שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון
אורח חיים · סימן כא
מעשה היה בחטי דפסחא שהניחו אותם בתוך כיס אחד העשוי חדש ממצ'אם שלא כבסו אותו פעמים שלש במים חמין כדי שתלך העפרורית שדבקה בו כנהוג כ"א שהוא מכובס במים קרים פעם אחת וע"פ הכיס מבחוץ ניכר שעדין העפרורית היא דבוקה בו שיש ממנה מגובל לרוב מצד חוץ. ברם מצד הפנים שמונחים בו החטים נראה שהוא נקי מהעפרורית וע"ז לשאול הגיעו אם מותרים חטים אלו לאוכלם בפסח לנוהגים כחומרת חו"ן או לא. ואען ואומר דנראה דחטים אלו מותרים הם לפסח ויוצא בהם י"ח מצת מצוה כיון דאיכא ספיקי טובא בזה דכמה וכמה בני אדם יביעון בפיהם דזה אינו חלב חטה כ"א דבמקום שאורגין בגדים אלו שהיא הכורכאני'ה יש בארצותם מין עפר לבן כמו שיש בארצותינו מן העפר הזה שקוראין אותו חוור'א בל' ערבי ומערבים שם עם העפר ההוא דבר המדבק כמו קמח אורז ואחר אריגת הבגדים ההם הם שורים אותם במים עם העפר לבן ההוא כדי שיראה שהוא בגד עב מעיקר אריגתו. וא"כ הו"ל שיש ג' ספקות בדבר ס' אם הוא ח"ח או לא ואת"ל שהוא ח"ח ספק אי הלכה כמוהרי"ל ז"ל וכהסכמת המג"א ז"ל בסי' תמ"ז סק"ה שכתבו דחמץ נוקשה כמו הקרטין דאין בו כרת בטל בס' אפי' בתוה"פ או הלכה כהט"ז ז"ל דכתב שם בסקי"ט דאם נפל ממנו לתוך המאכל אסור המאכל כמו בטורייא'ק אבל מותר להשהותו לאחר הפסח ע"ש. והח"י שם סקי"א והבאה"ט סק"ח הביאו מחלוקתם ע"ע. ואת"ל דיש לילך לחומרא כהט"ז ז"ל עדיין י"ל דז"ד בתוה"פ דזהו עיקר מחלוקתם משא"כ קוה"פ דאעיקרא בחמץ גמור שנתערב קו"פ ונתבטל בס' איכא פלוגתא בין הפוס' ז"ל אי אמרינן חו"ן או לא. והגם דאנן בדידן נהגינן כמ"ד חו"ן מ"מ הי"ד היכא דליכא ספיקא אחרינא נלוה עמו. ברם היכא דאיכא ספק בדבר אזי לא אמרי' חו"ן וכ"כ הפוס' דאף למה שנהגו כמ"ד חו"ן הי"ד בודאו לא בספיקו ע"ע. וכיון דאיכא ג' ספיקי בדבר וגם דאף למאן דסבר דבתרי ספיקי בעינן שיהיה מתהפך בתלתא ספיקי כולהו מודו דלא בעי' שיהיו מתהפכים ומכ"ש בנ"ד דהוו ג' ספיקי והם מתהפכים שפיר כאשר יראה הרואה פשיטא דיש להתירם בשופי וז"ב. ועיין בס' זכור לאברהם בד' קי"ג ע"ב בדין שכר שעושין קו"פ מתאנים יבשים שיש בהם חשש חימוץ מהקמח שמפזרין עליהן דהרב סמא דחיי סי' ט' כתב דכפי מ"ש הפר"ח ז"ל דקי"ל כמ"ד חו"ן אפי' בטעמו ואסור ג"כ להשהותו. א"כ ה"ה בזה דאפי' שנתבטל חו"ן ואסור להשהותו. והוא ז"ל התיר בשהייה שכנ"ר מאיזה תשו' הרשב"א ז"ל והזכו"ל ז"ל כתב להתירו בשהייה מטעם ס"ס דספק הלכה כמ"ד חו"ן ואת"ל הלכה כמותו דילמא הי"ד בממשו פס' הכנה"ג והוי מתהפך אלא דלאוכלו אסור עיין שכנה"ג הגב"י אות ה' וכ"ש בנ"ד עכ"ד. ויש לעמוד ע"ד דאיך הוי מתהפך דהא כשאתה רוצה להפכו מוכרח דכצ"ל ס' הלכה כמ"ד חו"ן אפילו בטעמו וכו' וכיון שכן איך יצדק שוב לומר ס' הלכתא כמ"ד חו"ן וכו' ודבריו צ"י. והנך רואה דהגם שבנדון ההוא כתב הרב דלאוכלו אסור וציין ע"ד שכנה"ג ז"ל עכ"ז נדון דידן הוא שנא ושנא מההיא דבנ"ד כתבנו כבר דאיכא ג' ספיקי וכנ"ל ולכ"ע לא בעי' שיהיו מתהפכים ומכ"ש שהם מתהפכים שפיר ולית דין צריך בושש דיש להתירם בפשיטות ולצד היותר טוב הזהרנום שיוריקו החטים ההם למטפחת אחרת נקיה וימללו אותם בה ג' וד' פעמים היטב ושוב אח"כ בנחת יוריקום למטפחת שלישית נקייה כדי לטוחנן וליתן הקמח בה. דבזה נולד לנו עוד ספק אחר ס' אם נשאר בהם איזה תערובת מהעפרורית ההיא או לא נשאר בהם שום תערובת כלל ואת"ל דעדיין נשאר בהם מהעפרורית ס' אם הוא ח"ח וכו' וכנז"ל ותו לא מידי דכבר השרישונו הפוס' ראשונים ואח' ז"ל דהיכא דאיכא ס"ס וכל שכן היכא דאיכא ספיקי הרבה אין להחמיר בזה כלל:
אשר מזה עלה בדעתי אנכי הפעוט להקל בנדון השאלה שבאה מעיר צידון יע"א על חטים הנמצאי' והם בקועות בתוך תיבת ברזל שבאים לשם המים הנגרים הבאים מחוץ לעיר ועוברים דרך שם להתחלק משם ע"י צינורות העשויות בה וללכת לבתים שבעיר בסילונות הקבועות מתחת לארץ ועיקרם של החטים האלו המה באים מלתיתת החטים שלותתים ברחיים של מים הקבוע על הנהר רחוק מהעיר ב' וג' שעות. ולשאול הגיעו שכיצד יעשו בימי חג הפסח אם יש היתר לשתות ולבשל בהם או לא. ובו בפרק הגם שלא עמדתי היטב על בוריו של דבר ולא באתי לפרק נגמר הדין מ"מ אמרתי להעלות על ספר מה שעלה בדעתי להקל מכח דאיכא ספיקי טובא בדבר והוא סברת אבי העזרי שהובאה בטור או"ח סי' תס"ז שהתיר חטים שנפלו לבור שאין מחמיצין שהצונן מעכבן מלהחמיץ. ועם שהטור ז"ל שם דחה סברתו וס"ל שהחטה ודאי מחמצת במים צוננים והוא נתן טעם להתיר דכיון שהמים צוננים אין החטה נותנת בהם טעם. מ"מ הפר"ח ז"ל כתב שם דלענין דינא נר' עיקר כס' אבי"ה ז"ל יעוש"ב. ואף דנימא דלית הלכתא כס' אבי"ה ז"ל אלא שהחטה היא נחמצת במים צוננים ס' הלכה כהטור ורוב הפוס' ז"ל דס"ל דבצונן לא בלע ול"פ וא"כ כיון שהמים הם צוננים אין החטים נותנין בהם טעם ועיין בהלבוש שם בסי' תס"ז אות י"א שהאריך בזה הרבה ואסיק פן לדינא דצונן לא בלע ול"פ ושכן הם נוהגין בעיירות ההם. ומרן ז"ל בש"ע שם סתם בתחילה כן וא"כ מאחר דרוב הפוס' כן ס"ל ומרן ג"כ בתחילה סתם כן אסקינן לדינא הכי. והגם דנימא דיש לחוש לס' הסוברים דצונן בלע ופלט משהו ומרן ז"ל הביא סברתם במ"ש ויש מי שאוסר בתוך הפסח. עכ"ז בנ"ד דהמים הם ניגרים ואינם ניקווים ועומדים בודאי אינם נותנים טעם במים מאחר שתמיד הם ניגרים וכיון שכן אינו נחשב פליטת משהו כלל וכמו שכן נר' מדברי מרן הב"י ז"ל שכתב שם בשם הגה"מ דכתבו בפ"א דברי אבי"ה ז"ל וכתבו עוד אבל ריצב"א ז"ל היה מצריך לשפוך המים בחוץ שנמצאת החטה בהם. אבל המצות שנעשו כבר מהמים התיר דמחיטה אחת לא בלעי ע"כ ואפשר דאפי' בתוך הפסח שרי שאעפ"י שאיסורו במשהו שאני הכא דאפי' משהו אין כאן עכ"ל מרן הב"י ז"ל דמדבריו ז"ל יש ללמוד ולומר דמכ"ש בנ"ד שאינו נחשב פליטת משהו כלל מאחר שהמים הם מחוברים לנהר הגדול ותמיד הם ניגרים וטרידי ועוברים שם בדרך העברה בעלמא ואינם ניקוים ועומדים כלל על החטים הנ"ל דבודאי הדעת נותנת לומר דליכא בזה פליטת משהו כלל. ועיין בס' פתחי תשובה על יו"ד סי' ס"ט סקל"ב דכתב שאם נפל בשר שלא נמלח לנהר ונשתהה שם כ"ד שעות והוא באופן דלית ביה משום בשר שנעלם מ"ה שרי אף לקדירה ואף לדעת הש"ך ז"ל בס"ק ס"א דגם אם יש במים ס' אסור אף לקדירה מ"מ הכא בנהר לא מיקרי כבוש כלל דקמא קמא אזדא ליה ודינו כמימות מחולפים כמ"ש המג"א בסי' ד' סק"י לגבי נט"י שחרית דבעי ג"פ דבנהר די בפ"א מטע"ז יעו"ש עכ"ד. דמדבריו אלו יש ללמוד ולהביא ראיה לנד"ז דהמים הם ניגרים תמיד מהנהר ועוברים בדרך העברה בעלמא על החטים הנ"ל וקמא קמא אזדו להו דבודאי שאינם נותנים טעם במים כלל וכנ"ל לכן יש להקל ולהתיר אותם המים בפסח ובפרט היכא דאין מוצאים מים אחרים כ"א ע"י הדחק זהו מה שנלע"ד צדדי ההיתר בזה כעת ונקי נדר אחזור לעמוד ולשנות ואבוא לפרק נגמר הדין לפי קט שכלי כפי מה שיורוני מן השמים:
א. אכילת תולעת אי חשיבא כאכילת עכבר ומחמיץ לאיכא מ"ד או לא עיין בשכנה"ג או"ח סי' תנ"ג הגב"י אות ג' דמשוה אותם יחד ע"ש. וה' חזו"ן בפ"ק דכלים מ"ו דכ"ו ע"ב דחה דבריו ודעתו להתיר ע"ש. גם החיד"א ז"ל בברכ"י שם וה' זרע אמת חא"ח סי' ז"ן וה' מאמ"ר שם סק"ב ס"ל כן דאכילת תולעת אינו מחמיץ ע"ע. וה' שפת הים סי' ג' הביא דברי החזו"ן שדחה לדברי שכנה"ג וכתב עליו וז"ל ולא ידעתי מי גילה להחזו"ן ז"ל דמרן החבי"ב ז"ל השוה אכילת תולעים לאכילת עכבר שהחבי"ב לא אסר בחטים מתולעים ברובן משום חשש חימוץ אלא כשטוחן החטים עם התולעים שבתוכן שלחות התולעים הנטחנים בתוך החטים מחמיצים את הקמת לא מפני אכילת התולעים ול' מרן החבי"ב כן הוא ולענין הלכה העלתי בתשו' וכו' ולכן אין להם תקנה אלא להוליכן לנהר ולא שרי למוכרן לגוי כמ"ש הגהות ש"ד עכ"ל. וכונתו מבוארת לע"ד כמ"ש דמשום טחינת התולעים עצמן קאמר דיש בהם קצת לחות בטחינתן ואפי' היו מתבטלים בטחינתם לא מהני משום דאין לבטלם לכתחי' אפי' קוה"פ כיון דחמץ שמו עליו וכמדובר עכ"ד ע"ש. ות'ם אני על תמיהתו שהרי בבאר היטב בדברי החבי"ב ז"ל שהוא משוה אכילת תולעת לאכילת עכבר שכ"כ בתחילת לשונו שם בד' צ"א ע"א וז"ל ומטעם אחר היה נר' לומר דלא מיקרי מבטלין איסור לכתחי' כשאין בחטים תולעים אלא הם נישוכין מאכילת תולעת או עכבר ממ"ש הר"ן בפג"ה משם הרא"ה ז"ל דיבש ביבש וכו' ע"ש. הרי בפי' דדעתו ז"ל להשוותן יחד אכילת תולעים לאכילת עכבר לענין חימוץ. ומוהרח"ף ז"ל בס' לב חיים ח"ב סי' ע"ז הבי"ד החזו"ן ז"ל מה שתמה על הכנה"ג ז"ל וכתב שה' שפ"ה ישב לדברי החבי"ב דכל טעמו דאסור לא משום נשיכה כי אם משום דנטחן התולעת עם החטים וגוף התולעת מחמיץ ע"ש. וגם עליו אחהמ"ר תיטוף מילתי דאיך כתב כן ולא הוק"ל מדברי החבי"ב ז"ל דמפורש שם בתחילת לשונו דמשוה אותם האכילות יחד לענין חימוץ וכנ"ל ודבריהם צ"י ושם בלב חיים בנדונו בקמח שהתליע דנשאל אם מותר למצה או לא דסיים דיש לחוש לס' הכנה"ג דחושש להחמיר כפי מה שהבינו הרבנים החזו"ן והברכ"י והמ"מ ז"ל בדברי הכנה"ג שדעתו לאסור משום אכילת התולעת דהוי כאכילת עכבר עש"ב. ובשנה זאת שנת התרל"ח אירע שבזמן קציר חטים היה ארבה בעולם והארבה היה עדיין קטן שאינו פורח באויר שלא יש לו כנפים לפרוח בהן והיה נמצא הרבה בתוך השבולים של חטים וכשרצו לעשות חיטי דפסחא שמורים משעת קצירה כשהיו חובטים השבולים במקלות כדי להוציא החטים מהם היו הארבה שהם תלוים בשבולים מתים ע"י חביטת המקלות ומתמעכים עם החטים ההם ואסרנו כל החטים הנמצאים כך במקומות ההם:
ב. ראיתי לעמוד מענין עירנו הזאת נעמי דמשק יע"א שברור לנו דמזה זמן קרוב לע' שנה שאין אוכלים בכל ימי הפסח כ"א חטים השמורים משעת קצירה דוקא. אם ירצו עכשיו לעשות התרה ע"ז ולאכול חטים השמורים משעת טחינה אי מהני או לא דהנה הפר"ח ז"ל במנהגי איסור סי' תצ"ו סוף אות א' הבי"ד הזכו"ל בסי' תפ"ו דקכ"ו ע"ב כתב דאפי' התרה לא בעי והחמ"י כתב דבעי התרה יעו"ש. ומאי דצריך לעיין בזה יען שמוהרח"ף ז"ל בס' נשמת כ"ח ח"א סי' ט"ז כתב בנדונו וז"ל פש גבן דנשאר לנו לבאר אם זה האיש אשר אירע לו מעשה הזה הוא אוכל קצירה דנזהר לשמור החטים מש"ק דודאי דקפיד משום חו"ן בפסח דאיכא סוברים דאסור כמ"ש מרן ב"י ז"ל סי' תמ"ז וכמ"ש הרב"ד דמי שאוכל חטים ברורים הוא נזהר מאיסור חו"ן וכו' יעו"ש. וא"כ מאחר דכפי"ד הרב ז"ל דהנזהר לאכול מצה שמ"ק הוי משום איסורא דחו"ן וזה רשום בזכרוני מתורתן של ראשונים ז"ל דבכל ימי חה"פ אין לאכול כ"א מצה שמ"ק וכעת איני זוכר מי בע"ד. א"כ נר' מאחר דנהגו בעירנו חומרא זו הם ובניהם ובני בניהם לאכול מצה שמ"ק דוקא וגם נזהרים לבוררם היטב אי משום חומרת חו"ן כמ"ש מוהרח"ף ז"ל או לחוש לסברת מ"ד דבכל ימי הפסח אין לאכול כ"א מצה שמ"ק וכנ"ל ועל הרוב דסבר הכי משום חומרת חו"ן תו לא מהני להו התרה כדי לאכול שמ"ט דוקא וכמ"ש מוהריק"ו ז"ל שורש קמ"ד ומוהרימ"ט ח"א סי' ס"ו דכל שהמנהג הוא בטעות שהוא מותר וטועה בו דסבור שהוא אסור נשאל ומתירין לו. וכל שהוקבע משום סייג ופרישות וחומרא דבר פשוט הוא שלא הם ולא בניהם יכולים לישאל עליו וה' נחב"כ ח"א סי' ו' מחיו"ד האריך בדבריהם ובדברי הירוש' דפ' מקום שנהגו בההיא דבני בישן שנהגו אבותיהם שלא לפרש בים עש"ב. והלמד מדבריהם הוא דכיון שנהגו בחומרא זו כמאן דס"ל הכי תו לא מצו לישאל ולעשות התרה ע"ז:
ומ"ש הפר"ח ז"ל דהנוהגים לאכול מצה שמ"ק מסתברא דלא מיקרי סייג ואינו אלא מילתא יתירתא דעבידי ואם רוצה לאכול שמ"ט מסתברא דאפי' התרה ל"ב ע"כ. אנא עבדא כקוף בפני אדם אחהמ"ר אמינא דלא כן אנכי עמדי אלא מאי דנהגו בחומרא זו הוא משום חומרת חו"ן ולחוש למאן דסל"ה וכנ"ל ולא הוי מאי דעבידי מילתא יתירתא וקרוב לומר דאפי' התרה אינו מועיל וכנז"ל כנ"ל כעת שלא עמדתי באורכה כ"א בהשקפה בעלמא:
ג. בש"ע או"ח סי' תנ"א ס"א קדרות שנשתמש בהם חמין וכו' כתב ע"ז הח"י ז"ל והוב"ד בבאה"ט סק"א דלאו דוקא קדרות דה"ה קערות שתשמישן ע"י עירוי וכ"ש דינא הכי ג"כ וכן משמעות הרמב"ם בפ"ה מה' חמץ דין כ"ה ע"כ. ואחהמ"ר דבריו תמוהים מאחר דמרן ז"ל בתחילת דבריו הוא בא לאשמעינן היתר קדרות להצניען לאחה"פ ולהשתמש בהם אח"כ בין במינן בין של"ב א"כ הול"ל וכ"ש קערות ולא לומר בלשון וה"ה קערות. ולענין להשתמש בהם בתוה"פ כבר מרן ז"ל בעצמו בסוף הסעיף הנ"ל השמיענו זה דהיסק באש. אינו מועיל להן ולא לשום כ"ח שנשתמש בהם חמין אפי' שלא ע"י האור אלא שעירה לתוכו רותחין ומורם ז"ל סיים דיש אוסרין אפי' בכ"ש ע"ש. וא"כ מה בא לחדש הח"י ז"ל ממשמעות הרמב"ם ז"ל. ובדברי הרמב"ם ז"ל שם המעיין יראה דמ"ש כל כ"ח וכו' בין כלי ראשון כגון קדרות בין כ"ש כגון קערות עיקרו הוא בא לאשמועי' דאין משתמשין בהם במצה כיעו"ש. ואם הח"י ז"ל בא לאשמועי' לענין צורך השטיפה בדברי הרמב"ם ז"ל שם לא נזכר מזה כלל באופן שדבריו צ"י. ובס' בית הבחירה הנד"מ הביא דברי הח"י ז"ל ולא העיר בזה כלל:
ד. עו"ש בש"ע סי' תנ"ב יש ליזהר להגעיל קודם שעה ה' וכו' וכן כדי שלא יצטרך להגעיל היורה הגדולה שמגעיל בה תחי' וסוף הרב שו"ג ז"ל כתב דמנהגם הוא שלא להגעיל היורה תחי' וסוף דלא כהב"ח ז"ל. ויש להעיר בדבריו שם שכ' הא לא"ה אם היורה היתה מוכשרת כלומר שאינה ב"י קודם שיגעלו בה אי"צ לחזור ולהגעיל אותה ע"כ. דהרי מבואר בדברי מרן הב"י ז"ל בפי' דאם היורה היתה מוכשרת היינו דהיתה מוגעלת תחילה קודם שהגעילו בה הכלים. ועוד דלפי דבריו אין דברים אלו מוסכמים עם סוף הלשון שכתוב אי"צ לחזור ולהגעיל אותה. וה' נחפה בכסף בביאורו על הרא"ם ז"ל בד' קס"ח ע"ד מני"ר הסכים עם הב"ח ז"ל והרפ"ח ז"ל דאפי' מגעיל קודם שעה ה' צריך להגעיל היורה תחי' וסוף וכתב דכן הם נוהגים בירוש' ע"ש. וגם במקומנו על הרוב הם נוהגים כן. וה' זכו"ל על סי' הנ"ל יצא עת'ק לדברי השו"ג ולא זכר ש"ר מדברי ה' נחב"כ הנ"ל כלל:
ה. עו"ש בטור סי' תע"א אסור לאכול פת משעה יו"ד ולמעלה והרי"ף ז"ל כתב מט"ש שעות ולמעלה וכתב השלטי גבורים ז"ל דמחלוקתם היא דהרי"ף ז"ל מפרש סמוך למנחה היינו מתחילת שעה ט' ופליג על הטור ז"ל דמפרש מתחילת שעה יו'ד. וה' חמד משה ז"ל הקשה עליו דבריש ע"פ תני בחדא ברייתא לא יאכל אדם בערבי שבתות ובערבי י"ט מן המנחה ולמעלה ותניא אידך מט' שעות ולמע' והאריך ורצה לישב הבנת השה"ג ז"ל ולבסוף כתב אבל הנראה עיקר דמסוף ט' קאמר ע"ש. גם הפר"ח ז"ל הק' על השה"ג מדברי הברייתא הנ"ל ודחה פירושו וס"ל דהרי"ף והטור ז"ל שניהם שוים בענין הזמן יעו"ש. וראיתי לה' יגל יעקב פיתוסי ז"ל בשי' על מס' פסחים ריש פ' ע"פ שציין על השה"ג ומה שהק' עליו הפר"ח ז"ל וסיים וז"ל ועוק"ל עליו דהרי בגמ' קאמר התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור הכא אפי' סמוך למנחה אסור הרי דע"פ איסורא אפי' קודם מנחה והיאך כתב לדעת הטור סמוך למנחה שאחר שעת המנחה וכתב דכונת השה"ג שלא כהבנת הפר"ח אלא ר"ל דלהרי"ף אפי' בשעה ט' עצמה בסופה אסור זמן מה לפני וקודם שתכנס שעה יו"ד שיש בה מן המנחה לאחר שנגמרה לגמרי שעה ט' אלא ביו"ד שהיא שעת מנחה. ונמצא דליכא בינייהו אלא כל דהו אותו זמן מה שהוא סוף שעה ט' ובזה ניחא קושית הפר"ח ז"ל עכ"ד. ועם שיש חיסור בסוף לשונו כאשר יראה הרואה מ"מ הבנת דבריו מבוארת האמנם תימה רבתי היא במה שהבין בתחילה בכונת השה"ג ז"ל וגם מייחס הבנה ההיא להפר"ח ז"ל שהשה"ג ז"ל רוצה לפרש בדעת הטור דסמוך למנחה היינו שאחר שעת המנחה ועל כן הק' עליו קושייתו הנ"ל. דמלבד דזהו רחוק מהשכל שיפורש כן בדבריו, עוד בה דאם הבנת דברי השה"ג כן היאך יתישב תחילת לשונו שכתב שם וז"ל הטור כתב דאסור לאכול פת מתחילת שעה עשירית ולמעלה וכו' ע"ש. ועם דהטור ז"ל שם בסי' תע"א בריש הסי' לא כתב תיבת מתחילת כ"א כתב משעה יו"ד מ"מ באמצע הסי' כ"כ וביאר דבריו בפי' שכתב וז"ל ומהו הפת שיאכל וכו' אבל מצה שאין יוצאין בה בלילה מותר לאכלה עד תחילת שעה יו"ד ע"ש. ולכן השה"ג כתב על שמו דכתב דאסור לאכול פת מתחילת שעה יו'ד וכו' באופן שדברי ה' יגל יעקב נפלאו ממני וצ"י. ועיין בס' ארץ יאודה בסופו בתיקון הטעיות בד' ל"א ע"א מ"ש בזה ע"ש:
ו. מהמרדכי פרק ע"פ כתב כורכן בב"א ואוכלן פי' היה נוטל כזית מצה וכזית מרור וכזית חרוסת ואוכלן וכו' והבי"ד התה"ד סי' קל"ט ואנכי הדל הוק"ל כעת דחרוסת מאן דכר שמיה דלית ביה חיובא וכל מאי דעבדינן החרוסת הוא זכר בעלמא לטיט כמ"ש ז"ל ויש חששא דאתי טעם חרוסת ומבטל לטעם מצה ומרור. ועיין בטור סי' תע"ח דכתב שם דמצה דאורייתא וחרוסת דרבנן ואתי טעם חרוסת דרבנן ומבטל לטעם מצה דאורייתא ע"ש ג"כ בדברי מרן הב"י ז"ל. ופי' היה כורכן ואוכלן בב"א ר"ל מצה ומרור ופסח לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו היינו לפסח כן פירשו המפר' ז"ל ע"ע: