שערי ישר חלק א - ב· רבי שמעון יהודה הכהן שקופ [הגרש"ש]
שער ו · פרק יח
כתב רבינו יונה, הובא ברא"ש ובר"ן פ"ק דכתובות בהא דאמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו, דמיירי במכחישתו ואומרת בתולה הייתי, אבל אם אומרת תחתיו נאנסה, כמו דקיי"ל כר"ג באומרת משארסתני נאנסתי נאמנת, ואע"ג דההיא פלוגתא דר"ג ור"י לענין כתובה אתניי', אפ"ה לענין איסורא נמי, כיון דאיהי טוענת הכי בברי, ואיהו לא מצי למיטען איפכא אלא בשמא, לא שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם (בפרק זה הלכה ו') עלה דההיא דר' ירמי' בעי מעתה אין טענת בתולים כר"ג וכר"א אלא כר' יהושע חזר ואמר יש טענת בתולים כר"ג וכר"א בשותקת, אפילו תימא במדברת באומרת מצא ואבדו ותהא נאמנת לית יכול, דאמר ר' הילא בשם ר"א מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה, הכא איתמר נאמנת והכא איתמר אינה נאמנת, תמן שניהם מודים שהפתח פתוח כלו' במשנתנו אלא שהיא טוענת ברי משארסתני נאנסתי או מוכת עץ הייתי ומשו"ה נאמנת, ברם הכא אין שניהם מודים שהפתח פתוח, כלו' משו"ה איהו נאמן כיון דברי הוא, אלמא כי אמרינן דנאמן לאוסרה דוקא במכחישתו, עכ"ל הר"ן הצריך לענינו והנה ענין זה של ברי ושמא לא מצאנו רק בהלכות טוען ונטען שהטוען ברי טענתו עדיפא לענין ממון, דודאי למ"ד ברי ושמא ברי עדיף אינו בגדר בירור, ומכש"כ היכא דהטוען שמא, הוא שמא טוב, שאינו יכול לידע, איזו הוכחה ורגלים לדבר יש בזה שטוען אמת, ורק בממון הטענה גורמת להחזיק בממון מי שיש לו טענה טובה ולהשני אין לו טענה, אבל לענין בירורי האמת והשקר לענין איסור והיתר מה מקום בזה לדין ברי ושמא ובכה"ג רק דין נאמנות עדות שייך בזה, וראיתי בס' תשובת רבי אליעזר לדו"ז הגרא"ג זצ"ל שהביא בתשובה סי' כ"ז שכבר תמהו ע"ז הרבה גאונים, ומש"כ בתשו' שם לתרץ דכיון דילפינן דבר דבר מממון כמו דמהני בממון ברי ושמא, כ"כ מהני באיסורים של דבר שבערוה, יעו"ש. ענין זה אינו נראה בעיני, דרק היכא שהוא משום נאמנות ילפינן דבר שבערוה מממון, אבל מה דמהני בממון משום משפטי דיני ממונות כטענת ברי וכדומה, לא שייך למילף דבר שבערוה מממון. והנה בשטמ"ק בפ"ק דכתובות שם בסוגיא דפ"פ כתב דנאמנת כדין ע"א באיסורים הבאנו לעיל בפ"ח, ושם הבאנו מה שכ' הפנ"י לחדש, דבכה"ג אינה נאמנת מדין עדות, שהרי היא מעידה על עצמה ולעצמה, ובס' פנ"י לד' כ"ז במשנה שם דתנן אמר ר' זכרי' בן הקצב המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עכו"ם לירושלים ועד שיצאו, א"ל אין אדם מעיד על עצמו, דמלשון זה משמע דכללא הוא דבכ"מ לא שייך עדות על עצמו, אף באיסורים שהאמינה תורה ע"א, וקשה לפי"ז דהלא באיסורים בע"ד מהימן והרי ילפינן לשיטת רוב הראשונים מקרא דוספרה לה, כן הקשה בס' פנ"י שם ונשאר בצ"ע, ועי' בתוס' רעק"א למשניות מס' כתובות פ"ב אות ל' שכתב ג"כ לפרש בלשון המשנה דהבעל ואינו עד כלל במעיד לעצמו יעו"ש. ובאות ל"ב העלה נפ"מ אם הבעל כהן או ישראל לענין אם תתאלמן יעו"ש, ולעיל בפ"ח הבאנו ג"כ מה שהקשה הגרע"א למה בתו"ת מהני ברי וכאן בשבוי' לא מהני גם אם טוענים שניהם ברי, וענין זה מסובך הרבה ולעיל הבאנו עוד מה שקשה בענין זה ותרצנו שם אבל עדיין לא נתבאר היטב כל הענין, ומצאתי בזה בס"ד דרך לבאר ענין זה והעיקר מה שהוצרכו הראשונים ז"ל לבוא בספק סוטה מדין ברי ושמא:
ונראה לענ"ד דראשונה עלינו לבאר דלענין הנהגת אדם בדבר שיש לספק בו אם רשאי לעשות הדבר או לא, צריך לו שני אופני עדות, עדות העיקרית הוא שידע לעצמו אם מותר לו הדבר או לא היינו לצאת י"ש, ועדות שני' צריך לצאת ידי בי"ד, כיון שמוטל על בי"ד לעכב את איש ישראל שלא לעבור על דברי תורה, ואם לפי דעת בי"ד הוא דבר אסור, עליהם לכופו ולהכותו עד שתצא נפשו, אף אם יאמר להם שברי לו שהוא רשאי לעשות כן, ולהנצל מכפית בי"ד עליו להביא עדות המועלת לענין זה, והיכא שהאדם יודע שהוא דבר המותר, ולבי"ד הוא בתורת ספק, אי"צ בזה שום עדות דמה שנוגע לו לעצמו לצאת י"ש, כל שיודע ידיעה ברורה שרשאי להשתמש שהדבר מותר לו, בודאי אי"צ לעדות שלא תהה שמיעה גדולה מראי', ומה שנוגע להנצל מכפית בי"ד ג"כ אי"צ עדות כיון שהוא טוען ברי לי שהדבר מותר ולבי"ד הוא בתורת ספק, בכה"ג ברי ושמא ברי עדיף, ואין לבי"ד שום כח למנוע את הנידון בזמן שהוא טוען ברי, והם טוענים שמא אסור עליך הדבר, וענין זה הוא מה דאמרי' במס' כתובות ד' כ"ב וביבמות ד' פ"ח דבתו"ת שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אם נשאת לא תצא, דפריך הש"ס הלא באשם תלוי קאי, ומשני בנישאת לא' מעידי', והיא אומרת ברי לי, ושם ודאי אינו מועיל שום הוכחה להכריע בין העדים, אלא הענין כמש"כ דלעצמם אי"צ לעדות ולהנצל מיד בי"ד מהני טענת ברי, ובכה"ג ענין הברי בזה כענין טענת ברי המועלת בדיני ממונות ובנידון זה יש פלוגתא דרבוותא, דלשיטת תוס' אם הי' דין בספק של תו"ת אם מת בעלה או לא להעמידה בחזקת אשת איש, שמתורת דין חזקה נידונת בחנק, אז לא מהני טענת ברי שלהם, כיון שעליהם לעשות דין ברור עפ"י תורת דין חזקה אינה מועלת טענת ברי של הנידון, ולשיטת הרשב"א גם בכה"ג מהני טענת ברי דסובר כיון דחזקה שייכת רק היכא שהדין בספק לענין הנהגה, ולפי טענת הנידון שאין לו תורת ספק בזה, החזקה אינה מועלת להפקיע כחו ובטל מזה כח בי"ד, כיון שהוא והיא שניהם טוענים ברי, אמנם נראה מיסתבר דגם לשיטת הרשב"א הוא דוקא היכא שנולד ספק כמו בתו"ת, אבל היכא שלא נולד לבי"ד שום ספק, לא יועיל בכה"ג טענת ברי של הנידון כמו קודם המעשה לענין אפרושי מאיסורא, כ"כ לאחר המעשה אם נוגע לענין עונשים שמוטל על בי"ד לעשות כשורת הדין כפי המוחזק אצלם, וקצת מדברי כמדומה לי שלמדתי מדברי הפנ"י בסוגיא שם בכתובות, אלא שלדעתי נראה שהגאון הנ"ל הפריז על מדותיו קצת שכתב שם בזה"ל, וכזה מצאתי טעם לשבח במה שאין הבי"ד עונשים לא מיתה ומלקות עד שיקבל עליו התראה ויאמר אעפי"כ והיינו משום דאי לא קבל עליו התראה מצי למיטען ברי נגד הרוב או החזקה היכא דשייכי, וסובר הרשב"א ז"ל דמה"ט גופא לא מפקינן אשה מבעלה היכא ששניהם טוענים ברי, וכמו שכתב דבדינא קאמרי, שלפי דבריהם לא עבדי איסורא כלל ולא שייך לגבייהו האי חזקה כלל אלא למי שמסופק. וזה ברור, בכונת הרשב"א ז"ל עכ"ל. ולפי מש"כ גם הרשב"א ז"ל לא כתב כן רק היכא שהוא בתורת ספק ורק מדין התורה שאמרה העמד דבר על חזקתו בכה"ג יש מקום לומר דמהני ברי, אבל היכא שלבי"ד לא נולד שום ספק אין מקום לטענת בע"ד, שאל"כ איך מועיל כל התראה הלא יכול לחזור מקבלת התראה ע"י אמתלא וכדומה ויתבטלו העונשים:
ובזה ניחא לי מה דלא מהני ברי בשבוי' שנשבית כמו בעובדא דר' זכרי' בן הקצב שנתקשה בזה הגאון רע"א ז"ל בס' דו"ח למס' כתובות, דבשבוי' גזרו רבנן להחזיקה בנבעלת ודאי ולא בתורת ספק, כמש"כ בתוס' כתובות הבאנו לעיל בפ"ח, דכל היכא שנראה לבי"ד להחזיק הדבר בתורת ודאי לא מהני טענת ברי של בעלי דברים, וכמו שהבאנו לעיל דברי הגאון בעל מנה"ח שכ' דמה"ט לא מהני טענת ברי בסוטה שקנא לה ונסתרה דאסורה לבועל ולענין זה מה שנוגע לבי"ד אין הבעל מעיד לאשתו ולא האשה להבעל דמה"ט אמרו חכמים בלשון המשנה בעובדא דר' זכרי' בן הקצב אין אדם מעיד לעצמו, והוא כמו דנקטינן במס' סנהדרין ד' ט' כפי מה דמפרש הראב"ד ז"ל הובא דבריו ברא"ש ספ"ק דמכות דאדם קרוב אצל אשתו כמו לעצמו היינו שאינו בתורת עד כלל, רק אצל שורו הוא בגדר עד פסול שהוא קרוב, ומשו"ה אסרו עליו על ר' זכרי' בן הקצב אף שהם יודעים שכשרה היא ולעצמם מה שנוגע להנהגתם לשמים אינם צריכים לשום עדות, אבל בנוגע להנהגתם אצל בי"ד אין להם הצלה, דטענת ברי שלהם לא מהני כמש"כ ועדות של הבעל והאשה לא מהני לעצמם ולא זל"ז דאשתו כגופו:
אמנם כ"ז הוא בנוגע אצל בי"ד, אבל אם נוגע הענין להנהגתם לשמים בזה לא שייך לומר אשתו כגופו, ונאמנת האשה לבעלה בכל איסור והיתר כע"א דעלמא ומקרא דוספרה לה ילפינן דיכול הבעל לסמוך על האשה בטהרת נדה, דרק בכל ענין שעל אחרים לענוש או לזכות להבעל או להאשה, אז אינם מעידים זל"ז כלל אף היכא דנאמן קרוב או פסול אבל בנוגע להנהגתם לשמים, לא שייך בזה כלל ענין אשתו כגופו, והם מעידים זל"ז ככל עד אחד דעלמא, ועפי"ז נפרש דמש"כ רבינו יונה והראשונים ז"ל באומר פ"פ מצאתי דהיכא שהיא אומרת משארסתני נאנסתי דנאמנת מדין ברי ושמא, ובשטמ"ק כתב שהוא מדין ע"א נאמן באיסורים, דשני ענינים אלה צריכים זה לזה, דלענין הנהגה לשמים לידע בעצמו אם רשאי הוא ע"ז מהני דין ע"א נאמן באיסורים, כמש"כ השטמ"ק, ולענין מה שנוגע להנצל מכפית בי"ד שעל ענין זה לא מהני עדות של האשה לבעלה וכן לעצמה, על ענין זה מהני לעצמה טענת ברי שלה, כמש"כ, ובנוגע להבעל שאינו יכול לטעון טענת ברי להנצל מכפית בי"ד, מועיל לדידי' טענת ברי שלה כל שהדבר מסופק אצלו, משני טעמים, האחד, דכמו שדיינינן לענין כל דבר הנוגע להאשה ולבעל שאין אחד מעיד לשני מפני שע"ז נחשבים כגוף אחד, כ"כ י"ל דמהני טענת ברי של אחד מהם להועיל להנצל מכפית בי"ד, ועוד טעם בזה לומר דכיון דלענין הנהגת עצמו מהני לבעל עדות האשה, כ"כ בכה"ג שהוא ספק לבי"ד מהני עדותה לבעל בתורת ברי, ובכללות נלענ"ד דלענין להנצל מכפית בי"ד הדין בזה כדין טענת ברי השייך בדיני ממונות, ובהגה בח"מ סי' ע"ה סעי' כ"ג הביא דיעות מתי מהני ברי ע"י אחר יעו"ש, וכמו דמהני שם ברי ע"י אחר כ"כ מהני הכא, ובזה יש לכוון מש"כ רבינו יונה דכמו דמהני לר"ג ברי ושמא לענין ממון, כ"כ הכא מהני ברי דידה לגבי הבעל שטוען שמא, שידונו בי"ד עם הבעל כברי של האשה ולא כשמא של הבעל:
ובשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת מצריך הש"ס ברי לבעל ולאשה, ולא מהני ברי של אחד לשני משני טעמים, האחד והוא העיקר, דכיון דהוי תו"ת ובאשם תלוי קאי, ועדות של בעל או של אשה לא מהני בזה כלום, כיון דהוי תו"ת, מה יוסיף בזה עוד עדות של ע"א, ומכש"כ בדבר שבערוה, ולענין זה לא שייך ברי של אחד לחבירו לענין הנהגה לשמים, ומשו"ה צריך שידע כ"א מהם ידיעה עצמיית, ומשו"ה מוקמינן דהוא והיא טוענים ברי, ועוד טעם שני בזה, דגם בנוגע להנצל מיד בי"ד לא מהני התם ברי של אחד לחבירו דמטעם אשתו כגופו שכתבנו לעיל ליתא התם, דהרי ע"ז אנו דנים אם הוא בעל או לא, דאם לא מת בעלה הראשון אז הבעל הזה אינו בעל וכאיש נכרי הוא, וגם לשיטת הסוברים דמהני ברי ע"י אחר, י"ל דלא שייך ברי ע"י אחר אלא היכא דליכא אחר הטוען להיפוך, אבל היכא דאיכא עדים המעידים היפוך אין שייך לומר ברי ע"י אחר, מכל הלין טעמים התם בתו"ת בודאי צריך שיהי' שניהם טוענים ברי ובזה הם נצולים מיד בי"ד ורשאים לעשות כן בנוגע לעצמם בהנהגתם לשמים, אבל בשבוי' שעשו חז"ל להחזיקה כנבעלת ודאי לא מהני טענת ברי שלהם כלום בנוגע להנצל מכפית בי"ד, אז לא מהני עדות של בעל לאשה ועדות של האשה לבעל, דאין אדם מעיד על עצמו, ובנידון זה אשה כבעל ובעל כאשה שאין מעידים זל"ז שאשתו כגופו, אף היכא דמהני ע"א קרוב ופסול, אשה ועבד, אבל לעצמו אין זה בגדר עד כלל להנצל מכפית בי"ד. ובזה נתיישב לענ"ד כל ענין זה בלי גמגום בעזה"י:
והנה לפי"מ שבארנו דלענין בי"ד אין אדם מעיד על עצמו, ורק אם לבי"ד ספק מהני ברי כמו בתו"ת, ראוי לבאר בספק טומאה ברה"י, דהעלה בס' ש"ש דנאמן ע"א, ולכל העולם מהני עדותו שהחזיק הדבר בטהרה, ולהעד עצמו יהיה בתורת טומאה ודאי, דהרי טענת ברי לא מהני בכה"ג, דכיון דבלא עדותו הוא כדין ודאי, וגם דין עדות לא מהני דאין אדם מעיד על עצמו, וזה ודאי אי אפשר לומר כן, ונראה לי דהא דאמרינן אין אדם מעיד על עצמו הוא רק שכל עיקר העדות הוא לעצמו, שעכשיו אין הדין נוגע לאדם אחר רק לעצמו להנצל מיד בי"ד, אבל אם הדבר נוגע גם לאחרים לברר איסור והיתר, אז מקבלים העדות ומהני גם לעצמו להנצל מיד בי"ד, דכיון שנתקבל העדות לכו"ע אין זה בכלל אדם מעיד לעצמו, וראי' לזה מכל עדות דעלמא לענין גירושין וקדושין דמהני העדות גם לעצמם, שאם יעידו על אשה שנתקדשה אם תזנה עמהם ידונו במיתת בי"ד ככל אדם, וכן בגירושין מותרים לישא אותה ואין בי"ד מוחים בם,. אלא ודאי כיון שבשעה שהעידו הי' תורת עדות בעדותם לא שייך בזה לומר אין אדם מעיד על עצמו, ולפי"ז בכל ענין שצריך להעיד לגבי אחרים לא נאמר כלל זה דאין אדם מעיד על עצמו, ורק בעובדא דר' זכרי' בן הקצב, דעכשיו ליכא שום נפ"מ לשום אדם בעולם אם זנתה או לא, רק להם נוגע הדבר להנצל מיד בי"ד, ע"ז אמרינן אין אדם מעיד על עצמו ולכן בספק טומאה ברה"י דנאמן ע"א לאחרים מהני עדותו גם לעצמו, ואי"צ בזה לדין ברי כלל להנצל מיד בי"ד. והא דכתבו הראשונים בדין פתח פתוח לדון מדין ברי, והתם בלא"ה צריך לבוא מדין ע"א באיסורים, כמש"כ בשטמ"ק שהבאנו, והיכא דאיכא עדות אי"צ לדין ברי לענין בי"ד, נראה לי הטעם בזה, דבאמת באומר פ"פ אין לבי"ד שום ענין ספק כלל, דדבר שבערוה הוא ואינו נאמן כלל, רק לעצמו מדין שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא, וענין זה הוא לענין בי"ד, דכיון שלא נתחדש דין איסור מחודש ע"י אמירתו, ורק הוא ענין נאמנות, כמו שהעלה בזה בקצוה"ח סי' ל"ד ובש"ש, והוא דבר פשוט ומוכח מלשון הש"ס דאמרינן נאמן לאוסרה עליו שמפורש בגמ' שהוא ענין נאמנות, וכ"ז הוא רק אצל בי"ד, שע"י אמירתו נתקבל נאמנות לכופו אם יתנהג היפוך זה, אבל מה שנוגע להם לעצמם, הוי הדין כפי המציאות שידוע להם, ולכן בכה"ג אם היא אומרת נאנסתי שלהבעל לענין הנהגת עצמו לשמים הוא בתורת עדות, אבל אצל בי"ד אין כאן ענין עדות כלל, דלגבי דידן אין הבעל נאמן כלל, וכל אמירתה לגבי בי"ד הוא רק להנצל מיד בי"ד, וע"ז ליכא דין עדות, כמו בדין של ר' זכרי' בן הקצב, ולכן כתבו הרא"ש, והר"ן ורב"י, מדין ברי, דלגבי בי"ד מהני דין ברי, וכן בתו"ת דלא שייך התם דין עדות יותר מתו"ת התם שייך דין ברי לגבי בי"ד. כנלענ"ד בענין זה. ובספק סוטה ע"י קנוי וסתירה שעשתה תורה כודאי שהאשה טוענת ברי, לא מהני אמירתה לא מדין עדות ולא מדין ברי, דמטעם עדות לא מהני אמירתה ואמירת המתיחד עמה, משום דחשודים הם מחמת היחוד שאסור מה"ת וע"י הרגלים לדבר, וממילא גם ברי לא מהני משום דאסורה לבעל, והוא צריך לדעת האמת, ועוד כיון דלדידן הוא בתורת ודאי, בי"ד יכופו גם אותה, אבל בספק טומאה ברה"י דמהני ע"א, אז מותר גם להעד, כמש"כ: