אור ברסלב
שערי עזרה אבן העזר › סימן טז

שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון

אבן העזר · סימן טז

סימן טו

אלמנה שתפסה מטלטלין ואין שטר כתובתה בידה אם יכולה לגבות את כתובתה מהם אחר שתשבע שבועת האל' או לא:

הנה הסמ"ג לאוין פ"א כתב וז"ל גרסי' בכתובות דצ"ו אמ"ר אלעזר אל' שתפסה מט' במזונותיה מה שתפסה תפסה. אמר רבינא לא אמרן אלא למזוני אבל לכתו' מפקי' מינה. מתקי"ל מר בר אשי מ"ש לכתו' ממזוני הלא דין שניהם שוה לגבות ממקרקעי אלא בשניהם מה שתפסה תפסה. אמ"ל ר"י בר נפתלי לרבינא הכי אמרי' משמיה דרבא כוותיך. והביא פי' ריב"ן דדוקא בתפיסה דלאח"מ אבל תפי' מחיים אמר רבא גופיה בפ' הכותב דפ"ד דמהנייא אף לכתו' וכו' וכן בפ' אל' דצ"ח ההיא איתתא וכו'. הואיל דרבא ורבינא בשי' אחת פוסקין הג' והרמב"ם כמותם. ואעפ"י שבתשו' הגאונים פסק הלכה כמר בר אשי בכוליה תלמודא בר ממיפך שבועה ואודיתא איכ"ל דדברי מר בר אשי אינן אלא אתקפתא בעלמא ולא שיסבור כן. אמנם ר"ח פסק כמר בר"א וגם פי' דדברי רבינא בתפי' מחיים כרבא בפ' הכותב ובפ' אל' דצ"ו ודר"י בר נפתלי שאומר דרבא כרבינא ליתא דודאי דרבא כמר בר"א ס"ל. ואפשר שר"י בר נפתלי סובר דההיא דהכותב אתפיסת בע"ח קאי ולא אכתו' וההיא דכסא דכספא נעמידנה כשתפס אח"מ. ומ"מ המסקנא כדברי ר"ח שהלכה כמר בר"א ואף לדבריו מועלת תפי' לכתו' מחיים עכ"ד. ומרן החבי"ב ז"ל בס' ד"ד דר"צ כתב ע"ז וז"ל כלו' אעפ"י שיש הפרש ביני רבוותא לענין הפי' אין הפרש ביניהם לענין הלכה בתפי' מחיים לענין כתו' דכי היכי דלהרמב"ם וסי' מהנייא תפי' מחיים אף לענין כתו' ה"נ מהני לר"ח תפי' מחיים לענין כתו' וכו' פסקן של דברים לדעת הרי"ף והרמב"ם וסי' אשה שתפסה מט' מחיים בין למזו' בין לכתו' מה שתפסה תפסה. לאח"מ למזו' מה שתפסה תפסה לכתו' אין תפי' תפיסה. ואי קי"ל כמר בר"א לפי פי' זה אף לכתו' לאח"מ מה שתפסה תפסה אבל לא ראיתי מי שפי' מימרא זו בתפי' דלאח"מ ויפסוק כר' אשי. ולדעת בה"ג וסי' אם תפסה מחיים למזוני תפי' מועלת. לכתו' אינה מועלת. ואם תפסה לאח"מ לפי"ד הה"מ אין מועלת בין לכתו' בין למזונות ולפי"ד המחבר מועלת בין לכתו' בין למזו'. ולפי' ר"ח וסי' אם תפסה מחיים בין לכתו' בין למזו' תפי' תפיסה וה"ה לאח"מ לפי"ד ה' המחבר ולפי"ד הה"מ אין תפי' תפיסה בין למזו' בין לכתו' והוי יודע דכל זה דוקא לדינא דש"ס דמט' דיתמי ל"מ לכתו' אבל השתא דתקנו הגאונים דכתו' נגבית אפי' ממט' וה"ה תנאי כתו' לדברי כולם ניזונית ממט' בין תפסה בין לא תפסה דמזו' תנאי כתו' ותנאי כתו' ככתו' דמי. ותמהני מה' המחבר ז"ל שלא הזכיר דלתקנת הגאו' הדין שוה לכולם. ואפשר שלא הזכיר זה משום דאפי' לאחר תקנת הגאו' נפק"ל טובא אי מהנייא הך תפי' היכא דתפסה יותר מן הראוי דוקא כשתפסה מחיים או"ד אפי' לאח"מ וכו' אבל לא ראיתי לה' המחבר דהכא מיירי בשתפסה יותר מן הראוי וכו' ואפשר דבכלל לישנא דש"ס שהביא הוא בכלל וכו' והריב"ש בתשו' סי' ק"ז כתב אי לאו דמסתפינא הייתי אומר שלא נאמר בג' אל' שתפסה מט' וכו' אלא לדינא דג' דמט' דיתמי ל"מ לבע"ח אבל לבתר דתקנו הגאו' שתיזון מהמט' מה לה לתפוס וכו' ע"כ ולא נתברר אצלי עכ"ד יעו"ש. ודבריו ברורים במ"ש דאפי' לאחר תקנת הגאו' נפק"ל אי מהנייא הך תפי' היכא דתפסה יותר מן הראוי. דמן הדין אפי' לאחר התקנה אם לא תפסה לא יתנו לה אלא לל' יום והיא תפסה הרבה ככ"ז אי מוציאין מידה ונותנין אותם ביד היורשים לשאת ולתת ולהרויח בהם ושיתנו לה מזו' על יד ע"י ולא מהנייא תפי' כ"א כשתפסה מחיים דוקא או"ד תפי' מהניא אפי' לאח"מ. דלפי' ריב"ן דמפרש הסוגיא דהיא בתפי' דלאח"מ דלמזו' מהנייא א"כ גם עכשיו לאחהת"ק דניזונית מהמט' אם תפסה לאח"מ יותר מהראוי לה תפי' מהנייא. ולפי' ר"ח דמפרש בתפי' דמחיים ודוקא למזו' מהני לדעת רבינא. ומר בר"א ס"ל דאף לכתו' מועלת תפי' דמחיים והלכתא כוותיה א"כ גם עכשיו אחהת"ק דניזונית מהמט' אם תפסה לאח"מ יותר מהראוי לה לא מהנייא ומוציאין ממנה ונותנין ביד היורשים זהו כונת דבריו ז"ל. ומרן ז"ל בב"י סי' צ"ג הביא דברי רי"ו ז"ל דכתב בשם הרי"ף ז"ל בתשו' שהאשה שתפסה מט' למזו' כשחזרה מקבר בעלה ואינה רוצה לישבע ולא לגבות כתו' ויש שם יורשים אין מוציאין מידה ואין משערין לה כדי מזונותיה בין תפסה רב או מעט ע"כ וסיים הרי"ו ונר' דאין מוציאין מידה לתת ביד יורשים אלא נותנין אותם ביד נאמן. וכ' הב"י ז"ל ונ"ל שטעמו מפני שתפי' זו אינה כלום משום דלאח"מ היא ואפי' למ"ד תפי' דלאח"מ מהנייא ה"מ במונחים בר"ה או בסימטא אבל מרשות המת לאו תפי' היא לדברי הכל וכמבואר במרדכי פ' אלמנה ניזונית עכ"ד. וכונת דברי מרן ז"ל היא לומר דעמ"ש הרי"ף ז"ל דהאשה שתפסה מט' למזו' לאח"מ אפי' שתפסה יותר מהראוי לה וכמ"ש בין תפסה רב אין מוציאין מידה ושע"ז בא רי"ו ז"ל לומר דמאחר שתפסה רב מוציאין מידה ונותנין אותם ביד נאמן ה"ט מפני שתפיסה זו אינה כלום משום דלאח"מ היא. דאפי' לבתר תקנת הגאו' דניזונית ממט' דיתמי ואפי' לא תפסה מ"מ לא העדיפו כחה כ"כ דאפי' תפסה ככ"ז שישארו תחת ידה לשתהיה ניזונית מהם אלא מוציאין מידה ונותנין אותם ביד איש נאמן כדי לישא וליתן בהם והיא ניזונית מהם על יד ע"י. ומה שאין נותנים אותם ביד היורשים הוא כדי שלא ימכרו אותם ותשאר היא בלא מזונות דאף לבתר תקנת הגאו' אם מכרו היורשים את המט' מה שמכרו מכרו ואין מוציאין מידם עיין בש"ע סי' ק"ז ודוקא היכא שתפסה מחיים הגם שהוא יותר מהראוי לה אזי אין מוציאין מידה. משא"כ עכשיו שתפי' היא לאח"מ וזו אינה תפי' כלל. דלאח"מ היא ושכן היא ס' מרן ז"ל כמ"ש בתשו' אזי אם תפסה יותר מהראוי לה מוציאין מידה ונותנין אותם ביד נאמן. ומה שסיים עוד דאף למ"ד דתפיסה לאח"מ מהנייא ה"מ במונחים בר"ה וכו' והביא ראיה לזה מהמרדכי היינו דשם במרדכי פ' אל' ניזונית הביא מ"ש בג' אמר רב לא אמרו אלא למזו' אבל לכתו' מפקי' מינה ופירש"י דכל הנכסים הם בחזקת היתו' ואינם משועבדים לא לכתו' ולא לב"ח אלא למזו' בלבד ואם תפסה לכתו' לאח"מ יחזרו ליורשיו. והרב תמה ע"ז דהאידנא מ"ט משתעבדי לכתו' ולב"ח ואמאי לא מהני אפי' תפי' לאח"מ אפי' לכתו' וכתב דטעמא דידיה הוא משום דלא מהני תפי' אלא היכא שצבורים ומונחים בר"ה או בסימטא אפי' לר"ט דאמר תפי' לאח"מ הילכך כשהנכסים מונחים ברשות המת מיד כשמת נכנסו בחזקת היתומים ע"כ. והראיה היא דכי היכי דהאידנא דמט' משתעבדי לכתו' וגובה מהם אפי' בלא תפי' עכ"ז אם תפסה המט' לאח"מ ורוצה לעכבם תחת ידה לשתהיה גובה מהם את כתו' לאח"ז קאמר דלא מהנייא תפי' אלא היכא שמונחים בר"ה או בסימטא וכו' כן ג"כ לגבי המזו' אם תפסה יותר מהראוי לה דגם דאיכא למ"ד דתפי' לאח"מ מהנייא ה"ד כשתפסה בר"ה או בסימטא אלו כונת דברי מרן ז"ל לפי קוצר ע"ד. דבזה תחילת דבריו ז"ל הם קרובים ומוסכמים עם דברי החבי"ב ז"ל בס' ד"ד הנז"ל:

אשר מזה ת'ם אני במ"ש הוא ז"ל בכנה"ג אה"ע סי' צ"ג הגב"י אונ"ב דעמ"ש מרן ז"ל בב"י ונ"ל שטעמו וכו' ציין על דבריו שבתשו' אה"ע סי' ה' מדיני כתובה והוק"ל ע"ד דהא דתפי' לאח"מ ל"מ היינו לדינא דג' דמט' דיתמי למ"ש לא לב"ח ולא לכתו' אבל לבתר דתקון רבנן בתראי דמט' משתעבדי לכתו' אפי' תפי' דלאח"מ מהנייא ואפי' לא תפסה גבייא מהם ע"ש. ואנכי העבד לא ידענא מאי קק"ל דמרן ז"ל בטעמו הוא ע"ד רי"ו ז"ל שהם סובבים ע"ד הרי"ף ז"ל להיכא שתפסה מט' לאח"מ למזו' ממון רב ליותר מהראוי לה ורוצה לעכבם תח"י שע"ז קאמר רי"ו ז"ל דמוציאין מידה וכו' על זה הוא שבא מרן ז"ל בנותן טעם וכו' דהגם דלבתר תקנת הגאו' מט' דיתמי משתעבדי לכתו' וגובה מהם אפי' לא תפסה ה"ד אם היא רוצה לגבות כתו' עכשיו אזי אין דבר חוצץ. אבל אם רוצה לעכבם תח"י לשתהיה אח"ז אם רוצה לגבות כתו' שיהיו מצויין תח"י כדי לגבות כתו' מהם בזה לא שמעי' לה ומוציאין מידה ונותנין אותם ביד נאמן. כן הוא הדין באם תפסה למזו' ביותר מהראוי לה שיהיו מעוכבין תח"י דתפי' זו דלאח"מ לא מהנייא מידי לענין זה ומוציאין מידה ונותנין אותם ביד נאמן. והוו דברי מרן ז"ל בב"י ממש כדברי החבי"ב ז"ל בס' ד"ד דלפי' ר"ח דמפרש הסוגייא בתפי' דמחיים ודוקא למזו' מהני וכו' ונפק"ל מזה ג"כ לדידן בתר תקנת הגאו' אם תפסה לאח"מ למזו' יותר מהראוי לה לא מהנייא לה וכו'. כן הם ג"כ כונת דברי מרן ז"ל בב"י דמאחר דתפסה לאח"מ יותר מהראוי לה לא מהנייא לה תפי' ומוציאין מידה וכמו שביאר זה בדבריו בתשו' סי' ה' דדברי רי"ו ז"ל דקאמר דנותנין אותם ביד נאמן וכו' הם בתפסה יותר מהראוי לה דהרי"ף ס"ל דאין מוציאין ואיהו ס"ל דמוציאין מידה לישא וליתן בהם ע"י השליש זולת מה שתפסה למזון הראוי כפי תקנת חז"ל זהו מה שמניחים בידה ולא יותר. וגם הריב"ש כ"כ והגם שלא רצה לסמוך ע"ז למעשה וכו' אין ספק דאי הוה שמיע ליה להריב"ש הא דרי"ו הוה ממטי ליה אפריין. וגם שם בתנאי הששי דכתב דתפי' ל"מ אלא כשהיו מונחים בר"ה וכו' כמ"ש במרדכי בפ' אל' ניזונית וכו' הוא כונתו כמ"ש וביררנו לעיל באופן דדבריו ז"ל מ"ש בב"י ומ"ש בתשו' הם מכוונים יחד וברורים ואין מקום לתמיהות החבי"ב ז"ל כלל כאשר יראה הרואה. ומ"ש עו"ש דאם יש מקום לישב דברי רי"ו הוא כשנאמר דס"ל דמיירי בתפסה אפי' ביותר מיב"ח וכו'. לע"ד הן הם דברי מרן הב"י ז"ל וכמש"ל ושיש הכרח לזה דמיירי דתפסה ביותר מהראוי לה ממ"ש הרי"ף ז"ל בין תפסה רב וע"ז הוא דקא' רי"ו דמוציאין מידה וכו' וכמש"ל ותול"מ:

עוק"ל ע"ד בס' ד"ד דאחר שהביא דברי הריב"ש ז"ל שכתב ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שלא נאמר בג' אל' שתפסה מט' וכו' אלא לדינא דגמרא וכו' אבל לבתר דתקנו הגאו' וכו' כתב ע"ז ולא נתברר אצלי ע"כ. דמאחר דהריב"ש בעצמו כתב דזה היה נר' לו מסברא אבל לא מצא לאחד מהפוסקים שיאמר כן ואדרבא מדברי הרמב"ם בה"א פי"ח נר' היפך מזה וכו' וביטל דעתו ולא סמך על סברתו כיעו"ש א"כ מה זה שכתב עליו שלא נתברר אצלו הלא בלא"ה הוא בעצמו ביטל זה. ועוד דאיהו ז"ל בעצמו בכנה"ג אה"ע בלשון הנ"ל כתב דהנכון אצלו בפשט דברי רי"ו ז"ל דק"ל דהאי דאמרו בג' מאי דתפסה תפסה פי' הוא שאין מוציאין מידה לתת ליד היתו' אבל מ"מ מוציאין מידה לתתו ביד נאמן כדי שלא תבזבז היא יותר מדאי ושמרן ז"ל בתשו' סמך ע"ד רי"ו ע"ש. ובדברי מרן בתשו' שם מוכח בבירור דדברי רי"ו ומה שעלה בדעת הריב"ש שניהם עולים בקנה אחד דעכשיו בתר תקנת הגאו' אי"ל לתפוס ביותר ולמנוע היתו' מלפקח וכו' כיעו"ש ואיך כתב בכאן שלא נתברר אצלו ודבריו לע"ד צ"י. שו"ר בס' דברי מרדכי קרישפין ז"ל בחאה"ע סי' יו"ד בדין אל' שתפסה כ"ן בעלה למזו' שהאריך בזה אי מהנייא תפי' והביא קו' מרן החבי"ב ז"ל בכנה"ג ע"ד מרן ז"ל והאריך לישבם והמכוון הוא כאשר כתבנו אנן בעניותין לעיל וכוונתי לדעתו ז"ל. ומה שפי' בכונת ראית מרן ב"י ז"ל מדברי המרדכי לע"ד מה שפי' אנכי הדל לעיל בכונת ראיתו היא יותר נכונה כאשר יראה הרואה:

ברם חזות ק"ל ע"ד שם דעמ"ש מרן ז"ל בסי' צ"ג סכ"ג אפי' תפסה ככ"ז אי"מ מידה. וכ' מורם ז"ל י"א דלא הוי תפי' אלא מרה"ר או מסי' אבל לא מרשות היורשים הר"ן פ' אל' ניזונית בשם רש"י וי"ח כך משמע מלשון הריב"ש סי' שס"ד ע"כ. תמה עליו דמסי' שס"ד לא מכרעא וכו' אבל אם יש להוכיח די"ח בזה מתשו' דסי' ק"ז דהתם באלמנה מיירי וכתב שהבית והתיבות והמט' הכל ברשות היורשים ואינה נקראת תפוסה מפני תפיסת המפתחות. דנר' דאי תפסה באחת מדרכי הקניינים מהני לה תפי' אפי' מרשות המת. וסיים עו"ש וז"ל ונר' דמשום דהריב"ש לא ראה דברי מרן ב"י שהוא אחרון כנודע משו"ה לא נסתייע בתשו' הנז' לרפאת שבר התפי' מההיא דהכותב דלדינא דג' תפי' מר"ה או מסימטא בעינן דוקא. אבל אילו היה רואה הריב"ש דברי מרן הוה ממטי ליה אפריין דהשתא נכסים בר"ה או בסימטא מילתא דלא שכיח הוא ובנקל מתרפא שבר זה דתפי' למזו' בנכסים רבים מיהא כיון שרובם תפיסתם מרשות המת ולא מהנייא תפי' כזו אפי' לכתו' וב"ח אלא מרה"ר או מסימטא עכ"ל. ודבריו הם תמוהים דמ"ש דהריב"ש לא ראה דברי מרן ז"ל בב"י וכו' ואילו היה רואה וכו' הם דברי תימה דהריב"ש הוא הקודם ומרן ז"ל הוא שמביא מהריב"ש ובאותה תשו', דסי' ה' הביא לדברי הריב"ש ואיך שייך בלשון לומר אילו ראה הריב"ש דברי מרן וכו'. ועוד מה שהוכיח מתשו' הריב"ש דסי' ק"ז דאי תפסה באחת מדרכי הקניינים מהני לה תפי' אפי' מרשות המת. לאו הוכחה לע"ד כלל דא"כ יפול לנו הקושי בדברי מרן ז"ל בתשו' הנ"ל כפי דבריו דהם סותרים זא"ז דבתחי' בתנאי הד' כתב דל"מ תפי' אא"כ קנתה באחת מדרכי הקניה אבל הנכסים שהם בבית הבעל אעפ"י שכשמת הבעל נשארו הנכסים בידה ואוהלים כאשר המה וכו' והביא דברי הריב"ש שכ"כ בשני מקומות. ושוב בתנאי הו' כתב דתפי' ל"מ אלא כשהיו הנכסים מונחים בר"ה או בסי' אבל ברשות הבעל ל"מ וכו' ע"ש. ולפי"ד בהוכחתו הנ"ל הוו דברי מרן סתראי נינהו זל"ז והוא ראה וידע דברי התשו' הנ"ל שכן הביא אותה בתוך דבריו ואיך לא העיר עליו בזה. א"ו דלאו הוכחה היא דכונת מ"ש דאי תפסה באחת מדרכי הקניינים מהני יש לפרש בתפי' שלא מרשות המת וכנ"ל:

וראיתי בס' נבחר מכסף להרי"ף ז"ל בתשו' ס"ד דבתחי' האריך לבאר בהא דאמרו התופס לב"ח במקום שחב לאחרים אי הוי דוקא במקום דאיכא ב"ח אחרים אבל היכא דליכא ב"ח אחרים כ"א יורשים לחודייהו מהני תפי' גם ע"י שליח או"ד ל"ש. והביא דברי מרן ז"ל שבתשו' ה' דפסק דגם בשחב ליורשים מיקרי חב לאחרים. ושוב כתב דאפי' היתה התפי' על ידה ממש אין בה ממש לפי שתפסה לכתו' ולכ"ע תפי' לכתו' לאח"מ אינה כלום ועוד שצריכה להיות התפי' בר"ה או בסי'. איברא שהרי"ף פי' ה"מ מקוה"ת אבל אחה"ת הגאו' דמט' דיתמי משתעבדי התפי' מהנייא אפי' לאח"מ ואפי' מרשות המת וכו'. אבל אחר ההשקפה והעיון אין בתפי' זו ממש לפי שמ"ש כן הוא לענין גביית הכתו' שתגבה ממט' דיתמי דמעיקרא קוה"ת לא הוו מט' דיתמי משתעבדי ומשו"ה אי תפסה לכתו' אח"מ ל"מ וכו' אבל כשתפסה מחיים עדיין לא זכו היורשים באותם מט' וכו' וזכתה האשה לגבות כתו' מהם. ועכשיו אחה"ת או שכותבים בפי' שעבוד מט' ומקרקעי אף לאח"מ חייבים היורשים לפרוע חוב אביהם מהמט' וכיון שכן כשתפסה אפי' לאח"מ אין מוציאין מידה דאפוכי מטרתא ל"ל יהיו בידה לפרעון כחו'. אמנם אם אין האל' רוצה לגבות כתו' מהמט' שתפסה כ"א שיהיו תח"י לבטחון כתו' והיא ניזונית מנכסי היתו' זו לא שמענו כ"א שמענו במזו' שאפי' תפסה ככ"ז תפסה וכו' אבל לכתו' אם חוששת תגבה כתו' ואם לאו יהיו הנכסים ביד היורשים ליהנות בהם. ויש קצת סעד לזה ממ"ש הרמב"ם וכו' ומ"ש בפ' אל' ניזונית עובדא דתפסה כסא דכספא לכתו' ההיא מיירי בתפסה מחיים וכו' ואל תשיבני מדברי הריב"ש סי' שס"ה דמשמע מהתם שיש לה לתפוס לאחריות כתו' לבטחון בידה דוק ותשכח דההיא ביבם מיירי וכו' ולעולם דבאשה התופסת לכתו' ואינה רוצה לגבות כתו' עכשיו אין בתפי' ההיא כלום וכו' עש"ב זתד"ק:

ומדברי הז"ל יש להוכיח דבנ"ד שאין שט"כ בידה אין תפי' מועלת דמ"ש דהאידנא אחה"ת מהנייא התפי' לכתו' גם לאח"מ וגם מרשות הבעל ה"ד היכא דשט"כ בידה ואיכא חיוב על היורשים לפרוע חוב אביהם מהמט' לכן אין מוציאין מידה ונפרעת כתו' מהם מיד. אך אמנם היכא שאין שט"כ בידה דליכא חיוב על היורשים דאף אביהם אי ליכא שט"כ בידה אין חיוב ברור עליו מכ"ש לגבי היורשים דליכא חיוב עליהם כלל. ודיינו היכא שאין שט"כ בידה ותפסה מחיים שנאמר דמהנייא תפי' דכיון שהיא תפוסה בהם מחיים עדיין לא זכו היורשים בהם כדי שיהיו נקראים מט' דיתמי וזוכה האשה בתפי' בהם לגבות כתו' בשבועת האל' וכו' ברם היכא דלא תפסה מחיים כי אם לאח"מ דמיד שמת אביהם זכו היורשין בנכסים ולא מיקרו נכסי הבעל כלל אלא נכסי היורשים והם ליכא חיוב עליהם כלל וגם ליכא חיוב מצד אביהם מאחר שאין שטר כתובה בידה אין בתפי' ההיא כלום. דהשתא שאין שטר כתובה בידה הו"ל לגבי התפי' במט' אחה"ת כקוה"ת דכי היכי דקוה"ת לדינא דגמרא דמט' דיתמי ל"מ לכתו' בעינן התפי' מחיים לכתו' ומר"ה או בסי' עד שתהיה מועלת לגבות מהם. משא"כ התפי' דלאח"מ וגם אם היא מרשות הבעל דל"מ. כן ג"כ אחה"ת היכא דשט"כ בידה לא מהנייא תפי' דלאח"מ וגם לא מרשות המת דמיד שמת זכו בהם היורשין והתפי' אינה כלום ומוציאין מידה ונותנין אותם ליורשי' והוא דומה למ"ש החבי"ב ז"ל בס' ד"ד דאפי' לאחה"ת נפק"ל טובא אי מהנייא הך תפי' היכא דתפסה יותר מהראוי לה דלפי' ר"ח דמפרש הסוגיא בתפי' דמחיים ודוקא למזו' מהני וכו' א"כ גם עכשיו אחה"ת דניזונית מהמט' אם תפסה לאח"מ יותר מהראוי לה, לא מהנייא ומוציאין מידה ע"ש. גם אנן נימא דהגם דלאחה"ת מהנייא תפי' אף לאח"מ ומרשות המת לכתו' ה"ד היכא דאיכא שט"כ דאיכא חיוב על הנכסים ושעבוד עליהם וחובה על היתו' לפרוע חוב אביהם אזי מועילה תפי'. משא"כ היכא דאין שט"כ בידה דליכא חיוב על הנכסים ומיד כשמת אביהם נפלו נכסי קמי יתמי וזכו בהם וליכא חובה עליהם לפרוע לא מצד אביהם ולא מצידם דינא הוי דתפי' בהם לאח"מ אינה מועילה לכלום דהו"ל אחה"ת כקוה"ת דהתפי' לאח"מ ומרשות המת ל"מ כלל. דהיינו שנאמר דתפי' מחיים מועילה היא לגבות מהם בשבועה מאחר דתפסה מקמי דזכו בהם היורשים וכנ"ל:

והנה בדברי ה' נבמ"כ ז"ל יש לעמוד דבתחילה כשנסתפק בהא דהתופס לב"ח במקום שחב לאחרים אי הוא דוקא כשיש ב"ח אחרים או"ד ל"ש דאף לגבי היורשין מיקרי חב לאחרים והאריך בראיות להוכיח כהצד הא' ושוב הביא תשו' מרן ז"ל דסי' ה' דמשמע מינה דחב ליורשים מיקרי חב לאחרים ולפי"ז כתב דבנדונו אפי' תפס השליח תפי' מעולה בעד האשה ל"מ. ובתר הכי דראה לבטל התפי' משום דהיתה לכתו' ודלכ"ע תפי' לכתו' לאח"מ אינה כלום וגם שצריכה להיות בר"ה או בסי' הביא דברי הרי"ף והר"ן ז"ל דהשתא אחה"ת לא נפק"ל מידי דאפי' תפי' דלאח"מ בכל מקום מהנייא ושכ"כ הרא"ש בתשו' כלל ק"ו בשם הרי"ף וגם הביא דברי מרן ז"ל בב"י סי' צ"ג בשם הרשב"א ז"ל שעכשיו שנהגו לכתוב וכו' מהנייא תפי' לאח"מ לכתו' וגם דברי הריב"ש ז"ל שבסי' שס"ה. ועל כן יצא לחלק בין אם רוצה לגבות מיד אזי מהנייא התפי' דלאח"מ משא"כ אם רוצה שיהיו לבטחון תח"י ואינה רוצה לגבות מיד דאזי מוציאין מידה ונותנין ליורשים וההיא דהריב"ש מיירי ביבם וכו' עש"ב. מדוע לא עמד בדברי מרן שבתשו' הנ"ל דנדונו הוי לאחה"ת ועכ"ז קאמר דל"מ התפי' לכתו' כ"א מחיים ובר"ה או בסי'. ואם נאמר דהוא מפרש תשו' מרן הלזו היא בשתפסה הנכסים שיהיו תח"י מובטחים לעת גביית הכתו' ועז"א דל"מ תפי' זו כ"א מחיים ובר"ה או בסי' ברם אם היא רוצה לגבות אותם בכתו' מיד מועיל לה התפי' א"כ הי"ל להז"ל להביא דברי מרן שבתשו' סיעתא לדבריו שכן הוא ג"כ סל"ה. וכמו שפשט ספיקו הראשון מתשו' הנ"ל כן הי"ל להביאה סייעתא לחילוקו הנ"ל דאם התפי' לכתו' לאו לגוביינא מיד ל"מ. גם מ"ש בתחי' דהתפי' לכתו' לאח"מ לכ"ע אינה מועילה וגם שצריכה בר"ה או בסי' גם את זה ק"ל דאף קוה"ת לאו כ"ע היא דאיכא דס"ל דאפי"ה מועילה וכנז"ל. ברם לזה י"ל דכיון דסברא יחידית ולא קי"ל כוותה ומה גם עכשיו לדידן אחה"ת דלא נפק"ל מידי בזה לכן כתב הז"ל כן דלכ"ע וכו':

וראיתי להכנה"ג ז"ל בסי' צ"ג הגב"י אות נ"ו דהביא לדברי מרן ז"ל שבתשו' הנ"ל והק' עליו דדבריו שבכ"מ הם סותרים דבה' אישות פי"ח כ' הרמב"ם אל' שתפסה מט' כדי שתיזון מהם בין שתפסה מחיים בין שתפסה לאח"מ או"מ מידה וכן אם תפסה מט' בכתו' בחיי בעלה ומת גובה מהם. אבל אם תפסה אחר מותו לכתו' אי"ג מהם אעפ"י שתקנו הגאו' שתגבה הכתו' ותנאי הכתו' מן המט' לפיכך תזון האל' מן המט' אעפ"י שלא תפסה. וכתב שם הכ"מ ז"ל אבל אם תפסה לאח"מ לכתו' אי"ג מהם היינו לדינא דגמרא שאין כתו' נגבית ממט' אבל לדידן גובה מהם אפי' לא תפסה ע"כ. וכתב וז"ל איברא דלכאורה דברי הרמב"ם מוכיחים כדברי מוהר"ם מינץ ז"ל דגם האידנא אחה"ת התפי' לכתו' אינה מועילה לאח"מ אבל דעת הכ"מ ז"ל לפרש דמ"ש הרמב"ם אעפ"י שתקנו הגאו' שתגבה הכתו' אינו חוזר למעלה והוא ענין נפרד ממה שלמעלה וכו' וק' על מרן דדבריו שבתשו' סי' ה' דכתב דתפי' לאח"מ לכתו' ל"מ כ"א צריכה שתהיה התפי' מחיים הם היפך מה שהסכים בכ"מ דעכשיו גם התפי' דלאח"מ לכתו' מהנייא. ותי' דאפשר דהתם בתשו' מיירי קודם שנשבעה. וא"ת מאחר דבתק' הגאו' אפי' בלא תפי' גובה מהם כתו' מה צורך להשמיענו דתפי' דלאח"מ מהנייא. כבר הוק"ל לרבינו ב"י ח"מ סי' ק"ז ותי' דנ"מ אם אין לו עדים או שטר שזה חייב לו שאם לא הוה תפיס לא הוה מגבינן ליה ע"כ וה"נ בכתו' איכ"ל דנ"מ לכשנאבדה הכתו' ובין בחוב ובין בכתו' מיירי בדליכא עדים וראיה עכ"ל. ועיין בב"ח סי' ק"ה מה שתירץ לזה. ואנכי העבד אחהמ"ר ת"ם אני ע"ד מהיכן יצא לו בדברי מרן ז"ל בכ"מ דהאידנא אחה"ת התפי' דלאח"מ מהנייא גם לכתו'. דהרואה שם בדבריו יראה דלא איירי מזה כ"א דלמה שחילק הרמב"ם ז"ל בין תפי' שהיא למזו' דמהנייא בין מחיים ובין לאח"מ דאי"מ מידה אבל תפי' לכתו' לשתהיה גובה מהם לא מהנייא כ"א בתפי' דמחיים עז"א מרן הכ"מ דזה החילוק הוא לדינא דג' שאין כתו' נגבית מהמט' אזי משכח"ל חילוק זה אבל לדידן גובה מהם אפי' שלא תפסה. והיינו דהתפי' ל"מ ולא מורדת כלל דבלא"ה היא גובה כתו' מהם. ולא דיבר שם מענין התפי' לכתו' האידנא אם מועילה לאח"מ או לא. ואנא אמינא דסברתו לענין תפי' לכתו' דהיינו שאם היא רוצה לתופסם שיהיו מעוכבים תח"י לשיהיה אח"ז בשעת גביית הכתו' מזומנים אצלה כדי שתגבה מהם אינה מועילה תפי' זו דלאח"מ כ"א דוקא כשהיא תפוסה בהם מחיים וכמו שכן יש לפרש דבריו שבתשו' דקאמר דתפי' דלאח"מ לכתו' ל"מ היא באופ"ז שתפסה אותם שיהיו מעוכבים תח"י כדי שאח"ז כשתרצה לגבות כתו' שיהיו מצויין בעין תח"י אזי אינה מועילה תפי' כ"א כשתהיה התפי' מחיים. ודבריו שבתשו' ושבכ"מ יכונו יחד ואין הפרש ביניהם ולפי קוצ"ד גם מרן הכ"מ מפרש בדברי הרמב"ם ז"ל כמוהר"ם מינץ ז"ל דמ"ש אעפ"י שתקנו הגאו' שתגבה הכתו' וכו' הוא חוזר למ"ש למעלה דכפי"ז יוצא דאף לאחה"ת תפי' לכתו' לאח"מ ל"מ כמ"ש בתשו' הנ"ל והיא היכא שתפסה אותם לכתו' לאח"מ ואין רצונה לגבותה עכשיו אלא רצונה שתעכבם תח"י לשתגבם אח"ז כשתרצה תפי' זו ל"מ אפי' האידנא בתר תקנת הגאו'. עוק"ל במ"ש ה"נ בכתו' י"ל דנ"מ לכשנאבדה הכתו'. דלפי"ד מרן ז"ל בכ"מ דבריו הם בתפי' דלאח"מ שמועילה לגבות הכתו' היינו להיכא שנאבדה הכתו'. וא"כ מהו זה שהוק"ל מדבריו שבתשו' והוצרך לתרץ דבתשו' מיירי קודם שנשבעה. הרי התם בתשו' לאו בנאבדה הכתו' הוא אלא שרצונה לעכב הנכסי' דוקא שיהיו מצויים תח"י. ואם נאמר דקושיתו היא בדרך כ"ש דאפי' בדאיכא שט"כ ורוצה לעכב הנכסים תח"י כדי שתגבם אח"ז עכ"ז קאמר בתשו' דתפי' זו דלאח"מ ל"מ מכ"ש היכא דליכא שט"כ תפי' דלאח"מ לכתו' ל"מ ואיך בכ"מ משמע דעתו דמהניא ושע"ז הוצרך לתרץ דהתם בתשו' מיירי שתפסה קודם שנשבעה. דנר' שמפ' דבריו שבכ"מ הם שנשבעה ואח"כ תפסה דאז באופ"ז מהניא תפי' דלאח"מ לכתו' להיכא דנאבדה הכתו'. וזהו מהדוחק שנפרש בדבריו כן מה שלא נרמז בדבריו כלל ולע"ד נר' יותר לומר דבכ"מ הוא בא לומר דלאחה"ת ליכא חילוק של הרמב"ם ז"ל דבלא"ה היא גובה הכתו' מהמט' ואינו מדבר כלל ע"ע התפי' דלאחה"ת תפי' דלאח"מ מהנייא גם לכתו' וכנ"ל:

גם ראיתי להגאון החק"ל ז"ל חח"מ ח"א סי' ע"ד שהבי"ד מוהרמ"מ ז"ל מה שהבין בדברי הרמב"ם ז"ל וגם הבי"ד הכ"מ ז"ל ואזיל בכונת דבריו כמו שהבין הכנה"ג דהאידנא תפי' דלאח"מ לכתו' מהניא ובכל מקום והרחיב הדיבור בזה לבאר סברת הפוס' שכן ס"ל. ובסוף כתב דהמ"ג בתשו' סי' ע"ה סמך ע"ד מרן ז"ל בב"י סי' צ"ג דגם עכשיו אינו מועיל תפי' מרשות המת ושלא זכר מ"ש בכ"מ והוא העיקר דעכשיו בכ"מ התפי' מהנייא ע"כ עש"ב. ואחהמ"ר לע"ד נר' דיש לידחק קצת בדבריו שבכ"מ ולפרשם להסכימם עם דבריו שבשאר המקומות דכתב בפי' דגם האידנא תפי' דלאח"מ ומרשות המת לכתו' ל"מ ולא לסבול הדוחק העצום בכונת דבריו שבכ"מ וגם שיהיו דבריו סתראי נינהו וכנז"ל. שו"ר בס' דב"מ ח"א בחאה"ע סי' מ"ג דעמשה"ק הכנה"ג על מרן מדבריו שבתשו' ע"ד שבכ"מ וגם בהבנת דבריו שבכ"מ האריך להק' עליו ודחה דבריו ככל מש"ל בעניותין ובכלל דבריו דברי וכיונתי לד"ע דמרן ז"ל בכ"מ נחית לומר דהשתא לדידן אחה"ת גובה מהמט' אפי' שלא תפסה ולאפוקי דקוה"ת שלא היתה גובה מהמט' אפי' תפסה. ולא נחית שם לומר לענין התפי' דאם תפסה כדי שתגבה מהם אח"כ דאין מוציאין מידה כדין המזו' דהא ודאי דלא מהני וכו' והפליג שם לומר דלא נמצא מאן דס"ל דעכשיו אחה"ת מהנייא תפי' לכתו' אף לאח"מ זולת להרשב"א ור"י לדידהו דתפסי דגל הקי"ל לכן פסק מר אביו ז"ל בס' כר"ש חאה"ע סי"ל דאין להוציא מידה אף דלהרי"ף ולהרמב"ם וסי' אינו כן עש"ב וירווח לך:

נמצ"ל כפי מש"ל דלדעת מרן ז"ל גם האידנא אחר הת' תפי' דלאח"מ לכתו' שיהיו המט' תח"י לשתגבם לאח"ז בכתו' ל"מ כ"א כשתפסה מחיים. וההיא דהריב"ש ז"ל סי' שס"ד דגם תפי' דלאח"מ לכתו' מהנייא ההיא מיירי ביבם דוקא. גם ה' דברי מרדכי קרישפין ז"ל כ"כ דההיא דהריב"ש מיירי ביבם דוקא וליכא מינה ראיה לאל' בעלמא ע"ש. והיכא שאין שט"כ בידה אפי' אחה"ת תפי' דלאח"מ אפי' שתגבה הכתו' מיד לא מהנייא כלום וכאמור לעיל. דכפי"ה מ"ש ה' ב"י עייאש ז"ל חאה"ע סי' י"ז אל' שלא נמצא שט"כ בידה דיש קצת תקנה לה לענין אם תפסה מנכסי בעלה והביא דברי מוהר"ש צרור ז"ל דכתב דאם תפסה וליכא עידי ראייה שהם בידה קודם שעמדה בדין וגם ליכא עידי תפי' שתועיל תפי' אפי' שאין שט"כ בידה. ואע"ג שהטור כתב בח"מ סי' ק"ז דבעי תפי' מחיים והאל' הזאת לא תפסה מחיים לפי שכל ימי היות בעלה חי אעפ"י שנכסי בעלה תח"י לא מיקרו תח"י לענין תפי' דלאו ברשותה קיימי ואין נקראת תפי' רק לאח"מ הבעל והוייא תפי' דלאח"מ כבר כתב הריב"ש סי' שס"ד דהאידנא מהנייא תפי' אף לאח"מ וכו' ע"ש. אחהמ"ר דמההיא דהריב"ש ליכא ראיה דההיא מיירי ביבם כמ"ש ה' נבמ"כ ודברי מרדכי ובאל' דעלמא ל"מ תפי' דלאח"מ וכנ"ל. ומהתימה עליו שלא זכר לדברי מרן ז"ל שבתשו' סי' ה' ובב"י סי' צ"ג דס"ל דגם האידנא תפי' דלאח"מ ומרשות המת ל"מ ובמקומו הם גרירי אחרי מרן ז"ל ואיך יפסוק נגד דבריו. ועיין ג"כ בתשו' שבס' אבק"ר סי"ק במה שהשיב למוהר"י ן' וירגא ז"ל באל' שנתנה מתנה קודם שנשבעה דכתב שנ"ל דברי הגאון עיקר שפסקו אין מתנתה קיימת דנכסי בחזקת יתמי קיימי ואפי' אם אחר שנתנה נשבעה מ"מ בשעה שנתנה לא הי"ל כח שלא היו הנכסים שלה אלא שעבודא בעלמא וכו' בנ"ד אין מתנתה קיימת אפי' במט' דהא נשי דידן אינם נושאות ונותנות. וגם אל' זו לא תפסה מחיים אלא נשארה מוחזקת בבית בעלה ונכסיו עם בניה וזו אינה תפי' כמבואר בתשו' הריב"ש וכו' ועוד דאפי' אי הוי נ"ד נשאת לבעל שני ותפסה מחיים ונשאה ונתנה בהם ימים רבים לא היתה מתנתה קיימת משום דזו אין כתובתה בידה כפי הנראה וכו' וכיון שאין כתו' בידה שמא לא היה בכתו' כ"א דבר מועט ביותר פחות מסך הבתים מאוד וכו' ואין לה כח לתת יותר מכדי כתו' אפי' אי הוו כל הנך מילי דהוו כעובדא דר"ב. וכ"ש דלית חד מהנך מילי דלד"ה אין מתנתה מתנה אפי' במט' כ"ש במקרקעי אע"ג דאתו מכח מט' ע"כ. הרי בפי' אע"ג דכבר נתנה במתנה לאחרים דיש בכלל רשות אחרים ג"כ מלבד התפי' ועכ"ז קאמר מרן ז"ל דאי ליכא חד מהנך מילי דאין במתנתה כלום דס"ל דתפי' דלאח"מ אינה תפי' וכיעוש"ב. ועיין במוהרשד"ם ז"ל חאה"ע סי' קמ"א דהצריך שני תנאים לשתועיל התפי' א' שלא, ראה אותם אדם בשעה שהיא באה לב"ד לגבות כתו' דאיכא מיגו דלהד"מ. ועוד דליכא סהדי דידעי במט' הללו דבחזקת הבעל הוו דהשתא איכא מיגו דשלי הן ע"ש. וה' משאת משה חאה"ע סי' כ"ח כתב ע"ד דמריהטט לישניה מוכח דהנהו תרי תנאי צריכים הם למען שלא תועיל תפיסתה היכא דאיכא עידי ראייה השתא וגם עדים דבחזקת הבעל הוו. דאילו בבציר מהני תרי או שחיסר א' מהם היא נאמנת כמו שיעו"ש אלמא בנ"ד דהא' אינינו ועד אין בה דמעות הללו משל בעל נינהו תהא במאמינה שלא גבתה במיגו דאי בעיא אמרה שלי הן ה"ד במוחזקת בהם וישנם תח"י דאיכא טעמא דלהד"מ וכמ"ש הרא"ש בתשו' והביאה הריב"ה בסי' צ"ו משא"כ בנ"ד דהני זוזי לא חשיבא איהי מוחזקת בהן דליתנהו תח"י ולא מצייא לטעון להד"מ. וא"כ חזר הדין דבבציר א' מהנה לא מהימנא והכי מתבאר מתשובת הרשב"א שהביאה מוהריק"א סי' הנ"ל שכתב בנושאת ונותנת בתוך הבית וכו' ע"ש. ומדברי מרן ז"ל שם בתשו' יש במשמע לומר דכל שהם ידועים לבעל ל"מ התפי' בהם דכתב דמט' נמי בחזקת יתמי קיימי כמו הקרקעות אלא מיהו הנ"מ במט' הידועים שאינה יכולה להטמין ולהכחיש. אבל אם היתה יכולה להטמין ולהכחיש היו בחזקתה כעין מ"ש הרא"ש וכו' וכיוצא בזה כתב הרשב"א בתשו' ובכה"ג הוא מ"ש הרא"ש במתנתה במט' קיימת הגם שלא נשבעה אבל במט' הידועים שלא היתה יכולה לטעון אין בידי כלום מודה דאין במתנתה כלום דמהיכא תיתי שהרי כתב הוא עצמו בתשו' שאי"ל ע"נ בעלה אלא שעבוד כשאר בע"ח. ועוד גריעא טפי דאינה נפרעת אלא בשבועה ושמא לא תשבע הילכך אפי' נשבעת אח"כ לא חיילא המתנה למפרע. ואעפ"י שנר' מדבריו באותה תשובה דבקרקעות הם אמורים מ"מ מינה נשמע למט' הידועים שאינה יכולה להכחישם ולהטמינם דבחזקת יתמי קיימי עכ"ל דנר' מדבריו שאי"צ שיהיו ב' תנאים לשלא תועיל תפי' דהיינו שראו עתה קודם ביאתה לב"ד שהיו בידה וגם שיהיו ידועים לבעל כ"א במה שהם ידועים לבעל סגי לשלא תועיל תפי'. האמנם מאחר דמוהרשד"ם ז"ל דהצריך שיהיו ב' תנאים הנ"ל עיקר סמך שלו ע"ד הרשב"א שהובאה בב"י כמו שמבואר בדבריו שכתב דנתברר בה דצריך ב' תנאים וכו' כיעו"ש. ומרן ז"ל הביאה בפי' בב"י וגם רמזה בתשו' הנ"ל א"כ מוכר"ל גם בדעת מרן ז"ל דס"ל דצריך הב' תנאים כדברי מוהרשד"ם ז"ל ולא הוצרך שם לבאר זה בפי' כ"א שרמז אותה בכלל דבריו שכתב אבל במט' הידועים שלא היתה יכולה לטעון אין בידי כלום מודה וכו'. והיינו ודאי דכדי שלא תוכל לטעון אין בידי כלום צריך התנאי האחר דהיינו שראו אותם שהם תח"י דאזי אינה יכולה לטעון אין בידי כלום. דאיל"ה דליכא כ"א תנאי הא' שהמט' ידועים הם לבעל ולא ראו אותם שהם תח"י עדיין היא יכולה לטעון אין בידי כלום א"ו דגם הוא ז"ל מצריך שיהיו ב' תנאים ונרמז זה בדבריו. ועיין ג"כ בדבריו שבב"י סי' צ"ו שכ"כ בישוב תשו' הרא"ש דקשו אהדדי וציין ג"כ על דבריו שבתשו' ע"ש. דגם שם הם מתפרשים דבריו ע"ד האמור הנ"ל:

והנה כל זה שכתבתי הוא כפי הבנתי שהבנתי בדבריו שבתשו' ובב"י הנ"ל במ"ש במט' הידועים שהכונה היא הידועים לבעל ולכן הוצרכתי לדייק ממ"ש אבל במט' הידועים שלא היתה יכולה לטעון אין בידי כלום מודה וכו' דמזה משמע דצריך גם תנאי האחר דראה וכו' וכאמור. וכ"ר אח"כ בס' פני משה ח"א סי' ע"ב בדקע"ה שכן הבין בדברי מרן הב"י יעו"ש. אכן שוב עיינתי היטב בדבריו וראיתי דהאמת הוא דהבנת דבריו בתשו' ובב"י במ"ש מט' הידועים הכונה היא דראו אותם קודם בידה דאזי שוב אינה יכולה להטמין ולהכחיש ולו' אין בידי כלום אזי אינם בחזקתה כ"א בחזקת יתמי ואין במתנתה כלום. שאם היתה יכולה להטמין ולהכחיש כלו' דליכא עדים וראיה היו בחזקתה ומתנתה קיימת וכל דבריו הוא בתנאי האחד דאיכא עדים וראיה או לא. אבל בתנאי הב' אם הם ידועים לבעל או לא לא בא בפיהו מזה כלל כיעו"ש היטב בדבריו. וה' פנ"מ ז"ל הבין בדבריו בפשיטות כדכתבתי אני בעניותי בס"ד מעיקרא ועפ"י הבנה זו האריך להביא סברת הפוס' ז"ל כמו מוהר"ם אלאשקאר ז"ל וסי' דס"ל דבמט' הידועים לבעל ל"מ תפי' בהם ובחזקת יתמי קיימי כמו הקרקעות דארעא בחזקת מרה קיימא. ושכן ס"ל למוהר"ם ות"ה ז"ל וע"ז כתב שעוד צריך תנאי אחר בהדי הך דהמט' הידועים לבעל והוא דאיכא ראיה דאז דוקא אין תפי' מקרייא חזקה מעלייתא ע"ש ובדקע"ו ע"ג דכתב דמאן דס"ל דבמט' הידועים מתנתה קיימת היינו מדין שכבר היתה תפוסה בהם וכו' ע"ש. ולע"ד נר' דהאמת הוא דמרן ז"ל לא דיבר מזה לענין מט' הידועים לבעל כ"א מענין אי איכא ראה וידע או לא וכנז"ל כאשר יראה הרואה שם בדבריו היטב. ולא אכחד דעדין רפייא בידי מכח מ"ש אח"כ ובכה"ג הוא מ"ש הרא"ש במתנתה במט' קיימת אפי' שלנ"ש אבל במט' הידועים לבעל מודה דאין וכו' ע"ש:

וראיתי בס' משכה"ר מער' מ"ם אות רצ"ג כתב דמוהרשד"ם ז"ל אה"ע סי' קמ"א ביאר דעתו דהא דאם תפסה ל"מ מינה דוקא במט' שאין אנו יודעין שהיו של בעלה וגם לא ראינו אותם בידה קודם דאית לה מיגו שהם שלה או נאבדו ע"ש. ולי ק"ל ע"ד דשם במוהרשד"ם ז"ל כתב דכדי שלא תועיל התפי' צריך ב' תנאים א' שראו העדים שהמט' הם עתה תח"י קודם בואה לב"ד לגבות. ותנאי הב' שיודעים שאלו המט' הם היו בחזקת הבעל דבאופן זה ליכא מיגו דאינה יכולה לטעון שלי הם וגם אינה יכולה לטעון נאבדו וכו' אמנם אם חסר א' מהתנאים הנז' היא נאמנת ע"ש. דנר' מזה דהגם שאנו יודעים שהיו ש"ב אם לא ראינו אותם עתה בידה היא נאמנת וכן ג"כ אם ראינו אותם עתה בידה אך אין אנו יודעים שהם ש"ב היא נאמנת באופן דכדי שלא תועיל תפי' צריך ב' תנאים. אבל לשתועיל התפי' בידה די בא' שתהא נאמנת בו. וכמ"ש ה' משאת משה ז"ל כנז"ל ואיך כתב הוא ז"ל על שם מוהרשד"ם ז"ל דכדי שתועיל התפי' צריכה ב' תנאים שאין אנו יודעין שהם ש"ב וגם לא ראינו אותם בידה ודבריו אלו הם צ"י אבל בסיום דבריו שכתב דבנ"ד קודם שנשבעה נתנה אותם לסרסור למכור אותם וגם כל רואיהם יכירום שהם ש"ב פשיטא דל"מ לה תפי' דברים אלו הם מוסכמים עם דברי מוהרשד"ם ז"ל:

עור"ל שם שהביא דברי הר"ן ז"ל דכתב בשם רש"י ז"ל דהא דאמרו אל' שתפסה מט' למזו' מה שתפסה תפסה ה"ד שתפסה מר"ה או מסי' אבל לא מרשות המת דלאח"מ הם בחזקת הבן ושכ"כ המרדכי בשם הר"מ ז"ל ואם למזו' דעדיפי טפי ל"מ תפי' אלא בחד מהנך גווני מכ"ש לפרעון כתו' עכ"ל. וק"ל דמה ראיה היא זו די"ל דזה הוא דוקא לדינא דגמ' קוה"ת של הגאו' צריך שתהיה התפי' מחיים כר"ע ושתהיה בחד מהנך גווני ברם עכשיו אחה"ת אי"צ לכ"ז דבלא"ה גובה מהם כמ"ש הר"ן ז"ל שם בפי' זה ושכ"כ הרי"ף ז"ל. וממילא גם מה שהאריך להביא דברי הר"ן דתפי' המט' ל"מ אלא תפי' מעות ואפי' למזו' וכ"ש לכתו' וגם הביא דנתבאר מדברי הרי"ף והר"ן דל"מ תפי' דלאח"מ אלא למזו' לא לכתו' והביא דברי המר' ומ"ש בשם רש"י וכו' ע"ש. כ"ז אינו ראיה לדידן דדבריהם אינם אלא לדינא דש"ס משא"כ לדידן אחה"ת אין לחלק בזה. ואולי יש לישב דכונתו היא להביא מ"ש הרי"ף והר"ן ורש"י והמר' על דינא דש"ס דמינה נשמע להיכא שאין שט"כ בידה דאי"ג כתו' כ"א דוקא היכא שתפסה תפסה ול"מ מינה דכי היכי לדינא דש"ס קוה"ת בעי' שתהיה התפי' מחיים ובחד מהנך גווני. כן ג"כ עכשיו לדידן אחה"ת היכא שאין שט"כ בידה דלא גביא כ"א דוקא היכא שתפסה תפסה ול"מ מינה דבעי' שתהיה התפי' עז"ה מחיים ובחד מהנך גווני. אך מ"ש בשם הר"ן ז"ל דתפי' מט' ל"מ אלא תפי' מעות ואפי' למזו' וכ"ש לכתו'. חזות ק"ל דעין רואה שם בדבריו דלא כ"כ וז"ל נ"ל דכי אמרי' לכתו' מפקינן מינה דוקא במט' דמ"מ מחסרי גוביינא אבל במעות לא שהרי כבר נפרעה. וכ"ת א"כ מאי וכן דאמרי' בדיסקיא מלאה מעות וכו' תרתי אשמעי' חדא דתפי' המט' מהנייא למזו' וכו' ע"ש דמבואר בדבריו דתפי' המט' מהנייא למזו' ולא לכתו' ושם הביא אח"כ לנדונו שאין שט"כ בידה תשו' מרן ז"ל באה"ע דהטיל ו' תנאים לשתועיל התפי' ובפי' אתמר דאינה מועילה התפי' לפרעון הכתו' אלא מחיים ובר"ה או בסי' ולקנותם בא' מדרכי הקניות ולכן כתב דבנדונו באל' שאין שט"כ בידה ואין בתפי' אחת מהנה פשיטא דל"מ לה תפי' ולא תגבה כלל עש"ב. ועיין בס' לח"ר סי' קע"ב באל' שתפסה מט' ורוצה לעכבם בעד מזו' שהביא דברי הריב"ש דסי' שס"ד וק"ז דכפי"ד בנ"ד דהיא לא תפסה אותם בא' מדרכי הקניות כגון הגבהה שקונה בכ"מ וכן אם הוציאתם מרשות המת שהם בחזקת היורשים והניחתם בבית אחר שהוא רשותה אזי מהנייא תפי' וקנייתה ואם לאו לא. ואם היא תאמר שתפסה הנכסים ועשתה א' מדרכי הקניות צריכה להביא ראיה ע"כ מפני שהדבר בחזקת היורשים הוא ע"ש. ובסי' נ"ז בענין אבידת כתובה אסיק לדינא דאם היורשים מודים בודאי שלא נתפרעה קודם מיתת בעלה כגון שציוה לפני מותו ולא לאחר מיתת בעלה יפרעו לה בכתו' הפחותה משאר קרובותיה. ואם אין היורשים מודים או שנסתפק להם לא תגבה כלל ואעפ"י דידוע להם דאחר מיתת בעלה לא גבתה אפשר דבשעת מיתה אתפסא צררי או קודם לכן ושכ"פ הרמב"ם בפי"ו מה"א אפי' תבעה ביום מיתת בעלה אין לה כלום ע"ש. גם ה' משאת משה ז"ל שם האריך להוכיח באל' שאין שט"כ בידה דל"מ לה תפי' ודוקא בנדונו וכו' ע"ש גם שם בתחי' האריך בדין התופס לב"ח במקום שחב לאחרים אם גם לגבי היורש מיקרי ח"ל ו ריש דקפ"ו ע"ב הביא דהריטב"א ז"ל ס"ל כרש"י דשליח מצי תפיס הגם שהוא חב לאחרים ומצי טעין קי"ל כוותיהו ע"ש. ולא זכר תשו' מרן הלז דמוכת בביאור דס"ל דתפי' ע"י שליח ל"מ וחב ליורשים מיקרי חב לאחרים ואי"צ להאריך בתשו' ההיא בזה מאחר דמרן ז"ל גילה דעתי בפי' דל"מ תפי' כזה. אכן מאחר דתשובתו היא למקומות התופסים דגל הקי"ל וכמו שכן נר' מהשאלה וגם מדקפ"ו ריש ע"ב לכן יצא חפש'י לקיים התפי' בטענת הקי"ל. ועיין ג"כ במוהרשד"ם ז"ל חאה"ע סי' קמ"ז גבי כתובת ב"ד דכתב שלא תוכל האל' לעכב עד מוצאה כתו' בין היו שם נכסים מרובים בין אין שם כי לא יעלה על הדעת לעכב מתי שתמצא ע"ש:

וראיתי בתשו' מוהר"מ גאלנטי ז"ל סי' צ"ז דכתב דבמקצת הנכסים שאין עליהם עדים שראום תח"י שהיתה יכולה לטעון עליהם לא הניח לי בעלי כלום נר' שאף בהם אינה נאמנת במיגו כיון שהיא אינה יכולה להכחיש כל הנכסים אי משום העדים שראו מקצתם או רובם בידה וכו' ואין אומרים מיגו לחצי טענה וכו'. ועוד יש ט"א שאינה נאמנת לפי שאלו הנכסים הם דברים מסוימים חפצי הבית ותכשיטי זהב וחלי כתם שאעפ"י שאין עליהם עדים כשרים בפרטות הדברים ידועים הם עפ"י השכנים וקרובים ונשים וכיון שכן אינה רוצה להכחישם שלא תהא מוחזקת לשקרנית בעיני הכל וכו' והיא חוששת להכחישם מכיון שהם חפצי הבית ימצא עליהם עדים כשרים ולכך היא יראה להכחישם דמילתא דעבידא לגלויי היא וכו' ע"ש. והב"ד ז"ל בחאה"ע סי' ס"א האריך בדין נכסים שאין עליהם עדים ולבסוף הביא דברי מוהרמ"ג הנ"ל ע"ש. ודברי מוהרמ"ג ז"ל הנ"ל לא זכר אותם ה' שמן המשחה דבסי' צ' באל' שתפסה מקצת נכסים למזו' הביא תשו' מרן ושכ"כ מוהר"ש הלוי ז"ל בתשו' כ"י דהביא תשו' מרן וכתב דיותר ראוי לסמוך עמ"ש בתשו' הלכה למעשה. ושוב הביא ס' פוס' דפליגי וס"ל דאי"מ מידה. וחילק בדעת מרן שמש"כ בתשו' הוא משום דתפסה כ"נ מיתנא שכ"ן דקדוק לשונו וכו'. אבל אם מה שתפסה לא היה כל הקרן וכבר יש ממון רב מנכסי המת ביד האפוט' אף מרן יודה דמה שתפסה תפסה ואי"מ מידה והבי"ד התשב"ץ ח"ד סי' י"ז דס"ל דאי"מ מידה וכו' וסיים דכיון דפלוגתא היא מה שתפסה תפסה ויכו"ל קי"ל. ויש לעשות דרך ישר תחי' ליתן בידה מזו' שיב"ח כמ"ש הרב"ד סי' ג"ן והשאר ינתן על ידה לריוח היום. וכ"ז אם תרצה היא אבל אם אינה רוצה שאומרת שלא יספיקו הפירות למזו' אי"כ בידינו להוציא מתח"י דיכו"ל קי"ל עכ"ל:

המורם מהאמור לפי"ד הפוס' הנ"ל בנ"ד שהאל' שתפסה המט' ואין שט"כ בידה תפיסתה זאת אינה מעלה ומורדת כלל ומוציאין מידה ונותנין ליורשין ובפרט שכן ס"ל למרן ז"ל דתפי' ל"מ ותול"מ לשוני ע"ט ס"ט:

תוכן העניינים

שערי עזרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה