אור ברסלב
שערי עזרה אבן העזר › סימן טו

שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון

אבן העזר · סימן טו

סימן יד - ב

שאלה ראובן שידך בנו עם בת שמעון והתנו זע"ז שראובן יתן מכיסו ת"ק זהובים לקנות בהם תכשיטים ובגדים לכלה וש"ע וכרים וכסתות אבל סך ג' מאות יחשבום בתו' נקדי וב' מאות חוץ מהנקדי. וגם שאחר החופה ישבו בנו וכלתו בביתו מיזה פראנקה מפיתו יאכלו ומכוסו ישתו וגם כל מה שיוציאו הוצאות אחרות הם מכיסו עד משך חמש שנים. ואבי הכלה יתן מכיסו ק"ן זהובים שיהיו ביד אבי החתן לתתם לריוח היום לבנו וגם יתן לבתו כפי כבודו בנותי"ה וכ"ז נגמרו ע"י סרסור בדברים לבד בל"ק ובלא שטר יען ששני הצדדים הם גדולי ויחידי ונכבדי העיר והאמינו זל"ז בדברים שלא לחזור בדבורם. ואח"כ עשו כפי תנאם אך קוה"ח נפל הפרש ביניהם שאבי החתן לא רצה שיכתב בכתו' בתו' נדו' כ"א סך הש' זהובים כפי תנאו הנז'. ואבי"ה רצה שיכתבו כל הת"ק זהובים וסופר כתובות העיר הלך ובא מצד אל צד גו"ד פעמים ופשר ביניהם וכתב הכתו' עפ"י הפשר שכלל אותו עם מה שהכניסה היא מב"א כמנהגינו שכוללים מוהר החתן עם מה שהכניסה הכלה עמה וכותבים ודא נדו' דהנע"ל מב"א והוסיף לה מדיליה סך פ' שהוא תוס' שליש. ונעשה הנישואין על אופ"ז ובשעת הקי' תפס קנין החתן בת"כ ובש"ח בפני אביו לקיים כל הכתוב בכתו' כמנהג. וישבו הכלה ובעלה בבית אבי החתן בחדר מיוחד להם וכל התכשי' והבגדים הם תחת יד הכלה ובעלה והם אוכלים ושותים ע"ש אביו על סמך חיוב המיזה פראנקה. והן בעון אחר עבור, דו"ה חדשים פגעה מדה"ד בהחתן ונלב"ע וחלי"ש והניח אשתו מעוברת ואחר ז"י האבלות ראתה דלא איתדר לה בבית חמיה הלכה לבית אביה ועמה תכשיט אחד קטן ושאר התכשיטי' ובגדים וש"ע נשארו בהחדר הנ"ל ושלחה להביא אותם אצלה וטען חמיה דכיון שהיא מעוברת ויש חשש שמא תפיל ותצטרך ליבום או לחלוץ לכן ישארו במקומם עד שיראה איך יפול דבר. והמתינה עד שילדה ב"ז ולד ש"ק ואחר עבור ל"י שלחה עוד להביאם וגם הק"ן זהובים שנתנם אביה לו ושהיא רוצה לגבות כתו' מהם וימאן עוד חמיה לתתם לה בטענה שלא נתנם לבנו כדי שהיא תקחם ואינו נותן כ"א הבגדים שהכניסתם עמה וגם הק"ן זהובים נותן לה בגדים כנגדם כפי הערך שקנאום דהשידוכין לא נעשו בקנין ושטר אלא בדברים בעלמא והאל' ואביה טוענים דהן אמת שכן היו בדברים אבל לאנשים גדולים כמותם די באמירה וכאילו היה בקו"ש ושכן נעשה אח"כ שכל הסכים שנתחייב הוא בהם קנה תכשי' ובגדים בהם ויש ששלחם לה אחר השי' ולבשתם ויש שנתנם לה בעת החופה וע"ד כן נישאת לבנו דקנתה אותם ק"ג והוו שלה ממש. וראיה לזה שנכללו בכלל נדונייתה כמנהג העיר שכותבים בכתו' ודא נדו' דהנע"ל מב"א ובודאי הוא שקודם החופה הקנה אותם לה ק"ג וחייב לתת לה הכל מלבד הק"ן זהובים שחייב להחזירם לה בעין. ומאחר שכ"כ בכתו' ובנו תפס קנין בת"כ וש"ח בפניו ובידיעתו ורצונו לקיים כל הכתוב בכתובה שוב אין לו כח לעכבם מלגבותם בכתובתה. ומה גם דאחר הנישואין דו"ה חדשים היו היא ובעלה דרים בחדר המיוחד להם וכל התכשי' והמט' הן המה היו תחת ידה ועושה בהם כחפצה ורצונה ללבוש ולפשוט לצאת וליכנס ואין לאחרים ולא לחמיה שליטה בהם ואין פוצה פה ומצפצף כנגדה והוא ודאי מטעם דבעת הנישואין הקנה אותם לה ק"ג דאדעתא דהכי הוא שנישאת לבנו ולאו כ"כ עכשיו לחזור בו. והאב טוען דמעיקרא הוא לא נתנם לבנו בתורת ק"ג אלא מקמי הכי אמ"ל בפי' לבנו דאדעתא דשאלה הוא נותנם לו. והם טוענים דכן לא יעשה במקומינו לתת בתו' שאלה ובפרט לעשירי עם כמותם כ"א דהמנהג הוא לתתם בתורת ק"ג ולכן הו"ל שלה ממש לגבות כתובתה מהם. לכן נדעה נרדפה לדעת הדין עם מי:

תשו' הנה נודע מ"ש הרא"ם ז"ל בסי' י"ט בסבלונות דנשלחו להמשודכת אם אית בהו חשש קי' דהמסרק שנתנה אמו לה יש לחוש שמא בנה נתנו לה להוליכו לארוסתו או אמו נתנתו לה במקום בנה שזכתה אותו לו שרוב הסבלו' ששולחים האבות לכלתם אינם אלא שהם מזכים אותם לבניהם וכאילו שלחום הבנים לארוסותיהם ע"כ. גם המבי"ט ז"ל ח"א סי' ס"ט כתב על הסבלו' ששלח לה קודם הנישואין לאו כ"כ האב לומר דלא נתנם אלא דרך הלואה אפי' היו שלו דדעתו ש"א קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנישואין הא' גמר ומקנה לו אפילו באמירה בל"ק. ואע"ג דלא אמרי' כן אלא בבנו גדול ותנאי אחריני היינו כדי לקנות באמירה לחודה אבל כשנתן ממש בלא"ה גמר ומקנה בלי שום תנאי, מרוב שמחתו אצל בנו דדעתו קרו"ל כ"ש בנישואין הא' נמי. ולא מהימן לומר שפירש לבנו דדרך הלואה נתנם לו כיון דידע ששלחם לה בלא שום תנאי ומדעתו ורצונו נשתלחו לה מביתו וכו' ואפי' היה אמת שפי' לבנו כך כיון שידע שבנו שלחם בלא שו"ת כדרך ומנהג העולם לא הי"ל דין ותביעה אלא עם בנו לא עם כלתו שהרי באו לידה בלי שו"ת כמנהג ובידיעתו וכו' ומצד אחר היה אפש"ל דמהימן משום דאיכא מיגו שהם בידו וכו' ונאמן בשבועה לומר דרך הלואה נתתים לו והאריך לדחות זה והביא דברי הרשב"א ז"ל סי' תתקל"ו על מי שהתנה בעת השי' לתת לכלתו מלבושין ותכשי' ונתנם קודם הנישואין שאין הבעל יכול למוכרם אח"כ שהרי חמיה נתנם לה ובתנאי זה נישאת לבנו וכיון שכבר עשאם לה כבר זכתה היא וכו' ע"כ. ואע"ג דהכא לא התנה בפי' כיון שהוא דרך וכו' אזלי' בתר מנהג המדינה וכו' ואפי' מי ששידך סתם וכו' וכ"ש הכא דכתב לה מקודם ל' פרחים וצרפם עם הכתו' כמו שהוא דרך במוקדם וכו' והוו ממש כנצ"ב ואין האב יכול להחזיק בהם ע"מ שהיה חייב לו בנו וכו' וזהו שאנו דנין למעשה דכל מה שיש מנדו' יחזור לה גם מה שיש ממה שנתנו לה אביה ואמה שהם כנ"מ ולתשלום נדונייתה שהם ש' פרחים חייב להחזיר לה הסבלו' וכו' עש"ב. וה' אדמ"ק ח"א סי' ל"ז נשאל כנ"ד ונשבע אביו ש"ח דלא נתנם לבנו כ"א בתו' הלואה ועכ"ז האריך והביא דברי המבי"ט ז"ל ופסק דחייב ליתנם לכלתו התכשי' בגביית כתו' וא"י לעכבם וטענותיו ושבועתו הבל הם ואין בם מועיל עש"ב. הנך רואה דכל מ"ש המבי"ט ז"ל טעמים לזכות האשה כולהו איתנהו בנ"ד וגם דמתחילה נגמרו השי' בתנאים הללו ולאנשים כמותם די באמירה בל"ק ושטר ונשלחו לה בלי שום תנאי כדרך ומנהג המדינה וגם נכללו ונכתבו בכתו' על שמה וע"ת כן נישאת לבנו וגם שהוא בנו הגדול ונישואין הא' דדי באמירה בל"ק והו"ל דידה ממש ואפי' בשבו' אי"נ. ועיין ג"כ מ"ש שם בסי' ע"ב וע"ג לענין השבועה גם בסי' קפ"ד כתב דכל מה שהוא ידוע שהוא של גדו' כלתה ומה שנתן לה חמיה מלבושים ותכשי' וכל מה שהוא ידוע שכלתה היתה משתמשת בו היא לבדה הוא לה ע"ש:

והגם דה' בני משה ז"ל בד"ק הביא לדברי המבי"ט ז"ל וכ"ע דה"ט דדעתו ש"א קרובה אצל בנו לא אהני אלא לכשנאמר שהוא נותן ולא לקח קנין דהאמירה הוי קנין וכדאמר כמה אתה נותן וכו'. אבל כשהוא אומר שלא נתנו אלא דרך הלואה ולא לשם קנין אין משם ראיה לומר שכיון שנתנו. סתמא שלא נתנו דרך הלואה אלא לקנין וההיא דהמשיא לב"ג שאני וכו' ע"ש. לע"ד גם הוא ז"ל בנ"ד יודה שהרי בתחילה כשתבעה אותם טען כיון שהיא מעוברת ואיכא חשש לשמא תפיל וכו' מדבריו מוכח דמודה הוא דבתחילה לשם מתנה גמורה נתנם לבנו דאם איתא הי"ל להשיב דאין לה עליו שום תביעה דהוא לא נתנם במתנה כ"א בדרך שאלה. וגם בתביעה השניה שהשיב כי הוא לא נתנם לבנו כדי שתקח היא אותם נר' מדבריו דדעתו בתחי' דלשם מתנה נתנם לבנו וכיון שכן שהוא מודה בזה שנתנם לבני וכבר זכה בהם הבן ונשתעבדו לה הנכסים לכתו' ולא נשאת לו כ"א אדעתא דהכי. א"כ לאו כ"כ עכשיו לחזור ולטעון דבדרך שאלה נתנם לו בפי'. ובודאי דטענתו זאת היא אינה אמת ולהפסידה כתו' הוא מתכוין ולא מן השם הוא זה דכבר נקנו לבן באמירה דדעתו קרובה אצל בנו. ועוד כיון דקוה"ח נפל הפרשות ביניהם מענין כתיבת הכתו' וכו' עד שסופר העיר הלך ובא בוג"פ ופשר ביניהם וכתב בכתו' עפ"י הפשרה ונכללו בכלל הנדו' כמנהג שכותבים ודא נדו' דהנע"ל מב"א ותפס הבן קנין בת"כ וש"ח בפני אביו ובידיעתו וכו' ככתוב בשאלה. הא ודאי דלא הוי זה בסתמא אלא הוי בפי' אתמר וקל כרוזא קרי בחיל דהוא נותנם במ"ג ומאותה שעה זכו בהם ז"ג ואפי' באמירה בל"ק ובפרט שכבר ניתנו לידם מקודם הכתיבה ודאי הוא דכל ישר הולך דהם בתו' מ"ג ואית לה זכייה בגוייהו למיגבא כתו' מהם. ונוכל לומר דאחר שנפל ההפרש ונעשית הפשרה ע"י הסופר ונכללו עם נדונייתה ונכתבו בכתו' על שמה וכנז"ל וכמו שכן הוא מנהג המדינה וכ"ז נעשה בידיעת ורצון האב ועמו היתה הפשרה הא ודאי אמרי' דמאותה שעה זיכה אותם חמיה לה לעצמה זכיה גמורה והוו שלה ממש כנכסי נדוניתה שהכניסה מב"א לענין גביון כתו' מהם וגם ה' בנ"מ ז"ל יודה בזה דלא הוי זה חשיב אומדנא ולא מסתם סתומי אלא הו"ל מפרש גמור וזכתה בהם וא"י עכשיו חמיה לטעון שבתו' שאלה הם נתונים:

ועוד אמינא דגם הבנ"מ ז"ל לא קאמר דבסתמא יכו"ל שהוא בדרך שאלה והלואה אלא בבו"ג חפצים או תכשיטים וגם זה למנהג מקומו דיבר כי כן הדרך בעירם. משא"כ על כל המוהר שהתנו עליו בתחי' לתת אותו שיוכל לומר שנתן אותו מתחי' לשם שאלה דברים אלו לא שמעתם אוזן מעולם ובפרט מאנשים שהם נכבדים ויחידי ושועי העיר בודאי הגמור דלא דיבר הרב ז"ל בזה. וכיון שכן בנ"ד אינו נאמן האב עכשיו לטעון דבדרך שאלה נתנם לבנו ושפירש לו כן בפירוש דקושטא קאי דאת הכל נתן בתו' מ"ג בתחי' ועכשיו הוא שרוצה לחזור בו כדי להפסידה כתו' ולאו כ"כ דשקרא ל"ק וכנז"ל ומה שהביא הבנ"מ ז"ל שם בשם מוהריק"ו ז"ל דכתב דכלי זהב ובדולח לא יוכל הבעל למוכרם וכו' וא"כ ליכא אומדנא ברורה לומר דלמתנה נתנם האב וכו' ע"ש. אין סתירה לדידן ואדרבא יש ראיה לנ"ד דאי"ל האב דלשם שאלה נתנם כיון דבמקומנו המנהג לכוללם הכל עם מה שהכניסה מב"א וכותבין הכל על שמה וכנ"ל ונשבע החתן שלא ימכור ולא ימשכן מהם וכ"ו נעשה בידיעת ורצון האב וכיון דהבעל אינו יכול למכור ולמשכן שום חפץ מהם וא"י לטעון דע"ד להתקשט בהם דוקא נתנם לה אלא דאומדנא גמורה וברורה דלשם הקנאה גמורה נתנם לה גם אבי החתן א"י לטעון דמתחי' לא נתנם לשם מתנה כיון דמידע ידיע וברצונו דבנו א"י ליקח ולמכור מהם או למשכן דארייא דשבו' רביע עליה ולא ניח"ל שיהיה בנו עובר על שבו' ויש באפש"ל דגם אם עבר ומכר בלתי רצונה אין ממכרו ממכר. א"כ גם הז"ל בכגו"ד מודה דא"י האב לטעון דלשם שאלה נתנם וכמ"ש שם בד"ק דאולי הרב כפי מנהג מקומו דיבר וכו' דדבריו ברור מיללו דבמקום שנוהגים שלא ליקח אותם אח"כ דמודה לדברי המבי"ט דהוייא אומד"ג דלשם מתנה נתנם האב. וכ"ש וק"ו היכא דארייא דשבו' רבע"ל שלא ימכור וכו' במקומנו זה ונעשית ברצון וידיעת האב דבודאי שוב א"י האב לטעון דלשם הלואה ושאלה נתנם מתחי'. וא"כ כיון שהוא מנהג פשוט וידוע בכל העיר ונוסף הוא דאיכא שבועה בזה ונודע מ"ש הפוס' ז"ל דבענינים אלו אזלי' בתר המנהג שהוא עיקר וכל המקדש אדעתא דמנהג מקדש וא"י לטעון נגד המנהג לכן זוכה האשה בדינה. וכבר נתבאר דנ"ד הוי כאילו בא הדבר מפורש דלשם מת"ג נתנם האב ולא הוי בסתמא וכנז"ל:

ועל מ"ש המבי"ט ז"ל דאין נאמן האב לומר דבדרך הלואה נתנם וכו' ואפי' היה אמת שפי' לבנו כך כיון שידע שבנו שלחם בלי שו"ת כמנהג לא הי"ל דין אלא עם בנו וכו' כ"ע הבנ"מ ז"ל שם דאומדנא זו לא מכרעא דהריב"ש ז"ל שם בסי' ש"א כתב דכשנותן בשעת נישואין הדבר ידוע שאין עושין למת"ג אלא כדי להתקשט ולהתנאות. וא"כ כפי"ז נתבטלה האומדנא ונאמן האב לומר דלהלואה בעלמא שלח לה ע"כ. לע"ד אחהמ"ר מדברי הריב"ש ז"ל אין שום דבר סת'ר דמ"ש הריב"ש ז"ל כן הוא לומר דאין כונתם להקנות לה במת"ג לעצמה שתקחם מלבד סך כתו' ובזה גם המבי"ט ז"ל מסכים וכמו שכן מבואר בדבריו בח"א סי' כ"ט. וכל כונתו היא לומר דמשעה שנתנם לבנו לשולחם לכלתו ודאי הוא דזיכה והקנה אותם לו זכיה וק"ג כיון דידע ששולחם בנו לה בלי שו"ת ומדעתו ורצונו שלחם לה הוי הוכחה גמורה דלשם זכיה גמורה נתנם לו ולא מהימן תו האב לומר דנתנם לו בדרך שאלה ואפי' שהיה אמת שפי' לבנו כך אין לו דין עם כלתו כ"א עם בנו כיון דידע ששלחם בנו בלי שו"ת כמנהג ולגבי זכיית יכולה גם הריב"ש ז"ל סובר כהמבי"ט דזכה הבן ושפיר יכולה היא לגבות כתו' מהם להנוהגים כן. ועיין ג"כ בשו"ת המבי"ט ז"ל ח"ג סי' ח' בבן ראובן שדר הוא ואשתו בבית אביו סמוך ע"ש דכתב כל מה שהביאה בנדו' וכל שהוא מן התכשיטין של ק' פרחים שנתן ראובן לבנו גובה אותם בל"ש ובפרט אם נמצאו בחדר שהוא מיוחד לה לישן או בארגז המיוחד לה לתכשיטיה אפי' בבית חמיה וראובן יקבל ח"ס שלא היה לבנו שום דבר אחר ולא נתן לו שום מתנה אח"כ חוץ מהק' פרחים ע"ש. ועיין בשו"ת מוהר"מ אלשיך ז"ל סי' י"ח דיש ראיה לנ"ד מדבריו דמאחר שהיו הנכסים תחת ידה בימי נישואיה דודאי קנתה אותם בזה וכמ"ש בס' בני בנימין סי' וחתימי עלה כמה רבנים בזה ע"ש:

ועיין בהרדב"ז ז"ל ח"ד סי' קנ"א במי ששידך בנו ונתן לו סבלו' להוליך לכלתו וגם המוהר נתן לו להוליך לכלתו וכן עשה וגם הוא נתן מתנות לכלה ולא הספיק הבן לכונסה עד שמת האב. וחוזרים בהם קרובי הכלה ומחזירים המוהר והמתנות. דכתב דמה שנתן האב לבנו פשיטא דזכה הבן במתנתו ולצורך נישואין נתן ואם לא נשא זו ישא אחרת. אבל מה שנתן האב לכלתו לא זכה נותן שהרי לכלה נתן המתנה לא לזכות לצורך הבן תדע שהרי אם נישאת פיו כותבין מתנה זו בכלל נדו' שהביאה מב"א ולכן חוזרת מתנת האב לתפיסת הבית זת"ד ע"ש. וה' נאמן שמואל ז"ל בסי' ס' כתב עליו דמשום שהיו כותבין המתנות שנותנים לכלה בכלל הנדו' לז"א שלא נתן כדי שיזכה בה בנו. הא אם לא היה מנהגם לכתוב המתנה בכלל הנדו' אדרבא הו"א דכדי שיזכה בה בנו נתן וכו' ע"ש. דהנלמד הוא דכל מה שנכלל ונכתב בכלל הנדו' שהביאה מב"א הוי דינו כנדו' ממש והוא במתנה לה. וא"כ לדידן דנוהגים לכלול הכל ולכתוב ודא נדו' דהנמ"ל מב"א הו"ל כנדו' ממש לגבות כתו' מהם ואי"ל האב דבתו' שאלה הם שלוחים אלא הם בתו' מת"ג לה ע"מ שתנשא לבנו וכבר נישאת לו. או שנאמר שמזכה אותה לבנו על ידה ע"מ שתנשא לו והרי נישאת לו וזכה הבן בהם והו"ל נכסי בעלה וגובה כתו' מהם. אבל זה הצד לא נחה דעת הרדב"ז ז"ל בו מטעמא שכוללים אותה בכלל נדו' וגם שהרי הבן לפניו למה צריך לזכות לו ע"י אחר ע"ש:

ומוהרח"ש ז"ל בחאה"ע סי' נ"ג בדין מתנות וסבלו' שנותנים לחתן או לכלה הביא דברי הריב"ש ז"ל והאריך וכתב כלל הדברים דבענין המתנות שנתנו לבעל זכה בהם במת"ג אחר שכנסה לחופה. אמנם המתנות שנתן הבעל לאשתו בין בשעת נישואין או קודם לא זכתה בהם וכשנתגרשה שמין לה בכלל כתו' ומתנות ותכשי' של קרובי החתן והכלה שבשעת הנישואין כתב הריב"ש שהם שלה כנ"מ ודעתי נוטה דל"ד בשעת נישואין אלא אפי' קודם הם שלה כנ"מ ע"ש. גם מוהרשד"ם ז"ל בחא"ה סי' קנ"ב באל' שמבקשת הסבלו' ששלח לה שהם במת"ג לה השיב שאין ממש בדבריה הביאו הריב"ש ז"ל ונכתב בב"י סי' צ"ט וזה דבר ברור ע"ש. ומ"ש הריב"ש ז"ל דמתנות אחרים הם שלה דלמת"ג נתכוונו. עיין בזה בס' ב"ד חאה"ע סי' ס' שנתפשט המנהג דלא כוותיה ושכ"כ רבו ז"ל ע"ש. וכבר הכנה"ג ז"ל בסי' צ"ט הגב"י אות י"א הבי"ד מוהראד"ב ז"ל וציין ג"כ על הפוס' במ"ש ע"ד הריב"ש ז"ל. ובבית דוד סי' ס"ב ג"כ האריך בזה ועיין בס' יא"ה סי' צ"ט מה שציין בזה:

ועיין בפרמ"א ח"א סי' ס"ב בנדונו דכתב דזכה הבן הקטן במתנת אביו ושגדולה מזאת כתב מוהרשד"ם ז"ל דאפי' הבן הקטן לא זכה לישא אשה בחיי אביו ושם אותו בארגז שלו דודאי זכה בו במת"ג. וכ"ש בנ"ד שזכה ליש"א בחיי אביו ושם אותם בארגז שלו דודאי זכה בהם במת"ג והביא דברי מוהרי"ו ז"ל וקאמר דשאני הכא דנשא אשה ובעת הנישואין זכה בכל כמ"ש במתני' וזכה בכ"ז משעה שנכנס לחופה וכו' ובצרכי חופה ונישואין ודאי אמרי' למת"ג איכוון דחייב אדם להשיא אשה לבנו וכל הוצאות צורכי חופה עליו וכו' והביא דברי מוהרשד"ם מ"ש במ"א דנראין סותרין זא"ז וחילק דדוקא היכא שבא בטענה מהא דהמשי"א לב"ג וכו' ע"ז דייק הרב לומר דדוקא כלי בית הנהוגים בבית קנה אבל כלי כו"ז לא וכו' אבל תכשיטי כו"ז של כלה שמשיא את בנו ודאי שמה שנתן לבנו ולכלתו למת"ג איכוון וכו' עש"ב. גם מוהר"ח כהן ז"ל שם החזיק בזה דכל מתנות בשעת נישואין אפי' מתנות מרובות תכשי' כו"ז לשם מתנה נתנם ואפי' בסתם דחיבת נישואין גורם לעשותם מת"ג ואי"צ שום דבר המוכיח דהנישואין עצמם אומ"ג דנתן במת"ג ולא לשם הלואה דאגב דמחתני אהדדי גמר ונתן לשם מתנה ע"ש:

ומוהרי"ד ז"ל הוב"ד בס' דב"מ ח"ב סי' ע"ג למד מדבריהם לנדונו בענין הסיניביט'י דזכה בו הבן הקטן ע"ש. והגם דהרדב"מ ז"ל שם פליג עליו כיעוש"ב. מ"מ ה"ד במקומו שכן הוא מנהגם וגם דיש כמה אומדנות המוכיחות דלאו לשם מת"ג הוא אלא לשם הלואה ושאלה כיעו"ש. משא"כ בעירנו זאת דליכא כי האי מנהגא והגם דהמצא ימצא קצת ממנהג זה דבעת השי' או אחר איזה ימים דנותנין איזה תכשיט בשאלה. מ"מ זה לא נמצא כ"א בקצת אנשים מועט מן המועט וגם זה הוא דוקא בשאר אנשים שאין לאל ידם לקנות תיכף תכשיט לתתו לכלה אזי לוקחים בשאלה לשעתו ואחר עבור מעט זמן קונים תכשיט ומחזירים הא' לבעליו. אבל אנשים שהם גדולי העיר שידם משגת בפי' ואמודים בממון אין נוהגים בזה כלל לתת בדרך שאלה כי חרפה היא להם. ועוד אפי' בשאר העם אינו נמצא לתת בשאלה כ"א תכשיט אחד או ב' בשביל ראיה וכיוצא והוא לזמן מועט בכדי שיקנו אחר במקומו. אבל כל המוהר של החתן שיהיה בדרך שאלה זה לא נשמע מעולם בעירנו ששום אדם לא יעשה כן ובודאי הגמור דטענה כזאת אינה אמת. ועיין במוהרשד"ם ז"ל חאה"ע סי' ל"ב הא' דכתב דפשוט הוא שכל מי שטוען דבר מחודש עליו להביא ראיה וכמ"ש פ"א באורך שהטוען תמורת המנהג אינו נאמן אפי' להחזיק במה שבידו וכו' ואשה זו כיון שנתנה כמנהג העולם לתת סבלו' בפומבי והמנהג הפשוט והברור שסבלו' הניתנים הם מנכסי הבעל או מנכסי הבן על הסתם והיא ג"כ לא פירשה אלא שנתנה סתם מסתמא ע"ד הסתם נתנה אלא שעתה כונתה להוציא מיד ראובן מה שאינו שלה ולמדוה לשקר ע"כ. כי מדבריו נקח לנ"ד ודו"מ ואו"ב ועיין ג"כ בדבריו שם בסי' קי"ז. ואפי' בשאר אנשים שהיה קשר השי' ביניהם בדברים בעלמא הם מקיימים דבריהם ואי"ח בהם לקיים משה"כ שארית ישר' לא ידברו כזב וכל מה שהתנו גומרים אבות הבנים והבנות ונותנים להם במת"ג אגב דמחתני אהדדי הגם שיש לבן ממון לעצמו כ"ש היכא דאין לו לבן ויש לאב והוא אמוד בנכסים דבודאי שכל מה שנותן הוא במת"ג ולאו כ"כ עכשיו לומר דבתחילה התנה עמו שהם בדרך שאלה והלואה. וכבר מילתי אמורה דבנ"ד שכל המוהר שנתן אבי החתן נכלל בכלל הנדו' שהכניסה עמה מב"א ונכתב בכתו' הכל על שמה דהיא הנע"ל מב"א ונעשה זה ברצון וידיעת האב בפירוש בזה כ"ע מודים דרבנן דמאותה שעה זכתה היא בהם זכיה גמורה ומה גם דכולם הגיעו לידה ורשותה ונשתמשה בהם כחפצה ורצונה דו"ה חדשים ואין לזרים אתה ולא לחמיה רשות להשתמש בהם כלל הא ודאי הגמור ע"כ אלין דהוו כ"ע מודו שהם במתנה גמורה לה. וטענת האב שטוען עכשיו דבתחילה היה התנאי עם בנו דלשם הלואה ושאלה נתנם לו לא מגרע כחה שלא תגבם בכתו'. וגם כבר כתבנו דמתשובותיו שהשיב להם בראשונה ובשניה ניכר דטענתו זאת של עכשיו היא חדשה ואינה אמיתית וכנז"ל:

ועיין בס' אשדות הפסגה חאה"ע סי' ז' בראובן שהשיא בנו ובעת הנישואין שלח לכלתו תכשיטי כו"ז ומלבושים וכן עשה מלבושים לבנו לפי כבודו ושוב אח"כ תפס מנכסי בנו ורוצה לעכבם בשביל התכשי' ששלח לכלתו ובנו טוען דלשם מתנה הם. והאריך והביא דברי התוח"ס סי' רמ"ז והמבי"ט ומ"ש עליו הבנ"מ ז"ל ודברי מוהרשד"ם ז"ל סי' קפ"א שבנ"ד אפי' ששלח בסתם אמרי' סתמו כפי' דלשם מת"ג איכוון וזכה בהם הבן ושכן דעת הרב"ד ואף שהרדב"מ פליג דלא זכה הבן היינו משום דפשט המנהג בעיר סלוניקו דכל מה ששולחים אבות החתנים מעשים בכ"י שחוזרים ולוקחים אותם וכו'. ברם אנן דמנהג לארס'ו הוא דאפי' אחד מהבנונים ששולח איזה תכשיט יהיה מי שיהיה כ"א כפי כחו א' המרבה וא' הממעיט נתונים נתונים המה לשם מת"ג אין ס' שגם הז"ל יודה דזכה הבן בכל מה ששלח האב לכלתו וכו' וא"כ אף שראובן תפוס מנכסי בנו ל"מ ליה תפיסתו ואין זו תפיסה אלא תקיפא ע"ש. והן הם הדברים כמש"ל בעניותין לנ"ד בעירנו דמשק שמנהגם כמנהג עיר לארסו דודאי דמה שנתן שהם לשם מת"ג וכבר כתבתי דבנ"ד יש עוד כמה הוכחות וראיות ברורות דהוו לשם מת"ג וגם שהוא הבן הראשון דלאו כ"כ לומר דבתחי' התנה עמו דלשם הלואה ושאלה נתנם וזוכה האל' לגבות כתו' מהם:

ועיין במשכה"ר מער' שי'ן אוכ"ה במנהגם פשוט בעיר דאפי' נכבדים ועשירים שואלי"ם הלכו תכשיטי כו"ז לשולחם וחוזרים והאל' תפסה והאב תפס כנגדה דהאריך והביא דברי הפוס' ז"ל לזכות האב בתפיסתו למנהגם דיש כמה צדדים לזכותו עכ"ז אסו"ד כתב דיש לילך בתר רובא דאיתיה קמן דס"ל דאפי' נשתלחו לה בסתם ה"ה כפי' וזכתה האל' בתכשי' כשתשבע שלא אמר חמיה בפי' דלשם הלואה הוא נותן ולכשיטעון בבריא שכך אמר בפי' ושהאל' יודעת דב"ז עש"ב. דמדבריו יש ללמוד במכ"ש לנ"ד דזוכה האל' בדינה למיגבא כתו' מהם ולא מהניא תפיסת האב מהטעמים האמורים לעיל. הנלע"ד כתבתי וציי"מ וימ"ן לשוני ע"ט ס"ט:

תוכן העניינים

שערי עזרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה