שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון
אבן העזר · סימן ז
שאלה ראובן שידך בת גדולה ונתחייב לתת לה מוהר סך חמשה אלפים גרוש להניח מהם חציים שיהיו קיימים בעין לתת אותם על איזה בית בתו' משכנתא וחצי הנשאר לקנות בהם תכשיטין להכלה וגם שמושי ערש. וגם היא נתחייבה להכניס עמה סך שני אלפים ות"ק גרוש לקנות בהם בגדים ומלבושים לעצמה ובעת החופה ככה עשו. ובליל החופה רצה לבוא עליה והיא לא נתרצית כלל גם עם רוב ההפצרות לא הועיל כלום עד שאמה העיזה פניה ונכנסה אצלה ותפסה ידיה ואמרה לחתנה שיבוא עליה בע"כ והוא קרב אליה לבוא עליה והיא צועקת ועכ"ז דחק ונכנס מעט מזער ומרוב הצעקות שלה ולא הניחתו לגמור ביאתו ממש עד שנבהל ופחד ורגז ופי' ממנה בקשוי האבר ואח"כ פלט הזרע לחוץ. גם אחר כמה ימים רצה עוד לבוא עליה והיא מיאנה בו וברחה לבית קרוביה ואמרה שאינה רוצה אותו כלל. ושלח הבעל כמה פעמים לכמה בני אדם לבוא לישב עמו כדרך כל הארץ ותמאן בדברו לאמר אין כי הוא מאיס עלי ואיני אוהבת אותו כלל וכמה פעמים הלכו אצלה ועשה כל טצדיקי לרצותה והיא עומדת במרדה, גם הב"ד יב"ץ שלחו אנשים ת"ח לרצותה לבוא אצל בעלה ואחר רוב ההפצרות באה אצלו וכשירצה לבוא עליה צועקת ובורחת והוא מתבייש וחוזר לאחוריו זה דרכה כסל כל ימי היותה יושבת אצלו וגם בהרבה פיוסים ורצי כסף לא נשמעת לו כלל ושוב אח"כ ג"כ ברחה מאצלו והלכה וחזרה לבית קרוביה. ושלחו הב"ד עוד ת"ח ועשו לה גיזומים והתראות שהיא מפסדת כתובתה בכך ובכל זאת לא הועילו חכמים בתקנתם בטענה שהוא מאיס עלי עד שהוכרחו הב"ד להביא אותה אצלם ודברו עמה רכות וקשות הרבה והתרו בה שבזה היא מפסדת את כתו' ועכ"ז היא תשיב אמריה שהיא יוצאה ערומה ממש מאצלו ורצונה להתגרש ממנו בלא שוא דבר כו"ע יען שהיא מואסת בו. ועבר שנה וחצי והיא עומדת במרדה ואומרת מאי"ע עד שנתייאש הבעל ורוצה לגרשה וכל המוהר שנתן הבעל וכל מה שהכניסה היא הם ישנם תח"י הבעל. ובעירנו זאת נעמי דמשק יע"א נוהגין שכל המוהר שנותן הבעל וכל מה שהכניסה היא עמה מבית אביה כוללין אותם יחד בכלל נדוניא וכותבין בכתובה ודא נדוניא דהנעלת ליה והוא הוסיף לה מדיליה תוס' שליש עליהם אשר בין הכל נעשו סך פ'. ועל כן צריכין אנו למודע"י מה היא לוקחת ממנו בעת הגירושין אם דוקא מה שהכניסה עמה ממש או גם מה שנתחייב לה ונכתב בכתו' על שמה ונכלל בכלל הנדוניא דהנעלת ליה דלדעת הבעל אינו רוצה לתת לה כ"א הבגדים שהכניסה עמה דוקא ואינו רוצה לתת משלו אפי' פ"ק כי די לו הצער והפיזור וההפסד בהוצאות מעת השידוכין ועד עכשיו והוצאות הנישואין כי רבו ולא מן השם הוא שישאר בעירום ובחוסר כל והוא בתוקף בחרותו ויצרו מתגבר עליו בכל יום ומרבה תאותו ומוציא זר"ל רח"ל ואין אדם שליט ברוח והיא תקח ממונו כל מה שהכניס לה ותהיה עומדת במרדה ותנשא בממונו לאיש אחר דבזה יהיה חוטא נשכר והוא לא יעלה בידו עוד לישא אשה אחרת ושיהיה הוא יושב ובטל מפ"ו והרהורי עבירה קשים זה אין הדעת סובלו. ודי בזה שיתרצה שיגרשנה ויתן לה מה שהכניסה עמה דוקא. ואם היא מסרבת בזה וחוזרת בה ממה שאמרה בתחי' שהיא יוצאה ערומה תשב עד שתלבין ראשה והוא ינתן לו רשות לישא אשה אחרת עליה. ע"כ צריכין אנו לדעת הדין להיכן נוטה ויבוא שכמ"ה:
תשו' כבר מודעת זאת דבדין המורדת דין עסק ביש רבו הדעות והסברות וחילוקי הדינין כאשר מובא בספרן ש"ץ ראשונים ואח' ה"ה בספרתם, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים ואנו אין לנו אלא דברי מרן מוהריק"א ז"ל דצריכין לילך בעקבותיו ע"כ אשר יאמר כה"ז והוא ז"ל פסק בש"ע אה"ע סי' ע"ז וז"ל האשה שמנעה מבעלה תה"מ היא הנקראת מורדת ושואלין אותה מ"מ מרדה עליו אם אמרה מאסתיהו וא"י להבעל לו מדעתי אם רצה הבעל לגרשה אי"ל כתו' כלל ותטול בלאותיה הקיימים בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן בין נכסי מלוג שלא נתחייב באחריותן ואינה נוטלת משל בעלה כלום ואפי' מנעל שברגליה ואפי' מטפחת שבראשה שלקחם לה פושטת ונותנת לו וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת. ואם אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה נותנין לה זמן יב"ח וכשהיא יוצאה אחר יב"ח בלא כתו' תחזיר כל דבר שהוא משל בעל. אבל נכסים שהכניסה לו ובלאותיה הקיימים אם תפסה אי"מ מידה ואם לא תפסה אין נותנים לה וכו' ע"ש. ולפי פשט דברי מרן ז"ל הנ"ל בנ"ד שטוענת מ"ע אי"ל כתו' כלל אלא בלאותיה הקיימים ואי"ל משל בעל כלום. ברם עדיין י"ל דלא אמרה מרן ז"ל כ"א היכא שאין כוללין המוהר שנותן לה הבעל עם מה שהכניסה היא עמה אלא שכותבין מה שהכניסה היא עמה לבד ומה שהכניס לה הוא לבד ושוב כותבין בכתו' התוספת שהוסיף לה בזה הוא דקא' דלא תטול משל בעל כלום אלא בלאותיה הקיימים אך למנהגינו דכוללין הכל יחד על שמה וכותבין ודא נדוניא דהנע"ל י"ל דגם המוהר שנתן לה הבעל הוי בכלל מה שהכניסה עמה. ומ"ש מרן ואינה נוטלת משל בעל כלום היינו על מה שנתן לה וקנה אחר הנישואין דלא תטול מהם כלום וגם להיכא שאין כוללין אותם מה שנתן לה הבעל בעת הנישואין עם מה שהכניסה היא עמה. או"ד דדברי מרן הם גם למנהג שכוללין הכל יחד עכ"ז אמרי' דדבר הידוע שנתן אותו הבעל לה אינה נוטלתו דע"מ למשקל ולמיפק לא נתן לה ואינה נוטלת כ"א בלאותיה הקיימים שהכניסה עמה ממש. ובאומרת בעי"ל ומצע"ל אינה נוטלתן אלא דוקא אם היא תפוסה בהם. ובדברי מרן ליכא הוכחה ולא גילה לן דעתו בפי' בזה ויש פנים הנראים לכאן ולכאן. ולכן מוכרחים אנו לתור ולבקש בס' שאר הפוס' המדברים בענין זה. והנה הרדב"ז ז"ל בחדשות ח"א סי' ר"ה כתב וז"ל ומסתברא לי שאם בא עליה כדרך כ"ה ואח"ז אמרה מ"ע אין כופין אותה לתת מוהר בתוליה שכבר הפסידה אותם ולא שייך לומר שלא נתן לה ע"מ שתטול ותצא שהרי כבר נהנה כפי מה שנתן לה. נהי דמועלת טענה זו לענין התוס' או לק' ור' או למה שנתן לה אחר שנשאת אבל למה שנתן לה בתורת מוהר לא יועיל טענה זו. אבל באשה שבשעה ראשונה אמרה מ"ע ולא בא עליה כדרך כ"ה צריכה שתחזיר לו המוהר שנתן לה וכל זה בזמן שרוצה לגרשה. אבל אם אינו רוצה לגרשה תרתי לא עבדינן לעגנה ושתחזיר לו מוהר שנתן לה ע"כ. וה' ערוה"ש ז"ל בסי' ע"ז או"א הבי"ד וכתב ונר' דס"ל דשאר מתנות אפי' כבר הפסידה אותם ואינם בעין חייבת להחזיר. ודוקא מעות שנתן לה למוהר שכבר הפסידה אותם והוא בא עליה שנהנה אפי' רצה לגרשה הוו כנדוניא ואם המוהר עדין בעין מחזרת אותו. אבל אם לא בא עליה ומשעה ראשונה אמרה מ"ע וכן אם בא עליה באונס אפי' כבר הפסידה אותם אם רצה לגרשה חייבת להחזיר ואם לא רצה לגרשה אין מוציאין מידה ע"כ. מ"ש וכן אם בא עליה באונס נר' דיצא לו זה מדיוק דברי הרדב"ז ז"ל שכתב ומסתברא לי דאם בא עליה כדרך כ"ה ואח"ז אמרה מ"ע וכו' שהרי כבר נהנה וכו' דלמה לו להאריך בלשונו לומר כדרך כ"ה היל"ל אם בא עליה ותו לא מזה יצא לו להערה"ש דס"ל להרדב"ז דאם בא עליה באונס לא חשיבא הנאה בזה מאחר שהוא באונס ולא כדרך כ"ה חשיב כאילו לא בא עליה כלל ומשעה ראשונה אמרה מ"ע. וגם דייק זה ג"כ ממ"ש שהרי כבר נהנה כפי מה שנתן לה דלא נאמר זה כ"א כשבא עליה ברצון ממש דהו"ל הנאה בבעילתו אזי הגם שאח"ז אמרה מ"ע מ"מ כיון שבא עליה ביאה ראשונה ברצון ונהנה בה שוב לא ניתן ליאמר בזה לא נתן לה ע"מ שתטול ותצא מאחר שנהנה אפי' שלא בי עליה כ"א פ"א. אבל אם בא עליה באונס לא חשיבא הנאה כלל בזה לשנאמר בכה"ג שהקנה אותם לה ע"מ שתטול ותצא אלא חשיבא כאילו לא בא עליה כלל ולכן אפי' שכבר הפסידה אותם חייבת להחזיר. זהו מה שנר' לו מדיוק דברי הרדב"ז ז"ל והוא פשוט ורב אחאי עמיתי בתו' כמוהר"ש חבובא יצ"ו כתב על גליון ס' ערה"ש וז"ל אע"ג דמההיא תשו' דהרדב"ז אין מבואר כ"כ עכ"פ דבר ה' בפיהו אמת ממ"ש הב"ש ס"ז אות ד' גבי מורדת בשם הרא"ש וכ"כ הטור והב"י ז"ל משם התוס' גבי מורדת עכ"ד יצ"ו. דמזה יוצא לנ"ד דלא בא עליה כ"א פעם אחת באונס וגם באחת ולא עלתה לו שלא היתה ביאה גמורה דמרוב הצעקות שלה לא גמר הביאה בכניסת האבר ממש כדרך כ"ה אלא שפחד ונבהל ונחפז ויצא לחוץ בקשוי האבר וכמעט דליכא כ"א העראה דוקא באונס והוא אומר שנשבע ש"ח ע"ז שכן היה הענין ועיין בדברי הרדב"ז ז"ל שנר' משם שהוא נאמן בשבו' הא ודאי חשיב כאילו לא בא עליה כלל ולפי"ד הרדב"ז אפי' שכבר נפסדו אם רצה לגרשה חייבת להחזיר מכ"ש אם הם קיימים וכ"ש וק"ו אם הם תח"י הבעל כנ"ד שהבעל הוא עדיין תפוס בהם דבודאי הגמור דס"ל דאי"ל בהם כלום וכנז"ל:
והגם דהערוה"ש שם הק' ע"ד הרדב"ז ז"ל מהא דחיבת חופה קונה וכו' ע"ש. לא תברא לנ"ד דאעיקרא לאו מילתא פסיקתא היא דבפלוגתא מתנייא בין הפוס' אי אמרי' דבעייא דש"ס הראשונה איפשיטא במ"ש את"ל או לא כמובא בס' ש"ץ ז"ל יעו"ע. ועוד דהפוס' שאמרו חיבת חופה קונה רובם ס"ל דבעינן חופה דחזייא לביאה דבפירסה נידה היא בעייא שניה דבעי רב אסי באת"ל דחיבת חופה קונה חופה דחזייא לביאה בעי' אבל חופה דלא חזייא לביאה לא או"ד ל"ש תיקו. ועיין בס' בני בנימין בסי' ל"ו דס"ו בדברי ראש"ל הרה"ג יש"א ברכה הי"ו ובדס"ט בדברי ראש"ל הרה"ג כמוהר"א אשכנזי ז"ל ובס' הון יוסף מסי' ט"ז עד סי' כ"א עש"ב. ובס' נבחר מכסף סי' ע"ד מ"ש באורך בזה. ומרן ז"ל בש"ע אה"ע סי' ס"א פסק דבעי' חופה הראויה לביאה וחופת נידה אי"ק. ועיין בס' אוזן אהרן מער' מ' אוכ"ז דכתב וז"ל מורדת נכנסה לחופה ולא נבעלה כתב הר' משכה"ר מער' מ' אות רי"ט דמשלמת כל ההוצאות דומיא דארוסה כמ"ש מרן סי"ג שהרי מרן העתיק דברי הרמב"ם בסי' ס"א דחופת נידה אי"ק ודעת הרמב"ם והרי"ף ז"ל מבואר דאפי' תפסה מוציאין מידה דלא כהחולקים עיין מער' ח' או"ח וא"כ למקומות שפוסקים כמרן ה"נ אפי' תפסה מוציאין מידה ודומיא דארוסה עכ"ל. באופן הגם דנימא חיחו"ק יש לומר דבעי' חופה דחזייא לביאה כמ"ש מר"ן ז"ל ומאחר דלא בא עליה ומשעה א' מרדה בו הוי חופה דלא חזייא לביאה ולא קשה ול"מ מה שהק' הערוה"ש ז"ל על הרדב"ז ז"ל. ומה גם דכבר נודע דרך הפוס' ז"ל דאם השיב ע"ד והוק"ל בהם לא נאמר בשביל זה שהוא חלוק עליו להלכה למעשה כי לכל קושיא יש לה תירוץ כ"א עד שיהיה פליג עליו בפי' וזוהי הדרך אשר ילכו בה הרבה מהפוס' ועיין בחק"ל חאה"ע סי' ל"ה ד"ע ע"ג שכ"כ בנדונו. וא"כ דון מינה לנ"ד דמשעה א' מרדה בו ולא הניחתו לבוא עליה כדרך כ"ה ואפי' ביאה גמורה באונס לא היה והיא עדיין עומדת במרדה ואומרת מ"ע והוי מצידה חופה דלא חזייא לביאה לא קנתה המוהר דלא חיבת ביאה איכא ולא חיבת חופה איכא. דאפי' בא ביאה גמורה אם היא באונס כבר כתב הערוה"ש ז"ל בדעת הרדב"ז ז"ל דס"ל דלא חשיבא הנאה לדב"ז לקנות וכאילו לא בא עליה כלל. מכ"ש וק"ו בנד"ז דאפי' באונס לא בא ביאה גמורה דבודאי דלא חשיבא הנאה להקנות וחלופי שפרא כיבא דצער הוא לו ולא קנתה מהמוהר כלום. ובפרט שהבעל הוא תפוס בכל בודאי הגמור דלדעתו ז"ל אי"ל מהמוהר כלום והוא פשוט וברור ועיין בס' משפטים ישרים סי' ל"ה:
והנה נודע דדברי הרדב"ז ז"ל המה באו גם להמנהג שנוהגים במצרים שכותבים המוקדם שהוא המוהר בכלל הנדוניא שמכנסת לו וכותבין ודא נדוניא דהנעלת מב"א וכמו שנוהגין פה מתא דמשק יע"א כמ"ש מוהריק"ש ז"ל בס' ע"ל סיע"ז דפמ"ש מרן ואינה נוטלת מש"ב כלום כתב וז"ל ואפי' כתבו לה בתורת נדוניא כמו שנוהגין במצרים במוקדם ובמתנות הרדב"ז סי' תת"ה ובסי' אלף תקע"א כתב דתרתי לא עבדי לה לעגנה ושתחזיר לו המוהר שנתן לה ע"כ. ועיין בס' פועל צדק סי' ד' דכתב דההיא דסי' אלף תקפ"א נר' דהיא ההיא דסי' ר"ה דמיירי במי שלא בא עליה כדרך כ"ה. הנר' מדבריו להדייא. וא"כ גם ההיא דסי' תס"ה ג"ם מיירי עז"ה במי שלא בא עליה דאל"כ דבריו סתראי נינהו. אכן דא עקא דכ"ז הו"ל למוהריק"ש ז"ל לפרש שיחתו ולא לסתום הדברים ואעפ"י שדרכו דרך קצרה. אכן נ"ל דס"ל מר דהרדב"ז מיירי במי שהיה הבעל מוחזק במוהר והיא רוצה להוציא ממנו המוהר שנתן על כיוצא בזה כתב שאינה נוטלת מש"ב כלום ואפי' המוהר שכתב לה בתו' נדוניא. ורמז זה במה שהגיה כל זה עמ"ש מרן ואינה נוטלת מש"ב שלום ולא כתב ומחזרת כל אשר לבעלה. ואפי' שדברי מרן מטין להכא ולהכא ומצד המוהר לא ידענא דעתו מ"מ רמז רמז לנו מוהריק"ש ז"ל, אבל ודאי היכא שהיא מוחזקת במוהר שלה והבעל בא להוציא מידה ס"ל מר כדעת הרדב"ז שלוקחת אותו והולכת לה. וכן מצינו ג"כ להרדב"ז עצמו בח"א סי' רס"ב שכתב שאפי' אשה שלא הכניסה כלום מב"א והבעל עשה לה סך ידוע לכתו' ולא פי' מהו עיקר ומהו תוס' ואמרה מ"ע ותפסה כדי כתו' שורת הדין הוא דשמין כמה ראוי לתת לה מוהר כשאר בני משפחתה וכו' וכותבין לה זה בתו' נדוניא ולגבי זה תועיל התפי' ולא לגבי השאר ע"ש. הרי לך להדייא שהמוהר נוטלת אותו מהבעל אם היא תפוסה וההיא דסי' רס"ב הביאה החבי"ב ז"ל בסי' ע"ז הגה"ט אות ג"ם בלתי שום חולק כנר' דהיא מוסכמת אליבא דכ"ע וא"כ בנ"ד דהאשה היא מוחזקת יכולה לומר קי"ל כהרדב"ז ודעי' עכ"ד ע"ש:
נמ"ל דבגוונא דנ"ד דהבעל תפוס במה שנתן לה ונכלל עם הנדוניא אי"נ מהם כלום. גם לפי האוקמתא שכתב הפוע"ץ ופי' דברי הרדב"ז ומוהריק"ש ז"ל דיש חי' בין אם הבעל תפוס בהם או לא. ברם אי אזלי' בתר דבריו הראשונים שכתב דגם בסי' תת"ה מיירי שלא בא עליה כדרך כ"ה וכנ"ל. אזי אי"צ לתפי' בנ"ד מאחר דכבר הבאנו לעיל בשם הערוה"ש ז"ל דכתב בדעת הרדב"ז ז"ל דביאה באונס לאו שמה ביאה והו"ל כאילו לא בא עליה כלל ואזי אפי' שהיא תפוסה בהם והם כלולים וכתובים עם הנדוניא אי"נ מהם כלום. וכ"ש עכשיו בנ"ד דחשיב לא בא עליה וגם שהוא תפוס בהם בודאי הוא דלדעתו לכל הצדדים אי"נ מהם כלום. ולע"ד דגם המבי"ט ז"ל בח"א סי' רס"ז דבריו הם על אופ"ז דהמוקדם שהוא המוהר כלול וכתוב לה בתו' נדוניא וכמו שנוהגין במצרים וכמו שאנחנו בדמשק יע"א נוהגין בזה ג"כ. דשם נשאל ע"ע המוקדם שנוהגין פה דמשק לתת החתן לכלה קוהח"פ וכותבים אותה בכתו' בנוסח זה והוסיף לה מדיליה תוס' ע"ע כתובתה כך פרחים בתו' מוקדם ובאו לידה והגיעו לידה ולרשותה ואתכללו בנדוניתה וכשכותבין הנדוניא שהכניסה מב"א כוללים בתוכה המוקדם הנז' וכותבין נכללין בהם כך פרחים המוקדמים הנז' אם כופין אותו לפרוע הואיל ואתכלילו בנדוניא ותהיה בו דין הנדוניא ממש או תהיה לו דין תוס' מאחר שכתב והוסיף לה. והשיב דלענין המוקדם אם הוא המורד פשיטא שיתן המוקדם עם הנדוניא ואם היא מורדת אעפ"י שנוטלת כל מה שהכניסה עמה אי"נ המוקדם אעפ"י שהוא בידה דלענין כזה אין המוקדם כדין הנדוניא ושכן מצא תשו' לכמוהר"י בי רב ז"ל לענין יבמה מורדת שאין המוקדם כדין הנדוניא לזה וכיוצא בו ע"ש. והכנה"ג סי' ע"ז הגה"ט אות א' וי"ו הביא דבריו ע"ש. והן אמת דנדון המבי"ט ז"ל דבזמנו כותבין המוקדם בפירוש בתחי' ושוב אח"כ כוללין אותו עם הנדוניא שהכניסה מב"א וע"ז הוא שנשאל אי חשיב בכלל הנדוניא ודינו כדין הנדוניא ממש או מאחר שמפורש בתחי' שכתב והוסיף לה מדיליה וכו' דין תוס' י"ל. משא"כ בזמננו עכשיו הם כוללים הכל בכלל הנדוניא ואין מפרשים בפי' המוקדם בתחי'. וא"כ י"ל דלדעתו ז"ל חשיב דינו כדין הנדונייא. עכ"ז אמינא דדעתו ז"ל דגם לפי זמננו עכשיו לגבי המורדת ס"ל דלא חשיב דינו כדין הנדוניא הגם שכלול המוקדם עם מה שהכניסה מב"א ועל כולם כתוב ודא נדוניא דהנע"ל. דאם איתא דלמנהג שהיו נוהגים דוקא הוא מ"ש הז"ל כן הי"ל לבאר זה בפי' בתשו' שהוא מה"ט מאחר שכתוב בתחי' בתורת תוס' ולא למיסתם ולכתוב דלענין המוקדם יש חילוק בין אם הוא המורד לאם היא המורדת דנלע"ד דס"ל דבכל ענין לגבי המורדת בכל ענין אין דין המוקדם כדין הנדוניא ואפי' שאינו מפו' בתחי' ואפ' דטעמו הוא דבמורדת דהמניעה ממנה אמרי' בזה דמ"ש לה בכתו' בלש"ז ודא נדוניא דהנע"ל וכו' לאו להקנות לה ממש ואפי' אדעתא למשקל ולמיפק ובמרד ובמעל כ"א אמרינן דכתב לה בלש"ז לכבוד דוקא וזה הוא דוקא לגבי אם היא מורדת דהמניעה ממנה ולכן לא תטול כלום מהם גם אם הם כלולים יחד ואינם מפו' בתחי' דזיל בתר טע'. וה' פוע"ץ ז"ל חילק מנדון המבי"ט ז"ל דכותבין המוקדם בתו' תוס' לנדוננו שכותבין המוק' דהיינו המוהר בכלל הנדוניא שמכנסת לו מב"א וכותבין ודא נדוניא דהנע"ל מב"א דבזה המבי"ט ז"ל יודה ונסתייע ממ"ש בשאלה עש"ב. ואנא זעירא מה שכתבתי נלע"ד יותר דס"ל להמבי"ט ז"ל דגם למנהגנו שכלולים יחד ואינם מפורשים בתחי' אין דינם כדין הנדוניא לגבי המורדת וס"ל דאם יתברר מה שנתן הבעל מה שנתן לה מדיליה בתו' מוקדם דהיינו המוהר הם לבעל ואינם בכלל הנדוניא וגם אם היא תפוסה בהם מחזרת אותם לבעל. ובהא פליג עם הרדב"ז ז"ל דאילו לס' הרדב"ז ז"ל אם היא תפוסה במוהר שנתן לה הבעל וכבר בא עליה דנהנה אינה מחזרת לו אותם. ואם הוא תפוס בהם אי"נ מהם כלום וכפי מה שישב דבריו הפוע"ץ ז"ל וכתבנו דבריו לעיל דנר' דזהו הישוב המרווח בדברי הרדב"ז ז"ל. אבל המבי"ט ז"ל ס"ל דגם אם היא תפוסה בהם מחזרת אותם לבעל. וכפי הישוב הנ"ל בדברי הרדב"ז ז"ל יוצא דמ"ש בסי' ר"ה בדבריו שכבר הפסידה אותם וכו' הוא טעות וכצ"ל שכבר הפסיד אותם והיינו לומר שאין כופין אותה לתת מוהר בתוליה כלו' להחזיר לו המוהר שלקחה והיא תפוסה בו דכבר הפסיד אותם הוא ע"י מה שהיא תפוסה בהם וגם הפוע"ץ ז"ל העתיק כן דבריו. וזהו לאפוקי ממ"ש הערוה"ש ז"ל בהעתק דבריו שכבר הפסידה אותם ופי' הדברים כפשטן וכתב עפי"ז דס"ל דשאר המתנות אפי' שכבר הפסידה אותם ואינם בעין חייבת להחזיר ודוקא מעות שנתן לה למוהר שכבר הפסידה אותם הוו כנדוניא ואם המוהר עדין בעין מחזרת אותו וכו' והבאנו דבריו לעיל. דהגם דלפי דבריו הוו סברת הרדב"ז ז"ל וס' המבי"ט ז"ל קרובים זל"ז ולא מפשינן בפלוגתא בין שניהם. משא"כ לפי דברינו ולפי"ד הפוע"ץ ז"ל יוצא דמפשינן בפלוגתא בינייהו. מ"מ האמת יורה דרכו דכדי דלא יקשה לן דברי הרדב"ז אהדדי הישוב היותר נכון בדבריו כמ"ש הפוע"ץ ז"ל וכאשר יראה הרואה:
ועיין במוהריט"ץ ז"ל סי' ר"ץ במנהג המוסתערבים דנוהגים לתת מעות לאבי הכלה ואותו הממון כותבין אותו בנדוניא שקונים מהם כלים וש"ע ומלבושים ושמים אותו בנדוניא דנסתפק אי אמרי' הרי נדוניא שמה ותטול אותן המורדת בטענת מ"ע כשאר הנדוניאות לדעת הרמב"ם ז"ל או"ד כיון דהבעל נתן לה במתנה אע"ג דנתרצה שיכתבו בתו' נדוניא אדעתא למישקל ולמיפק לא יהב לה. אע"ג דכשמתה האשה מחלקים הנדוניא הזאת ביניהם וא"כ ה"נ נימא הכי וכו' הא ליתא משום דהתם לא שייך דלא יהיב לה אדעתא למישקל ולמיפק דהא התם אינה מורדת. אבל הכא דמורדת אמרי' אדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה בעלה. והביא דברי הרמב"ם פי"ד מה"א ודקדק מדבריו דהטוע' מ"ע נוטלת בלאותיה שהכניסה לו דוקא מב"א ולא ממה שנתן לה הבעל הגם שכתבם בכתו' בנדוניא ואחריותן עליו ושקיל וטרי בזה וסו"ד העלה להלכה דבמה שנתן לה הבעל נידון כס' רש"י ז"ל דאם תפסה דוקא זכתה ואם לאו הם ברשות הבעל דכדאי רש"י ז"ל וסי' לסמוך עליו בזה שהוא ספק עש"ב:
ולע"ד דזהו טעמו דהמבי"ט ז"ל דכתב דהמורדת אי"נ המוקדם אפי' שהוא בידה דלענין כזה אין המוקדם כדין הנדוניא ושכן מצא למוהריב"ר ז"ל שאין המוקדם כדין הנדו' לזה. הכונה היא לומר דהגם דנדונו על עיר דמשק דנוהגים לכלול המוהר עם מה שהכניסה מב"א לכתוב ודא נדו' דהנע"ל ולענין חצי השבון נוהגין בו כשאר הנדוניאות ממש. מ"מ אין למדין מדין חה"ש לדין זה דהתם ליכא מרד משא"כ במורדת אמרי' דאדעתא למישקל ולמיפק לא יה"ל ואיהו ס"ל רבותא יותר ממוהריט"ץ ז"ל דאפי' שהוא בידה אי"נ אותו מאחר דאינו מה שהכניסה עמה ממש אלא מה שנתן לה הבעל ונכלל בנדו' כיון דהיא מורדת מוציאין מידה דלדין המורדת לא חשיב כנדו' ול"ד לדין חה"ש. והחק"ל ז"ל בחאה"ע סי' ל"ה פסק בנדו' שכתב לה איהו מדיליה ושוב מרדה וטענה מ"ע דאם לא תפסה ל"מ מיניה יעוש"ב והפוע"ץ שם שקיל וטרי בדבריו בדרך לימוד במה שדימה דינו לדינא דמתיבתא. וגם במ"ש אך מצד אחר נר' דמוציאין מידה שהרי דינא דמתיבתא אינו אלא בטוענת מ"ע בטענה מבוררת למה אינו מקובל וכו' כמ"ש מוהר"ם ושכן נקטו בפשיטות הב"ח וט"ז וב"ש וח"מ ז"ל וכל שאי"ל טענה מבוררת דייני' בה כדין הש"ס במורדת יע"ש והוק"ל עליו דמוהר"ם עצמו מודה היכא דלא נתנה אמתלא אם תפסה ל"מ מינה ע"ש:
נמצא דהמוהר שנתן לה הבעל ונכלל בכלל הנדו' שהכניסה מב"א וכתוב בכתו' ודא נדו' דהנע"ל אם לא תפסה ל"מ מיניה. והגם דאיכא דס"ל דמוציאין ג"כ מידה עכ"ז היכא דהיא תפוסה בו אי"מ מידה דיכו"ל קי"ל כדסל"ה. אבל היכא דלא תפסה אי"מ מיד הבעל וכנ"ל. ונר' דה"ט דרבני אר"ץ יע"א ה"ה כמוהר"א ענתיבי ז"ל וכמוהר"ם לבטון ז"ל ושאר רבנים בעלי ההוראה אשר שם שדנו כמה פעמים עז"ה שכל אחד מהם שיחזיק בשלו אשר הוא מצוי לעת עתה. ואם נתן הבעל המוהר מעות בעין וקנתה בהם נדו' יקח בהם נדו' כמו שקנתה. וכל מה שהוציא בהוצאות חתונה ושאר דברים שאינם נמצאים לעת עתה חלפו הלכו להם כמ"ש הפוע"ץ ז"ל כל זה בתחי' סי' ד' ע"ש. דהגם דבדין חה"ש הם דנים שאפי' לקחה מאחרי הגורן שלא הכניסה עמה כלום והוא שנתן לה המוהר בתו' נדו' וכתב בכתו' ודא נדו' דהנע"ל שנותן לבית אביה חצי הנמצא וכמ"ש בס' מור ואהלות חאה"ע סי' ד' ע"ש דחשיבי הנדו' שנתן לה הבעל כאילו היא הכניסתה עמה ממש וחולקין לחצאין מ"מ לגבי המורדת הם דנים שכ"א יעמוד בשלו וכנ"ל דה"ט דבחה"ש לא יש שם מרד ולא שייך טעמא דאדעתא למישקל ולמיפק משא"כ במורדת אמרי' דאדעתא למישקל ולמיפק לא יה"ל כמ"ש מוהריט"ץ ז"ל דהחה"ש והמורדת לא שוו בשיעורייהו. ועיין שם בהפוע"ץ דלא זיכה להאשה ההיא בנדונו כ"א מכח שהיא היתה תפוסה בנכסים עש"ב. ועיין בס' חכמה ומוסר בקונט' דרך חקך בחקי הנשים אות ע"ח דכתב ראובן נשא אשה ונתן לה מוהר סך מעות וכנסה ואחכ"א מ"ע כתב הרדב"ז בסי' ר"ה שאם בא עליה כדרך כ"ה ואח"ז אמרה מ"ע אין כופין אותה לתת מוהר בתוליה שכבר הפסידה אותם ולא שייך לומר שלא נתן לה ע"מ שתצא דנהי דמועיל טענה זו למה שהוסיף לה אבל למה שנתן לה מוהר לא תועיל ט"ז שהרי נהנה ע"ש. ואנכי העבד כתבתי עליו בתשו' לאה"ע דגם למוהר תועיל ט"ז והבאתי ראיה מתשובת הגאונים ע"ש וגם הרדב"ז לא אמרה אלא שאי"מ מידה אבל אם הם בחזקת הבעל מודה שאינו חייב להחזיר. עיין אהלי יעקב סי' כ"א מ"ש בשם הרדב"ז ועיין הרדב"ז ח"א סי' תע"ח ורס"ב ושס"ד ועיין תשו' מוהריט"ץ שהניח הדבר בספק יעו"ש עכ"ד ז"ל. הרי דהרב ז"ל פליג עליו דמועיל ט"ז אף למה שהיא תפוסה ושגם הרדב"ז מודה באם הם בחזקת הבעל שאינו חייב להחזיר ושם באות מ"ב הביא מ"ש הרדב"ז בסי' רס"ב דכשלא יש לה טענה כלל כל המתנות חוזרות אפי' אותם שנתן לה הבעל בשביל שראה אותה דע"מ למישקל ולמיפק לא יה"ל ע"ש. דמהאמור נר' דמכ"ש בנ"ד דליכא טענה וגם שהבעל הוא תפוס בהם דגם הרדב"ז ז"ל מודה שאינו חייב להחזיר לה כלום. אשר מזה ת'ם אני במה שהובא בס' פוע"ץ בסי' ה' בשם ה"ה כמוהר"י ענתיבי ז"ל דכתב וז"ל והנה לדידן שאפי' מה שנותן הבעל מוקדם יוכלל בלשון הנדו' וכותבין ודא נדו' דהנע"ל וכו' הא ודאי הכל מוציאין ממנו והם שלה כנדו' והו"ל כמתנה גמורה וכו' והם נצ"ב דידה וכמ"ש הח' הפוסק וכו' וז"פ וברור אצלי דהוי נדוניתה ממש ככתוב בכתו' ודא נדו' דהנע"ל וכו' וזכתה בו ומוציאין אותי או כנגדו מיד הבעל ונותנים לה דזכתה בו מאז והוי דידה ממש וז"פ לע"ד וכמ"ש הח' הפו' נר"ו ויפה דן עכ"ל. דאחר המחי"ר הם דברים תמוהים מאחר דאף הוא ראה וידע מ"ש הפוס' ז"ל על המוקדם שנכלל בלשון הנדו' וכותבין אותו על שמה שהכניסה עמה עכ"ז לגבי המורדת לא חשיב כנכסי נדו' ממש וחלוק הוא מדין חה"ש וכנ"ל. איך פה קדוש יאמר כן ופסקיה לדינא בסכינא חריפא להעדיף כחה של אשה משל איש לומר דה"ה שלה כנדו' ומוציאין מיד הבעל אתמהא? וכבר מודעת זאת דגדול כח המוחזק לומר קי"ל ובפרט בד"ז דנרצאו כמה רבנים אשלי רברבי דהעדיפו כחו ש"ב וכנ"ל דמטע"ז מע' רבני אר"ץ ז"ל היו דנים בהמוקדם שנכלל בכלל הנדו' וכותבין ודא נדו' דהנע"ל בהמורדת אין דנים בו כדין נדוניתה ממש אלא שכל אחד יהיה עומד במה שהוא תפוס בידו וכנז"ל. ועוק"ל במאי דאזיל וסמיך ע"ד הח' הפוסק שכ"כ אחת ושתים וכמ"ש הח' הפו' נר"ו. והרואה יראה דבדבריו של הח' הפוסק לא העדיף כח האשה כ"א מחמת שהיא היתה תפוסה וגדול כח המוחזק לומר קי"ל הא לא"ה עדיף כחו של איש מדאיתתא וכאשר מבואר שם כן בדבריו באופן שדברים אלו שהועתקו בשם מוהרי"ע ז"ל לע"ד הם תמוהים ולדידי הם צ"ע:
שוב אחז"ר נזדמנו לידי כתבי ידה"ק ממש של כמוהרי"ע ז"ל בספרו כ"י ושם ראיתי דבתשו' שהשיב לה' כמוהר"א דיין ז"ל לא נזכר שם כלל מענין זה של המוהר שכוללין אותו וכותבין ודא נדו' דהנע"ל וכו' כ"א שכתוב שם מענין שהיית יב"ח וגם מענין אם אינה צריכה לתת אמתלא לפי"ד הרמב"ם ומרן ז"ל. ואדרבא מצאתי ראיתי בפסק אחר בפי' שם ביבם שיש לו אשה ובנים גדולים ונשואים ועמדה אשתו מלדת מזה זמן ט"ו שנים ונפלה יבמתו לפניו והוא רוצה ליבם והיבמה אינה רוצה כ"א לחלוץ. דהאריך שם בראיות דהדין עמו ליבם ואם תמאן דין מורדת יש לה. וסיים וז"ל דהיבמה הכניסה לבעלה שני אלפים חלק ירושה מאביה דוקא והוא עשה לה סך גדול בכתו' והמנהג פה כותבים על סכום הכתו' שיתפשרו עליו בכתובות דמשק כולם כותבים ודא נדו' דהנע"ל ב' והוסיף לה א' נמצא סך הכל בין נדו' ותוס' ג' כך כותבים אפי' דהיא לא הוציאה עמה כלום כותבים על ב' שלישים היא הוציאתם לו והוא הוסיף לה שליש ג"כ זהו מנהג דמשק שנהגו מימי קדם שלא לחלק בלשון הכתובות. וא"כ יש להסתפק במורדת או בכל מקום דקי"ל דנוטלת מה שהכניסה לו אם זכתה במ"ש לה בכתו' ודא נדו' דהנע"ל הו"ל שלה ממש ומקודם נתונים לה והכניסתם היא לו קרינן ביה כמנהג העיר שהבעל נותן מוקדם לכלה או לאביה לפרנס עצמה וכל הבגדים והתכשיטין שמין אותם קודם הנישואין וכותבין דא נדו' דהנע"ל סך כו"כ והוסיף לה בתו' תוס' שליש מלבד זוזי מאתן וא"כ אלו נקראים נכסי נדוניתה. או נימא מסתברא דאדעתא דהכי לא כתב לה דהוו שלה דכ"ע ידעי לה שלא הכניסה כלום לפעמים ואפי"ה כותבים לה ודא וכו' וא"כ הכל נקרא כדין תוס' ממש ואי"נ אלא אשר הכניסה ממש מדידה או מדבית אביה ממש וזה הצד נר' יותר לע"ד מדברי הפוס' דאדעתא למיסב ולמיפק ל"כ לה. ואם היבמה גנבה והחזיקה במט' כשי' כתו' ותפסה וכו' נ"ל להוציא מהיבמה כל מה שתפסה יצא ממנה בע"כ ויהיו ביד שליש. ואם תעמוד במרדה שלא להתייבם אי מצי למיקם בסיפוקייהו לדון אותה כדין מורדת לאבד כתו' וכל המוסף בכתו' מה שלא הכניסה היא אותה ממש כדין תוס' דיינינן ליה זהו דעתי להל' עכ"ל. והפסק זה הנה הוא היה בזמן ה"ה ראש"ל כמוהר"ם סוזין ז"ל ויש ביניהם אריכות בדין אי מי"ק או מח"ה ונר' וכן מוכח שזה היה בסוף ימיו. וא"כ הרי ברור שדעתו ז"ל לפסק הלכה למנהגנו שכותבים ודא וכו' שחשיב כדין תוס' ואי"ל אלא מה שהכניסה עמה מב"א ממש דוקא. והפסק הנ"ל מועתק בכתיבת ידו ממש בספריו כ"י בשנים וג' מקומות. וא"כ בודאי מ"ש בס' פוע"ץ על שמו או שנאמר שכ"כ בתחילת ימיו ושוב בסוף ימיו חזר בו לדינא הלכה למעשה או שהיא הגהה מבחוץ והכניסוה בתוך דבריו על שמו והיא דחויה וכנ"ל:
ואמת אגיד דזה ימים מקדם אנכי הצעיר נשאלתי מעי"ת בירות יע"א באיש שהיה נשוי עם אשה והיא הכניסה נדו' עמה מב"א דבר מועט והוא נתן לה בתו' נקד'י על חד עשר וכתב הכל על שמה בכתו' בלשון ודא נדו' דהנע"ל וכו'. והם כותבים בכתו' והירושה כמנהג א"י החדש המחודש הנהוג היום. והם נוהגים עפ"י ההסכמה המובאה בס' חוט המשולש סי' כ"ב. ואח"כ הבעל נלב"ע וחלי"ש ולא יש בעזבינו אפי' שיעור כדי כתובתה והאשה רצתה ליקח כל נכסי עזבונו לגבות את כתו' והיתומים שי"ל מאשתו הראשונה רוצים לחלוק בהנכסים, ובאותו פרק כתבתי בזה יען דכפי ההסכמה הנ"ל הנדו' שהכניסה עמה היא נוטלת מקודם לעצמה ושוב אח"כ חולקת בשאר הנכסים עם היתו' בשוה. א"כ מאחר שכתוב בכתו' ודא נדו' וכו' כל מה שנתן לה חשיבי כנכסים שהכניסה עמה דאמרי' דנתן לה אותם במתנה והרי הם נדוניתה ממש מאחר שכתב הכל על שמה דהיא הנע"ל וסמוכות שלי ע"ד הרדב"ז ז"ל וסי' דסברי הכי והבאתי ג"כ מ"ש בס' בני בנימין ח"א סי' ל"ה ול"ו דברי הנהו תרי אשלי רברבי להבדיל בין החיים ובין המתים מע' ראש"ל ה"ה כמוהר"ר יש"א ברכה יצ"ו וה"ה כמוהר"א אשכנזי ז"ל דסברי מרנן דדין הנקד'י כדין הנדו' שהכניסה עמה מב"א ממש ע"ש ומה שנלע"ד כתבתי כפי אשר השיגה ידיעתי. ויען כי מציון תצא תורה הלכה וה'ן מורין וע"פ יקום דבר נשלחו דברי לעיה"ק ירושלם תובב"א אם יעלו ויראו וירצו לפני מע' הרבנים יצ"ו אשר שם ומע' ראב"ד מקודש ה"ה כמוהר"ר רפאל יצחק ישראל יצ"ו שדי נרגא בזה וכתב וז"ל ומ"ש דמה שנתן לה הבעל ונכתב ודא נדו' דהנע"ל חשיב נדו' והביא דבריהם דרבנן דחייב לשלם לה דההוא נקרא נדו' אנא דאמרי מלבד דיש מחלוקת בזה אם כתב מפני הכבוד דכן יש שכותבין בשביל יקרא וכו' ולא נתחייב כדי לשלם וציין ע"ד ה' משר"א ח"ב סי' י"ג. וגם בהסכמת מ"מ ראש"ל ה"ה כמוהר"ר רפאל מאיר פאניזיל ז"ל כתב וז"ל ואם באנו לדין דמה שנתן לה הבעל ונכתב ודא נדו' וכו' דחשיב נדו' וחייב לשלם לה כמ"ש ה' השואל נר"ו יד הדוחה נטויה לדחות דעיקר ד"ז הוא במחלוקת בין הפוס' דאי"ל דכתב זה מפני הכבוד וכו' ולא נתחייב כדי לשלם ע"כ. אלו דב"ק שבאו בגלילי כתב ידה"ק. אשר מזה אתה דן במכ"ש וק"ו לדין המורדת דבודאי דסברי מרנן כיון דאיכא פלוגתא י"ל דכתב זה מפני הכבוד דוקא ולא כדי למישקל ולמיפק וכיון שכן גדול כח המוחזק והוא ברור:
עוד דן אנכי בטענת מ"ע אי בעיא לתת אמתלא לדבריה טענה מבוררת למה אינו מקובל עליה יען שאינו הולך בדרך ישר או שהוא מכלה ממונו. או אי"צ לתת אמתלא לדבריה כלל. הנה הרמב"ם ז"ל ס"ל דל"ב אמתלא וכ' ה' פרי צדיק סי' ב' דגם מרן ז"ל דהעתיק דברי הרמב"ם ולא הזכיר אמתלא ס"ל כוותיה. גם הרי"ף ז"ל לדינא דמתיבתא כן ס"ל והרשב"א במיוחסות סי' קל"ח ובח"א סי' תת"ס ותקע"ב. כן ס"ל דל"ב אמתלא. ועיין בזה בס' פוע"ץ שם דהוק"ל דברי הרשב"א שהביאם מרן בב"י דכתב דהאשה אינה נאמנת במה שאמרה עד שנכיר מתוך דבריה שהוא מאוס בעיניה וכתב מרן דזה מסכים לדברי מוהר"ם ז"ל. וה' פרי צדיק כתב דמ"ש אינה נאמנת וכו' היינו דלא די במה שאמרה מ"ע כ"א עד שנכיר מתוך דבריה שהטענה שלה היא אמת שהוא מ"ע ואינה מלומדת לומר כך אבל אה"נ דלא בעייא אמתלא למה הוא מ"ע. ומ"ש מרן בב"י ע"ד הרשב"א דזה מסכים לדברי מוהר"ם היא קודם שראה תשו' זו שהביא הג"מ זת"ד יעוש"ב. וסה"ב קודם ראותי דברי הפ"צ כן פי' אני בעוניי בדברי הרשב"א ומ"ש מרן דזה מסכים לדברי מוהר"ם היינו לומר דבעי' שלא יהיה לימוד וערמה בדבר אלא שתהיה הטענה אמת שהוא מ"ע כמ"ש מוהר"ם ז"ל דצריך שלא יהיה ערמה בדבר ושיש להחרים ע"ז. אבל אה"נ דלדעת הרשב"א אי"צ טעם ואמתלא למה הוא מ"ע אבל לדעת מוהר"ם בעי טעם ואמתלא למה הוא מ"ע. וכפי"ז אין אנחנו צריכין למ"ש הפ"צ דזהו קודם ראותו תשו' שהביא הג"מ דזהו מהדוחק לומר כן בדברי מרן וכבר הפוע"ץ ז"ל שם הק' ע"ד אלו ע"ש. ועיין עו"ש דהוק"ל ע"ד הרשב"א דבסי' תת"ס פסק כדינא דמתיבתא דנותן לה אפי' מה שנאבד ממנה ואילו במיוחסות סי' קל"ח כתב דדוקא שהם קיימים ותפסה אותם נוטלתן אבל אם נאבדו לא והוו דבריו סתראי נינהו. והוצרך לישב דברי מרן ממ"ש ע"ד הרשב"א וזה מסכים וכו' שהם היפך מ"ש מקודם וציין ע"ד הרשב"א שבסי' קל"ח ותת"ס וגם ישב הרשב"א אהדדי. והוא דאם באה האשה בטענת מ"ע והיא תפוסה בנדוניתה אי"צ טעם למה. ואם לא תפסה אותה ל"מ מהבעל ויהב"ל. ואם באה להוציא נדוניתה מהבעל וגם מה שבלה ואבד ממנה אזי צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה למה הוא מ"ע. דדוקא כשהיא רוצה להחזיק במה שבידה מנכסי נדו' ואינה רוצה להוציא מיד הבעל אזי אי"צ אמתלא לדבריה ואין קונסים אותה לקחת מידה אלא מה שתפסה מנדו' ל"מ מינה. והרשב"א בסי' תת"ס מיירי כשבאה להוציא נדו' מיד בעלה. אבל בסי' קל"ח מיירי שהיא תפוסה בנדו' לכן אי"צ לתת אמתלא להחזיק מה שבידה. והתשו' שהביאה מרן שצריכה לתת אמתלא מיירי בבאה להוציא נדו' מיד בעלה. ומזה הוציא לנדונו שהאשה ההיא היתה תפוסה אי"צ לתת אמתלא וזכתה בנכסי נדו' עש"ב. ותם אני ע"ד דהוא מקודם הבי"ד הרשב"א שבסי' תת"ס והכריח מדבריו דס"ל דאי"צ לתת אמתלא דאם איתא איך אפשר למרוד הרי ב"ד יראו שיש ערמה בדבר א"ו נר' דס"ל דאי"צ לתת אמתלא לדבריה ושכ"כ בסי' תקע"ב וכו' ואיך קאמר עכשיו בסוף דההיא שבסי' תת"ס מיירי שבאה להוציא נדו' מיד בעלה ושלכן היא צריכה אמתלא אתמהה ל וי"ל בדוחק דישובו הוא אליביה דמרן ז"ל דנר' דסבר דההיא שבסי' תת"ס בעיא אמתלא ע"ז הוא שמיישב דבריו דהיא מיירי בבאה להוציא וכו' גם שהוא נגד מה שהכריח בדברי הרשב"א מקודם. דעפ"י ישובו בדברי הרשב"א ז"ל ובמ"ש מרן ז"ל על דבריו יוצא דסבר מרן הב"י ז"ל בדעתו דיש הפרש בין אם היא תפוסה בנדו' דבאה להחזיק במה שבידה דל"ב אמתלא להיכא דאם באה להוציא מיד הבעל דאז בעיא אמתלא. נוכל לומר דגם מרן בש"ע סל"ה לדינא ומ"ש ותטול בלאותיה הקיימים היינו בנתנה אמתלא לדבריה דאז מוציאה מיד הבעל. אבל אם לא נתנה אמתלא אי"נ כלום מבלאותיה שהם תח"י הבעל ובזה יהיו דבריו בש"ע מוסכמים עם דבריו שבב"י במ"ש ע"ד הרשב"א ז"ל. וא"ש דברי הב"ש ז"ל דעמ"ש מרן סו"ס ע"ז ארוסה שאינה רוצה לינשא בטענת מ"ע אין אביה חייב ליתן לו מה שפסק ליתן לו בנדו'. כתב הוא ז"ל והוב"ד בבאה"ט סקל"ז הנה אם היא מבררת הטענה פשיטא דאין אביה חייב דלא גרע מנשואה דמוציאין מיד הבעל נצ"ב מכ"ש דאין חייב ליתן לו אלא צ"ל דאיירי דא"י לברור הטענה. אז בנשואה אם תפסה אי"מ מידה ותפיסת אביה ל"מ וכאן שעדין ביד אביה אין אביה חייב ליתן לו. וה"ה אם היא נשואה והנדו' ביד אביה עדין דאי"ח ליתן לו ע"ש. דלכאורה דבריו תמוהים במ"ש ע"ד מרן דאיירי דא"י לברור הטענה דאז בנשואה אם תפסה אי"מ מידה וכו' שהרי בסע"ב בנשואה בטענת מ"ע כתב מרן דתטול בלאותיה הקיימים. אכן עפ"י חילוקו הנ"ל א"ש דבנשואה בטענת מ"ע ואינה טענתה מבוררת אם תפסה אי"מ מידה ותפיסת אביה לא מהנייא ואם היא מבוררת מוציאין מיד הבעל נצ"ב. אבל בארוסה שעדין הם ביד אביה אי"ח אביה ליתן לו. וע"ש בהפוע"ץ ז"ל דהביא דברי מור"ם ז"ל דכתב וי"א דכ"ז מיירי באינה נותנת אמתלא לדבריה למה הוא מ"ע אבל בנותנת אמתלא וכו' אז דיינינן לה כדינא דמתיבתא. והח"מ והב"ש ז"ל כתבו דזה קאי עמ"ש בס"ב ע"ש. ודקדק הוא ז"ל דהיאך אפשר זה שהרי בס"ב מבואר בדברי מרן שהיא מוציאה ממנו כל בלאו' ואם אינה נותנת אמתלא אי"נ כלום אלא דוקא אם תפסה וי"ל היינו למ"ש הוא עצמו בס"ב וי"א דאף בנצ"ב אי"נ אלא דוקא אם תפסה וע"ז הגיה הכא וי"א עכ"ד. ויש ט"ס הניכר בדבריו כיעו"ש. והנה ישובו זה דקאי ע"ד מורם עצמו במ"ש בס"ב א"ש ע"ד הח"מ והב"ש דכתבו דדברי מור"ם ז"ל אלו קאי עמ"ש בס"ב. ברם מה נענה אנן לדברי הבאה"ט בשם הח"מ דכתב ע"ד מרן ז"ל עצמו כדברים האלו ומוכר"ל לחילוק הנ"ל בדברי מרן וכאמור. ונר' דהפוע"ץ ז"ל לא שלטו מאו"ע בדברי הח"מ שהמה באו ע"ד מרן ז"ל עצמו וישובו הנ"ל לא יכון ע"ד הח"מ. ובהכרח לומר כהחילוק הנ"ל בדברי מרן ז"ל:
גם מוהרשד"ם ז"ל חיו"ד סי' ק"ם כתב שם דבטוענת מ"ע צריכה שתתן אמתלא וטענה הנראית לעין למה הוא מ"ע. אבל האומרת מ"ע בלא טענה אינו חייב לה לא מזונות ולא כתו' ולא אפי' מה שהכניסה לו ואפי' איתיה בעיניה ושמסכימים לזה הרא"ש והטור בנו ז"ל ע"ש. גם מוהר"מ אלשיך ז"ל סי' ח' כ' דאם אינה נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית למה הוא מ"ע הפסידה אפי' מה שהכניסה לו ואפי' אם איתיה בעיניה אם לא תפסה אותן למזונותיה וכמ"ש ההגהות בשם התוס' והר"מ ז"ל והביא לשון זה הרב"י ז"ל וכתב עליו שכ"כ המרדכי והרא"ש בשם הר"מ ז"ל וכתבו רבי' בסי' זה לקמן ע"כ זת"ד ז"ל ע"ש. ברם ק"ל במ"ש אם לא תפסה אותן למזו' דתיבת למזו' דחיק לה עלמא דאפי' שתפסה אותן לכתו' הם שלה דאפי' שלא נתנה אמתלא וטענה לדבריה למה הוא מ"ע לא גרעא מדינא דבעי"ל ומצ"ל דכתב מרן ז"ל דכל מה שתפסה מנדו' הם שלה. והוא תלמידו של מרן ז"ל כמ"ש החיד"א ז"ל בשה"ג ח"א מער' יו"ד אונ"ג וצריך לילך בתר פסקיו. ועיין בכנה"ג הגה"ט או"ט ויו"ד מ"ש על דבריו ודברי המבי"ט ח"א סי' שמ"ד:
נמצא דדין זה אי בעיא אמתלא לדבריה למה מ"ע כדי להוציא מתח"י הבעל בדעת מרן בפלוגתא מיתנייא דלדעת הפרי צדיק ז"ל ל"ב אמתלא ועיין בס' משכה"ר מער' מ' אות רכ"ט דכתב דמ"ש מרן בס"ב דניטלת בלאותיה הקיימים. הוא אפי' לא תפסה אותם ודייק כן ג"כ מדברי מורם במ"ש ע"ד מרן וי"א דאפי' בנצ"ב אי"נ אלא מה שתפסה. ושכן מטים דברי הרשב"ש ז"ל וכן היה דן אביו ז"ל ושכן העלה ה' פ"צ ז"ל בסי' ב' ואעפ"י שאינה נותנת אמתלא לדבריה נוטלת אותם מיד הבעל דלהרמב"ם ומרן והרשב"ץ והרשב"ש ז"ל סל"ה דאי"צ שום אמתלא ע"ש. והבי"ד ה' אזן אהרן ז"ל מער' מ' אוכ"ט. ברם כפי"ד הפוע"ץ ז"ל אי באה להוציא מתח"י הבעל בעייא אמתלא לפי"ד מרן ז"ל וכנז"ל. א"כ עדין כחו של בעל גדול אם הוא תפוס לומר קי"ל כמ"ד דסבר מרן דלהוציא בעייא אמתלא מאחר שכן ס"ל להפוע"ץ ז"ל ויש סמך לדבריו מדברי הב"ש וכנז"ל. שעפי"ה יוצא לנ"ד דליכא טעם ואמתלא לדבריה למה מ"ע חזר דינה לדין מורדת דבעי"ל ומצ"ל דפסק מרן ז"ל שם בסע"ג דנכסים שהכניסה לו ובלאותיה הקיימים אם תפסה אי"מ מידה ואם לא תפסה אין נותנין לה. ומאחר שאינה תופסת בנ"ד גם מה שהכניסה עמה ממש אין נותנין לה. וגם מה שלקח הבעל ת"ק גרוש מעיקר מה שנתחייבה היא להכניס עמה סך שני אלפים ות"ק גרוש כדי שאח"כ יהיה נותנם ולצרפם עם מה שנתחייב הוא לתת אותם משכנתא גם אלו אין יכולת בידינו מצד הדין להוציאם מידו עיין בס' משכה"ר סי' רכ"ט והבי"ד ה' אזן אהרן שם. ובפרט כפי מש"ל דהביאה שבא עליה לא חשיבא ביאה וכאילו לא בא עליה כלל וכאילו מרדה בה מן האירוסין דמתחייבת בהוצאות שהוציא לצורכי החופה כמ"ש המשכה"ר בסי' רי"ט ע"ש. ועכ"ז לא מלאני לבי להוציא הבת בידים רקניות מכל וכל אף שהדין הוא עם הבעל לזכות בכולם מאחר שהוא תפוס וכאמור. מ"מ אמרתי לפשר בניהם עצה"ט בהנכסים שהכניסה עמה ממש והת"ק גרוש המדודים הנ"ל. וכן מצד הנקד'י של הבעל אין ליתן ממנו כלום. ומצד הכתובה אין לה כלום מצד הדין ומה גם שהיא מחלה לבעלה בפה מלא בפני הב"ד ובפני ת"ח אחרים כמה פעמים ואפי' באשה דעלמא שאינה מורדת אם מחלה כתו' כתב מרן בש"ע סי' ק"ה ס"ה דאי"צ לא קנין ולא עדים וכו' וכתב באזן אהרן שם או"מ דמשמע מדבריו דגם כתיבה אי"צ ומהני מחילה בע"פ. אבל מדבריו בסי' ס"ו ס"ט משמע דצריך כתיבה ובס"ג דקדק רמ"א וכתב תיבת ודוקא שכתבה לו וכו' נר' דדוקא ע"י כתיבה ובע"פ אינו מועיל וי"ל על רמ"א שלא הגיה כאן בסי' ק"ה ועיין ב"ש סק"ט מה שרצה לחלק דדוקא אם מגרשה מהני מחילה בע"פ אבל אם יושבת תחתיו צריך כתיבה עכ"ד. גם שם באות ט"ל כתב מחילה אי"צ קנין ש"ע סי"ב ס"ח ואפי' תפס שטר או משכון בידו כן הסכמת רבני האח' בדעת מרן עיין משכה"ר דקע"ה עב"ג ועיין ערה"ש אה"ע סי' ק"ה. וגם באות מ"א בענין כתו' לבעלה ונוקטת שט"כ בידה או משכון ציין לערה"ש שם. אם מצד שבתחילה היא אמרה כמה פעמים בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד דהוא מ"ע ורצונה שיגרשנה בגט בלא שום דבר כו"ע. והן עתה גם שהיא עדין עומדת במרדה ואומרת מ"ע אבל ע"י למוד אחרים חזרה בה מלקבל הגט והיא משתמטת עד שירצה אותה הבעל ברצי כסף אי מהנייא חזרתה וא"י לגרשה בע"כ או"ד לאו כ"כ לחזור בה ויכול לגרשה בע"כ. עיין בס' משאת משה חאה"ע סי' כ"ג במי שנשבע לאשתו שלא יעבור מכנגד פניה בים או ביבשה ונתנה לו רשות לעבור ושוב חזרה בה דהאריך בראיות דמהנייא חזרתה ע"ש וה' שערי רחמים בחאה"ע סי' ט"ז עמד על ראיותיו ודחאם ושיש לומר דמהנייא מחילתה וחילק מדנפשיה אליביה דמוהרי"ו ז"ל דהיכא דהוא בדה האיסור כזה שנשבע שלא יגרשנה בע"כ אפש"ל דפקע בדברים וששוב מצא כן בפ"מ ח"ג סי' י"ט וגם שם הק' ע"ד המ"מ ז"ל דדבריו סותרים. זא"ז מ"ש בסי' כ"ג למ"ש בסי' ז' עש"ב. ולע"ד דבנ"ד מכ"ש די"ל דמחילתה מהנייא בדברים מאחר דאעיקרא מעיקר הדין רבו הפוס' המתירים לגרשה בע"כ גם בלא מחילתה מכ"ש היכא דמחלה בפי' דשוב אין חזרתה מהנייא דאי לא"ה הו"ל נקטיה בכובסיה כי היכי דלישבקיה לגלימיה ומה הועילו חכמים בתקנתם:
ויש להעיר ע"ד השע"ר ז"ל בנדונו שם שאחד אנס בת ישראל ומחלה לו דנסתפק אי מהנייא מחילתה בדברים בעלמא או לא והאריך בזה כיעו"ש. מדוע לא הביא מ"ש בש"ס בענין אונס דאי אמרה ל"ב ליה מי לא מיעקר הלאו דלא יוכל לשלחה וכו' דמפשט הדברים נר' דגם בדברים בעלמא מהנייא מחילתה. ואולי י"ל דההיא מיירי דאיכא קנין בדבר או דעדין היא עומדת בדבורה במחילתה ולא חזרה בה מהמחי' וצריך לעמוד ולראות בשורש דברי הג' והפוס' ז"ל וכעת אין הפנאי מסכים. ומ"מ הי"ל להרב להביא דברי הש"ס הנ"ל ולבאר בזה:
עוד יש לנו לבאר מצד השבועה שנשבע הבעל שלא ישא אא"ע ושלא יגרשנה בע"כ. הנה כבר נודע דדב"ז הובא בס' ש"ץ ראש' ואח' ז"ל ורובם הם מתירים וליכא חומר שבו' עליו. עיין בהמבי"ט ח"א סי' שמ"ד ומוהריב"ל ח"ב סי' כ"ב ומוהרשד"ם חיו"ד סי' ק"מ וחאה"ע סי' ק"ך והרדב"ז ח"א סי' ת"ש ותשל"ד ובכמה מקומות ומוהר"מ מינץ סי' ק"ד ופני משה ח"ג סי' י"ט ופרמ"א ח"ב סי' ס"ו ומשאת משה חיו"ד סי' ט"ו ובני אברהם חח"מ סי' ט"ו ומוהראנ"ח ח"א סי' מ"א ומים רבים חאה"ע סי' דה"ו ואהל יצחק כהן חאה"ע סי' ז' ובהשמטות ד"ג מ"ש על מ"ז הון רב. ושמן המשחה סי' פ"ג הביא ג"כ בשם הר"ן מ"ש בתשו' דבטענת מ"ע אם תובעת כתו' ג"כ ורוצה להתגרש דינה כדין בע"ל ומצ"ל ושכן ס"ל להרבה פוס' ג"כ ע"ש. ואי"צ להאריך בזה פקח עיניך וראה בסש"ץ ראשו' ואח' ז"ל:
ברם יש לדעת מהא דמספק"ל למוהראנ"ח ז"ל בח"ב סי"כ אי גם בשעובר ע"ש בקו"ע אמרי' אדל"נ או"ד בשוא"ת אמרי' כן ולא בקו"ע וראיתי לה' משאת משה בחיו"ד סי' ט' הביא דברי מוהראנ"ח והק' עליו דבנדון הרא"ש דהמירה אחות המשו' קו"ע היא שישא לזו ולא לאחרת, וגם הרשב"א התיר למי שהוחזק חתנו למצחק דמעבירין אותה הימנו ונותנה לרעהו. ואבוהון דכולהו ההיא דקונם אשתי שגנבה את כיסי ונמצאת שלא גנבה ותרגמוה המפ' אע"ג דלא פי' הוי נדר בטעות דאדל"נ מעיקרא ומותר ליהנות ממנה דבתולה בדבר הוי ושרי ליה וקא מתהני מינה דידה אע"ג דעיקר נדרו הוי שלא יהנה ממנה וקו"ע הוא לגבה כללא דמילתא הוא דהן כל אלה קו"ע וכו' ולפי קצורי הדבר ברור דלא שנא עכ"ד ות'ם אני במה שהביא ראיה מההיא דקונם אשתי דהתם הוא פי' שנדר על אשתו שלא תהנה ממנו מחמת דסבר שגנבה כיסו וכיון דאיגלאי שלא גנבה הוי נדרי שגגות דאינו נדר מעיקרא ולא חל כלל וכיון דלגבי דידיה לא הוי נדר איהי מציא ליהנות ממנו. ולגבי הבעל שהוא הנודר לא הוי חשיב קו"ע כ"א לגבי דידיה חשיב נדרי שגגות וממילא איהי מציא אתיא ליהנות ממנו. ומדבריו ז"ל נראה שמפרש שהוא אסר ע"ע מליהנות ממנה שכן מדויק בלשונו בכמה פעמים ומהתימה עליו דאין פי' הכי אלא דנדר עליה שלא תהנה היא ממנו. וא"כ ל"ק ול"מ מהתם וכנ"ל. ועוד גם לפי פי' משא"כ האמת עכ"ז אינו דומה ההיא דקונם אשתי לנדונו דההיא הויא שבו' לתועלת חבירו ולדעת חבירו משא"כ בההיא דקונם וכו' ויש חילוק ביניהם ודבריו לי צ"י:
שו"ר לה' שערי רחמים בחאה"ע סי' א' דהביא דבריו והק' עליו על שתי הראיות שהביא מהרא"ש ומהרשב"א ז"ל ולא העיר עליו כלל בהראיה שהביא מההיא דקונם אשתי ואתמהא דקשה על פי' ואין ראיה ממנה לע"ד וכאמור. ועיין עו"ש בשע"ר דהאריך בספק מוהראנ"ח ז"ל ובמ"ש הפוס' ע"ד ואסו"ד כתב וז"ל איך שיהיה זאת תורת העולה דלעבור ע"ש בקו"ע מכח האומדנא דלאו עד"כ נשבע רבו המתירים ה"ה התוס' בנזיר והי"מ שהביא הריטב"א מוהריב"ל ומוהרשד"ם ומוהראנ"ת והפ"מ והפמ"א וסוגיא דפ' הגוזל דייקא כוותייהו. גם החק"ל הגם שהביא דברי הריטב"א והנמק"י וכתב דצד ההיתר שמצאנו בשבו' זו אינו מספיק עכ"ז אסוף דינא סמך להתיר כרבני האח' המתירים בקו"ע ועיין להרב שמן המשחה סי' ע"א וי"ל הרבה בדבריו ועיין ג"כ לה' דרך עץ החיים בתשו' סי' ג' דהביא הך דהריטב"א והנמק"י ועכ"ז פסק בנדונו להתיר ועיין מער"ל ח"ב דנ"ב עכ"ד. גם ה' בית אהרן קריספין ז"ל לחאה"ע מער' אלף אות י"א הביא ספק מוהראנ"ח ז"ל ומ"ש עליו הפרמ"א ומה שיישב החק"ל יו"ד סי' רל"ח לקושיתו דבאונס הנולד אח"כ יודו כ"ע דאין להתיר בקו"ע והק' עליו מתשו' הרשב"א שהביאה מוהריק"ו סוף שורש ק"א באשה שנשתטית אשתו שהתיר לו ליש"א אחרת גם שהיא בקו"ע וכו' ושוב יצא לחלק בהשבועה דמשביעין החתן בעת החופה דאיסורו קיל גם להריטב"א והנמק"י מצי טעין אדל"נ והגם שנאמר דאינהו ס"ל דגם בנדון כזה ס"ל דבקו"ע לא מצי טעין אדל"נ מ"מ רבו המתירים וכו' עש"ב. גם מע' ה"ה כמוהר"י אב"א יצ"ו הגם דבס' פני יצחק ח"א סי' ט"ו הביא ספק מוהראנ"ח ומ"ש החק"ל ובנו מהרד"ח ז"ל מ"ש בס"ה נדי"ל ח"א דקנ"ו והסכים הוא יצ"ו לדינא דאי"ל לעבור ע"ש בקו"ע כיעו"ש. הן עתה נד"מ ס' פנ"י ח"ו ושם בסי' ד' חזר מסברתו בפה מלא אחר ראותו דברי רבני האח' ס' שער אשר למוהרא"ק ז"ל בחאה"ע סי' ב' דכתב דאין לפקפק ממ"ש מוהראנ"ח דרבים לוחמים עליו וסברי גם בקו"ע ושגם מוהראנ"ח גופיה לא עמד טעמו בו והדר מר ביה משמעתיה וכו' ודברי הריטב"א והנמק"י שהביא החק"ל הם בנדרי אונסין דוקא. וגם בזכרונותיו או"ב כת' שס' מוהראנ"ח היא היפך דעת כל הפוס' ע"ש וגם מוהר"ש ארדיטי ז"ל בס' דברי שמואל באה"ע סו"ס ו' הביא דברי מוהרא"ק ז"ל וסמך שתי ידיו עליו ושכ"כ החס"ל אה"ע סי' ד'. לכן גם הוא יצ"ו חזר בו מסברתו הראשונה והסכים לדינא כרבני האח' רוב הפוס' ז"ל דס"ל דגם בקו"ע אמרי' אדל"נ ודלא כדאסיק בח"א סי' ט"ו ע"ש:
ועיין עו"ל שם רבותא יותר דאחר יב"ח דהיא רוצה להתגרש והוא אי"ר לגרשה אם מתירים לו לישא אא"ע דבסי' ט"ו בח"א הבי"ד הפוס' דס"ל דמתירים לו והוא יצ"ו חלק עליהם כיין דס' שבו' להחמיר אין להתיר לו. ובח"י סי' הנ"ל אחר ראותו דברי רבני האח' הנ"ל דהקלו טובא בשבו' החתן מכמה צדדים וגם שאר רבני הפוס' שציין עליהם שם הקלו בה. ע"כ גם הוא יצ"ו חזר בו ממ"ש בח"א דס' שבו' להח' והשתא הכא עלתה הסכמתו להקל בה כשאינו רוצה לגרש להתיר לו לישא אא"ע. גם שם הביא מענין ההוצאות אם היא מתחייבת בהם וכו' עש"ב. וה' ויוסף אברהם לכמוהרא"ד ז"ל בסי' ג' בענין שבו' שלא יגרשנה בע"כ הביא ספיקו של מוהראנ"ח והאריך בזה ע"ש. ונעלם מיניה דמר דברי כמה רבני האח' ז"ל כיעו"ש. וה' בני אברהם חח"מ סו"ס ט"ו כתב והבי"ד בס' אזן אהרן מער' שי"ן אות י"א דע"כ ל"א ס' שבו' להחמיר א"ד בס' שקול. אמנם אם רוב הפוס' ס"ל דנתבטל השות' ומיעוט ס"ל דלא נתבטל לא יהא זה חמור מחלב ואחרי רבים להטות. וכתב הוא ז"ל דהרב נוכה"ש בד' נ"ה הרבה בראיות לס' זו. ושדבר ה' בפיהו אמת כ"ש אי איכא תרי ותלת ס"ס שם. ושכ"כ שם בד' פ"ו בתשו' על פסק כמוהר"ם חין ז"ל לא כמ"ש המסדר בתחי' הפסק שהוא כמוהרמ"ם ז"ל עכ"ד. גם עו"ש באות י"ב הביא בשם נוכה"ש דכתב בדנ"ה דע"כ ל"א ס' שבו' להחמיר אלא שמחחי' הדבר במחלוקת ונשבע ע"ז. אבל היכא שהענין נעשה כדין ושוב אתיילידת ריעותא או נתחדש דבר אחר השבו' ל"א ס' שבו' להחמיר מוהרימ"ט חיו"ד סי' ע"א וח"א סי"ס הבי"ד הכנה"ג סי"ס הגב"י סוף אות מ"ט ופמ"א בתשו' ע"כ. ושם באות ט"ז כתב מענין אי מצ"ל קי"ל במקום שבו' דהרבה פוס' ס"ל דלא מצ"ל קי"ל ואיהו ס"ל כקצת מרבוותא דס"ל דמצ"ל קי"ל ושכבר האריך בזה במ"א ע"ש. ובס' בני בנימין סי' יו"ד הביא ס' מוהראנ"ח ז"ל ומ"ש עליו הפ"מ והאריך להביא ס' כת הקודמים דס"ל כוותיה וכתב דלא פלט מהמחלוקת ומספק"ל הלכה כמאן וירא לנפשו להכניס עצמו בין הרים הג' לקבוע הלכה עש"ב. ומוה"ר ראש"ל ה"ה כמוה"ר יש"א ברכה יצ"ו בס' ישא איש חאה"ע סי' ט"ז במי שנשבע שלא ישא אא"ע אא"כ שהתה י"ש ונפלה יבמתו לפניו האריך בזה אם יוכל ליבמה דהוי כעובר על השבו' בקו"ע ולא מצי עביד הכי כדעת מוהראנ"ח ז"ל וציין על ס' שמחה לאיש סי' כ' וכו' וכתב דדעת מרן ז"ל אפי' לקיים מצות יבום דלדעתו היא קודמת למ"ח כיון דסמא בידיה לקיים מ"ח לא שבקי"ל לעבור ע"ש לקיים מצות יבום יעוש"ב וכבר כתבנו דהסכמת רבני האח' בשבועת החתן להקל בה ובפרט במורדת דיש להקל בה טובא לומר דאדל"נ. וה' פוע"ץ ז"ל שם כתב בד' ט' דמ"ש מוהריק"ש ז"ל בסינ"א דאם לא תרצה לילך לא"י דנושא אא"ע כדין מורדת. דבריו הם אף דאיכא שבו' או חרגמ"ה שלא ישא אא"ע שהרי עיקר ראיתו מדברי הרדב"ז דכתב לענין מורדת דאף שיש שבו' או חרגמ"ה שיכו"ל אא"ע. ובענין שאינה רוצה לעלות לא"י קראוה הפוס' מורדת ומזה דן כיון שהיא מורדת כמו שבמורדת יכו"ל אא"ע גם שיש עסק שבו' ביניהם כן ג"כ גבי עליית א"י ע"ש ובס' חכמה ומוסר בקונט' חקה"נ אות א' הביא דברי הרדב"ז מ"ש במורדת בענין שבו' בח"א בישנות וכ"ע וז"ל עיין שתי הלחם סי' כ"ח שהק' ע"ז ועיין יא"ה ח"ב סי' א' אות ל"ב שכתב דלק"מ ועיין שמחת יו"ט סי' ה' דכ"ג מגיד מראשית ל"ה ע"ב מים רבים סי' דה"ו כנה"ג אה"ע סי' א' אות פ"א וקי"ח אות קי"ו ע"כ:
אשר כפי כ"ה ומדובר לעיל לפי הסכמת פוס' האח' בנ"ד שהיא עדין עומדת במרדה גם אחר היב"ח בטענת מ"ע ובלי שום אמתלא אבל אחר שלימדוה היא משתמטת מלקבל גיטה עד שירצה אותה ברצי כסף גם מצד השבו' שנשבע שלא ישא אא"ע אין להחמיר עליו ומתירים לו שישא אא"ע או שיגרשנה בע"כ דאי לא"ה הוי כנוקטי בכובסיה עד דישלח לגלימיה מאחר דהוא רוצה לילך ומקבל עליו כפי מה שיעלה הדין ויש מהפוס' דס"ל דאיכא מצוה לסייע הבעל בזה וכנז"ל. ועצהי"ט יתירו לו ג' את שבו' כדי למהר ליש"א אחרת לשבר את יצרו ולקיים מצות פ"ו. זהו מה שעלתה מצודתי כפי דברי הפוס' המוצגים לפניך ראשונים ואח' וציי"מ וימ"ן הנלע"ד כתבתי לשוני ע"ט ס"ט:
א. בענין שבועת החתן וכותבים בכתו' בל' זה ולא ישא אא"ע בחייה אא"כ שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה זש"ק. אם איש ואשה זכו להעמיד תולדות בבחרותם תיכף לנישואין והי"ל בן ובת והם קיימים ואח"כ שהתה י"ש ולא ילדה והבעל רוצה לישא אא"ע כפי התנאי. והאשה טוענת זה התנאי היה אם לא ילדתי לך זש"ק ולא קיימת פו"ר אבל אני ילדתי לך והילדים אשר חנן אלד'ים בני הנעורים כנטיעים מגודלים. והבעל טוען אני רוצה לקיים מצות ולערב אל תנח ידך. נר' שהדין עם האשה וכו' החיד"א ז"ל בס' ח"ש ח"ב סי' ל"ח אומ"ח ע"ש. ולא זכר ש"ר דהרדב"ז ז"ל בסי' אלף שס"ה דפסק כמותו כבר הבי"ד מוהריק"ש ז"ל בס' ע"ל סי' קנ"ד ופליג עליה וס"ל דכל שלא ילדה תו"ז י"ש ולד ש"ק אפי' היו לה אלף בנים ובנות מקודם יכול ליש"א עליה. ואם ילדה תו"ז ולד ש"ק אפי' לא קיים עדין מפ"ו אסור ליש"א עליה מפני שבועתו דחיילא עד שיגרשנה ושכן עמא דבר במצרים וכ' וסמך על סברתו הוא וחביריו ז"ל יעו"ש. וכבר מאריה דאתרין ה"ה כמוהרא"י ז"ל השיג בזה ג"כ על גליון ס' ח"ש בקיצור. וה' באר מ"ח מוצירי חאה"ע סי' ב' כתב דלענין שכותבים אא"כ שהתה י"ש ולא ילדה פשט"ל דהכל תלוי בשהיית י"ש בין י"ל בנים ממנה בין אי"ל הוחלה שבועתו דכל אדם רוצה לקיים מצות בוראו וכו' וז"פ ע"ש. וכתב כן בפשיטות מדנפשיה ולא זכר מדברי הרדב"ז ומוהריק"ש ז"ל הנ"ל: