אור ברסלב
שערי עזרה אורח חיים › סימן יג

שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון

אורח חיים · סימן יג

סימן יב

הא דאין מברכין על מצות כאו"א. ראיתי לה' מעשה אברהם בחח"מ סי' א' ד' קע"ה דנר' לזה משום דממזר חייב בכבוד אביו ואי מחייבינן ברכה על מצות כאו"א היה גם הממזר חייב לברך והויא מצוה הבאה בעבירה ואין מברכים כמ"ש הרשב"א ז"ל בענין השבת הגזל ושלוח הקן. וכיון דבממזר אין לברך משום מה"ב גם בישראל כשר אין מברכים וכמ"ש הרשב"א ז"ל לענין גט דאין מברכים משום דלא פלוג רבנן לגרושין שיברך במקצתן ובמקצתן לא יברכו ה"נ דכוותא ותמה על הרשב"א איך נייד מלומר הכא ג"כ האי טעמא ע"ש. ואחהמ"ר אנכי הרואה דאין תימה על הרשב"א דלא אמר ה"ט דעינא דשפיר חזי דהוא טעם קלוש ולאו בר סמכא דשאני השבת הגזל ושה"ק דא"א לקיימן כ"א עד שיעבור על עון הגזל ועל לא תקח האם על הבנים בתחילה וכשבא אח"כ להשיב הגזילה ולשלח האם לתקן מה שקלקל הויא מצוה הב"ע ממש ואין מברכים. משא"כ במצות כאו"א גם לגבי הממזר דנוצר בעבירה מ"מ העבירה היא מה שעשה האב ומה שרוצה הממזר לקיים מצות כאו"א אינו תיקון לקלקול הקודם ונמשך ממש מעבירה הקודמת כדי שנאמר שהיא נקראת מצוה ה"ב כ"א מצוה בפני עצמה היא שמוטלת על הבן לעשותה ככל המצות דהממזר חייב בהם ולא אמרי' בהם דמצוה ה"ב הם ולזה הרשב"א ז"ל נייד מטע"ז יען שהוא טעם קלוש ועיין שם דאחר שהביא תירוץ ה' שורשי הים למאי דמברכין על מילת הממזר דשאני השבת גזילה דא"א לקיים המצוה בלא עבירת הגזל והוי מצוה ה"ב. משא"כ גבי מילת ממזר דאפשר לקיים מצות המילה בלא עבירה וכיון דנתקן ברכה להיכא דליכא עבירה לא פלוג בה. כתב הוא ז"ל ע"ז וז"ל ועמ"ש הרשב"א גופיה לענין גט וכמש"ל לעיל מזה ע"כ. ונר' כונת דבריו הוא להעיר על תירוץ זה דהרשב"א נ"ט למה שאין מברכין על הגט משום דיש מהם שהם בעבירה ואעפ"י שבמקצתן יש שאינם בעבירה ל"פ רבנן שיברך במקצתן ובמקצתן לא יברך ולכן אין מברכים כלל על הגירושין ולפי תירוץ ה' שרש"ה ז"ל הוי איפכא שכתב גבי מילת ממזר כיון דאפשר מצות המילה להתקיים בלא עבירה וכיון שנתקן ברכה זו להיכא דליכא עבירה לא פלוג בה. וכפי דברי הרשב"א הו"ל דלא נברך על המילה כלל מטעם דלא פלוג. זו היא כונת דבריו וקיצר במובן יעו"ש:

וראיתי להרב שארית יעקב ז"ל בפ' במדבר דחקר למה אין מברכין במצות כתיבת הס"ת וכתב דבספרן ש"צ ראשונים ואחרונים לא נתעוררו בזה וגם הטעמים שכתב הרשב"א בסי' ח"י לכמה מצות ש"ת שאין מברכים עליהם לא שייכי הכא וכו' והבי"ד ה' חוקי חיים דקמ"ד ע"ג אות ח"י ותמה עליו דהרואה בתשו' הרשב"א הנז' יראה שנ"ט למצות חליצה ויבום שלא תיקנו ברכה משום דאין מברכין על מצוה שאין זו תכליתה ויבום וחליצה עיקרה משום מצות פ"ו. וכן הבי"ד החבי"ב ז"ל בא"ה סי' קס"ט וכו'. וטע"ז שייך שפיר הכא בכתיבת ס"ת דאין זה תכלית המצוה ועיקר הוא ללמוד וללמד לשמור ולעשות והיותר תימה דהוא ז"ל עלה מן הישוב כן וכיון שכן איך קאמר דטעמים של הרשב"א ז"ל לא שייכי הכא והוא פלא וצ"ע עכ"ד. וראיתי הגהה כ"י ממוהר"ש סוכרי יצ"ו על שפת הנייר וז"ל ואני בעוניי אמינא דאדרבא הוא הפלא על הרב המחבר ז"ל דדברי הרשב"א ברור מללו דנ"ט למצות חליצה ויבום משום שעיקרה אינה מצוה שעיקר המצוה היא מצות פ"ו והאשה אינה מצווה על פ"ו וכיון שאינה מצוה לגבי שניהם וכו' ואיך ידמה ה' שא"י דברי הרשב"א לנדון דידיה שתכליתו מצוה ללמוד וללמד דבר השוה. ומשו"ה כתב הרב שדברי הרשב"א לא שייכי ההא ובחר לו דרך אחר עפ"י הפוס' שנ"ט לשבח בנישואין וכו' דמדברי הרשב"א מוכח דאם היתה התכלית שתיא מצות פ"ו לגבי שניהם היינו מברכים בשעת יבום אף דלא בא התכלית עדיין והוא היפך מדברי השאר"י ז"ל יעו"ש עפ"ד ההגהה. ואנא זעיר'א אמינא דכונת הרשב"א ז"ל היא דבא לתת טעם למה דאין מברכין על מצות חליצה ויבום וקאמר משום דאין עיקרה מצוה אלא עיקרה היא משום פ"ו וכיון דאין עיקר תכליתה מצוה לכן אין מברכין עליה ועוד בא לתת טעם אחר ג"כ לאשה והוא יען שתכלית מצות חליצה ויבום משום מצות פ"ו והיא אינה מצווה אפ"ו לכן אינה מברכת. וכן תמצא באבודרהם שער ג' דכתב שם וז"ל ואין מברכים על החליצה משום דמצוה ה"ב היא דקא עבר, על עשה דיבום. וכן אין האשה מברכת על החליצה ולא על היבום משום דלא מפקדא אפ"ו וכיון דאינה במצות יבום אינה במצות חליצה וכריו"ס וכו' דאלמא חליצה ויבום אתקוש להדדי ע"ש והם דברי מוהר"י ן' פלט ז"ל ככתוב שם וגם דברי תשו' הרשב"א דסי' ח"י הם ממוהר"י ן' פלט ז"ל כיעו"ש וא"כ נר' דכונתו היא כמ"ש בעניותין דבתחילה נ"ט משום דאין עיקרה מצוה וכו' ושוב ישנו בנ"ט עוד לאשה משום דאינה מצווה אפ"ו וכן בתשו' המיוחסות להרמב"ן ז"ל סי' קפ"ט שהיא ממוהר"י ן' פלט והראב"ד ז"ל כ"כ וז"ל ואין מברכים על מצוה שאין עיקרה מצוה כגון חליצה ויבום דהעיקר משום פ"ו ע"ש וכ"כ הכנה"ג א"ה סי' קנ"ו הגה"ט אות ב' ובסי' קס"ט הגה"ט אות א'. וליכא תמיהא על ה' ח"ח ז"ל ברם זאת היא שק"ל דמדברי האבודרהם בשער הנ"ל נר' דס"ל דהאיש מברך על היבום מדלא תפס בדבריו כ"א חליצה וגם מהטעם שנתן משום דמצוה ה"ב היא דקא עבר ע"ע דיבום נר' דס"ל דעל היבום האיש מברך. ולכי תידוק שם תמצא שכן מבואר בדבריו שכתב וז"ל ולא דמיא הכנסת כלה לחופה לפדיון הבן דמברכינן עליה דאילו לפד"ה אע"ג דמימנע כהן מלפדות אכתי רמיא מצות פדיון על האב ומחויב לפדות את בנו או לפדות הבן את עצמו. אבל הכנסת כלה לחופה דמשום ג"ח מזדקקינן להו אי מימנעי ולא בעו לן לעיולינהו לחופה מיעקרא לה האי מצוה לגמרי מינן. והאי ליכא למימר ביבום ונישואין דאע"ג דתליא בדעת אחרים ואפשר דמימנעא האשה לא מיעקרא בהכי מצוה מן האיש אלא אכתי רמיא עליה מצות יבום ונישואין לכי משכח עדין דליכא למימר הכי בהכנסת כלה ע"כ. הרי מבואר שם בדבריו דס"ל דעל היבום האיש מברך והם דברי מוהרי"ן פלט ז"ל. ומדברי הרשב"א סי' י"ח ובמיוחסות סי' קפ"ט בשם מוהרי"ן פלט ז"ל נר' דגם האיש אינו מברך על היבום לפי שעיקר תכליתה אינה מצוה וכנז"ל ונמצא דדבריו סתראי נינהו. ואם נאמר דכונת דברי תשובת הרשב"א הוא דבא לתת טעם על האשה דוקא דלמה אינה מברכת משום שעיקר תכליתה אינה מצוה אלא עיקרה משום מצות פ"ו והיא אינה מצווה אפ"ה משו"ה אינה מברכת. ולעולם שהאיש מברך אף שעכשיו עיקרה אינה מצוה מלבד דזהו מהדוחק לומר כן עוד בה דמדבריו במיוחסות שהביא בשם מוהרי"ן פלט ז"ל לא משמע כן ומבואר היטב בדבריו דגם האיש אינו מברך כיון שעיקרה אינה מצוה וכל שעיקרה אינה מצוה אין מברכים עליה וכנ"ל וכמ"ש הכנה"ג בסי' קנ"ו וקס"ט וכ"כ ה' חוקי חיים ז"ל באופן דלי הדל קשה לע"ד. שו"ר דהטור בא"ה סי' קס"ו הביא משם העיטור על שם המחבר דחייב לברך על היבום ומרן ב"י ז"ל לא דבר מזה כלל. ומור"ם במפה הביא זה בשם י"א ע"ש. מעתה קשה על הכנה"ג דהבי"ד הרשב"א ז"ל ונר' דס"ל בדבריו דאינו מברך ולא העלה על שפתיו דברי הטור ומור"ם ז"ל שבסי' קס"ו:

וראיתי לה' גט פשוט בסדר חליצה אות צ"ג דכתב י"א שצריך היבם לברך על מצות חליצה ולא נהגו כך עכ"ד. ואני בער מי יתן ידעתי ואמצאהו מי שיסבור כן דבחליצה חייב לברך דמה שראו עיני הוא שכל הפוס' ז"ל מודים דרבנן וס"ל דבחליצה אין לברך לך נא ראה וע"ע:

א' עיין בס' ויוסף אברהם סי' כ"ח בד' ק"ץ דכתב וז"ל וכ"ז דוקא בלש עיסה ע"ד לבשלה או לטגן וגמר ועשה כן וגם לא אפה ממנה מעט. אבל אם חסר אחת מאלה אף לדעת ר"ש דקי"ל כוותיה חייב בחלה ובהמוציא. ולפי"ז מה שנוהגין עכשיו דכשלשין עיסה ע"ד לאפותה שמטגנין ממנה מעט בשמן אף לר"ש צריך לברך המוציא עכ"ל. מבואר בדבריו דמאחר דלש עיסה ע"ד לאפותה דנתחייבה בחלה שוב אף דטגנה אח"כ בשמן חייב לברך המוציא דהא בהא תליא. ולי אנכי הצעיר יש לעמוד בזה ממ"ש מרן בש"ע או"ת סי' קס"ח סי"ג וז"ל אפי' דבר שבלילתו עבה אם בשלה או טגנה אין מברך עליה המוציא אפי' שיש עליה תוריתא דנהמא ואפי' נתחייבה בחלה דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפיה ע"כ. וזו היא סברת ר"ש וכמו שמצויין ע"ז בבאר הגולה שם. ומ"ש עו"ש וי"ח ואומרים דכל שתחילת העיסה עבה אפי' אם ריככה אח"כ במים ועשאה סופגנין ובשלה במים או טגנה בשמן מברך עליהם המוציא היא סברת ר"ת ע"ש בציון באר הגולה. וסברא הראשונה היא סברת ר"ש ובה כתב מרן ז"ל בפי' דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפיה. עוד יש לי לעמוד בדברי הר' אשל אברהם שם דעמ"ש מרן שם אח"כ ויר"ש יצא ידי שניהם ולא יאכלם אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחילה. כתב ה' א"א ז"ל ע"ז וז"ל ולא יאכלם כל זה ל"א אלא כשיש בהם לאחר אפיה תואר לחם טור ע"כ. ודבריו תמוהים שהרי סמוך ונראה ממש כתב מורם ז"ל בהגהה ע"ד מרן וכ"ז לא מיירי אלא בדאית ביה לאחר אפיה תואר לחם לשון הטור והפוס' אבל וכו' ומה בא איהו ז"ל לחדש ודבריו צ"י:

ב'. בדידי הוה עובדא כשהייתי לובש תפילין בין תפי' ש"י לתפי' ש"ר בא אחד ונתן לי שלום ואמר לי צפרא דמאריה טב ואני שכחתי והחזרתי לו שלום ואמרתי לו תיבת טב דוקא. ותיכף נכנסתי לבית הספק אם צריך לברך על תפי' ש"ר כדין השח בין תפי' ש"י לתפי' ש"ר דצריך לברך. ובאותה העת גמרתי בדעתי שלא לברך ולבשתי תפי' ש"ר בלא ברכה והיה טעמי ממאי דקי"ל בדין ק"ש וברכותיה ובזמירות שבין ב"ש לישתבח דיש מקומות שהוא משיב שלום לכל אדם כמבואר בש"ע סי' נ"א וס"ו. דמזה למדו הפוס' ז"ל דבפסוקי דזמרה עונה אמן דברכות ג"כ אבל בק"ש וברכותיה דוקא אמן דקדיש וקדושה וברכו. וכי היכי דאם בדיעבד ענה אמן בין תפי' ש"י לתפי' ש"ר יש מהפוס' ז"ל דכתבו דאינו חוזר ומברך על תפי' ש"ר יעו"ע. כן ה"ה לענין עניית שלום אע"ג דלכתחי' עכשיו אין להפסיק כלל לא בפסוקי דזמרה ולא בק"ש וברכותיה וכמ"ש הבאה"ט סי' ס"ו סק"א ע"ש. מ"מ בדיעבד אם הפסיק בעניית שלום בין תפי' ש"י לתפי' ש"ר אין מברך על תפי' ש"ר. אח"כ בלומדי בזה עלה בדעתי להביא ראיה דאי"צ לברך דבלא"ה איכא דס"ל דלא חשיב הפסק כיון דליכא דיבור כ"א תיבה אחת לא הוי הפסק עיין בס' פאת השולחן בה' א"י דף י"ב בענין אמירת אללא וואכבאר אחר ברכת השחיטה קודם השחיטה דכתב דאמירה זו לא הוי הפסק דקי"ל כדי שאלת תלמיד לרב לא הוי הפסק ע"כ וע"ש מ"ש בס"ק ל"ח. ברם עדיין לבי מהסס ולא ברירא לי מילתא בזה יען דאם איתא להא מדוע נחלקו הפוס' ז"ל אם ענה אמן על ברכת תפילין של אחר שבירך לעצמו אם חוזר ומברך על ש"ר או לא עיין בסי' כ"ה בבאה"ט סקי"א דהביא זה. הא בלאו הכי לא הוי הפסק מאחר דליכא דיבור כי אם תיבה אחת א"ו נראה דזה אינו מוסכם. ומ"מ נר' מאחר דהיא מידי דברכות וקי"ל ספק ברכות להקל לכן שב ואת"ע:

ג'. מור"ם ז"ל בחיו"ד סי' כ"ח כתב מי ששחט פעם ראשון מברך שהחיינו על הכסוי אבל לא על השחיטה דמזיק לבריה ע"כ. וה' דרכי שלום בפ' בחוקותי הקשה דלפי"ז בג' חולין דפ"ה שאמרה ושחט וכסה במה ששחט יכסה. מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו ר"ג יו"ד זהובים ואיבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה למנ"מ לבהמ"ז א"א שכר מצוה היא יו"ד זהובים וא"א שכר ברכה מ' זהובים ופשיט דשכר ברכה היא ובהמ"ז דאית בה ד' ברכות מ' זהובים. דאמאי לא אמרו שם דנ"מ לשחיטה עצמה דאיירי ביה דאיירי בכה"ג דא"א שכר מצוה יו"ד זהובים וא"א שכר ברכה כ' זהובים והצ"ע. וראיתי בס' גור אריה שיטה בחי' על דצ"א לקמא דכתב וז"ל לק"מ דהא דמברך על הכסוי שהחיינו היינו כשלא כיסה מקודם מימיו א"כ ברכה זו דידיה א"א לו לעשותה כ"א פעם אחת בכל ימיו ואף שלקח לו אחר הכיסוי אכתי לא אפסידיה מברכה זו דפעם אחרת יכסה ויברך שהחיינו ובשלמא ברכת כיסוי דחייביה ר"ג יו"ד זהובים אין לו בזה תיקון לומר דיכסה פעם אחרת דאין לדבר קצבה דרוצה לכסות ולברך כמה זימני משא"כ שהחיינו וכאמור עכ"ד. ובסוף הספר בליקוטי הרמב"ם הל' שחיטה פי"ד ה"א ציין שם על דבריו במה שתירץ לקושיא זאת ע"ש. ואנכי הדל לא הרוה צמאוני בתירוץ זה דהן אמת דהא דמברך שהחיינו ה"ד בשלא כיסה מקודם מימיו וכמ"ש הגו"א ז"ל וכמו שיעוין בפר"ח ופר"ת ועיין ג"כ בכנה"ג הגה"ט אות ז' מה שכ' ע"ד הדמש"א ז"ל עש"ב. מ"מ היא תלויה ג"כ בשחיטה הראשונה ששוחט והא דאינו מברך על השחיטה הוא משום דמזיק לבריה וקבעוה אכיסוי וכן מדויק בדברי מור"ם ז"ל שכתב מי ששחט פעם ראשון וכו' נר' דתלה אותה בשחיטה ראשונה. וא"כ אם שחט פעם ראשונה ובא חבירו ולקח הוא הכיסוי פקעה לה ברכת שהחיינו ואפסדה ממנו דשוב אינו מברך אותה דבעי' שתהיה שחיטה ראשונה וכיסוי ראשון שניהם גם יחד בפעם אחת וליכא והדרא קושייא לדוכתה וק"ל. ובענין שכר י"ז לברכה ומ"ש ר"ת דאם ענה אמן פטור דגדול העונה אמן וכו' עיין בס' דרכי הים דקמ"ט דהאריך בזה:

תוכן העניינים

שערי עזרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה