שערי ישר חלק א - ב· רבי שמעון יהודה הכהן שקופ [הגרש"ש]
שער ו
פרק א
קיי"ל עד אחד נאמן באיסורים ושיטת התוס', הרא"ש והמרדכי, דהיכא דאיתחזק איסורא אין ע"א נאמן אא"כ בידו כמו שהובא שיטתם ברמ"א א יו"ד סי' קכ"ז, ואין חילוק בין לאיסור ובין להיתר דכ"כ אם איתחזק היתירא והעד בא לאסור אינו נאמן, דהכלל בזה אם עדותו סותרת החזקה אינו נאמן, ויש לבאר באיזה אופן חשוב נגד חזקה, דהנה בפשטות משמע מסוגית הש"ס ריש גיטין דאם רק עדותו של ע"א יועיל להתיר איסור אשת איש חשוב נגד חזקה, דאמרינן שם שע"א שמעיד בפני נכתב לשמה לא מהני עדותו מה"ת, אף שעכשיו עדיין אין האשה ניתרת אלא לאחר שינתן הגט להאשה, ומסוגיא זו הוכיח הגאון רע"א ז"ל הובא בחי' ליו"ד סי' ט"ו לענין אם מהני עדות ע"א להעיד על עגל שהוא בן ח' ימים, וז"ל שם בתוה"ד גם י"ל כיון דאם הוא נפל אין שחיטתו מטהרתו והוי כמתה מאלי' וא"כ אחר השחיטה יש לולד זה חזקת איסור שאינו זבוח כמו בכל ספק בשחיטה, ואף אם בא העד המתיר קודם שחיטה בעוד שהולד בחיים דגם לפי דבריו עדיין אינו זבוח אינו מוציאו מחזקתו, ועדותו רק דיש תקנה לזה, בשחיטה, וזה אינו נגד החזקה, דכל בהמות כן הוא דיש להם תקנה בשחיטה, מ"מ נ"ל במה שמעיד שתהי' מותרת אחר השחיטה ואז כשנבוא להתיר לאכול ע"י עדות העד הזה מוציאים אותה מחזקת איסור אינו זבוח, בזה ג"כ אין ע"א נאמן, וראי' לזה מסוגיה דריש גיטין דפרכינן וליבעי תרי וכו' הוי איתחזק איסורא אף דהתם השליח מעיד קודם הגירושין שגט זה כשר לגרש בו דנכתב לשמה, ובזה עתה אינו מוציאה מחזקתה דהא גם לפי עדותו עתה הוא אשת איש וכו', וא"כ ק"ו הדברים דהתם בשעה שמעיד בודאי ביד הבעל לגרש אותה בגט כשר ולהוציאה מחזקתה, מכש"כ בנידון דידן דאין בידו לסלק החזקה דשמא הוא נפל ולא יתקיים ח' ימים, יעו"ש דבריו באורך שלבסוף מסיק להתיר מטעם אחר דמה"ת רוב בני קיימא הם יעו"ש. וכן בס' תורת גיטין להגאון מליסא בחי' למס' גיטין העיר שם להקשות מה דחשבינן שם לאיתחזק איסורא, דהרי ודאי אם יעיד ע"א שבמקוה זו יש מ' סאה ואח"כ יטבול בו הטמא, בודאי יהי' טהור אף שמוציאים ע"י ע"א את הטמא מחזקת טומאה, מ"מ כיון שבשעת הגדה על המקוה לא הוציאו עדיין שום דבר מחזקתו, ועיי"ש שהכריע שענין זה תלוי בשיטת הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין שהאיסור יוחזק בע"א ואח"כ לוקים עי"ז יעו"ש. ולדברי התו"ג אם יעיד ע"א על המקוה לאחר טבילת הטמא לא יהני עדותו שיהי' טהור, ודבריו מתאימים עם דברי הגרע"א ז"ל שהבאנו, ולענ"ד אין דברי הגאונים נכונים בזה כמו שנבאר בס"ד:
דהנה היסוד דילפינן דע"א נאמן באיסורים כתבו בתוס' ריש גיטין וז"ל וא"ת מנא לן דע"א נאמן באיסורים וי"ל דילפינן מנדה דדרשינן וספרה לה לעצמה, וא"ת א"כ אפילו איתחזק איסורא וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא איתחזק וגם בידה לטבול עכ"ל. ובחי' הרמב"ן בפ"ק דגיטין וז"ל וי"מ משום דכתיב וספרה לה לעצמה, וק"ל התם איתחזק איסורא שאפילו פרסה נדה עמו במטה או שילדה סופרת לעצמה ונאמנת על טבילתה וניגמר מינה דע"א נאמן אפילו איתחזק איסורא וכו' ובתוס' תרצו דהתם בידה לתקן שתספור ותטבול, אעפ"י שאין בידה לתקן עכשיו אם לא שלמו ימי', מ"מ יכולה היא להמתין לספור ולטבול, וכל שבידו לתקן, ע"א נאמן אע"ג דאיתחזק איסורא כדאמרינן בפ' האשה רבה עכ"ל. ובס' ש"ש ש"ו פי"ט הקשה על דברי הרמב"ן אלו דמלבד שמדברי התוס' שלפנינו אינו נראה כן דהרי רק על הטבילה כתבו שהוא מטעם דבידם, אבל הספירה אינה בידה, אלא דהספירה לא חשיב איתחזק איסורא דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, והרמב"ן כתב דגם על הספירה נאמנת משום בידה, ועוד קשה דאם נימא דנדה הכל חשוב כבידה הספירה והטבילה, א"כ מנ"ל דע"א נאמן באיסורים בדלא איתחזק איסורא היכא דאינו בידו כיון דנדה חשיב הכל בידה, יעו"ש מה שדחק לתרץ בזה:
ונלענ"ד נראה שדברי התוס' ודברי הרמב"ן בשם התוס' אינם סותרים כלל, דהנה בזבה שהצריכה תורה ז' נקיים לספור, חלקו האחרונים, דיש סברי דבדיקת חורין וסדקים הוא מה"ת, ויש סברי דמה"ת סגי אם רק ברור לה שהשגיחה על עצמה א' מז' ימים ויודעת שלא נפתח מקורה הוו ספורים ובדוקים, הובא דבריהם בפתחי תשובה יו"ד סי' קצ"ו סק"ד ועכ"פ לכו"ע אם לא בדקה ולא השגיחה על עצמה לא מהני טבילתה כלום, היינו דבלא ספירת ז' נקיים אינו בגדר ספק שמא ראתה דאף אם לא ראתה היא טמאה ודאית, דספירה מעכבת כמו טבילה, ולפי"ז ענין הספירה שהוא הבדיקה הוא דבר המכשיר, שע"י הספירה עם הטבילה היא מתטהרת, וכשאנו מאמינים את האשה על הספירה שמעידה שבדקה א"ע כדין והיא נקי', יש בזה שתי עדיות, א' שלא ראתה שנית והב' שעשתה תחבולה לבדוק א"ע ולידע שלא הי' בזה ראי' שנית, והנה על העדות של ראתה עוד, הוא עדות כמו ספק חלב ספק שומן, דכיון דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה הוי כמו לא איתחזק איסורא אבל על העדות של בדיקה שהוא מעשה חדש המצטרף להטהרה, הוי לעולם כמעיד נגד חזקה, וככל דברים המכשירים כהפרשת תרומה וכשחיטה, אבל דבר זה הוא דבר שבידה לעשות הבדיקה, אבל על עצם הראי' אם ראתה או לא, דבר זה הוא לאו בידה אבל איתחזק שתהא רואה כל שעה, ונמצא לפי"ז דנאמנת על הבדיקה והטבילה משום דבידה הם ונאמנת אף שהוא נגד החזקה, ועל הראי' שלא ראתה היא דבר דלא איתחזק ולאו בידה, ומזה ילפינן דע"א נאמן באיסורים בלא איתחזק ולאו בידו, ודברי התוס' והרמב"ן מתאימים ואין בהם סתירה, דלהרמב"ן ג"כ על הראי' לאו משום בידו הוא וכמש"כ:
אמנם גם על העדות של הראי' שלא ראתה עוד דהוי ספק שקול בע"כ דכמו שכתבו תוס' דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, כ"כ עלינו לומר דאינה בחזקת שלא תראה, דאם הי' בזה ענין חזקה לאיזה צד, האיך ילפינן מזה לספק חלב ספק שומן דע"א נאמן, וכיון דהוי ספק שקול אם ראתה או לא, ואם ראתה לא תטהר לעולם מטומאתה הראשונה, וא"כ הוי ספק טהרה מהטומאה שנתחזקה כבר, והרי זה דומה להא דאמרינן במס' חולין ד' י' לענין ספק שמוטה ספק קודם שחיטה ספק לאחר שחיטה דהוי ספק בשחיטה ופסול, דבפשטות מוכח מסוגית הש"ס דגם בעוף שהכשירו בסימן אחד, דלא מהני השחיטה בסימן א' אם נשמט הסימן הב', יעו"ש, הרי אף שאינו בחזקת שיהא הסימן שמוט ואדרבה רוב בע"ח אם סימניהם שמוטים, מ"מ כיון שאנו מסופקים אם הי' הסימן שמוט, הרי זה ספק במעשה המכשיר אם הועילה השחיטה להכשיר משו"ה מוקמינן בחזקת איסור שאינו זבוח, כ"כ הי' ראוי לומר דאם יהי' לנו ספק שקול אם הי' בזה ראי' חדשה, דאז ליכא ז' נקיים ולא מהני טבילתה לטהר, מהראוי לאוקמה בחזקת טומאה דמעיקרא, ואם היא מעידה שלא ראתה הרי הוא נגד חזקה:
ונלענ"ד דמכל זה מוכח דהא דע"א אינו נאמן נגד חזקה הוא דוקא אם מעיד על איזו מקרה חדשה, שהמקרה ההיא משנה את הדבר מהיתר לאיסור או להיפוך, ואז אינו נאמן להעיד שנתחדש דבר נגד מה שהוחזק מעיקרא וכמו דמייתי הש"ס ביבמות ד' פ"ח לענין ע"א במיתת הבעל דבמעיד שמת בעלה הוא מקרה שמסלק איסור אשת איש, וכן הפרשת תרומה מסלקת איסור טבל וכן שאלה בהקדש מחדשת ומסלקת איסור הקדש שהוחזק מעיקרא, דאף דחכם עוקר את הנדר מעיקרא, אבל מ"מ בלא שאלה הי' בזה דין הקדש, וכמו שכתב הש"ש בש"ו פ"ד ––וכמו שבארנו ענין זה בשע"ב פי"ב–– וכ"כ י"ל דבדיקת הספירה של ז' נקיים הוא ג"כ דבר שפועל נגד חזקת הטומאה להצטרף להועיל עי"ז אח"כ הטבילה שלה לטהרה מטומאתה, ומשו"ה אי לאו משום דבידה לבדוק א"ע, לא הי' מהני עדותה, וכמש"כ הרמב"ן בשם התוס', שהטעם שנאמנת על הספירה הוא משום דבידה הוא, אבל הנאמנות על עצם הנקיים שלא נתחדשה ראי' חדשה נאמנת משום ע"א נאמן באיסורים, דכיון דאם לא ראתה היא טהורה ממילא, משו"ה אין לומר שהנקיים הם סבה המטהרת, דהעדר ושלילה אי אפשר להיות לסבה ולדבר הפועל, ורק להיפוך אם תראה ראי' חדשה זה יהי' לסבה חדשה לעכב כח הטהרה, משו"ה אם מעידה שלא הי' ראי' חדשה אין זה עדות נגד שום חזקה דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, ואף שע"י ענין זה מתברר כח הטהרה, דבזה תלוי כח טהרתה, אבל כיון דדבר זה שלילת הראי' בעצם אינו סותר שום חזקה, ע"א נאמן ע"ז, ובזה מדויק ומובן מש"כ בתוס' וכשעברו שבעה טהורה, ממילא, ועפי"ז נראה דבספק של שמוטת הושט אם יעיד השוחט שהסימן הי' שלם קודם השחיטה שיהו, נאמן ע"ז, אף שזה הוא דבר שאינו בידו, אבל נאמן מטעם ע"א נאמן באיסורים, כמו שנאמנת האשה על שלילת הראי', דהכא ג"כ אין עדותו על שלמות הסימנים קודם שחיטה סותרת שום חזקה, ואדרבה חזקת שלמות הסימנים מסייעים לעדותו:
ולפי"ז נראה דיש להוכיח ולחלק דלאו כללא הוא דכל חזקות המכריעות את הספיקות יהיו מעכבות את הנאמנות של הע"א, דבספק שמוטה דאמרינן שמעמידים בחזקת אינו זבוח, מ"מ יהני בזה עדותו של ע"א כמש"כ, והטעם בזה דהכלל בעניני הספיקות אם גם הספק בא ע"י תולדה, כגון בספק שמוטה שבעיקר הספק ליכא חזקה המכרעת לאיסור, דאדרבה הי' בבע"ח חזקת הגוף, אבל כיון דאיכא ריעותא לפנינו והוי ספק שקול אז חזקת איסור שאינו זבוח מכרעת לאיסור, וכן כל כה"ג כגון במקוה שנמצא חסר דקיי"ל דכל הטהרות שנעשו ע"ג טמאות דמחמת ספק של המקוה נולד ספק על הטובל בה בתולדה, מוקמינן את הטובל בחזקת טומאה שהוחזק מעיקרא, וכן בספק של סכין פגום וכל כה"ג, אבל אם יעיד ע"א על עיקר הספק דבעיקר עדותו אין שום חזקה מנגדתו הוא נאמן, אף שבתולדה יועיל עדותו לסלק איזו חזקה, ומשו"ה הדבר ברור שאם יעיד ע"א על המקוה הזאת שנולד בה ספק מתי נחסרה, שהיתה שלמה בשעת הטבילה, שיהי' נאמן ע"ז כמו שנאמנת האשה על הנקיים משום דע"א מעיד על עצם המקרה, והחזקה אינה על עצם המקרה, רק להכריע על דבר הנולד בו הספק בתולדה, דגם בכה"ג שאינה מכרעת את עצם הספק מהני דין חזקה כמו דמוכח מכל זה שהבאנו כאן וכמו שבארנו ענין זה בשע"ב פ"ב:
ובס' אבני מלואים בתשו' סי' כ"ג כתב לענין אשה שמוצאה דם בבדיקה וספק אם דם מכה היא, וז"ל ונראה כיון דבשבעה נקיים לא מיקרי חזקת איסור, וכמש"כ בס' ש"ש ש"ג פי"א, מהא דכתוב תוס' ריש גיטין ד"ה ע"א נאמן באיסורים, וא"ת מנא לן דע"א נאמן באיסורים וי"ל דילפינן מנדה וכו', וא"ת א"כ אפילו איתחזק איסורא, וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל ז' וכו', מבואר מדבריהם דלא מיקרי איתחזק איסורא במה שראתה פעם אחת שתראה כך לעולם וכו', ובש"ת נ"ב סי' נ"ז נסתפק לדעת התוס', תוך ז' נקיים אי מיקרי איתחזק איסורא ע"ש, והדברים ברורים דזה לא מיקרי איתחזק איסורא, דא"כ לא היתה נאמנת תוך ז' נקיים על ספירתה, דהא ע"א אינו נאמן נגד חזקת איסור אלא ע"כ דליכא חזקת איסור, ואע"ג דקודם שטבלה עדיין טמאה היא אין מחזיקים מאיסור לאיסור לומר כיון שראתה פעם אחת חזקה שתראה עוד, וכמש"כ בס' ש"ש ש"ו פ"ו ע"ש. עכ"ל. ועפימש"כ אין דבריו נכונים בזה דאף דלענין נאמנות ע"א אין זה נגד חזקה אבל לענין הספק חזקת טומאה מכרעת וכמו שמכרעת חזקת אינה זבוחה לענין ספק שמוטה וחזקת טומאה דגברא לענין ספק מ' סאה שבמקוה וכמש"כ. ועוד לפימש"כ למעלה דענין הספירה שאמרה תורה הוא דהבדיקה, היינו מה שיודעת שהיא נקי', הוא ג"כ דבר המצטרף לטהרה, ובלי זה היא טמאה כמו העדר טבילה, לפי"ז אם מסופק לה אם דם מכה הוא או דם המקור הרי אז ליכא בזה ספירה כלל, והרי היא טמאה ודאית, ואין אני בא בזה לסתור את דבריו בנוגע לעיקר השאלה שנשאל שם, כי לא שמתי לבי לזה, ואין אני כדאי להכניס ראשי בזה, ורק מה שנוגע לעניננו לברר ביאור זה, נלענ"ד שאין דבריו מחוורים בזה:
אמנם גם דברי הנב"י שהביא שם ג"כ אינם מובנים כ"כ דאחרי שהביא שם דבענין זה אם האשה בתוך ימי ספירתה בחזקת טהרה או בחזקת טומאה נחלקו התוס' ורש"י במס' זבחים ד' כ"ט ע"א דהתוס' סברי דהוי בחזקת טומאה, כתב בזה"ל אף שהתוס' כתבו בריש גיטין בד"ה ע"א בסה"ד, וא"ת א"כ אפילו איתחזק איסורא, וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו ז' טהורה ממילא וגם בידה לטבול, וא"כ משמע מדברי התוס' דנדה לא מיקרי איתחזק איסורא, מיהו נלענ"ד דהיינו לענין נאמנות דע"א דנאמן במה שבידו אפי' איתחזק איסורא ממש, אלא שהי' קשה להתוס' דנדה מיקרי אינה בידה שמא לא תפסוק מלראות, וע"ז כתבו שעל זה לא איתחזק איסורא, אבל עכ"פ מיקרי איתחזק איסורא כ"ז שלא טבלה אלא שזהו בידה, עכ"ל, מה שכ' דנאמן ע"א במה שבידו אינו מובן, מה זה ענין לנאמנות על הראי', אבל אפשר שכונתו כמש"כ, דאף דקודם הטבילה היא בחזקת טומאה על כל ספק שמתילד, אבל לענין נאמנות ע"א על הראי' אינו נגד חזקה דעל זה לא איתחזק:
ומעתה יתבאר לנו היטב מה דאמרינן בריש גיטין דעל הספק אם נכתב הגט לשמה אין ע"א נאמן משום דאתחזק איסורא דאשת איש, אף שעדיין קודם נתינת הגט אין איסור אשת איש מסתלק ממנה כלום, אבל כיון דלענין התרת האשה צריך כתיבת הגט לשם גירושין, הרי הכתיבה הוי מעשה המצטרף לסלק איסור אשת איש, וכל מעשה המועלת לסלק ולהכשיר הוא נגד הדין המוחזק מעיקרא, שאין ע"א נאמן ע"ז, וכמו שבארנו דברי הרמב"ן בשם התוס', דגם הספירה חשבינן שהוא נגד החזקה, ורק משום דבידה הוא לעשות הספירה להתודע על הנקיים היא נאמנת, מכש"כ שכתיבת גט לשמה הוא מעשה המצטרף לסלק חזקתה, ומשו"ה אין ע"א נאמן ע"ז, אבל בנידון שדן הגרע"א ז"ל לענין עגל שספק לנו אם הוא נפל או לא, דאף שאם לא הי' בזה ענין מכריע הי' הדין נותן לאוקמה על חזקה חזקת אינו זבוח דכיון דאם הוא נפל לא מהני שחיטה להכשיר ה"ז ככל ספק בשחיטה, אבל במה שמעיד העד דכלו לו חדשיו ליכא שום התנגדות מאיזו חזקה, ה"ז דומה לנאמנות האשה על העדר ראי' חדשה כיון שאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, כ"כ הכא אינו בחזקת נפל. וכן במה שהקשה בס' תו"ג מדין העדות על כתיבת הגט לדין עדות על שלמות המקוה לא קשה כלל, ואין שני ענינים אלה שייכים זה לזה כלל, דשלמות המקוה אינה שום התחלה והצטרפות לסלק דין טומאה של הטמא כלל, וכשהעד מעיד שהמקוה שלמה היתה אין בזה שום חזקה מנגדת לזה כלל, דחזקת הטמא אינה שייכות לשלמות המקוה, אבל כתיבת הגט הוא מעשה המצטרף להתיר את האשה, ולפי"ז נראה לי דגם אם יפול ספק על המקוה לאחר טבילת הטמא כמו במקוה שנמצא חסר שאם יעיד ע"א שהמקוה היתה שלמה בשעת טבילת הטמא שיהני עדותו, אף דעכשיו הוא מעיד רק לטהר את הטמא, אבל כיון דאין חזקת הטומאה של הטמא מתנגד כלום לעיקר העדות הוא נאמן, וכמו דמהני עדות של האשה על התבררות הנקיים אף שמעידה לאחר הטבילה, כ"כ מהני עדות ע"א לאחר הטבילה ולאחר השחיטה אם מעיד ענין שאינו מתנגד לעיקר החזקה שהוחזק הדבר מעיקרא, ועיקר החלוק בין מקוה או סכין שמעיד על שלמותם, לענין כתיבת הגט, לשמה, דגט שצריך לשמה הוא התחלת המעשה להועיל לגרש, אבל מקוה שאי"צ כונה ומחשבה להכין את המקוה שגם אם היתה מתמלאת ממילא ג"כ נטהר הטמא, וכשמעיד על שלמות המקוה אין עדותו מנגדת לשום חזקה:
ובהא שהקשה בס' ש"ש ש"ו פ"ו מהא דתני במס' נדה ד' ס"ו נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שהדם יוצא ממנה, כיון דנאמנות האשה הוא משום ע"א נאמן באיסורים ובזה היא מעידה נגד חזקת הגוף וכמו בהיו בה מומים דחשבינן לחזקת הגוף שלא היו בה מומים, וכן לענין ספק בהרת קדמה לשער לבן, וחזקת הגוף עדיפא משאר חזקות וע"א אינו נאמן נגד חזקה, ותירץ עפ"י דברי הרמב"ן שכ' בשם התוס' דמשו"ה נאמנת על הטבילה והספירה דאעפ"י שאין בידה לתקן אם לא שלמו ימי', מ"מ היא יכולה לספור ולטבול, ומבאר כנתו דמה שעתיד להשתנות עכ"פ חשיב כבידו יעו"ש. וכן נשנה דבריו בשמעתתא זו פי"ט, יעו"ש שהשוה דברי הרמב"ן בשם התוס' אלו, למש"כ התוס' בקדושין פ' האומר בהא דנאמן לומר בני זה בן י"ג משום דכיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו יעו"ש. ולענ"ד אין דברי הרמב"ן מורים כן, ולפי"מ שבארנו בדברי הרמב"ן שעל עצם הנקיים הוא משום דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, ורק על הבדיקה שהוא ענין המצטרף להטהר שכתבו הטעם משום שהוא בידה, י"ל דכונתו בפשטות שאעפ"י שאין בידה לתקן עכשיו בשעה שהיא מעידה, דבשלמא על הטבילה הוי בידה גם עכשיו, אבל על הספירה להשגיח על ז' הימים שיהי' נקיים שזה צריך הארכת זמן ז' ימים, מ"מ גם זה חשיב בידה, כיון שיכולה לספור ולטבול הוי בידה, כיון דעיקר הענין מה שמעידה בידה הוא לתקן, דעיקר עדותה אינו על הזמן אלא על הטהרה, והטהרה זו בידה הוא לתקן להתחיל מיד לספור ולטבול, והארכת הזמן הוא רק שהות מעשה המטהר דרק אם הי' צריך שהות זמן על התחלת הספירה, דאז הי' זמן זה זמן. שאינו ראוי לענין זה של ספירה, אז הי' ראוי לומר דאינה נאמנת בזמן זה, שבזמן זה אינו בידה, אבל כיון דהיא ראוי' מיד להתחיל ולספור אין הארכת הזמן מגרע בזה הכלל של בידו, דהרי בידה הוא לעשות כפי דין הספירה, וכ"ז נראה לפי הגירסא שבחי' הרמב"ן שלפנינו שכתוב שם יכולה היא "להמתין", אבל לפי הגירסא שהביא בש"ש ש"ג פי"א ובש"ו פ"ו ופי"ט שאינו מעתיק שם תיבת "להמתין" רק יכולה הוא לספור ולטבול, יש לפרש בכונתו בדרך פשוט יותר, דאעפ"י שעכשיו אין בידה לתקן אבל מעיקרא הי' בידה לספור ולטבול, כמו שהשוחט נאמן על השחיטה משום בידו אעפ"י שעכשיו אין בידו אבל מעיקרא הי' בידו, כ"כ הכא כיון שעל העדר ראי' חדשה היא נאמנת משום ע"א נאמן באיסורים, כ"כ נאמנת על הספירה שהי' בידה לספור ולטבול, ועוד נראה לי דגם אם נדחוק לפרש כונת הרמב"ן דכיון דסופה להטהר באיזה זמן של אח"כ חשיב כבידו כשיטת התוס' בפ' האומר בקדושין, אין זה ענין לאומרת מכה יש לי באותו מקום שמוציאה דם, שענין זה אין סופו להיות כך, ומה שבידה להטהר הוא ע"י ענין אחר, ובענין כזה צריך לבוא מדין מיגו ומיגו ודאי ליכא בזה כיון דעכשיו אין בזה להטהר, והדרא הקושיא לדוכתה:
ונלענ"ד לבאר בזה עוד כלל חדש בהא דע"א אינו נאמן נגד חזקה, דלא כל החזקות שוות בזה, דהנה יש לדקדק במקור הענין שהובא במס' יבמות בע"א שמעיד על האשה שמת בעלה שאמרו בגמ' דאינו ראוי להיות נאמן מחמת ע"א באיסורים משום דאיתחזק איסורא דאשת איש, ולמה לא אמרו בגמ' שהוא נגד חזקת חי שהוא ג"כ חזקה ואם נאמר כשיטת הש"ש שהעלה עפ"י דברי התוס' בפ' האומר, דכל דבר שעומד להיות באיזה זמן נאמן ע"א ע"ז דחשיב כדבר שבידו, ומשו"ה כיון דכל חי סופו למות הוי כבידו, קשה להיפוך כיון שנאמן על עצם הדבר שזה האיש מת מה איכפת לן אם היא בחזקת אשת איש, אלא ודאי עכ"פ עלינו להוכיח מזה דענין הכלל שאמרו בש"ס דע"א אינו נאמן היכא דאיתחזק הוא אם הנידון הדבר שמעיד עליו להתיר או לאיסור, אם מעיד לשנות דינו ממה שהוחזק מעיקרא אז אינו נאמן ואם הדבר שקול נאמן, ומשו"ה מה שמעיד על החי שמת לא איכפת לן כלום, רק בנוגע להאשה שמעיד שנתחדש מקרה המתירה מאיסור אשת איש על ענין זה לא נתנה תורה לו כח נאמנות, אבל אם לא היתה האשה בחזקת אשת איש הי' נאמן במה שנוגע אלי' אף שהוא נגד חזקת חי, ומה שנאמנת על הספירה היינו על הנקיים שלא נתחדש בה דבר המעכב את הטהרה, אף שעי"ז היא נטהרת מטומאתה שהוחזקה בה, אבל כיון שמקרה זו אינה מקרה המטהרת רק להיפוך שאינה מעכבת את הטהרה, כמו שבארנו לעיל, משו"ה היא נאמנת, ולפי"ז נתבאר לנו ששני ענינים בזה, האחד שיעיד על הנידון להפקיעו מחזקתו ושיעיד שנתחדש מקרה בפועלת הפקעה זו, ובהתחבר ענינים אלו ביחד אז אין ע"א נאמן, והנה במה שמעידה מכה יש לי באותו מקום אין זה עדות על מקרה שמשנה את דין טהרתה או טומאתה, ועיקר עדותה הוא שלא ראתה מן המקור ובמנין זה אינה מפקעת דינה ממה שהוחזקה, דהרי הוחזקה רק שאם תראה דם נדה תהא טמאה וגם עכשיו הדין כן, ומשו"ה אף אם הי' ענין זה של התחדשות המכה נגד חזקת הגוף, ע"א נאמן ע"ז, דע"א נאמן נגד כל חזקה ורק אינו נאמן לחדש דין ע"ד שהוחזק בו להיפוך, ונראה לי דכן מוכח מדברי תוס' בכתובות ד' ע"ה ד"ה ספק, דנגע שאינה מטמאת לא חשיב השתנות בגוף כיון שאינה משנה ומתחדשת שום דין ורק נגע המטמאת הוי נגד חזקת הגוף –– וכן יש לפרש עפ"י דברינו בהא דאמרינן במס' קדושין ד' ס"ו ע"ב התחיל ר"ע לדון מקוה פסולו ביחיד ופירש"י בא אחד ואמר אני מדדתיו ונמצא חסר נאמן דקיי"ל ע"א נאמן באיסורין עכ"ל. ושם ג"כ איכא חזקת הגוף דחזקה שהיתה שלמה, אלא דכיון שאין אנו דנים עכשיו על המקוה לפוסלו מכאן ולהבא, כמו דמוכח שם בעיקר המחלוקת בין ר"ט ור"ע דמיירי שם לענין הטהרות שנעשה קודם הידיעה, דעיקר הנפ"מ לדינא הוא על הטובלים מעיקרא, ומשו"ה לא איכפת לן מה שעדותו נגד חזקה:
אמנם יש להעיר במש"כ התוס' דע"א נאמן באיסורים ילפינן מנדה דנאמנת על הספירה, משום דהתם ג"כ חשוב כלא איתחזק, משום דלא הוחזקה שתהא רואה כל שעה, וכשעברו שבעה היא טהורה ממילא, דלכאורה קשה למה לא נימא דהוי כאיתחזק היתירא, וכמו דאמרינן ביבמות פד לענין צרת ערוה אם נולד ספק גירושין בהערוה דאמר רבה שם אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת כשימות בעלה כפירש"י שם], ה"נ נימא דבחזקת טהרה עומדת כשיעבור זמן ז' ימים ותטבול, ועתה אנו דנים שמא ראתה ראי' חדשה, נוקמה בחזקת טהרה, ומה שהוכחנו לעיל מסוגית הש"ס דחולין ד' י' בספק שמוטת הגרגרת דאמרינן שם דהוי בחזקת שאינו זבוח, נלענ"ד דל"ד לנידון דידן ולא לסוגית הש"ס דפד"א, דהא דלא מהני שחיטה בסימן השני בעוף אם סימן אחד שמוט הוא דין בעיקר השחיטה, דאפשר דמצטרף ליציאת הנפש גם הסימן השמוט, וכן נקיבת הושט אפשר דלא מהני שחיטה בשחיטת הקנה מה"ט, או כמש"כ בתוס' חולין דכן הי' הקבלה דבעינן. שיהי' שני הסימנים ראוים לשחיטה וזה בלי זה אינו מכשיר ועכ"פ הוי ספק בעיקר המכשיר, אבל בספק גירושין שמיתת הבעל הוא המתיר, והיתה בחזקת שכשימות תהי' מותרת לשוק, והספק שמא נתחדש דבר האוסר, וכן בנידון שכ' התוס' לענין נדה יש לדון ולדמות לספק גירושין דפד"א, דאם ראתה ראי' שני' אינו ענין להטבילה רק דליכא נקיים, וענין הנקיים הוא דבר ממילא שלא נתחדש ראי' חדשה וע"ז אנו מסופקים, וראוי לומר העמידנה על חזקת היתר, ואם יש בזה חזקת היתר ליכא למילף על ספק שקול, ובס' אבני מלואים בתשו' סי' כ"ג שהבאנו לעיל כתב ג"כ להוכיח מדברי תוס' והר"ן דסברי דבימי ספירתה ליכא שום חזקה לאיסור ולהיתר, דאל"כ ל" מוכח מזה דע"א נאמן יעו"ש. אבל לא העיר כלום מהך דפד"א שהבאנו:
ונ"ל די"ל עפי"מ שבארנו בשע"ב פ"ב דהכלל. בדיני החזקות שאינן בגדר בירור להכריע על המציאות, אלא הכרעת דין ספק לענין הנהנה שלא לחוש על הספק. והכא לענין שבעה נקיים שהצריכה תורה בדיקה וספירה, היינו שיבורר באחד הימים או ראשון ושביעי שלא ראתה, וכשאנו מסופקים אם נתקים ענין זה לא מהני בזה חזקה דרבה לומר דבודאי הי' הדבר כן דבשעה שבדקה מצאה עצמה טהורה, כיון דחזקה אינה מבררת את המציאות כלום, שהרי הצריכה תורה בדיקה שלא תסמוך על החזקה, אלא ידיעה ודאית, ואיך נסמוך על החזקה לומר שבודאי הי' לה ידיעה ודאית, אף שאנו מאמינים אותה שבדקה א"ע שהוא דבר שבידה, אבל ע"ז שמצאה עצמה טהורה בשעת הבדיקה אין לנו שום מוכיח כלל, דאף שאין לנו לחוש על ראי' חדשה מחמת דין החזקה, אבל על ידיעתה שיודעת שהיא נקי' אין לנו מוכיח ורק מה שאנו מאמינים אותה מדין ע"א, ומשו"ה ילפינן מזה דע"א נאמן באיסורים:
ועל מש"כ בס' אבני מלואים שם להוכיח דליכא חזקת היתר מדברי התוס' וחי' הר"ן אתפלא מאד, דאם נאמר דכל ענין הבדיקה הוא לצאת מידי ספק איסור נדה ובלא בדיקה הוא איסור ספק הי' לו להוכיח מדין עיקר הבדיקה, דאם בתוך ימי ספירתה היא בחזקת היתר בדיקה למה לה, תסמוך על החזקה, ואין לומר משום דאפשר לברר אין סומכים על החזקה, הנה אף אם נימא דהך כללא הוא מה"ת, בנידון כזה אין שייך כלל זה, דאף אם בדקה ראשון ושביעי עכ"פ עלינו לסמוך על חזקה שלא ראתה בנתיים, אלא ודאי דגזיה"כ הוא שתבדוק ויתברר לה ידיעה ודאית, וכן לשיטת הרמב"ם דספק מה"ת לקולא בע"כ עלינו לומר שגזיה"כ הוא שתהא בזה ידיעה ודאית, וכיון דגזירת הכתוב שיהי' בזה ידיעה ודאית לא מהני בזה הכרעת חזקה, וכיון דאמרה תורה אצל האשה עצמה שלא יועיל לה חזקה, איך יהני חזקה אצלינו לומר שבודאי ידעה האשה ונתברר לה, ע"כ נראים הדברים כמו שכתב דרק לענין חזקת איסור הוצרכו התוס' לפרש דאין דברי עדותה מנגדים לשום חזקה, אבל להיפוך לענין חזקת היתר לא הוצרכו לפרש בזה וכמו שבארנו. כנלענ"ד:
פרק ב
תנן בפ"ה דטהרות מ"ט עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא אשה אומרת נטמא ואשה אומרת לא נטמא ברשות היחיד טמא ברשות הרבים טהור, וקשה לשיטת הפוסקים דע"א אינו נאמן נגד חזקה, אמאי טמא ברה"י, הלא איכא חזקת טהרה, ובש"ש ש"ו ספכ"ג הביא משנה זו להוכיח דעד אחד נאמן בספק טומאה, ומוכיח לפרש דמיירי שהספק נולד בזה שלא עפ"י העדים, דאל"ה איך נאמן ע"א נגד חזקה יעו"ש. אבל עדיין ראוי לבאר מה עדיף בזה שהספק נולד בלי העדים, אבל עכ"פ הרי איכא בזה חזקה ואיך נאמן ע"א להכריע, דהרי מוכח דאם הי' בזה רק ע"א לטמא, הי' נאמן בין ברה"ר בין ברה"י, ואף דבספק טומאה לא אזלינן בתר חזקה כלל, בין ברה"ר בין ברה"י, משום דהתורה עשתה ספק כודאי, כ"ז הוא רק אם נשאר דין ספק אז לא מוקמינן אחזקה משום דספק הוי כודאי, ודין חזקה לא נאמר רק היכא שהדין ספק, וכמו שנתבאר ענין זה בס"ד בש"א, אבל הכא אם הי' הספק ברה"ר, דאיכא בזה שני ענינים לטהר, אחד מצד דין ספק טומאה ברה"ר, והשני מצד חזקת טהרה, לו יהא דמצד דין ספק טומאה ברה"ר נאמן ע"א, אבל איך נאמן נגד חזקת טהרה ועוד לשיטת תוס' בסוטה ד' כ"ח ע"ב ד"ה מכיון ספק טומאה ברה"ר דטהור הוא משום חזקת טהרה והלכה היתה בזה רק לחלק בספק טומאה ברה"י יעו"ש:
ונראה לי דמזה מוכח דהיכא דמעיד ע"א לא מהני חזקה כלל, דדין חזקה לא נאמר, רק היכא שהדין מסופק לנו, אבל כיון שע"א מעיד ונאמן לברר את הספק, שוב אין כאן ספק, וכמו דלא מהני חזקה בספק טומאה משום דאיכא דין ודאי, כ"כ היכא דאיכא הגדת ע"א ליתא לדין חזקה, ולפי"ז עלינו לומר דהא דע"א אינו נאמן נגד חזקה הוא רק היכא דבלא הגדת העד לא הי' בזה ענין ספק, שלא נולד לנו ספק, אז אינו נאמן ע"א להעיד לחדש דין על דבר שמוחזק לנו להיתר או לאיסור, אבל היכא שנולד לנו ספק, ואין מוחזק לנו עוד איך הוא, ועלינו להכריע עכשיו את הדין לענין הנהגה, הכרעת ע"א עדיף מהכרעת חזקה דחזקה אינה מכרעת את המציאות, אלא מכרעת דין הנהגה וע"א נאמן להכריע המציאות, וממילא ליכא שום דין חזקה כיון דבטל תורת הספק מזה, והוא מסתבר ומוכרע עפ"י סברא, דהרי ע"א יש לו תורת נאמנות באיסורים כשני עדים, ואיך אפשר שיהי' הכרעת החזקה מבטלת דין עדות, אלא הא דאינו נאמן היכא דאיתחזק לאיסורא או להיתירא, הוא רק שלחדש דין חדש ממה שהוחזק אינו נאמן, שבסוג כזה לא נתנה תורה לו כח נאמנות, כמו שאינו נאמן לענין ממון, היינו שאין החזקה מבטלת נאמנות העד, אלא שסוג הענין גורם, שבסוג כזה לא האמינה תורה ע"א, וסוג זה, הוא ענין לחדש דין, בדבר שלא נפל עדיין ספק קודם הגדת העד, ולפי"ז מה שהאמינה תורה את האשה על ספירת הנקיים, שכתבו תוס' משום דלא הוחזקה להיות רואה כל שעה, אף שקודם הטבילה היא לעולם בחזקת טומאה, הטעם בזה שעל ענין ראי' חדשה אינו מוחזק לנו כלל והדבר שקול משו"ה נאמנת מתורת ע"א, ומה"ט ע"א נאמן לטהר ולטמא בספק טומאה ברה"ר וברה"י, דע"א מברר את הספק השקול, ושוב ליכא דין ספק דנימא ספק כודאי, ועפי"ד בזה נתבארו היטב כל הענינים שהבאנו בפרק הקדום, דמה שהוכיח בס' אבני מלואים דנדה בימי לבונה אינה בחזקת איסור, מהא דנאמנת מדין ע"א, לפי"ז אין מזה ראי', דאם רק יש בזה איזה ענין ספק שצריך להכריעו מחמת חזקה קמייתא נאמן ע"א, וכן בנידון שדן הגרע"ח לענין עגל אם כלו לו חדשיו או לא, כיון שעכ"א איכא בזה תורת ספק נאמן ע"א, ואין חזקת אינו זבוח מכרעת כלום נגד הגדת ע"א. ובהא דאמרינן ריש גיטין דלענין לברר אם הכתיבה של הגט הי' נכתב לשם גירושין אין ע"א נאמן משום דאיתחזק איסורא דאשת איש, אף דהתם ודאי לא גרע מספק שקול, אם נכתב כדין או לא, וגם לר"מ דחייש למיעוטא, אמרינן שם דאינו נאמן ע"א מדינא, ולולא הטעם דמסיק שם דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, אכן בזה הי' אפשר לומר דהוא רק לפי"מ דפריך שם דהוי דבר שבערוה, אבל עכ"פ גם מה דפריך מחמת איתחזק איסורא, בע"כ הוי ס"ד דלא גרע מספק, ולפי"ד דכל היכא דהוי תורת ספק נאמן ע"א, קשה למה לא יהי' נאמן ע"א לומר דנכתב לשמה:
לכן נלענ"ד שבכל דבר שהוחזק באיסור או בהיתר ונולד אח"כ ספק, ומצד הדין לולא עדותו של ע"א הי' ראוי להעמיד על חזקה ראשונה, דבכה"ג אין ע"א נאמן, והטעם בזה דאף שלברר ספיקות נאמן ע"א, וממילא לא נוקים אחזקה, דכיון שבטל הספק מחמת עדותו של ע"א, אין מקום להעמיד אחזקתו, אבל כיון שמעיד על מקרה שנתחדש דבר חדש שנשתנה הדין בדבר שהי' בחזקת איסור או בחזקת היתר, וגם עכשיו לולא עדותו, הי' נשאר עוד איזה דין מחמת חזקה ראשונה שאף שעכשיו איתרע החזקה ונולד לנו ספק, אבל עכ"פ היתה מועלת חזקה ראשונה להכריע את הספק, בכה"ג חשבינן שעדותו של העד הוא נגד חזקה ראשונה, אבל היכא שעכשיו שנולד הספק ליכא דין העמד על החזקה, אז נאמן ע"א אף שמעיד שנשתנה הדבר מחזקתו, וראי' לזה מהא דשקיל וטרי בפ' האשה ביבמות בע"א שמעיד את בעלה, רק מחמת שהוא נגד חזקת אשת איש אינו נאמן, ולא מחמת חזקת חי שמעיד שמת מזה מוכח שאם לא הי' נגד חזקת א"א, לא איכפת לן אם מעיד על מקרה התחדשות בדבר המוחזק, אם עכשיו אינו נוגע עדותו לדבר שהי' בחזקת איזה דין, ומשו"ה י"ל בנולד ספק טומאה לאדם שהי' מוחזק בחזקת טהרה, אם מעיד ע"א שנטמא, נאמן אף שמעיד נגד חזקת טהרה, כיון שעכשיו איתרע החזקה, וגם אינו נוגע לדינא החזקה הראשונה, דבין ברה"ר ובין ברה"י ליתא לדין חזקה, אלא הלכה היא דברה"י ודאי טמא וברה"ר ודאי טהור, ה"ז כמעיד על חי שמת דלולא חזקת אשת איש הי' נאמן, אבל בדין בפ"נ לענין כתיבת הגט לשמה אינו נאמן, דלו יהא שעכשיו הוא ספק לפנינו, אבל כיון שמעיד על התחדשות האישות שהוא נגד חזקה ראשונה, וגם עכשיו בלי עדותו הי' נשאר איזה נפ"מ לדינא מחמת חזקה הראשונה, שהי' מעמידים אותה על חזקה הראשונה ובעדות של ספירת ז' נקיים, אף שעכשיו כשיהי' אצלינו ספק על נקיים הי' מעמידים אותה בחזקת טומאה, אבל כיון שאינו מעיד נגד חזקה, דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, והעדר הראי' אינו דבר המתיר, שממילא הוא, ומשו"ה נאמן, ומיושב היטב. אמנם כ"ז הוא רק לשיטת הסוברים דבספק טומאה ברה"ר שטהור היא משום הלכה, אבל לשיטת תוס' במס' סוטה שהוא משום חזקת טהרה הדרא הקושיא לדוכתה, ולשיטה זו נראה לי די"ל בדוחק שאף שאם הי' מעיד העד שנטמא ולא הי' נגדו העד השני שלא נטמא לא הי' נאמן הא', בכ"ז מהני עדותו לבטל עדותו של העד השני שמעיד שלא נטמא שיתבטל עדותו מכאן לגמרי, ויהי' הדין כספק טומאה בלי עדות, ובדין זה צריך לעיין אם מהני הכחשה של עד בדבר שאין לו תורת נאמנות, דהרי בע"א לממון היכא שמחיב שבועה לא מהני הכחשה בלי שבועה, ומנ"ל דלענין איסורים שאני דע"א בהכחשה לאו כלום הוא, אף שאין כח נאמנות להמכחיש. וצ"ע:
וכן משמעות הדברים מדברי הרשב"א בחי' ליבמות ד' פ"ח וז"ל, ולענין פסק הלכה משמע מהכא בשאר האיסורים שאין ע"א נאמן בדאיתחזק איסורא ואין בידו לתקן וכו' וא"ת תיפשוט מנדה דאמרו רחמנא וספרה לה לעצמה, ואע"ג דאיתחזקה נדה ואין בידה לתקן דבימים תלה רחמנא, איכא למימר דהתם כיון שדרכה להיות רואה ופוסקת והיתר הבא מאליו נאמנת, ואי משום טבילה בידה לתקן הוא עכ"ל. דמזה משמע כדברינו, דאף שעל עצם הראי' הוא ספק שקול, כיון דאיתחזקה נדה לא היתה נאמנת, אם הי' העדות על מקרה המתיר, ורק משום דהעדר ראי' חדשה הוא היתר הבא מאליו נאמנת, ולפי"ז בספק אם נכתב הגט לשמה, כיון דהאשה עדיין בחזקת אשת איש גמורה, והספק הוא במעשה המתיר, שכתיבת הגט לשמה מצטרף עם הנתינה, אין ע"א נאמן, דהרי לענין הספירה שג"כ אינם מתירים בלי טבילה לו הי' בזה ענין שאינו בא מאליו לא היתה נאמנת היכא שאין הדבר בידה:
אח"ז ראיתי בש"ש ש"ו פ"ז, שהביא בשם הפנ"י בפ' האומר, לענין אם ע"א מעיד נגד רובא, בתערובות חלב ושומן, דכתב הפנ"י דנאמן גם נגד רובא, ומייתי ראי' ממעשים בכל יום שאדם נאמן כשיש במקוליס רוב טריפות, ואומר זו הכשירה, וטעמו של דבר דהא דלא מהימן ע"א נגד חזקה, היינו דוקא היכא שבלי העד הוי חזקה גמורה ולא איתרע כלל וכו' דחזקה כי האי דלא איתרע כלל, עדיף מרובא, כמש"כ בכמה מקומות, משא"כ היכא שיש מקום ספק בלי דברי העד, דאיתרע חזקה, שפיר סמכינן אעד אחד, וה"ה לגבי הרוב כיון דאיכא מיהו מיעוטא המסייע לדברי העד ואינו אלא כמברר המיעוט מתוך הרוב, והביא שם דבכ"ז מסיק הענין בצע"ג:
והנה מסוגית הש"ס דגיטין הנ"ל מוכח דגם היכא שנולד ספק לפנינו, אם רק נשאר תורת חזקה ראשונה אין ע"א נאמן כמש"כ. דהרי גט כתוב לפנינו ואנו מסופקים אם נכתב לשמה, מ"מ כיון, שמעיד שנתחדש דברי המבטל חזקת א"א, אינו נאמן אמנם כ"ז אינו משום דחזקה מכרעת נגד הגדת העד, דלא. יתכן לומר כן לבטל עדותו של עד מחמת חזקות והשערות, אלא דהכלל בזה מחמת התחלקות הסוג, שלא האמינה תורה ע"א רק כשבא לברר ספיקות, אבל לשנות דבר מכפי המוחזק אינו נאמן, ומשו"ה בכל דבר שהי' מוחזק לנו, וגם כשנולד הספק עדיין מן הדין להחזיק הדבר על חזקה ראשונה, חשבינן גם עכשיו כאילו אנחנו מוחזקים בדבר, אבל אין זה שייך כלל לענין רובא וחזקה רובא עדיף, דרוב אינו בתורת בירור עדות, ורוב מהני אף לשנות דין בדבר המוחזק להיתר או לאיסור, ולכן נאמן ע"א להעיד נגד רוב היכא שלא הוחזק הדבר מחמת הרוב, ובמעיד על בהמה שנטרפה, דאף שחזקת כשרות דבהמה, הוא מחמת רוב בהמות כשרות הן, אבל עכ"פ הוחזק לנו הבהמה בכשרות, אבל אם יעיד על חתיכה שנמצא בין החנויות, דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, והעד מעיד היפוך הרוב, אז נראה דנאמן ע"א, שעדיין לא הוחזק הדבר בכשרות, ובזה מתורץ הענין מה שנאמנים הטבחים לברר איזו חתיכה כשירה, ודברי הש"ש שכתב לתרץ קושית הפנ"י אינו מובן, ולדברינו הכל תלוי אם חשוב כמוחזק או לא. וכן משמע מדברי תוס' גיטין והרשב"א שהבאנו דמשו"ה נאמנת על ספירת נקיים משום דלא הוחזקה להיות רואה כל שעה דלכאורה אינו מובן מה ענין זה לאיתחזק איסורא אם היינו מחזיקים שתהא רואה כל שעה אינו בגדר חזקה דעלמא, אלא כעין רוב טבעי, ולפימש"כ הוא הכל ענין אחד שכל ענין שמוחזק לנו מאיזה טעם שיהי' אין ע"א נאמן לחדש ולשנות דין אחר:
אח"ז ראיתי בחי' הגרע"א בלקוטיו למס' כתובות ד' י"ג דכתב לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן, משום דרובא דאיתא קמן הוא גזיה"כ לתלות אחר הרוב, היכא שהדבר בספק, והיכא דאיכא ע"א ליכא ספק, וברובא דליתא קמן סובר דאינו נאמן יעו"ש. ולפי מש"כ תלוי רק בדין איתחזק, ולא איתחזק אבל בלא"ה לא שייך לומר שיהי' ענין רוב מכריע נגד העד, ובנוב"י מ"ק סי' ס"ט מחליט שם דברובא דליתא קמן ודאי ע"א נאמן נגד הרוב, ורק ברובא דאיתא קמן לא בריר לי', ורק דקשה לי' ממעשים בכל יום שהטבח נאמן על הכשרות במקום דאיתא רוב טריפות יעו"ש. והביא הוכחה שע"א נאמן נגד רובא דליתא קמן, מהא דאשה שרוב ימי' טמאים נאמנת על ספירת נקיים, ולפי מש"כ הכל תלוי באם הוחזק או לא, שאם היינו מוחזקים שלא תטהר לעולם אז באמת לא היתה נאמנת, והרי בפירוש כתבו התוס' והרשב"א דמה"ט נאמנת משום דלא הוחזקה שתהא רואה כל שעה אבל. אם הוחזקה אינה נאמנת. ובס' ש"ש ש"ו פ"ז כתב דתרי גווני איתחזק איכא, חדא חזקה קמייתא וחדא מה שהוחזק לפנינו, וכתב דגם לשיטת הראשונים, הרשב"א והריטב"א והר"ן דסברי, דע"א נאמן באיסורים גם היכא דאיתחזק איסורא, מ"מ מודים דהיכא שהוחזק לפנינו שאינו נאמן, ומסתייע לזה מהא דאמרינן בפ' הניזקין ד' נ"ד בההוא דאתא לקמי' דר' אמי וא"ל ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתי לשמה, א"ל ס"ת ביד מי, א"ל ביד לוקח א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת עיי"ש. ואישתמיטתי' להגאון יסוד דברי הראשונים ז"ל, דהלא בחי' הרשב"א שם בגיטין כתב להדיא על הא דרב אמי שהטעם בזה משום דפועל שאני דכיון דלא אמר לו בשעה שנתנם לידו חזקה דמשקר, אבל ע"א דעלמא בכה"ג נאמן יעו"ש. וכן הוא בחי' הריטב"א והר"ן בפ' האומר בקדושין יעו"ש. ולכן נראה שהכל ענין אחד הוא, דלשיטת הסוברים דבאיתחזק אינו נאמן, הוא רק אם איתחזק לפנינו, ולשיטת החולקים, נאמן גם היכא דאיתחזק לפנינו:
אמנם צריך להבין, לשיטת הרשב"א, הריטב"א והר"ן דסברי, דלעולם נאמן ע"א באיסורים אף היכא דאיתחזק איסורא והיתירא, וגם נגד רובא דליתא קמן, כמש"כ, למה בפועל שלא אמר לו בשעה הראשונה מדחינן עדותו ומחזקינן לי' למשקר, היתכן שנפסול בכה"ג בעדות דעלמא, כגון בע"א לשבועה וכדומה מחמת השערה כזאת, דהלא לא עדיפא חזקה זו שאנו אומרים אילו אמת כדבריו הי' לו לומר בפעם הראשונה, משאר חזקות והוכחות מחמת רובא דליתא קמן שמוכיחים נגד עדות של הע"א, ומ"מ נאמן, מחמת שאין כל השערה וחזקה מכרעת נגד הגדת העד, ובפועל כה"ג מבטלינן עדותו, ונלענ"ד דיש לומר דשאני הוכחות שמוכיחות על העובדא מהוכחה המוכחת על העד עצמו, שזהו כעין הוכחה על העד שהוא משקר, ולית לי' להעד תורת נאמנות, ומדחינן עדותו בזה שלא מחמת הראיות שיש לנו על עיקר הענין, אלא מחמת הריעותא בגוף המגיד, ובכה"ג גם בשני עדים יודחה עדותם, שאם תהי' חזקה זו כעין רובא דליתא קמן על גוף העדים שמשקרים הם, לא נקבל עדותם, דע"ז לא שייך לומר דעדות עדיף מרוב, דהרי על זה אנו דנים, אם הוא ראוי להעיד, והוא אינו נאמן ע"ז להכשיר את עצמו, ויש להעמיס דברינו בדברי והרשב"א ז"ל דז"ל אבל בשמצאו ולא אמר לו או בשעה שנתנם מידו לידו. חזקה לא קלקל וכחש לו שאילו כדבריו מתחילה הי' לו לומר, אבל ע"א דעלמא שמא לא נזכר בשעה ראשונה דלאו עלי' רמיא, או שלא רצה להעיד לו ולבתר כן נמלך ואמר עכ"ל. דמה שהאריך לומר חזקה לא קלקל וכחש לו, לכאורה למה לנו לידע אם כחש או לא, אם יש לנו הוכחה שלא כדבריו די בזה, ולדברינו עיקר הטעם בזה שמבטלים עדותו לא מחמת ההוכחה בלחוד, אלא משום דיש לנו הוכחה ממנו גופו שמכחש ולכן אין אנו מאמינים לו:
עכ"פ נתבאר לנו בזה דלכו"ע ע"א נאמן באיסורים אף נגד רובא דליתא קמן וגם נגד שאר הוכחות ובירורים, דע"א שנאמן הוא בתורת עדות ולא מחמת הוכחה, אלא שנגד המוחזק לנו) כלומר על ענין שהוחזק כבר מאיזה טעם שיהי' בעינן שני עדים לשנותו, ולא משום שחזקה זו מכרעת יותר לענין בירור מהוכחת הגדת העד, אלא שעל סוג כזה לא האמינה לו תורה כלל, וכמו שאינו נאמן בדבר שבממון אף היכא דליכא רק ספק שקול, אלא שעל ענין זה לא מהני עדותו של ע"א, כ"כ הוא בדבר ענין איתחזק, אם מעיד לשנות את המוחזק, אבל אם מעיד על ענין שאיתחזק להועיל לשנות הדין מצד אחר, היינו במעיד שלא נתחדש בזה דבר שיעכב הדברים המתירים, כמו לענין נדה שאומרת שלא נתחדש בה ראי' חדשה, או שמעיד על עגל שכלו לו חדשיו ועל ספק שמוטת הגרגרת שלא היתה שמוטה בשעת שחיטה, או על המקוה שהיתה שלמה בשעת טבילה, בכל כה"ג אף שע"י עדותו משתנה דינו של המוחזק נאמן ע"א כמו שנתבאר. וכל מה שנתקשה בס' ש"ש ש"ו פ"ז מה שנאמנת לומר שאין דם זה מן המקור נגד רובא דרוב דם הוא מן המקור, וכן ברואה מחמת תשמיש שרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש, יעו"ש דלפי"מ שבארנו בכל דבר שלא הוחזק לנו בזה הענין, ואנו רוצים להכריע את הספק ע"י רובא דליתא קמן מהני ע"א להכריע את הספק נגד רוב. כן נלענ"ד בענין זה, וכן סובר הגאון בעל נוב"י שהבאנו דבריו לעיל רק שלא ביאר הענין כ"כ:
פרק ג
ביו"ד סי' קכ"ז כתב הרמ"א בסעי' ג' בהגה וז"ל וכל היכא דאיתחזק דבר באיסור כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת אין העד נאמן עליו להתירו אא"כ בידו לתקנו. עכ"ל. והקשה הט"ז ע"ז הלא הבשר הוא היתר גם קודם הניקור רק מחובר אליו גיד וחלב והוי כשאר תערובות שנאמן ע"א לברר ההיתר מתוך האיסור, והביא דברי תוס' בקדושין ד' ס"ה ע"ב ד"ה נטמאו טהרותיך בסה"ד שכתבו שע"א נאמן באיסורים הוא באומר בשר זו מנוקרת או חתיכה זו של שומן היא יעו"ש, ועי' בנקה"כ ובש"ש מש"כ בזה, ונראה לי לתרץ דברי הרמ"א עפ"י מש"כ הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין ה"ו וז"ל אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה כלאי הכרם הם פירות אלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה, אעפ"י שעיקר האיסור בעד אחד. עכ"ל. והקשה על דבריו בס' ש"ש ש"ו פט"ו מהא דמוכח בסוגית הש"ס דקדושין ד' ס"ו דבן גרושה וחלוצה פסולו בשנים, וכן הביא דברי תוס' רי"ד שם שכ' להדיא דהוי דבר שבערוה וז"ל ובמעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה ורוצה לפוסלה לכהונה הוי דבר שבערוה וכדמוכח בשמעתין. עכ"ל. ובס' ש"ש רוצה לחלק בין בן גרושה שהוא פסול מתולדה לבין גרושה או זונה שהוא פסול ע"י מקרה, ונסתייע לחילוק זה בשיטת הרמב"ם מהא דלא כתב גם חללה, משום דחללה שפסולה מלידה הוי פסול הגוף, יעו"ש בסוף דבריו שנשאר בצ"ע לשיטת הרמב"ם מהא דתנן בפ' האומר בקדושין דאין האב נאמן לומר על בתו נשבית ופדיתיה משום דלאו בידו, נהי דאינו נאמן בתורת אב להימני' מתורת ע"א, דהיכא דע"א נאמן גם קרוב ואשה נאמנים, יעו"ש, ובאמת נראים הדברים שמה שמחלק בין פסול בתולדה לפסול המתחדש ע"י מקרה הוא חילוק דק ואינו מוכח מגמ' וסברא ועיקר ענין דבר שבערוה הוא במקרה של זנות לאסרה לבעלה:
ובפשטות נראה דכל דין לחדש על האדם לפסול לעדות או לשחיטה וכל כיוצא בזה הוא כעין דבר שבערוה, אלא נראה לענ"ד שעיקר החילוק בזה בין איתחזק או לא, דבמס' יבמות ובריש גיטין תלי הש"ס ענין דבר שבערוה באיתחזק דהיכא דאיתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ועפ"י מה שבארנו בפרק הקדום דאיתחזק חשוב מה שהי' מוחזק לנו הדבר כך וכך אז מסתפק הש"ס דלא יהא ע"א אמן באיסורים, ובאיסור א"א פשוט להש"ס דאינו נאמן משום דבר שבערוה, ולפי"ז באשה הבאה ממדינת הים שלא ידענו אותה דקודם ואומר ע"א שהיא גרושה או זונה דלא איתחזקה לפנינו בכה"ג הוי כע"א באיסורים דלכו"ע נאמן, דכיון דלא איתחזק לא הוי דבר שבערוה, ואף שבודאי לא נולדה כך והיתה בחזקת כשרות לכהונה, אבל חזקה כזאת אינה מועלת רק בהכרעת הספיקות, אבל לא נגד עדות של ע"א, וכן מה דיש בזה רובא דרוב נשים אינן זונות ולא גרושות ג"כ אינו כלום לסתור עדות של ע"א, ורק אם איתחזק לפנינו קודם הגדת העד אין לו תורת נאמנות, לשנות דין של הדבר המוחזק, ולשיטת התוס' והרא"ש גם בשאר איסורים, ובהשתנות דין גוף האדם לכו"ע משום דבר שבערוה, אבל באשה שלא הוחזקה לפנינו נאמן ע"א לומר זונה היא או גרושה, וכן מצאתי להדיא בתוס' רי"ד למס' כתובות ד' כ"ג בש"ס ווילנא בגליון בהא דאמרינן שם אחד אומר נתקדשה ואחד אומר לא נתקדשה תרווייהו בפנוי' קא מסהדי ואין דבריו של אחד במקום שנים, וכן בגירושין תרווייהו באשת איש קא מסהדי וכו' והקשו בתו"י שם תימה דמה לנו לעד שאומר לא נתגרשה בלא איהו נמי תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים יעו"ש, וכן כתבו בתוס' בד"ה תרווייהו בפנוי' קא מסהדי וז"ל לא הוי צריך להא דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה לא תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים, וכתב ע"ז בתוס' רי"ד וז"ל לאו במוחזקת לפנינו שהיא אשת איש מיירי, דא"כ מה צריך להכחשת העד שאומר לא נתגרשה וכו' ולא מיתוקמא אלא באשה הבאה ממדינת הים שלא ידענו מי היא ובאים אלה השנים ומעידים עלי' כי אשת איש היתה, אלא שאחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה וכו' וכי היכא דבגירושין לא מיתוקמא אלא באשה הבאה ממדינת הים שאין לה חזקה מה היא, ה"נ עדות דקדושין לא מיתוקם אלא בבאה ממדינת הים שלא הוחזקה מה היא וכו', אבל אשה העומדת לפנינו בחזקת פנוי' ובא ע"א ואמר נתקדשה בפני פלוני ופלוני וכו' אינו נאמן לאוסרה עד שיבואו שנים כדרבא דאמר רבא אין דבר שבערוה פחות משנים, עכ"ל. הרי שהתוס' רי"ד מחלק בין הוחזק לפנינו או לא דהיכא שלא הוחזקה לפנינו כתורת פנוי' נאמן ע"א לומר אשה זו פנוי' היתה ונתקדשה ותהי' עי"ז אסורה היכא דליכא הכחשה, ולפי"ז דברי הרמב"ם אינם סותרים לדברי התוס' רי"ד, דמש"כ התוס' רי"ד בקדושין שהביא בס' ש"ש דאם מעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה ורוצה לפוסלה לכהונה דהוי דבר שבערוה, הוא רק בכה"ג שהאשה היתה מוחזקת לפנינו בחזקת כשרות לכהונה והוא רוצה לפוסלה לכהונה הוי דבר שבערוה, והוכיח ענין זה מסוגית הש"ס דאמרינן דבן גרושה פסולו בשנים, דהיכא שמכירים את אביו בחזקת כשרות לכהונה גם הבן בחזקה זו, והעד רוצה לחדש דין בן גרושה עליו אינו נאמן דהוי דבר שבערוה, ודברי הרמב"ם אמורים היכא שלא היתה מוחזקת לפנינו, ומעיד אשה זו זונה היא או גרושה, נאמן ע"א ע"ז כמו שמעיד חלב כליות הוא זה, ולשון הרמב"ם מוכיח כן שלא כתב אשה זו זנתה או נתגרשה, דבזה הי' קרוב לפרש שהעיד על אשה המוחזקת בחזקת כשרות לכהונה, אבל בלשון זה שכתב הרמב"ם נוטה יותר לפרש שמעיד על אשה שאינה מוחזקת לפנינו:
ולפי"ז לק"מ מה שהקשה בס' ש"ש על הרמב"ם מהא דאין אב נאמן לומר על בתו שנשבית דלו יהא דאינו נאמן משום בידו ליהמני' בתורת ע"א, דלפי מה שבארנו היכא דידוע לנו שהיא בתו והיא בחזקת כשרות לכהונה אין ע"א נאמן לפוסלה דהוי דבר שבערוה, ולכן נראה לי דמש"כ הרמ"א דכל היכא דאיתחזק איסורא כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת אין העד נאמן עליו להתירו אא"כ בידו לתקנו, הוא דוקא שידענו מעיקרא בחתיכה זו והוחזקה לפנינו בחזקת איסור אז אינו נאמן. ומש"כ בתוס' קדושין דע"א נאמן לומר על חתיכה שהיא מנוקרת, מיירי דלא הוחזקה החתיכה לפנינו בחזקת איסור, וכשנדייק בלשון הרמ"א והתוס' ממשמעות דבריהם מוכח דהרמ"א מיירי כשהוחזק לפנינו והתוס' מיירי כשלא הוחזק, דלכאורה מש"כ הרמ"א בחתיכת בשר שאינה מנוקרת אינו מובן דהרי רוב בשר צריך נקור מגידין או מחלב, והוי לי' למימר דאין ע"א נאמן על עדות הנקור רק מי שבידו, ולכן מוכח מדבריו דאם ע"א מביא לנו בשר ואומר שהוא מנוקר שנאמן כיון דלא הוחזק לפנינו, אף שידעינן דודאי הי' קודם הנקור בחזקת איסור, ולשון התוס' מורה ע"ז דמיירי שמעיד על חתיכת בשר שלא הוחזק ואומר שהיא מנוקרת, ולפי"ז מה שכל אדם נאמן לומר על טבל שהוא מעושר ועל השחיטה, שכתבו התוס' משום בידו עפ"י דברי הש"ס ביבמות, צריך לומר שהוא ג"כ היכא שידענו מעיקרא על פירות אלו שהיו טבולים וכן על השחיטה, אבל אם לא ראינו הפירות בטבלם, וכן לא הכרנו הבהמה בחיי' בלא"ה ע"א נאמן כיון שלא הוחזק בפנינו, וגם בפשטות ראוי לומר כן דהיכא דלא הוחזק לפנינו נאמן ע"א, דהרי כמה חתיכות מנוקרות איכא בעולם, וכן איכא זונות וגרושות וכשאומר ע"א אשה זו זונה היא או חתיכת בשר זו מנוקרת היא אינו מוציא דבר מחזקתו, ואינו רק כמברר הספק ולא כמחדש מקרה על הדבר, ובכה"ג גם בדבר שבערוה ע"א נאמן. אמנם בתשו' רע"א סי' קכ"ד הביא שיטת הר"ן בענין זה אם נאמן ע"א לברר בדבר שבערוה שדבריו סותרים זא"ז שבמס' גיטין כתב דאינו נאמן ובמס' קדושין כתב דנאמן יעו"ש:
והא דכתב הר"ן בפ' מי שאחזו בהא שכתב הרי"ף אחד אומר בשחרית ואחד בערבית זה הי' מעשה ואמרו אין מצטרפים, דאע"ג דלגבי ממון קיי"ל דהלואה אחר הלואה מצטרפים, לגבי אישות דשייך בדיני נפשות בכת אחת בעיא להו. עכ"ל, דלכאורה לפי"ז אין להאמין ע"א לומר אשה זו מקודשת, וכן ע"א על חתיכת חלב שעי"ז יבוא לנפשות באמת נראה לי דשני ענינים הם, דהא דאפשר לחלק בין החזקה לענין איסור לבין העונש של נפשות, הוא רק בענין הבירור, דלענין הבירור נוכל לומר כיון דעכשיו אינו נוגע לנפשות נאמן עד אחד, אבל בשעת חלות הקדושין שהעדים מועילים לקיום הדבר, דחלות הקדושין הוא שיחול האיסור, ואיסור זה הוא איסור חמור של נפשות, בעינן עדים דמהני לדיני נפשות, דלא שייך קדושין לחצאים, ועפי"ז נלענ"ד דמש"כ בתשו' רע"א סי' צ"ד לדון עפ"י דב' הרשב"א בתשו' שהביא בתשו' הרא"ם לענין דרישה וחקירה דמהני בעדות על קדושין בלי דו"ח משום דהשתא לאו בנפשות קא מסהדי, דליהני מה"ט עדות בשעת קדושין דפסולים בדי"נ, לפי"ד ל"ד עדים לבירור לעדות בשעת קדושין, אכן יש לדון בזה דהנה לפי מש"כ הרשב"א להאמין עדים המעידים על קדושין בלי דרישה וחקירה משום דהשתא לאו בנפשות קא מסהדי, ומשמע דמהני עדותם אף לנפשות מחמת דבשעה שהעידו לא הי' נוגע לנפשות, וכשיטת הרמב"ם בעדות ע"א להחזיק האיסור, ולפי"ז אם נאמר דהרמב"ם סובר כשיטת תוס' רי"ד דע"א נאמן להחזיק אשה באשת איש, היכא דלא הי' מוחזק לנו להיפוך, להיות שיהני גם אח"כ לדיני נפשות, אבל י"ל דל"ד ענין דרישה וחקירה לעדות ע"א, דע"א אינו נאמן כלל לענין נפשות, אבל ענין דרישה וחקירה, י"ל דלא הצריכה תורה רק בשעה שאנו דנים לנפשות ממש, ובשעה שהעידו נתקבל העדות על כל חומר אשת איש אף לענין דיני נפשות אם עכשיו אינו נוגע לדיני נפשות כנלענ"ד בענין זה:
אמנם מדברי הרמב"ם שחשב הדברים שאיסור בע"א יוחזק ולא הזכיר גם ענין אשת איש שיוחזק ע"י ע"א, משמע דלענין זה לא מהני להחזיק באשת איש לענין דיני נפשות, ולא נתבאר לי היטב, במה חלוק דין אשת איש מדין גרושה וחללה, ואולי יש מקום לומר דבמעיד נתקדשה נוגע העדות גם להמקדש להאסר בקרובותי', ורחוק הדבר שלא יתערב בזה איסור חדש למי שהוחזק בהיתר, ומשו"ה בכה"ג ליכא נאמנות שלמה, ולא נתחזק רק לאיזה פרטים, וממילא לא יהני גם לענין נפשות, דרק היכא שהוחזק עכשיו בנאמנות גמורה, מהני אח"כ גם לנפשות וצע"ג:
ועלה לנו בענין זה, דגם לשיטת הפוסקים דע"א אינו נאמן היכא דאיתחזק לאיסור או להיתר, אם מעיד על דבר שלא הוחזק לפנינו כלל ואומר שהוא היתר או איסור נאמן, אף שמוכרח הדבר שנשתנה מאיסור להיתר או להיפוך הוא נאמן, כגון אם מעיד שפירות אלו מעושרים הם, וחתיכה זו בשר שחוטה היא או מנוקרת היא, ה"ז כלא איתחזק ולפי"ז נאמר דמש"כ תוס' ורש"י בריש גיטין דבהפרשת תרומה ושחיטה נאמן ע"א משום בידו לתקנם, הוא על ענין הפרשת תרומה, היכא שידענו שפירות אלו טבולים היו ובהמה זו ראינוה בחיי', וכשאומר הפרשתי תרומה ושחטתי את הבהמה אז אינו נאמן רק היכא שבידו הי' לתקן, אבל הבשר שלא ידעינן מאין הוא נאמן משום ע"א, וכן לענין ניקור. ומה דמסיק שם בש"ש בפ"ו דאם לקח בשר מחותך דלעולם לא הי' בידו כגון שלקח מנכרי דבכה"ג אינו נאמן, ולפי"ד גם בבשר שחוטה כן אם יקח בשר מנכרי ויעיד שבבית הנכרי נשחט ע"י ישראל לא יהי' נאמן, ולא שמענו חדוש כזה, ועפימש"כ לעולם נאמן בכה"ג, ורק אם אנו רואים ומכירים בהמה זו שראינו אותה בחיי' ועתה היא מתה, אז אם היא של הנכרי ולא הי' בידו של העד לשחוט או לשכור שוחט, אז אינו נאמן, וכן בניקור כה"ג אם איתחזק לאינו מנוקר אז אין ע"א נאמן, אלא א"כ הי' בידו לתקנו כמש"כ הרמ"א, ודברי הרמ"א מדויקים היטב. ומש"כ הט"ז להוכיח נגד הרמ"א ממעשים בכל יום שמאמינים לכל אדם לומר שזה בשר מנוקר ואוכלים על פיו אעפ"י שאותו הבשר אינו יכול לנקר, לק"מ דבכה"ג גם להרמ"א נאמן אם מביא לנו בשר ואומר שהוא מנוקר, כיון שלא ראינו בשר זו קודם הניקור. והוא ענין נכון בס"ד:
פרק ד
כתב הרמ"א ביו"ד סי' קכ"ז בהגה סעי' ג"ק ואדם נאמן על שלו אפילו היכא דאיתחזק איסורא, וכתב הש"ך הואיל ובידו לתקנו. הרא"ש פרק הנזקין חילוק ד', והכי מוכח בש"ס ר"פ האשה רבה עכ"ל. והנה בחילוק י"א שם ברא"ש כתב דהטעם דמהני בידו משום דהוי כבעלים, דז"ל שם כל דבר שהוא בידו של אדם אפי' איתחזק היתירא נאמן ע"א לטמא ולאסור ואפי' מכחישו, או אמר אינו יודע, כדתניא הכא הי' עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן, ומפרש אביי טעמא הואיל וברשותו הן הרי הן כשלו ונאמן עליהן ולאו מטעמא דאי בעי מטמא להו דאי טמאינהו בעי שלומי, ועוד דמשמע גבי ס"ת דאי ס"ת ביד לבלר נאמן לומר לא כתבתי אזכרות לשמן אעפ"י שכבר נכתבו, ועוד אמרינן בפ' האשה רבה דאי סבר תורם משלו על של חבירו אי"צ דעת משום דבידו לתקנו ואטו בשופטני עסקינן שיתרום מטבלו על של חבירו אלא כיון שבידו לתקנו הוי כבעליו ואפילו תרם משל חבירו עכ"ל. וקשה טובא דמש"כ בחילוק ד' מוכח דבעלים לא מהני רק משום בידו, ובחילוק י"א כתב להיפוך דטעמא דידו הוא משום בעלים, ובש"ש ש"ו פ"ו נתקשה בזה ונשאר בצ"ע, וכן הקשה מסוגית הש"ס דפ' האשה רבה דאמרינן שם בטבל נאמן משום דבידו לתקנו, דמשמע דבעלים לחוד לא מהני רק משום בידו, וכן הקשה בהא דנאמן לומר נתנסך יינך היכא שהי' בידו, אף שהבעלים מכחישים אותו, ואם נאמר דעיקר כח הנאמנות היכא שבידו הוא משום דהוי כבעלים ולמה נאמן יותר מהבעלים עצמם, עיי"ש שנשאר בצ"ע:
ונלענ"ד דעיקר החילוק בזה הוא דלהתיר אינו נאמן רק משום בידו, ולאסור סגי אם הוא רק כבעלים, דהנה ביסוד הענין מה שנאמן היכא שבידו ילפינן מוספרה לה שנאמנת על הטבילה ועל הבדיקה משום דבידה לספור ולטבול, והרא"ש ביאר ענין זה דאינו בגדר מיגו משום מה לו לשקר, דהרי אם עכשיו בשעה שמעיד אין בידו ליכא מיגו, ועוד דהרי לא שייך מיגו דבידו לטמא דהרי בעי לשלומי, אלא דמי שהי' בידו לעשות הוי כבעליו, היינו דמי שהדבר מסור בידו נתנה לו תורה הנאמנות, ואין הדבר תלוי בקנין אלא מי שהוא בעלים על כח המעשה שבידו הי' להוציא לפועל ענין זה, ולפי"ז היכא שמעיד לאסור דבר המותר עיקר הכח בזה הוא מסור למי שהוא בעלים בקנין, דמי שהוא הבעלים הרי בכחו למנוע תשמיש זה ע"י אופנים שונים לאבד או לשרוף וכיו"ב, אבל להתיר את דבר האסור אינו כן, דלענין זה אין שליטת הבעלים גורמת רק בגבולים ידועים, דאין בכח בעלים להתיר את הטבל רק ע"י הפרשת תרומה וכן בשחיטה ונקור, ומה"ט אמרינן בגמ' פ' האשה בטעמא דמילתא דאדם נאמן על טבלו שכבר נתרם משום דבידו לתרום, דאי אפשר לומר משום דהוי בעלים בקנין, דבעלים בקנין אינו מועיל בזה כלום אם אין בידם כח התרה בענין זה, ורק היכא שמעיד לאסור דלמנוע התשמיש הוא מסיר לעולם מיד הבעלים, אז סגי לן במה שהוא בעלים:
ולפי"ז יתיישב גם מה שהקשה הש"ש למה נאמן לומר השומר כשהי' בידו יותר מן הבעלים עצמם, דכיון דהעד מעיד לאסור והבעלים להתיר, ועל כח התרה להתיר יין נסך אין בכח בעלים כלום, ומשו"ה חשבינן דרק השומר שמעיד לאסור הוא כבעלים לענין זה שמעיד הוא, אבל הבעלים עצמם אם היו מעידים לאסור אז הי' נאמנים יותר מן השומר דהרי למנוע תשמישי הדבר הוא לעולם בידם, אבל כשמעידים להיתר אין להם כח נאמנות כלל, דלהתיר יין נסך אין בידם שום כח ומשו"ה אין כח בעלים מועיל לזה כלום, ולפי"ז נלענ"ד שאם השוחט שנמסר לו הבהמה לשחוט מעיד שנשחטה כהוגן והבעלים מכחישים אותו דבכה"ג הכחשת בעלים עדיפא, דלאסור הם נאמנים לעולם. ועפ"י מש"כ מדוקדקים דברי הרא"ש דבחילוק ד' כתב דכל אדם נאמן על שלו אפי' איתחזק איסורא כדאמר גבי טבל והקדש וקונמות הואיל ובידו לתקנו ולפדותו, דלהתיר אין מועיל כח בעלים רק אם בידם להתיר, ולאסור דמהני כח בעלים לעולם כתב בחילוק י"א להיפוך דגם שומר שהי' בידו להוציא לפועל חשוב כבעלים לענין זה. כן נראה לענ"ד:
ולכן נפלאים בעיני דברי הט"ז מש"כ הלכה למעשה על מש"כ הרמ"א באם מעיד אחד על חתיכת בשר שהיתה בחזקת שאינה מנוקרת שאינו נאמן אם לא הי' בידו לנקר, וכתב הט"ז שימכרנה או יתננה לזה שמעיד עליו דאז הוא נאמן משום שהוא שלו, ואח"כ יחזור ויקנה ממנו, דמפרש שהדבר תלוי בקנין דכל אדם נאמן על שלו, אף שהוא נגד חזקה, אף שאין בידו להתיר, ולפי מש"כ אין הדין כן דבעלים בקנין לא מהני רק לאסור ולא להתיר, ואף דלשון מהרי"ק מורה כהט"ז, וכמו שהובא דברי מהרי"ק בש"ש דכתב דבדבר של ממון אדם נאמן על שלו בין לאיסור ובין להיתר, נלענ"ד דהוא שיגרא דלישנא, דלענינו מה שכתב שם אי"צ רק לבאר דנאמן משום בעלים לאסור, דז"ל המהרי"ק שם בשורש ע"ב בתוה"ד דהא טעמא דבידה לטבול לא מהני אלא לגרוע חזקת איסור שהי' לה וכו' ואע"ג דבפ' הניזקין משמע דטעם דבידו מהני אפילו לאסור, אפילו כגון שהדבר בחזקת היתר והעד מעיד שנאסר דהתם לא שייך טעמא שפירשנו לעיל דשאני גבי ממון כיון שבידו א"כ הוי כמו שלו ואדם נאמן על שלו לאסור או להתיר, וכן כתב המרדכי ריש פ' האשה רבה. עכ"ל הצריך לנו, כל הרואה יראה דאין בדבריו הכרח לחדש דין זה שיהי' הדין בממון שנאמנים הבעלים להתיר היכא שאין בידם, ועי' רש"י ר"פ האשה רבה שכתב דפשיטא לן דסמכינן אע"א משום דאיל"ה אין לך אדם אוכל משל חבירו ואין לך אדם סומך על בני ביתו עכ"ל. אבל מכל זה לא מוכח אלא היכא שבידו להתיר. וכמש"כ בגמ' שם. וכן מקרא דוספרה לה ליכא למילף רק אם בידו להתיר, אבל בעלים בקנין ליכא שום מקור ללמוד זה, ורק לאסור יש לנו סברא, דכל אדם כשהוא שלו יכול למנוע ההשתמשות ומה"ט הוי כבידו והכל תלוי אם הוא בידו או לא:
והנה לפי מש"כ לפרש דברי הרא"ש כ"כ יתפרשו דברי המרדכי שבדבריו מפורש יותר ענין זה, שכ' בחילוק י"א דמה דאמר אביי כל שבידו נאמן אם אומר נטמאו טהורתיך, דאי"צ שיהי' בידו לטמא, אלא כל שהדבר ברשותו הוא כשלו ונאמן עליהם. עכ"ל. דבאמת שוה הנאמנות לאיסור ולהיתר דלעולם הבעלים נאמנים, אבל בעלים חשובים בזה מי שהענין מסור בידו, וכל היכא שמסור בידו כח ההיתר הוא בעלים אף להתיר ולאסור לעולם הוא מסור ביד בעלים דבידם לאבד כח התשמיש, וכן מוכח ענין זה מהא דכתב הרשב"א בתשו' הובא בש"ך יו"ד סי' ס"ז סקכ"ג דנכרי שמעיד על אותו ואת בנו דנאמן אם מעיד קודם שמכר משום מיגו דאי בעי לא מזבין להו או מיקלי קלי להו, ונראה לי שאין הכונה בזה משום מיגו ממש דמה לו לשקר, דהרי רוצה למזבין ולא לאבד, אלא הוא כיון שבידו לשרוף או שלא למכור הוא בעלים ע"ז ונאמן לאסור וכן כתב הרא"ש פ' אלו מגלחין סי' ל"ב על מש"כ הראבי"ה להוכיח דנאמן נכרי במסל"ת מהתוספתא דדמאי הובא בסוף מס' יבמות, נכרי שהי' מוכר פירות בשוק ואמר של ערלה הן לא אמר כלום, לא נתכון זה אלא להשביח את מקחו, ומסיים בתוספתא דברי רשב"ג, רבי אומר נאמן הנכרי להחמיר אבל לא להקל וכו', ואין נראה לרבינו מאיר, דשאני התם שהפירות הן שלו ונאמן הוא לאוסרם, אבל לאסור פירות חבירו שהיינו מוחזקים בהם היתר לא מהימן. עכ"ל, היינו דאף דנכרי במסל"ת אינו נאמן לאסור דבר המוחזק להיתר, אבל היכא שהפירות שלו ובידו לאבדם או שלא למכור הוא נאמן לאסור:
ובדרך זה הי' מקום לפרש מה דאמרינן ביבמות ד' מ"ז ע"א מעשה באחד שבא לפני ר"י ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי וכו' אמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך, וכתבו בתוס' ביבמות ד' כ"ה ע"ב בד"ה דהא דנאמן לפסול א"ע הוא לאוסרו על בת ישראל דשוויי' אנפשי' חתיכה דאיסורא, יעו"ש, וכן כתבו בדף מ"ז ע"א ד"ה נאמן וז"ל, נאמן אתה לפסול את עצמך, היינו דוקא במילי דשוויי' אנפשי' חתיכא דאיסורא, אבל אם בא על בת כהן לא פסלה עכ"ל. ודבריהם מרפסין איגרי דאיך שייך בזה שאח"ד, דעל נכרי ליכא איסור לישא בת ישראל, ועל האשה אינו נאמן דשוויי' אנפשי' ולא על אחרים, ואם הוא ישראל הוא מותר, וא"כ הוא מותר ממ"נ, ועל אחרים לאסור אינו נאמן, והוא פלא, ושמעתי כבר שבקושיא זו שקיל וטרי בס' חמדת שלמה ואין הס' ת"י, ולפי מש"כ י"ל דכונת התוס' דאף דאינו נאמן לפסול א"ע להחזיקו בתורת פסול ממש, אבל לענין הנהגת איסור והיתר כיון שבזה הוא בעלים על עצמו שלא לישא בת ישראל, משו"ה נאמן לאסור א"ע על בת ישראל כמו שנאמן נכרי על אותו ואת בנו ועל פירותיו לומר שהן של ערלה, אי לאו דחשדינן לי' שלהשביח מקחו אומר כן, ומש"כ בתוס' שוויי' אנפשי' חתיכה דאיסורא הוא לאו דוקא, רק שוויי' "נפשי'" חתיכה דאיסורא לאוסרו על בת ישראל, ויעוי' בתוס' שם בד' מ"ז ד"ה נאמן אתה שכתוב שם משוי נפשי' חתיכה דאיסורא, אבל ברא"ש פ' החולץ סי' ל"ה כתוב להדיא דעדותו מהני רק לעצמו דהוא אסור בבת ישראל, ולענין שור של ישראל שנגח שור של נכרי, ומביא דמצינו כיוצא בזה באומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני דאסור בקרובותי', מדבריו מוכח להדיא דהוא מטעם הודאת בע"ד כמו בכל דוכתא דמשוי אנפשי' חתיכה דאיסורא, ונראה די"ל דבכה"ג אינו נאמן משום בעלים, דרק באיסורים מצינו שנאמן משום בידו מטעם בעלים, אבל בדבר שבערוה לא מהני דין בעלים, ורק היכא דאיכא דין מיגו ממש, וכמו שהעלה בזה בס' ש"ש ש"ו פ"א וכן כתב המהרי"ק בשורש ע"ב, וכן מסתבר לומר דהאי דין שבידו ילפינן ג"כ מוספרה לה דנאמנת על הטבילה, וזה רק באיסורים, אבל לממון ודבר שבערוה ליכא למילף, ולפי"ז באומר נתגירתי ביני לבין עצמי שבא לפסול א"ע שהוא כמו דבר שבערוה וכמו דבעינן שני עדים לפסול אדם לעדות או לכהונה, כ"כ בעינן שני עדים לאסור א"ע בבת ישראל, דלאסור אדם לעולם או לפסלו לעדות לא מהני תורת בעלים ע"ז, וכדאמרינן אין אדם משים עצמו רשע מה"ט, ומשו"ה אין דומה דין זה לנכר שהביא פירות וכיוצא בזה, והעירני לזה חכם אחד בהציעי לפני' ענין זה, אבל התמי' גדולה מאד אין אפשר ענין שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא בכה"ג דאם הי' נכרי מוזהר על לפני עור הי' מקום לומר דעל ענין זה הוא נאמן על עצמו דאסור לו לישא בת ישראל להכשיל אותה באיסור, אבל לפי מש"כ בתוס' ע"ז ד' ט"ו ע"ב דנכרי אינו מוזהר על איסור לפני עור, א"כ ליכא שום איסור עלי' לפי דבריו:
ולכן יותר נראה לפרש בדברי התוס' כמש"כ, ואף שהוי דבר שבערוה, אבל י"ל דגם דבר שבערוה אם אנו דנים עכשיו על איסור הנהגה לחוד ובידו למנוע השתמשות זו לענין זה אדם נאמן על עצמו, דהנה כשאנו מאמינים אותו שהוא נכרי לא מחזיקינן אותו לנכרי לענין שאם בא על בת ישראל, וכמש"כ התוס' והרא"ש, ורק לענין איסור תשמיש, ולענין זה הוא נאמן לאסור על אחרים והטעם בזה י"ל דגם בממון אמרה תורה דמהני הודאת בע"ד וכן בדבר שבערוה אדם נאמן על עצמו למשווי' חתיכה דאיסורא, משום דעל ענין שהוא בעל היכולת הוא נאמן על עצמו, כ"כ נאמר דעל ענין שיש לו למנוע ההשתמשות מאחרים הוא כבעלים שהאמינה תורה גם על אחרים, ול"ד לבעל שאמר גרשתי את אשתי דאינו נאמן אלא בתורת מיגו ולא מטעם בעלים, דהתם אין ביד הבעל למנוע זכותי האשה קודם שגרשה, ואף שבידו לגרשה, אבל כשאומר גרשתי ואנו חוששים שמא לא גרשה ורוצה לגרעה מזכותה או להתירה לאחרים, על ענין זה בלי גט להתירה או למנעה לאו בעלים הוא, ולכן רק מתורת מיגו נאמן, אבל בנידון זה באומר שנתגיר בינו לבין עצמו שלדבריו אסור לבת ישראל להנשא לו, ועל ענין זה שהוא למנוע את נשואי' מבת ישראל היכולת בידו ורשאי הוא למנוע ענין זה, והרי הוא כבעלים ע"ז, ואדם נאמן על דבר כזה, היינו לפרט זה לאסור לכתחילה להנשא לו, ולא בתורת נאמנות ממש לענין אם בא על בת ישראל שיפסלנה, ואולי אפשר להעמיס דברינו גם בדברי הרא"ש:
ולפי"ז י"ל דבאשה שאומרת אשת איש אני דאמרינן במס' כתובות ד' כ"ב דאינה יכולה לחזור בה משום דשווי' לנפשה חתיכה דאיסורא, יש לפרש ג"כ, דהוא שמשוי את עצמה חתיכה דאיסורא גם לאחרים, שנאמנת גם על אחרים, כיון דבשעה שהיא פנוי' הרשות בידה למנוע את נשואי' מכל העולם והוי כבעלים לענין זה:
וראיתי בביאור הגר"א חו"מ סי' ל"ד סקי"ד שכ' שם על דברי הרמ"א בהגה שכתב אף דאין אדם נפסל ע"פ שאין אדם משים עצמו רשע, מ"מ אין עושים אותו עד לכתחילה, וכתב הגר"א ע"ז וז"ל כמש"כ בכריתות י"ב א' דאדם נאמן על עצמו יותר וכו' רק דאין נאמן לחוב לאחרים, וכמש"כ ביבמות מ"ז ע"א נאמן אתה לפסול א"ע ואין וכו' ועיי"ש תוס' ד"ה נאמן היינו דוקא וכו' אבל וכו' וד"ה ואין עדות וכו' עכ"ל הגר"א ז"ל. ונלענ"ד בכונתו, דקודם שראה העדות, רשאי העד שלא לראות והוא בעלים ע"ז, ואם אמת שהוא רשע אסור לו להעיד, ולכן נאמן על עצמו שאינו רשאי לראות כדי שלא יהי' מוכרח להעיד, ורק אם ראה לאו בידו דמחויב כבר להעיד, ומשו"ה אינו נאמן לפסול א"ע, ומשו"ה אין עושים אותו עד לכתחילה, והוא דבר נכון ומקובל בעזה"י:
אכן לפי המתבאר יהי' ענין זה מה שנאמן הנכרי על פירות שלו ענין של נאמנות בעלים כאדם שנאמן על עצמו שנאמן גם בדיני ממונות, ויצא ענין זה מתורת הנאמנות של עד אחד באיסורים, ולפי"מ שנתבאר בפוסקים דלדידן נאמן אם גם השתא בשעה שמעיד אינו בידו ורק הי' כבר בידו נאמן, דבכה"ג י"ל דנכרי אינו נאמן אף לאסור, דמה דמצינו שנאמן הנכרי הוא רק אם הפירות שלו בשעה שמעיד וכמש"כ בטעמו של דבר דהוי כעין בע"ד שנאמן, אבל בדין ע"א שנאמן באיסורים י"ל דנכרי אינו נאמן, ולפי"ז אין ענין זה ראי' למש"כ לחלק בין איסור להיתר לענין בידו, אבל רק קצת דמיון דכמו דלענין כח בעלים דהשתא חשיב בעלים משום כחו למניעת השתמשות, משו"ה יש לו כח נאמנות לאסור ולא להתיר, כ"כ נאמר לענין ע"א נאמן באיסורים, דלפי"מ דקיי"ל כרבא דמהני אם רק הי' בידו מעיקרא, שאני איסור מהיתר, דלענין איסור לא בעינן שיהי' בידו דוקא לאסור בפרט זה שמעיד, וסגיא לן אם הי' בידו למנוע כח ההשתמשות, ולענין היתר בעינן גם בבעלים גמורים שיהי' בידם להתיר. כנלענ"ד בענין זה:
ועפ"י מה שבארנו מדין כח בעלים שנאמן אף נכרי לאסור מחמת שליטתו על מניעת ההשתמשות, יש לדון באשה האומרת שהיא טמאה מחמת נדה, שהקשה בס' ש"ש ש"ו פי"ט לשיטת הראשונים דסברי דע"א אינו נאמן נגד חזקה לאסור ולהתיר, וכיון דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, איך נאמנת, ואם נאמר דהוא מדין שווי' אנפשה חתיכה דאיסורא, קשה מסוגיא דפ' ידיעות הטומאה דתנן התם הי' משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב, ואם אינה נאמנת רק על עצמה מדין שאחד"א, למה יתחייב' הבעל קרבן, עיי"ש בש"ש מה שהאריך בזה, ולפי מש"כ י"ל דכיון שיש כח בידה למנוע תשמיש ממנו עי"ז שהיא נאמנת על עצמה מדין שווי' אנפשה חד"א, הרי היא כבעלים ע"ז שנאמנת גם לגבי אחרים, כמו שנאמן הנכרי על פירות שלו. ומש"כ בס' ש"ש לדחות ענין זה והוכיח דאין תורת בעלים רק בממון, דאל"כ איך ילפינן מוספרה לה על נאמנות ע"א דעלמא עיי"ש. לדברינו לק"מ, דלפי מש"כ אין זה תלוי בבעלים בקנין רק בכח שליטת מניעת ההשתמשות וזה שייך רק לענין איסור ולא להיתר, ולפי"ז יש לומר דאסור נאמנת מכח שליטתה למנוע ממנו תשמיש ע"י שבידו לאסור על עצמה מדין שאחד"א, וממילא נאמנת גם לגבי' דידי' כדין בעלים, אבל כ"ז לאסור אבל להתיר לא שייך ענין זה, ומדנאמנת על ספירת ז' נקיים שהוא להתיר ילפינן דע"א נאמן באיסורים היכא דלא איתחזק ולאו בידו, מהא דנאמנת לומר שלא ראתה ראי' חדשה, דעל ענין זה אין לה כח התרה והרי היא כע"א דעלמא, ולפי"ז י"ל כיון דנאמנת לומר טמאה אני גם לגבי הבעל, אם עבר אח"כ ופירש מיד חייב גם בקרבן, אמנם יש לדון בזה דאולי אף שנאמנת לענין איסור לכתחילה אבל לחייבו בקרבן אולי לא מהני זה, דהנה בע"א דעלמא שמעיד על חתיכה שהיא חלב היכא דיש לו כח נאמנות מדין ע"א אם אכל איש אח"כ במזיד לוקה, עפ"י שיטת הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין, וכן מטעם זה אם אכל בשוגג חייב חטאת, מפני שהוחזק האיסור ע"י ע"א או שנאמר דלענין קרבן לכו"ע מהני דמה שמעיד על חיוב חטאת הוא ג"כ כמעיד על איסור דחיוב בכפרה אינו חיוב ממון או מלקות, רק כמצוה דעלמא אף דאיכא גם שעבוד נכסים, ורק במעיד אכלת חלב אינו נאמן משום דהוא נגד חזקה, ולשיטת הרשב"א וסייעתו דע"א נאמן נגד חזקה, אולי יפרשו דרק לאביי אינו נאמן באכילת חלב, אבל לרבא נאמן גם שלא מחמת שתיקה כהודאה, וכ"ז בע"א שנאמן על ענין זה, אבל בנכרי שאינו נאמן מדין ע"א רק מדין בעלים, י"ל דאינו נאמן רק לענין איסור לכתחילה שעל ענין זה הוא הבעלים למנוע ההשתמשות, אבל לענין קרבן ומלקות אם עבר ואכל, אינו נאמן משום דהיכא דנאמן בתורת ע"א האמינה אותו תורה על גוף הדבר להעיד שהוא כך וכך, כ"ז שאין העדות נוגע רק לענין איסור, ונתברר הדבר עפ"י תורת עדות שהוא חלב וכדומה וממילא אם עבר אח"כ ואכל לוקה, אבל אם הנכרי מעיד שהוא חלב שאין לו תורת נאמנות, רק משום דהוא בעלים על השתמשות של אכילה, משום דאי בעי מיקלי קלי, י"ל דלא אמרינן בנאמנות כזאת שכבר הוחזק, ולפי"ז יש לדון דגם לענין קרבן לא יהני, ולכן אם נאמר כן לא יתורץ מה שחייב הבעל בקרבן עפ"י דבורה, וכמו בנכרי שאומר נתגירתי ביני לבין עצמי שאף שנאמן לענין איסור לכתחילה, מ"מ אם בא על בת ישראל לא פסלה, כיון שכחו רק מדין בעלים, כ"כ הכא לענין קרבן. וצ"ל
עוד נ"ל די"ל בהא דנאמנת לומר טמאה אני אף שהוא נגד חזקת טהרה, עפ"י מה דאמרינן במס' גיטין מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת, כ"כ י"ל הכא מתוך שנאמנת על עצמה לאסור מדין שאחד"א, כ"כ נאמנת גם על אחרים, ואם תהי' נאמנת מטעם זה יהי' הדין שיהני גם לענין קרבן ומלקות, כמו כל ע"א שנאמן באיסורים דמהני אח"כ לקרבן ומלקות, והנה ראיתי בט"ז יו"ד סי' קכ"ז סק"ד שהקשה כן באשה שאומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך דהיא אסורה בקרוביו והוא מותר בקרובותי', למה לא נימא מתוך שנאמנת על עצמה, כ"כ תהא נאמנת על אחרים, ועיי"ש שמתרץ בדוחק דבס"ת ליכא חזקה דמעיקרא להיתר, ובקרובות איכא חזקת היתר דמעיקרא, יעו"ש ודבריו אינם מתקבלים כ"כ, דהרי בס"ת שנמצאת ביד לוקח חשבינן כחזקת היתר, ולענ"ד נראה לתרץ קושית הט"ז בפשטות, דהאי טעמא דאמרו בגמ' מתוך שנאמן על עצמו לא מהני רק באיסורים, אבל לא בדבר שבערוה, וכן מצאתי בחי' הר"ן למס' גיטין שכתב שם וז"ל ס"ת ביד מי ביד לוקח, א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך וכו', ודאמרינן דמשום מתוך מהימן דוקא במילתא דאיסורא לפי שהדבר חוזר דע"א נאמן באיסורים אבל בממונא ודאי לא מהימן משום מתוך, שהאומר לחבירו אני ואתה חייבים לפלוני מנה, אעפ"י שנאמן הנא הוא על עצמו אינו נאמן על חבירו, עכ"ל. ולפי אאא הקשה הט"ז דלענין לאסור בקרובותי' הוי דבר שבערוה, ולזה לא מהני הך טעמא כמו דלא מהני לענין ממון, אבל הכא לענין איסורא באומרת טמאה אני בטומאת נדה, י"ל מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת גם לגבי בעלה, ויהי' נאמנות זאת כשאר ע"א דנאמן באיסורים, כמו שכ' הר"ן, ויתחייב הבעל גם בקרבן ומלקות:
ולענין מש"כ בש"ש ש"ו פי"ט דהיכא שאומרת שראתה אחר תשמיש שמפקעת א"ע מבעלה לגמרי דאינה נאמנת, והוא עפ"י שיטתו שכתב דאינה נאמנת רק מדין שאחד"א, יעו"ש, והנה בדין זה נוכל לומר דגם לפי מש"כ דנאמנת גם על אחרים כשאר ע"א שנאמן באיסורים, אבל כיון דרק משום מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת גם על אחרים, והיכא דמפקעת א"ע מבעלה שאינה נאמנת לעצמה, כ"כ אינה נאמנת גם על אחרים, וזה פשוט וכן י"ל גם לענין אמתלא דמפרש בגמרא דאם אמרה אמתלא דמהני, שכתב בס' ש"ש ש"ו פ"ח להקשות על שיטת חכמי פרובינצי' שכתבו דבאב שאמר קדשתי את בתי לא מהני אמתלא לחזור מדבריו הראשונים כיון שהאמינתו תורה, דסברי דרק אם נאמן על עצמו מהני אמתלא, אבל אם נאמן לגמרי לא מהני אמתלא, ובאומרת טמאה אני מהני אמתלא, וכתב לתרץ דגם בטמאה אני יסברו דאינה נאמנת נגד חזקת טהרה ורק נאמנת על עצמה מדין שאחד"א, ולפי מש"כ י"ל דאף שהיא נאמנת כדין ע"א באיסורים, אבל כיון דרק משום מתוך שנאמנת על עצמה הוא, י"ל דכמו שלהתיר לעצמה מהני הך אמתלא, כ"כ להתיר לאחרים, דאין להכח נאמנות לאסור על אחרים, רק כפי הכח שיש לה על עצמה דאם נאמר דלגבי עצמה תוכל לחזור ע"י אמתלא ולגבי אחרים תהא נאמנת לגמרי, אפשר דבטל מזה עיקר הדין של מתוך, וכמו היכא דמפסיד לעצמו דבר מועט, כשכר אזכרות לחוד, אינו נאמן להפסיד הס"ת כ"כ הכא:
ועי' קצה"ח סי' פ' סק"א במה שהביא דעת האומרים דגם בממון מהני אמתלא אם הודה ואח"כ חזר בו, ולשיטתם י"ל דאם חזר ותבע שכר הס"ת ונתן אמתלא לדברי', אז תהא כשרה גם הס"ת ובלא"ה הלא לשיטת הראשונים דסברי דע"א נאמן נגד חזקה ונאמנת האשה לומר שנטמאה בטומאת נדה, מדין ע"א נאמן באיסורים, ובכ"ז יכולה לחזור ע"י אמתלא, לשיטתם ודאי אם חזר לתבוע שכרו ונתן אמתלא לדבריו אף אם לא תהני אמתלא לענין תביעת שכר ס"ת, מ"מ תוכשר הס"ת ע"י המתלא ודאי, לפי"ז אין מן התימה אם נאמר דמהני אמתלא גם לתביעת השכר ס"ת, שתוכשר הס"ת אם חזר ותבע שכר הס"ת כנלענ"ד בזה:
פרק ה
כבר נתבאר שיטת הראשונים דסברי דע"א אינו נאמן באיסורים היכא דאיתחזק איסורא ולאו בידו, אבל לא נתבאר אופני העדות הצריכים לנו, אם בעינן שיהי' כל פרטי העדים, בכשרות העדים ואם צריך הגדה בבי"ד, כמו בדיני ממונות ועריות, או לא, והנה מהא דאמרינן במס' יבמות ד' קי"ז ע"ב ללישנא בתרא, דגם היכא שהאמינה תורה ע"א שתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמיא, וכן נקטינן להלכה, עי' אהע"ז ס' י"ז סעי' ל"ז, וכן פסק הרמב"ם בה' רוצח וה' סוטה דמאה נשים נגד ע"א כשר כפלגא ופלגא דמיא, מזה יש להוכיח דבאיסורים היכא דאיתחזק איסורא, דע"א כשר אינו נאמן דכ"כ מאה נשים או עבדים אינם נאמנים, וגם בפשטות ראוי לומר כן, דכיון דגם היכא דלא איתחזק איסורא בלא ילפותא מהך דוספרה לה לא היו יודעים שיהא דין נאמנות לאשה באיסורים, ובאיתחזק איסורא דליכא גלוי מקרא, הדרינן לכללות דין נאמנות בעדים, וכן נראה לענ"ד ראי' מהא שכתב הרמ"א ביו"ד סי' קכ"ז סעי' א' וז"ל שני אחים אינם אלא כעד אחד לענין איסורים. (תשובת הרשב"א סי' תקמ"ד) עכ"ל. והנה לענין הדין דבפסולי עדות הלך אחר רוב דעות דשתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד, ודאי דלא שייך גרעון בשני אחים או שתי אחיות משאר שני עדים פסולים, וכמו דהוו שתי דעות בשאר שני עדים פסולים, ועוד עדיף בזה, דהרי בשני אחים איכא חד ע"א כשר דשקול כהרבה עדים פסולים, אלא ודאי כונתו דהיכא דבעינן שני עדים כשרים באיסורים אז שני אחים נחשבים רק כע"א כשר, ואף דהרשב"א סובר דע"א נאמן באיסורים גם נגד חזקה, נפ"מ לענין הכחשה, דשנים נאמנים להכחיש ע"א, אבל מוכח עכ"פ דגם באיסורים איכא מעלת עדים כשרים על פסולים, ולפי"ז ודאי שצריך שני עדים כשרים, ונשים ועבדים אינם נאמנים, וכן שני אחים ושני קרובים אינם נאמנים: