו דלא ירד לסוף דעתו דהפר"ח ז"ל לא מיירי בהכי התם ע"כ. ולע"ד מהראוי הוא להקשות עליו דשם הפר"ח ז"ל כתב להיפך וכנ"ל:

סימן ו

נפילת אפים. עיין בס' ב"ד א"ח סי' נ"ג דכתב בשם השכנה"ג דנוהגים שלא לומר נפ"א בי"ד אייר מפני שהוא פסח ב' וכתב שכן הוא המנהג פשוט בסאלוניקו אך ביום ט"ו אייר חלוק המנהג יש אומרים בו נ"א ויש שאין אומרים בו. ובודאי טעמייהו משום ספיקא דיומא דכה"ג כתב שם אות י"א במה שאין אומרים נ"א בי"ג בסיון דאע"ג דבקאינן השתא בקביעא דירחא מ"מ כי היכי דלא ליתו לזלזולי ביוט"ב. ועו"כ שם שהנוהגים לומר נ"א בי"ג סיון טעמייהו הוא דלא שייך לומר דלא ליתו לזלזולי אלא כשהוא בו ביום אבל כשאינו בו ביום לא אתו לזלזולי ביה. וטעם זה שייך ג"כ בט"ו אייר דהנוהגים לומר בו נ"א הוא משום דלא שייך דלא ליתו לזלזולי כשאינו בו ביום וכ"ש הוא דהתם שספק מחמת חג השבו' אמרי' הכי כ"ש הכא דאין הספק נמשך מחג הפסח אלא הוא תלוי בקביעא דירחא של ר"ח אייר שהוא חדש אתר. ומ"מ היה נר' דבר ק' לנהוג קצתם הכי וקצתם הכי משום לא תתגודדו ולא היה אפשר למחות באחד מהם אעפ"י שיותר היה ראוי לומר נ"א לכן הייתי נמשך אחר הש"ץ עד היום שנת התפ"ד שגזרו תענית בט"ו אייר מפני הדבר וכו' ולכן אני אומר שמכאן ואילך ראוי למחות במי שא"א נ"א בט"ו אייר וכו' עש"ב:

ואנכי העבד ת'ם אני ע"ד דלע"ד ט"ו אייר אינו נכלל בכלל ספק שלא לומר בו נ"א ובודאי מה שבעיר סאלוניקו יש שאינם אומרים בו נ"א לע"ד איני רואה להם על מה שיסמוכו וזה נמשך משאר עמא דארעא שהם אינם רוצים לומר וידויים ותחנונים אבל ליר"ש והת"ח לא יכנסו בספק זה שלא לומר בו נ"א. וה"ט דמאחר דמה שאין אנו אומרים נ"א בי"ד אייר הוא משום שאנו עושים זה לזכר בעלמא למי שהיו טמאים בפסח א' ועושים את פסח ב' והעושים את פסח ב' הם יושבים בתוככי ירושלים ויודעים בבירור אימתי הוא י"ד וליכא ספיקא לגבייהו כלל ויושבי חו"ל והאנשים שעשו פסח א' ליכא לגבייהו שום מעליותא כלל ליום י"ד אייר ומה שאנו א"א נ"א ביום י"ד אייר עכשיו הוא זכר בעלמא לאותם שהיו עושים פסח ב' ואין מהראוי שלא לומר ג"כ בט"ו ולעשות ב' ימים זכר וקצת דמיון לזה מ"ש רז"ל איהו גופיה גזירה ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה והוא רחוק מהדעת מאחר דבזמן שהיה בהמ"ק והרוצים לעשות פסח ב' תוככי ירושלים ליכא ספיקא לגבייהו כלל גם האחרים שהם עושים זכר להם אין להם ליכנס בספק כלל וז"פ:

ואעיקרא דמילתא אמינא דבענין י"ד אייר אין נכלל בכלל ספק שמא ט"ו באייר הוא י"ד באייר יען דכל מה שאנחנו במקומות אחרים נכנסים בספק ועבדינן תרי יומי מספק כגון בפסח וסוכות ושבועות הוא משום דר"ח של אותו החדש הוא יום אחד כגון חדש ניסן שר"ח שלו היא יום א' ולכן ביום ט"ו ניסן יפול בו הספק דשמא הוא י"ד בחדש והיינו שהיה מהראוי שיהיה ר"ח של אותו החדש ב' ימים ויום הראשון הוא לתשלום חדש שעבר ויום הב' הוא למנין תחי' החדש ולפי"ז יהיה יום ט"ז הוא יום ט"ו ולכן עושים ב' ימים מספק. וכן ג"כ בחדש תשרי דר"ח שלו הוא יום א' נופל ספק זה ולכן עושים חג הסוכות ב' ימים מספק. גם בר"ח סיון דר"ח שלו הוא יום א' נופל ספק זה ולכן עושים חג השבועות ב' ימים מספק. משא"כ בחדש שר"ח שלו ב' ימים ומונים אנחנו לחדש הבא מיום הב' תו ליכא ספיקא כלל לומר שיעשו ב' ימים מספק. וא"כ בחדש אייר שתמיד הוא עכשיו ר"ח שלו ב' ימים ויום הראשון הוא נחשב לתשלום חדש שעבר וחדש אייר נמנה מיום הב' של ר"ח תו אינו נכנס בכלל ספק לומר שיעשו בו י"ד וט"ו שלא לומר בשניהם נ"א משום ספיקא דיומא ולכן לבי אומר לי דמה שנמצא בעיר סאלוניקו אנשים שא"א בט"ו אייר נ"א אין להם ע"מ שיסמוכו. ומהתימה על הרב"ד ז"ל שלא העיר מזה:

ומעתה כפי האמור עולה למה שראיתי במרדכי דמגילה פ' א' שכתב וז"ל ומה שלא נהגו לקרות המגילה ביום י"ד ויום ט"ו מספק בזה"ז כדעבדינן ביו"ט י"ל משום דדילמא י"ד נקבע בזמנו ואיכא בט"ו משום ולא יעבור ואעפ"י שקראו כבר איכא איסורא בעלמא משום בל תוסיף ואפי' אי משום בל תוסיף ליכא הואיל ולאו זמן קריאה הוא מיהו איסור איכא הואיל ומכוין לקריאה ותנאי לא שייך הכא. א"נ יש כאן משום בל תוסיף דהא זימניה הוא אי מיתרמייא ליה מבני מוקפין חומה והיה יכול להוציאם י"ח ודוקא משום איסור מלאכה נהוג ב' ימים ואנן בקאינן בקביעא דירחא ובקריאת מגילה לא נהוג ע"כ. והפר"ח ז"ל בסי' תרפ"ח תירץ לזה דהויא ספיקא בדרבנן ולא תקון וסיים ואפי' תימא דדברי קבלה כד"ת דמי כבר תי' המרדכי דכיון דאנן בקאינן בקב"ד וכתיב ולא יעבור לא עבדינן ע"כ. והרד"א ז"ל בסדר תפילת פורים הביא בשם בעל משמרת המועדות שכתב מפני מה אין אנו קורין שני ימים מגילה מספק וי"ל מפני שאינה מן התורה אלא מדב"ק והם אמרו לעשות יום אחד והם אמרו חשבון המולדות. ועוד י"ל כי לא יעבור כתיב וכיון שעיר שדינה לקרות ביום י"ד אין לה לקרות ביום ט"ו כ"ש הקורים בט"ו אין להם לקרות בי"ו משום לא יעבור. ועוד י"ל ממה נפשך הוא יוצא י"ח אם היום י"ד כבר יצא וגם י"ג ה"נ דיצא כיון שקראה ע"כ יעו"ש בדבריהם. ואנא עבדא בהורמנותייהו דרבנן תקיפי אחהמ"ר אמינא דמאחר דחדש אדר עכשיו עושים ר"ח שלו שני ימים ומנין החדש הוא מיום הב' תו אינו נכנס בכלל ספק לעשות ב' ימים י"ד וט"ו משום ספיקא דיומא וכנ"ל ואין מן הצורך עוד להתירוצים הנ"ל:

ועיין בס' שולחן גבוה בסי' הנ"ל שהבי"ד המרדכי הנ"ל ודברי הרד"א ז"ל ושוב כ' דהלבוש כתב דהאידנא הכל צופים למקרא מגי' בקביעות הפסח ויבואו לעשות הפסח אם תקדים קריאתה לסוף ל"י של קריאה ונמצאו אוכלים חמץ בימים אחרו' ש"פ הילכך אין קורין אותה אלא או בי"ד או בט"ו האי כדיניה והאי כדיניה. וכתב עליו שדבריו אלה הם דברי הש"ס בריש מגילה ופירש"י שם. ושוב כתב דהאמת יורה דרכו דדוקא במילי דאוריתא תקנו חכמים על הספק אבל במילי דרבנן לא תקנו על ספיקו הילכך אין קורין על הספק אלא בזמנה דאנן בקאינן בקביעא כמ"ש המרדכי הנ"ל לחד תירוצא ותירוץ זה עשה בעל הפר"ח עיקר עכ"ל:

ודבריו ז"ל שגבו ממני דנר' מדבריו שמבין בהלביש ז"ל שהוא בא לתרץ קו' המרדכי והרד"א ז"ל דלמה אין אנו קורין שני ימים מגילה מספק. והריאה יראה בדברי הלבוש שלא נכנס בענין זה כלל כ"א דלמה בזה"ז אין קורין בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו כמו בזמן הבית וע"ז כתב כדי שלא יבואו לטעות בימי פסח ויאכלו בימים האח' חמץ לכן אין עושין בזמה"ז כ"א יום י"ד או ט"ו ע"ש. וא"כ מהו זה שכתב דברי הלבוש אחר שהבי"ד המרדכי והרד"א ושוב כתב דהאמת יורה דרכו וכו' גם מה שהבין בדברי המרדכי שהם שני תירוצים אחהמ"ר לבבי לא כן יחשוב כ"א שהוא תי' א' דאיכא משום לא יעבור ואעפ"י שקראו כבר איכא איסורא בעלמא משום בל תוסיף והוק"ל ע"ז דליכא ב"ת הואיל ולאו זמן קריאה הוא ותי' ע"ז דמיהו איסורא איכא הואיל ומכוין וכו'. ועו"כ א"נ יש כאן ב"ת דהא זימניה הוא אי מיתרמיא ליה בני מוקפין להוציאם י"ח והו"ל זימניה ודוקא משום איסור מלאכה נהוג ב' ימים וכו' זת"ד תירוצו כאשר יראה המעין שם בדבריו:

ובעיקר דברי המרדכי שכתב ודוקא משום איסור מלאכה נהוג שני ימים. אנכי הפעוט לא ירדתי:

לסוף כונתו בזה דאם כונ' היא לומר דבני עירות העושים ביום י"ד שהם אסורים במלאכה בי"ד וט"ו. קשה שהרי בגמ' ד' ה' ע"ב אמרו שם בפי' דמלאכה לא נאסר כ"א ביומו ביום אחד ותו לא ודוקא היכא דנהוג איסור ביומיה דוקא. אבל איסור מלאכה דנהוג בשני הימים לבני עיירות וכרכים לא נמצא זה כלל. והרד"א ז"ל כתב דהנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בט"ו ג"כ והבי"ד הד"מ ז"ל. ואין להביא ראיה מהם לאסור גם להאנשים לאסור להם מלאכה בב' הימים דנודע שהנשים בכל דהו ניח"ל ליבטל ממלאכה וראיה לזה ממ"ש הרד"א ז"ל שם דבשנה מעוברת בי"ד וט"ו מאדר הראשו' מתפללים כמו ביום ב' של פורים שאמרנו וגם הנשים נוהגות שלא לעשות בהם מלאכה ע"ש. ואינו עולה על הדעת וגם לא אמרו אדם מעולם שגם האנשים הם אסורים במלאכה בי"ד וט"ו של אדר הראשון ומינה ג"כ בשאר השנים שנוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה גם בט"ו אין למילף מהם גם לאנשים לאסור להם מלאכה גם בט"ו. ובמוהרי"ל בה' פורים כתב וז"ל אמר מוהר"ש למ"ד שלא לעשות מלאכה בפורים אסור ג"כ לכתוב בב' ימי פורים דהוי נמי מלאכה ומוהר"י סג"ל היה כותב תשו' על שנשאל אליו וכותבם על הסעודה של פורים כשישב בשולחן ע"כ. ואפשר דדברי מוהר"ש ז"ל הוא למקומות שמספק"ל ועושים ב' ימים מספק ונוהגים איסור במלאכה:

וראיתי להתה"ד ז"ל בסי' קי"ב שהתיר בתפירות וציורים לצורך שמחה בפורים ממ"ש בג' באתריה דר' נהוג איסור ורבי נטע נטיעה של שמחה אלמא אפי' מלאכה גמורה לשמחה מותר. והוק"ל מדברי אשר"י פ"ב דמגילה דמייתי ירוש' אהא דתנן היה כותבה ודורשה הדא אמרה דפורים מותר בעשיית מלאכה פי' מדשרי לכתוב המגילה ומאי הוכחה היא זו דילמא משום דמלאכת שמחה היא כתיבת המגילה וכו'. ויישב דלא בעי לאורויי אלא שלא קיבלו עליהם יו"ט ממש דאי הוה יו"ט ממש הוה איסור לכתוב יעו"ש. ובודאי דלא שלטו מאו"ע דהתה"ד ז"ל בעיקר דברי התלמוד ירוש' בשורשם דשם אח"כ אמרו נימא בי"ד לבני כרכים ר"ל שחל פורים שלהם בשבת ומקדימין וקורין בי"ד שאין המלאכה אסור אלא פורים בזמנו. ולפי אוקמתא דהירוש' נר' דס"ל דפורים בזמנו אסור במלאכה ואוקמתא דידיה לא מיתוקמא שפיר. ושם בירוש' בפ"א ה"א אמרו דנטע הוא פליג עמ"ש רשב"ן דיו"ט מכאן שאסור בעשיית מלאכה ע"ש. וגם בתלמוד דידן כתבו דאינו אסור מדינא כ"א מתורת מנהג ובזמנו וכ"כ הר"ן ז"ל בפ"ב שהבי"ד הירוש' היה כותבה וכו' בי"ד בכרכים. וסיים ומהא משמע דאפי' נימא דפורים אסור בעשיית מלאכה אם חל ט"ו בשבת שהכרכים מקדימין לי"ד שהם מותרים במלאכה דלא נאסר במלאכה למאן דאית ליה הכי שהוא אסור כבפ"ק בג' אלא בזמנו ואעפ"י שי"ד זמן קריאה לכל היא. ואיצ"ל לבני הכפרים המקדימין ליום הכניסה שהן מותרין וכו' והא דנקט בירוש' בני כרכין הקורין בי"ד לרבותא נקטיה אעפ"י שהוא זמן קריאה לכל וכו' ומכאן יש ללמוד לדידן דתלוי במנהגא דאפי' באתרא דנהיגי איסורא במקדימין לא מיתסר בסתמא עכ"ל. ואנכי הפעוט יש לי ללמוד בתחי' לשונו כאילו היא אוקמתא חדשה מדידיה כמו שכן נראה מהמשך לשונו והלא דברי הירוש' הם בהכי וכמ"ש הוא ג"כ עצמו בסוף והא דנקט בירוש' ני כרכין וכו' לרבותא וכו' ולא הי"ל לכתוב כן בתחי' לשונו כאילו הוא מדידיה דבר חדש וי"ל. גם בכל בו ה' פורים כתב אעפ"י שאמרנו יו"ט לא קבלו עלייהו כלו' איסור עשיית מלאכה מ"מ אח"כ נתקבל במנהג ומנדין העובר ועושה מלאכה בפורים. והירוש' מוכיח דמותר במלאכה מדאמר היה כותבה וזה נוכל לדחות שזה אפשר בשעת הדחק שלא הי"ל מגילה אחרת לקרות עד שיכתבנה וכו'. ועוד כתב שם בסוף וכבר כתבנו למעלה שאסורין בעשיית מלאכה בקבלת מנהג ע"כ ישראל מעלה שאסורין בעשיית מלאכה בקבלת מנהג ע"כ ישראל ואין לזלזל וכו' ואין איסור מלאכה רק לבני יומן ולאותן שהקדימו לקרות שאסורין ביום י"ד ע"כ. ועין בס' קה"ע דהק' ע"ד במאי דאוקים להירוש' בשעת הדחק וכו' דמהו הלחן הגדול הזה דהא אסיקנא דאיירי בכרכים וכמו שפי' בקונט' וכ"כ הר"ן א"כ בלא"ה אין ראיה מכאן ע"כ:

והפר"ח ז"ל בסי' תרצ"ו הקשה דלשנוייא קמא דגמ' היכי הוה מצי"ל דהוי כיו"ט ואסור במלאכה והא תנן היה כותבה וכו' ואמרי' עלה בירוש' הדא אמרה שהוא מותר במלאכה וי"ל דההיא איכא לאוקמא לבני הכפרים המקדימין ליום הכניסה דאעפ"י שקורין את המגי' מותרין לעשות מלאכה ביום קריאתן ע"כ. וה' קו"א בח"ב חאו"ח סי' כ"ט הק' עליו דהרי בירוש' אמרו תיפתר בי"ד לבני כרכין. ולמה לא תי' תי' הירוש' גם הק' שם על האו"ח דאוקמא בדליכא אחריתי וכו' דלמה הוצרך לזה דהא בירוש' דוחה בסגנון אחר ושוב ציין על ס' שונה הלכות שהק' על הפר"ח כן וכתב עליו דמה שישב אינו מן הישוב ע"ש. וגם בספרו דס"א הוק"ל כן ע"ש. והנה מה שהוק"ל ע"ד האו"ח גם הקה"ע ז"ל הק' כן ע"ד הכל בו וכנ"ל ונודע דרוב דבריו הם מס' או"ח. ומה שהוק"ל ע"ד הפר"ח אנכי בעוניי תירצתי לזה דכו' הפר"ח הוא להק' דלשנוייא קמא דס"ל דהוי כיו"ט ואסור במלאכה מדינא וגם ס"ל לאסור של זב"ז דבני י"ד אסורים בי"ד וט"ו ובני ט"ו אסורים גם בי"ד במלאכה מדינא דהוי כיו"ט והא תנן היה כותבה וכו' ובירוש' בעו למידק מינה דמותר במלאכה. ולשינוייא קמא דס"ל דהוי כיו"ט ובני הכפרים והכרכין אסורין בב' הימים היאך מיתוקם דברי המשנה שאמרה היה כותבה דנר' מזה דמותר ולא אפשר ליה לתרץ כתירוץ הירוש' בי"ד לבני כרכין מאחר דלשנויא קמא ס"ל לאסור של זב"ז במלאכה ובלא"ה בני הכרכין הם אסורין במלאכה בי"ד וט"ו ולכן הוצרך לתרץ ולאוקמא בבני הכפרין המקדימין וכו'. ושו"ר בדברי ה' שונ"ה ז"ל שנתכונתי לדעתו ז"ל בזה ולע"ד דישוב נכון הוא. ומ"ש עו"ש השונ"ה ז"ל דאין להק' על הירוש' דאמאי הוכרח לאוקומא בי"ד לכרכין לוקמה בט"ו ואפי"ה שרי למיכתב כדאמרי' לענין סתו"מ בחוה"מ דכי לית ליה שרי והאריך לישב לזה עש"ב. מלבד דנר' מדבריו בהישוב שיישב דנעלם מיניה דברי האו"ח והכל בו כמ"ש הקו"א ז"ל גם נעלם מיניה דמר דברי התה"ד דכתב ע"ד הירוש' דמאי הוכחה היא וכו' וכנ"ל. ושו"ר להגאון חיד"א ז"ל בברכ"י סי' תרצ"ו שהק' על הפר"ח ז"ל בהרחבת לשון יותר. ואח"כ הביא עוד מ"ש בס' תניא סו"ס מ"א וכתב עליו דאף דדחי לה מ"מ לפי האמת דבירוש' פ"ק אסיק דמותר במלאכה א"כ ההוא דחויא דדחי להאי ילפותא מדתנן היה כותבה וכו' ליתא ומש"ה בס' תניא מייתי דבירוש' יליף מדתנן וכו' דמותר במלאכה ע"כ. ולפום ריהטא נר' דכפי"ד אלו תתישב הקושיא שהק' הקו"א ז"ל על הפר"ח ז"ל וכיעו"ש:

ולא אחשוך פי דבתחילת דברי הקו"א ז"ל שם הוק"ל אני הדל במ"ש הנה קי"ל לאסור של זב"ז דהיינו דבני י"ד אסורים במלאכה בב' הימים ובני ט"ו בב' הימים כך פירשו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ז"ל והוק"ל על פירש"י דתענית דח"י שמפרש לאסור של זב"ז וכו' דמה זה דקאמר דקי"ל לאסור במלאכה בב' הימים וכו' עי"ש. דאדרבא לא קי"ל הכי ולא כן פי' הרי"ף וכו' לענין מלאכה כ"א לענין איסור הספד ותענית. ואם כונתו היא למ"ש בש"ס מעיקרא לא הול"ל כלשון זה הנה קי"ל לאסור וכו' וגם ליכא מהקושי ע"ד רש"י ז"ל דהוא מפרש כפי המסקנא. ודבריו הם מן המתמיהים וצ"י. גם מה שהוק"ל בדברי רש"י ז"ל לא ראיתי בדברי רש"י ז"ל שכתב כן לענין איסור מלאכה כיעו"ש:

וראיתי לה' שמחת יו"ט ז"ל בד' קס"ו סוע"ב דהביא לדברי הריטב"א ז"ל בכ"י לחי' שבת דנר' מדבריו דס"ל לחלק בין היכא דהדבר איהו גופיה עבירה כגון גזל לדבר שאין:

גופיה עבירה כגון מוציא מצה מרה"י לרה"ר דזה מיקרי עובר עבירה וכו' והק' עליו מדאמרו בירוש' פ"ק דמגי' היה כותבה יכו' אם כיוין לבו יצא הד"א שהוא מותר בעשיית מלאכה. דצריך להבין דהא מתני' דיעבד קתני דאם כיוין לבו יצא וא"כ מנ"ל דמותר במלאכה הא י"ל עבר וכתבה באיסור אם כיוין לבו יצא דאיסורא דעבד עבד ועכצ"ל דהכי מייתי דכיון דעבד איסורא בכתיבתה אמאי יצא בדיעבד כיון דהויא מצוה הבב"ע ואם איתא דכל דאין גופה עבירה אלא דאיהו עבר עבירה לא חשיב מהבב"ע ה"נ לא חשיב מהבב"ע כיון דאין גופה עבירה ואילו היה כותבה קודם פורים בהיתר היתה ונמצא דהוא עביד עבירה ומאי ראיה מייתי דמותר במלאכה עכ"ד יעו"ש. ואחהמ"ר מעצה"ק לע"ד ל"ק דהן אמת דמ"ש אם כיוין לבו יצא הוא דיעבד קתני ברם מה שרצו בירוש' לדייק דמותר במלאכה הוא ממ"ש היה כותבה דלשון זה מורה דלכתחילה קאמר דאי לא"ה היל"ל אם כתבה וכיוין לבו יצא דאז היה משמע לומר דהכל עושה בדיעבד אם עבר וכתבה באיסור וכיוין לבו יצא וממ"ש היה כותבה מוכח דאפי' לכתחי' קאמר ומזה הוא דדייק בירוש' דמותר במלאכה. וכן נר' מדברי הכל בו והתה"ד ז"ל דמפרשי דיוק הירוש' בהכי וכנז"ל:

נחזור לעיקר הדברות במ"ש הרב"ד בענין נפ"א בט"ו אייר והקשינו בעניותין ע"ד דזה אינו נכנס בכלל ספק וגם תמהנו על שאר גדולי הפוס' במ"ש על ענין י"ד וט"ו דלמה אין עושין שניהם מספק וכו' דזה ג"כ אינו נכנס בכלל ספק וכנז"ל. הנה יש חוזק לדברינו אלה מדברי הגמ' בר"ה דכ"א אמר ר"ן כל ספיקא לקמיה שדינן למימרא דחמיסר ושיתסר עבדינן ארביסר לא עבדינן וליעביד נמי ארביסר דילמא חסרוה לאב וחסרוה לאלול תרי ירחי חסירי קלא אית להו. וע"ש בפירש"י ז"ל ובד"ה תרי ירחי חסירי קלא אית להו כתב דטבת חסרו ממ"נ כסדר הלבנה א' מלא וא' חסר ואם איתא דחסרוהו לשבט כבר יצא הקול לפני הפסח וכו' וכן בתשרי וכו' ע"ש. ועיין בהגהות ר"י ברלין ז"ל מ"ש בזה על דברי הש"ס שם. הרי מדברי הש"ס מוכח דבחדש שהוא ב' ימים ר"ח ליכא לספוקי דליעביד ב' ימים מספק מאחר דכל ספיקא לקמיה שדינן דוקא ואיהו ב' ימים ר"ח. שוב הראני ידי"ן ואו"ע חתני החה"ש ח"ר אליאו יצ"ו שהרב זכרון יוסף בא"ח סי' י"ח ע"ד האגודה דפ"ק דמגילה שהבי"ד ראבי"ה שהק' אמאי לא קרינן מס' בי"ד וט"ו וכו' כתב עליו דהקושיא היא פליאה שהרי לא שייך ס' זה אלא לענין ג' רגלים ור"ה וכו' ע"ש דתורף קושייתו היא כקושיין בעניותין לעיל. ושם בסי' י"ט כתב הגאון מוהרר"ש ז"ל ע"ז שפיר קאמר מר בתירוצו וקורא אני עליו שפתים ישק מד"ן. אבל יש לעיין בפירש"י וכו' ואעפי"כ לא נדחה תי' כת"ר דכיון דליתא בכל שנה אין לקבוע ב' ימים. מיהו לפי דברינו הרווחנו דלא נשוייה לראבי"ה כטועה עכ"ל יע"ש:

סימן ז

ס"ת. לכרוע נגד הס"ת אם יש חששא בזה. עיין להחיד"א ז"ל בס"ה ברכ"י או"ח סי' קל"ד או"ג שהאריך בזה וכתב דברי הריא"ז ז"ל שנר' דעתו לאסור איסר הכריעה ושהכנה"ג בשיירי יו"ד הבי"ד וכתב דלא ראה נזהרין בזה ומוהרע"י ז"ל היה נזהר בזה. ושם בברכ"י הרגיש עליהם ממ"ס פי"ד דאמרו מצוה לכל האנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה וכו' ומדברי הרמב"ן ז"ל בביאורו לתורה פ' תבוא דהביא דברי המ"ס וסיים וכן נוהגין. ופשט לה דכנגד הכתב דוקא מצוה לכרוע והריא"ז קאי על הרואה ס"ת סגור ובסתום חכמה דחייב לעמוד אבל אין לכרוע ושעל זה כתב הכנה"ג שלא ראה נזהרין שיש כורעין בראותם הס"ת סגור כשם שעומדין מפניו. ושוב הביא דברי מוהריק"ש בתשו' סי' נ"ז מ"ש בזה וכתב הוא ז"ל דלפחות מוכח מדברי הריא"ז דש"ד למנוע הכריעה וכדסברי הכנה"ג ומוהרע"י אמנם לכרוע נגד הכתב לא עלה על לב. ושוב דקדק במ"ש הריא"ז שלא נמצא שמשתחוים לארון הקדש מדברי ההגמ"י והא"ח ז"ל דמוהרי"ל היה משתחוה לארון בצאתו וגם כתבו משם האר"י ז"ל שהיה משתחוה נגד ההיכל בצאתו ויישב לזה דהריא"ז קדם וכו' וסיים דיותר נכון לומר דבהא נמי מודה ריא"ז דאלו ההשתחואות בכניסתו וביציאתו נודע שהם להקב"ה רק שהם נגד הארון כי שם עיקר הקדושה בבית הכנסת כגון כשפותחין הארון וכיוצא לאפוקי כניסה ויציאה כנ"ל ועלה בידינו שמצוה לכרוע לס"ת סמוך לכתב ואין שום פקפוק זת"ד הרב ז"ל:

והנה מה שדקדק מלשון הריא"ז ז"ל דקאמר לא נמצא שמשתחוין לארה"ק בביהכ"נ להשוות דעתו עם דעת רבנן סבוראי דהשתחואות שהם בכניסה ויצי' מודה לסברתם. סלח נא אנכי מבקש דהרואה יראה בלשון הריא"ז שהובא שם בש"ג לא נמצא כתוב תיבות אלו בבית הכנסת כ"א כתוב שם בסוף הלשון תיבת כמב"ה וזאת התיבה היא ציון שם המחבר שהוליד והצמיח עיקר דברים אלו. ועיין בש"ג בפ"ק דקידושין דבכמה מקומות לשונות שמביא בשם ריא"ז כתוב בסוף הלשון תיבת כמב"ה והיא כונתו על בעל הדברים. ואינו כמו שנראה שחשב הוא ז"ל והעתיק לשונו בתחילה שהיא תיבת בב"ה ופירשה שהכונה היא בבית הכנסת ובנה דייק עלה דליתא אחהמ"ר וכנ"ל. ומ"ש דכתבו משם האר"י ז"ל שהיה משתחוה נגד ההיכל בצאתו אין צורך לזה דבשער הכו' כתב שם בפי' דבכניסתו לביהכ"נ ישתחוה מול היכל הקו' ויאמר פסוק ואני ברוב חסדך וכו' וכתב כונה לזה יעו"ש. ובס' שיו"ב תמה על הריא"ז דאשתמיט מיניה גם פסוק מפורש כתוב הנ"ל בשם מוהר"ד קורינאלדי ז"ל וציין על מ"ש בברכ"י ולא העיר מזה כלל. גם ה' אמל"י בדיני הקמת ס"ת או"ג הביא בשם הכנה"ג דכתב בסו"ס קל"ד בשם ה' מטה משה דאין לכרוע ולומר וזאת התו' כ"א כשהס"ת פתוח כנגדו ואז יאמר וזאת התורה נגד הכתב דוקא ע"כ. ואנכי לא ידעתי מדוע לא זכר ש"ר החיד"א ז"ל בברכ"י מדברי ה' אמל"י ז"ל הנ"ל כלל ותמיד הוא שמעתתיה בפומיה:

סימן ח

בש"ע או"ח סי' קמ"ג ס"ד כתב אם נמצא טעות בס"ת בשעת קריאה מוציאין ס"ת אחר ומתחילין ממקום שנמצא הטעות ומשלימים הקורים על אותם שקראו במוטעה. ואם נמצא טעות באמצע קריאת הקורא גומר קריאתו בס"ת הכשר ומברך לאחריה ואינו חוזר לברך לפניה וכ' המג"א ז"ל ממקום שנמצא הטעות ואפי' לא נודע להם הטעות עד שקראו אחר הטעות גו"ד פסוקים אפ"ה אין מתחילים אלא ממקום שפסקו דבדיעבד עלתה להם מה שקראו בס"ת הפסול ע"כ. ונר' פשוט דהגם שתפסו בלשונם ממקום שנמצא הטעות וממקום שפסקו אינו ר"ל דאם נמצא הטעות באמצע פסוק דיתחילו בס' הכשר מאמצע הפסוק וישלימו משם ואילך דזה אינו דהגע עצמך דלא נשאר מהפסוק שנמצא בו הטעות כ"א תיבה אחת או ב' תיבות היתכן לומר דיתחיל ויקרא בס' הכשר השתי תיבות או תיבה א' וישלים משם ואילך? זה אין הדעת סובלתו דלא יהיה משמעות לאותה קריאה כלל כאשר זה נודע ומפורסם לכל. א"ו הדעת נותן וגומר דיתחיל בס' הכשר מתחילת הפסוק שנמצא בו הטעות. ויש להביא ראיה לזה מדין עניית אמן דקדיש באמצע ק"ש וכיוצא דכתבו הפוס' ז"ל דאם הוצרך להפסיק לענות באמצע פסוק דשוב אח"כ צריך לחזור לתחילת הפסוק שהפסיק לענות בו כדי שלא ישתנה משמעות הקריאה ע"ע דמינה יוצא במכ"ש לנד"ז דהשתא לגבי עניית אמן שהיא הפסקה מועטת הרבה עכ"ז הצריכו לחזור אותו הפסוק כדי שלא תשתנה משמעות הקריאה דצריך שתהא ניכרת משמעות הקריאה היטב. מכ"ש וק"ו בהפסק גדול כזה דעד כדי שיתאמת להם הפיסול אם בחסירות ויתירות או בפיסול דבוק ופירוד צריך לזה הפסק וזמן מרובה ובודאי הגמור שאם יגמור בס' הכשר מהתיבה שנמצא בה הפיסול ממש ולא יחזור לתחילת הפסוק תשתנה ההבנה ומציאות יש הרבה שלא יהיה שום הבנה כלל לאותם התיבות שיקרא אח"כ לכן הדעת גומר שצריך לחזור מתחילת הפסוק שנמצא בו הטעות, ולא אתו בזה למיטעי ולומר שלא עלתה להם הקריאה בס' הפסול דזה ידוע ומפורסם לכל. וגם מטעם אחר נר' דצריך לחזור לתחילת הפסוק גם שאינו משתנה ההבנה מהא דקי"ל דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה וא"כ מאחר שנעשה כ"כ הפסק ובפרט שהוא ס"ת אחר שמוציאין לקרות בו ואם יתחילו מאמצע פסוק יהיה נראה כאילו הוא התחלת פסוק לכן פשיטא שצריך לחזור ולקרות מתחילת הפסוק שנמצא בו הטעות. וכיון דלא חזרו לקרות מתחילת הפר' בס' הכשר כ"א אותו פסוק דוקא מזה ניכר דמה שקראו כבר בס' הפסול עלתה להם הקריאה ולא אתו למיטעי כלל. ומ"ש מרן ז"ל ומתחילין ממקום שנמצא בו הטעות היא בא לאפוקי שלא לחזור ולקרות מתחילת הפר' אבל לעולם אותו הפסוק בעצמו שנמצא בו הטעות והפיסול הוא חוזר לקרותו מהתחלתו מהטעמים הנ"ל. וכל זה הוא פשוט וברור לע"ד ולא הוצרכתי להאריך ולבארו כ"א יען דראיתי לה' מוהרד"ח ז"ל בס"ה נדי"ל ח"א סי' ב' בדבריו נר' היפך מזה דכתב שם בנדונו בקריאת המפטיר ביום ראשון ש"פ נמצא פיסול דיבוק בתיבת ניחוח דיסיימו הקריאה באותו ס' הפסול כהוראת החבי"ב ז"ל בנמצא פיסול בז' אחר ג"פ דגומרין הפ' בס' הפסול ולא יברך אחריו. ואף ע"ג דהרב ז"ל דהוא בעל הוראה זו עכ"ז בנמצא פיסול בס"ב ביום שיש בו שני ס' פסק בשכנה"ג דלא סגי בקריאת ג"פ וצריך להוציא ס"ת אחר לסיים הקריאה ולברך אחריו וכ"פ בס' אמל"י והלד"א וה' בית מנוחה ז"ל וכן המנהג אפ"ה לא מלאני לבי להוציא ס"ת אחר משום פסוק אחד וחצי שנשאר מאחר דכבר גמרו כל הקריאה של יו"א ש"פ ואלו הב' פסוקים אחרונים אינם מחובת יו"א אלא משאר ימי החג שהוא כאלה תעשו ליום ז"י ופסקתי דיסיימו הקריאה באותו ס' ולא יברך אחריו והאריך שם לתת טעמים לזה ואתייא מכללא כתב עוד וז"ל עוד טעם כעיקר דאו' בהוראה זאת שהרי הסכמת הפוס' ז"ל כשנמצא פיסול בס"ת דמוציאין אחר בין לדעת הכנה"ג ז"ל כשלא קרא הז' ג"פ או שנמצא הטעות בשאר העולים ובין לדעת החולקים עליו דאפי' בז' אחר ג"פ דמוציאין אחר. אליבא דכ"ע כשקורא בס' הכשר מתחיל לקרות ממקום הטעות עד לבסוף ומברך העולה ברכה אחרונה ולא הא' ע"ע. וכיון דבס' הכשר בעי לברך רכה אחרונה ולא סגי בלא"ה וכו' א"כ בכגון נ"ד דנמצא הטעות בפסוק הסמוך לאחרון כשיוציאו ס' אחר אין ספק דאינו מתחיל לקרות כ"א ממקום הטעות ואילך וכמ"ש מרן ז"ל והרי אין כאן אפי' ב' פסוקים שלמים כ"א פסוק אחד וחצי והרי לא מצי לברך אחר הקריאה דאין מברכין בתו' אא"כ קורא ג"פ ובכן מה הועילו חכמים בתקנתם להוציא ס' אחר ולא יברך דעיקר התקנה משום ברכה אחרונה. ואין לומר דממקום שנמצא הטעות לאו דוקא ומתחיל מפסוק אחר קודם וקורא ג"פ דהא ודאי ליתא דאם אתה קורא אפי' אות אחת מקודם מקום הטעות טעו אינשי דקי"ל דהקריאה בס' הפסול לא עלתה ואנן קי"ל כהוראת מוהריב"ד ז"ל דעלתה הקריאה בס' הפסול וע"כ דייק הש"ע דמתחיל ממקום שנמצא הטעות בדוקא. וכן הסכים הרב"ד ז"ל בסי' ס"ג דצריך לקרות בס' הכשר לפחות ג"פ דבלא"ה א"י לברך וכונתו מבוארת וכו' וכיון דלא מצי לברך בכגון נ"ד משום דהוי פחות מג"פ מאין הרגלים לומר דיוציאו ס' אחר בכדי והנכון כאשר הורתי לסיים הקריאה בס' הפסול ולא יברך ברכה אחרונה עכ"ל. דלע"ד אחהמ"ר דאותו הפסוק שנמצא הטעות בו צריך לחזור ולקרות אותי מתחילתו בס' הכשר וכנ"ל ומאחר דאין חוזרים לקרות כ"א אותו הפסוק דוקא לא אתו למיטעי כלל ומה שהבין הוא ז"ל בכונת דברי הרב"ד ז"ל הם נגד מה שהבין הנה"ש ז"ל בסו"ס קמ"ב ועיין בס' זל"א ח"ג אות ס' ובס' ספר חיים סי' י"ד אות י"א ע"ש:

א'. בס' בית מנוחה בד' קע"ד אות כ"ז כתב וז"ל פ' בלק לך נא אקחך אל מקום אחר לדידן מוציאין ס"ת אחר דצ"ל לכה משג"ב בהשמטות לד"א ושם במשג"ב כתב בשם שו"ת מעיל צדקה סי' ל"ה דאין להוציא ס"ת אחר בזה. ואין בידי ספר מעיל צדקה לראות טעמו. ולי אי"ש צעיר נראה דגם למור"ם צריך להוציא ס"ת אחר בזה משום דמשתנה הענין דלכה בכ'ף וה'א הוא לשון הליכה משא"כ לך ובכל מקום שהוא לשון הליכה כתוב לכה עכ"ל, ודבריו הם תמוהים שהרי באותה פרשה בעצמה איכא תיבת לך בלא ה"א ופירושה לשון הליכה והוא פסוק לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם. ואחהמ"ר הכרעתו לאו הכרעה כלל ודבריו צ"י:

ב'. עו"ש בד' קע"ו אות ל"ג בדין אם נפלה טיפת שעוה על האותיות והם נראין כתב בשם הלד"א דלא מפסיל בהכי. ועיקרם הם מהלק"ט ח"א סי' צ"ט וראיתו מערוה בעששית דאסור לקרות ק"ש כנגדה משום לא יראה וכו' וראיתי לה' באר המים חא"ח סי' י"ג דהביא בשם הדב"מ ח"ג חיו"ד סי' ט' דחלק על הלק"ט ושיש להחמיר ולחוש לס' בר"ל דשעוה דינה כדיו וכי היכי דבנפל דיו בין אות לאות אין לברך עד שיגרור הדיו ה"ה בשעוה. והבאה"מ ז"ל כ"ע דלא דק דע"כ השעוה לא נפלה כ"א אחר הכתיבה ולאחר הכתיבה לא בעי מוקף גויל כמ"ש מרן בסי' ל"ב ע"כ. ואנכי לא ידעתי מהיכן פשיט"ל מסי' ל"ב דאחר הכתיבה ל"ב מוקף גויל ואדרבה שם בסעיף י"ח נר' בביאור בהיפך דכתב שם אם נדבקה אות לאות בין קודם שגמר בין אחר שנגמרה פסול. אחכ"ר שם בסי' י"ד דהוכיח מדברי הש"ע בס' י"ו ופי' להא דכתב מרן בין אחר שתגמר היינו אחר שנגמרה צורת האות כהלכתה אלא שהסופר לא סילק ידו מהאות לגמור הכתי' שהאריך בה ביותר אבל כל שגמר לכתוב וסילק ידו והיה גויל מקיפה בשעת הכתי' תו לא מפסיל משום היקף גויל ע"ש. ועיין בס' זכו"ל חא"ח אות ס' דציין על השמ"ץ סי' נ"ט דגם הוא פסק כהלק"ט ע"ש. ועיין ג"כ בס' זכור ליצחק הררי ז"ל סי' ל"ז שכן ס"ל כהבאה"מ ז"ל יעוש"ב:

סימן ט

ס"ת. לענין שמות הקודש בס"ת אי בעי כתיבתן כסדרן או לא. עיין להגו"ר ז"ל בחא"ח כלל ב' סי"ב שכתב דבעו כסדרן. ועיין בס' בית יאודה עייאש ז"ל בדיני מנהגי ארגיל דק"י ע"ב אות י"ג שהביא דבריו וכ' שם בשם רבו ז"ל דאמר דלפי"ז אין חילוק בין דיבוק שיהא בגוף האות מתחילה בין כשנכתב נכתב בכשרות ואח"כ אירע בו דיבוק ע"י תגין וכיוצא ע"ש. וע' בס' זרע אמת חא"ח סי' ו' דכתב דלא צייתינן להני כללי דכייל הגו"ר ז"ל לפסול בשביל זה השמות ומי יאמין לשמועתו העושה חדשות שלא שערוהו הראשונים דלא משתמיט שום תנא או אמורא או פוסק לרמוז פיסול זה אפילו דרך רמז. וגם מצינו מבו' בגדולי האח' היפך מדבריו ה"ה הר' דב"ש בתשו' סי' שמ"ח ביו"ד של שם הוי"ה ולהר' ליה רבה סי' ל"ב סקל"ג באל"ף של שם אלד'ים שנגעה היו"ד של האל'ף בגוף האל'ף וכו' ע"ש. גם בספרו זר"א חיו"ד סוס"י ק"ך בנדונו שם בס"ת שיש בו שמות הרבה של אלדי"ם שיו'ד האל'ף דבוק לגמרי לגג שתחתיה והאריך בזה הרבה ודעתו להלכה ולמעשה לתקן האלפין. אך צריך לעיין אי שרי בשביל זה למחוק כל אותיות השם דהא בלאו"ה יהיה פסול לדעת הגו"ר ז"ל דס"ל דאי כתב אותיות השם שלכ"ס פסול אך הר' א"ר ז"ל בא"ח סי' ל"ב סקל"ג כתב תקנה ע"ז לעבות למעלה ביו"ד ולא חש לכותב השם שלכ"ס וכו' גם תנא דמסייע ליה הר' דב"ש בתשו' סי' שמ"ח וכו' לענין יו"ד של שם שהיא רחבה כרי'ש וכו' בר מן דין נר' דהגו"ר גופיה לא כתב כן אלא בשם הוי"ה לא בשאר שמות וא"כ בנ"ד דבשם אלקי"ם עסיקינן אם יש מקום לעבות ראשי היודי"ן של האלפי'ן של השמות לדידיה נמי יש להתיר ויותר טוב לעשות כן מלהתיר המחיקה וכו' יעוש"ב:

ודבריו אלו אחר המחי"ר צל"ע שהרי שם בהגו"ר מבואר דגם בשאר שמות הקדש כתב כן דבעו כסדרן ולאו דוקא בשם הוי"ה ע"ש במה שהביא ראיה לדבריו דבשמות הק' בעו כסדרן מהא דקי"ל דאותיות הנטפלות לשם שמלפניו נמחקין ושמלאחריו אינם נמחקין ואם איתא דבאזכרות ל"ב כסדרן הרי יש במציאות שיהיה הדין להיפך שלאחריו נמחקין ושלפניו אינם נמחקין שכתב למפרע ויראת מאלקי'ך שהכ'ף נכתבה למפרע בתחילה אין בה צד קדושה כלל והמ"ם הראשונה כיון שכבר קדם לה כתיבת השם יתפשט עליה קדושת השם וכו' ע"ש. דמזה נר' דלאו בשם הוי"ה ס"ל אלא בכל האזכרות ס"ל כן דבעו כסדרן. ויותר מבואר באר היטב בפירוש שם בדבריו שאחר שהביא ראיה לדבריו מדברי הזוה"ק ג"כ כתב ואע"ג דבס' זוה"ק לא קא מיירי רק בכתיבת השם הקדוש שם ההוי"ה הרי משם יש ללמוד להצריך כן בשאר שמות הק' מאחר שכבר מצינו שכולם שוים לכמה דינים מסתמא יש ג"כ להשוותם לדין זה יע"ש. ובודאי הגמור דכשכתב ה' זר"א ז"ל זה לא ראה באותה שעה דברי הגו"ר ז"ל בשורשם וסמך על זכרונו שהגו"ר ז"ל לא כתב כן כ"א דוקא על שם הוי"ה לבד. והאמת אינו כן שהגו"ר ז"ל איהו ס"ל דבכל האזכרות בעו כסדרן:

ועיין בס' צפיחית בדבש סי' ח' דהביא בשם הרדב"ז ז"ל דס"ל דבשם הק' שרי למכתב שלא על הסדר דל"ב כסדרן אלא בתפילין. והביא שם דברי ה' גו"ר ז"ל שבסי' יו"ד וי"א וי"ב וי"ג. ושוב הביא דברי הזר"א ז"ל חא"ח דחלק עליו ושכ"כ בחיו"ד ולא העיר על הזר"א ז"ל במה שהערנו אנן בעניותין עליו. וסיים שם דרבו הסוברים כוותיה דהרדב"ז ז"ל להתיר ודחו סברת הגו"ר ז"ל ע"ש. ועיין ג"כ בס' בני בנימן סי' א' בדברי המגיה הוא ניהו מע' הרה"ג עט"ר ראש"ל כמהר"ר יש"א ברכה יצ"ו דכתב וז"ל א"ה עיין לה' חת"ס חיו"ד סי' רס"ז שהתיר לתקן היודין שע"ג האלפין בנדבקו ומכללם אלפין שבשם שנדבקו וכו' יע"ש שלא חשש לשלא כסדרן אפי' באותיות השם ב"ה. ועיין לה' צפיחית בדבש סי' ח' ד' כ"ו ע"ד דהביא משם הרדב"ז ז"ל דבס"ת ל"ב כסדרן אלא בתפילין ודלא כהגו"ר ז"ל, ועיין לה' פתח הדביר ח"ב קונט' חש"י ד"י ע"א העלה להלכה דיש לתפוס כס' המקילין ושכן עשה הסופר מובהק באתריה דמר ז"ל וחילייהו ממ"ש הגאון חיד"א ז"ל בס' לד"א ושכן העלה הגאון כמהרח"פ ז"ל בס' החיים הנד"מ סי' כ' אות ח"י יע"ש עכ"ד. שו"ר לה' פתח הדביר ח"ב בקונט' חיים שנים בד' ח' ע"א שהביא דברי ה' זר"א ז"ל הנ"ל והק' עליו ממ"ש הגו"ר ז"ל בפי' שם דאע"ג דבס' הזוה"ק לא קמיירי רק בכתיבת שם הוי"ה משם יש ללמוד להצריך כן בשאר שמות הק' והניח הדבר בצ"ע יע"ש. ולענ"ד דיש להקשות עליו מתחילת דבריו ג"כ דהרי הם כמבוארים וכאמור ובודאי שהר' זר"א ז"ל באותה העת סמך על זכרונו וכנ"ל:

ועיין בס' בני בנימן בשלה א' בשם אלקי'ם באות האל'ף היו"ד שעל גבה שלא היתה דבוקה באות האל'ף והיה נראה ההפסק אם יוכל להדביק היו"ד בגוף האל"ף ולא חשיב שלכ"ס. וג"כ יען שהוא מהשמות שאינם נמחקין אם יוכל לתקן או לא. והביא בתשו' בשם הב"ח ז"ל דחילק בין אם נכתב מתחילה האות כתיקונו ואח"כ נפסק דמהני תנוק להכשירו להיכא דמתחילה לא נכתב כתקונו ועתה שמתקנו הוי שלכ"ס. וכתוב שם בהגה"ה וז"ל א"ה עיין להרב ברכ"י סי' ל"ב ס"ק ט' שחילק חילוק זה מדעתו ולא זכר ש"ר שהוא חי' הב"ח ז"ל עכ"ל. ות'ם אני על דברי ההגהה הנז' שהרי שם בברכ"י דבריו בהיפך דלא חילק כלל דעל מ"ש מרן ז"ל בש"ע שאם לא היו מקצת יודין שעל האלפי"ן וכו' כתב החיד"א ז"ל נר' דה"ה אם נכתבו האותיות בקומתן ובצביונן ואח"כ ברוב הימים נפרדו השיני"ן וכיוצא וצורת האות ניכרת יכול לתקן ואין בזה שלכ"ס וכן מתבאר מדברי מוהר"י אסכנדרני שהביא מרן הב"י שו"ר שכ"כ ה' י"א ואף שכתב שם בשם ה' דב"ש שגמגם בדבר נר' עיקר כדכתבינן בעניותין עכ"ל. הרי מבואר דס"ל דליכא לחלק כלל בזה בין אם נכתבו כתקונן ואח"כ נפסקו להיכא דלא נכתבו מתחילה כתקונן ודבריו צ"י:

גם ע"ש במ"ש בענין אם אסור להעביר הקולמוס ע"ג השם שהביא דברי הברכ"י באות יו"ד שכתב דמתשו' התה"ד יראה היפך הרשב"ץ דכתב עליון אינו כתב. והק' עליו דהתה"ד לא עסיק בכתיבת השם אלא בשאר אותיות וכו' והצ"ע יע"ש. גם בזה ת"ם אני דהחיד"א ז"ל מ"ש דמתשו' התה"ד יראה היפך הרשב"ץ וכו' היינו משום דס"ל דזה תלוי בזה דאם כתב העליון לא הוי כתב א"כ לגבי השם לא הוי מוחק את השם ואם הוי כתב א"כ לגבי השם הוי מוחק והדעת נוטה כן וליכא תימה כלל עליו:

גם ע"ש מה שכתב על הרב זר"א וז"ל ומ"ש בסוף דבריו דמדלא ירד לשיעורין התה"ד ז"ל לחלק בין אם יש בהם אותיות השם אם לא מוכח דס"ל דמותר להעביר הקולמוס. ג"ז אחהמ"ר אינו דהתה"ד לאו להכי אתשיל כ"א דוקא אי הוי שלא כסדרן וכדכתיבנא ע"כ. גם דבריו אלה תמוהים הם בעיני שאח"כ הביא ראיה מדברי מרן ז"ל דהתיר לתקן בשאר אותיות היודי"ן שעל האלפי'ן והשיני'ן וכו' ולא הוי של"כ ולא חילק בין אותיות השם לשאר אותיות משמע דבכולם יכול לתקן וכו' הרי שהוא נסתייע מדברי מרן ז"ל שלא חילק בין אותיות השם וכו' גם שהוא עסיק בדינא דלא כסדרן וא"כ גם ה' זר"א ז"ל מביא ראיה לסברתו מדברי התה"ד שלא חילק הגם דאיהו לאו להכי אתשיל וכו' וצ"י:

ועיין בבאה"ט סי' ל"ב סק"ז דהביא בשם המאירי בענין אות שנדבקה לחבירתה ע"י תג דכיון שאינו דבוק ע"י האות בעצמה כ"א ע"י תג כשר. ומהרלנ"ח והמג"א והפר"ת והע"ת כולהו ז"ל ס"ל דפסול וע' ג"כ בס' בית מנוחה בדיני פסול נגיעת אות באות שכ"כ בשם ה' לד"א ז"ל באות נ"ז ועיין ג"כ באות י"ז וכ"ה. וה' באר המים ז"ל חא"ח סי' י"ד חילק וכתב דלא אסר מהרלנ"ח ודעימיה בדבוק ע"י תג אלא בתג הנופל קודם הכתיבה מפני רבוי הדיו וע"י מחבר האותיות אבל בדבוק בתג לאחר הכתיבה בכה"ג ודאי כשר וכדעת מרן בב"י ובש"ע ודחה דברי הדב"מ ח"א סי' ח' דפסל. וכיון דהמנהג פשוט אצל הסופרים דאין מתייגין אלא לאחר כתיבת האותיות כתקנן א"כ בודאי דהס"ת כשר עש"ב. ועג"כ בס' כתונת יוסף סי' ב' דפסק כה' באה"מ עש"ב:

שוב אחז"ר נדפס ס' לב חיים ח"ב ובסי' קס"ז הביא שם קו"א על ספרו ספר חיים ועל סי' כ' אות כ"ג כתב וז"ל דבוק ע"י תג דהיינו דבתיבת אשר הג' תגין שע"ג השי"ן לצד שמאל התג הג' סמוך לרי"ש נפרד מע"ג השי"ן ונדבקה באות הרי"ש באופן שהאותיות שי'ן עם הרי"ש הם נפרדות. ופסקתי שהס"ת כשר כי כן כתב בהדיא בס' כתונת יוסף חא"ח סי' ב' והביאו בס' ב"מ דקע"ה ע"ב אות י"ח. אכן אם נדבק ע"י התג הב' אותיות יש לפסול כמ"ש ה' דב"מ ח"א חא"ח סי' ח' וכו' והגם שבס' באר המים חא"ח סי' י"ד רצה להכשיר והשיב ע"ד הדב"מ אנן קי"ל להחמיר ולהוציא ס"ת אחר עכ"ד. מעתה מאן דעביד הכי לא משתבש ומאן דעביד הכי לא משתבש כי יש לו סמוכות סמוכין דרבנן לכל צד מהם כנלע"ד:

אמנם יש לי אני הדל להעיר בדברי מהרח"ף ז"ל שנר' מדבריו שהבין בדברי ה' כתונת יוסף ז"ל שהוב"ד בס' ב"מ בדיני נקב קרע וטשטוש אות י"ח שהוא כמו בנדונו שהתג של אות אחד נדבק לאות אחר ונפרד מהראשון. והוא תימה דמלבד דגם מהלשון שהובא בס' ב"מ בעצמו מוכח דכונת דבריו הוא דע"י התג נדבקו ב' האותיות יחד מנתינת הטעם וכן נר' משטח הלשון כיע"ש עוד בה בספר כתונת יוסף שם מבואר באר היטב דפסק להכשיר בדבוק על ידי תג הב' אותיות יחד וכס' ה' באה"מ ז"ל ולא זכר מענין ה' לב חיים כלל כיעו"ש וצ"י:

והנה בענין אות אל'ף של אלקי'ם שהיו"ד העליונה שלה מלבד רגלי היו"ד שבצד ימין שהוא דבוק לקו האל'ף גם העוקץ שלה שבצד שמאל הוא דבוק עם קו האל'ף אם צריכה תיקון בגרירת העוקץ הנז' או שאין מועיל לה. הנה שורש דבר זה עיין בס' אמ"ל במשפט הב' בפיסול נגיעת אות באות וכו' סי' כ"ט במעשה שהיה בבית מדרשו שנמצא בס"ת קוצה של יו"ד העליונה שבאות האל'ף של אלדי'ם שנדבקה בגוף שלה ותינוק דל"ח ול"ט קרא אותה אל"ף ולכן יש מהת"ח שאמרו שאסור לתקנו דהוי כמוחק את ה'. והוא ז"ל חלק עליהם והורה לתקנה מכח דברי הריב"ש ז"ל בסי' ק"ך שכתב וז"ל בקיצור אם כתב מ"ם סתומה ולא חיברה וכו' וכן ודאי אין להכשיר האל'ף שאין רגל השמאלי נוגע לגג האמצעי בשביל שהתינוק יקראנה אל"ף ולא אמרו אלא באות שדומה לאות אחרת בשלימות כגון ו' שאם קצרה תדמה ליו'ד לגמרי ע"כ. וכ"כ בפי' במוהריק"ו שו' ס"ט ודון מינה לנ"ד שיו'ד עליונה של האל"ף שנדבקה בגופה שהיא פסולה לכ"ע פיסול גמור א"כ אין עליה שום קדושה ודמי לה"א של הוי"ה שנדבק רגלה לגגה ממש שאין עליה קדושה והתירו לגוררה כמ"ש מרן יו"ד סי' רע"ו וראיית התינוק בזה לא מעלה ולא מוריד להעמיד האל'ף בכשרות כל שעינינו הרואות שאין האות כתובה כהלכתה עכ"ל. ואם נפרש מ"ש קוצה של יו'ד העליונה שבאות האל"ף היינו קוץ השמאלי שביו'ד העליונה של האל"ף שהוא נדבק לגוף הגג האמצעי של האל"ף ועלה קאמר שהיא פסולה לכ"ע פיסול גמור ולכן אין עליה שום קדושה ושרי לגוררה כמו שכן נראה משטחיות הלשון. קשה לזה שהרי שם באותו משפט ב' הנז' אח"כ באות ל"ב כתב נדבק רגלי האלף בגג האל'ף או פני האלף בפנים בגג שתחתיה פסול שאין להם ליגע אלא בדקות שביודי'ן וכו' וכ' המג"א ז"ל שם סקכ"ט הא דפסל בשנגע יו"ד שעל האלף בגג שתחתיה היינו דוקא שנגעה יו"ד עצמה באל"ף אבל אם קוצה השמאלית של יו"ד האלף נוגעת באלף כשר דאפי' בלא הקוץ מקרי יו"ד ע"כ וכ"כ הב"ש ה' גיטין סי' קכ"ה סקכ"ח במ"ש מורם היה קוצו של יו"ד שעל האלף נוגע גם מלפניו כשר כ' ז"ל היינו קוצו של יו"ד כפופה שבצד השמאל נוגע אבל היו"ד עצמה אינה נוגע משו"ה מכשיר כאן ומ"ש באו"ח סי' ל"ב דפסול היינו כשהיו"ד בעצם נוגע ולא כס' חלקת מחוקק ז"ל וכ"כ שם במ"א א"ח עכ"ל. וא"כ הוו שתי הלשונות סתראי נינהו וק' על הרב ז"ל שהביא שתיהן. גם ק' על החיד"א ז"ל שבס' לד"א סי' י"ב אות כ"ט הביא לשון הראשון ובסוף אות ל"ב הביא לשון השני והם סתראי נינהו:

תוכן העניינים

שערי עזרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה