אור ברסלב
שערי עזרה אבן העזר › סימן יב

שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון

אבן העזר · סימן יב

סימן יא

אלמנה שיושבת בבית בעלה בחדר לבדה וצריכין היורשים ליתן לה מזונותיה אם צריכים ליתן לה כל ההוצאות המצטרכים לה. או דוקא מה שעולה לה כפי ברכת הבית של היורשים:

הנה לכאורה ממה שראינו דמרן ז"ל בש"ע אה"ע סי' צ"ד לא פסק להא דלפי ברכ"ה כ"א בס"ו גבי אלמנה שאמרה איני זזה מבית אבי וכו' נר' דדוקא שם הוא דאמרי' הכי. משא"כ בדרה בבית בעלה בחדר לבדה ל"א הכי אלא שנותנין לה כל המצטרך לה כפי מה שהיתה אוכלת ושותה בחיי בעלה. וכן מסתמיות דברי הש"ס והפוס' ז"ל דלא כתבו האי דינא דברכ"ה כ"א גבי ההיא שאמרה איני זזה מבית אבי וכו' נר' כן. ויש לדייק כן ג"כ ממ"ש יכולין היורשין לומר לה אם את אצלינו יש ליך מזונות ואם לאו אין נותנין ליך אלא כפי ברכ"ה. ועוד דהדבר הוא מוכרח מהדעת דאם היא דרה במדור לבדה ואוכלת לעצמה והיא צריכה להוצאותיה למזונות כ' גרוש בשבוע וכפי ברכ"ה אינו עולה לה כ"א ט"ו גרוש מהיכן היא מביאה החמשה גרוש לתשלום הכ' דמעשה ידיה פוחתין אותם הב"ד מהקצת המזונות יען דמעשה ידיה הוא ליורשין. ועיין בהרשב"ץ ח"ד סי' י"ז אות ו' דכתב ומה שרצו היורשין לומר לאל' ליטול מע"י למזונותיה אין ממשות בדברי היורשין ואפי' באשה דספקי לה מעש"י אנו פוסקין לה מזונות. ואם ימצאו לה היורשים אח"כ מעש"י יתבעוה בהם ואם לאו ילכו להם וע"כ אין שומעין לדברי היורשים וכו'. אמנם הב"ד כשיפסקו לה מזונות הם נותנים על דעתם כמה הם מעש"י וכמה תצטרך תוס' על מעש"י ופוסקים לה. וכל מה שיוותר אח"כ לה הוא ליורשים שאפי' צמצמה על עצמה במזונותיה המותר הוא ליורשים ע"כ. דנר' כמבואר בדבריו דפוסקים לה כל מאי דצריך למזונותיה. גם בדברי ה' מג"ס בד' ל"ב דקדק מסוגית הש"ס שאמרה על הא דתנן האשה שאמרה א"א לזוז מבית אבי וכו' על דברי המרדכי שכתב בשם ר' צמח גאון ז"ל דמשמע מדבריו שאינה דרה עמהם בבית א' אפי' הבית גדול. דאי הכי מאי ברכת הבית מרובה איכא ובפרט לפי' ר"ח שכתבו התוס' שם וכ"כ במרדכי שם והניח בצ"ע יעו"ש. דיש במשמע מדבריו דכשאינה דרה עמהם בבית א' ממש לא אמרי' במזונות כפי ברכ"ה כ"א שנותנין לה כל מאי דצריך להוצאת המזונות איברא דמאי דדייקינן לעיל ממ"ש יכולין היורשין לומר לה אם את אצלינו וכו' לאו דיוקא כיעו"ש במשנה בכתובות פי"ב ופי' הרע"ם ותוס' יו"ט ז"ל. ועיין ג"כ בס' הפלאה על מס' כתובות דק"ג שכתב עמ"ש בש"ס וליתבו לה לפי ברכ"ה ה"נ וכו' וז"ל נר' דכן משמע לשון מתני' אם את אצלינו יש ליך מזונות ואם אין וכו' דהול"ל אין אנו נותנין ליך מזונות או הול"ל אי"צ ליתן לה מזונות משמע דה"ק אם את אצלינו יש ליך סיפוק מזונות בברכ"ה. אבל כשאין את אצלינו לא יספיק ליך זה למזונות. וממילא דנותנים לפי ברכ"ה שזהו טענתם עכ"ל. דלפי"ד אלה בפי' המשנה אין לדייק מהלשון דקאמר יכולין היורשין וכו' כמו דדייקינן לעיל. וליכא כ"א הכרחיות אחרים הנ"ל:

ובדרך לימודי ראתה עיני להתוס' יו"ט בפי"ב מ"ג. בד"ה ואם אין את אצלינו אין ליך מזונות דכתב וז"ל כ"א לפי ברכ"ה כמ"ש. אבל בפוסק לבת אשתו דלעיל דתנן מוליך לה מזונותיה כלו' כל המזונות מושלם. וה"ט דהתם מחייב עצמו בחוב משא"כ הכא דבין כתב בין לא כתב מתחייב מכח תנאי ב"ד ומעיקרא כי אתקון הכי תקינו כנ"ל. והר"ן כתב ברי"ף דבאל' כתבי לה ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי אבל בבת אשתו לא ע"כ. ותמהני דאפי' מזונות לפי ברכ"ה נמי לית לה. ועוד דהך בביתי קמא לא דרשי' ליה כלל וכו' ע"ש. ונר' דכונתו לתמוה דא"כ דמחמת דכתיב בביתי דייקינן דאם אינה יושבת אצלם אין נותנין לה מזונות מושלם היה מהראוי דאפי' מזונות לפי ברכ"ה נמי לא ניתיב לה כיון דאנו הולכין אחר דיוק הלשון דכתב לה בביתי דמזה משמע דדוקא בביתו הוא דמחייב במזונות אבל כשאינה בביתו אינו חייב א"כ היה מהראוי שלא יתחייב כלל אפי' לפי ברכ"ה שכן הוא משפט הלשון של דיוק תיבת בביתי לפי דעת הר"ן ז"ל. ואנן אמרי' בש"ס דלפי ברכ"ה מיהא יהבי לה. ולפי דבריו מהראוי הוא לפי דיוק הלשון דאפי' לפי ברכ"ה לית לה. א"ו הטעם הוא דהתם מחייב עצמו בחוב משא"כ הכא וכו'. והרמ"ז והב"ד ז"ל הק' עליו דעיקר טעם הר"ן הוא לומר שיש גילוי גמור בתנאי זה שכל עצמו על מזונה מברכ"ה משא"כ בבת אשתו דלא נזכר כלל ברכ"ה ואין כונת הר"ן אלא על פשיטות התנאי וכעין דתניא הכא בברייתא עכ"ל. והיינו לומר דכונת הר"ן היא דפשט לשון התנאי הוא מורה דאית לה מזוני מברכ"ה. וא"כ ליכא תו להק' דמהראוי הוא דאפי' לפי ברכ"ה נמי לא ניתיב לה מאחר דפשט לשון התנאי יש בו גילוי גמור דמזונה מברכ"ה:

ור"א ור"ן עמיתי בתורה מע' ה' המו' כמוהר"ר נתנאל חבובא יצ"ו במכתבו אלי תמה ע"ד התוס' יו"ט ז"ל דטעמו של הר"ן ז"ל טעמו בו כל הפוס' עיין בהג"א מ"ש בשם המרדכי שהבי"ד ר"ת ור"ב ז"ל וכ"כ המבי"ט והרשב"ץ ומרן ב"י ח"מ סי"ס בשם הריטב"א ז"ל גם מורם וב"ח ז"ל והכנה"ג ח"מ סי' ר"ז הגב"י אות רל"ז האריך בזה והביא דברי מוהר"א מיטראני ז"ל דכולהו ס"ל דבין באשה בין באיניש דעלמא המתחייב לזונו דאם לא רצו ליזון בביתו דנותנין להם לפי ברכ"ה ואית להו טעם הר"ן ז"ל. ואיך התוס' יו"ט כתב היפך מזה דאפי' לפי ברכ"ה לית ליה זת"ד יצ"ו. ואנא דאמרי דאין שום ותימה על התוס' יו"ט כלל דהוא ז"ל בא להק' על עיקר הטעם שנתן הר"ן ז"ל דלפי טעמו היה מן הראוי דאפי' לפי ברכ"ה לא ניתיב לה. וקושיתו היא נופלת בין ע"ד הר"ן ז"ל בטעמו בין על שאר הפוס' דכתבו טע"ז דהיה מן הראוי דאפי' לפי ברכ"ה לא ניתיב לה ומאי עדיפותייהו דשאר הפוס' מהר"ן ז"ל. וס"ל דעיקר הטעם מ"ש הוא ז"ל דבת אשתו הוא משום דמחייב עצמו וכו' ולא פשיט ליה להתוס' יו"ט היפך דברי הפוס' דאפי' לפי ברכ"ה לית לה כמ"ש רו"מ יצ"ו. דודאי לדינא כן ס"ל כס' הפוס' וכמו שכן הוא בש"ס אלא דתמיהתו היא על עיקר הטעם דלפי טע"ז היה מן הראוי דלא ניתיב לה אפי' לפי ברכ"ה ונופלת תמיהתו ע"כ מאן דאית ליה האי טעמא. והוצרך הוא ז"ל ליתן טעם אחר מדיליה וע"ז באו הרמ"ז והב"ד ז"ל וכתבו דעיקר הטעם של הר"ן ז"ל הוא משום דיש גילוי וכו' וכנז"ל ותול"מ:

עו"כ התוס' יו"ט ז"ל שם וז"ל ועוד דהך בביתי קמא לא דרשי' ליה כלל דאי דרשי' טפי איכא למדרש על הבית עצמו לכי נפל ולא דרשי' ליה כמש"ל. ועוד דאפי' בביתי תניין דמיותר וכתיב בתר ומיתזנא מנכסי מסקינן בג' סופ"ד דלא דרשי' ליה אמזוני אלא אבית עצמו דבביתי ולא בעקתי. אלא טעמא כדפרישית דשאני הכא דתנאי ב"ד הוא ובכה"ג הוא דאתקון ע"כ. ור"א כמוהר"ן חבובא יצ"ו ישב לזה דגם הר"ן ז"ל סל"ה דלא דריש בביתי לא הא' ולא הב' אמזוני אלא דכונתו היא דממילא שמעת מינה דקאי אמזוני שתהיה ניזונית בביתו דוקא דכיון שנתחייב לה הבעל שתשב בביתו וגם נתחייב לה במזונות מסתמא דהמזונות יהיו בביתו במקום דירתה שם תהיה אוכלת. או כמ"ש הכנה"ג ז"ל מדסמך התנאי השני של המזונות לדירה שהוא מתכוין שהמזונות יהיו בביתו. והאריך להביא סיעתא לזה מדברי המבי"ט ח"א סי' קס"א שיש בהם רבותא יותר כיעו"ש א"ד יצ"ו. ולע"ד שהם דברים נכונים וברורים בישובו זה. ולפי קט שכלי שדבריו אלו הם נכללין בדברי הרמ"ז והב"ד ז"ל שכתבו דיש גילוי גמור בתנאי זה דמזוני לפי ברכ"ה אית לה וכנז"ל ואנכי הפעוט יש לי להעיר דהתוס' יו"ט ז"ל בסופ"ד בד"ה בביתי כתב דבביתי יתירה היא ואמרי בג' דלמדרש בביתי ולא בביקתי וכו' ולא קאי דיוקא דבביתי אמזוני דלפי ברכ"ה מיהא יש לה ע"כ. וכונת דבריו היא לומר דאילו קאי דיוקא דבביתי אמזוני היה מן הראוי דאם אינה בביתו דלא יש לה מזוני כלל והאמת הוא דלפי ברכ"ה מיהא יש לה א"ו דלא קאי אמזוני. דאמאי הרמ"ז והב"ד ז"ל לא הרגישו עליו שם בסופ"ד דהכרח זה אינו דפשיטות לשון התנאי יש בו גילוי גמור דמזונה מברכ"ה וכמו שתמהו ע"ד ז"ל בפי"ב דכפי הנר' דתמיהתם הנ"ל היא נפול תפול ג"כ ע"ד שבסופ"ד וכנז"ל. ואיהו ז"ל בעצמו ציין עמ"ש במ"ג פי"ב ע"ש וי"ל:

ודע דבשה"ג אשר סביבות הרי"ף ז"ל כתב בשם ר"ב ז"ל וז"ל שאינו מקבל עליו כך אלא כשהיא בביתו ולא בבית אחר שכ"כ את תהא יתבא בביתי וכו' ע"ש. והלשון זה אינו מובן ויש בו ט"ס. ועיין במרדכי פ' הנושא א"ה והובא שם הלשון מתוקן גם בהגה"א פי"ב ע"ש:

נמ"ל מדברי הש"ס והפוס' ז"ל דדוקא בבאה בטענה מפני שהיא ילדה והם ילדים אזי חייבים היורשים לתת לה מזונות מושלם בין שהיא רוצה לדור בבית אביה או במ"א. וגם אם יהיה העיכוב מצד היורשים דינא הכי. משא"כ אם יהיה העיכוב מצדה דוקא שהיא אינה רוצה לאכול ולישב עם היורשים בלתי טענה הנז' אזי בין שהיא דרה בבית אביה בין בבית אחר בין בבית בעלה בחדר לבדה אין חייבים היורשים לתת לה מזונות אלא כפי ברכ"ה דוקא. ואינו מוכרח מש"ל בלכאורה. ופי' ברכ"ה ר"ח ז"ל פי' כי הא דאמרי' נר לא' נר לק' כל כה"ג אין נותנין לה. אבל כגון פת וכיוצא בו נותנין לה ואפי' בבית אביה וכ"ש מלבושים ומנעלים וכיוצא בהם ע"ע. זהו מה שנ"ל לדינא. גם ר"א כמוהר"ן יצ"ו האריך בראיות והעלה כן לדינא. שו"ר שה' באר המים חאה"ע סי' ע"ח כ"כ בפי' וז"ל אין לנו אלא טענה ברורה מ"ש במשנה מפני שהיא ילדה והם ילדים דהיא טענה אמיתית וצודקת אזי עלתה לה טענתה להוציא מהיורשים מזונות גמורים. לאפוקי כל דליכא להאי טענתא ממש לא. ולא זיכה בנדונו להאל' בדינה כ"א משום דאיכא כמה דמתגלגל מהם טענת המשנה יעוש"ב:

תוכן העניינים

שערי עזרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה