שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון
אורח חיים · סימן יט
שאלה מעשה שהיה באחד שהיה נותן חטים השמורות משעת קצירה בתוך כלי נחושת שקורין אותה תאנכי'ת גא'ז והכלי הזה עם החטים הנ"ל היה נתון במרתף וכשהגיע זמן בדיקת החטים הוציאו החטים מהכלי ונשאר עוד בהכלי הנז' מעט חטים שהם דבוקים בכלי עם מעט עפרורית קמח שנשארו בהכלי הנז' מהקמח ש"פ ש"ש שעברה שאינו מנוקה הכלי הנז' יפה מהקמח וע"י לחלוחית הארן נתלחלח הכלי הנז' מבפנים והקמח והחטים הנז' נגבלו יחד ושוב אח"כ נתיבשו ונדבקו בהכלי הנז' וכשהוריקו החטים הנז' כדי לבוררם הוציאו את החטים הדבוקים לבדם ומצאו אותם שהם מגובלים קצת עם מעט קמח וכעת הם יבשים יחד והניחו אותם לבדם ולשאול הגיעו על שאר החטים אם כשרים הם למצות מצוה ולימי הפסח לדידן דאית לן חומרת חוזר ונעור:
הנה דבר זה כבר הוא בא מבואר בדברי מרן ז"ל בש"ע סי' תס"ו ס"ג וז"ל שק מלא קמח שנתלחלח מזיעת החומה מותר ויש אוסרים ע"כ. וכבר ידוע דדעת מרן ז"ל כאותה סברא שמביאה בסתם וא"כ מותרים הם. גם הא"ז כתב דדעת המתירין עיקר והבי"ד הבאה"ט וכ"כ הפר"ח ז"ל דאין מחמיצין זיעת הבתים והבורות שיחין ומערות וגם אין להם דין מי פירות וכו' ע"ש. וה' שו"ג ז"ל ג"כ כתב דמרן ז"ל סתם בתחי' דמותר והלכה כסתם ע"ש. ועיין בהרשב"ץ ח"ג סי' כ"ג וביבין שמועה במאמר חמץ דכ"ז ע"א דהאריך להוכיח דזיעת הבתים ובורות אין מחמיצין עש"ב גם נכדו ה' יכין ובועז סי' קמ"א כן הסכים והוב"ד בס' סמא דחיי ד' ח"י עש"ב. ובסו"ד שם אחר שהבי"ד כל הרבנים הנ"ל כתב וז"ל ומכאן יש ללמוד לע"ד שאם בשעת לישת המצות נפל זיעה מעל פני האדם בעיסה שאינה מחמצת וכמ"ש הרשב"ץ ז"ל משם המפ' ז"ל שזיעת האדם אינה מחמצת עכ"ד. ואני בער לא ידעתי מה צורך ללמוד לימוד זה מדברי הרשב"ץ ז"ל דכבר דב"ז הוא בא מבואר בדברי מור"ם בהגה סי' תס"ו ס"ה בשם הטור דזיעת האדם אינה מחמיץ ע"ש. ועיין ג"כ בס' אפי זוטרי בסי' תס"ו מה שכ'. ועיין לה' א"ר שכ' דברמזים שבקלף ליתיה כמו שלפנינו ושכ"כ בס' אמרפל דזיעת בתים אינה מחמצת כלל ע"ש:
ברם מה נענה ביום שידובר דברי מרן ז"ל בש"ע סי' תס"ז ס"ז וז"ל ישראל שיש לו בורות חטים וחושש שמא יש בקרקעית הבור ובקירותיו חטים מבוקעות מלחות הבור והארץ בביטול בעלמא סגי ע"כ. הרי דמרן ז"ל ס"ל לדינא דזיעה ולחות הקרקע מחמצת כסברת היש אוסרים שכתב בסי' תס"ו היפך מה שסתם שם וכבר השו"ג ז"ל בסי' תס"ו ותס"ז הקשה דברי מרן אהדדי והניח הדבר בצ"ע. ועיין להמג"א בסי' תס"ו סק"ה שכ' דהאוסרים הם רוב ונתן טעם לסברתם ע"ש והח"י ז"ל הבי"ד הא"ז שמתיר והמג"א דאוסר וכתב דטוב לשהותה עד אחר הפסח ע"ש. מעתה נפל פיתא בבירא כי נמצאו שלמים וכן רבים האוסרים כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים בס' הפוס' ז"ל ובפרט אחר דברי מרן ז"ל שבסי' תס"ז האח' שהם סותרים דבריו הראשו' דבסי' תס"ו. וראיתי לה' אפי זוטרי ז"ל שם שתי' לקו' השו"ג ז"ל דהתם בסי' תס"ז שאני דהלחות הוא מקרקעית הבור מתחתיתו ומקירותיו שהלחות הוא מהארץ וכיון שכן הרי מים ממש מלחות הארץ ול"ד לזיעת בתים בורות וכו' דהתם אותה זיעה והבל שמזיעים הבתים והבורות אינם מלחות הקרקע גופיה רק מאבניו ועציו מחמת שהמקום הוא סתום ואטום ואינם מים רק זיעה בעלמא וה"ט דזיעת החומה אינה מחמצת וכו' אבל מדברי המג"א מוכח שהזיעה מהחומה מכח המים שיש בה ע"ש עכ"ד. ואחז"ר לה' חס"ל אלקלעי ז"ל בחא"ח סי' י"ט שגם הוא ז"ל נתכוון לתי' הנ"ל של ה' אפי זוטרי ז"ל כיעו"ש. והנה הרואה יראה דתי' ז"ל כמה מהדוחק ומלבד דהוא עצמו תבריה לגזיזיה מדברי הרמג"א ז"ל וכנז' עוד בה דמדברי הרמב"ם ז"ל בפי' על המשניות נראה דהפרש זה אינו שכתב זיעת בתים וכו' הבתים אשר הם במקומות השפלים מן הקרקע גם המערות ונקרות הצור הם עשויים להזיע ואפי' אין שם מים והודיעני כי הזיעה ההיא אינה משקה וכו' ע"ש. הרי דליכא הפרש בין השפלים לשאינם שפלים. גם מלשון הרשב"א בתשו' ח"א סי' ע"א ובמיוחסות להרמב"ן סי' קס"ח מוכח דאין חילוק כלל וכיעו"ש. ואנכי הפעוט עלה לע"ד לתרץ לקו' השו"ג ז"ל דהנה דין זה שהביא מרן ז"ל בסי' תס"ז ס"ז ישראל שיש לו בורות וכו' דבביטול בעלמא סג"ל. של דברים אלו הם מתשו' הרשב"א ח"א סי' ע"א ובמיוחסות סי' קס"ח ושם מבואר דבתחי' כתב דבביטול סג"ל דשמא אין שם כלל חטים מבוקעות ואם נתבקעו שמא נפסלו מאכילת כלב והוי ס"ס וכו' ושוב סיים וז"ל עוד הדבר קרוב שאין כאן חמץ אלא עיפוש והפסד ולא חמץ נוקשה דחמץ נוקשה אסור להשהות מדרבנן ולר"מ בלאו וצא ולמד מדורות הראשונים שהיו לפנינו שלא שמענו שיהא אדם מישר' שיהא נוהג לפנות אוצרות חטים ושעורים ולפנות בורות בפסח שהחטים שבקרקעית עיפוש והפסד הם ולא חימוץ עכ"ל. ועיין בהלבוש דהבי"ד מרן ז"ל וכתב דהרי יש כאן ס"ס וכו' ובהגה כתוב שם וז"ל ועוד טעם אחר משום שהחטים דבקרקע הבור עיפוש והפסד ולא חימוץ וע"ל סי' תס"ו ס"ג ומ"ש בהגה הם דברי הרשב"א שבאו במקומות הנ"ל ונר' שכונת ההגה היא באה לסלק הקושי שיש בדברי מרן ז"ל מסי' תס"ו לסי' תס"ז דכפי"ד הרשב"א האחרו' דהחטים שבקרקעית הבור עיפוש והפסד הם ולא חימוץ א"כ הוו דברי מרן שבסי' תס"ו דפסק דזיעת החומה אינו מחמיץ הם מוסכמים עם דבריו שבסי' תס"ז. ומה שהצריך ביטול בסי' תס"ז וכ' בביטול בעלמא סגי הוא ע"צ היותר טוב דהרי גם הרשב"א ז"ל שכתב דהם עיפוש והפסד ולא חימוץ יקשה לן בדבריו דא"כ למה הצריך ביטול שכ"נ מריהטת לשונו אלא ודאי מוכרחים אנו לומר שהוא ע"צ היותר טוב. כן אנו נאמר בדברי מרן ז"ל שנמשך אחר לשונו דהוא ע"צ היותר טוב ולעולם דלענין דינא העיקר הוא כמו שסתם בסי' תס"ו דזיעת החומה אינו מחמיץ ול"ק ול"מ:
ואחרי כותבי כ"ז עיינתי בדברי הרשב"א ז"ל בתשו' ח"א ובמיוחסו' וראיתי דמ"ש אח"כ עוד הדבר קרוב שאין כאן חמץ אלא עיפוש והפסד וכו' אין כונתו לתת טעם אחר מלבד מ"ש בתחי' להתיר מכח ס"ס וכו' אלא דכו' דבריו היא כמ"ש בתאי' והיינו דבתחי' כתב דענין החטים שיש בקרקעית הבור קיל ממי שעושה את ביתו אוצר מפני שאין נודע ממש שיש חטים שם שנתבקעו ושמא אין שם כלל ואם נתבקעו שמא נפסדו לגמרי מאכילת הכלב והו"ל ס"ס ואילו היה ברור שיש שם חטים מבוקעות ונתיר אותו בביטול לכשיפנה אפשר שהיה צריך לבער וכו' והאריך בזה ובסוף כתב וז"ל אלא שאפשר להתיר מן הצד שאמרתי שאין כאן חמץ ידוע דדילמא לא הוה ביה בפסח כלל ואח"כ הוא שנתבקע עוד הדבר קרוב שאין כאן חימוץ אלא עיפוש והפסד ולא חמץ נוקשה וכו' יעו"ש. וכו' דבריו אלו במ"ש עוד הדבר קרוב שאין כאן חימוץ אלא עיפוש וכו' הם כמ"ש בתחי' בספק השני שמא נפסדו מאכילת הכלב לגמרי אלא דבתחי' כתבה בלשון שמא נפסדו וכו' ובסוף חיזקה ביותר וכתבה בלשון דהדבר קרוב ביותר שא"כ חימוץ וכו' ולעולם דהיינו הך ומתיר מכח ס"ס דוקא ואינו בא לתת טעם אחר ודלא כדמש' בהגהת הלבוש דעמ"ש בלבוש מבטלם בלבו ודיו שהרי יש כאן ס"ס וכו' כתוב בהג"ה וז"ל ועוד טעם אחר משום שהחטים שבקרקעית הבור עיפוש והפסד הם ולא חימוץ ע"כ. דנר' שמבין בדברי הרשב"א שהוא טעם אחר דאחהמ"ר ליתא אלא דכו' דבריו הם כמ"ש בתחי' וכנ"ל. ומצאתי לי רב הוא הרשב"ץ ז"ל בח"ג סי' כ"ג שכן מבין בלשונו דכתב שם וז"ל עוד שאלת בחטים הנאצרים בבורות אם יש לחוש להם לחימוץ מפני לחות הקרקע או לא וכו' והשיב דהראשו' ז"ל שאלו כן והריא"ג ז"ל כתב בשם ר' האי גאון ז"ל שיש לחוש להם לחימוץ אם נתבקעו והרשב"א ז"ל נשאל מזה אם יהיה מותר בהנאה לאחה"פ ודעתו היתה נוטה להתיר אלא שחשש לדברי ר' הא"ג ז"ל שהיה אוסר אלא שמצא לו היתר ממקום אחר שאי"כ חמץ ידוע דשמא אין כאן חטים מבוקעים ואת"ל שיש שם חטים מבו' שמא נפסלו מלאכול הכלב שהדבר קרוב שאי"כ חמץ אלא עיפוש והפסד זהו לשונו ז"ל עכ"ל הרי לך דהוא ז"ל מבין בלשונו כמ"ש אנן בעניותין לעיל בכו' דבריו גם מרן הב"י ז"ל ממה שהעתיק לשונו הכתוב במיוחסות וקיצר לשונו כיעו"ש נר' שכן הוא מבין בדבריו כאשר יראה הרואה גם ה' יכין ובועז נכד הרשב"ץ ז"ל בסי' קמ"א והוב"ד בס' סמא דחיי ד' ח"י נר' שכן הוא מבין בדברי הרשב"א ז"ל כיעו"ש:
וכפי כל האמור הנך רואה דגם הרשב"א ז"ל שמיקל היינו לענין שיהיו מותרין בהנאה לאחה"פ ושכן מבואר בדבריו ובמה שהעתיקו דבריו הרשב"ץ ונכדו היו"ב ז"ל ברם לענין לאוכלם בפסח לא היקל כלל. ועיין בס' עולת שבת בסי' תס"ז דעמ"ש מרן ז"ל בס"ז בביטול בעלמא סגי כתב ע"ז וז"ל פי' דאחר הביטול הוא ס' דרבנן ואזלינן ביה לקולא. ועוד דהחטים שבקרקעית הבור עיפוש והפסד הם ולא חימוץ. ומטעם הב' יש להתיר בדיעבד אחה"פ אפי' אי לא בטיל עכ"ד. ואנכי הדל ת"ם אני ע"ד במ"ש טעם הראשון דלא נזכר מזה מדברי הרשב"א ז"ל כלל כ"א משום דאיכא ס"ס שמא אין כאן חטים מבו' ואם נתבקעו שמא נפסדו מאכילת הכלב דמוכח מדבריו דאפי' קודם הביטול דאיכא ס' איסור דאורייתא עכ"ז מאחר דאיכא ס"ס בדבר בביטול בעלמא סגי. ומאי דמשמע מדברי העו"ש ז"ל דבטעם הראשון מספיק לומר דבביטול סגי מאחר דאחר הביטול הוא ס' דרבנן ואזלינן ביה לקולא. מדברי הרשב"א ז"ל נר' דמאי דהתיר אותו בביטול הוא מטעם דאיכא ס"ס כיעו"ש. והגם דשם בדבריו כתב דבין כך ובין כך בביטול בעלמא פגי מ"מ סיים וכתב דאילו היה ברור שיש שם חטים מבוק' ונתיר אותם בביטול לכשיפנה אפשר שהיה צריך לבער ואפי' לר"ש דאמר חמץ לאח"ז אינו עובר עליו בכלום דה"ז כמבטל ומתכוין לחזור ולמוכרו לאחה"פ ע"ש בדבריו. ועיקר דברי מרן ז"ל הללו דקאמר בביטול בעלמא סגי הם מלשון הרשב"א ז"ל דמתיר אותם אחה"פ ע"י הביטול דאיכא ס"ס בדבר באופן שדבריו כעת לע"ד צ"י:
ועיין להרשב"ש ז"ל בסי' תל"ה שהביא דעת הרשב"א והרשב"ץ ז"ל בדין זיעת הכותלים דלית בהו חמץ ודעת הרי"ץ גיאת ור' הא"ג ז"ל לאסור ויצא לעמק שוה את דבריהם והוא שאם החטים נתלחלחו מזיעת הכותלים לבד אין בהם משום חימוץ. ומהראיה שכתב מר אביו ז"ל ואם הלחלוח הוא מחמת שהמגורה שאבה מים מפיה או מצדדיה כגון שיש בצדדיה ברכת מים ומשם שאבה המגורה יש בהם חשש חימוץ דעדין יש בהם טבע המים וכיון שלא נשתנו מטבעם א"כ מחמיצין הם זת"ד ז"ל ע"ש. דלפי"ד ז"ל יתיישבו דברי מרן ז"ל דסתראי נינהו מסי' תס"ו לסימן תס"ז וכנ"ל. אכן אנכי בעוניי חזינא דמדברי מ"א הרשב"ץ ז"ל דקאמר שזיעת הבורות כמו שאינה מכשרת כך אינה מחמצת ואעפ"י שכל זיעה אינה אלא מחמת רטיבת המים כיון שנבלע בכותלים יצא לו מתורת מים לענין הכשר וה"ה לענין חימוץ ע"כ. נר' מזה דלא ס"ל לחלק בהכי ומדבריו מוכח שהוא פליג על ס' הרי"ץ גיאת ור' האי ז"ל שאוסרין ומביא ראיה לדבריו שאין מחמיצין ממס' מכשירין כיעו"ש. ודברי הרשב"ש ז"ל שמקרב את הרחוקים אחהמ"ר המה דחוקים. וכ"ר לה' כסא אליאו ז"ל בסי' תס"ז דאחר שהוק"ל דברי מרן ז"ל אהדדי והניח בצ"ע כתב דשו"ר להרשב"ש בתשו' שהשוה דברי הרשב"א ומ"א וש"פ בדוחק גדול כיעו"ש. ולע"ד אני הדל נר' דמבואר בדברי מ"א הרשב"ץ ז"ל דלא ס"ל חילוק זה וכנ"ל. ויש לעיין בס' חזו"ן בפ"ב דמכשירין שהביא פי' הרא"ש זיעת הבתים דרך הבתים הבנוים בתחתית הארץ וכן בורות שיחין ומערות להזיע אעפ"י שאין בהם מים ואותה זיעה לא חשיבא משקה וכן זיעת האדם וכו' ועיין בהח"י בסי' תס"ו אות ו' דכ' לענין דינא קרוב לדברי הרשב"ש ז"ל הנ"ל דעמ"ש זיעת החומה מותר אם היא מזעת מחמת חום והבל דמים חמין ה"ה כמים דמכשיר ומחמיץ ושגם הרא"ש ז"ל מודה בזה יעו"ש:
והנה כפי הנראה מדברי השו"ג ז"ל בסי' תס"ז שהבי"ד המיוחסות ע"ד מרן ז"ל וכתב עליו דיותר הי"ל לרבינו זה טעם האחרון שהחטים שבקרקעית הבור עיפוש הוא ולא חימוץ לפי מש"כ לעיל סי' תס"ו דשק שנתלחלח וכו' ולא כמ"ש שבביטול בעלמא סגי דמשמע שלחות קירות הבתים מחמיץ והוא היפך ממ"ש שם וכו' עכ"ד. דנראה מדבריו אלה שהוא הבין בדברי הרשב"א ז"ל שהוא טעם אחר ממש וכמו שכן מבין ההגהות הלבוש וכבר הארכנו בזה לעיל וכתבנו שאין נר' כן שמבינים הפוס' המפורסמים ז"ל וכיעו"ש בדבריהם. ועיין בס' ראש יוסף בסי' תס"ז אות י"ג שהאריך להק' ע"ד המיוחסות שהביאם הב"י ז"ל והאריך ונדחק לישבם. ואנכי הרואה שלא שלטו מאו"ע בשורש דברי הרשב"א במיוחסות כ"א במה שהביאם מרן הב"י ז"ל בקיצור וע"ז הוצרך להאריך בישובם דאילו עין ראתה בשורש הדברים בתשו' הרשב"א ח"א סי' ע"א ובמיוחסות לא היה נדחק ומאריך בישובם דהם מבוארים ומבוררים כיעו"ש. ועיין במור"ם ז"ל סי' תל"ו ס"א דפסק לתשו' הרשב"א דסי' ע"א ועיין בהט"ז והמג"א ומ"ש ע"ד הת"י ז"ל בס"ק ח' והבי"ד הרשב"א וביארם ע"ש. ולא ידעתי מאחר שהוא ז"ל בס"ק ט' הביא מה שנסתפק ה' ראש יוסף במי שיצא קו"פ ל"י וכו' יעו"ש מדוע לא עמד על דבריו של הרא"י ז"ל שבסי' תס"ז הנ"ל:
היוצא לנ"ד דחטים שנמצאו מגובלים יחד עם מעט קמח הם אסורים לפסח וכנ"ל דאין שום אחד מהפוס' שיתירם לפסח זולת הרשב"ץ ז"ל דס"ל דאין לזיעת הכותלים דין מים להחמיץ ודין מ"פ יש להם דאין מחמיצין והביא ראיה ע"ז ממס' מכשירין וכ"כ בשמו נכדו היו"ב ז"ל וכנ"ל. ולפי"ד ז"ל יש להם היתר בפסח ע"י שילוש אותם במ"פ. גם ה' ראש יוסף ז"ל בסי' תס"ו אות א' כ' דלדברי הרא"ש ז"ל לא יהיה גרוע משאר משקים וחשבינן ליה כמ"פ ואם ירצה אח"כ ללוש אותו הקמח במים ימהר להחמיץ כפי סברתו. ודוחק לומר שלא נחשוב אותם לא כמים ולא כמ"פ ע"כ. ועיין בס' בתי כנסיות שהבי"ד הרא"י ז"ל וסיים וכתב וכ"כ גבי צואת תרנגולים שכתב הטור בשם הרוקח והמרדכי בפכ"ש דאינו מחמיץ ואם נפל על הקמח ירקד הבצק חוץ והשאר מותר דהיינו נמי מה"ט משום דהו"ל מ"פ עם מים ושכן תרגמה בפר"ח לענין צואת תרנגולים. אבל גבי זיעת בתים וכו' וזיעת אדם כתב לעיל ס"ג דאין מחמיצין וגם אין להם דין מ"פ וצ"ל דלענין הכשר דוקא קאמר אבל להחשב כמ"פ יודה להרא"י ז"ל וכמ"ש הוא עצמו גבי צואת תרנגולים עכ"ד ז"ל. ואנא בריה קלה ת'ם אני ע"ד דמ"ש שהרא"י ז"ל כ"כ גבי צואת תרנגולים וכו' דהיינו נמי מה"ט משום דהו"ל מ"פ עם מים הרואה יראה דשם כתב בהיפך ממש ופי' דמשום מיאוס קאמר דירקד הקמת וישליכהו חוץ. ואפי' שאמר והשאר מותר שייך לומר כן יען דבדבר מיאוס אית ביה איסור דאל תשקצו ע"ש בדבריו והוא ברור. גם מ"ש בדעת הפר"ח ז"ל בזיעת בתים וזיעת אדם דלענין הכשר דוקא קאמר אבל להחשב כמ"פ יודה להרא"י ז"ל. עיין בדבריו שכתב והכי נקיטינן כס' הרא"ש דזיעת בתים ובורות שחו"מ וזיעת אדם אינם. מחמיצין וגם אין להם דין מ"פ משום דלא חשיב משקה לענין הכשר ורוק נחשב משקה לענין הכשר ע"כ. הרי דבריו ברור מללו דלאו לענין הכשר דוקא קאמר אלא לענין שיחשב תולדה בפ"ע ואין להם דין מ"פ כלל באופן שדברי ה' בתכ"נ ז"ל נעלמו ממני וצ"י:
וחזי הוית בבאה"ט או"ח סי' תס"ו סקי"ג דכתב צואת תרנגולים אימ"ח. וה"ה חטים בגללי בהמה. רוקח ע"כ. וכונתו היא לומר שהחטים הנמצאים בגללי בהמה אינם מתחמצים מחמת גללי הבהמה שהגללים אינם מחמיצים את החטים כמו צואת התרנגולים שאינו מחמיץ. אבל אם אחר שנמצאו החטים בגללי הבהמה נפל על החטים מים הם מתחמצים שכן הוא זה בצואת התרנגולים. ולא אמרינן דחטים הנמצאים בגללי בהמה הם נחשבים כפרשא בעלמא וכעכולים דמו ושוב לא מקבלי חמוץ אפי' נפל עליהם מים. דמאחר דלא נתעכלו ועדין הם שלמים עדין חשיבי כשאר חטים ואם נפל עליהם מים מחדש מקבלי חמוץ ואפי' שיצאו ממעי הבהמה דרך בית הרעי עם הגללים וכן נר' בדברי הרוקח בשורש הדברים ע"ש. והוצרכתי להאריך בביאור הזה יען שראיתי לה' זכו"ל בה' פסח על סי' תמ"ז בד' צ"ט שנר' שמבין בדבריו דשוב אינם מחמי' כלל דכתב שם בד"ה מים שרופים וכו' וגם אין דרכן לדבקן כלל בבצק אלא בגללי בהמה פשיטא דשרי וכו' דלמאי ניחוש אי משום חטים שבגללי בהמה הא. כתב הבאה"ט סי' תס"ו דאינם מחמיצין יעו"ש. ולע"ד דעדין יש לחוש להחטים הנמצאים בגללי הבהמה מנפילת מים עליהם שהם מתחמצים מחמת המים. וכיון שדרכן לדבק הכסוי והיורה בגללי בהמה ושכיח בהו חטים וכדי שיהיו נדבקים יפה הדרך הוא לרככם במים א"כ יש לחוש להחטים הנמצאים בהם שהם נחמצים ע"י המים ונותנים טעם בכלי וז"ב:
ועיין בס' קדשי דוד חסאן בסי' תס"ו שנסתפק לדעת הרא"ש ז"ל דשרי זיעת אדם ובתים אם הכו' דהוו כמ"פ ואין ללוש במים דממהרין להחמיץ או דהוי משקה בפ"ע ויכול ללוש במים. והבי"ד הרוקח שהביאו הטור גבי צואת תרנגולים די"ל דהוי משום מאיסותא ושכ"כ הב"ח ודלא כהרפ"ח דס"ל דהוי משום מ"פ ואין ללוש עם מים. ושוב הבי"ד הח"י ז"ל שכתב דמדברי הגהות סמ"ק ובצ"ץ בשם מוהרי"ל מבואר דכל הני אף שאינם מ"פ ממש מ"מ ממהרין להחמיץ עם מים כמו מ"פ ואם הוא מלוחלח עדין ירקדנו ויקיים המלוחלח עד אחה"פ ואם נתיבש ונתערב אין ללוש מהם ויקיימו לאחה"פ ואם לש בהם יאפנו מיד ע"ש. ולא זכר ש'ר לדברי הרפ"ח ז"ל שכתב שם בתחילה בפי' גבי זיעת בתים לדעת הרא"ש דלא הוו מ"פ וכנ"ל. באופן דלנ"ד החטים המוגבלים עם קמח אין להתירם בפסח, וכ"ן כפי מאי דפסק מרן ז"ל בסי' תס"ז כהרשב"א ז"ל אין להתיר אותם כלל בפסח וכנ"ל. ברם כפי פסקו של מרן ז"ל שבסי' תס"ו בסתם בשק מלא קמח שנתלחלח מזיעת החומה דמותר נר' דמותר לגמרי ללוש אותם עם מים וא"צ לאפות מיד כמו בלש עם מ"פ עם מים לפי שאין זה מ"פ ממש רק זו תולדה בפ"ע וכ"כ הח"י וכבר כתבנו דהאח' ז"ל הקשו דברי מרן אהדדי דסתראי נינהו וכתב הח"י ז"ל דלענין דינא כתב הרב בסא"ז דסברת המתירין עיקר והמג"א ז"ל כתב דעיקר כדעת האוסרין ועו"כ הח"י ז"ל שטוב להשהותם עד לאהחה"פ ועיין בבאה"ט סק"ז:
האמנם כ"ז הוא דוקא לגבי החטים עצמם שנתבקעו והקמח שנתלחלח מזיעת החומה, אבל לגבי שאר החטים או הקמח אין לאסור מחמת שמא נשאר בהם איזה חטים שנתבקעו ומהקמח שנתלחלח. מאחר דאיכא כמה ספיקי בדבר דאעיקרא החטים שנתבקעו והקמח שנתלחלח עצמם בפלוגתא מיתנייא והרבה פוס' ומרן ז"ל בסי' תס"ו במאי דפסק בסתם הוא מכללם ויחד כולם ס"ל שהם מותרים פסח דאינם רק תולדה בפ"ע ואינם לא מים ולא מ"פ ועצהיו"ט הוא שכתבו האח' ז"ל להשהותן לאחה"פ וכנ"ל ואף את"ל דיש לחוש לס' המחמירין ולאסור אותם לפסח ספק אם נשאר בהם חטים או קמח מעורב עם שאר החטים או לא ואף את"ל דנשאר קצת מהם מעורב עם השאר ספק הלכה כמוהרי"ל וכהסכמת המג"א ז"ל בסי' תמ"ז סק"ה דכתבו דחמץ נוקשה כקרטין שאין בו כרת בטל בס' אפי' בתוך הפסח או ספק הלכה כהט"ז ז"ל דכתב שם בס"ק י"ט דאם נפל הקרטין למאכל אסור המאכל כמו בחמץ נוקשה. ונדון דידן החטים שנתבקעו והקמח שנתלחלח גרע יותר מחמץ נוקשה וכמ"ש הרשב"א ז"ל בפי' דהדבר קרוב שאין כאן חימוץ אלא עיפוש והפסד ולא חמ"נ דחמ"נ אסור להשהות מדרבנן וכו' ע"ש וא"כ בנ"ד עדיפא ביותר דגם הט"ז ז"ל יודה דבטל בס' בתוך הפסח. ואף אם נלך לצד החומרא ביותר ונאמר שדינו כח"ן ולדעת הט"ז ז"ל לא בטל בס' משא"כ האמת לפום דינא. עכ"ז פשוט הוא דכ"ז הי"ד אם הוא בתוה"פ שזהו עיקר מחלוקתם משא"כ קוה"פ אינו אוסר תערובתו ואעיקרא דדינא כבר נודע מחלו' הפוסקי' ז"ל בתערובת חמץ גמור חו"ן או לא והגם דאנן נהגינן כמ"ד חו"ן הי"ד היכא שהוא חמץ גמור ונתערב וליכא ספק אחר נלוה עמו ברם היכא דאיכא ספק בדבר אזי לא אמרי' חו"ן וכמו שכ"כ הפוס' ז"ל דאף למה שנהגו כחומרת חו"ן כי"ד בודאו ולא בספיקו ע' בס' נשמת כ"ח סס"י ט"ז ובס' זכו"ל בה' פסת ע"ע. ומאחר שכן בנ"ד שאר החטים הם מותרים למצת מצוה גם לדידן דאית לן חומרת חו"ן ולית דין צריך בושש והוא פשוט וברור:
ועיין בס' נהר שלום בסוס"י תס"ו דכתב דהא דמ"פ עם מים ממהר להחמיץ לאו מילתא פסיקתא היא דהרמב"ם פסק דמ"פ עם מים מחמיצין כמו עם מום לבדם דפסק כר"ע דשרי ללוש לכתחי' ועשה בנדונו ס"ס להתיר עש"ב. דמדבריו גם אנו למדין לעשוק ס"ס בנ"ד גם למ"ד דזיעת הבתים לאו תולדה בפ"ע היא אלא דין מ"פ יש להם דעדין י"ל שמא הלכה כהרמב"ם דמ"פ ע"מ דינם כמו עם מים לבדם דבעו שימור דמחמיצין ושרי ללוש לכתחי' ולעשות שימור שלא יחמיץ או שמא הלכה כשאר הפוס' ז"ל וכו'. גם עיין בהמג"א ז"ל שכ' דבכותל של עץ אפשר דשרי ואפשר שיש בו ג"כ לחלוחית מים שקבל בעודו במחובר או שנפלו עליו גשמים ונבלעו בו ע"כ. והבי"ד ה' חמד משה סי' תס"ו ס"ג וכ' באות ב' צ"ע בזיעת הזכוכית אם יש לדמות לזיעת העץ וכן בכל זיעת המתכת שדרכן להזיע מחמת הקור עכ"ל. דמדבריו אלו יש ללמוד היתר לנ"ד בפשיטות מאחר שהוא שמור בכלי מתכת בטוב וכנ"ל. באופן דאיכא כמה צדדין בנ"ד להיתר אשר בכל אחד וא' הוא מספיק להיתר גמור וכאמור וברור. ועפי"ז עשינו מעשה והתרנו את שאר החטים לפסח. וע"צ היותר טוב הזהרנו אותם ג"כ שישימו את שאר החטים הנ"ל לתוך מטפחת אחת נקייה ויקנחום בה היטב ד' וה' פעמים ושוב אח"כ יוריקו אותם למטפחת אחרת נקיה כדי לבוררן דבזה יהיה יותר קרוב לומר דעל הרוב וקרוב לודאי שלא נשאר שום קמח מלחלוחית מעורב עם שאר החטים וברור. הנלע"ד כתבתי ויה"ר שלא אכשל בדבר הלכה וצור"י יצילני משגיאות וינחני במעגלי צדק וימ"ן הכ"ד הבוטח באל מושיע ורב:
הצעיר
עזרא הכהן טראב ס"ט