אור ברסלב

שערי ישר חלק א - ב· רבי שמעון יהודה הכהן שקופ [הגרש"ש]

שער ה

שער ד

פרק א

נקטינן דספק ממון לקולא, וראוי לבאר למה נגרע איסור גזל משאר איסורים וכמו דקיי"ל דכל איסור תורה לחומרא, וכבר עמדו ע"ז הרבה גדולי האחרונים, והראשון שהעיר מזה הוא הר"ר יחיאל באסאן ז"ל, והוא ז"ל השיב ע"ז דעכ"פ יהי' בזה ספק גזל, דאם נחמיר על הנתבע יהי' ספק גזל ביד התובע, וכל האחרונים השיגו על תירוץ זה, דהרי בברי ושמא ליכא חשש איסור אצל התובע, דגם בספק איסור מהני ברי ועוד דלפי"מ דקיי"ל כשמואל דאין הולכים אחר הרוב להוציא מחזקת המוחזק, דאצל התובע איכא רוב דמהני לענין איסור, וגם בעיקר דברי' יש לתמוה, דמה בכך דעכ"פ כל אחד יחוש לעצמו והי' ראוי דגם בי"ד לא יניחו כך עד שיתרצו שני הבע"ד, ובס' או"ת סי' כ"ה בקיצור תקפו כהן כתב וז"ל אבל באמת הקושיא מעיקרא ליתא, כי כך הי' המצו' והלאו של לא תגזול היינו גזל ודאי, אבל גזל ספק אם הוא בידך אין כאן איסור גזל דכך הלכה נאמרה המע"ה ומי שתפס יכול להחזיק ואין כאן ספק איסור כלל, כי לא אסרה תורה גזל בכה"ג ועל תנאי זה נאמר וכו', כמו דלא אסרה תורה ממזר ספק ומעשר ספק וכדומה הרבה, ולכך אפילו לצאת ידי שמים אין כאן חשש עכ"ל וגם דבריו הק' אינם מסתברים בעיני דהרי כל היכא שמצינו בש"ס איזה חדוש להקל בספיקות, גלו לנו ע"ז מקור מן התורה, דבממזר דרשו מיתורא ממזר ודאי ולא ספק, קהל ודאי ולא ספק, ובמעשר עשירי ודאי ולא עשירי ספק, ובספק טומאה ברה"ר הילכתא גמירי לה וכן בספק ערלה בחו"ל, ובגזל ספק לא נזכר בגמ' לרמז לנו שהוא איזה חדוש הלכה למשה מסיני או איזה גלוי מה"ת, ולהיפוך אמרו בגמ' ריש פ' הפרה דעל ענין זה דקיי"ל המוציא מחבירו עליו הראי' אי"צ קרא דסברא הוא, דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי אסיא, ואם הי' בענין זה של ספק גזל איזה חדוש הלכה, הוי לי' להש"ס לומר דע"ז מגלה הקרא דמי בעל דברים יגש אליהם, אלא נראה לענ"ד ברור דאין שום חדוש בלאו דלא תגזול, וספיקו אסור ככל ספק איסור תורה, והרי מצינו חיוב לצאת ידי שמים גם בספק גזל, דלפי"מ דקיי"ל דהיכא דהתובע טוען ברי והנתבע שמא חייב בבא לצאת ידי שמים, כמו דאיתא בב"ק ד' קי"ח ובשו"ע סי' ע"ה:

אבל היטב אשר כתב בזה בס' קנונה"ס כלל א' סי' ו' אבל לא ביאר כל הענין כראוי, דז"ל שם ויראה לי דפירוקא דהאי מילתא כך הוא, שלא אסרה התורה את הגזל אלא מה שהוא של חבירו מצד הדין, אבל מה שהוא שלו מצד הדין לא אסרתה עליו התורה, והילכך ספק ממון שהדין בו המע"ה גם דררא דאיסורא לית בה כשאינה מחזירה, וגם האורו"ת כתב מעין זה דהתורה לא אסרה אלא ודאי גזל והוי כעשירי ודאי ולא עשירי ספק עכ"ל. וביאור ענין זה הוא לענ"ד עפ"י הקדמה כללות דכל דיני המשפטים של דיני ממונות בין איש לרעהו, אינם כדרך כל מצוות התורה, דבכל המצוות הוא מה שהזהירה לנו תורה בעשה ול"ת, חיוב קיומם עלינו הוא העיקר לקים מצות ה', ובדיני ממונות אינו כן דקודם שחל עלינו מצות ה' לשלם או להשיב, וצריך שיוקדם עלינו חיוב משפטי, דהרי אף אם קטן הוא הגוזל דאינו בר מצוות, מ"מ מוטל על בי"ד להציל עשוק מיד עושקו לכוף את הקטן להחזיר החפץ הגזול לבעליו, ועוד כלל עיקרי בזה דהיכא שאנו דנים על איזה זכות וקנין של אדם באיזה חפץ או שעבוד ממון, אין אנו דנים כלל על ענין שמירת איזו מצוה, אלא ענין מציאות למי קנוי הדבר, ומי ומי ראוי עפ"י תורת המשפטים להחזיק את החפץ, ולפי"ז מה דאמרו חז"ל כללי ההלכות בספיקו של ממון ודאי שמצאו כן עפ"י הכרעת השכל שעפ"י תורת המשפטים הדין נותן כן שבמחליף פרה בחמור וילדה וספק מתי נולד דאם נמצא הולד בשעת לידת הספק ברשות של אחד מהם יהי' כן שיהי' ברשותו, ואם קיימא באגם אזלינן בתר מרא קמא והנה הלאו של איסור גזל הוא שלא יגזול איש מחבירו דבר שעפ"י תורת המשפטים הוא של חבירו, וכן לא יעשוק שכר שכיר מה שעפ"י משפט התורה הוא חייב לשלם, ואיך שייך לדון שיחוש מי שיעכב הממון ת"י עפ"י משפט התורה, לאיסור גזל אם הממון הוא שלו עפ"י משפט התורה איזה איסור גזל אפשר בזה דהלאו של לא תגזול הוא לאו כללי דאסור לגזול משל חבירו מה שהוא שלו, בין ע"י ירושה ובין ע"י זכי' של מקח, ומתנה והפקר, ובין אם זכה עפ"י משפט חכמים, ולפי"ז נלענ"ד ברור דספק גזל אסור מה"ת ככל ספק איסור תורה אלא דספק גזל הוא דבר רחוק מן המציאות, דבכל ספק ממון הורו לנו חכמים איזה משפט עפ"י תורת המשפטים, וכיון שאיכא בזה איזה דין משפטי, כבר ליכא ספק איסור גזל, אלא או שהוא ודאי גזל או שהוא ודאי היתר, דאם יתפוס התובע במקום שנפסק הדין דלא מהני תפיסה, הוא גזל ודאי, ובמקום דמהני תפיסה הוא ודאי היתר, וספק גזל היכא דליכא בזה שום משפט דיני ממונות כגון לגזול מאיש שהוא ספק נכרי ספק ישראל למ"ד גזל נכרי מותר, בכה"ג יהי' ספק איסור ככל איסורי תורה, דבכה"ג אינו ענין כלל לדיני המשפטים דאף למ"ד גזל נכרי מותר אין לו שום זכות וכח לגזול את הנכרי, וכמש"כ המג"א בה' לולב בשם ס' יראים, דאף למ"ד גזל נכרי מותר לא הוי לכם, ועוד יבואר אופנים כאלו לקמן בס"ד בכל כה"ג אסור מספק, ולפי"ז מש"כ בס' קונה"ס שמש"כ התומים דספק גזל התירה תורה הוא כעין הדרך שכתב הוא ז"ל הוא תמוה שהדברים רחוקים זה מזה שאין להם שום יחס, כמבואר לכל מעיין:

ומהא דכתב הרשב"ם בב"ב ד' נ"ז ע"ב משמע קצת כדברי התומים, דבהא דאמרינן שם רב פפא אמר אידי ואידי בחצר השותפים ואיכא דקפדי ואיכא דלא קפדי, גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא, דמפרש רבינו גרשום בפשיטות, גבי ממונא לענין חזקה לקולא דאזלינן בתר דלא קפיד ולא הוי חזקה, גבי איסורא דנדר לחומרא דאסורים לכנוס, והרשב"ם כתב בזה"ל, גבי ממונא לענין חזקה לקולא יש לנו לילך להקל ולומר שאין השותפים מקפידים זע"ז ומותר להעמיד זה בהמותי' בחצר כ"ז שאין חבירו מעכב עלי', והיינו קולא שאנו מתירים לזה מסתמא להעמיד שם בהמותי' אעפ"י שלא נטל רשות מחבירו ובדוכתא אחרינא אמרינן דשואל שלא מדעת גזלן הוי, והכא בלא דעת יכול להכניס בהמותי', והילכך לא הוי חזקה דהא לא קפדי, עכ"ל, מלשונו זה משמע דספק גזל מותר דאם מסופק אם חבירו מקפיד אינו חושש מספק גזל של שואל שלא מדעת, ומה שהכריחו להרשב"ם לפרש כן דמותר לכתחילה הלא אין לנו רק לתרץ דמשו"ה לא הוי חזקה משום דיכול לומר אנא מהנך דלא קפדי אנא והילכך שתקתי ואין חזקתך חזקה, וכמו דמסיק שם הרשב"ם, נלענ"ד דסובר הרשב"ם דאם הי' אסור לכתחילה להכניס בהמותי' מספק גזל בכה"ג ראוי לחבירו למחות בו דע"י הכנסתו מוכח שרוצה להחזיק וכיון דלא מיחה הוי חזקה אף שהוא יכול לטעון אנא מהנך דלא קפדי, דאף דלא קפיד על ההשתמשות בעצם, אבל על ההשתמשות כזאת שמוכיח על חזקה כו"ע קפדי ומהאי טעמא מפרש דמותר לכתחילה להעמיד בכה"ג ומשו"ה יכול לטעון אנא מהנך דלא קפדי, אבל עכ"פ מוכח להדיא דמותר לכתחילה להשתמש בשל חבירו אף דאיכא ספק גזל, ונלענ"ד דגם ענין זה אינו יוצא מגדרי דיני ממונות דאם משתמש בספק כזה הוא זוכה בהשתמשות זו לעצמו שאי"צ לשלם לו, וגדולה מזו דהרשב"ם כתב שם דהיכא שאינו מקפיד על העמדת בהמותי' הרי זה כאילו הפקיר את החצר לכל בני החצר לעמוד בו ולגבי עמידה אין לו חלק בו. עכ"ל. והרי זה כספק הפקר ובספק הפקר היכא דליכא דין חזקת מרא קמא ודאי אם זכה בו אחר הרי הוא שלו מדין תורת המשפטים של דיני ממונות, וממילא ליכא איסור גזילה כמו בכל ספק ממון, ומה דלא אמרינן באמת בכה"ג אוקים אחזקה ראשונה דהרי לפי"מ שמפרש הרשב"ם הוא ספק הפקר ככל ספק הפקר דמוקמינן בחזמ"ק וגם אם נאמר דענין אינו מקפיד אינו כהפקר רק דלא איכפת לי', וכן נראים הדברים דהפקר שהוא מטעם נדר ודאי דלא שייך בכה"ג ואכמ"ל, אבל עכ"פ גם בספק נתינת רשות הבעלים ג"כ שייך לומר אוקים בחזקת מרא קמא נלענ"ד דהטעם בזה דרק היכא שמוחזק הראשון רוצה בחזקתו אוקמינן בחזקתו אבל בכה"ג שהספק הוא שמא אינו רוצה בחזקתו כלל ואינו מקפיד היכא שאפשר לי' להקפיד לא שייך חזקת מ"ק בכה"ג:

ובזה נתישב לי מה דקשה לי על דברי הרשב"ם הנ"ל מהא דמוכח ריש אלו מציאות דבספק יאוש שלא מדעת חייב להחזיר, דבכל הסוגיא מצריך שם שיהי' הוכחה דבשעת מציאה כבר ידעו הבעלים שנפל מהם וכן כתב שם בפנ"י בד' כ"ה ויעו"ש בד"ה ואם, נטל שכתב הטעם בזה משום דמוקמינן אחזקה דלא נתיאש כמו דלא איאש מעיקרא בשעת נפילה ממש, ולדעתי אין זה טעם הגון כ"כ, דלפי"ז הוא מטעם חזקה כחזקות של איסור והיתר ויש לדון משום הרי חסר לפניך ועוד דעיקר הטעם בזה מתי נודע לבעלים מאבידתו דאם נודע בע"כ נתיאש, וענין הידיעה אינו שנוי בבעלים לומר העמד דבר על חזקתו, ולדעתי הדברים פשוטים דבספק איכא חזקת מרא קמא דגם במטלטלים איכא חזמ"ק היכא דלא הוציאו מרשותם מדעתם ורצונם, ואף אם נימא דיאוש אינו מוציא לגמרי מרשות בעלים עד דאתא לרשות זוכה כמש"כ הקצוה"ח בה' אבידה, עכ"פ הוא ספק הוצאת ממון בשעה שאתא לרשות זוכה, ושפיר מוקמינן בחזמ"ק דהרי הבעלים רוצים בחזקתם, דאף אם נתיאשו הם מתיאשים שלא מרצונם אבל בספק אינו מקפיד דאם אינו מקפיד שאינו רוצה להיות מוחזק בכה"ג לא שייך לאוקמי' אחזקה דעל החזקה עצמה הוא הספק, אמנם אם נימא דחזמ"ק הוא חזקה כחזקה של איסור והיתר, יש לדון קצת דגם בספק אינו מקפיד שייך חזקה, דאף שאם אינו מקפיד ג"כ אין הדבר יוצא מרשות בעלים לגמרי, דבכל עת יכול לחזור ולהקפיד, מ"מ אפשר דעל השעה שאנו דנים הוי איזה שנוי ברשות וחזקת בעלים, אבל לקמן יתבאר ענין זה דחזמ"ק הוא ענין מוחזק ומשו"ה היכא שאינו מקפיד להחזיק לא שייך מוחזק כנלענ"ד:

והנה לשיטת הב"ח ביו"ד סי' קמ"ו הובא בש"ך שם סק"א דבאבידת נכרים אינו קנוי למוצא רק ע"י יאוש, יש להוכיח דספק גזל מותר, מהא דאיתא בפ"ק דכתובות ד' ט"ו, לענין תינוק מושלך, דברוב ישראל מחזירים אבידתו ולא במע"מ, וכמש"כ הראשונים שם, וכן הוא להלכה באהע"ז סי' ד' סעי' ל"ד, דהרי לשיטתו אין בזה תורת ספק ממון דאף אם הוא נכרי אין לו שום קנין להמוצא באבידת נכרי קודם יאוש, אלא דאם הוא נכרי אבידתו מותרת, ואם ישראל הוא אבידתו אסורה, ויש בזה ספק איסור גזל וספק מצות השבת אבידה ומ"מ מותר לעכב האבידה ת"י, אמנם כבר הוכחנו לעיל בשע"ד דלא כהב"ח, וכן בגליון רש"א שם ביו"ד הוכיח מהתוס' ספ"ק דכתובות דאבידת נכרים נקנית בלי יאוש, ולפי"ז הוי ספק זה ספק קנין ממון, דבכה"ג ספק מצות השבת אבידה נגרר אחר החלטת דין קנין הממון ככל ספק ממון דעלמא וגם לשיטת הב"ח יש לישב קצת, דהא דקתני מחזירים ואין מחזירים הוא לאחר יאוש ונתיאש לאחר שנטל באיסורא דבאבידת ישראל לא מהני משום דבאיסורא אתא לידי' ובנכרי קנה, והוי ספק ממון ככל ספק ממון. כנלענ"ד:

פרק ב

ואחר שבארנו ספק ממון בחפץ בעין, עלינו לבאר האי דינא דספק ממון בספק חיוב ושעבוד הגוף, דקיי"ל דבספק פטור משום המע"ה, דלכאורה משמע מפשטות לשון הש"ס בכתובות ד' פ"ו ע"א דעיקר דין שיעבוד הגוף בכל חיובי ממון הוא רק מצוה של פריעת בע"ח, דאמרינן שם א"ל רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאיעבד מצוה מאי, א"ל תנינא בד"א במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו, הרי מפורש בגמ' דעיקר שיעבוד למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא הוא מצוה גרידא ודין כפית בי"ד ע"ז הוא רק כמצות סוכה ולולב, וקטן שאינו בר מצוות פטור ממצוה זו, דאינו כמו דיני ממונות על חפץ בעין, שכפית בי"ד הוא על ענין הממון ולא על מצות הגוזל, דהרי למ"ד שיעבודא דאורייתא לא קשה לי' כלום איך כופין ע"ז, משום דלמ"ד שיעבודא דאורייתא, איכא זכות לתובע בנכסי הנתבע, ולפי"ז לכאורה בספק חיוב הוא ספק מצות עשה דספיקא לחומרא כספק איסורא, ואיך יפרש רב פפא כל הדינים המפורשים במשניות וברייתות דבספק חיוב הוא פטור משום המע"ה, וקושיא זו קשה לכו"ע גם למ"ד ש"ד, דאם נימא דעיקר שיעבוד הגוף הוא מצוה גרידא, וחייב עלה גם בספק, איך נגרעה מצוה זו ע"י שניתוסף גם שיעבוד נכסים למ"ד שיעבודא דאורייתא, הלא בדין שיעבוד הגוף לא פליגי, דלא פליגי אלא בענין זכות שיעבוד הנכסים אי הוא דאורייתא או דרבנן ואם מחייב בספק מצות פריעת בע"ח הי' ראוי להיות הדין דבספק חיוב אף שפטור מחמת זכות שיעבוד הנכסים ככל ספק ממון דעלמא אבל משום ספק מצות פריעת בע"ח מחויב לשלם מנכסי', אם לא היכא שטוען ברי דליכא דין כפירה בכה"ג גם בספק איסורא, כמו דאיתא במס' כתובות ד' כ"ב ע"ב וע"כ ענין זה צריך ביאור לבאר את ערך ענין שיעבוד הגוף ולבאר סוגית הש"ס בכתובות הנ"ל:

והנה ראשונה עלינו להוכיח דענין זה של שיעבוד הגוף הוא ג"כ חיוב ממון שבין אדם לחבירו ולא מצוה גרידא מכמה ראיות מוכרחיות, דהנה בסבה הגורמת שיעבוד הגוף על האדם מצינו שני אופנים, אופן אחד מה שהטילה תורה, ואופן שני הוא מה שהאדם משעבד עצמו בחיוב חדש וחיוב חדש זה יתחדש ע"י דרכי הקנינים שנקנים על ידם מטלטלים או קרקעות, שהם קנין סודר או שטר, כמו דאיתא במס' ב"מ ד' י"ג בשטרי הקנאה דשעביד נפשי', וכן בפ' הזהב ד' נ"ח לענין שומר על הקדשות וקרקעות בשקנו מידו, וכן בסוף השוכר את הפועלים במתנה שומר חנם להיות כשואל מוקי שמואל בשקנו מידו, וכל שיעבוד נכסים אינו חל בלי שיעבוד הגוף, ומזה מוכח להדיא דיכול אדם להתחייב בשיעבוד הגוף ע"י קנין סודר וכדומה ובכתובות ד' ק"ב ע"א מפרשים התוס' בהא דאמר ר' יוחנן באומר חייב אני לך מנה בשטר דחייב משום דע"י שטר יכול אדם להתחייב חיוב חדש, וכן מוכח ענין זה מהא דאמר אביי לפרש הא דכותבים ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו, ולא חיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, משום דעדיו בחתומיו זכין לי', היינו אעפ"י שבזמן כתיבת השטר לא לוה, מ"מ נתחייב מזמן ההוא ע"י השטר, אף דלא מטי לידו הוא זוכה למפרע ע"י חתימת העדים כאילו מטי לידי', עי' ב"מ ד' י"ג, הרי דחל חיוב על הלוה בלי הלואה רק ע"י קנין השטר, ואם נאמר דעיקר שיעבוד הגוף הוא מצוה גרידא, איך שייך קנין ע"ז ואיך יתהוה המצוה ע"י קנין סודר והשטר, ולשיטת רש"י בכתובות בסוגיא בפ' הכותב שהבאנו שכתב דהמצוה היא משום הן שלך צדק הי' ראוי להיות ע"י אמירה גרידא, אבל דרכי הקנינים מה שייכי כאן, ועוד למה לא מהני קנו מידו לחלוק דאמרינן ריש ב"ב ד' ג' וכי קנו מידו מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא, ופירש"י קנין דברים ואין חליפין קונין אלא דבר הנקנה או במכר או במתנה או שיעבוד קרקעות שהקנין חל עלי' או על מטלטלים. עכ"ל, ובתוס' כתבו שם וז"ל בפ' השוכר את הפועלים ד' צ"ד דתנן מתנה ש"ח להיות כשואל ומוקי בקנו מידו, התם לאו קנין דברים הוא שמשעבד א"ע שאם יאנס שישלם. עכ"ל היינו שהשיעבוד חל על גופו שמחויב לשלם לו ומשו"ה לא הוי קנין דברים, שנקנה להקונה זכות ממון בגופו של המתחייב, אבל קנו מידו לחלוק הוא רק הבטחה על המעשה שיעשה חלוקה, ועל ענין זה לא מהני קנין דאין כאן דבר הנקנה, אבל עכ"פ מפורש ענין זה דעל איזו הבטחה לא מהני קנין, וגם לענין ממון, קנין אתן הוי קנין דברים ולפי"ז אם עיקר שיעבוד הגוף הוא מצוה גרידא הרי זה קנין דברים, ולמה לא תהא מצוה זו גם בקנו ממנו לחלוק וכ"כ בקנין אתן, הרי מוכח להדיא דחיוב הגוף בחיוב ממון הוא גם זכות ממון ולא מצוה גרידא, וכן מוכח מהא דלא מהני התחיבות לדבר של"ב כדאיתא במס' גיטין ד' י"ג הקנה לנולדים, יעו"ש, ואם ישבע או יקבל בנדר ליתן לנולדים ודאי דמהני, מכל זה מוכח דבחיוב ממון איכא מקנה וקונה ודבר הנקנה:

וכן מוכח ענין זה מדין כפית בי"ד, דכתבו הראשונים ז"ל דאף למ"ד של"ד, מ"מ נחתינן לנכסי', וברבית קצוצה דקיי"ל דיוצאה בדיינים לא נחתינן לנכסי', כמבואר ביו"ד סי' קס"א, דכתב הרא"ה ז"ל הובא בשטמ"ק כתובות ד' פ"ו וז"ל לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה פי' דלית לזה שיעבודא דאורייתא אלא מצוה בעלמא, ופירש"י דהיינו מצוה דהן שלך צדק, וליתי' להאי פירושא דהא התם בב"מ מוקמינן לי' להאי קרא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב וכו' אבל הנכון פריעת בע"ח מצוה מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו וכו', ומאן דאית לי' ש"ד מוקים לי' להאי קרא למימר דשמעינן מיני' דבע"ח בזיבורית, ובודאי רב כהנא מפשט פשיטא לי' דאפילו לרב פפא נחתינן לי' לנכסי', אבל רב כהנא לא קאמר אלא מאי טעמא והא הוא דקשיא לי', כיון דליכא אלא מצוה, כל היכא דלא בעי למיעבד מצוה אמאי נחתינן לנכסי', ומהדרינן תנינא בד"א במצות ל"ת וכו' מכין אותו עד שתצא נפשו, והכא נמי בדין הוא דאיכא למכפי' בהכי ומיהו עד שאתה כופהו בגופו תכפנו בממונא, ובנזקין דכתיב באורייתא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לומר שכך מצותו לשלם ממיטב, וזה הנכון, מפי רבינו נר"ו. עכ"ל. וכן הוא להדיא בחי' הרמב"ן ז"ל סוף ב"ב בשינוי לשון קצת וז"ל ואיכא דקשיא לי' ומי איכא למימר דמדאורייתא לא נחתינן לנכסי' והא כתיבי תשלומים בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם וכו' ולדידי לא קשיא דאנן הכי קאמרינן כיון דפריעת בע"ח מצוה מן התורה וכופין על מ"ע, אף אנו יורדים לנכסי' ומקיימים לי' מ"ע שלו בע"כ וכו', עכ"ל הצריך לנו ולענין רבית כתב הנמ"י ריש איזהו נשך וז"ל רבית קצוצה כופין אותו בי"ד להחזיר משום מ"ע דוחי אחיך עמך ומכים אותו וכו' כמו בשאר מ"ע כדאמרינן בפ' הכותב, אבל אין בי"ד יורדים לנכסי' לפי שאין נכסי' משועבדים לכך, תדע דאל"כ בנים נמי לחייבו לאהדורי וכו' כן דעת הרשב"א ז"ל והסכים לדעתו הרנב"ר והר"ן עצמו הביא בפ' מי שהי' נשוי סי' שנ"ה ג"כ הך סברא, דאף למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא, אפשר דנחתינן לנכסי' מדין כפי', דעד שתכפנו בגופו כופהו בממונו, יעו"ש, וקשה טובא מ"ש מצות פריעת בע"ח ממצות החזרת רבית, וכבר נתקשה בזה בס' קצוה"ח סי' ל"ט סק"א והניח בצ"ע:

ונלענ"ד דענין שיעבוד הגוף בכל חיובי ממון הוא דין משפטי שהאדם מחויב ועומד להמציא מנכסי' לחבירו כך וכך, שחיוב זה הוא חיוב משפטי גם בלי מצות התורה, כשם שסוג הקנינים וחוקי הבעלים בנכסים הוא דבר משפטי, גם בלי אזהרת לא תגזול וכמו שבארנו לעיל דלא יתכן בשום פנים לומר, דהענין מה שאנו מיחסים החפץ לראובן הוא מחמת ששמעון מוזהר עפ"י התורה שלא לגוזלו ממנו אלא הדבר הוא בהיפוך דאיסור גזילה הוא לאחר החלטת הענין בחוקי גבולי הבעלים, כ"כ נראה דגם מצות פריעת בעל חוב הוא אחר החלטת ענין החוב עפ"י דין ה שאם חל על ראובן חיוב תשלומים מסוג חוקי המשפט אז הוסיפה תורה אזהרה ומצוה לשמור לשלם חיובו שחייב עפ"י חוק המשפטי, ואף דבהשקפה ראשונה הוא דבר תמוה איזה הכרח וחיוב על האדם יהי' לעשות דבר בלי צווי ואזהרת התורה, אבל כשנעמיק בענין היטב יש להבין ענין זה, דהרי גם החיוב וההכרח לעבודת ה' ולמלאות רצונו ית', הוא ג"כ ענין חיוב והכרח עפ"י משפט השכל וההכרה, כ"כ הוא חיוב והשיעבוד ממון הוא חיוב משפטי, שנתחייב עפ"י דרכי הקנינים, או שחייבתו תורה כנזקים ופדיון הבן וכדומה, ולענין זה בעינן שיהי' קונה וזוכה זכות זה, אמנם יש לדון בזה מהו ענין הזכות שיש להזוכה בשיעבוד הגוף זה, די"ל דהחיוב הוא תולדה מהזכות היינו דע"י שיש זכות לזוכה מחמת זה הוא חייב, וי"ל להיפוך דזכות זה הוא תולדה מן החיוב, כלו' דזה עצמו מה שהוא מחויב הוא הזכות, וענין זה נלענ"ד מכון בדברי הרמ"ה ז"ל בס' יד רמה על ב"ב בפ"ק אות כ"ו בתוך הדבור המתחיל מיהא שמעינן, וז"ל וה"מ דקנו מידו דמחויב לחלוק וכו' אבל קנו מידו שמחויב לתת כו"כ או לבנות או לזון, מסתברא דלאו קנין דברים בעלמא הוא, אף שהנתינה עצמה אינה ממון, האי לאו אנתינה גופא קנו מיני' אלא אגופא דממונא קנו מיני' דמחייב למיתב לי כו"כ ממון, ועוד דכיון דקניי' לממונא גבי' איתייב למיתבי' ניהלי', וקרא נמי דכתיב גבי קנין לקיים כל דבר כשהדבר מתקיים בו לבדו, לאפוקי קנין להקנות או לחלוק שאין הדבר מתקיים בקנין זה עד שיחלוק או עד שיקנה בהקנאה אחרת. עכ"ל הצריך לנו. לדעתי הביאור המכון בדברי' הוא, דאפשר לומר דעיקר הקנין פועל על החיוב, שמחויב ומשועבד לשלם וממילא הוא זכות להקונה, או להיפוך דעיקר הקנין פועל שיהי' זכות ממון להקונה אצל המתחייב וממילא הוא מחויב:

ועיקר היסוד בזה לענ"ד הוא מש"כ הרמ"ה ז"ל דבעינן שע"י הקנין יהי' קיום הדבר, הוא דגדרי הקנינים הוא להחליף ולחדש כח השליטה של האדם על החפץ אבל אם יצטרך עוד לרצון הבעלים הקודמים, לא נעשה קיום הדבר ע"י הקנין, ומשו"ה קנין אתן או קנו לחלוק הוי קנין דברים, דעדיין צריך שיהי' הרצון ממנו להקנות, דבלי רצון לא יתהוה בשום פנים ההקנאה הצריכה, ולפי"ז בקנין של חיוב ממון בע"כ נמצא בזה הענין שמתקיים הדבר ע"י הקנין, שכבר יכול לזכות בסך הממון גם בלי רצון המתחייב, דאם לא יזכה בממון רק ע"י הקנאת המתחייב הוי קנין דברים, והנה אם ישבע אדם לחבירו ליתן לו מנה, ודאי הדין שלא יזכה חבירו בממון זה בלי הקנאת הבעלים, דאף שהוא מושבע ועומד ליתן לו, אבל מחמת זה לא יזכה חבירו בממון זה בלי רצון הבעלים, ואם יכפוהו בי"ד לקים שבועתו, כמו שכופים על שאר מ"ע, יכריחו אותו שיעשה הקנאה שיאמר רוצה אני, דבלא"ה לא תתקים המצוה כלום, דאף שהממון יהי' ברשות חבירו, אבל הלא לא זכה בהם כלום, והם גזל או פקדון בידו, ואם יזכה בהם ע"י הפקר בי"ד, ג"כ לא קיים המושבע את שבועתו כמובן, ולפי"ז קשה מש"כ הראשונים ז"ל דלמ"ד שיעבודא ל"ד מתקימת המצוה של פריעת חוב ע"י שבי"ד יורדים לנכסי' ונותנים להמלוה או לשאר בע"ח, הלא כ"ז שלא יאמר רוצה אני לא יזכה הבע"ח בנכסי הלוה, כיון דאין לו בהם שום זכות למ"ד של"ד, אלא ודאי הדבר מוכרח דסברי דגם למ"ר שיעבודא ל"ד יזכה הבע"ח בנכסי הלוה גם בלי רצון הלוה, ומשו"ה אם רק בי"ד יורדים לנכסי' ונותנים להמלוה והוא זוכה בהם, תיכף נתקימה המצוה דכבר איתפרע החוב, והטעם בזה בע"כ דכיון דיש להמלוה זכות בגוף המתחייב על הסכום הזה יכול ליטול מנכסי' בלי דעתו, אף דאין לו בהנכסים שום זכות בעולם, אבל כיון דיש לו זכות על בעל הנכסים, ליכא שום עכוב מצד הנכסים עצמם, דמה שאי אפשר לזכות בנכסי אחרים, הוא רק משום כח ושליטת בעליהם ומשו"ה אם יש לו קנין בגוף האדם שיזכה ממנו או שיתן לו כו"כ, יכול לזכות ממון זה מנכסי' בלי דעתו, משא"כ בשבועה שאינה רק מצוה לשמים, וליכא בזה שום חיוב להמושבע מצד ענין משפט ממוני, וכ"כ אין זכות לחבירו לתבוע ממנו מצד ענין איזה זכות ממון, משו"ה ענין הכפי' מצד בי"ד יהי' רק ע"י שיכפוהו שיעשה הוא בעצמו לקים שבועתו ע"י רצונו המוחלט:

ומעתה מובן ההבדל בין מצות פריעת בע"ח למצות החזרת רבית, דרק בפריעת חוב שייך ענין זה, שע"י שאנו יורדים לנכסיו ונותנים למלוה תתקים המצוה בע"כ של הלוה, כמש"כ הרמב"ן ז"ל, משום דכשהנכסים ביד המלוה, הוא זוכה בהם בע"כ של הלוה, ע"י הזכות שיש לו על גוף הבעלים, אבל מצות החזרת רבית אינה רק מצוה גרידא שהוא מחויב לעשות לה', כסוכה ותפילין, וליכא שום זכות להתובע בגופו של הנתבע, ואם יהי' הממון ברשותו לא יזכה בהם כלום בלי רצונו של הנתבע, בכה"ג לא נחתינן לנכסי', דמה תועיל לנו הירידה לנכסי' כיון דבע"כ של הנתבע לא תתקים המצוה כלום, וכשכופים אותו בי"ד הוא ורק שיעשה הוא המצוה, שיתן הרבית ויקנה לחבירו ע"י רצונו והקנאתו, ולפי"ז נאמר דעיקר ההבדל בין חיוב החזרת רבית לשאר החיובים שחיבה תורה כמו נזקים ופדיון הבן וכדומה, דהנה בכל מה שאמרה תורה וחייבה ליתן, הנה אם יהי' דבר ההוא דבר בעין כמו תרומות, ומעשרות ובכור בהמה, הקנתה התורה דבר ההוא להזוכה, ואם הוא חיוב ממון וכדומה דבר שאינו בעין, זכתה תורה להזוכה זכות שיעבוד, וברבית לא זכתה תורה כלום להזוכה, אלא צותה תורה להמתחייב, ומשו"ה לענין כפית בי"ד חלוק רבית משאר חיובי ממון, דבשאר חיובי ממון, כשנחתינן לנכסי' ויהבינן להזוכה, זוכה בהם הזוכה בע"כ של הבעלים, ונתקימה המצוה בע"כ של הבעלים, וברבית צריך לכוף את הבעלים שיתנו מרצונם, אבל לענין החיוב על הנתבע אין שום הבדל ביניהם, דבשניהם חייבה תורה את הנתבע לשלם, ונראה לפי"ז דבכל הענינים הנוגעים לזכית התובע יהי' הבדל בין חיוב דחזרת רבית לשאר חיובים, דהנה קיי"ל בכל זכות תביעת ממון דיורש יורשו, דכל הזכות שהי' לתובע ירש היורש ממנו, אבל בריבית שאין זכות לתובע כמש"כ, לא יהי' בזה דין ירושה, ובחי' דגול מרבבה ליו"ד סי' קס"ה העיר בזה מטעם אחר, דהתורה אמרה וחי בהם ליעבד לי' חיותא ולא לבני', ולענ"ד אין טעם זה מספיק, דאם כבר זכה התובע, שוב יורש היורש, ולפי מש"כ הוא פשוט דליכא בזה ירושה, ורק אם הי' מרומז בתורה שמצוה להחיות גם את בני', הי' עליהם מצוה מצד עצמה להחזיר להם, אבל מצד ירושה לא יזכו, כיון שלא הי' למורישים בזה זכות ממון:

וכן לענין מחילה כתבו הרבה ראשונים דלא מהני מחילת התובע ברבית, ובשטמ"ק ריש איזהו נשך בהביאו שם דעת הסוברים דמהני מחילה לאחר פרעון הרבית הביא שיטת הגאונים דסברי דלא מהני מחילה, וכתב שם וז"ל ודעת מרי ז"ל כדעת הגאונים וטעם הדברים אומר מרי דתביעת רבית לא הוי כשאר תביעות, כגזל ואונאה וכיוצא בהם, דאית לי' על חברי' שיעבוד ממון, אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להחזיר איסור שבלע, תדע דהא ר' יוחנן סבר דר"ק אינה יוצאה בדינים, וגם לד"ה אם מת בני' פטורים ואילו בגזל ואונאה בני' חייבים כשהניח אחריות נכסים, ובודאי דטעמא כדאמרן, דחיובא דרמא עלי' רחמנא הוא, וכענין חוב למ"ד פריעת בע"ח מצוה ושיעבודא לאו דאורייתא, אלא דהתם איכא דין ממון לחבירו ומהני מחילה, אבל הכא לשמים הוא חייב: וכיון שכן לא תועיל לו מחילת חבירו וכן עיקר וכו'. הריטב"א עכ"ל. בדברי הריטב"א האלה מפורש כל מה שכתבנו דשאני חיוב רבית מחויב ממון למ"ד של"ד, דבכל החיובים איכא דין ממון לחבירו היינו דאיכא זכות לתובע ומהני מחילתו, היינו דשם איכא זכות לתובע וכיון שמחל זכותו נפקע החיוב, אבל ברבית ליכא זכות ממון לתובע ואין מחילתו מועלת, אמנם לדינא פסק בשו"ע יו"ד דמהני מחילה כשיטת הרמב"ם וסייעתו:

אמנם בהא דהקשה בס' קצוה"ח סי' פ"ז סק"ל על הרמ"א והש"ך שכתבו, דאם תובע מחבירו ממון שלא נתחייב ע"י קנין רק נשבע ליתן והוא כופר דפטור משבועת היסת, כמו שכתב הריב"ש דאין זה תביעת ממון, וברבית פסק בשו"ע יו"ד סי' קע"ז דאם תובע ממון רבית מחבירו והוא כופר מחייבים אותו שבועת היסת, כיון דברבית לא נחתינן לנכסי', ובאמת קושית הקצוה"ח לשיטתו בסי' ל"ט שמדמה חיוב רבית לחיוב ממון למ"ד של"ד, לא אבין, דהלא למ"ד של"ד איכא ג"כ שבועת התורה ושבועה דרבנן אף דלא נחתינן לנכסי' לשיטתו, אבל לפימש"כ קושית הקצוה"ח קושיא אלימתא היא, כיון דתביעת רבית אינה תביעת ממון לשיטת הגאונים, האיך מחייבים ע"ז שבועת היסת, אבל בכ"ז נראה דל"ד תביעת החזרת רבית לתביעת ממון של שבועה דהנה בשבועה מה שמחויב הנשבע לשלם אינו ענין תשלומים של ממון לחבירו, אלא מצוה לקים שבועתו, וברבית חייבתו תורה על עצם הממון, שהוא לשלם הממון שלקח מחבירו ברבית, ואף שאין להתובע זכות ממון אצל המלוה שלקח ממונו הרבית, אבל הוא תובע שיקים חיוב התורה שעי"ז יזכה הוא בממון, ונאמר על פי זה שאי"צ לענין דין חיוב שבועת היסת או שבועת התורה שיהי' זכות ממון אצל התובע, אלא סגי שאם יודה יכפוהו בי"ד ליתן דמים לתובע, ול"ד לתביעת ממון קנס דפטור משבועה, משום דהתם אם יודה יפטר, ומהתם נמי מוכח קצת שאי"צ לענין כפירת ממון שיהי' זכות ממון לתובע, דבקנס ג"כ ליכא זכות ממון קודם העמדה בדין, ומשו"ה בתביעת החזרת רבית חשוב תביעת ממון, אף דהכפי' מצד בי"ד הוא מצד קיום מצות ה' כסוכה ולולב, מ"מ כיון שלאחר הכפי' יזכה הוא בממון, דהרי בתביעת חוב ממש למ"ד של"ד ג"כ ענין הכפי' מצד בי"ד, רק מצד מצות ה' כסוכה ולולב, ומ"מ חשוב תביעת ממון לחייב שבועה, כ"כ י"ל דגם ברבית חשוב תביעת ממון, דהרי גם בתביעת ממון של נדר ושבועה ג"כ דכתב הריב"ש בסי' שד"מ דאין מחייבים שבועת היסת כתב רק בלשון אפשר ולא בהחלט, יעו"ש, וכעין שכתב הרמב"ן ז"ל בטעמא דהרשאה דיכול לתובעו משום דכתב לי' שאם יזכה יפיק לנפשי', אעפ"י דאכתי לא זכה בהם כלום, ע"י בקצוה"ח סי' קכ"ג סק"א שמביא שם דברי הרמב"ן ז"ל באורך ומפרש דברי' היטב:

והנה עפימש"כ דגם למ"ד של"ד הוא תביעת ממון ממש, שיש לתובע זכות על גופו של הנתבע שישלם לו, צריך ביאור למה ליכא בזה כפית בי"ד, עפ"י דיני המשפטים כמו בכל משפטי התורה, דכמו דבי"ד כופים מצד מצות התורה, כ"כ כופים על כל חיובים שחייב אדם לחבירו, ונלענ"ד דיסוד הענין בזה הוא ממה דמצינו לענין עביד אינש דינא לנפשי' בב"ק ד' כ"ח דעיקר החידוש בזה ודאי לענין הכאה, שיהי' הרשות להכותו בלי גבול עד שיציל את שלו אם אי אפשר להציל באופן אחר, אבל זה לא יתכן לומר דשקיל וטרי אם חבירו רוצה לגוזלו שיניח אותו לגוזלו, אלא שכל שחבירו מעכבו מלעמוד בדבר שהוא שלו, ניתן לו הרשות לסלקו מזה בכל מה דאפשר, עד גם להכותו עד שתצא נפשו אם אי אפשר בענין אחר, וכדאמרינן שם בההוא גרגותא דבי תרי דאתא חד מינייהו ודלי ביומא דלאו דילי', דאמר ר"נ אפילו מאה פנדי בפנדא לימחיי', ובדיני קנסות בזה"ז דקיי"ל דאי תפס לא מפקינן מיני', דכתב הרא"ש בספ"ק דר"ק שהוא ג"כ משום עביד אינש דינא לנפשי', דלענין כח הבע"ד אין חילוק בין זמן דאיכא מומחים או לא יעו"ש, ומ"מ אינו יכול לכוף את הנתבע ע"י הכאה שישלם לו קנס, אף דחייב לו מדאורייתא, משום דרק להציל את שלו כשחבירו גוזלו יכול למונעו בכל מה דאפשר גם ע"י הכאה, אבל לכוף את חבירו שממלא חובתו המוטל עליו זה אינו בדין, וכן הדבר הוא אצל בי"ד, דבי"ד והבע"ד כח אחד להם, לכוף הגזלן להציל את הנגזל, ומשו"ה גם לבי"ד אין להם כח כפי' ע"י הכאה רק להציל עשוק מיד עושקו, אבל לכוף לאיש למלא חובתו מה שחייב לחבירו, אם אין בזה ענין הצלת העשוק אין להם כח כפי' כלל, ורק בענינים של מצות עשה לשמים נתנה להם תורה רשות לכוף לאדם ע"י הכאה עד שתצא נפשו שיקים מצות ה' כסוכה ולולב, וכח כפי' זה אין להבע"ד כח ע"ז, דעל ענין זה לאו בע"ד הוא, וזהו מה שחדש התנא בברייתא דבמצות עשה כופים אותו עד שתצא נפשו, שאם נאמר דבי"ד כופים את כל אדם לעשות המוטל עליו גם חובת האדם לאדם, לא הי' שום חדוש שיכופוהו לעשות מה שמוטל עליו לשמים, ועפי"ז מתפרשת לנו היטב סוגית הש"ס בכתובות שהבאנו, דאמר לי' רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה, דשיעבוד נכסים לאו דאורייתא, אמר לא ניחא לי דאעביד מצוה מאי, דמצד כח כפית בי"ד מדיני המשפטים, אין בזה ענין הצלת עשוק מיד עושקו, דזכות הממוני שיש לתובע אצל הנתבע הוא רק שהנתבע חייב לשלם לו, אבל אין בגופו של הנתבע חלק ממון שנאמר שהוא שייך להתובע והנתבע מעכבו תחת רשותו ומה שהוא מעכב את נכסי' ואינו משלם לו, הרי הם שלו לגמרי, ואין להתובע שום זכות בהם דשיעבודא לאו דאורייתא ובמלוה ע"פ גם מדרבנן ליכא שיעבוד לדידי', ועיקר הקושיא הוא מה שגובים מע"פ, דבשלומא למ"ד ש"ד, כשחבירו מונעו מלגבות, הרי מעכב תחת רשותו דבר שיש להתובע זכות לגבותם, וע"ז איכא כפית בי"ד מתורת המשפטים, וגם הבע"ד בעצמו הי' יכול לכפות אותו גם ע"י הכאה כשמונעו מלהשתמש בכח הזכות שלו, כ"כ בי"ד כופים ע"ז מתורת המשפט, להציל עשוק מיד עושקו, אבל למ"ד של"ד אם גם יש כח להתובע לזכות בנכסי הלוה בשעה שיגיעו לידו וכמש"כ לעיל, דע"י שיש לו שיעבוד על בעל הנכסים יכול לזכות בנכסים, אבל אם חבירו אינו מניחו לזכות בהם הוא עושה בדבר שהוא שלו לגמרי, דהרי אין שום זכות בהם להתובע, ולכוף את הלוה שיעשה חובתו המוטלת עלי' מצד השיעבוד אין כח לבי"ד ע"ז, ומשני כיון דפריעת בע"ח הוא ג"כ מצוה לשמים כסוכה ולולב, יש כח ביד בי"ד לכופו בהכאה כמו בשאר מצוה לשמים, ובקנס שמפורש בתורה אשר ירשיעון אלהים וכן יכול הבע"ד לכופו אף דקודם התביעה אין שום זכות לתובע בנכסי הנתבע התם גזיה"כ הוא שבאופן כזה יתקים תשלומי קנס שע"י כפי' זוכה התובע, שאם יהי' מוכרח יתחייב ממון ככל תשלומי ממון, ובנידון זה שאני כפית בי"ד מכפית הבע"ד, דבי"ד יכולים לכופו מצד האמור בתורה אשר ירשיעון אלהים ומשו"ה יכולים לכופו גם על ידי הכאה, אבל בע"ד אין בכחו לכופו מצד מצות התורה רק יכול לתפוס, שאם יתפוס יזכה שעי"ז יהי' הנתבע מוכרח, וכשם שאם מוכרח ע"י בי"ד מתחייב, כ"כ אם הוא מוכרח ע"י תפיסה ולקמן יתבאר ענין זה בס"ד:

וכן יש להוכיח מן הכתוב שבו גלתה תורה מצות פריעת בע"ח כמש"כ הראשונים ז"ל, והוא מה שכתוב בתורה והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט שהכתוב מצוה עלי' לעשות כן, כמש"כ הרמב"ן ז"ל, ואם נאמר דשיעבוד הגוף הוא המצוה גרידא, ובלעדי המצוה אין כל זכות למלוה על הלוה, איך אומר הכתוב שאתה נושה בו יוציא, הלא מה שיש לו הכח להיות נושה בו הוא רק ע"י המצוה הזאת שאמרה תורה יוציא אליך העבוט, והי' ראוי לכתוב בתורה תחילה המצוה שישלם הלוה, ואז אפשר להחשיב המלוה כנושה בלוה מחמת המצוה, אלא ודאי הוא נושה בו מחמת השיעבוד המשפטי, מחמת הנאת הכסף שלוה ממנו, או מחמת שנשתעבד ע"י הכסף כמו שאר הקנינים, והתורה צותה שישלם מה שהוא משועבד, ולפי"ז מוכיחים הדברים שהשיעבוד והזכות קדים להמצוה, ויוכל השיעבוד להתקים בלי המצוה, רק להיפוך בלי הזכות והשיעבוד המשפטי ליכא שום מצוה, ומשו"ה בספק חיוב ממון דמצד דין המשפטי הוא פטור מדין המוציא מחבירו, ממילא ליכא בזה מצות פריעת בע"ח, ולא שייך בזה לדון על ספק מצות עשה כספק שאר קיום מצות ה', דעיקר המצוה בזה לקיים השלמת השיעבוד והזכות שיש לחבירו עליו עפ"י חוקי המשפטים:

פרק ג

ועפי"ד יובן הענין שהוכיחו הראשונים דמצות החזרת רבית אינה כשאר מצות תשלומי ממון, דבכל חיובי ממון נחתינן לנכסי' אף למ"ד של"ד, וברבית לא נחתינן לנכסי' דהנה מדגלי קרא דאין היורשים חייבים להחזיר כדילפינן מקרא דוחי אחיך עמך לדידי' אזהר לברי' לא אזהר דליכא שיעבוד נכסים על החזרת רבית, מוכח דמצות החזרת רבית היא מצוה גרידא בלי שיעבוד הגוף מצד המשפט, ועל חיוב כזה לא שייך שיעבוד נכסים שקבלו חז"ל שהוא בגדר ערבות, וענין ערבות שייך רק אם אפשר לצייר שיהי' השיעבוד על הערב מעין השיעבוד שעל הלוה, ועל הערב לא שייך ענין המצוה שעל הלוה, ורק שיעבוד המשפטי, ומשו"ה מוכח מן התורה דהחזרת רבית היא מצוה גרידה, ומהאי טעמא ליכא בזה שיעבוד נכסים, אבל בשיעבוד הגוף דשאר החיובים שבתורה, שהעיקר בהם הוא שיעבוד המשפטי, עשתה תורה את הנכסים כערבים שיהי' למלוה זכות בהם, ומזה מוכח ג"כ דשיעבוד הגוף הוא זכות ממוני, דאל"ה לא הי' שייך שיעבוד נכסים:

ובחי' הריטב"א למס' קידושין כתב בזה ענין נפלא בהא דאמרינן שם ד' ו' ע"ב המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית, כתב הריטב"א וז"ל ואמרינן האי הנאת מלוה ה"ד, אילימא דאמר לה ארבע בחמשה פי' וקדשה בזוז החמישי של רבית שהיא חייבת לו, רבית מעלייתא הוא, פי' לישנא בעלמא קא מקשי לי', היכי קרי לי' הערמת רבית, אבל ודאי אפילו ברבית גמורה אם כבר פרעתו לו וחזר וקדשה בו מקודשת, דמעות דריבתא שפרע לוה למלוה קנינהו לגמרי, וממון גמור הוא לו, אלא שיש עליו חובה להחזירו, ובי"ד מוציאים ממנו, ואם מת אין בניו חייבים להחזיר אלא מפנ' כבוד אביהם בדבר מסוים. עכ"ל. ונראה ביאור דברי' דכמו דאם פרעתו הדינר קנהו לגמרי, אף שנתנו בפרעון הרבית, מזה מוכח דגם קודם הפרעון איכא חיוב וזכות למלוה על דמי הרבית שקצצו, דאל"ה לא הי' קונה המלוה בהם לאחר הפרעון, דהרי בפרעון חוב של רבית נתנו, ומשו"ה לא פריך הש"ס רק אמאי קרי לי' הערמת רבית, ועוד היינו מלוה, אבל אם הי' הדין דמקדש במלוה מקודשת היתה מתקדשת גם בזוז של רבית קצוצה שהיא חייבת לו, זהו תוכן כונת הריטב"א ובס' אבני מלואים סי' כ"ח סקכ"ב מפרש בכונת הריטב"א דאינו חייב להחזיר החפץ שלקח בפרעון הרבית ורק דמים הוא חייב, ואפי' אם קצץ לו כלי ברבית ופרע לו הכלי אינו חייב להחזיר רק דמי הכלי, ויעו"ש שהביא דברי המל"מ שכתב להיפוך דכתב בפ"ח מה' מלוה הט"ו במי שהלוה לחבירו ופסק ליתן לו חפץ ברבית שצריך להחזיר לו החפץ ואינו יכול המלוה ליתן לו דמיו, דדוקא כשקצץ לו דמים ואח"כ נתן לו חפץ אז הוא דאמרינן המקח קיים ויחזיר הדמים, אבל כשלא קצץ דמים צריך להחזיר לו החפץ בעצמו שהרי הלוקח לא קנאו והמוכר לא מכרו. עכ"ד בשינוי לשון קצת. ודחה דברי' מדברי הריטב"א הנ"ל וכן הוכיח נגדו מהא דבנים אי"צ להחזיר דמוכח דאביהם קנאו. יעו"ש שהאריך בזה, והביא שם עוד דברי המל"מ שכתב שם בפ"ח הי"ד במי שנתן חפץ לחבירו בעד חוב דינר ואח"כ נתברר לו שטעה בחשבונו שלא הי' חייב לו כלום, שלא דמי לדין רבית כשנתן חפץ בעד דמי רבית דלא מפקינן מיני' החפץ רק דמי', דברבית חוב הוא מה שנתחייב הלוה וחייב לשלם אלא שהתורה גזרה שאף שנתחייב שלא יגבה ומשו"ה אם מכר חפץ בדמי הרבית המקח קיים דהא ליכא איסורא גבי מכר, אבל אם מכר בעד חוב שטעה בחשבון, ונתברר דאין כאן חוב, וכיון שנתבטלה הסיבה בטל המסובב ואין כאן מקח כלל שהרי הכל בטעות, עכ"ד, ובהא מיישב סוגית הש"ס דלא פריך רק היינו מלוה, ואמאי קרי לי' הערמת רבית וכנראה לא ראה דברי הריטב"א מראשית דברי' שהבאנו, דהרי כל הקושיא ותירוצי עפ"י דברי המל"מ, בהריטב"א הנ"ל בקוצר, ומשו"ה נטה מכונת דברי הריטב"א וסבר שחדש שאי"צ להחזיר החפיץ עצמו, ובאמת אין שום רמז בהריטב"א לזה עוד נראה דהלשון ואין עלי' אלא "חוב" להחזיר גרם לו לפרש כן, ולפנינו כתוב בהריטב"א "חובה" להחזיר, היינו שקונה ומצוה להחזיר, ודברי האבני מלואים תמוהים, דהרי ככל מה שכתב הריטב"א כתב המל"מ בעצמו שהובא שם שחוב של רבית גם קודם שפרע הוא חוב גמור אלא שהתורה גזרה שלא ישלם, ומ"מ נקט דאם קצץ חפץ צריך להחזיר החפץ כ"כ י"ל גם להריטב"א ז"ל, דאף אם קנה את החפץ קנין גמור איכא מצוה להחזיר, ובני' פטורים דליכא גבייהו מצוה, ואם קדש האשה שלקח ממנה החפץ מקודשת כמו למ"ד מקדש במלוה מקודשת שאם קדשה בדינר שהיא חייבת לו ברבית מקודשת דהמצוה אינה מגרעת את הקנין והחיוב:

והנה למדנו מזה בעיקר יסוד ענין שיעבוד הגוף ענין נפלא, דגם היכא שמצד מצות ה' איכא איסור על הנותן ליתן ועל המקבל, לקבל חשבינן מ"מ דאיכא חוב, משום דהשיעבוד והזכות מצד דין המשפטי אינו ענין כלל לכללי המצוות ודיני האיסור, ורק יש לדון בזה מדין אי עביד לא מהני דכתבו רוב הפוסקים דקיי"ל כרבא, ובאמת כן איתא במס' תמורה בסוגיא בפלוגתא דאביי ורבא לענין אי עביד לא מהני, ואמרינן שם דנפ"מ בין אביי לרבא רבית קצוצה אם יוצא בדיינים או לא יעו"ש וראיתי בס' מחנה אפרים ה' מלוה ולוה סי' ב' שהביא דברי הריטב"א הנ"ל והקשה עלי' מסוגית הש"ס דב"ק ד' קי"א דמשמע שם דאם גבה הרבית חשוב כגזל גבי המלוה, דתלי שם הש"ס לענין הבנים אם רשות יורש כרשות לוקח דמי, וכן הקשה מסוגית הש"ס דתמורה הנ"ל, ובאמת י"ל דלק"מ דכל היסוד שכתבו הריטב"א והרשב"א דלא נחתינן לנכסי' ברבית הוא ממה דילפינן מקרא דליכא חיוב על הבנים, דמזה מוכח דליכא שיעבוד נכסים, ומזה מוכח דליכא גם בשיעבוד הגוף רק מצוה גרידא וכמש"כ לעיל, וממילא מוכח דקנה דמי הרבית בקנין גמור, אבל בלי האי קרא מהראוי לומר דלא שאני מצוה זו משאר חיובי ממון, דאמרינן דהכונה בזה שעשתה תורה קנין ושיעבוד ממון, ומשו"ה י"ל דסוגיות הש"ס דב"ק ותמורה הנ"ל הוא רק בלי האי גלוי מקרא הנ"ל לפטור את הבנים דהקרא הזה מובא בגמ' לבסוף, אבל לאחר שגלתה תורה לפטור את הבנים, אמרינן שבזה חדשה תורה דלא אמרינן אי עביד לא מהני, עוד נלענ"ד די"ל דגם לפי"מ דאמרינן במס' תמורה דמאן דסובר יוצאה בדיינים הוא משום דס"ל אי עביד לא מהני, מ"מ קנה המלוה את הרבית כיון דקיי"ל שמה שאסרה תורה הוא רק ע"י קציצה, ובפשטות י"ל דע"כ לא חשיבא קציצה, אלא אם הועילה הקציצה להתחייב עפ"י דין המשפטי, אבל אם לא הועילה כלום, הוי כמו בלא קציצה, ומותר אח"כ מדין תורה ליקח הרבית כרבית מאוחרת, ומזה שאסרה תורה ליקח את הרבית ידעינן שאמרה תורה שמהני מעשה הקציצה והפרעון, אלא לענין זה לא מהני מה שחייב להחזיר אח"כ אבל אם נימא ולא מהני כלל, יהי' מותר גם ליקח את הרבית, כעין זה מוכח מהש"ס דתמורה לענין אונס שגירש דחשבינן דלא מהני מה שמחויב להחזירה, אף שנפקעו הקידושין ע"י הגט ונעשית כפנוי', יעו"ש בתוס' משום דילפינן גירושין ממיתה, וכ"כ נאמר הכא דכונת הש"ס דלא מהני שיתחייב להחזיר, דאם נימא שלא מהני מה שלקח, כ"כ לא מהני מה שקצץ, א"כ בטל האיסור, וכיון שהתורה אסרה אי"א לומר דלא מהני כלל, אבל חייב להחזיר, והשיטה שהביא בס' מחנה אפרים הנ"ל לומר שאינו קונה כלל, ומה שהבנים פטורים הוא גזיה"כ, תמוה מאד, כיון שאביהם לא קנה את הדמי רבית והוי כגזל לגבי' במה יקנו בני' אחרי', אם לא ביאוש ושנוי רשות, לכן יותר מסתברים הדברים דמזה שגלה קרא דיורשים פטורים ילפינן עיקר הכונה שכונה תורה בענין הרבית, שהניחה תורה את העסק והחיובים שקצצו הלוה והמלוה שיהי' כפי חוקי המשפט, רק התורה הזהירה לאסור שלא יקימו את העסק כפי המוטל עפ"י המשפט. כנלענ"ד בענין זה:

עוד יש מקום להקשות לכאורה איך אפשר שיהי' חיוב דמי הרבית על הלוה כשאר חיובי ממון, למ"ד חייבי מלקות שוגגים פטורים מתשלומים והלא בשעת הלואה והקציצה עובר הלוה על לאו דלא תשימון, וכן עובר על לאו דלא תשיך, והוי חייבי מלקות שוגגים דפטור משום קלב"מ, ואם נאמר דמ"ד זה יפרש דליכא חיוב על הלוה ומ"מ אסור כ"כ נאמר גם לדידן, וא"כ מהראוי לומר דלא זכי כלל המלוה בדמי רבית גם לאחר נתינה, אבל כ"כ יש לדון גם על עיקר החוב שיפטר הלוה לשלם מהאי טעמא, וכה"ג הקשה בס' קצוה"ח סי' ל"ח סק"א על מ"ד זה מהא דתניא דשטר שיש בו רבית גובה לחכמים את הקרן, אמנם הקצוה"ח לא הקשה רק על מלוה בשטר דהוי השומא משעת כתיבה והלוה אין בידו לתקן ע"י קריעה, יעו"ש, אבל במלוה ע"פ י"ל דלכו"ע אין זה לאו דיש בו מלקות דבידו שלא לשלם, ומלבד זה נלענ"ד דגם קושית הקצוה"ח לק"מ, דבאמת י"ל דלא שייך כלל לדון דין קלב"מ על חיוב שעושה האדם על עצמו, ורק בחיובים שחייבתו תורה ממילא, שייך בזה משום רשעה אחת אתה מחייבו, והא דמצינו דבשואל אם טבח בשבת פטור, למ"ד משעת האונס מתחיב כתובות ד' ל"ד ע"ב, אף שהתורה ירדה לדעת השומרים שמשעבדים עצמם כפי הגדר שגדרה תורה בשומרים, עי' תוס' כתובות ד' נ"ו ע"ב, כ"ז הוא רק לתרץ שאם מתנה שו"ח להיות כשואל לא חשיב מתנה עמש"ב, יעו"ש, אבל מ"מ בלי קנין אינו מתחיב שו"ח כשואל, וכל השומרים חיובם ממילא ע"י דין תורה, משו"ה שייך שם קלב"מ, אבל אם התנה שו"ח ע"י קנין להיות כשואל נ"ל דלא יפטור אם טבח בשבת, אחרי שחיוב זה הטיל מעצמו עלי' ולא שייך קלב"מ בזה, אמנם כ"ז הוא רק אם הקנין נעשה ע"י כסף ושטר, דאז הוא מתחייב משעת האונס, ושייך שפיר קלב"מ, משום דבאים כאחד החיובי מיתה וממון, ע"ז מועלת סברתנו אנו, דבכ"ז לא יפטור מטעם קלב"מ וכנ"ל, אבל אם הי' הקנין ע"י סודר שצריך לומר מעכשיו, נמצא דהחיוב ממון הוא משעת מעשה הקנין, בלא"ה לא יפטור מטעם קלב"מ, כיון שאינם באים כאחד החיוב ממון ומיתה, אולם לשיטת הכ"מ שכתב בה' שאלה לשיטת הרמב"ם דאף אם נכסי שואל משועבדים משעת שאלה, מ"מ שייך קלב"מ משעה שנתחייב בפועל, אף שכבר נתחייב בכח משעת שאלה, לפי"ז במתנה שו"ח להיות כשואל אף אם נגמר הקנין ע"י קנין סודר, שהחיוב בכח נעשה משעה הראשונה, בכ"ז דדברי' שייך שפיר קלב"מ, אבל לפי"ד לא יפטור מטעם קלב"מ, שהיא עצמו גרם לו החיוב והא דשקיל וטרי בש"ס בעקוץ תאנה מתאנתי ותיקני לי גנבותיך, דלא חשוב מכירה מטעם קלב"מ, הוא משום דכיון דפטור בעד התאנה ליכא קנין כסף, יעו"ש. ועי' בשטמ"ק לב"ק פ' מרובה ד' ע' ע"ב בסוגיא דעקוץ תאנה מתאנתי שהובא שם שיטה כענין הזה דבהתחייבות ליכא קלב"מ, יעו"ש ולפי"ז בכל חיוב הלואה דאיכא גם התחיבות שמתחיב הלוה, ומכש"כ בשטר, ליכא דין קלב"מ, אכן י"ל כיון דפטור על קבלת הכסף ממילא ליכא קנין כסף, הנה בשטר לא שייך זה, דמ"מ איכא קנין שטר, וגם בכסף איכא קנין כסף לפי מסקנת הש"ס בב"ק אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו, דמשום דחייב לצאת ידי שמים בעד הכסף שפיר הוי קנין כסף להקנות בשביל הנאת הכסף וכ"כ להתחייב ע"י הכסף ולק"מ, ולפי"ז גם הרבית שהתחיב חייב כשאר חיוב דמים דליכא בזה ענין קלמ"ב:

והנה נתבאר לנו דחיוב רבית הוא חוב גמור עפ"י דין המשפטים, ומשו"ה כשגבה הרבית זכה בהם זכי' גמורה רק מצוה עליו להחזיר כשאר מצוות ה', ומשו"ה אין בניו חייבים להחזיר דעליהם ליכא מצוה:

ובס' מחנה אפרים ה' מלוה ולוה בדיני הרבית סי' ד' כתב וז"ל כתב מהראנ"ח בסי' הנ"ל שאם הלוה שנתן הרבית עדיין נשאר חייב למלוה אינו יכול לחשוב מה שנתן ברבית ולישבע שאינו חייב לו, כיון דאין המלוה חייב להחזיר הרבית אלא משום קיומי מצוה בלחוד, ולענ"ד אין נראה כן דהא ודאי אם תפס לוה זוזי ממלוה משום זוזי דריבתא דשקל מיני' זכה בהו זכי' גמורה, כמש"כ כשהלוה חייב זוזי למלוה שיכול לתופסם בעדייהו, והרי שלו לגמרי ויכול לומר איני חייב לך, וגבי הלואת יו"ט שלא נתנה לתבוע כתב הר"ן ז"ל דאי תפס מלוה זוזי זכה בהם זכי' גמורה עכ"ל. ולענ"ד דברי מהראנ"ח מסתברים, דלפי"מ דקיי"ל דלא נחתינן לנכסי', דבארנו לעיל בטעמא דמילתא דשאני מצות החזרת רבית ממצות פריעת בע"ח, דהתם אי תפס המלוה זכה בהם זכי' גמורה, ומשו"ה אם יורדים לנכסי' ויהבינן למלוה, נתקימה המצו' בע"כ של הלוה, כמש"כ הרמב"ן בספג"פ, אבל ברבית צריך שיאמר רוצה אני ולא תתקים המצו' ע"י הורדה לנכסי', שלא יזכה בהם בלי דעת הבעלים, לפי"ז ודאי דאינו יכול לנכות על הקרן, והראי' שהביא מהלואת יו"ט אינה כלום, דהתם הדבר להיפוך, דהלואת יו"ט למ"ד דלא נתנה לתבוע, הוא משום איסור דרבנן, אבל לא הפקיעו חכמים להפקיר את החוב, וכמש"כ שם הר"ן בפ' שואל במס' שבת, דבינו לבין עצמו יכול לתובעו ג"כ, והלוה מחויב עפ"י דין לשלם לו, ואם אינו משלם הוא לוה רשע, ועכ"פ עצם הזכות והחוב בתקפו, ומשו"ה אם תפס ודאי לא מפקינן, ומאי ראי' לנידון דידן, דהכא ליכא שעבוד ממוני כלל ורק מצוה בעלמא, וע"כ דברי המהראנ"ח נכונים מאד לענ"ד:

ועפי"ז קשה לי טובא, מש"כ הש"ך יו"ד סי' קס"א סק"ח וז"ל, אבל אין בי"ד יורדים לנכסי', נראה דאם כבר החזיר הרבית עפ"י בי"ד או מעצמו, ואח"כ חזר ותפס משל לוה בעד הרבית, יורדים לנכסי', דהא הוי לי' גזל, וכן אם מתחילה לקח ר"ק בע"כ של לוה עכ"ל. והנה ראשית דברי' פשוטים הם כיון שהחזיר מדעתו או עפ"י כפית בי"ד, כבר זכה בהם הלוה, ואם חוזר לתפוס הוי גזל, דהחוב של רבית דמעיקרא, כבר נפרע ואינו מגיע לו כלום, והוי גזל מה שחוזר לתפוס, אבל מש"כ דאם לקח המלוה מתחילה בע"כ של לוה הוי גזל, קשה טובא כיון שחוב של רבית הוי חוב עפ"י דין המשפטי רק דאיסור רמיא עלי', למה לא זכה בהם המלוה אי עבד איסורא, וכמו שזוכה בהם כשנותן לו מדעתו, דהרי גם בכה"ג שנותן לו מדעתו ג"כ אינו נותן במתנה רק בפרעון חוב של רבית, כ"כ אי תופס בע"כ לפרעון הרבית, ומצאתי בהגהת בית לחם יהודא שהוכיח נגד דברי הש"ך אלו מסוגית הש"ס דב"ק ד' צ"ד יעו"ש:

אמנם בפשטות מפורש בשו"ע סי' קס סעי' ד' כדברי הש"ך דפסק שם דהא דאבק רבית אינה יוצאה בדיינים, אלא כשאכל המלוה מדעת הלוה, אבל אם קודם שאכל טען עלי' שלא יאכל, והוא הוציא ממנו על כרחו וכו', יוצא בדיינים, וכן הוא ברמ"א סי' קע"ב, ובש"ך שם סקי"ח הביא דברי הנ"י וז"ל, דכיון שמוחה עלי' שלא יאכל גזל הוא עכ"ל. ובב"י שם בסי' קע"ב מביא הרבה דכתבו כן, ובביאורי הגר"א בסי' קס"א סק"י מביא מקור לדברי השו"ע הנ"ל בזה"ל, לא אמרו וכו' כמו רבית קצוצה לר' יוחנן דודאי אם מיחה דיוצאה בדיינים דחילוק רבית מגזל הוא דידע ומחיל ומדעתי' כמש"ש ס"א ע"א, משא"כ כה"ג דודאי גזל הוא, כמש"ש ל"ל לאו בגזל וכו' עכ"ל. ולענ"ד ודאי הדברים האלה נגד דברי הריטב"א הנ"ל, ומדברי הראשונים ז"ל, שעפ"י דבריהם פסק בשו"ע, באבק רבית דאם לקח בע"כ, הוא גזל, נלענ"ד דאין ראי', דשאני אבק רבית מרבית של תורה, דהנה כשאמרו חז"ל לאסור אבק רבית, מה שעפ"י דין תורה מחויב הלוה לשלם, נוגעת גזירתם לעבור איסור תורה של פריעת בע"ח וגדר גזל, אלא דיש כח ביד חכמים לעשות הפקר בי"ד וממילא נפקע החוב, ומשו"ה כשהמלוה תובע את הרבית והלוה מומחה, אז חל תקנת חז"ל להיות הפקעת החוב לגמרי, ומשו"ה אם גבה בע"כ הוי גזל, אבל ברבית של תורה לא הוצרכו חז"ל לעשות הפקעה, ומחמת האיסור אין החוב נפקע:

פרק ד

והנה לפי"מ שנתבאר בדברינו דברבית של תורה חוב רבית הוא חיוב כשאר חיובי ממון, אלא שאסרה תורה לשלם חוב זה, ואם גבה גם בע"כ של הלוה זכה בממון ככל פריעת בע"ח, אלא שמצוה עליו להחזיר, הי' נראה לכאורה לומר, שאם מת המלוה שיכולים היורשים לגבות חוב זה גם עפ"י בי"ד, דעליהם ליכא איסור לקיחת רבית, כמו שאין עליהם מצוה של החזרת רבית, וראיתי בס' אבני מלואים סי' כ"ח סקכ"ב שכתב שם דאף דחוב של רבית הוא חייב לשלם, אלא שאינו יכול לתובעו בדין, אפי' יורשיו אין יכולים לתובעו דכתיב לא תקח מאתו נשך, וזה אפילו לבנו אזהר רחמנא, משא"כ אם כבר גבה לא אזהר לברי', עכ"ל. ולא הביא שום ראי' ע"ז, ונראה לי דיש ללמוד ענין זה מתשו' הר"ן סי' כ"ט וז"ל, שאלת ראובן לוה משמעון אלף זוז ומשכן לו בהם מחצית הבתים שיש לו ויקבל השכירות בנכייתא כנהוג וכו' ולפי שראובן הי' צריך להבתים לדור בהם, נתחסד שמעון אצלו להשכירם לו לסך מאתים זוז לשנה, ואז שמעון לא רצה לבטוח בו ורצה שישתעבד באלף דינרים לחמש שנים מאתים לשנה וכו' וזה השיעבוד יוצא בשם יכין בן שמעון וכו' וטוען ראובן שזה רבית גמורה הבאה מיד לוה למלוה היא כחכירי נרשאי דאסירי, דכתבו הרי פלוני לוה מפלוני מנה ומשכן לו שדה זו והדר חכרה מיני', ילמדנו רבנו אם כה"ג הוי רבית יוצאת בדיינים דבאה מיד לוה למלוה, אי לא הוי רבית משום שנשתעבד ליכין בנו, עוד ילמדנו שמעון ויכין הנזכרים מתו כולם ונשאר שאול בן יכין שהוא יורש את כולם וגבה האלף דינרים הנזכרים וכו' ואח"כ הגיע זמן המשכון לפדות אם יוכרח להקל האלף דינרים הנזכרים בחשבון ואם נקרא זה יוצא בדיינים, לפי שיש שכתבו כן וכו' תשובה ראיתי בשטר מעשה בי"ד שנעשה מקבלת עדות מאותו חיוב של אלף דינרים על מה נעשה וכו' וכיון שכן אין ספק בדבר שזו רבית גמורה ויוצאה בדיינים וכו' שמא תשיב ותאמר ליתא דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה, אבל כאן אעפ"י שהתנו כן מתחילה אין כאן רבית הבאה מלוה למלוה, שהרי שמעון אינו נוטל אלא אותו סך שהלוה, והמאתים דינרים שהלוה נותן בכל שנה לבנו הוא נותנם כההיא דאמרינן פ' איזהו נשך, אבא מר ברי' דרב פפא הוי שקיל אגני דקירא מקיראי ואמר לי' לאבוה אוזפינהו זוזי וכו' אעפ"י שעכשיו שאול יורש את הכל המאתים דינרים שבכל שנה, לא מכח שמעון הוא יורש אותם אלא מכח יכין ואין כאן רבית הבאה מלוה למלוה, אין זו תשובה, דהתם היינו טעמא דשרי, משום דהנהו אינשי הוו יהבי הנהו אגני דקיראי לבנו דרב פפא דלא מדעתי' דרב פפא, אבל הכא כיון ששמעון התנה שיתן ראובן לבנו אותו סך בכל שנה, כיון שמחמת שמעון נותן אותם הרי הוא כאילו נתנם לשמעון וכו' וראי' לדבר מדאמרינן פ"ק דקידושין תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב וכו' ה"נ כיון שמחמת המלוה נתן אותם הרי הוא רבית גמורה, מעתה איני צריך להשיב על השאלה השנית שהיא, הואיל וכבר גבה היורש אותן אלף דינרים, ובא ליפרע מקרן המשכונא, אם מנכין ממנו אותו סך שקבל, שהדבר ברור מכיון שהכרענו שהיא רבית גמורה, שמוציאים מידו אפילו קבל ואי"צ לומר שמנכים, עכ"ל הצריך לנו. והנה מה שנסתפקנו לדינא מפורש בתשובה זו דליורש אסור לקבל רבית מה"ת דבעובדא זו גבה הרבית שאול בן יכין ומ"מ פשוט לי' להר"ן דהוי רבית שיוצא בדיינים וחייב היורש להחזירם, דמה שאמרינן דלברי' לא אזהר הוא רק אם כבר גבה אביו, אבל אם גבה היורש חייב להחזיר:

אמנם אכתי אינו מבואר יסוד ענין זה, דלכאורה כיון שאין היורש המלוה רק יורש החוב עם הרבית למה יהי' מוזהר בלאו דלא תקח מאתו נשך, אבל אם נעמיק ענין בתשו' הר"ן יש ללמוד יסוד חדש בדיני הרבית מה דבעינן שיהי' מיד לוה למלוה, דהנה בעובדא הלזו שהמלוה הי' שמעון והלוה התחייב לשלם הרבית לבנו של שמעון, הוא יכין, וגבית הרבית היתה אחרי מות שמעון ובטעמא דמילתא דחשוב באומר אלוה לך ותשלם רבית לפלוני כרבית הבאה מיד לוה למלוה, איכא שתי שיטות, שיטת הריטב"א בקידושין הוא משום הנאה, דכתב שם דמשו"ה מקודשת באומרת תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמתהנית בזה שפלוני מקבל מתנה על ידה, והרשב"א הביא שם מהירושלמי דחשבינן כאילו קבלה היא את הכסף, דמה שמקבל הכסף אותו פלוני עפ"י דבורה ובשליחותה חשבינן כאילו קבלה היא את הכסף, ונפ"מ בין הני טעמים לענין החזרת רבית, דבאומר תן דינר לפלוני ואלוה לך מנה דהוא רבית דאורייתא וחייב להחזיר, דלשיטת הריטב"א אינו חייב המלוה רק כפי ששוה הנאתו, ולשיטת הרשב"א חייב להחזיר כל הדינר שהוציא הלוה על פיו, וכן מצאתי ת"ל בס' מחנה אפרים ה' רבית סי' י"א שכתב שם כדברינו והביא שיטות בזה יעו"ש. אבל גם לשתי השיטות הנ"ל נגמר ענין הנאת המלוה וקבלת הדינר העודף רק בשעת קבלת פלוני, ואם מת המלוה קודם שנתן הלוה לאותו פלוני, הרי אין כאן שום הנאה ושום קבלה ליד הלוה, דמה שנהנה לאחר מיתה אינו כלום, וכן ליכא ענין שליחות לאחר מיתה, ומש"כ הקצוה"ח בסי' קפ"ח סק"ב דשייך שליחות לאחר מיתה, הוא דבר תמוה, וגם ש"ס ערוך נגדו, מהא דאמרינן בגיטין ד' כ"ט אם מת ראשון בטלו כולם יעו"ש, ומלבד זה אף אם יהי' שליחות לאחר מיתה ליכא דין רבית לאחר מיתה באופן דלפי"ז הי' ראוי לומר דלאחר מיתת המלוה מותר להלוה ליתן הדינר לאותו פלוני, ובתשו' הר"ן הנ"ל מפורש דחשבינן רבית קצוצה בכה"ג מה שנותן אח"כ לפלוני:

ואין לדחות ולומר דשאני ענין זה מתן מנה לפלוני ואתחייב אני לך, דשם ודאי אם מת הערב קודם שנתן הערב לאותו פלוני, דפטורים יורשי הערב מלשלם, דקודם שנתן לפלוני לא נהנה הערב ולא הגיע אליו שום דבר, אבל בנידון של הר"ן משעה הראשונה כבר נשתעבד הלוה לשלם ליכין בן שמעון שאח"כ הוא מוכרח לשלם, אבל בכ"ז לא יתורץ הקושיא בזה כלום, דלא מבעיא לפי"מ דפסק הרמ"א באהע"ז סי' כ"ט סעי' ו' דבנותן לאשה שטר על מנה דאינה מקודשת בזה כשיטת הרשב"א, דהתחיבות אינו ככסף דלא נחסר המתחיב כלום, ודאי דלא הוי כקבלת רבית משעה ראשונה ואף לפי"מ דנקטו שם הח"מ והב"ש דאפשר דמקודשת דחשוב חלות ההתחיבות כנתינת כסף וכקבלת כסף עו"ש. אם נאמר כן בנידון זה, דמיד שנשתעבד ראובן לשלם האלף דינרים ליכין בן שמעון הוי כאילו קבל יכין עפ"י שמעון הנאת הכסף מיד ראובן, לא יועיל לנו ענין זה רק להוסיף איסור על שעה ההיא לומר דמיד בשעת מעשה ההשתעבדות נעשה איסור של נתינת רבית וקבלת רבית, אבל על דבר פרעון ההשתעבדות שפרע ראובן ליכין בן שמעון אחר מיתת שמעון אכתי ליכא שום איסור, ובתשו' הר"ן מפורש דמה שקבל שאול בן יכין האלף דינרים היו קבלת רבית קצוצה שמחויב להחזיר ככל רבית קצוצה היוצאה בדיינים, והוא פליאה גדולה:

וע"כ נלענ"ד דהר"ן ז"ל הורה לנו יסוד חדש בזה, דמה שאסרה תורה נתינת וקבלת רבית אינו דוקא על הלוה והמלוה אלא על כל ישראל, אלא דרבית מיקרי אם מעיקרא נעשה פסיקה וקציצה מן הלוה למלוה, ומי שיגבה חוב זה יורש או לוקח שיזכה בחוב זה ע"י כתיבה ומסירה, או איש נכרי הוא עובר בלאו דאל תקח ממנו נשך, ומשו"ה כיון דבשעת פסיקת הרבית שנשתעבד ראובן עפ"י המלוה לשלם אלף דינרים ליכין, היתה פסיקה זו פסיקה של רבית דאורייתא, כמו שנשתעבד ליתן למלוה עצמו, שוב חוב זה של האלף דינרים הוא חוב שאסרה תורה לגבותו, והנותן והמקבל עוברים בלאו, וכשגבה רבית זו שאול בן יכין, הוא הוא המקבל רבית קצוצה והוא עבר על לאו דלא תקח, וחייב להחזיר לראובן ככל רבית קצוצה שיוצאה בדיינים אמנם לפי"ז קשה מה שפסק הטור דבכה"ג כשיוצאה בדיינים גובים מן המלוה ולא הזכיר שיהי' חיוב חזרה על המקבל זוז הרבית, משום דחשבינן שהמלוה קבל הרבית ולא המקבל מתנה, ובסי' ק"ס בש"ך סקי"ט הביא דברי המרדכי דמוציאים ממלוה כיון דאיהו אוזפי' וקצץ עמו להוסיף יותר וליתן לפלוני, אח"ז מצאתי בעזה"י בפתחי תשובה סקי"א שהביא מתשו' תפארת צבי שכתב בשם הגאון רע"א שנסתפק בזה אם המקבל חייב להחזיר ללוה ועיי"ש שהמחבר מחלק אם נתן לו בתורת רבית חייב להחזיר ואם בתורת מתנה אינו חייב להחזיר:

ובתשו' רע"א סי' פ' מביא תשו' הר"ן הנ"ל ומבארו באופן אחר, דהנה נסתפק בתשו' זו היכא דהמלוה גבה הרבית ומת ואח"כ באים היורשים לגבות הקרן אם יכול לנכות מן הקרן, כיון דהלוה הי' חייב להחזיר הרבית, י"ל דהוי ממילא כמו פרעון על הקרן והביא דברי הר"ן הנ"ל להוכיח ענין זה וכתב על דברי התשו' הנ"ל וז"ל, ולכאורה קשה נימא דמה שגבה שאול בן יכין האלף דינרים, היינו בשביל שיעבוד שנשתעבד ראובן ליכין אבי' וכגבאם אביו דמי, דאם הי' אבי' בחיים וגבה אותם לא הי' צריך הוא להחזיר, דהא הוא אינו המלוה, רק שמעון הי' מחויב להחזירם דמה שנותן ליכין עפ"י דבורו, הוי כקבלם הוא מדין ערב, א"כ נידון דקבלת שאול הוי כמו יכין בעצמו, ואח"כ יגבה הקרן בירושת אביו שמעון דאף דעל שמעון הי' מוטל להחזיר, מ"מ לגבי זה הוא בכלל לברי' לא אזהר, דאף דהיורש בעצמו לוקח הרבית, מ"מ הא הך קבלה אינה בשביל שמעון אלא בשביל יכין אביו דאין עליו חיוב חזרה כלל, ואם הי' יכין קיים וקבל השכירות ואח"כ הי' מת שמעון אביו לכאו' ג"כ הדין הכי דיגבה הקרן בשביל אביו, אע"כ היכא דעדיין לא גבה הקרן יכול לנכות ואף במשכנתא כההיא עובדא דהר"ן ומשו"ה יכול לנכות הקרן לשאול בשביל הרבית קצוצה שהי' מוטל על שמעון להחזיר עכ"ל. ומאד אתפלא על דברי' הק' איך למד מזה דינו שיכול לנכות, דהלא בר"ן מפורש בסוף התשובה דבכה"ג גם בלי נכיון הי' חייב שאול להחזיר אף אם הי' כבר הקרן גבוי דהרי ז"ל מעתה איני צריך להשיב על השאלה השנית וכו' אם מנכים ממנו אותו סך שקבל, שהדבר ברור מכיון שהכרענו שהוא רבית גמורה שמוציאים מידו אפי' קבל וא"צ לומר שמנכים. עכ"ל. ועוד אם גם נחליט הדין ובמי שרצה לומר הגאון זצ"ל דשאני ענין הנכיון, משום דכיון שהלוה הי' חייב להחזיר הוי ממילא כאילו הי' פרעון על הקרן, אבל בעובדא דהר"ן דבחיי שמעון עדיין לא פרע כלום מתי נתחיב שמעון להחזיר, דהנאת שמעון לא היתה רק עד שיקבל יכין הדינרים של רבית, וכשמת שמעון ירש שאול או יכין את הקרן, ואי אפשר בכה"ג שיהי' מגבית הרבית פרעון על הקרן מחמת איזה דין של שמעון, וע"כ נלענ"ד ברור דהר"ן סובר דאיסור קבלת רבית הוא חל על אדם מחמת הקציצה הראשונה וכשם שהאיסור חל על כל הגובה, כ"כ מצות חזרת רבית הוא על הלוקח את הרבית, ומשו"ה שאול שנטל את הרבית חייב להחזיר, ומשו"ה פשוט שמנכים, וענין הנכיון הזה הוא עפ"י בי"ד דכשם שבי"ד יכולים לכופו להחזיר הרבית כ"כ כופים אותו שימחול נגד הרבית מן הקרן אבל הלוה בעצמו אינו יכול לנכות בלי בי"ד, וכמו שהבאנו לעיל דברי הראנ"ח. כנלענ"ד בענין זה:

וראיתי בס' שער המשפט בה' רבית סי' קס"א סק"ד שרצה לחדש בהא דנקטינן דבני' אינם חייבים להחזיר הרבית הוא דוקא אם לא עמד אביהם בדין, אבל אם עמד בדין נעשה חוב כשאר חיובי ממון, ומדמה זה לדיני קנסות דמשעת העמדה בדין הוי ממון, ולענ"ד הוא דברי שגגה, דבקנס אמרה תורה אשר ירשיעון אלהים דגלתה תורה דכפית בי"ד גורם החיוב, ומעצמו אי"צ אדם לשלם אף לצאת ידי שמים, וכמו דאיתא בירושלמי הובא בראשונים ז"ל בכתובות ד' ל"ג ע"ב, ומטעם זה גם בקנסות דרבנן דלא קנסו בנו אחריו, י"ל דכעין דאורייתא תקנו שיהי' החיוב ע"י העמדה בדין, ומשעת העמדה נעשה חוב גמור, ונשתעבדו הנכסים אבל ברבית כיון דילפינן דלא נחתינן לנכסי' שהיא רק מצוה מה תועיל העמדה בדין בזה, כיון דהמצוה עלי' גם קודם העמדה בדין, ועוד אם נדמה לקנסות הי' הדין דמיד שאמרו בי"ד חייב אתה ליתן או צא תן לו, שישתעבד גם נכסי' ולמה לא נחתינן לנכסי' אלא ודאי פשוט וברור דאין חילוק בזה בין אם עמד בדין או לא, וזה פשוט:

פרק ה

כתב הרא"ש בתשובה כלל ח' סי' ב', הובא בשו"ע חו"מ סי' ע"ג, נשאלתי על ראובן שנשבע שלא למכור משלו כלום לפרוע לשמעון מה שחייב לו ושוב נשבע לשמעון שיפרע לו עד זמן פלוני מה שחייב ועתה הגיע הזמן טוען ראובן מעות אין לי לפרוע לך, וכבר נשבעתי שלא אמכור משלי כלום כדי לפרוע לך, הרי שתי שבועות הללו מכחישות זו את זו, שהרי כשנשבע שבועה שני' שיפרע לו עד זמן פלוני הי' בכלל שבועה זו שימכור משלו כדי לפרוע לו כי בכך הוא מחויב מן הדין והוא נשבע כבר שלא למכור, ודמי להא דתנן בפ"ג דשבועות שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה וכו' כך בנידון זה לא ימכור כדי לקים שבועתו הראשונה ונמצאת השני' שבועת שוא וחייב עלי' מכות מרדות ואם מתוך המלקות יתחרט וימצא פתח לשבועתו הראשונה יתירוהו לו וימכור ויפרע ויקים שבועה שני'. עכ"ל. וכתב הב"ח הובא בש"ך סקט"ו מיהו נראה ודאי שהבי"ד יש להם רשות לירד לנכסי' ולהגבות מהם לבע"ח ואי"צ שימכור הוא עצמו. עכ"ל. והקשה ע"ז בתומים וז"ל ולא הבנתי א"כ מה הוא כל החרדה הזאת שהחרידו להלקותו ויתחרט וימצאו לו פתח, וכן שהוא נשבע לבטל את המצוה, מה ביטול מצוה יש אם בי"ד פורעים מנכסי', ומה איכפת לי' לבע"ח בזה אם הלוה פורע מרצונו או בע"כ, סוכ"ס נפרע, ולכן הי' נראה לפי"מ שדיקו המחברים וביחוד הרמב"ן בחידושיו לב"ב, בהא דאמרינן בפ' הכותב אר"כ לר"פ לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאעביד מצוה מהו, א"ל וכו' מכים אותו וכו' ודיק הרמב"ן למ"ד ש"ד לק"מ דמה נפ"מ לן הא משתעביד נכסי', אבל למ"ד של"ד רק עלי' רמיא מצוה מהו אי אמר לא ניחא לי וכו' ולפי"ז י"ל דכאן איירי דלית לי' קרקע רק מטלטלים והם לא רמיא עלי' שיעבודא כלל, רק על קרקפתא דלוה מוטל מכח פריעת בע"ח מצוה, והוי כמ"ד של"ד וכמ"ש מיני' אפי' מגלימא דעל כתפי' וא"כ איהו אומר לא ניחא לי, ול"ל דכופים למצוה דהא נשבע ואיך נכוף לעבור על שבועה כיון דשבועה קדמה לחוב, וא"ש כל הך דינא דאין לנו למיחת לנכסי' כיון דלאו שיעבודא עלי' רק מכח מצות הלוה, והא קדמה שבועה, אבל בקדם החוב ה"ל לבטל מצוה וא"ש וע"ש ברא"ש פ' הכותב דכתב להדיא לחלק בין קרקע ומטלטלים ע"ש עכ"ל וע"ש דמתרץ בזה קושית תוס' בפ' אעפ"י דא"כ כל אדם יפקיע חובו ע"י שישבע קודם הלואה שלא ימכור מנכסי' לפרוע ב"ח דהרי אם יהי' לו קרקע יורדים לנכסי' יעו"ש ודברי התומים נפלאים בעיני מאד, כיון דמודה לסברת הב"ח דבזה שבי"ד יורדים לנכסי' לא עבר על השבועה הא', ומשו"ה כשיש לו קרקע יורדים לנכסי', איך אפשר לומר דכשאין לו קרקע אי אפשר לירד לנכסי' משום כפי' מחמת שאי אפשר לכוף אותו לעבור על שבועתו הלא אם גובים בי"ד לא עבר על שבועתו אם לא שנאמר דמחמת השבועה אין עליו מצות פריעת בע"ח ומשו"ה ליכא כפי' ע"י הורדה לנכסיו דכל עיקר מה שנחתינן לנכסי' הוא גדר כפי' כמ"ש עד שתכפנו בגופו כופהו בממונו, ולפי"ז אין כאן שיעבוד הגוף כלל ואם ליכא שיעבוד הגוף ליכא שיעבוד נכסים ומכש"כ בכה"ג שהשבועה קדמה לחוב לא חל עליו שיעבוד הגוף כלל:

ונלענ"ד שדברי הב"ח נכונים מכל צד, דהנה למ"ד ש"ד כתב הרשב"א בב"ק ובחי' לקידושין הובא בקצוה"ח סי' ל"ט סק"א דגם מטלטלים משועבדים מה"ת, והא דאין גובין ממטלטלי דיתמי ומלקוחות הוא מדרבנן, וכן מוכח לענ"ד מסוגית הש"ס דפ' הכותב הנ"ל עפ"י שיטת הרמב"ן וסיעתו דמפרשי דר"כ פריך לר"פ הא דגובים מיני' דידי' באיזה כח גובים ממנו אם לא ניחא לי' וכמו שהבחנו לעיל דבריהם בפ"ב ולפי"ז מיירי היכא דליכא קרקעות דמדרבנן לכו"ע איכא שיעבודא, וכמו דגובים למ"ד ש"ד כ"כ גובים למ"ד של"ד, כיון דאית למלוה זכות גובים בע"כ בלי טעם מצות פריעת בע"ח, דכל דתקון רבנן הוא כעין של תורה, והיכא דלית לי' קרקע ואית לי' מטלטלים בזה יש חילוק בין למ"ד ש"ד ובין למ"ד של"ד, דלמ"ד ש"ד מיני' דידי' נשאר זכות של תורה למלוה במטלטלים של הלוה, דמיני' דידי' לא הפקיעו חכמים ולמ"ד של"ד לא תקנו חכמים רק על קרקעות, ומשו"ה קשיא לר"כ מאיזה כח יגבו מיני' למ"ד של"ד, אבל למ"ד ש"ד ל"ק דמיני' דידי' גובים גם ממטלטלים, וכן כתב השטמ"ק בשם תלמידי ר"י שם בפ' הכותב דמפרש דקאי על הא דתולה מעותי' ביד גוי, וה"ק בשלמא למ"ד ש"ד פשיטא לי דאם תולה מעותי ביד גוי נחייב אותו דהו"ל כמו גוזל ממש כיון שחל השיעבוד על הנכסים מן התורה, והוא הבריחם ותלה אותם ביד גוי, אבל לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה מה יהי' וכו', יעו"ש, ולפי"ז למ"ד ש"ד מיני' דידי' אין חילוק בין קרקע למטלטלים, וגם למ"ד של"ד דנקטינן דעיקר מה דנחתינן לנכסי' הוא ענין כפי', מה שבזה כופים את הלוה שיקים מצותו בע"כ, נלענ"ד ברור דגם אם נשבע שלא לפרוע אפשר לירד לנכסי', דהרי ע"י שבעותו לא נפקע מצות פריעת בע"ח, אלא דאינו יכול לקימה שלא יעבור על שבועתו, אבל אם מתקימת בע"כ באופן שהוא לא יעבור על שבועתו, ודאי דיש כח ביד בי"ד לכופו באופן כזה:

ולפי"ז קשה קושית התומים למה לן כל החרדה הזאת יגבו בי"ד מנכסי', ויתקים הפרעון בע"כ של הלוה, דהנה אף דזה ודאי אם יפרע לבע"ח מנכסי' שלא ע"י מכירה שיעבוד בזה על שבועתו הא', דמה שפורע הוא ג"כ בכלל מכירה כמש"כ הסמ"ע בס"ק י"ג, וכמו שמוכח ענין זה מהרא"ש והטוש"ע, אבל כ"ז אם יפרע בעצמו, אבל אם בי"ד יורדים לנכסיו ומגבים לבע"ח שלא עפ"י דעת הלוה אין זה ענין כלל נגד שבועתו, דזה ודאי אינו בכלל השבועה, דהרי אינו מוכר ואינו מוציא הדבר מרשותו, ומש"כ הט"ז שם דבי"ד הוו כשלוחים דידי', הוא רק אם ימסור נכסי' לבי"ד, אבל לא כשמגבים בע"כ, וכמבואר חילוק זה בר"ן נדרים ד' מ"ז דאם אסר בקונם נכסי' על בנו בחיי' ובמותו דתנן בב"ק דלוה ובע"ח באים ונפרעים מפרש הר"ן דגובים שלא מדעתו, אבל מדעתו ודאי אסור, דהרי מוציאם מרשות לרשות ונמצא מועל, אלא בע"כ בי"ד מגבים. יעו"ש, ונלענ"ד שהדברים פשוטים דאם ירדו בי"ד לנכסי' ומגבים את החוב לא יעבור על שבועה הא', אבל עכ"פ השבועה השני' היתה שבועת שוא, דמה שבי"ד מגבים בע"כ דידי', אינו בכלל שבועה הא' ולא בכלל שבועה השני', דהרי נשבע שיפרע הוא והוא אינו פורע, ועכ"פ חייב מכות מרדות מחמת שבועת שוא, ומשו"ה ראוי לעשות כן להכותו מכות מרדות ומתוך זה יתחרט ויתירו לו שבועה הא' ותתקים למפרע שבועה שני' עי' ש"ך יו"ד סי' רל"ח סקכ"ב, אבל אם לא נתחרט ודאי דיורדים לנכסי' ומגבים לבע"ח עכ"פ אלא דבכה"ג עבר על שבועת שוא, כנלענ"ד ברור בכונת הרא"ש והשו"ע ולזה ודאי נתכונו הב"ח והש"ך, ולק"מ מה שהקשה התומים עליהם. וכמש"כ:

התומים בסי' פ"ו העלה לענין שיעבודא דר"נ, דאם ראובן הלוה לנכרי והנכרי הלוה לישראל דאין ראובן יכול להוציא מיד ישראל מחמת שיעבודא דר"נ, משום דכיון דקיי"ל הפקעת הלואתו מותרת, ואם הנכרי תובע לדין פטור בבי"ד של ישראל כי אפקעתא דמלכתא ובמאי ישתעבד לישראל השני מלוה של הנכרי, והוכיח כדברי' מתשו' מהר"מ ב"ב סי' רנ"ג שכתב שם באחד שהלך בשם ראובן לנכרי שיפרע לראובן באומרו שהוא בנו של ראובן והנכרי האמינו ופרע לו ועכשי' בא ראובן לתבוע מעותיו והנכרי אין לו לשלם, ופסק הואיל וגזל כזה לכו"ע אסור, א"כ חייב הוא למלוה של הנכרי מדר"נ, דמוכח מזה דרק היכא דאסור להפקיע יש בזה שיעבוד דר"נ, משא"כ בהפקעת הלואתו דמותר ליכא שיעבודא דר"נ, אלו דברי התומים שם בסוף סי' פ"ו יעו"ש. והדברים מפליאים מאד דלפי"ד מה שישראל משתעבד לנכרי לא חל השיעבוד כלום, דהרי בכל הלואה איכא גם השתעבדות, ולמד ענין זה משיעבוד ממילא, מנידון העובדא דתשו' מהר"ם דבאמת מאי שנא שיעבוד ממילא מהשתעבדות מפורש כיון דבשניהם הדין דמותר להפקיע, ומהרבה מקומות בש"ס ופוסקים מוכח להדיא דישראל חייב לנכרי בחוב של הלואה וכדומה, וכמו שיבואר לפנינו בס"ד ובסי' קכ"ו סעי' כ"ב בהא דאיתא שם בנכרי שאמר לישראל מנה לי בידך תנהו לפלוני ישראל במעמד שלשתן ואמר הנפקד או הלוה כן אעשה קנה וצריך ליתנו לו, כתב התומים שם להקשות כיון דהפקעת הלואתו מותר יכול לומר החזקתי לעצמי והוי כאילו אין להנכרי דבר אצל ישראל וא"כ לא שייך מ"ג כיון שאין בידו משל נכרי, ואף דאמר ליתן לא מתחיב דהא הלואתו של נכרי מופקעת ועומדת בהפקעתה דמלך של עולם, ואח"כ מסיק וז"ל, וצ"ל כ"ז שאין הישראל אומר להדיא שמפקיע חובו של נכרי הרי הוא מלוה של נכרי ולא אמרו הפקעתו מותר אלא כשישראל אומר הנני מפקיע אותו, אבל סתמא לאו אפקעתא דמלכא הוא והרי הוא ברשות גוי לכל דבר וצ"ע דין זה כי אם נחליט זה יהי' מיושב קושיות רבות בדוכתי טובא וצל"ע עכ"ל. והנה כנראה הרגיש בעצמו כי אם נאמר דהפקעת הלואתו שמותר הוי כפטור יהי' קשה מכמה דוכתי, ורק בזה מתישב לפי"ד שנאמר שצריך לכון להפקיע ואז יפטר מחובו וכ"ז שאינו אומר להפקיע הרי הוא חייב וכן נקט כשיטת התומים בס' שער המשפט בסי' שמ"ח דכשמגלה דעתו להפקיע אז זוכה בהלואה זו וקודם שמגלה דעתו הוא חוב כשאר חוב דעלמא יעו"ש:

ולענ"ד דבריהם תמוהים מאד בזה דאם קודם שמגלה דעתו להפקיע החוב קיים בתקפו במה נפקע החוב ע"י גלוי דעתו לזכות בהלואה, דממ"נ אם נאמר דיכול לזכות בע"כ, עלינו לומר דכבר נפקע זכותו של הנכרי המלוה, דבלא"ה איך אפשר לזכות, ואם פקע זכותו שוב אי"צ לזכותו, דזכות של חוב אם פקע זכות התובע ליכא עוד בעולם שום חוב, דחוב בלי זכות תובע אי אפשר שיתקים, דחפץ בעין אם אין לו בעלים הרי מ"מ איכא חפץ, אבל בענין זכות, שהזכות הוא החפץ, כיון שבטל הזכות אין כאן חפץ, ומה"ט הוא דמהני מחילת חוב גם בע"כ של הלוה, וכמו שהוכיח ענין זה בס' מחנה אפרים ה' זכי' מהפקר סי' י"א מדברי תוס' פ"ק דקידושין ד' י"ט ד"ה אומר לבתו יעו"ש. דהטעם כיון שנסתלק כח התובע שוב בטל כל הזכות וא"צ הלוה לשום זכי' בזה, ואף אם נאמר דמחילה בע"כ לא מהני וכמו שרצה ליחס בס' מחנה אפרים שם דעה זו להריטב"א ז"ל בפ"ק דקידושין, כ"ז הוא רק בחוב שהי' מעיקרא זכות להתובע, משום די"ל דכ"ז שאין הלוה מתרצה אינו נפקע הזכות גם מהמלוה אבל בנידון זה אם נאמר דיכול לזכות בע"כ של המלוה בע"כ עלינו לומר דליכא זכות למלוה, ואם ליכא זכות שוב אי"צ לזכי' דלא חל מעולם ענין שיעבוד בלי זכות לתובע, ואין לומר דקודם שמגלה דעתו איכא זכות לתובע, אלא דיכול לזכות ועי"ז יופקע הזכות, וכעין שזוכה באבידת נכרי דקודם הקנין הי' החפץ של הנכרי, וע"י הקנין והזכי' נעשה של הזוכה ונפקע קנינו של הנכרי, ונאמר דעי"ז גופא במה שאינו רוצה לשלם נעשה כעין אבידה וזוכה לגמרי ונפטר דמה שהוא מוחזק בעצמו ובנכסי' אין לך קנין גדול מזה, זה אינו דלא שייך ענין קנין בשיעבוד רק ע"י דעת אחרת מקנה, דזכות שיעבוד וחוב אינו נכנס לרשות אחר רק ע"י מסירת כח של הבעלים, וכמו שכתבו התוס' בב"ב ד' ע"ז ע"א ד"ה אי כרבי יעו"ש. וכן פסק בשו"ע חו"מ סי' ס"ו סעי' ט' יעו"ש. והטעם בזה הוא דענין הזכות הכח התביעה והגוביינא שיש להתובע, שעיקר כח זה הוא אצל הבעלים ולא בחפץ ולא אצל הנתבע, וכח זה אם רוצים הבעלים להרשות לאיש אחר ע"י דרכי הקנינים יזכה האחר להיות במקום הבעלים ולהשתמש בכחם, אבל לזכות בכח זה בלי דעת אחרת אי אפשר, דכח זה אין ביד הזוכה להכניסו לרשותו, כעין שהוא מכניס חפץ אחר ברשותו, וכן נראה להדיא מדברי התוס' בקידושין ד' ט"ז ע"א ד"ה ורב שמחל על גרעונו דז"ל אבל אם לא הי' גופו קנוי היתה מחילה מועלת, ויש לדקדק מכאן דמחילה לא בעי קנין, ומיהו יש לדחות דכיון שהוא מוחזק בגופו אין לך קנין גדול מזה עכ"ל. הרי דמחלקי בין שיעבוד של עבד שהוא ענין זכות על מעשי ידיו שייך לומר דזוכה ע"י שהוא מוחזק בגופו, אבל על זכות שיעבוד חוב בעלמא לא שייך לומר שהוא זוכה ע"י שמוחזק בעצמו ובנכסיו, ובימי חרפי ראיתי בס' תרומת הכרי שכ' בטעמא דמילתא דלא מהני יאוש בחוב משום דיאוש אינו כהפקר שיוצא מרשות בעלים, אלא דמשעת הזכי' נפקע קנין הבעלים ובחוב ליכא זכי' רק ע"י כתיבה ומסירה, ואין הס' ת"י לעיין בו, ודפח"ח:

עוד נראה לי ראי' ברורה דלא נפקע חוב נכרי ע"י גלוי דעת, מדברי תוס' ב"ק ד' קי"ד בהא דאמרינן שם דאם אסהיד בדיני נכרים על ישראל חברי' דמשתינן לי' מ"ט דאינהו מפקע ממונא אפומא דחד, ולא אמרן אלא חד, אבל בתרי לא, וכתבו בתוס' שם וז"ל וא"ת והא לעיל שרי להפקעת הלואה, וא"כ מפסידים אותו הרבה שאם הי' רוצה הי' יכול לכפור, וי"ל דמ"מ לא משמתינן לי' כיון שאין משלם על ידם אלא מה שחייב לו עכ"ל. וזה ודאי אפילו אם כבר רצה להפקיע דהרי אינו רוצה לשלם מעצמו, מדאיצטריך הנכרי לתבעו לפני דיניהם, ומ"מ לא אמרינן דכבר נפטר הישראל מחובו, דאל"ה הדרא קושיתם לדוכתה, ע"כ נלענ"ד דאף דהפקעת הלואה מותר אין נפקע השיעבוד, בשום אופן עד שיפרע לו, והטעם לזה הוא עפ"י מש"כ בפרקים הקודמים שדיני המשפטים והאיסור והיתר הם ענינים נפרדים, וכמו שהבאנו שיטת הריטב"א לענין השתעבדות בתשלומי רבית, דאף שאסרה תורה לשלם חוב זה, אבל החוב המשפטי קיים, כ"כ הוא ענין הלואת נכרי, דמה שנוגע לדיני המשפטים אין חלוק נכרי מישראל, חוץ מהיכא שגלתה תורה למעט נכרי כמו אונאה ודיני שומרים ותשלומי כפל דמעטה תורה הקדש ונכרי, באופן דלפי"ז אם לוה מנכרי דלא מצינו בתורה שום חילוק למעט נכרי שלא יתחייב בעד הכסף שקבל או שלא יועיל התחייבות והשתעבדות לנכרי, החיוב המשפטי הוא קיים ועומד כמו בישראל, אלא דאם חייב לישראל איכא איסור לשמים אם אינו פורע, ובנכרי ליכא איסור אם אינו פורע, ורק בגזל ממש ילפינן מקרא דאסור, אבל בהלואה ליכא קרא, ומשו"ה כשאינו פורע אינו עובר על שום מצוה, אבל מדיני המשפטים לא נפקע כלום, ומשו"ה אם אסהיד וגבו מיני' מה שחייב לנכרי לא חשבינן שגרם לי' הפסד דמשלם על ידם מה שחייב להנכרי, והנכרי גובה את זכותו ולא יותר, ובזה יתישב כל הענין על נכון, וכמו שכ' בס' יראים הובא במג"א סי' תרל"ז סק"ג דאפילו למ"ד גזל נכרי מותר מ"מ לא מיקרי לכם לענין אתרוג וכה"ג, והיינו דליכא איסור לשמים, למ"ד זה, אבל מצד הקנינים לא נפקע דין הבעלים בלי יאוש ושנוי רשות, וכן כתב שם בחי' הגרע"א בשם הרמב"ן ז"ל במלחמות יעו"ש:

תוכן העניינים

שערי ישר חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה