אור ברסלב
שערי עזרה אבן העזר › סימן ה

שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון

אבן העזר · סימן ה

סימן ד

שאלה מעשה שהיה בראובן בחור מאר"ץ יע"א ובא לדמשק יע"א מזה זמן קרוב לט' שנים ועוסק במו"מ ובתו"ז הנז' באו ג"כ אביו ואמו ודרו בדמשק יותר משתי שנים ושוב חזרו לעירם ונשאר הבחור לבדו ועמד הבחור הנז' ושידך לבת שמעון ע"י עדים בקנין ושטר וחיוב ע"ד ח"ס ז"ל לכל החוזר בו וזמן החופה לשנה. ואחר עבור חו"ט חדשים אמר הבחור שהוא רוצה לקחת הבת לאר"ץ ולעשות החופה שם אצל זקנו שהוא א"ג ורב העיר והבת ואביה ואמה מאנו בזה. וע"ז עמדו בדין לפנינו וטען הבחור שרוצה לעשות אצל מ"ז שכן בא לו ידיעה ממנו ואח"כ הוא חוזר עם אשתו לדור כאן. והשיב לו אבי הבת שאין רצונם בזה כ"א שיהיו הנישואין בעירם אצל מיודעי וקרובי הבת לשמוח עמהם יחד בנישואיה כדרך העולם. ובפרט שכן התנה מתחילה בשעה ששלח הבחור ת"ח אחד לשדך הבת שאין רצונם כולם שתצא הבת מעיר הזאת כלל ולזה אמרנו להת"ח השליח שקודם שיעשו שידוכין יודיע להבחור את זה ואם הוא מתרצה בזה אזי נעשה שידוכין וחיובים ואם רצונו להוציא את הבת מעיר הזאת לא נעשה שידוכין. והלך הת"ח השליח והודיעו שע"ת זה עושים השי' והשיב לו הבחור שהוא אין רצונו לצאת מעיר זו כלל ואדרבא על הרוב שגם אביו ואמו רצונם לחזור ולדור כאן ובא הת"ת השדכן יצ"ו ואמר את דברי הבחור שע"ת זה הוא עושה שי' ואזי גמרנו השי' והתנאים והחיובים הכתובים בשטר אדעתא דהכי וכשכתב הת"ח את השטר והביאו ונתנו לנו ראינו שלא הזכיר בשטר מענין זה של יציאת הבת מהעיר כלל ושאלנו אותו ע"ז והיתה תשובתו דאין מהצורך יען שבעת שדברנו עמו על ענין ראו ראינו וירדנו לסו"ד שאין רצונו לצאת מזאת העיר כלל ושלי"ת אנחנו כולנו חיים ואין דבר חוצץ ואנחנו סמכנו ע"ד הת"ח השדכן יצ"ו. והבחור טען שאין לו ידיעה מכל זה כלל והאמת הוא שלא היה בדעתו לצאת מזאת העיר כלל אך עכשיו שבא לו ידיעה ממ"ז שרצונו לעשות החופה אצלו לכן הוא רוצה ללכת לאר"ץ לעשות ר"ץ להיות החופה שם וכיון שאין כחוב בשטר תנאי מזה אין מתחייב בחיוב הקנס ואדרבא הוא רוצה לקחת הקנס מהצד הב' הממאן בזה. והבאנו הת"ח השדכן והעיד כדברי שמעון ממש והבחור הכחיש וגם לא רצה לישבע ע"ז ואח"כ הבאנו עוד להעד הב' החתום בשטר ובתחילה אמר שאינו זוכר אם נאמרו דברים האלו. ושוב כשהזכירו העד הא' שבביתו ובפניו דבר עם הבחור כך וכך אזי נזכר ואמר שהן אמת שהיו דברים האלו במעמד הבחור אבל איני יודע באמיתות אם נתן דעתו הבחור ושמע לדברים אלו או לא. והעד הא' מכחיש בזה ואומר שבפי' דברנו עם הבחור מזה התנאי ושכן היתה תשובתו ועפי"ז נעשו השי' ומה שלא כתבתי תנאי זה בשטר יען שראיתי שאינו מהצורך וכנ"ל. והבחור לא הודה בכ"ז והוא עומד בדבורו ואבי הבת הביא ג"כ אנשים כשרים ונאמנים והעידו שמקודם שהיה רוצה הבחור לשדך את בתם היה ע"ת זה שלא לצאת מהעיר הזאת כלל אך מצד אחר שלא בא הדבר לידי גמירא. דמזה הוכח יוכיח שהבחור הנז' אין בפיהו נכונה ע"כ הגיעו טענותיהם. ואנן בדידן כששמענו טענותיהם רצינו בתחי' לפשר ביניהם ושני הצדדים לא נתרצו ודינא קא בעו וראו ראינו שכפי"ד הפוס' ז"ל הבחור הנז' הוא מחויב לישא אותה בעירה אצל אביה ואמה וקרוביה ואם לאו חייב ליתן הקנס וכמו שיתבאר לקמן בס"ד לכן כתבנו מעשה ב"ד בזה ונתננו ביד אבי הבת. ושוב אח"כ יצאו עוררים לומר על מה היתה סמיכתנו לחייב הבחור ועוד באו בטענה חדשה שהבחור הנז' מקודם שבא מאר"ץ מושבע ממ"ז שלא ישא אשה כ"א אצלו בעירו. מה שלא בא בפי הבחור זכר שבועה שהוא מושבע לעשות החופה באר"ץ אצל מ"ז. ואדרבא ההוא אמר בפנינו שברצונו היה לעשות הנישואין בכאן אבל בשביל שמ"ז כתב לו שרצונו לעשות הנישואין אצלו לכן הוא רוצה ללכת לאר"ץ לעשות החופה שם. לכן הוכרחנו לברר וללבן הדברים ולגשת בארשת מאיזה טעם הוא מתחייב הבחור הנז':

הנה תחילת כ"ד נר' דמילתא כדנא שהבחור דר בעיר קרוב לט"ש ועוסק במו"מ ובתוה"ז באו ג"כ אביו ואמו ודרו אצלו שתי שנים ויותר וגם אביו נתעסק במו"מ ושוב אח"כ חזרו לעירם ונשאר הבחור לבדו קרוב לד"ש ואח"כ עשה שידוכין עם הבת הנז' אשר מזה מוכח כיון שהי"ל זמן רב כזה בזאת העיר הרי הוא כאנשי העיר ממש ע"ד משרז"ל כל הדר בעיר יב"ח וכו' ואומדנא דמוכח דעשה השידוכין כדי לישא אותה כאן ולהיות נשאר עמה בעירה. ואף אם נאמר שעדיין הוא נחשב גר בארץ עכ"ז אם היה בדעתו לעשות הנישואין שם באר"ץ עליו החיוב מוטל להתנות בתחי' תנאי זה ומדלא התנה כן איהו דאפסיד אנפשיה. ומכ"ש אם האמת כן הוא שהוא מושבע ועומד שלא לעשות הנישואין כ"א אצל מ"ז באר"ץ עליו החיוב מוטל להתנות כיון דארייא דשבועה רביע עליה. ובפרט שקודם השידוכין הם התנו עמו בפי' ע"י שלוחו בהיפך שאין רצונם שתצא הבת חוצה כלל וכנז' וכפי דברי השליח סבר וקביל נר' ודאי שהדין נותן דמדלא התנה שהוא מתחייב בקנס. ומאי דלא הוזכר תנאם בשטר כבר הובא בטענתם דהשדכן הת"ח נכנס בדעתו דאין מהצורך וכו' והם סמכו על דבריו וכנ"ל:

ועיין בתשו' המיוחסות להרמב"ן ז"ל סי' רע"ח במי ששידך בשבועה וקנס ובהגיע הזמן רוצה לקחת אותה שישאנה בעיר אחרת בטענה שלא קבע מקום ידוע לנישואין בפי' ושמעון טוען שאין לו להזמינה אלא בעירה ובין כך ובין כך עבר הזמן הקבוע ביניהם והוא תובע הקנס ושכנגדו הוא טוען בהיפך. כך נראים הדברים שאין לש' להוציא בתו ממקומה לינשא במקום אחר שהקפדת הכל היא זו שלא להוציא בתולת ישראל ממקומה קודם נישואין והקפדה ודאית היא זו וכענין שנז' בקי' גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה במקום פ' והלך וקי' במ"א שאינה מקו' משום דאמרה לא ניח"ל דליקדשה באותו מקום דילמא ממלו עלאי מילי. וכן בגיטין שאינו רוצה שתתבזה באותו מקום. וכ"ש שהאיש מחזר על האשה ואין האשה מחזרת על האיש כ"ש עכשיו שהכל מקפידים עד"ז בכ"מ. וסתמן של משדכי בנותיהן דעתן שישאו במקומן ואפי' היה הבעל ממקום אחר אא"כ התנו בפי' כ"ש אלו שהיו שניהם דרים במקום אחד. נמצא שמעון זה פטור משבועתו וקנס. וכן חנוך פטור משבועתו ומקנסו לפי שהוא אנוס ויש טענת אונס בממון ובכל דבר ע"כ. הרי מבואר בדבריו שאין לו להוציאה ממקומה אא"כ התנה הבעל מתחי' בפי' ואפי' היה הבעל ממ"א ואם מעכב חייב בקנס ומכ"ש אם שניהם הם דרים במקום אחד עד שיתנה מתחי' בפי'. ולא פטרו שם מקנס כ"א מפני שהוא אנוס ויש טענת אונס בממון ודאי הגמור דפי' הוא בדאיתייליד ליה אונס מאחריני דמחמת זה הוכרח לצאת ממקומו בזה הוא דפטרו מקנס. ובנ"ד דליכא אונס חייב הוא בקנס ואין לומר דגם בנ"ד הבחור הוא אנוס כפי הטענה המחודשת שמושבע הוא מקודם שלא יעשה הנישואין כ"א באר"ץ יע"א אצל מ"ז דמלבד דבנ"ד לא הזכיר הבחור בטענתו שום זכר שבועה אלא אדרבא וכו' כנ"ל דנר' דאינה טענה אמיתית. עוד בה הגם דנימא דהיא טענה אמיתית שהוא מושבע מקודם וכו' אין סברא לומר דחשיב אנוס מחמ"ז ופטור הוא מהקנס דודאי הוא דלא פטרו ז"ל מהקנס מחמת אונס כ"א בדאיתייליד ליה אח"כ אונס לכן הגם דלא היה התנאי מקודם הוא פטור מחמת האונס דאיתייליד. אבל בכג"ד שהאונס הוא בא מחמת השבועה שהוא מושבע מקמי הכי לא חשיב אונס לפוטרו מהקנס דאדרבא היא הנותנת דמאחר שהוא מושבע מקודם שלא יעשה הנישואין כ"א באר"ץ וכ"ע אין יודעין בשבועה זאת הי"ל להתנות בפי' בשעת השידוכין והחיובים שע"ת זה הוא מתחייב ומדלא התנה חייב בקנס דאיהו דאפסיד אנפשיה:

גם הריב"ש ז"ל סי' קע"ז במי שקידש אשה בעיר אחרת וטוען שהתנה עם אמה שרוצה לכונסה במקומו ואמה רוצה שישא אותה במקומה ואח"כ יוליכנה למקומו. השיב דהא דהכל מוציאין וכו' ה"ד אחר נישואין אבל קודם נישואין אעפ"י שכבר אירס אותה א"י להוציאה למקומו עד אחר נישואין. וכיון שאין לבעל עדים שכך היה תנאן בפי' קודם הקי' א"י לכופה ללכת אחריו למקומו לנישואין אלא ישאנה במקומה ויכתוב לה כתו' ואחר תלך ואם לא ירצה יגרש בגט. ומה שטוען שתשבע אמה שלא היו כן התנאים עדיין אף אם אמה תודה כדבריו יכולה היתומה לעכב ולומר אם אמי פסקה עלי מה לי או כנוס במקומי או פטור וכו' אמנם אם התנה עמה מדעת היתומה ומרצונה קודם הקי' והיא תודה בזה אז הדין עמו ע"כ. והוב"ד במרן ב"י אה"ע סי' ע"ה. ומוהר"י אדרבי ז"ל בסי' קצ"א הבי"ד אלו בתוך תשובה והסכים עמו יעו"ש. גם מורם ז"ל בסי' ע"ה ס"ב בהגהה פסק כוותיה. גם מוהר"ם אלשיך ז"ל סי' נ"ה בנדונו באיש אחד מעיר אחרת שנשא אשה בעיר אחת ואחר שנה רוצה להוליכה לעירו בטענה שכששדכה ע"י לוי שליח אביה היה ע"ת שיוציאנה ממקומה למקומו וע"ד כן נשאת לו והיא ממאנת לצאת עמו מכמה טעמים. השיב אם היא אומרת שלא ידעה דבר או שלא היה שם תנאי כלל אפי' שיעידו עדים שהתנה הבעל עם אביה או שאביה מודה שכך היה הדבר פשוט שהדין עמה כמ"ש הריב"ש ז"ל וכו' ואם לוי השדכן יעיד עליה אז תשבע להכחיש את העד שבועת התו' וכו' ע"ש:

גם בתשו' בנימין זאב סי' רצ"א בשמעון ששידך בתו לראובן ושוב עקר ראובן דירתו משם ורצונו לקחת הבת שישאנה באותה העיר שדר בה הוא וחמיו ממאן בזה. השיב כמ"ש הרשב"א במיוחסות דאין לו לכופה להוליכה שם כי אין דרך בנות ישר' להוציאן ממקומן בעודן בתולות קודם הנישואין דרואין אנו דרובא דעלמא מקפידים בזה והקפדה ודאית היא וראיה מההיא דקי' וכו' וכן גבי גט נמי וכו' וה"נ י"ל ניח"ל לאב להכניסה שם לחופה דרחמי ליה ולא יאמרו לחתני שום גנאי בעד בתו וכ"ש דאיש מחזר וכו'. וכל משדך בתו אדעתא לבעול בבית האב משדכה כדי להראות בתוליה לנשים ולא יוציא הבעל עליה ש"ר. וכ"ש שכשעשו השידוכין היו שניהם בעיר א' אא"כ התנו מתחי' ביניהם. וכיון דמתחי' לא התנו ביניהם יכניסנה לחופה במקום האב והאם וקרובותיה ע"כ. ולא ידעתי מדוע לא נסתייעו הפוס' ז"ל לדבריהם מדברי הרשב"א ז"ל במיוחסות הנ"ל וכבר מודעת זאת מ"ש מוהרשד"ם ז"ל שרבו מוהר"י טאיטצאק ז"ל היה מחשב סברת הרשב"א ז"ל נגד רוב הפוס' והבי"ד החיד"א ז"ל בשה"ג ח"א מע' שי"ן אות כ"א ובנדון שלהם הנז"ל הנה הוא בא הדבר מבואר בדברי הרשב"א ז"ל במיוחסות. ואולי כי בימיהם עדיין לא נתגלו דבריו שבמיוחסות הנ"ל:

ועיין במורם ז"ל אה"ע סי' נ' ס"ו דפסק לההיא דמיוחסות סי' רע"ח ודהריב"ש סי' קע"ז הנ"ל וע"ש בח"מ וב"ש דאם יצא הא' בלא אונס הוא חייב בקנס והב' פטור. ואם אינן דרים בעיר א' אמרינן משדכין בנותיהם דעתן שישאו במקומן אפי' היה הבעל ממ"א אא"כ התנו בפי' כן ע"ש:

המתבאר מהאמור דחייב הבעל להתנות מתחי' ואי לא אתני א"י להוציאה לכונסה במ"א ואם מעכב חייב בקנס. ואי איכא הכחשה ביניהם אם יש עדים שהתנה הדין עמו. ואי ליכא אלא ע"א והיא אינה מודה אז תשבע להכחיש העד. ובנ"ד לא אתני הבעל ויש חיוב בשטר ע"ד ח"ס ז"ל בסתמא א"י להוציאה לכונסה במ"א ואם מעכב חייב בקנס הגם שהוא מעיר אחרת וכנ"ל. ובפרט דזה לו קרוב לט"ש שהוא דר בעיר הזאת ושידך בסתמא דודאי דאדעתא לינשא ולדור בכאן שידך ונתחייב דהו"ל כאחד מבני העיר ממש. ומכ"ש וק"ו בנ"ד דהבת ואביה ואמה לא עשו שי' כ"א שגילו דעתם והתנו מתחי' שלא יוציא הבת מעיר הזאת כלל כמו שכן העיד הת"ח השדכן יצ"ו וגם העד הב' נזכר מזה התנאי אך מסופק הוא אם שמע הבעל בכך דבודאי הגמור דהדין הוא עם הבת וחייב הבחור בקנס אם עדין הוא מסרב. ועם שהתנאי הנז' לא בא מפורש בקנין ובשטר מ"מ מלבד דכפי האמור החיוב של התנאי הוא מוטל על הבעל להתנות שיוכל להוציאה ואי לא אתני איהו דאפסיד אנפשיה וכנז"ל. עוד בה דמבואר בדברי הפוס' הנ"ל דתנאי כזה אפי' בפני העדים לבד בלתי קנין וכתיבה סגי ומהני וכנ"ל. ועיין במרן הב"י ז"ל סו"ס ע"ה דהביא בשם תה"ד בפו"כ סי' רל"א באשה שמסרה מודעא שלא מחלה על זכותה שלא יוציא אותה הבעל ממקום אביה שנשאת שם פשיטא דמהני דאפי' גלוי דעת בעלמא הוי מועיל ואי"כ צורך ראיה ע"כ. הרי דבגילוי דעת לחוד מהני דלא תאבד את זכותה ועיין במוהריט"ץ ז"ל סי' רצ"ב. דמזה אתה דן במכ"ש בנ"ד דזכותה הוא לינשא בעיר מולדתה אצל או"א וקרובותיה והתנו מתחי' בפי' עם שלוחו של המשדך שאינם עושים השי' כ"א ע"מ כן שלא תצא הבת מעיר הזאת והשליח עשה שליחותו ואמ"ל למשדך ושוב עשה השי' והחיובים אדעתא דהכי דפשיטא דחייב הוא בקנס ולית דין צריך בושש והוא ברור:

ועיין במוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' מ"ז דכתב גם דלדעת קצת המפר' ז"ל שכל שהחתן מעיר א' ונשא אשה בעיר אחרת ע"ד ללכת לעירו נשאה זהו כשלא בא לעיר הזאת אלא לדעת נישואין בלבד. אבל זה ששמעון אביו הלך שם לעסקיו עם ביתו ובניו ודר שם כמה שנים ואח"כ השיא שם את בניו אי"ל כאן שע"ד לחזור לעירו נשאה ואעפ"י שיאמר שלעולם היה בדעתו של אביו לחזור דברים שבלב הם וגם כי ארכו להם שם הימים ע"כ. דמדבריו אנו למדין לנ"ד ג"כ שעיקר ביאתו היא היתה לעסקיו וגם אביו ואמו באו לעסק ודרו איזה שנים והם חזרו לעירם והוא נשאר כאן ודר כמה שנים והוא עוסק בסחורה אי"ל שע"ד לחזור לעירו שידך מאחר שהוא עוסק בעסק מו"מ ואחר כמה ימים ושנים הוא ששידך. ואפי' שיאמר שלעולם הוא בדעתו לחזור דברים שבלב הם והו"ל להתנות בפי' בתחי' שהוא רוצה לחזור לעירו וכל כמה דלא אתני לאו כ"כ. ומכ"ש וק"ו בנ"ד שהם התנו עמו ע"י שלוחו בפי' דאדעתא דהכי דוקא הם עושים השי' דודאי הגמור דהדין עמהם ואם עודנו מסרב חייב בקנס. ועיין עו"ש בסי' קל"א שכתב שם דהא דתנן הכל מעלין ה"מ לאחר נישואין אבל קודם נישואין לאו כ"כ וכו'. ומ"ש שם וז"ל דעל מה שבא בשאלה שאבי הכלה אומר שתנאי היה ביניהם שיעלה לא"י אמרי נואש הם שכל שבא לחדש תנאי מה שלא הוזכר בשטר אין שומעין לו וע"כ לא נחלקו גבי תנאי היו דברינו אף בשכת"י יוצא ממ"א אלא בעדים או אפי' ע"א מהם מטעמא דאמרי' התם בפ"ב דכתובות הני למיעקר סהדותייהו קאתו. אבל בעל הדבר כל שהשטר מקויים לאו כ"כ למיעקר סהדותייהו דסהדי ע"כ. לא תברא לנ"ד כאשר יראה המעיין וישפוט בצדק דדוקא שם בנדונו אבי הכלה הוא שטוען דבר חדש שתנאי היה שיעלה לא"י עז"א שכל שבא לחדש תנאי מה שלא הוזכר בשטר אין שומעין לו כיון דתנאי כזה עליה דידיה רמי להתנות וכיון שלא הוזכר בשטר אין שומעין לו. משא"כ בנ"ד דכבר כתבנו דעיקר חיוב התנאי רמי על הבעל להתנות מתחי' שהוא רוצה לחזור לעירו ושיכניסינה שם. וכל כמה דלא התנה צריך לכונסה במקום שדרה שם אצל אביה ואמה וקרובותיה. ואפי' התנה כל שבא לחדש תנאי מה שלא הוזכר בשטר אין שומעין לו. ברם הכא דלא רמיא עלייהו להתנות דסתמא כל המשדך אדעתא לינשא במקום הבת הוא משדך ואפי' היה הוא ממ"א וכנז"ל בודאי דאין צורך שיהא בקנין ושטר. ובגילוי דעת לבד סגי ומהני מאחר דאפי' בלא גילוי דעת הדין כן וכ"ש היכא דהתנה כנ"ד שהתנו בתחי' בפי' עם שלוחו דאין משדכין אלא בתנאי כן שלא יוציאנה מעירה כלל והלך השליח והגיד לו בזה התנאי וכמו שכן העיד שליח המשדך וגם העד הב' הוא מסופק אם שמע הבחור בזה ודאי הם זכאים בדינם אף שלא הוזכר תנאי זה בקנין ושטר וזה ברור:

ויש להביא ראיה לחייב הבחור אף שלא נעשה תנאי זה בקנין ושטר ממ"ש המרדכי בשם מוהר"ם סו"פ הפועלים דכל תנאי ממון שהתנה עליו בתחילתו בשעת מעשה התנאי קיים בלא קנין וכו' ע"ש. והבי"ד מרן בב"י ז"ל בלי שום חולק ומהריק"ו שורש קצ"ד הלכה למעשה ע"ש. דמזה אתה דן לנ"ד במכ"ש ועיין בס' אשדות הפסגה סי' י"ב ד' פ"ד ע"ד מ"ש בזה יעוש"ב. גם עיין בס' מט"ש סי' ע"א הגב"י אות כ' דהביא בשם הט"ז ז"ל דכתב וז"ל מדברי הרא"ש הביאו הטור אה"ע סי' ע"ה נלמד דאם התנה לוה עם המלוה שלא יהיה לו נאמנות ואח"כ בשעת הקנין הקנה לו סתמא והוא במקום שמסתמא כותבין נאמנות שהדין עם הלוה ואין למלוה נאמנות ע"כ. דמזה ראיה במכ"ש לנ"ד דאף שבקנין לא הוזכר התנאי מאחר שקודם התנו בזה עמו ע"י שלוחו התנאי קיים. עוד עיין במורם ז"ל חו"מ סי' ר"ז ס"א דכתב וז"ל וכן אם התנו תנאי ואח"כ כתבו השטר סתם ודאי על תנאי הראשון כתבוהו ע"כ. ועיין ג"כ לה' מ"מ ז"ל בח"א אה"ע סי' ח' שכתב דאם התנה בתחי' המעשה ת"ג בכה"ג הוא דס"ל להרא"ש ז"ל דלא נגרע זכותא דידיה דמאי דיהיב סתמא דאימור דסמך נפשיה סמיכה בכל כחו אתנאה קמא אשר עשה וכו' וכ"כ בת"ב ד' קמ"ז ע"א יעוש"ב דס"ל דכל שהתנה ת"ג מתחי' אע"ג דלא הוזכר התנאי הלז אח"כ בעת דיהיב סתמא אמרי' אתנאה קמא סמך וכ"נ בנ"ד וכ"ש הוא דאע"ג דלא הוזכר תנאם בקנין ושטר אמרי' אתנאה קמא סמכי שאינם עושים השי' כ"א עפי"ז שלא תצא הבת מהעיר כלל וודאי דאם לא ירצה הבחור לקיים תנאי זה שהוא חייב בקנס:

והן עתה נד"מ ס' פני יצחק ח"ו ושם בתשו' אה"ע סי' ב' בהסכמת ר' ירושלים תובב"א שהובאה שם בד' ג' הביאו בשם התשב"ץ ח"ד סי' ק"ל בא' שהוציא קול בעיר שהוא עשיר ועי"ז קידש אשה בעד א' ואח"ז נודע שהוא עני דמותרת בלא גט מחמת דהטעה אותה וכתבו דה"נ בנ"ד דהטעה אותה שרוצה לגרש אשתו הא' דהוו קי' טעות וכו' אלא דאשכחן בתשו' החת"ס אה"ע סי' פ"ב והוב"ד בס' פת"ש אה"ע סי' ח"ל סכ"ד בההיא דע"מ שאני עשיר ונמצא עני דכתב להדייא דלא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וכו' ע"ש. מ"מ בנ"ד גם החת"ס יודה דאפי' ספק"י ליכא שהיו הקי' אחר שג"ד עמה שרוצה לגרש הא' ופיתה אותה בזה כדי שתתקדש לו והיא גם היא קיבלה כסף קי' אדעתא דהכי דכל כי הא הגם שלא התנה לה כן בשעת הקי' אמרי' אם נתקיים התנאי דהיינו הגילוי דעתא מקו' ואם לאו אינה מקו' דבג"ד כ"ד מהני ואית לן למימר דאדעתא דהכי נתרצית בקי' אם יגרש הא' הא לא"ה לא ליהוו קי' ותהיה מותרת בלא גט דכל היכא דאיכא הוכחה ואומד"ד וכו' הגם דלא התנה כן בעת הקי' גילוי מילתא כה"ג דלא נתרצית משע"ר כ"א בזאת הא ודאי ל"א בזה איתתא בכ"ד ניח"ל וכ"נ ממ"ש החת"ס שם סי' פ"ה וכו' ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין במכ"ש שהרי התם אפי' בקי' דיש בהם חומרת א"א כ"כ דבאומדנא שנעשה מקודם סגי ומהני לבטל הקי'. מכ"ש וק"ו בנ"ד שעשו ת"ג ומפורש ע"י השליח ת"ח השדכן מקודם כ"ד דאינם עושים השי' כ"א בתנאי זה וסבר וקביל ואדעתא דהכי הוא שעשו השי' והחיובים אח"כ הגם דלא נזכר התנאי בקנין השי' אין דבר חוצץ דודאי אדעתא דתנאי הקדום הוא שגמרו את הדבר ועשו השי'. ומה שעכשיו הוא מכחיש ואומר שלא הי"ל ידיעה בזה אינו נאמן כנגד העדים. והגם דנימא דליכא כ"א ע"א מאחר דהעד הב' הוא מסופק אם שמע הבחור כשדברו בזה עכ"ז אינו נאמן כנגד העד הא' כ"א בשבועה. ובלא"ה כבר כתבנו לעיל דהתנאי הוא מוטל עליו להתנות שיוכל להוציאה וכו' וכל דלא אתני הוא מחוייב בקנס:

ועם דלכאורה הרשב"ץ ז"ל בח"א סי' צ"ז נראין דבריו דהם נגד דברי הריב"ש ז"ל וס"ל דגם לענין הנישואין יכול לכופה לינשא בעירו. ומרן ז"ל בב"י הביא דברי שניהם שם בסי' ע"ה ועיין בח"מ סקט"ו ובב"ש סקי"ג. עיניך הרואות בדברי מרן החבי"ב ז"ל בס' דינא דחיי לאוין ד' פ"ד דהאריך שם בדברי הרשב"ץ ז"ל ובתחי' הק' ע"ד דהיאך כתב דמדנאמן בעיקר הנשואין נאמן באירוסין דשנא ושנא והניח דבריו בצ"ע. ושוב הק' ג"כ על מרן ז"ל דכתב בב"י תשו' הריב"ש וסמי"ל כתב תשו' הרשב"ץ ולא שת לבו לסתירת שתי התשו'. וסיים וז"ל שאף הרשב"ץ דפליג על הריב"ש ל"פ עליה במ"ש שאירוסין אינן כנישואין ובעודה ארוסה א"י להוציאה שהרי הרשב"ץ נ"ט דיכול להוציאה לנישואין למקומו מפני שהוא נאמן לומר שהתנאי כך היה. ואם איתא דס"ל דארוסה כנשואה וכי היכי דבנשואה יכול להוציאה למקומו אף בארוסה כן למה הוצרך לומר שהוא נאמן שכך היה התנאי לימא שאפי' לא היה שם תנאי היה יכול להוציאה על הסתם אפי' בלא תנאי כמ"ש בענין הדירה. א"ו משמע דס"ל ז"ל דבעודה ארוסה א"י להוציאה אלא מטעם שנאמן מכח התנאי ואף מוהר"מ מרוטנבורק ז"ל ל"פ אהריב"ש ז"ל וכו' עש"ב:

ועם כי יש לעמוד ע"ד אחהמ"ר דמסיום דברי הרשב"ץ אינו נר' כן אלא דפליג אהריב"ש כיעו"ש וכמו שכ"ר אח"כ לה' נ"מ ז"ל בד' רמ"א שכ"כ ע"ש. וכנראה דמרן החבי"ב ז"ל לא ראה תשו' הרשב"ץ ז"ל בשורשה כ"א בדבריו שהובאו בב"י שלא נזכרו שם סיום דברי הרשב"ץ ולכן רצה לקרב הדעות דלא לאפושי בפלוגתא עכ"פ אף דנימא דהוא פליג אהריב"ש מאחר דכל הפוס' קיימי בס' הריב"ש דבעודה ארוסה א"י להוציאה. ומה גם דהרשב"א ז"ל במיוחסות כן ס"ל בפי' ובודאי י"ל דאילו היה רואה הרשב"ץ לדברי הרשב"א לא היה כותב כן ואפשר דבזמנו לא נדפסו עדיין. לכן יש ללכת בס' הריב"ש ז"ל. ועיין עו"ש בס' ד"ד בד' פ"ג דכ' דהרמב"ם וסמ"ג ז"ל מדקדוק לשונם נר' דס"ל הם ג"כ כהריב"ש ז"ל והאריך בזה ע"ש. דלפי"ד יוצא דגם מרן ז"ל בש"ע דנקט לישנא דהרמב"ם גם הוא כן ס"ל כהריב"ש ז"ל. ועיין בתשו' מוהרמ"ע ז"ל בסי' פ"ו דכתב וז"ל רביעית טען הטוען שלא הי"ל לרב ליחד מקום האשה אל הנישואין אחרי שהרשב"א הוב"ד בב"י אה"ע סי' ע"ה פסק בהיפך וכן מעש"ר של מוהר"מ ב"ב בתשו' מימו' דה' אישות סי' כ"ח. וע"ז השיב כי רבו החולקים על מוהר"ם כמו שהעיד על עצמו בתשו' הנז' ומילתא דפשיטא היא בתשו' להרמב"ן סי' רפ"ח ולהריב"ש סי' קע"ז כי המקדש אשה סתם במקומה א"י להוציאה משם עד אחרי הנשואין וגם הרשב"ץ בתשו' שזכרנו לא דבר אלא במקדש סתם אבל בנ"ד יש תנאי מפורש ע"ז מהודאת בע"ד שידור זמן מה אחר הנישואין ג"כ בבית חמיו וליכא מ"ד דבכה"ג יוציאנה ממקומה בשעת הנישואין וכו' ע"ש. הרי דהרב ז"ל לא חשש לס' הרשב"ץ מקמי תשו' הרמב"ן והריב"ש ז"ל דמזה אנו למדין לדידן דראו ראינו דכל הפוס' ז"ל שאחריהם קיימי בסברתייהו כמו שהבאנו לעיל דודאי דכן ראוי להורות. ובפרט לנ"ד דהיה תנאי מפורש מקודם ע"י השליח שלא להוציאה ממקומה דבכה"ג פשיטא דליכא מ"ד שיוכל להוציאה ואפי' שהיה התנאי בלא קנין ושטר מועיל וכמש"ל וכמו שכן מפורש ג"כ בדברי הרמ"ע ז"ל דאם יש תנאי מפורש ע"ז מהודאת בע"ד ליכא מ"ד וכו' דפשטן של דברים מורים דבתנאי דברים בעלמא ביניהם בלא עדים וקנין ושטר סגי. וכ"ש בנ"ד שהיה התנאי ע"י השליח העד וכנ"ל וגם הרשב"ץ ז"ל דיפה כח הבעל לנישואין מבואר בדבריו דאם היה תנאי ביניהם תחי' אפי' בדברים בלא עדים וקנין אזלינן בתריה. דכתב שם בסוף התשו' דמסתמא הדין נותן לכופה השתא דאיכא טענה וכפירה ביניהם הבעל מהימן ואפי' חיוב שבועה ליכא עליה אא"כ תטעון בזה טענה המתקבלת בב"ד ואומרת בבריא שכך היה התנאי ביניהם דהשתא הוי הדין עמה ע"ש:

ועוד אמינא דבלאו הכי בגוונא דנ"ד דאיכא חיוב גו"ש ע"ד ח"ס ז"ל בשטר ואינו פטור ממנו כ"א בקיומו התנאים הכתובים בו. הגם דנימא דאיכא פלוגתא בעיקר הנישואין בין הרשב"ץ והריב"ש ז"ל אי יכול לכופה לעלות עמו לעירו ולינשא שם או לא. מ"מ מאחר שהחיוב הכתוב בשטר הוי ודאי ופיטור מהחיוב ההוא אתי ובא מבחוץ בספק פלוגתא אין הספק פלוגתא שהוא מבחוץ מוציא מידי ודאי החיוב הכתוב בשטר וחייב הוא בקנס. וכמו שכ"ר להנ"מ ז"ל בד' רמ"ב ע"ג בדין מי שאינה רוצה לעלות עמו דהביא פלוגתא בזה אם מפסדת כתובתה עי"ז וכתב דאפי' לא תפסה מ"מ כיון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי והפסד הכתובה הוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי וזה מקצוע גדול וצריך לפנים עכ"ל, ולע"ד כדמות ראיה לזה מתשו' הרשב"א ז"ל בח"ב תשו' הכרם סי' רכ"ט ובח"א סי' תתעק"ב. ועיין מזה באורך בס' בע"ח ח"מ סי' פ"ח ובס' משכה"ר מער' תי"ו אות יו"ד. גם עיין שם במער' שי"ן אות כ"ה דכתב וז"ל ואתה דע לך דבעיקר טענת קי"ל פלגן בהדייהו רבנן נו"ן איכא מ"ד בכגון נ"ד דהאל' יודעת שתכשיטין הללו הן של חמיה היו בודאי אלא שטוענת שנתנם במתנה לבנו וזכה בהם וכיון דשל בעלה הם גובה מהם כתו' ואיכא מ"ד דנאמנת בהכי מאחר שהיא תפוסה. ושכנגד סברא זו ס"ל דלא זכה הבן במתנה זו א"כ הו"ל בריא בחיובא דתכשיטי דאב נינהו וס' בפרעון דהיינו שמא הלכתא כמ"ד זכה הבן הו"ל ס' בפרעון כאותה שאמרו מנה הלויתני וא"י אם פרעתיך דקי"ל חייב לשלם עיין סי' ע"ה דלאו כ"כ שתאמר מסתבר טעמיה דהאי מ"ד וחייב לשלם ועיין בכנה"ג סי' כ"ה בכללי הקי"ל או"ב דעל הרוב מה שדעתו נוטה לכת האומרים דלא חשיבא טענת הקי"ל אלא טענת שמא עכ"ד דמדבריו ג"כ אנו למידין לנ"ד דמאחר דהחיוב הכתוב בשטר הוי בריא בחיובא ומה שרוצה לפטור עצמו הוא בטענת קי"ל כמ"ד דיוכל לכופה לינשא בעיר אחרת הוי טענת שמא ס' בפרעון והוי כההיא מנה הלויתני וא"י אם פרעתיך דקי"ל דחייב לשלה. ועיין עו"ש במער' קו"ף אות ל"א ול"ב ובס' זכרינו לחיים ח"ב תח"מ מער' קו'ף בדין קי"ל אוה א'. ולע"ד דבגוונא דנ"ד דכתוב בפי' בשטר החיוב דאין לו פיטור ממנו כ"א בקיומו התנאים הכתובים בו יש עדיפות בזה יותר לחייב. והגם דהנ"מ ז"ל כתב שם בסוף דבריו וצריך לפנים הכא נ"ד ס"ל בפשיטות לחייב כמו שיראה הרואה והוא פשוט וברור. ואנן בדידן אחרי ראותינו את כל האמור ומדובר לעיל כתבנו מעשה ב"ד לחייב את הבחור בחיוב הקנס הכתוב בשטר אם ממאן ומסרב עדיין שלא ישא אותה בעירה ומסרנו את המעב"ד ביד הבת שכנגדו ומה שאח"כ יצאו עוררים ע"ז לומר על מה היתה סמך שלנו לחייבו בקנס כבר ביארנו באר היטב בדברינו הניתנים למעלה ותול"מ וצויי"מ וימ"ן. לשוני ע"ט ס"ט:

תוכן העניינים

שערי עזרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה