שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון
אבן העזר · סימן ו
מי ששידך יתומה בת אחיו ונכנס ערב קבלן בעדה שאם תתחרט הוא יפרע סך פ' בתורת קנס בקנין ובאופן דליכא אסמכתא כמו שנתבאר באה"ע סי' ן' ובח"מ סי' ר"ז ולעת עתה מיאנה הבת להנשא להמשודך אם מתחייב דודה בהקנס:
ואען ואומר דעל דב"ז ראה ראיתי בס' משכנות הרועים מער' עי"ן אות צ"א דכתב והביא תשו' הרשב"א ח"א סי' אלף ן' במי ששאל חפץ מחבירו לזמן ואם לא יחזירנו בזמנו יתחייב בסך פ' והעמיד ערב ע"ז ולא החזירו דפסק דהשואל פטור מדין אסמכתא והערב חייב ע"ש. הרי דהערב חייב אע"ג דהשואל פטור א"כ ה"ה בנ"ד מאחר דחייב עצמו בק"ס ומה גם דמורם ז"ל סי' קכ"ט ס"ח העתיק זה והשמיט שהיה בקנין. ואפשר דס"ל למורם דהוי כערב בשעת מת"מ דבלא קנין נמי משתעבד ואע"ג דהוייא אסמכתא לית לן בה. ודעת הרשב"א נר' דהכא השואל החזיר את החפץ ולא קם גביה ולא מידי וכו' והערב חייב וכו' והא ודאי לא משכחת לה לחיובא אלא בשקנו מידו דליקניה חפצא מהשתא וכו' משא"כ בשאר ערב דהלואה דמלוה ברשות לוה קיימא וכו' גם עלה בדעתי לאוקומי מילתא דהרשב"א ז"ל וכו' ומ"מ לישנא מפיק ודחיק וכו' וצ"ע ומ"ש עוד הרשב"א ז"ל אעפ"י שאין נפרעין מן הערב תחילה ה"ד בדאיכא חיובא על ב' וכו' הק' הרב"ח מהא דאמרי' בבכורות גבי שני יוסף ב"ש וכו' אלמא דהיכא דליכא חיוב על הלוה ערב נמי מיפטר ע"ש ותירץ הוא ז"ל לזה דהתם ודאי לחד יב"ש הלוה וחייב לשלם אלא דלא מצי תבע מלוה משום דכל א' מצי דחי ליה והמע"ה וכיון דלא מצי תבע ליה ללוה משום האי ריעותא לערב דידיה נמי לא מצי תבע דבכה"ג קרינן ביה אין נפרעין מן הערב תחילה. אבל בנדון הרשב"א כיון דמעיקרא לא חל חיוב על השואל משום דאסמכתא היא א"כ ערב מתחייב מצד קנייתו בחפץ שנטל קנין להקנותו באותן הדמים שקצב השואל אם לא יחזיר החפץ לזמן. וזהו כונת הסמ"ע שם ואם הקצ'ר אמיץ וע"ע בסי' ק"ל סקי"ב שנראין דבריו לפום מאי דכתיבנא וע"ע להסמ"ע בסי' קכ"ו סק"ה ע"ש ועיין בס' אהבת דוד שהביא גוף התשובה מס' הבתים ע"ש בפ' י"ב ועיין בקונ' טוב עין דל"ה ע"ש עכ"ד המשכה"ר ז"ל:
ובימי חרפי מקדמוני אנכי הדל ציינתי על תירוץ הרב בזה"ל עיין בס' מש"ל בפ' כ"ה מה' מלו"ל הלכה ג' ע"ש ע"כ. והנה בעתה חזרתי על המקרא בדב"ק ות'ם אני ע"ד שהרי בענין השידו' הרשב"א ז"ל בעצמו פסק היפך שבח"א סי' תשע"א כתב וז"ל ראובן שידך את בת בתו לן' שמעון וחייב עצמו לתת לו דבר ידוע ובקנס ונשבע להשלים תנאו לזמן פ' ולאח"ז עמד ושידכה וטען כי בת בתו אינה רוצה בבן שמעון. והשיב שהדין עמו לפי שזה אנוס גמור אם לא רצתה הבת להנשא לן' שמעון ומאי הו"ל למיעבד ואין לך אונס גדול מזה. ואפי' תאמר שהיה יכול לפייסה במעות ליתן ואפי' התנה שאם תסרב שיפייסנה וכדאמרי' בגיטין אטו תרקבא דדינרי בעי למיתן לה. ואל תשיבני שהיה כן מתחי' להתנות שאם תסרב הבת שיהיה פטור דלא היא דאונסא דלא שכיח הוא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב או הקרובים ואפי' שכיח או לא שכיח כמת או חולה לית ליה להתנויי ויש טענת אונס. ומיהו אין דברינו אלא במי שהוא כן ודאי ולא במסרב וגורם האונס והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות עכ"ד. ובח"ג סי' רי"א חזרה ונשנית באורך מזה. ומרן הב"י ז"ל הבי"ד בחאה"ע סי' ן' ע"ש. ומוהרשד"ם ז"ל בחאה"ע סי' כ"ו נשאל כעין זה ופטר אותו מהקנס וסמך עצמו ג"כ ע"ד הרשב"א סי' תשע"א ואפי' שכבר ביאר זה המשדך ועכ"ז נתחייב ראובן מ"מ כל זה מענין אסמכתא וכו' אבל מחמת השבועה נר' בעיני שחייב ראובן לשלם להמשדך או לפייסו עכ"פ כי רבו המחמירים קמאי ובתראי דסברי שאפי' בדיעבד אם התירו לא הותר וא"כ כל שהתירו לראובן שלא מדעת המשדך לא הוי התרה זת"ד ע"ש. ואנא זעיר'א לא ידעתי איך מוהרשד"ם ז"ל חייבו לראובן מכח השבועה לשלם או לפייס מאחר דגם בנדון הרשב"א ז"ל איכא שבועה בדבר ועכ"ז פטר אותו לפי שהוא אנוס ונר' דאפי' מצד השבועה פטר אע"ג דלא נתבאר זה בפירוש ה"ה כמבואר. ויגיד עליו ריעו במה שחזרה ונשנית אותה התשו' בח"ג סי' רי"א באורך ושם כתב בפי' זה וז"ל ועל השבועה ג"כ פטור אם הוא אנוס שהאונס פוטר גם את השבועה וזה פשיט אי"צ לכתוב לכם ראיה לרוב פשיטותו וכו' ע"ש. ואיך הוא ז"ל חייבו מצד השבועה ולא חשש מטעם זה שהוא אנוס והאונס פוטרו גם משבועה ובדברי הרשב"א שהביא הוא כתוב בה ג"כ שבועה ופטרו מטעם אנוס. אעפ"י שבעלמא דעת הרשב"א ז"ל בנשבע לתועלת חבירו וקיבל הנשבע טובת הנאה מהמשביע דאפי' בדיעבד אם התירו לו אינו מותר וכמ"ש מוהרשד"ם שם בשמו לענין השבועה מ"מ שאני הכא דהוא אנוס ופטור. ואם באנו לומר דבענין השבועה דחשיב ליה הרשב"א ז"ל דאנוס הוא מוהרשד"ם ז"ל פליג עליו בהא ולא חשיב ליה אנוס לדב"ז ולכן חייבו מצד השבועה. מלבד דהסברא נותנת דכמו דחשיב ליה אנוס לגבי ממונא ופטור כן ג"כ חשיב הוא אנוס לגבי השבועה ופטור דמ"ש. עוד בה אם איתא דפליג בהא הו"ל להרחיב הדבור בזה דהרשב"א פטר גם מהשבועה ואיהו ניהו פליג עליו מראיות המוכיחות דלא חשיב אנוס לגבי השבועה:
שו"ר אח"כ להמשפ"ץ ח"א סי' א' בד' ה' ע"ב דהביא לדברי הרשב"א דסי' תשע"א ופטר ג"כ בנדונו לראובן מהחיוב וכתב דהגם דמוהרשד"ם בסי' כ"ו חייב ראובן בקנס מחמת השבועה וכו' הוא לפי שפירש לו נפתלי אם יחזור בו שמעון או בתו ונתחייב ראובן בפי' אם לא תתרצה בת שמעון או שמעון. משא"כ הכא שלא פי' בפי' רק בסתם כמו נדון של הרשב"א ז"ל ע"כ. דעתו ז"ל לחלק מנדון הרשב"א ז"ל לנדון מוהרשד"ם מאחר שפי' בפירוש לזה חייבו מכח השבועה וכנ"ל. ואנכי העבד לע"ד קשה לומר כן שהרי במוהרשד"ם שם כתב לענין הקנס דאף שביאר זה המשדך ועכ"ז נתחייב מ"מ וכו' ואילו לחיוב מחמת השבועה לא כתב שחייב מחמת שפי' בפירוש אלא מטעם אחר כיעו"ש:
וראיתי שם בד' י"א בתשו' מוהרח"ש ז"ל על דבריו דכתב וז"ל ויראה במח"ר דאיכא לאקשויי דא"כ אמאי חייבו הרב מכח השבועה הא מטע"ז יש לפוטרו מהשבועה דיכו"ל אנוס אני כי חשבתי וכו' וכגון ההיא דהרשב"א דפטרו אף מהשבועה. אלא דודאי לא דמיא הא לההיא דהרשב"א ויראה דליכא ראיה משם כלל דהתם לא נתחייב לשלם אם תחזור האשה אלא לתת לו סך מעות בנישואיה והיינו כ"ז שהיא תרצה ואם לא רצתה אנוס הוא ופטור משבועתו. אבל באותו נדון של הרב שנתחייב סך מה אם לא תרצה היא או אביה ודאי שכל שחזרה בה נשאר בחיובו. וכבר הרגיש בזה הרב ז"ל אלא שכתב לבסוף דטעמא דשידוכין הוא מפני שמתבייש חבירו והכא טעם הביוש ליכא כי ראובן לא בייש לנפתלי ע"כ. וע' בס' כהו"ע סי' ס"ט:
ובדף י"ו ע"ג השיב ע"ז המשפ"ץ ז"ל וז"ל יראה לע"ד דבשאלה של הרשב"א כתב שנתחייב בקנס ויראה שהיה הקנס בכולל בין על מציאות השידוך בין על חיוב הנתינה שנתחייב דמנ"ל לפלוגי ולומר דלא היה הקנס רק על חיוב הנתינה שנתחייב לתת לה ולא על ביטול השידוך דפשטן של דברים דאכולא מילתא קאי ופטרו הרשב"א ז"ל מטעם דהוי אנוס אכן לא דבר בענין השבועה שלא היה חייב בקנס מחמת השבועה וכמש"ל מתוך מ"ש הריב"ש משא"כ בנדון של מוהרשד"ם שהשבועה מפורשת בחיוב הקנס וכתבתי דטעם מנהג וטעם ביוש ליכא כמ"ש שם מוהרשד"ם וכו' וע"ע בעמוד ד' מ"ש בזה. ובד' כ"א בתשו' מוהרי"א ז"ל כתב על מה שרצה לצדד המשפ"ץ לומר דחשיב נדר טעות וכו' וכמ"ש הרשב"א דאפי' פי' שאם תמאן יפייסנה לאו כלום וכו' ובנ"ד הו"ל כמי שהתנה בפי'. וע"ש בתשובת המשפ"ץ בד' כ"ו ע"ד מה שהשיב בזה יעוש"ב:
ועינא דשפיר חזי בדברי הרבנים ז"ל הניתנים למעלה יוכיח במישור דלא ראו עיניהם תשו' הרשב"א שבח"ג סי' רי"א דשם מבואר בדבריו דהקנס היה לקיום השידוכין והשבועה היא לקיום התנאים שכ"כ שם ראובן שידך בת בתו לבת שמעון וראובן ושמעון חייבו את עצמם בשטרי פסיקתא לתת זה לבת בתו כו"כ ושמעון לתת לבנו כו"כ. ועוד חייבו עצמם זל"ז לקיים השידוכין בקנס ידוע וקנו מהם בקנין בסך ידוע ולהיות אלו שטרי חוב ביד שליש עד זמן הנישואין כמנהג המקום. ועוד נשבעו שניהם זל"ז להשלים התנאים וכו' ע"ש. הרי לך דשם מבואר בפי' בדבריו דהקנס היה לקיום השידוכין וגם השבו' היא לקיום כל התנאים ואילו היו רואים דברי הרשב"א ז"ל הנ"ל לא היה מהצורך למ"ש הם ז"ל:
ואנכי הרואה שדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל נעלמו ג"כ מה' אבני מילואים בעל המחבר ס' קצוה"ח בחי' על אה"ע בסי' ן' שהביא שם בתחילה דברי הב"ש ז"ל דכתב בשם תשו' שא"י דהיכא דהאב פטור מהקנס גם הערב פטור אבל אם מתחייב בשבועה חייב מחמת השבועה ואינו יכול לפטור מחמת אונס מיהו הערב פטור וכו' ואם כתב קנס ואח"כ נכתב בחרם ובשבועה אזי השבועה קאי על הקנס. וה' אבמ"י ז"ל שם הבי"ד הש"י ז"ל וכתב דמבואר בדבריו דהיכא דהקנס נכתב אחר השבועה נהי דהבחור חייב לקיים שבועתו ואונס ממון אינו פוטר מחיוב שבועתו אבל מממון פטור והערבות לא נעשה אלא ע"ז וממילא פטורים הערבים אבל אם השבו' קאי על הקנס וחייב הבחור ליתן הקנס בחיוב שבועתו א"כ גם הערב חייב לשלם בעדו זהו המתבאר מדברי הש"י והב"ש. והוא ז"ל נחלק ע"ז וכתב אמנם נר' דהיכא דליכא חיוב ממון משום דאונס ממון פוטרו ואינו מחוייב הבחור בקנס אלא מחמת השבועה שנשבע ונכתב על הקנס אין בזה חיוב על הערבים וכו' דליכא תורת ערבות אלא היכא שהלוה חייב ממש. אבל היכא שאין הלוה חייב כלום אלא שנתחייב לקיים השבו' ושבו' אקרקפתא דגברי מונח ולא על הערבים וכו' וזה ברור לע"ד מיהו לולא דמסתפינא הייתי אומר דאפי' היכא דהשבועה לא קאי על הקנס אלא לקיים התנאים מ"מ כיון דמחויב לקיים התנאים מצד השבו' ממילא נתחייב בחיובו חיוב ממון כאשר נתחייב ואין האונס פוטרו וכו' וכל שנשבע אדרבא בדעתו היה אפי' שיהיה אונס ממון להתחייב א"כ אדעתא דהכי נתחייב אפי' שיהיה אונס ממון וקצת ראיה וכו' וה"נ כיון שנשבע הו"ל כמפרש שלא יהיה אונס ממון פוטרו אלא שדברי הפוס' לא משמע הכי עכ"ד. ומלבד שדברי הרשב"א הנ"ל נעלמו מהש"י וב"ש ז"ל דהרי מבואר בדבריו דגם אם השבועה היא על הקנס. והיא באה באחרונה פטור הערב. אלא שגם מהאבמ"י ז"ל נר' דנעלמה דאל"ה היה מביא מדבריו ראיה למאי דנחלק עליהם וגם למה שעלה בדעתו לומר וכו' היה מביא ראיה מדבריו לחזור בו דשם מבואר בפי' היפך דגם שנשבעו זל"ז להשלים כל התנאים וכו' עכ"ז פטרו מחיוב הממון והשבועה וכנז"ל:
עוד אתפלא ע"ד מוהרש"ך ז"ל בח"א סי' ס' דנשאל בנדון דמוהרשד"ם ז"ל וחייבו לראובן בקנס מצד הדין הגמור וכ"ש שחייב מצד המנהג. וכתב דמה שבא בשאלה בטענת ראובן טענת אונם האריכות לסתור טענה זאת הוא להג הרבה ויגיעת בשר כי בלי ספק היא טענה של הבל וריק כי מה טעם אונס הוא סירוב לאה דמתחילה אדעתא דהכי הוא נתחייב כמו שבא בשאלה ע"כ ע"ש. איך לא זכר שר לדברי הרשב"א ז"ל כלל דעשה עיקר מטענת האונס ופטר בתרתי מטע"ז מהממון ומהשבועה. ואם נאמר דעלה בזכור"ו לדברי הרשב"א ז"ל ולדידיה ס"ל דיש לחלק בנושאים דבנדונו מתחילה אדעתא דהכי הוא נתחייב לכן חייבו לשלם כל כי האי הי"ל להביא לדברי הרשב"א ז"ל ובחלקו'ת ישית למו ולבאר באר היטב השינוי שיש בנדונות ולא לקצר במקום שאמרו להאריך:
והנה בלומדי בדרך העברה בעלמא שם בדברי המשפ"ץ בתשו' מוהרי"א ז"ל בד' י"ט ע"ב ראיתי בתוך דבריו דרצה לחייבו ליאודה מטעם ערב והביא דברי הרא"ש בתשו' כלל צ"ד הבי"ד הטור ח"מ סי' שט"ו בראובן ששכר נער לשמשו ואמ"ל שמעון שישלם כל מה שיפסיד בהיות הנער בביתו וכו' דהשיב בזה דאי"צ קנין ע"כ והתם מטעמא דהוי שכירות ובשכירות אי"צ קנין משו"ה מתחייב בלא קנין. אמנם בענין אחר אינו מתחייב בלא קנין אבל בקנין מיהא מתחייב והיינו מטעם ערב וה"נ מתחייב יאודה וכו'. וגדולה מזו כתב הרשב"א סי' אלף ון' הביאה הב"י ז"ל סי' קכ"ט על ראובן שהשאיל חפץ לשמעון וכו' שאעפ"י שאינו יכול לתבוע השואל לפי שהיא אסמכתא תובע את הערב וטעמא ברירא היא דאזיל לטעמיה דס"ל דבערבות ליכא אסמכתא וגם הרא"ש תשו' כלל ס"ו סי' ט' הבי"ד הטור סי' ר"ז על ראובן שהי"ל פרה וכו' והקשה עליו מוהרי"ק וכו' וא"כ נר' בהדייא דבערבות ליכא אסמכתא. ובנ"ד כיון דקני ראובן מיאודה מטעם ערב גמר ומקנה איהו ליאודה דאגב דמקני גמר ומקני וכו' נמצא דבהא סלקינן ובהא נחתינן דלא נפיק נ"ד מידי ספיקא אי מהני האי קנין באסמכתא ולא מפקינן ממונא ע"כ. ומ"ש בד' כ"ה ע"ג מה שהשיב ע"ז המשפ"ץ ז"ל דשאני התם שכתב כן הרא"ש דאיכא תרי טעמי וכו' משא"כ בנ"ד וכו' ודברי הרשב"א סי' אלף ון' יש לומר דשאני התם דהרי השואל החפץ התנה תנאים וכו' משא"כ בנ"ד שהבחורה עצמה לא נתחייבה וכו' וההיא דפרה דתשו' הרא"ש וכו' י"ל דשאני התם דמחמת ערבותו שחטה וכו' לא כן בנ"ד וכו' עש"ב:
גם מוהרש"ך ז"ל בח"א סי' קל"ז הוב"ד בס' שערי רחמים לכמוהרי"ף ז"ל בחיו"ד סי' א' בד' ג' ע"ר יצא לחלק מנדון הרשב"א ז"ל לנדונו דשאני נדון הרשב"א דלא השאיל לו החפץ כ"א על סמך תנאי של לוי שהתנה וכו' ע"ש. וראיתי להמשכה"ר שם דהביא דברי הב"ח ז"ל דעמ"ש הרשב"א ז"ל דהא דאין נפרעין מן הערב תחילה היד בדאיכא חיוב על שניהם וכו' הקשה עליו מהא דאמרו בבכורות גבי שני יב"ש וכו' ומי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע ולערב מצי תבע וכו' ע"ש. והוא ז"ל תירץ לזה דהתם ודאי הלוה לאחד מהם וחייב הוא הלוה לשלם אלא דלא מצי תבע ממנו דכל חד דחי ליה וכו' משא"כ בנדון דליכא חיובא על השואל וכו' ע"ש. והנך רואה דנעלם מעי"ק דברי מוהרי"א שהוב"ד בס' המשפ"ץ בר' י"ט הנ"ל ומה שהשיב עליו המשפ"ץ ז"ל בד' כ"ה כנז"ל. וגם דברי מוהרש"ך הנ"ל נעלמו ממנו. וכעת נד"מ ס' מטה לחם למוהרח"מ יצ"ו לאה"ע ובסי' ז' בד' י"ב ע"א הביא דברי הטור בסי' ר"ז סכ"ד דין הפרה דפטרו הרא"ש משום דלא היה קנין בדבר ודברי הקצוה"ח מ"ש בסק"ד לישב קושית מרן הב"י ז"ל דיתחייב מדין ערב בשעת הלואה דל"ב קנין ותירץ דשאני ההיא דפרה כיון דרוב בהמות כשירות לא חשיב מזיק דסבור שמא תמצא כשירה והו"ל כמו אונס דפטור אפי' במזיק ממש והביא דבריו ה' פתחי תשו' ח"מ סי' ר"ז סקכ"ה וציין ג"כ על נתיבות משפט בחלק ביאורים סק"ח דיצא לתרץ באו"א דשנייא ההיא דפרה וכו' ושוב הבי"ד הנמק"י בפ' ג"פ על דברי ר"ה דאמר הלוה ואני ערב וכו' מ"ש על זה ומ"ש עליו ה' כתונת פסים ד' צ' בביאורו על הנמק"י והוא יצ"ו האריך בזה שם ע"ש. גם ממנו היתה העלמ"ה דברי המשפ"ץ הנ"ל ובפרט מה שישב המשפ"ץ בכונת דברי קושית מוהרי"ק דשאני התם דמחמת ערבותו שחטה ומפסיד בעל הפרה בסיבתו וכו':
המתמצא מדברינו הנז"ל דלענין חיוב קנס של השידוכין הוא פטור מטעם אונס כמ"ש הרשב"א ז"ל והסכימו בזה הפוס' האח' ז"ל מורם ז"ל בא"ה סי' ן' והמבי"ט ח"א סי' כ"ה ומוהרשד"ם אה"ע סי' כ"ו פטרו ולא חייבו כ"א מצד השבועה גם מוהרש"ך ז"ל בח"ד סי' ל"ז פטר וכבר הפוס' ז"ל הק' ע"ד דדבריו סתראי נינהו לדבריו שבח"א סי' ס' ובאו לכלל ישוב ע"ע. גם הרדב"ז ז"ל בסי' שכ"ט פטר מכח דברי הרשב"א וכתב דאפי' מה שנתן כבר ביד יחזיר הכל מטעם דאנוס הוא ואדעתא דהכי לא נתחייב ועיין ג"כ בדברי המבי"ט ח"א תשו' מ"ב וע"ח ועיין ג"כ בחלקת מחוקק סי' ן' סקט"ו ומ"ש עליו הב"ש וע"ע מ"ש שם בסקי"ח. באופן דרוב ככל הפוס' המפורסמים פטרו מחיוב הקנס ומהתימה על ה' משכה"ר דנעלם מעי"ק כ"ז דברי הרשב"א ז"ל והנמשכים אחריו דפטרו מהקנס מטע"ז דאנוס והלך להביא עצות מרחוק מדברי הרשב"א דסי' אלף ון' לחייבו מטעם ערב והאריך בזה והוא נודע ומפורסם בקיאותו בדברי הפוס' ראשונים ואח' ואיך בכאן בהאי דינא נעלם מעי"ק כ"ז והוא פלא:
גם ראיתי בס' זכות אבות בד' ט"ל ע"ד סי' ל"א דברים תמוהים דכתב שם בראובן ששידך לאחותו הגדולה מדעתה ובלא קנין על קנס השידוכין ושוב חזרו בהם. דהאח והאם פטורים הם מהקנס כיון שלא היה קנין בדבר וכו' וכ"ש בקנס השידוכין שהוא בדרך אסמכתא דאח לאחותו לא יתחייב אלא בקנין. ועוד כיון שהיא גדולה ויכולה לעשות כרצונה הרי דבריו אינם מעלים ולא מורידין. אבל הבת כיון שהיא גדולה ועשו מדעתה ורצונה היא חייבת ואף בלא קנין דמי הבושת וכ"פ ש"ך בטח"מ סי' ר"ז סקכ"ד. עו"כ שם בציון חצי לבנה (ודעת רמ"א שם דצריך קנין ועיין באה"ט אה"ע סי' ן') ע"כ. ועיניך הרואות דלא זכר כל הפוס' הנ"ל שאפי' בקנין פטרו להאח והקרובים ושורש דבריהם הוא ראש הפסקנים הרשב"א ז"ל שפטר אפי' שהיה שם קנין ושבועה עכ"ז פטר אותם מתרתי. גם מה שחייב להבת דמי הבושת ואף בלא קנין הוא תמוה דהרי הרשב"א ז"ל פטר להבת מאחר דהיא לא ביישה וכל הפוס' נגררו אחר דבריו וכנ"ל ואיך לא זכר מכל דבריהם כלל. והיותר תימה שבציון ציין ע"ד הבאה"ט חאה"ע סי' ן' דדעת רמ"א דצריך קנין איך לא סיים לראות שם דברי רמ"א שהביא דברי הרשב"א ז"ל ומה שהביא הבאה"ט שם סקי"ח מחלוקת הפוס' בשט"ח וכו' ע"ש ודבריו צ"י:
ועיין בס' משאת משה חיו"ד סי' ז' בד' מ"ג ע"ב דכתב דבלשון חיובא לא אמרי' ע"ד כן לא נדרית ממ"ש מוהרימ"ט ז"ל בח"א סי' קל"א במשדך את בתו וחייבו עצמם בק"ק זהובים כתח"ס וכו' וכיון דלא נתרצית הרי החוב במקומו אלא דבענין השבועה וכו' וקודם כל דברי מהודענא לנפשאי דאותה שכתב המבי"ט ח"א סי' פ"ה לא פליגא אמוהרימ"ט דהתם לא נתחייב בדבר שאפי' אם יבוא העיכוב מצד הבת שיהא מחויב בדבר אלא דלגרמיה הוא דקנים וכו' משא"כ בנדון מוהרימ"ט דאם לא תתרצה בתו הוא דקביל לנפשיה. ודלא כמ"ש הרב חסן ישועות שכתב בפשיטות דתשו' מוהרימ"ט חולקת לדברי אביו. ותימא עליו דאם כדבריו הו"ל מוהרימ"ט דלא כהרשב"א וכו' אכן קושטא דמילתא דבנדון הרשב"א כי חייב נפשיה אדידיה גרידא קמחייב ואהכי פטור. ברם נדון מוהרימ"ט בפי' אתמר בשטר התנאים שאם יבא העיכוב מצדו או מצד בתו שיהא החיוב קיים לכן לית דינא למפטריה זת"ד ז"ל ע"ש. ולדידי אחהמ"ר איכא למישדי נרגא בהאי חילוקא דגם שהתנה כן עדין יש מקום לפוטרו דמיקרי אנוס בדבר דאיהו סבור דתתרצה בתו בעובדא דידיה ועוד בה עדין הוו דברי מוהרימ"ט דלא כהרשב"א שהרי כתב הרשב"א בפי' ואפי' התנה שאם תסרב שיפייסה וכו' ופשוט הוא דפי' הוא שהתנה על עצמו שיפייסה ואם לא תתפייס שהוא מחויב בחיוב הקנס שנתחייב בו ועכ"ז פטרו הרשב"א מחיוב הקנס דסבר בדעתו שתתרצה בכך כדרך כל הבנות שהם מתרצים וכו' והו"ל אנוס בדבר ופטור. וגם מוהרשד"ם ז"ל שם בסי' כ"ו כתב כן בפי' שאן שביאר המשדך זה בפי' ועכ"ז נתחייב פטור הוא מהקנס וסמך עצמו ע"ד הרשב"א הנ"ל:
ומוהר"ם אלשיך ז"ל בסי' ל' כתב דאם חיוב הקנס הוא חיוב החלטי שנתחייב מתחילה חוב גמור בלי תנאי ואח"כ עושה לו הטבה למוחלו אם יעשה כו"כ שאין החוב נמחל בטענת אונס משא"כ בנדון הרשב"א וכו' ע"ש. גם הכנה"ג בחאה"ע סי' ן' הגב"י אות י"ט כ"כ בשם מוהר"א גאליקו ז"ל בתשו' כ"י ועוד הביא שם בשמו דכ' בתשו' אחרת דלא פטר הרשב"א אלא דוקא ברוצים אביה וקרוביה והיא אינה רוצה. אבל אם אינה רוצה בשביל שאביה אינה רוצה חייב לשלם. ותמה עליו דלמה לא פטרו (ט"ס וצ"ל לא חייבו) משום שהיה חיוב מוחלט כמ"ש בתשו' אחרת ע"כ. ולע"ד אין זה מן התימה דבתשו' ההיא דיש טעם פשוט וברור לחייב והטעם ההוא הוא מפורש בדברי הרשב"א בפי' דאם היא אינה רוצה בשביל שאביה אינו רוצה חייב לשלם שכ"כ הרשב"א בפי' והלב יודע אם לעקל וכו' והיינו שאם המיאון הוא מכח האב אזי חייב לשלם ולכן לא הניח הטעם הפשוט ומבואר בדברי הרשב"א וליתן טעם לחייבו מפני שהוא חיוב מוחלט שהוא נתן זה החילוק מדידיה בדברי הרשב"א ז"ל ולעולם דעדין הוא קיים בחילוקו שנתן להיכא דשייך זה החילוק דוקא דכל שהוא חיוב מוחלט דס"ל דחייב. וגם מוהרימ"ט שם בסי' קל"א חיובו בקנס מטע"ז שהוא חוב מוחלט והמחילה תלויה כשלא יהיה עיכוב מצדו או מבתו ע"ש. ומאי דתמהתי לעיל אדברי הרב מ"מ ז"ל הוא, יען דהוא לא תלה הדבר מצד המחילה של החוב שאינו נמחל וכו' כמ"ש מוהרמ"א ז"ל אלא תלה הדבר באם החיוב הוא החלטי וכו' ולכן תמיהתי היא קיימת וכנ"ל. גם הרב המגיה מוהר"י כולי ז"ל במש"ל פי"א דמכירה דין ח"י הביא חילוק זה בשם מוהר"א רוזאניס ז"ל שכ"כ בשם מוהר"ש הלוי ז"ל. גם ה' אבני מילואים בחי' על אה"ע סי' ן' סק"ו הביא דברי הח"מ ומ"ש עליו הב"ש והוא הקשה עליו ודעתו כהח"מ ז"ל יעוש"ב:
והיינו דהח"מ ז"ל בסי' ן' סקט"ו כתב דלכאורה נר' דה"ד אם לא כתב בדרך חיוב וכו' אבל אם כתב בדרך חיוב כמו שנתבאר לפני זה בדברי מרן הש"ע סעיף ו' אינו נפטר מחיובו אף שהוא אנוס וכ"ז שאין מקיים התנאי אין החוב מחול. ומיהו י"ל דמ"מ אומדנא דמוכח שלא נתחייב רק ע"ד שהיה סבור שבתו לא תסרב ובגוף התשו' משמע דמטעם אומדנא פטרו. ומ"מ צריך להתישב אם זה מיקרי אומדנא דמוכח וכו' ע"ש. והב"ש ז"ל שם בסקט"ז הבי"ד וכתב דאפי' בש"ח פטור ושבסי' ע"ז הביא בשם הגמ"י כשבתו טוענת מאיס עלי אי"צ לשלם הש"ח שנתן על הנדן שיתן לחתנו וכו' וכ"ש הכא וכו' ומיהו בט"ז כתב שם כשהוא נותן ש"ח סתם כש"ח שלנו חייב ליתן וכו' ע"ש. ושם בתחילה הביא בשם תשו' הש"י דכתב דאפי' אם התחייב את גופו מ"מ פטור מקנס כיון שאינו בידו ולא יבא לידו ואונס כזה הוי אונס גמור ולא שכיח כמ"ש בתשו' רשב"א וכו' ע"ש. ועיין ג"כ בסקי"ח מ"ש בשם הש"י. נמצא דהח"מ ז"ל הגם דבתחילה פשט לה דאף בש"ח גו"ש פטור ושכ"נ מתשו' הרשב"א שוב כתב דצריך להתיישב אם זה מיקרי אומדנא דמוכח וכו' ומעשים בכל יום שמניחין ש"ח ואין מועיל לומר שהיא אינה רוצה ע"ש. אבל הש"י והב"ש ז"ל ס"ל בפשוט דאפי' בש"ח גמור פטור. גם מוהרמ"ע מפאנו ז"ל בתשו' פ"א הוב"ד בכנה"ג ס"ל דאפי' קיבל עליי בחוב גו"ש אפי"ה פטור מטעם אונס דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה דלא תתרצה ופטרו מממון ומשבועה ע"ש. גם מריה דאתרין ה"ה מוהרמ"ג ז"ל בס' דברי מרדכי סי' י"ג הגם דשם בנדונו הוא ש"ח גו"ש ע"ד ה"ה ז"ל וכמו שכן הובא שם בשאלה עכ"ז פטר מהחוב מכח דברי הרשב"א ז"ל ע"ש. וראיתי בכתבי ידה"ק מריה דאתרין ה"ה מוהר"י ענתיבי ז"ל דכתב דמפשט דברי הרדב"ז ז"ל ח"א סי' שכ"ט מוכח דבכל אופן שיתחייב בקנס קא פטר ליה מה"ט דהרשב"א דהא אפי' מה שנתן כבר ביד קאמר דיחזיר הכל מטעם דאנוס הוא ואדעתא דהכי לא נתן וכן לא נתחייב אדעתא דהכי ושכן נר' מדברי המבי"ט ח"א סי' מ"ב וע"ח ע"כ. ולדידי אנכי הפעוט אחהמ"ר אין להביא ראיה חותכת מדבריהם שכן ס"ל דאפי' בש"ח גו"ש ע"ד ח"ס ז"ל שהוא פטור דשם בנדון המבי"ט ז"ל אינו כן וכמו שכן מוכת מדבריו בתשו' הנ"ל. גם מדברי הרדב"ז ז"ל אין הוכחה דיש מקום לומר דס"ל דבש"ח גו"ש ע"ד ח"ס ז"ל חייב. ובנדון דידיה דלא היה בש"ח גו"ש וקא פטר ליה מטעם אנוס וסמך ראשו ע"ד הרשב"א ז"ל כיעו"ש לכן כתב דאפי' מה שנתן כבר ביד יחזיר הכל מטעם דאנוס הוא ואדעתא דהכי לא נתן ולא נתחייב:
וראיתי להרב"ד ז"ל חאה"ע סי' ל"ב דבתחילה כ' שאם הוא לא נתחרט אלא היתומה פטור הוא מהקנס וציין על תשו' המבי"ט סי' פ"ה ומוהרשד"ם סי' כ"ו ומוהרש"ך סי' ס' ולבסוף חייבו מכח שבועה ע"ש. הנך רואה דמאי דבתחילה כלל מוהרש"ך עם הרבנים דפטרי פליטת קולמוס היא דאדרבא מוהרש"ך שם בסי' ס' חייבו וכמו שהבאנו דבריו לעיל, גם מאי דלבסוף חייבו מכח שבועה וכו' אחהמ"ר ת'ם אני דהרי הרשב"א ז"ל גם כי איכא שבועה פטרו וכנז"ל ואיך לא זכר ש'ר מדבריו כלל. ויותר גדולה מזו דמדברי הרשב"א למד המשפ"ץ ז"ל דמאחר דאם תמאן הבת מדינא לא מחייב יאודה בקנס א"כ גם ראובן המשדך פטור דהדרא מילתא לשבועה בטעות ע"ש. וה' משאת משה חאה"ע סו"ס ל"ז למד מדבריו לנ"ד דגם הבחור פטור מהממון ומותר מהשבועה דכיון דאם תסרב הבת בנדונו לא מחייב מרדכי בחיוב הקנס מן הדין מטעם האמור גם שכנגדו פטור דלא מצינו זה מתחייב בקנינו וזה נפטר ונמצא גם השבועה היא שבועה בטעות דאיהו סבר דבסירוב הבחורה מתחייב מרדכי וע"ד כן נשבע ולא היא וכמ"ש המשפ"ץ וגם מצד אונס ממון אין נסת"ר כמ"ש בזה הרב הנז' ע"ש עכ"ל. וחפץ הייתי לעמוד בזה דכפי דבריו ז"ל יוצא דדברי המשפ"ץ ז"ל הם סתראי נינהו מח"א סי' א' לח"ג סי' כ"ט דשם אינו נראה כן כמ"ש המ"מ ז"ל. האמנם אין הפנאי מסכים עמדי לעמוד על אמיתות הדברים ובל"ן לעת הפנאי אשובה אשנה עוד בזה:
באופן דגם כי חיוב הקנס היה בלשון חיוב גו"ש כתח"ס וגם שיש שבועה בדבר לא פלט מהמחלוקת של הפוס' ז"ל דאיכא דס"ל שהוא פטור מכל היכא דהעיכוב היה מצד הבת ולא מהאב. ואפי' שהיה החיוב בפי' אם לא תתרצה הבת או הבן עכ"ז יש מהפוס' דס"ל דפטור וכמו שכן נתבאר בדברינו לעיל. ועיין בכנה"ג בהגה"ט אות ל' דכתב דיוצא מדברי מוהרש"ך ומוהרשד"ם דאפי' נתחייב בלשון חיוב גו"ש לא מהני אא"כ התנה בהדייא אפי' אם לא תתרצה ישאר החיוב עליו אז הוא חייב דאדעתא דהכי נחית. והרב יד אהרן שם בהגה"ט אות כ"ח תמה ע"ד הכנה"ג הללו דמוהרש"ך בח"ד סי' ל"ז כתב דאפי' אם היה החיוב בפי' אם לא יתרצה בנו אפי"ה פטר האב מהקנס ע"ש ועיין מה שרמז שם ג"כ. ולע"ד דזה נכלל בדברי הרשב"א ז"ל דכתב ואפי' התנה שאם תסרב שיפייסנה וכו' דהכונה הוא שאם לא תתפייס שהוא מחוייב בחיוב הקנס ושגם מוהרשד"ם בסי' כ"ו כ"כ שאף שביאר המשדך בפי' פטור וכמש"ל. גם בתשו' מאריה דאתרין מוהרי"ע ז"ל כ"י אחר שהאריך בזה כתב המורם מהאמור מידי פלוגתא לא נפקא ופלוגתא דרבוותא היא. ברם בנדון דידיה נטה דעתו ד"ע לחייב את האב שבנו לא רצה לקחת את הפלה ועשה סמוכות לזה והוא שהביא מ"ש הח"מ והעיד דמעשים בכל יום שאין מועיל לומר שהיא אינה רוצה וכמש"ל משמו וכתב דגם אנן לגבי דידן בדמשק יע"א זה דרכם של כל הנכבדים דש'ם דאבי הפלה קונין מידו שמתחייב וכו' ושירצה את בתו שלא תשתדך וכו' וכשיכנסו לחופה אז ימחלו זל"ז החיוב ההוא ואינו מועיל לומר ולטעון שהיא לא רצתה וכו' ובנ"ד דאבי החתן אית ליה קורבה בהדיה הכלה והוא ובנו יודעים ומפירים אותה יפה יפה וברור לי כי לא יעשה האב כזה בלתי ידיעת ורצון בנו וגם בנו לית ליה מגרמיה כלום והכל מהאב וברור שלא ימרה את פי אביו ובריא לי שכו"כ פעמים ודאי דיברו בזה אב ובנו הנז' ומדעת שניהם עשו והו"ל האב שליח בנו. דהרשב"א ודקיימי אליביה שפטרו מטעם אונס כנז' אפי"ה כתב שם הרשב"א והלב יודע אם לעקל וכו' ויחוש לעצמו מדין שמים ויש מי שחייבו שבועה או חרם שאין עורמה ואין לו יד וכו' כמבואר בהרב י"א שם ובנ"ד ברור אצלי דאין כאן אונס והשתא קא הדרי בהו וחייבים לשלם החוב להיתומה או יפייסוה שתמחול כנלע"ד בנ"ד דהכל לפי הענין זהו דעתי להלכה הכא עכ"ל. הנה נר' מלשונו דגם הוא ז"ל מאחר דמידי פלוגתא לא נפקא גם שכתוב בחיוב גו"ש כתח"ס ס"ל לפטור מהחיוב ולכן בנדון דידיה דאיכא קורבה וברור הדבר דאית ליה הבן ידיעה וכו' נטה דעתו לחייב התם דוקא מהצדדים הנ"ל משא"כ בעלמא דפטור. אי לזאת בנדון דידן דאיכא כמה מהפוס' דס"ל דפטור ושני המאורות הגדולים מריה דאתרין ז"ל נר' דעתם לפטור מאחר דאיכא פלוגתא בדבר ואוקמי ממונא עדיף טפי על כן איהו פטור מהחיוב ובלבד שלא יהיה העיכוב מצדו כלל וכמ"ש הרשב"א ז"ל וכנז"ל ותול"מ וצויי"מ וימ"ן כ"ד העבד הבוטח באל מושיע ורב:
הצעיר
עזרא הכהן טראב ס"ט
וכעת שנד"מ ס' מטה לחם למוהרח"מ יצ"ו וראיתי לו בחאה"ע סי' ו' בהמשודכת ע"י אביה שמאנה שלא רצתה בהמשודך שהביא מאי דראתה עינו פתקא מרבני או"ה דהבת רשאה ושלטאה לילך להתנסבא לכל גבר די תצביי משא"כ אביה לית ליה רשות להטפל בשי' ושלא ליתן לה נדן וכו' והוא יצ"ו העיר ע"ז מדברי ה' משר"א די טולידו ז"ל ח"ב חיו"ד סי' ל"ז דרב תנא הוא ופליג עליהם וכו' ואחד מהם הראה לו תשו' חת"ס חאה"ע ח"א סי' קי"ד הוב"ד בפתחי תשו' אה"ע סי' ן' סקי"ג דמסכמת לדבריהם. והוק"ל הוא יצ"ו ע"ד החת"ס מדברי הרשב"א ח"ג סי' רי"א שמבואר שם בפי' דלא כדבריו ואחר החיפוש מצא בס' יש"ל בזכרונות דרמז לדבריו והקשה עליו באופן דיש חולק גדול על החת"ס ז"ל ע"כ ע"ש. גם אנכי כיאודה ועוד לקרא אמינא שבס' כה"ע סי' ס"ט בנדונו בשפחה ששידכה אדונה וכו' ונתחייב לפייסה וכו' ושוב מיאנה ע"י שהתריס הבחור לדבר קשות עם אדונה וכו' דמוהר"ם בכ"מ ז"ל פטר את האדון מתשו' הרשב"א ומדברי מוהרמ"ע ז"ל מכל וכל והסכים עמו מוהרא"ן ז"ל ע"ש. הרי לך דתרי אשלי רברבי הם היפך החת"ס ז"ל דהתם בשפחה האדון נתחייב לפייסה וליתן לה נדן מממונו וכ"ז בחו"ש גו"ש ועכ"ז פטרו אותו מחו"ש ולא מנעו לאדון מלהטפל עמה עוד שלא ליתן לה נדן וכו'. ומ"ד ה"ה מוהרמ"ג בס' דברי מרדכי בתשו' סי' י"ג סמך צדיק את ראשו על שני המאורות הג' הנ"ל שפטרוהו מחו"ש ופסק הוא ג"כ שיכול אבי הבת לומר קי"ל ע"ש:
ועיין בס' צו"מ לכמוהר"ם פארדו ז"ל בד' קכ"ה ע"ד דכתב וז"ל קנס שי' לבני א"י דבתריה דמרן ז"ל גרירן כל שלא נעשה כתח"ס ז"ל הוי אסמכתא ול"ק אף אם מה שכנגדו הוא תפוס ואם האב הוא אנוס דהיינו שלא רצה הבן או הבת ואפייסו ולא אפייס גם שהוא עשוי כתח"ס יש ערעור בזה בין הפוס' ז"ל אם הצד שאינו חוזר אינו תפוס אבל אם הוא תפוס אין ספק כלל. ואפשר דמשו"ה נהגו בעה"ק שלא לגבות בב"ד כל הקנס אף שעשוי כתח"ס ז"ל נהגו לפשר פשר קרוב לדין ובדידי הוה עובדא גם כי היה מקום לגבות הכל ע"כ. גם המבי"ט ז"ל בח"ג סי' קי"ד כתב שהמנהג הפשוט פה כי כשחוזר א' מהצדדים מהשי' עושין פשרה וכ"ש כאן כי שלא מדעתו חזר בו ע"ש. הבי"ד ה' לב שלמה בסי' א"ב דקל"ד בערך שידוכין. ולדידן שעושים הקנס כתח"ס ז"ל וגם שמקבל עליו ס' הפוס' המחייבו בחיוב ההוא הגם שתהיה סברתו ס' זרה ויחידאה נגד כל הפוס' פשיטא דהצד החוזר בו מחוייב לשלם החיוב ההוא עספ"א והוא ברור ול"ד צריך בושש. ועיין בתשו' מרן ז"ל בס' אבק"ר סי' פ"ז ופ"ט ובתשו' מוהר"ש ז"ל החולק עליו עש"ב. ואמת אגיד דהרב מארי דאתרין כמוהרא"י ז"ל עשה מעשה בפני וגבה כל סך החיוב הכתוב בשטר עספ"א:
א. הרא"ש ז"ל בכלל ל"ד סי' ג' כתב והבי"ד מורם ז"ל באה"ע סי"ן ס"ח דבאומר ע"מ שתכתוב את השטר יכול לחזור בו ולמחות. עיין בהמבי"ט ז"ל ח"א סי' ע"ח דכתב דבנדונו שלא נעשה תנאי הקנס ע"מ שיכתוב כתשו' הרא"ש אלא שאחר שהסכימו ביניהם ענין השידוכין והקנס ציוו לסופר שיכתוב לזכרון בעלמא וע"ז נתרשל הסופר. א"כ אעפ"י שתחזור בה בענין הכתיבה אינה יכולה לבטל הקנס כיון שלא היה מעיקרא ע"ת שיכתב ע"כ. וכתב המשכה"ר מער' קו"ף אות מ"ח דקנין וקנס שי' הנעשה ע"י סופר מתא עד שלא נכתב השטר צד המתחרט בו פטור מהקנס דסתם קריאת סופר מתא הו"ל כמפרש ע"ת לכתוב השטרות דמי וכן עושים מעשים והכי דייני תרי אלמ'י רבנן הח"ן ומוהרש"א ז"ל ע"ש. האמנם בתשו' מרן בס' אבק"ר סי' פ"ז ופ"ט מבואר דעתו ודעת מוהר"ש ן' וירגא ז"ל דכל דודאי נעשה הקנין ע"ד ח"ס אין פוטר גם כי לא נכתב השטר דסתם קנין לכתיבה עומד עש"ב. ועיין ג"כ בס' שבט בנימין סי' קפ"ג דנ"א ע"א שהביא בשם שא"י ז"ל דפסק דבשידוכין כותבין בע"כ ע"ש. וכ"כ הב"ח בתשו' סי' יו"ד והוב"ד במט"ש סי' רמ"ג הגה"ט אות י"א ע"ש:
ב. כתב הרב"ד ז"ל חח"מ סו"ס ט"ז וז"ל מה שנוהגין לכתוב בשטר שנתחייב אבי הכלה לתת לחתן סך קצוב במעות וש"ע ללא קצבה רק לפי כבודי ונעשה הכל בקנין אחד יוכל לפטור עצמו אב"ה מהכל כיון דלא חל הקנין על הש"ע משום שאיל"ק לא חל ג"כ על המעות שיל"ק ולא על הקנס דהו"ל כמו קני את וחמור ויוכ"ל קי"ל כמ"ד דל"ק כלום. זולת אם יכתוב קצבה על הש"ע כגון שיכתוב וש"ע לפי כבודו אפי' אם יצטרך כו"כ. או אם ישבע בפי' על חיוב המעות והש"ע שאז חייב מכח השבו' או בקבלה שיקבל עליו לדון כרוב הפוס' ז"ל דאדם מחייב עצמו בדבר שאי"ק וזה צ"ע קצת ע"כ ע"ש. דמדבריו יוצא נפקותא גם לדידן דאנן בתריה דמרן ז"ל גרירן ואיהו פסק בש"ע ח"מ סי' ס' דמתחייב בדבר שא"ק מ"מ יוכל המוחזק לומר קי"ל כהרמב"ם דס"ל דאינו מתחייב בדשא"ק דאנן גם בתריה דהרמב"ם גרירין וכל היכא שהם חלוקים בדין יוכל המוחזק לומר קי"ל כהרמב"ם כ"כ הפוס' האח' ז"ל והבאתי דבריהם במ"א. האמנם איני יכיל לפטור עצמו מהכל כ"א דוקא מהחצי דבההיא דקנה את וחמור פסק הרמב"ם בה' מכירה פכ"ב הי"ב ומרן בש"ע סי' ר"י ס"ג דקנה מחצה וא"כ אינו פטור מהכל כ"א מהחצי. ואעיקרא כבר כתבו האח' ז"ל דבלשון חיוב מהני לכל מילי דהיינו לדשלב"ל ואסמכתא ודבר שאינו בידו ודשא"ק ולקנין דברים וכו' עיין בס' דובר מישרים בשאלה בהשמטות ד' ס"ט דהאריך בזה ומסיק דאין דבר עומד נגד לישנא דחיובא. ועיין בחק"ל חאה"ע סי"ל גבי ק"ד דכתב דרבו הסוברים דקנין מעכשיו ל"ח ק"ד ואף שיש חולק ע"ז הנה בלשון חיוב רבו הסוברים דמהני כמבואר בכנה"ג הגה"ט אות ל"ג ומה גם די"ל דבקנין ומעכשיו ובחיוב כ"ע יודו דמהני ע"ש. ועיין בס' צו"מ דקכ"ב ע"ד. ועיין בדברי האג"ן הסהר ז"ל בס"ה ח"ח בסי' ט"ל דציין על להקת הפוס' שכ"כ ומ"ש עליו כמוהרמ"ס ז"ל ומה שהשיב האג"ן ז"ל על דבריו. וה' כמוהרא"ע ז"ל בס' אזן אהרן ק"ק שנד"מ במער' קו"ף אות ל"ח כתב דסוגיין דעלמא אזלא כוותיה דהאג"ן ז"ל וכך דנים בכל הב"ד מעשים בכל יום דבלשון חיוב מהני ע"ש. גם מ"ש הרב"ד ז"ל בקבלה שיקבל עליו לדון כרוב הפוס' דאדם מח"ע בדבר שא"ק דזה צע"ק. עיין בס' חקק"ל ח"ב חח"מ סי' טו"ב בדצ"א וצ"ב שאסף וקבץ להקת הפוס' בזה דס"ל דקבלת ס' הפוסק מהנייא קבלה זו לחייבו. גם מהנייא היכא דמקבל עליו בפי' לקיים המכר או המתנה או המחי' אפי' שתהיה נגד כל הפוס' ע"ש:
ג. שידוכין לזמן ובקנס ועבר הזמן ורצו לחזור בהם ושוב נתפשרו ביניהם לינשא והוציא הוצאות החופה ושוב חזרו בהם. החוזר בו פטור מהקנס מטעם שכבר עבר הזמן וגם פטור מההוצאות אף שנתפשרו ביניהם אח"כ ועי"כ הוציא הצד השני ההוצאות אפי"ה כיון שלא תפסו קנין שני ג"כ. כ"כ הראש"ל בס"ה בני בנימין סי' ל' ול"א וכן הסכים עמו ה"ה ראש"ל כמוהר"א אשכנזי ז"ל עש"ב. דמזה נר' מבואר שאם לא עבר הזמן שקבעו ביניהם או שיש תנאי מפורש בשטר השי' שמתחייבים בהחיובים גם אם עבר הזמן הקבוע ביניהם כמו דאנן נוהגים היום בעירנו דמשק יע"א דמתנים כן בפי' דחייב הוא החוזר בו בקנס ובההוצאות. ועיין בהרדב"ז ז"ל: