שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון
אבן העזר · סימן יד - ב
מי שנתחייב לזון את חבירו אם רפואה בכלל החיוב או לא. הנה הטור אה"ע סי' קי"ד בדין המתחייב לזון בת אשתו הביא בשם אביו הרא"ש ז"ל דכתב אם חלתה אינו חייב לרפאתה אע"ג דתנן במזון האשה דרפואה שאי"ל קצבה ה"ה כמזונות הנ"מ כשאוכלת בתנאי ב"ד שהוא חייב להספיק כל צרכה. אבל המקבל עליו לפרנס את חבירו אין הרפואה בכלל ע"כ. ודברי הרא"ש ז"ל הם בכתובות פ' הנושא. ומרן ז"ל בב"י לא כתב ע"ז כלום וה' ק"נ כתב ע"ד הרא"ש כן מוכת מפירש"י בפ' הנזקין דנ"א שפי' שם מזונות של ה' שנים מיקרו קצובים ולעיל פ' אעפ"י דנ"ט קרי לה התלמודא מזונות לא קייצי. ובחי' הרשב"א גטין תופס לרש"י בקושיא זו. ועפ"י מש"כ ניחא דודאי מזונות דהתם של האשה איל"ק דרפואה בכלל. אבל ה' שנים שמקבל לזון בת אשתו אין הרפואה בכלל. אבל התוס' לעיל דנ"א ד"ה ומאי דרפואה בכלל אם קיבל עליו לזון בת אשתו ה' שנים ודאי קושית הרשב"א במקומה עומדת ע"כ. ומאי דציין ע"ד התוס' בדנ"א כנ"ל כעת אני הדל לא מצאתי שם מזה כלום. והכנה"ג בהגה"ט שם אות י"ז כתב ע"ד הרא"ש וז"ל נ"ב זה סותר לתשובת הרא"ש ז"ל שהביא ר' בעה"ט בח"מ סי' קע"ז אות ד' ועיין מ"ש שם בהגב"י ז"ל ע"כ. ושם בהגב"י אות ז' האריך בזה והביא הקו' הנ"ל ותי' דשות' שמוציאין מזונותיהם מתפיסת השות' הוי כאלמנה הניזונית מנכסי בעלה וכו' עש"ב:
וראיתי לה' משכה"ר מער' מ' אות רמ"ח דנשאל בראובן שמטה ידו ולא נשאר לו כ"א גוייתו ואדמתו ואמ"ל לשמעון טול קרקע זו ע"מ שאהיה מאוכלי שולחנ' כל עוד נפשי בי ואף כי אחרי מותי אתה תהיה מטפל בצורכי קבורתי ליקח לי ארון ותכרי' וכיוצא בזה. ולימים חלה ראובן ויהי כי ארכו לו הימים ענה שמעון ואמר לראובן ע"מ לזונך מזון הבריאים תנאי היה ביני וביניך. אך מזון החולים שהוא מאכל קל ונקי ורפוא ירפא טעון מתן דמי'ם לא בא לכלל התנאי. וראובן משיב כיון שאף בצורכי קבורתי אתה חייב לי. במזונות הצריכים לחוליי ולרפואתי מי פטרך מהם. והשיב הרב ז"ל דמרן ז"ל בב"י ח"מ סי' ר"ז כתב בשם הריטב"א ז"ל דהמתחייב לזון חבירו וחלה אינו חייב ברפואתו אבל צריך לתת לו דמי מזונות שהיה צריך כשהיה בריא ע"כ. ופסקו מור"ם ז"ל בהגה"ה בסי' ס' ס"ג. ויש לחלק בין נ"ד לנדון הריטב"א ז"ל דהריטב"א מיירי שלא קיבל המקבל מידי שבעבורו חייב עצמו י"ל דמילתא דל"ש לא קיבל והו"ל להתנות. אך בנד"ז שחייב עצמו תחת הקרקע שקבל ממנו סברא היא לומר דנכנס הקרקע תחת כ"ד הצריך לו די מחסורו אשר יחסר לו. תדע שהרי בחלתה האשה חייב ברפואתה כמ"ש מרן באה"ע סי' ע"ט ואע"ג דהתם משום תנאי ב"ד דאלים טפי כמ"ש הסמ"ע וש"ך ז"ל בסי' ס' סקי"ד היינו דתנאי ב"ד אהני דאע"ג דעיקר חיוב רפואתה כנגד מציאתה דכי לא מצאה נמי מציאה חייב והיינו דאלים כח תנאי ב"ד אבל בנ"ד הנותן כבר נתן והלה קיבל ממנו ודאי דאמרי' דרפואה נמי קיבל עילויה. ובכה"ג במ"ש מרן שם במחייב עצמו לזון חבירו או ליתן לו ה' זהובים לשנה דנפטר בשנה א' ע"ש כתב הכנה"ג סי' קס"ג הגה"ט אות קכ"ב דה"ד במחייב עצמו בלי קבלת שום דבר תמורת החיוב ההוא אלא דמעצמו רצה ונדר והיינו דדייק לישניה דמור"ם וכתב דנפטר מנדרו וכ"ה לשון הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ז' סי' י"ח דר"ל דלא הוי אלא משום נדר. אבל במחייב עצמו חיוב גמור בלישנא מעלייא או שמתחייב בעבור איזה הנאה שקיבל ממנו פשיט"ל דלא מיפטר ואזלי' בתר אומדן דעתא כמה אדם רוצה להתחייב לזון כדי לקבל מתנה זו ה"נ דכוותא בנ"ד. ושו"ר לה' בנ"ש בסי' ס' דחילק כה"ג לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל בדאי"ק שאינו מתחייב דדוקא במתחייב בלא קבלת שום דבר הנאה וכו'. ועוד כיון דראובן איש תככים דאידלדולי אידלדול היעלה על הדעת שיתן לו קרקע שלו וכשיחלה יפול אל הקופה את הכתו' ה"ז ראיה והוכחה גמורה אחר מעשים גדולים אלו שבשעת שהגבוה כתו' או שנשבעה כדין או שמחלו לה השבו' בפי' להנאתם ולתועלתם כדי שלא יהיו נכסי מורישם משועבדים תמיד תחת מזונותיה וכתו' ומאחר שהם גדולים ובני מחי' נינהו המחילה מועלת והוו הנכסים שלה לעשות בהם כחפצה ורצונה. ובפרט כי היורש הגדול הוא היה רב ומו"ץ במקום ב"ד של ג' ועל פיו היו יהיה השבועה ומחי' השבו' של האל' ונודע מ"ש הפוס' ז"ל דאין הב"ד מגבים להאל' כתו' כ"א עד שתשבע או שמוחלים לה השבו' היכא שיש הנאה ותועלת להיתו' כן נאמר בנד"ז כי הוא במקום ב"ד של ג' קאי דמסתמא לא הגבוה לה כתו' אלא על אחד מב' פנים הנ"ל. ולא עו"א דמתאמת דב"ז דזה לה כמו ט"ו שנים משעה שהגבוה כתו' והוציאוה נפרדה מאצלם מכל וכל והיא נו"נ ומלוה למי שתרצה ומוציאה בהוצאות וצדקות ומתנות בהקרן והריוח לכל מי שתרצה כחפצה ורצונה ואין דובר אליה דבר בודאי הגמור שבשעת גביית הכתו' היתה על אחד מהב' פנים הנ"ל. עוד טוענים דמאחר שהי"ל נ"מ והם ופי' וכו' לעצמה עפ"י שטר המחי' והסילוק של הבעל ומהראוי הוא שמזמן השטר עד עכשיו שיהיו על חד תלת ויותר וא"כ הן כהיום שהלווים שהיו לווים מעות ממנה יש מהם שירדו מנכסיהם ונאבדו קרוב לשני שלישי הסכים ולא נשאר מהם כ"א שליש יכולים אנו לומר שאף שיהיה האמת כן הוא שלא נשבעה וגם לא מחלו לה השבו' מה שהוא נמצא כעת המעות והמט' מסך נ"מ שלה שאי"צ שבו' עליו ומה שנאבד הוא הסך שהגבו אותה בכתו' מאחר שהיא התופסת בהמעות ומט' הגם כי המעות הם תח"י הלווים מ"מ כיון שהיא נתנה אותם לידם חשיבי כאילו היא תפוסה בהם ויורשיה וב"כ הו"ל כאילו הם תפוסים בהם ובחזקתם הוו ויכולים לטעון ולתלות שאלו הנשארים של נ"מ הם וההקדש הוי הקדש גמור כדין ויש ללמוד זה ממ"ש הפוס' דאפילו לנ"ש כשהיא תפוסה יש לתלות ולומר שמעיסתה קמצה או שנפלו לה נכסים בירושה או נתנו לה במתנה. מכ"ש בנד"ז דאיכא הוכחה גדולה שנשבעה או שמחלו לה השבו' ומה גם דאית לה נ"מ והיא תפוסה דתלינן לומר שאלו הנשארים מנ"מ הם וכל מעשיה קיימים:
תשובה מילתא דנא כבר הובאה בספרן ש"ץ ראשו' ואח' וספרין פתיחו וכותלי ביהמ"ד יוכיחו ומה מני לגשת בארשת. האמנם אמרתי אני אל לבי להציב לי ציונים לאיש אשר כמוני כאשר תשיג יד מצודתי בעז"ה ית' ואומר עם קנ'י. הנה ד"ז הובא בטור אה"ע סי' צ"ו אין האל' גובה כתו' אלא בשבועה לפיכך אם מתה קודם שנשבעה אין יורשיה יורשים כתו' שאין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה וכ"פ מרן ז"ל בש"ע שס ס"א. דכפי"ז נר' לכאורה בנ"ד הדין עם יורשה"ב דכל כמה דלא נשבעה הנכסים הם בחזקתם וכל מה שעשתה והקדישה ה"ה בטל כי להם משפט הירושה ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ברם אנכי הרואה כפי טענת האפוט' ויורשי האשה המוצגים בשאלה יש להם זכות גדול מכמה צדדים כאשר יתבאר לקמן בס"ד. ראשונה מצד הטענה דהיורשים הגבוה את כתו' והוציאוה מהבית ודרה בבית אחר דמזה יש הוכחה גדולה דנשבעה או דמחלו לה השבו' נר' דטענה זו היא אלימתא ויש ללמוד דב"ז מתשו' הרשב"א ז"ל ח"ב סיל"א דבתחילה שם כתב דעד שיביאו יורשיה ראיה שנשבעה אי"ל כלום. ובסוף כתב וז"ל דהנכסים הם בחזקתה ואפי' לנ"ש ואפי' שאם היא היתה בחיים עליה להביא ראיה שנפלו לה מבית אביה עכשיו שמתה על יורשה"ב להביא ראיה, ועוד שהרי רחל מוחזקת מהם ואינה נו"נ בתוך הבית וכל שאינה נו"נ בתוך הבית אלא שדרה בפ"ע כל הנכסים שנמצאו לה ה"ה בחזקתה ואפי' ניזונית מהן וכו' הילכך כל מה שנמצא בידה ה"ה בחזקתה והמוציא מידה עליו הראיה ע"כ. דמזה נר' דבנ"ד דהגבוה כתו' ויצאה מביתו ודרה בבית אחר דאמרי' דנכסי בחזקתה קיימי ונשבעה על כתו' או דמת"ל השבו' והמוציא מידה עליו הראיה. ומכ"ש וק"ו עכשיו שמתה והנכסים בחזקתה דעל יורשה"ב להביא ראיה כמ"ש הרשב"א ז"ל. ולע"ד דמוהריב"ל ז"ל בח"א סי' ס"ט קרובים דבריו לדברי הרשב"א דהגם דיל"פ בדעתו דס"ל דעל יורש"ה להביא ראיה שנשבעה כמ"ש הכנה"ג בסי' צ"ו הגה"ט אוכ"ב שזהו ליושר האמת יעו"ש מ"מ עיניך תראינה שם דכתב דאם היא היתה חלוקה בעיסתה כל אפייא שוין ואפי' רב שרירא ורשב"ם ז"ל דעל יורשה"ב להביא ראיה. וסיים שם דכיון שזאת האל' היתה מוחזקת כשמתה בקצת מט' בכה"ג ל"א אין אמש"ל ובת"ה האריך בנדון כיוצא בזה. וזה ימים רבים בא מעשה לידי כיוצא בזה ודנתי להחזיק יורש"ה באותן המט' שהיתה היא מוחזקת בהן ונתקיימו דברי עפ"י רוב חכמי העיר הזאת עכ"ד. ובודאי הגמור דבגוונא דנ"ד דהגבו לה הכתו' ודרה חוץ לבית בפ"ע וחלוקה בעיסתה ונו"נ לעצמה ס"ל למוהריב"ל ז"ל וסי' במכ"ש דעל יוהשה"ב להביא ראיה ופשוט. ועיין בהרדב"ז ז"ל החדשות ח"ד סי' רכ"ג באל' שהגבוה הב"ד שני שלישי הכתובה ומתה אחר ח' ימים וירשה"ב אומרים דעל יורש"ה להביא ראיה שנשבעה ואם לאו הנכסים בחזקתם. והשיב דחזקת האל' ותפי' אינה כלום וכו' הילכך נ"מ שלה או נצ"ב הידועים שהם בעין שהאשה עצמה היתה נוטלת אותן בל"ש הדבר ברור שזכו בהם יורשיה ואפי' שלנ"ש ואפי' שהם בחזקת יורשה"ב מוציאין מידם ונותנין אותן ליוהא"ש גם אם היה זמן מרובה בין מיתת הבעל למיתתה והיתה חלוקה בעיסתה שהיא היתה יכו"ל מעיסתי קמצתי אף אנן טעני' ליורשי' כיון שהנכסים בלתי ידועים לבעל ל"מ מנייהו וכו' ומיהו בנ"ד לא שייך ה"ט שלא היו אלא ח' ימים וכו'. וא"ת כיון שהגבוה ב"ד מקצת כתו' ולא השביעוה אימור מחלו היורשים השבועה הא ליתא חדא שהרי לא הגבוה כל כתו' והשליש היה מעוכב עד שתשבע. ותו דאפי' הגבוה כל הכתו' כיון דהזמן היה כ"כ קצר ודאי לא הספיקו להשביעה ולא חיישי' למחילה. וכן משמע מלשון הרשב"א ז"ל בתשו' סי' תתפ"ז דכתב דאין בטענתו ממש לפי שפרע מקצת וזקף מקצת וכו' סתמא דמילתא כבר נשבעה או שמח"ל השבו' שכל זקיפה כפרעון דמי ע"כ משמע דאם לא. זקף במלוה ונתפשרו ונסתלקו זמ"ז לא תלינן שנשבעה או שמח"ל השבו' וכו'. ומ"מ ק"ל דמשמע מל' הרשב"א שאם פרעו לה כתו' ונסתלקה לגמרי אע"ג דידעינן שלנ"ש חיישי' שמא מח"ל השבו' וקשה היכי חיישי' למחי' לאפוקי מחזקת היורשים והלא מחי' לא שכיח. וי"ל כיון דהגבוה ב"ד כתו' או שזקף במלוה הרי זכתה בשלה והרי הנכסים בחזקתה ועל יורשה"ב להביא ראיה שלא מחלו ולאוקומי ממונא תלי' בכל שהוא. וכנ"ר בתשו' הרא"ש ז"ל שכתב באל' שמתה קו"ש וכו' הא למדת שאם הגבוה ב"ד כתו' אפי' שלנ"ש זכתה במה שהגבוה ומדין מחי' וכו' אבל בב"ד שלא הגבוה כל כתו' והזמן קצר לא חיישי' למחי' וכו' זת"ד ז"ל יעוש"ב. דמדבריו נר' ויוצא לנ"ד דהגבוה כל כתו' והנכסים הן הנה היו בחזקתה דהוציאוה מהבית ודרה בפ"ע בבית אחר ועוד דהזמן היה ארוך כ"כ כמו ט"ו שנה מיום שגבתה עד שמתה דבודאי הגמור דאמרי' דמח"ל השבו' ויורש"ה וההקדש זכו בהם וכנ"ל וה' בני אהרן ז"ל בסי' קי"ד דקי"ח הבי"ד הרדב"ז במה שלמד מדברי הרא"ש שאם הגבוה ב"ד כתו' אעפ"י שלנ"ש זכתה והוי כמי שנשבעה ומדין מחי'. והוק"ל מדברי הרא"ש בכלל הנז' וז"ל אל' שנתנה מנכסי בעלה קו"ש על כתו' והגבוה ב"ד הראוי לה לגבות אין מתנתה מתנה וכו' אפי' נשבעה אח"כ לא חיילה המתנה למפרע ע"כ דמשמע דאפי' הגבוה ב"ד אינו כלום ותי' דכיון שנתנה קודם שהגבוה לא עדיף מחי' זו שנעשית אח"כ אחר המתנה משבועה שנשבעה אח"כ ואפי"ה ס"ל דלא חיילא המתנה למפרע. ועוד הביא דברי ה' משפטי שמואל סי' ס"א דכתב דמסתמא אין ב"ד מגבין כתו' ונדונייא אא"כ תשבע תחילה. גם האריך בדברי הרדב"ז וכתב ונר' דבתחילת דבריו מיירי דלא פרעו לה כל כתו' וכו' אבל בפרעון כל כתו' ונסתלקו לגמרי אמרי' דמחלו ונדון המשפ"ש ז"ל בהכי מיירי שלא פרעו לה הכל. ועוד הביא דברי מוהרש"ך ז"ל ח"א סי' ק"ן באל' שהגבו לה כתו' ולנ"ש והיורש רוצה להוציא מיד יורש"ה דכתב כיון שב"ד הגבוה כתו' והחזיקוה בנכסים אעפ"י שהיתה צריכה לישבע מ"מ כיון שמתה בנה היורש יכול להחזיק במה שבידו בל"ש ע"כ והוא ז"ל הוק"ל דכיון דלנ"ש במה תחזיק היורש דחזקה בטעות היא ותי' דבנ"ד לא טעו דדעתם הוא שתשבע וחזקתה חזקה וכיון דביני ביני מתה החזקה נשארה במקומה והם אינם צריכים שבועה אעפ"י שהיא צריכה שבועה עכ"ד. וציין על תשובותיו ח"ב סי' ל"ז ע"ש:
וראיתי למוהר"ש יונה ז"ל בסי' מ"ט באל' שהגבוה ב"ד כתו' ולא רצתה אח"כ דהאריך לומר דהב"ד טעו להגבותה בל"ש וראוי להוציא הממון ולהחזירו בחזקת היורשים כיון דטעו בדמ"ש וכו' ובשלמא אם היא תפסה מעצמה אין להוציא ממנה. אבל עכשיו שב"ד הגבו לה אפי' גבתה מעות שאילו תפסתם היא אי"מ מידה עכשיו שלא תפסתם אלא ב"ד הגבו לה בטעות מוציאין מידה. וגם אם מתה לא זכו יורשיה בנכסים וכו' ואפי' היתומים גדולים אין אומרים מכיון שנתרצו להגבות לה בל"ש הרי מח"ל השבו'. משום דהם לא נתרצו להגבות לה הכתו' אלא על סמך שתשבע וכיון דלא נשבעה עדיין לא זכתה בנכסים וכ"ש אם היורשים קטנים דלאו בני מחי' נינהו. ואפי' אם מתה אין ליורשים זכות בנכסים דכיון שטעו בדין והגבו אותה בל"ש הו"ל כאילו לא גבתה ועוד שלא הגבו אותה אלא על סמך שתשבע זת"ד ז"ל ע"ש. דלכאורה נר' דבריו הם נגד דברי הרדב"ז ומוהרש"ך ובנ"א ז"ל וסמוכות דבריהם הוא מדברי הרשב"א והרא"ש ז"ל וכנ"ל. אכן י"ל דדוקא שם בנדונו באותה אל' שלנ"ש בשעת גובינא בטענה שהי"ל אורח כנשים והב"ד בפי' לא הגבו לה אלא אדעתא שתשבע ואח"כ היא לא רצתה לישבע וכמו שכן מבואר שם במפתח השאלות שכן היה הנדון בזה הוא שכתב הז"ל דמוציאין וכו' מאחר דהדברים מוכיחים דיש ערמה ומרמה בדבר שאינה רוצה לישבע והב"ד לא הגבו לה את הכתו' כ"א בפי' אדעתא דשבו' אח"כ. משא"כ בעלמא גס איהו אזיל ומודה לדברי הרבנים ז"ל. ועיין עוד בס' בני אהרן דקי"ט דהביא תשו' הרשב"א שהביאה מרן ב"י סי' צ"ו והאריך בהבנת דבריו ובענין החזקה כתב כיון די"ל חזקה מהמנינן להו שנשבעה ואפ' דאפי' לנ"ש טוענין ליורש וללקוחות דמח"ל השבו' או שלקחו מיורשי בעלה בכח חזקה ע"ש. דמזה נר' לנ"ד דמאחר דהיא היתה מוחזקת בהם חזקה מעלייתא אפי' לנ"ש טוענין ליורש דמח"ל השבו' גם אם היה האמת כדבריהם כן הוא שלנ"ש ועדין הם בדעתם להשביעה מ"מ כיון דבשעה שהגבוה והחזיקוה בנכסים היה היא בדעתה ג"כ שתשבע וחזקתה הויא חזקה ושוב אח"כ שעברו זמן וזמנים והיורשים שתקו ולא ענו עוד ולא תבעוה לישבע אמרי' מסתמא מח"ל השבו' והיא נשארה מוחזקת בנכסים ומתה א"כ נשארה החזקה במקומה ואעפ"י שהיא היתה צריכה שבו' בחייה מ"מ כיון שמתה והיא היתה מוחזקת היורשים מחזיקים בהם בל"ש והו"ל הנכסים בחזקת יורש"ה וב"כ ולא בחזקת יורשה"ב ושפיר הוי הקדשה הקדש. ועם דדברי הפוס' הנ"ל הוא באשה שהגבו לה ב"ד כתו'. ויש לבע"ד לומר דשנא ושנא גבית הב"ד מגבית היורשים. המעיין יראה דדברי הרשב"א הם לא מיירי בגבית ב"ד כמ"ש הבנ"א ז"ל שם בדקי"ט ועכ"ז קאמר הרשב"א דיכולין היורשים לטעון או דנשבעו או דמח"ל השבו' כיעו"ש. ועוד בנ"ד מאחר דהיורש הגדול שבאחים הוא מני"ר במקום ב"ד ש"ג קאי ועל פיו היו יהיו כל הגביות ושבו' האל' ומחי' שבו' במקום דאיכא רווחא ליתמי והוא שהגבה להאל' כתו' והחזיקה בנכסים והוציאה מבית בעלה לדור בבית אחר בפ"ע הו"ל כאילו גבתה ע"י ב"ד ש"ג דאמרי' מסתמא אין ב"ד מגבין אותה אא"כ משביעין אותה או שמח"ל השבו' כן הה"נ הכא. והדעת נותן לומר דהיה ביד האל' הנ"ל נייר כתוב וחתום מיד היורשים דהיתה גבית כתו' באחד משני פנים הנ"ל וכיון דהיא היתה יחידה וגלמודה או דנתנה הנייר אצל אדם לשומרו וכעת לא נודע איו או דהיה אצלה וברוב הימים נאבד ממנה. ואף שלא היה כתיבת נייר בזה כבר מילתינו אמורה דלא הגבוה הכתו' כ"א באחד משני פנים הנ"ל. וכ"ש וק"ו דיש מגידי אמת מקרובי הבעל דבשעה שהגבוה את כתו' לקחו שט"כ וקרעוהו דהוכחה גדולה וראיה גמורה היא זו דבתורת פרעון גמור הגבוה ונסתלקו זמ"ז במושלם בלתי שום טו"ת ודו"ד דבודאי הגמור דלא מסרה להם השט"כ כ"א באופן אחד מהב' פנים הנ"ל. וראיה. לזה מתשו' מרן ז"ל בס' אבק"ר סי' צ"ח דכתב וז"ל ואי"ל שכונתם לומר שגבתה אותם בפרעון כתו' שא"כ היאך שט"כ קיים ביד יורשיה והלא אם היו ב"ד מגבין לה כתו' היו קורעין שט"כ ע"כ. גם בס' פני משה ח"א סי' ע"ב בדין אל' שמתה ולנ"ש כתב בדקע"ז כיון שהיתה תפוסה במט' ההם ובמותה תפסו יורשיה אף שהיו המט' נודעים לבעל ואיכא ראיה אכתי כיון שהם יצאו מתח"י האשה טעני' ליורשיה שמשם נתפרעה כתו' ובתורת פרעון נתנו לה ועל כן קרעה שט"כ ע"ש. דמזה נקח ראיה לנ"ד ודון מינה ואוקי באתרין דהיא היתה באחד מב' פנים הנ"ל:
והגם דמרן ז"ל באבק"ר סי' ק"ג וק"ד האריך בדין אל' שלנ"ש ומתה וכתב להלכה דנכסי בחזקת יתמי קיימי ומכרה ומתנתה בטילי כס' בה"ג דדברי ד"ק הם כיעוש"ב. עכ"ז לא תברא לנ"ד דהתם בנדונו לא באו הנכסים ליד האל' בתורת גביה ופרעון מיד ב"ד או היורשין אלא שהיא מעצמה היתה מחזקת בנ"ב ימים רבים בבית בעלה והיתה נו"נ בנכסי בעלה ומכרה ונתנה מהם ומתה בל"ש בזה הוא דקאמר דנכסי בחזקת יתמי קיימי ומכרה ומתנתה בטילי. משא"כ בנ"ד דהיורשין הגבו לה כתו' ונתנו לה מעות דלאו מחוסרי גובינא אינון כאשר יתבאר לקמן בס"ד דגבית מעות עדיפי ובפרט שגדול האחים שהוא במקום ב"ד ש"ג קאי הגבה לה כתו' עמהם וגם הוציאוה מבית בעלה ודרה בפ"ע במ"א וקרעו שט"כ והיא היתה נו"נ במעות שהגבו לה ומרווחת לעצמה ומוציאה לצורכה וגם נותנת לאחרים במתנות כחפצה ורצונה באין פוצה פה ומצפצף כנגדה לומר מדוע ככה עשית בודאי גם מרן ז"ל ס"ל באופ"ז דלא אמרי' נכסי בחזקת יתמי קיימי כ"א הם בחזקתה ומכרה ומתנתה קיימים דמסתמא אמרי' דלא הגבוה את כתו' כ"א עד שהשביעוה או דמח"ל את השבו' ועל יורשה"ב להביא ראיה:
ונראה דנ"ד עדיף טובא מהא דכתב הרשב"א ז"ל בח"ב סיל"א וז"ל עוד מסתברא שאפי' נכסים שנשתלטה בהן לאח"מ והלכה ואמרה לב"ד ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה לעצמי כל מה שעשתה בנכסי המט' השביחה לעצמה ואפי' שלא נשבעה ולא גבתה. הילכך אל' זו בין נשבעה בין לנ"ש הנכסים בחזקתה ויכולה היתה לומר שלא נטלה מזו' ומעש"י שלה וגם על הנכסים היתה נאמנת לומר שלא נפלו מש"ב כלום ונכסים אלו נפ"ל מבית אביה או שהרויחה אותן ממקו"א ולפיכך כולם בחזקתה. אלא שאחיה הודו וכו' ואילו טענו כטענת יורש דעלמא לומר נכסים אלו מוחזקין ביד אחותינו היו ב"ד טוענין להם ככל הטענות שאמרתי. אבל שטענו בטוען ברי לומר שהיא הראתה הנכסים בב"ד אם לא פי' שגבתה ולא שאמרה ראו מה שהניח לי בעלי ואני משבחת לעצמי מעתה אין ב"ד טוענין בשבילה כיון שהן טוענין בטוען בריא. ומ"מ אפי' למה שטענו כיון שאמרו שנשבעה והראתה הנכסים לב"ד בברור לא לחנם עשתה כן אלא שגבתה או שאמרה ראו מה שהניח לי בעלי ואני עושה לעצמי או שגילתה דעתה מתוך כך שהיא רוצה לעשות בהן לעצמה והו"ל כגזלנית אלא שא"כ משלמת הגזילה ליורשה"ב ואי"כ יודע כמה ולפיכך היורשין פטורין מתשלומין ממין כ"ד ואפי' יטענו היורשין שעיקר ממון העזבון היה ק' מנה ויורש"ה אמרו ידענו בברור שהיה קצת ממון והשאר לא ידענו אין אלו כמחויב שבו' שא"י לישבע שמשלם דיורשין אינו בדין זה ע"כ יעוש"ב. הרי לך כמה עדיף נ"ד דנתנו לה היורשין מעות בתורת גבית כתו' להרויח בהם לעצמה ולעשות בהם כחפצה ורצונה והיתה נו"נ בהם דאפי' שלנ"ש הנכסים הם בחזקתה ויכולה לומר וכו' דעדיף טובא מההיא שאמרה ראו מה שהניח לי וכו' מאחר דהם היורשין נתנו לה בתורת גביה המעות בידה ועל דעת כן בודאי הגמור שהם בחזקתה והוא פשוט וברור. ועיין באבק"ר סו"ס ק"ג בההיא דאמרה ראו מה שהניח ל"ב הריני עושה לעצמי דה"ה לעצמה ע"ש:
וראיתי להכנה"ג אה"ע סי' צ"ו בהגה"ט אוכ"ב שכתב דהרשב"א בח"ב סיל"א כתב דעל יורשיה להביא ראיה שנשבעה ע"כ. ועינא דחזי דהן אמת דבתחי' כ"כ האמנם בסוף שם כתב דהנכסים הם בחזקתה ואפי' לנ"ש ואפי' שאם היא היתה בחיים עליה להביא ראיה שנפ"ל מב"א אפי"ה עכשיו שמתה על יורשה"ב להביא ראיה. ועוד שהרי רחל מוחלקת מהם ואינה נו"נ בתוך הבית וכל שאינה נו"נ בתוך הבית אלא שדרה בפ"ע כל הנכסים שנמצאו לה ה"ה בחזקתה ואפי' ניזונית מהן וכו' הילכך כל מה שנמצא בידה ה"ה בחזקתה והמוציא מידה עליו הראיה יעו"ש. ואולי י"ל דכונת הכנה"ג היא לומר דדוקא שם כתב הרשב"א כן דאיכא הוכחה אבל בעלמא דליכא הוכחה ס"ל דעל יורש"ה להביא ראיה שנש' ושכן מוכח מדברי הרשב"א הראשונים והאח' כיעו"ש ועוד האריך שם לומר דאם הדבר ספק אם נשבעה או לנ"ש על יורשה"ב להבי"ר ע"ש:
ועיין במוהרשד"ם ז"ל חאה"ע סי' קט"ו בנדון שהיו הנכסים ביד שליש שהבי"ד הת"ה ז"ל סי' ש"ל שכתב דאין היורשים מוחזקים מב' צדדים וכו' וזכו יורש"ה הואיל ואינם צריכים להוציא דבחזקתם נמי מונח וכו' וכתב הוא ז"ל דכשהנכסים אינם ביד יורשה"ב שאין יורש"ה באים להוציא הו"ל כאילו הנכסים בחזקת יורש"ה וכו' ועוד אני אומר אעפ"י שאי"צ שרואה אני שטענות יורש"ה טענות צודקות כי אחר שיש כמה שנים כ"ה או ל' שהנכסים היו ביד האשה והיתה מוציאה ומפזרת ברצונה ואין דובר אליה דבר הדברים מוכיחים אחד מב' דברים או שיורשה"ב היו יודעים האמת שהנכסים היו מן האשה או שמחלו לה כי אין הדעת סובל שעיניהם יראו זכותם בידה ולא היו אומרים לה דבר. ואעפ"י שאני לא מצאתי ראיה גמורה לזה זכר לדבר דאמרי' האשה תובעת כתו' עד כ"ה שנה ופסקו הפוס' דה' כחכמים בזמן שהיא בבית אביה ולא תבעה מחלה. גם בנ"ד כיון שעמדו הנכסים ביד האשה כ"ה או ל' שנה ודאי מחלו יורשה"ב וא"כ הנכסים הם בחזקת יורש"ה עכ"ל. אשר מדבריו יש ראיה גדולה לנ"ד שהיו ג"כ הנכסים ביד האשה כמה שנים והיא היתה המוציאה ומביאה ומפזרת כרצונה ואין דובר אליה דבר הדברים מוכיחים וברורים שמח"ל השבו' או שהשביעוה כראוי ומכ"ש וק"ו בנ"ד שהיורשין בעצמם הם הגבוה כתו' ונתנו לה מעות בעין וכו' דבודאי דלא עשו זה כ"א באחד מב' פנים ושטר ראיה היה בידה ואבד וכנ"ל. ועיין בס' ד"ן חאה"ע סי' נ"א שהבי"ד מוהרשד"ם ז"ל וגם דברי מוהר"ם אלאשקאר ז"ל בסי' ל"ג והאריך בישוב דבריו גם הביא דברי מוהריב"ל ז"ל כ' י"ב סי' ס"ט ומוהרלנ"ח סי' נ"א דפ"ח ע"ש. ואע"ג דבנ"ד עדין לא עברו כ"א ט"ו שנים ממיתת הבעל אפי"ה אמרי' דיש ראיה שמחלו וכו' עיין בס' סמא דחיי חאה"ע סי' ג' שהביא דברי מהרשד"ם וכתב וז"ל ואי"ל דש"ה דהיו כמו ל' שנה שלא דברו אליה דבר ולכן זיכה מוהרשד"ם ליורש"ה וכו' דהא ודאי בורכא היא דאחר דעיקר הטעם הוא דאיך יראו זכותם בידה ולא היו אומ"ל דבר ודאי שמחלו וכו' א"כ מה לי יום או יומים שראתה זכותה בידה ושתקה או זמן ארוך הכל דבר אחד השתיקה לענין המחי' והרשב"א כתב בתשו' כל שידע ולא מיחה יום או יומים לכל המרבה מחל דין מצרנותו או שותפותו ואי"צ קנין במחי' הבי"ד מרן בב"י ח"מ סי' קע"ה ע"ש:
ברם אנכי הדל ק"ל במה שהביא מוהרשד"ם ז"ל זכר לדבר מההיא דאמרי' האשה תובעת כתו' עד כ"ה שנה. דהרי הרשב"א ז"ל בח"ב סו"ס כ"ו בתשובה שם מרשב"ם ז"ל כתב ואי"ל כיון שעמדה רחל כ"כ שנים מרובות שהנכסים שלה הן כדאשכחן גבי אל' ששהתה כ"ה שנים בב"א איבדה כתו' דלא נתנו החכמים הכ"ה שנים לכל מילי דדוקא לאל' נתנו האי שיעורא ולא לבע"ח ואפי' לגבי כתו' נמי מחלק בין ק' ור' לתוס' וכו' והנדון ההוא שם רחל היתה שולטת בנכסים כ"ח שנים אחר פטירת בעלה בלא מערער עיין בדברי הרשב"א ז"ל בסי' ל"א שכ"כ בפירוש. הרי דההיא דהאשה תובעת כתו' עד כ"ה שנים וכו' קאמר דלא דמייא ונדחה קראו לה ואיך היתה העלמ"ה מעי"ק של מוהרשד"ם ז"ל ולי צ"י:
ומוהריק"ש ז"ל בסי' צ"ו כ' היו בידיה נכסים ומתה אם אינם ידועים לבעל הן של יורשיה וכו' אין הנכסים ביד יורשה"ב הו"ל כאילו הם בחזקת יורש"ה מוהרשד"ם. בסוף הסעיף וח"מ סי' ק"ת שדין האל' ודין ב"ח שוים לכל הדינין הנז' שם ועיין מוהרש"ך סי' קע"ז. זקפו עליהם היורשין הכתו' במלוה הו"ל כפרעון וזכו יורשיה אפי' לנ"ש שכל זקיפה ה"ה כפרעון ע"כ. ובח"מ סי' ק"ח סי"א כתב דימ"ש אל' שמתה קו"ש שצריך שיתפסו היורשין באופן שלא יהיו שם עדים וראיה ועיין ת"ה סי' ש"ל ונר' דזה תלוי בס' הפוס' בענין התפי' ולא קי"ל הכי. ועו"כ שם בסי"ב דין ב"ח בחובו והאל' בכתו' שוין לכל הדינין הללו כשמתה בל"ש ע"כ. והבע"ח חאה"ע סי' י"ט אחר שכתב דאל' שמתה בל"ש ויורשיה הם מוחזקים בנכסים דזוכים בהם דהא דאין יורשיה יורשים כתו' הוא מטעם דאאמש"ל ולא נאמר זה אלא להוציא אבל להחזיק מה שבידם אמרי' אמש"ל וציין על הפוס' שכ"כ וסיים וז"ל ומפני שיטעה המעיין לומר דה"ד כשהיא מוחזקת במט' בחיי הבעל כמו שנר' מסתמיות דברי הפוס' ובפרט מדברי המבי"ט ח"א סי' רס"ו וח"ג סי' ק"ב ראיתי להעיר אוזן המעיין ולומר שהמעיין בדברי מוהרשד"ם ומוהרש"ך ומוהרא"ש ז"ל במקו' הנז' יראה דאפי' תפסה אחרי מות בעלה אי"מ מידה ע"כ. ועיניך תראינה בדברי הפוס' רבותא יותר דאיכא דס"ל דאפי' שהיא לא תפסה המט' כ"א שיורשיה תפסו אותם אחרי מיתתה דמהנייא להו התפי' וכמו שכנ"ר מדברי הפ"מ סי' ע"ב. גם הכנה"ג חח"מ סי' ק"ח הגב"י סוף אות ל"ג כ"כ בפי' דל"ד כשהאשה מוחזקת אלא ה"ה אם היורשים תפסו לאח"מ וכו' וכנ"ר מדברי שאר הפוס' יעו"ש. ולע"ד דגם מרן ז"ל סל"ה שהרי בח"מ סי' ק"ח גבי ב"ח כתב אם תפסו היורשין וכו' וכבר הבאנו לעיל בשם מוהריק"ש ז"ל שכתב שדין ב"ח והאל' בכתו' שמתה בל"ש שוין לכל הדינין:
וראיתי לה' בני יאודה ח"ב סי' קכ"ג בדקצ"ד דהביא דברי הרשב"ץ ז"ל ומה שתמה עליו מרן ב"י ז"ל בח"מ סי' רנ"ב מחו"ג דא"י מנין לו זה דכל שלנ"ש משמע לי דל"מ לה תפי' ויורשה"ב מוציאין מיד יורשיה ע"כ. והוק"ל עליו מסי' ק"ח בדין מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה דכתב הטור קדמו יורשי המלוה ותפסו אי"מ מידם. וכ' מרן בב"י שם שכ"כ הר"ן בשם קצת מר, הצרפתים והבעה"ת ושר' האי חולק בדבר ובאות כ"ב כתב ע"ד הר"ן שכתב דר' האיי חולק וז"ל ול"נ דלא קאמר ליתא לגמרי אלא ליתא לכתחי' ומיהו דיינא דעבד כר"א עבד וגם בעה"ת בשי"ד כתב דאם קדמו ותפסו אי"מ מידם ולא כתב שום חולק בדבר ע"כ. הרי דדעת מרן ברורה דס"ל דמהנייא תפי' וכ"כ הש"ע סי"א סתם בלי שום חולק ובודאי שאין חילוק בין שט"ח דעלמא לשט"כ דמאי שנא ואע"ג דהטור וש"ע באה"ע סי' צ"ו לא הזכירו דין דתפי' היורשים וכו' סמכו עמ"ש בח"מ סי' ק"ח וכו' והיה אפש"ל דס"ל למרן ז"ל דהא דמהנייא תפי' ליורשים ה"ד בדליכא עדים שהמט' הם לבעל וגם לא ראו עתה שהם ביד היורשים ולכך מחזקינן להו בידם בכח מיגו דלהד"מ. אבל כל דליכא מיגו ל"מ תפי' ונדון הרשב"ץ משמע דאיכא עדים וראו ואהא ק"ל למרן דמנין לו זה שתועיל תפי' בכה"ג וכו' ושוב הניח בצ"ע ועוד האריך שם בדין תפי' וכתב דמתבאר מהטור וב"י סי' ק"ז דעכשיו בזה"ז דתקנו הגאו' לגבות מהמט' מהנייא תפי' אף לאח"מ. וציין על ה' בנ"ח באה"ע סי' צ"ו בהגה"ט דהביא רוב דעות האח' ז"ל דמהנייא תפי' בין להאל' בין ליורשיה. ושוב הביא דברי חוט המושלש סי' י"ח דתפי' האל' שנוי במחלוקת בין הפוס' וכו' יעוש"ב ומה שרצה לישב דמרן ס"ל דבמט' שא"י לבעל מהנייא תפי' וכו' הם נגד דברי מרן שבתשו' אבק"ר סי' ק' וק"ג דכתב דאף מט' שא"י לבעל ל"מ תפי' בהם אם לנ"ש ומתה כיעו"ש. ובאמת שגם אנכי הפעוט פליאה דעת ממני אחר שדין הב"ח ודין האל' הם שוים בדינם וכמש"ל בשם מוהריק"ש ושאר פוס' ז"ל איך יכונו דברי מרן ז"ל שבאק"ר. והכנה"ג ז"ל בח"מ סי' ק"ח בהגב"י סוף אות ל"ב ובסי' רנ"ב הגב"י אות מ"ו תמה על תמיהת מרן ז"ל ב"י על הרשב"ץ ורצה לישב דבריו דנדון הרשב"ץ מיירי דאיכא עדים וראו ושוב כתב אך קשה דמי הגיד לו דנדון הרשב"ץ לא היה בתפי' שי"ל מיגו והניח בצ"ע. וה' מטה יוסף חאה"ע סי' ד' כתב עליו דנתבאר לו ממ"ש סתם בפשיטות כיון דהנכסים הם מט' ולא חילק בין ידועים לשאינם ידועים ע"ש וה' בני יאודה כ"כ ולא זכר ש"ר שכבר קדמו המט"י ז"ל. וכבר כתבתי אני הדל דלפי"ד מרן שבאק"ר לא יתיישבו דבריו וכנ"ל. וה' שמחת יאודה בד' ס"ב האריך בישוב דברי מב"י ז"ל ושוב הוק"ל מדבריו גופיה בח"מ בב"י סי' ק"ז דהביא תשו' שמ"כ בראובן שי"ל שטר על שמעון ונפטר שמעון ותפסה האל' קצת מהמט' לכתו' ואח"כ מתה גם היא וירשוה בניו בני שמעון וכו' דמתוך דברי התשו' זאת נר' להדייא דאף שלנ"ש שבו' האל' כל שתפסה האל' בחייה תפי' מעלייא היא ומדלא השיג על אותה תשו' שם כמו שהשיג בסי' רנ"ב אלמא דס"ל דתפי' מהנייא וכאן בסי' רנ"ב כתב להיפך וצ"ע ע"ש. ומאי דרצה בתחילה לישב דברי מרן דיש לחלק בין כתו' אל' לב"ח בעלמא ולכן ק"ל למרן על הרשב"ץ ז"ל ושוב הוק"ל ע"ז דכיון דאיכא מ"ד דבכתו' נמי אם תפסה לא מפקי' מיורשיה א"כ שפיר י"ל דכן הוא דעת הרשב"ץ ומה גם דרובא דרבוותא הכי ס"ל וא"כ מסתמא כוותייהו נקטי' ע"כ. כבר כתבנו לעיל דמוהריק"ש כתב ע"ד מרן שדין הב"ח והאל' שוים לכל הדינים וכ"כ הפוס' ז"ל. וגם בחוט המשולש שבס' התשב"ץ בח"ד סי' י"ח הביא שם מחלוקת הפוס' בתפי' האל' אי מהנייא או לא ונטה דעתו לס' האומרים דמהנייא ושנטו לדעת זו כמה גאוני עולם ע"ש. ובלא"ה כבר הוא ז"ל כתב דבדבריו שבב"י סי' ק"ז נר' להדייא דס"ל דתפי' האל' מהנייא:
גם המטה יוסף ז"ל שם האריך והביא דברי הת"ה ומוהרשד"ם ופ"מ ז"ל והוכיח דאם תפסה האל' נכסים ובאו מידה ליד שליש הם בחזקת יורש"ה מיקרו ומיקרי להחזיק ול"ד לדרו"ש דהוי להוציא ועל יורשה"ב להביא ראיה. ואם היא בחיים עדיין אף שאונות ושטרות יוצאות על שמה עליה להבי"ר. ואם מתה אף דאין אונות ושטרות יוצאות על שמה על יורשה"ב להבי"ר דאנן טעני' ליתמי ושכן מצא בהרדב"ז סי' פ"ח וכנ"ר ממוהריב"ל ח"א כי"ב סי' קס"ט דבכל גוונא זכו יורש"ה. ושגם הריב"ש ז"ל בסי' קס"ט דס"ל דבעי' שטרות יוצאות על שמה ה"ד בטענת מציאה וכיוצא אבל בטענה שגבאתם בכתו' כיון שהיא היתה יכולה לעכב בשבו' אנן טעני' ליתמי אע"ג דאין שטרות יוצאות ע"ש. ועוד חילק בין היורשין למקבלי מתנה וכו' לאפוקי מס' מוהריט"ץ דכתב דהריב"ש פליג אמוהר"ם ז"ל ולענין שבועת היורשין לא משבעי' להו. ושגם יורש"ה מהנייא תפיסתם אפי' בנכסים ידועים אם קדמו ותפסו תפי' הראויה וגם מרן ז"ל בסי' ק"ח שפסק דאם קדמו ותפסו יורשי המלוה אי"מ מידם סתם ולא חילק בין ידועים לשאינם ידועים משמע דבכל גוונא מהנייא תפיסתם ועוד האריך שם לומר דגם בלקוחות ומקבלי מתנה זכו בתפיסתם אף שלנ"ש עש"ב. גם הרב"ד ז"ל בחאה"ע סי' נ"ח דמ"ח האריך בענין אם היו הנכסים ביד ב"ד או ביד שליש אי יורש"ה מיקרו מוחזקים ואסו"ד לענין הלכה למעשה כתב כיון דחזינן דהת"ה ומוהרשד"ם פסיקא להו דכשהנכסים ביד שליש עבדי' לכתחי' כר"א וכו' ואפי' נימא דמוהרי"ו ומוהרש"ך ז"ל פליגי הא איכא הת"ה ומוהרשד"ם וכן מורי הר"ם ז"ל וא"כ הו"ל ס' בחזקה ולא ידעי' מי נקרא מוחזק שיאמר קי"ל וחזר הדין לסיני דאח"ר להטות. ובר מן דין נלע"ד דאף מוהרי"ו ומוהרש"ך ל"א דנכסי ביד שליש בחזקת יורשה"ב קיימי אלא בס' שקול כי הא דאאמש"ל דחכמי התלמוד עצמם לא הכריעו דאמרו דעבד כר"א עבד. אמנם היכא דיורש"ה זוכים בנכסים מכח רובא דרבוותא דמעיקר הד"ת אח"ר להטות אלא דאנן יתמי בדורות הללו דנתמעטו הלבבות אזלא סוגייא דדייני להחזיק המוחזק אפי' במיעוט מסייעין לו הנה בכל כי האי לא אמרה אדם מעולם שנחשוב נכסים שביד שליש כאילו הם ביד יורשה"ב כדי שיאמרו קי"ל כמיעוט המסייעין לי נגד הרוב וכו' יעוש"ב. ושם בסי' ס"א כתב כל דנמצאו המט' ברשותה שהיתה תופסת אותם ומחזקת אותם ברשות אחר נפרד שאינו במקום שכל נכסי בעלה שם כיון שהיתה אומרת וטוענת שהם שלה לכך אעפ"י שיש עדים שהם של בעלה טעני' שמכרם או נתנם לה הבעל עד שיביאו עדים שהיו בחזקת הבעל עד שעה שמת עש"ב:
והרשב"א ז"ל בח"ד סי' קמ"ב באל' שלנ"ש ומכרה מהבתים ואחרי מיתתה מערערים ע"ז השיב דאם הבתים ידועים לבעל אעפ"י שהאל' החזיקה שנים הרבה בהם אי"ל חזקה לפי שהאל' י"ל דירה במדור שהיה בעלה דר מתנאי כתו' ואת תהא יתבא בביתי כ"י מיגר אלמנותיך ואי"ל חזקה בנכסי בעלה כל שי"ל זכות דירה או מזו'. ולא עו"א כ"ז שהיא נו"נ בתוך הבית אפי' היו אונות ושטרות יוצאות על שמה אינה נאמנת לומר שלי הם עד שתביא ראיה לדבריה שהי"ל נכסים ממקום אחר ע"כ. ומרן בב"י א"ה סי' צ"ו רמזה והביאה קצת בארוכה בח"מ סי' קמ"ו מחו' ו'. כן מצויין שם. ועיין בס' ערוה"ש א"ה סי' צ"ו או"ז:
וראיתי לה' מזבח אדמה בדכ"ט סוע"ד דציין על הבני חיי א"ה סי' צ"ו אות א' כל מה שרשם שם בזה ובח"מ סי' רנ"ב אות ג' תי' דדברי מרן היינו בתפסו יורשיה אבל תפסה היא בחייה לכ"ע מהני תפיסתה והבי"ד מוהרש"ך ח"א סי' ק"ן ע"כ. ות'ם אני דעיין שם בהב"ח דלא כ"כ דשם הביא מה שהק' מב"י ז"ל ע"ד הרשב"ץ ז"ל וכתב ע"ז וז"ל נ"ב וק' דלעיל סי' ק"ח הביא הטור בשם הרמ"ה דאם קדמו יורשי המלוה ותפסו מנכסי הלוה אעפ"י שמת לוה בחיי מלוה אי"מ מידם ומרן ז"ל אצל אות כ"ב כתב בשם הר"ן ז"ל שקצת מרבותינו הצר' ס"ל שאם תפסו היתו' אי"מ מידם ושרבי' האי חולק בדבר. ולכאורה נר' דע"כ ל"פ ר' האי אלא בתפסו יורשיה אבל אם תפסה היא בחייה לכ"ע מהנייא תפי' וכ"כ מוהרש"ך ח"א סי' ק"ן ואע"ג שנאמר דאי"כ דעת מרן אלא אין הפרש בין תפסו היורשים לתפסה האל' מ"מ ק' דמה לו על הרשב"ץ כיון שסברת קצת מרבו' הצר' וסברת הטור היא וכו' וסו"ד הניח בצ"ע ע"ש. הרי כתבו דדעת מרן אין הפרש וכו'. ועוד במאי יתורץ דברי מרן בש"ע סי' ק"ח דפסק דאם תפסו היורשים אי"מ מידם. וליכא הפרש בין אל' לבע"ח וכנז"ל. ולהכי הבנ"ח הניח דבריו בצ"ע וכתב ששוב מצא להכנה"ג שהק' עליו כן ע"ש:
ובס' ויוסף אברהם בסי' כ"א האריך בענין זה והבי"ד הרדב"ז החדשות ח"א סי' תקכ"ג דנר' מדבריו דאם היא חלוקה בעיסתה יכולה לומר מעיסתי קימצתי ואפי' שהאשה עצמה לא טענה ט"ז עכ"פ יכולים היורשין לטעון כן ואפי' שהדבר ספק וכו' זכה המקבל מתנה שהוא בידו ועל היורשין להבי"ר ושכ"כ בח"א סי' קע"ו ורכ"ג דנכסים שא"י לבעל ויש זמן בנתיים דאיכ"ל מעיסתה קימצה או מציאה מצאה או בירושה נפ"ל או במתנה תלינן בכל הני ולא מפקי' מיורש"ה אלא בראיה ברורה שיביאו יורשה"ב. ומ"ש הרדב"ז כן לאו מטעם כתו' נגע בה אלא משום דיש לתלות באופנים הנ"ל זכו יורשיה וראיה לזה מדברי הרמב"ם בפ"ט מה' נחלות אחד מן האחים שהיה נו"נ וכו' אם היו חלוקין בעיסתן על האחים להבי"ר וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' פ"ח. וגם מוהרלנ"ח ז"ל בסי' נ"ח מתבאר מדבריו שם שאם נתנה מתנה לאחר והם מוחזקים במתנה אעפ"י שהאשה בחייה לא טענה שמתנה נתנו לה וכו' או מעיסתה קימצה אנו טוענין בעד היורשין מה שהיתה היא יכולה לטעון בחייה וזכו היורשים במה שבידם ואינו מצד שיש לה כתו' ע"נ בעלה ולאו מצד שהשטר כתו' בידם וכו' ולדברי מוהרלנ"ח אף דנכסים אלו אם באה לגבות אותם מצד הכתו' אי"ג אותם כ"א בשבו' עכ"פ השתא מיהא שטענה שהם שלה לוקחת אותם בל"ש ואין עליה כ"א ח"ס ולגבי יורשיה אפי' ח"ס אי"צ ואנן טוענין בעדם שהם שלה ומעיסתה קימצה כיון שהיא חלוקה בעיסתה מהיורשין עש"ב. ויש לי לעמוד ע"ד קצת שהכנה"ג ז"ל בסי' צ"ו הגה"ט או"ה כתב וז"ל היו לה נכסים שאין לבעלה רשות בהן שידוע לנו דהנהו הוו שקלא בל"ש. ואפשר דיורשיה מצו למיטען מעיסתה קימצה אם היו לה נכסים קצת שלא יהיה לבעל זכות לפירות מוהר"ם מינץ ז"ל סי' צ"א ועיין בהרדב"ז ח"א סי' פ"ח ע"כ. ולפי"ד ה' ויוסף אברהם דברי הרדב"ז הם שלא היו לה נכסים שלא יהיה לבעל זכות לפי' עכ"ז יורשיה מצו למיטען מעיסתה קימצה ואנן טעני"ל כן ואח"ד הכנה"ג ציין ע"ד הרדב"ז אחר דברי הרמ"מ כאילו הם מוסכמים יחד ויש לישב דכונת הציון הוא לומר דהרדב"ז ס"ל דאפי' שלא הי"ל נכסים וכו' יורשיה מצו' למיטען ואנן טעני"ל כן. אבל יותר נר' דכונתו היא דגם הרדב"ז סבר כהרמ"מ ז"ל דאם היו לה נכסים קצת אזי טוענין וכו'. גם הפ"מ ח"ב בד' קס"ד נר' שכן ס"ל דאם הי"ל נכסים קצת אזי טעני' דכתב שם כיון שלאה זאת לאו חלוקה בעיסתה היתה לומר דמעיסתה קימצה והרויחה דלא נודע שהי"ל נכסים משלה לתלות בכה"ג גם לא גבתה כתו' כדי לתלות שנו"נ בהם ומשם הרויחה ע"כ. אבל ה' חוט המשולש למוהר"ש ז"ל שבתשב"ץ ח"ד סי' ח"י נר' דסבר דבכל גוונא טעני' כן דכתב שם וז"ל ועוד יש צד ואורחא אחרינא לקיים ההקדש מאחר שהאל' הזאת היום כמה שנים היא מטפלת לעצמה ונו"נ א"כ יכולין אנו לתלות ולטעון דכל מה שהיה תח"י ובחזקתה הכל הוא שלה דמציאה מצאה או במתנה נתנו לה. וכ"ש אם יש בירור שירשה שום ירושה דהא מציאתה לעצמה והסכימו בזה כל הפוס' ועתה שמתה והניחה עזבונה להקדש שהיה בידה ובחזקתה כמה שנים אמרי' דמציאה מצאה או מתנה נתנו לה כדאמרי' אחד מן האחים שהיה נו"נ וכו' וכן הדין באל' דעל היתו' להבי"ר ואם לאו הכל ליורשיה דטעני"ל דילמא מציאה וכו'. והראיה בעדים בעינן כרבה דקי"ל כוותיה ולא כר"ש וא"כ האל' הזאת מאחר שמתה אנן טעני' להקדש דמשלה הן ומציאה מצאה וכו' ועל יורשה"ב להביא ראיה בעדים שאותו ממון הוא משל בעל עש"ב. ועיין בס' שבט בנימין סי' רט"ו שהביא דברי מור"ם ז"ל שבהגהה סיצ"ו ס"ה והאריך בהם והבי"ד הח"מ והב"ש וסיים דהמובן מדבריהם דס"ל בדעת מורם ז"ל דס"ל דאף במט' שומא בעי' או אחר שנשבעה או קודם והילכך אם לנ"ש והיתה שם שומא או אם נשבעה ולא היתה שם שומא בדברים שידועים לבעל אי"מ מיד הקונה או המקבל או הבעל. ובדברים שא"י לבעל אפי' לנ"ש ולא היתה שם שומא אי"מ מיד המוחזק ע"כ. ולא זכר שר לדברי הכנה"ג הגהב"י אות נ"ו מ"ש בשם ה' כלב קאלאפו ז"ל כ"י וז"ל ומיהו נר' דאם היתה תפוסה במתנה ונתנה למקבל מתנה אע"ג דאיכא עדים וראיה שהם מט' בעלה זכה המקבל מתנה מכח קי"ל שאי"צ מיגו ע"כ. דמדברים אלו יש סיעתא למ"ש הוא ז"ל כיעו"ש:
נמ"ל מהאמור דרוב ככל הפוס' הם מחזיקים ביד האשה ויורשיה ומקבלי המתנה וההקדש להיות זוכים במה שהם תפוסים. וכ"ז גם אם היתה התפיסה בנכסים ומט' דאיכא מאן דס"ל דלא מהנייא תפי' ורוב הפוס' ס"ל דמהנייא תפי' וכנז"ל. ברם אם התפי' היא במעות כתבו הפוס' ז"ל דלא שייך לומר בהם שהם ידועים לבעל כמ"ש הפ"מ ז"ל בח"ב סי' פ"ז וז"ל רואה אני שבכלל מה שתפסה לאה זאת כתוב בשאלה שהיתה תפוסה מזהובים וזהובים אלו לא שייך לומר בהו שהיו ידועים לבעלה דמטבע אי"ל סי' ע"כ. גם ה' בני אברהם חאה"ע סי' ל"ד באל' שנתנה מתנה לאחר ולנ"ש על כתו' ואינה רוצה לישבע כתב וז"ל הנה אם מתנה זו הם מעות שתפסה מעות ונתנה במתנה לכ"ע מתנתה קיימת אף שאינה רוצה לישבע שהרי כשהיא תפוסה במעות אם אינה רוצה לישבע לא מפקי' מינה וכמ"ש הטור בסי' צ"ו וכל הנך שבועות דרבנן וכו' דאי קדמה ותפסה ואמרה לא משתבענא ולא מהדרנא דדידי שקלי ל"מ מינה ע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד דמתנתה קיימת שהרי נכסיה היא לכל דבר ע"כ ע"ש. גם בחוט המשולש שם בסי' ח"י כתב דאפי' לסברת הסוברים דאין תפיסתה תפי' היינו בנכסים ומט' דעדיין מחוסרי גוביינא אינון וצריכין שומא בב"ד. אבל זאת האל' שתפסה דמים בעין לאו מחוסרי גוביינא אינון ויש לומר בהם מה שתפסה תפסה ומעשיה קיימים וההקדש קיים ע"ש. ועיין ג"כ בחח"מ סי' ק"י בסמ"ע סק"ו גבי יתו"ק מ"ש בשם רי"ו והוב"ד במרן ב"י ז"ל סי' ק"ח סכ"ג דאם תפס מעות שהניח להם אביהם בלא עדים וכו' ל"מ מיניה ואי"צ שבועה ואם תפס בעדים אם י"ל שטר אי"מ ממנו אלא משביעין אותו וכו' ע"ש. והש"ך שם בסק"ה כתב דגם הטור מודה לזה דכיון דתפס מעות הו"ל כנפרע כבר ואפי' בעדים ל"מ מיניה משא"כ במט' וכו' ושגם הבעה"ת מודה לרי"ו בתפס מעות ודלא כהב"ח שדחה לדברי הבעה"ת מקמי דברי רי"ו. וגם הב"ח כתב וכל דברי רי"ו הלכה פסוקה הם ע"כ ע"ש. וה' מראה הנוגה בחי' על ה"א פי"ח הביא דברי מוהר"ש דוראן ז"ל שבסי' ח"י בתפי' דמים בעיין דלאו מחוסרי גוביינא אינון דכ"ע תפי' תפיסה ובתחילה כתב דלא מצא לו חבר בחי' הלז והוא באחד בס"ז דלא כ"כ שום א' מהאח' ושוב הביא דברי ה' בני אברהם שכ"כ בסי' ל"ד ע"ש. וכבר כתבנו דהפ"מ ז"ל כ"כ ושגם הסמ"ע והב"ח והש"ך ז"ל בחח"מ סי' ק"י כ"כ גבי הבע"ח וגם נתבאר לעיל דס"ל להפוס' ז"ל שדין הבע"ח והאל' שוים הם וא"כ לאו חידושא הוא. עור"ל שם בדכ"ז דהביא דברי ראבי"ה ור"ב ור"ש ז"ל שהבי"ד המרדכי דס"ל דמה שתפס' תפסה ואם מכרה ונתנה מכרה ומתנתה קיימים אפי' שלנ"ש. וכתב דכונתם הוא אפי' שלנ"ש כלל והבי"ר שכן פי' דבריהם מדברי המבי"ט ז"ל ח"ב סי' טו"ב שכן הבין בדבריהם וכן מוהר"ש דוראן ז"ל בחוט המשולש סי' ל"ה ע"ש. ולא זכר שר לדברי מרן ז"ל בתשו' אבק"ר סי' ק"ג וק"ד שפי' דבריהם דבשעת המתנה לנ"ש אבל אח"כ קודם שמתה נשבעה עז"א דמתנתה קיימת משא"כ אם לנ"ש כלל גם אינהו סברי דאין במתנתה כלום ע"ש. ועיין עו"ש דהביא דברי הכנה"ג מ"ש בשם ה' כלב קאלאפו ז"ל הנז"ל וכתב דמסתמיות דבריו מוכח דס"ל דאפי' שהתפי' היא אחרי מיתת בעלה התפי' חפי' וזכה מקבל מתנה מכח קי"ל ושכן ראה להדייא מבואר בדבריו בס' בע"ח א"ה סי' י"ט שהעלה כן בפשיטות להלכה דאפי' שלא החזיקה כ"א אחרי מ"ב אפי"ה תפי' תפי' ואפי' בדאיכא עדים וראה דליכא מיגו. ושגם ה' בית שמואל סי' צ"ו סקי"ט כתב בפשיטות וכו' ושכ"ר בתשו' שער המים סיכ"ג שכ"כ והסכים עמו מר אביו ז"ל וכ"כ הפמ"א ח"ב סי' ע"ג ושגם מוהר"ש בולה הוב"ד בס' באמ"ח מוצירי בתשו' חיו"ד סיט"ו כ"כ בפשיטות. ומזה דן בנדונו דמקבלי המתנות הם מוחזקות מצ"ל קי"ל אפי' דהתפי' אחרי מ"ב וליכא מיגו ולנ"ש כלל ע"ש ושתשו' זו הובאה בחק"ל חאה"ע סי' ל"ח וששם הסכים ע"כ מאי דכתב יעו"ש. והנה התשו' הנ"ל היא הובאה בחק"ל שם סיל"ז והוא ז"ל בסיל"ח האריך בענין הנדוניא ובסוף כתב דראיתי מה שהשיב לעיקר הדין בכל פרטי השאלה ויפה דן ואין להשיב ע"ד וישר חיליה עכ"ד ע"ש. ועיין ג"כ בס' פרי הארץ ח"א חח"מ סי' יו"ד:
ואמת אגיד דבלומדי בענין זה עמדתי בדברי מוהרשד"ם ז"ל מסי' ק"ט למ"ש בסי' קי"ו במ"ש לענין אם כתוב נאמנות בכתו' דבסי' ק"ט כ' שאפי' היה כתוב הנאמנות בשט"כ בפי' אפי' על היורשים אפי"ה לא יפסיד יורשה"ב זכותו וכו' כלל הדברים וכו' ואפי' אם את"ל שיש נאמנות בכתו' אפשר דלא היה נאמנות מן היורשים ואפי' את"ל שהי"ל נאמנות בפי' מן היורשים עדיין היה מקום לזכות לן' לאה אלא כעת איני נכנס בזה ע"כ. ואילו בסי' קי"ו כתב דאם יש נאמנות בכתו' אפי' נאמנות וכו' שאז י"ל שהאמינה לה וליורשיה עליו ועל יורשיו דבאופ"ז אפי' שאינה מוחזקת ואין היורשים מוחזקים מגבין לה נדוניא כתו' ותוס' כמ"ש הריב"ש וגם הרשב"א והר"ן סל"ה ומורי מוהרלב"ח ז"ל כתב בתשו' על ד"ז דבכ"מ שאמרנו שהאל' נוטלת מהיורשים בל"ש ומתה בל"ש יורשיה יורשים אותו ע"כ ובנ"ד לא נתבאר אם היה נאמנות בכתו' שאז היתה גובה מן היורשים ואז יורשים גובים מן היורשים אפי' לנ"ש ע"כ. הרי דדבריו סתראי נינהו ובו בפרק עלה בדעתי לישב דבסי' ק"ט כשכתב זה לא עמד בדברי הפוס' באורך המדברים בזה ובסי' קי"ו כ"כ אחר שעמד וראה דברי הפוס' שכן ס"ל ודבריו האחרונים שבסי' קי"ו הם עיקר לדינא ועיין בכנה"ג ח"מ סי' ק"ח הגב"י אות ל"ה מ"ש ע"ד שבסי' ק"ט ומוהרש"ך סי' ק"ן עש"ב. שו"ר דהרב"ד ז"ל חאה"ע סי' נ"ח בד' מ"ו העיר בדבריו במ"ש בסי' ק"ט למ"ש בסי' קי"ו עש"ב גם ע"ש בד' מ"ח ע"א שהאריך באם הנכסים ביד שליש ונאמנות מפורש ע"ש. ועיין בגו"ר חאה"ע כלל ד' סי' ט' והרדב"מ ח"ג בחאה"ע סי' י"א לענין אם הנכסים ביד שליש גם במראה הנוגה דכ"ז:
היוצא מהאמור דתפי' האל' וגם תפי' היורשים בנ"ד מהנייא להו כפי"ד הפוס' ז"ל המוצגים לעיל ועל יורשה"ב להביא ראיה. וכ"ר להמשכה"ר במער' כ' סי' א' דהאריך במה שהק' מרן ע"ד הרשב"ץ והוכיח מדברי מרן בעצמו דתפי' מהנייא ואין הפרש וחילוק בין חוב דעלמא לחוב של כתו' ואם הביא דברי מרן ז"ל שבב"י סי' ק"ז מ"ש בשם מ"כ וכו' והוק"ל מהם. וכתב דלא מפקי' מיד בן האל' ואפי' מאי דתפס אחרי מ"ב וכ"ש דאיכא מ"ד דתפי' דידיה דבן עדיפא דאמו לא מהנ"ל תפי' אלא בשבו' ואיהו ל"ב שבו' כמבואר בדברי הרבנים אשר הובאו בכנסיה לש"ש ויתר שאר האח' ז"ל. ועו"כ שם דהגו"ר באה"ע כלל ד' סיכ"ו העיד דסוגיא דעלמא אזלא דתפי' מהנייא להאל' שמתה ולנ"ש עש"ב. וכנראה דנעלם מעי"ק דברי ה' בני יאודה ח"ב סי' קכ"ב ודברי ה' שמחת יאודה דס"ב שכבר הם עמדו והאריכו והעלו בכל מה שעמד והאריך והעלה הוא ז"ל והבאנו דבריהם לעיל. וכ"ש בנ"ד דהיורשים הגבוה כתו' והוציאוה מבית בעלה ודרה לעצמה במ"א והיתה נו"נ לעצמה כמו ט"ו שנה באין פוצה פה ומצפצף דבודאי היא הוכחה גמורה דהגבו אותה באחד מב' פנים הנז"ל או דהשביעוה או דמחלו לה השבו' ועל יורשה"ב להביא ראיה בעדים דלא היה הדבר כן. וכ"ש דבנ"ד התפי' היא במעות וכבר כתבנו לעיל מ"ש הפוס' ז"ל דתפי' במעות דלא מחסרי גוביינא אינון לכ"ע התפי' תפי' ומעשיה במתנתה והקדשה הם קיימים. וכ"ש וק"ו בנ"ד דיש לה ממון לעצמה נ"מ שנפלו בירושה מבית אביה והבעל אפי' בחייו סילק עצמו מהה ומפי' וכו' עד עולם סילוק גו"ש כדין ואפי' בחייו היא היתה נו"נ ומרווחת בהם וגם אחרי מותו ג"כ. וברוב הימים אח"כ הלווים שהיתה מלוה להם בהכשר בתורת עיס' יש מהם שנשברו ואכלו המעות. דבודאי הגמור דכ"ע ס"ל דאמרי' בכה"ג דמה שנפסד מהמעות הם מה שבאו לידה מהיורשים בתורת גביון כתובתה ומה שנשארים כעת מהמעות הם מהנ"מ ומהריוח שלהם ויד היורשים ומקבלי המתנה וההקדש הם עה"ע דכל מה שהורישה ונתנה במתנה והקדישה הוא ממעות נ"מ ופירותיהם שהם שלה וכ"ש לגבי ההקדש דאנן טעני' כן דיד הקדש עה"ע. וא"כ אפי' שיביאו יורשה"ב ראיה בעדים דלנ"ש על כתו' בשעת הגוביינא וגם שלא מחלו לה השבו' עכ"ז אינו מועיל להם כלום יען דאמרי' דמה שגבתה נפסדו והלכו להם ומה שנתנה והקדישה הוא מנ"מ ופי' שהם שלה ותול"מ וציי"מ וימ"ן הנלע"ד כתבתי לשוני ע"ט ס"ט: