אור ברסלב

שערי ישר חלק א - ב· רבי שמעון יהודה הכהן שקופ [הגרש"ש]

שער ד

שער ג

פרק א

גרסינן במס' כתובות ד' ט"ו ע"א גופא א"ר זירא כל קבוע כמע"מ דמי בין לקולא ובין לחומרא, מנא לי' לר"ז הא, אילימא מתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע באיזו מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב, התם לחומרא, אלא מתשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ונגע בא' מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע ספיקו טמא התם נמי לחומרא, אלא מט' שרצים וצפרדע א' ביניהם ברה"י ספיקו טמא, ברה"ר ספיקו טהור, ומדאורייתא מנא לן אמר קרא וארב לו וקם עלי' עד שיתכון לו ורבנן אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו ה"ד אילימא דאיכא תשעה נכרים וישראל אחד ביניהם ותיפוק לי' דרובא נכרים נינהו א"נ פלגא ופלגא ספק נפשות להקל, ל"צ דאיכא ט' ישראלים ונכרי א' ביניהם דהוי לי' נכרי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ע"כ לשון הש"ס. ובסנהדרין ד' ע"ט כתב רש"י בד"ה ל"צ. וז"ל ואשמעינן קרא דפטור משום דהוי לי נכרי קבוע ביניהם וילפינן מהאי קרא דכל קבוע לא פחות מלהיות נדון כמע"מ והוי ספק נפשות להקל, ומהכא נפקא לן בכל דוכתא דכל קבוע כמע"מ דמי, והא ליכא למילף מיני' כרובא דמי, דהא מהיכא תיתי דילמא האי דפטר לי' להאי משום דספק נפשות להקל ולא משום דחשבינן לי' כרובא, אבל מע"מ ילפינן מיני', דאי לאו כמע"מ דמי לא הוי לי' ספק נפשות להקל ואמאי פטור והא רובא דישראל נינהו, ורבנן אית להו נתכון לזה והרג את זה חייב. עכ"ל. והנה לכאורה אין מובן בדברי רש"י איך שייך לומר דקבוע יהי' נדון כרובא, דא"כ יהי' כל אחד מהספיקות נדון כרוב ובנכרים וישראלים יהי' כ"א כודאי ישראל וכודאי נכרי וממילא הדר הדין דהוי ספק שקול וא"כ לא שייך בה לומר שאמרה תורה לחשוב כרוב דאין שום נפ"מ מזה, ונלענ"ד דכונת רש"י בזה לומר כיון דילפינן מקרא דהחשיבה תורה את ענין הקביעות היינו כל שידעינן דאיכא בתערובות זאת נכרי א' שהוא קבוע, היינו שכאן הוא מקומו והוא ניכר לקצת ב"א, אמרה תורה שחשוב מיעוט זה נגד הרוב שאין דין הרוב מכריע בכה"ג על הספק של כ"א, ויש לדון לפי"ז אם יהי' כאן נכרי א' שמקומו הוא כאן וט' ישראלים שאין כאן מקומם, דאז הרוב אינם חשובים כקבוע, והמיעוט הוא קבוע, אולי מעלת מיעוט הקבוע עולה במעלתו על שאינם קבועים עד שנחשב כאילו יש כאן רוב נכרים ומיעוט ישראלים ויהי' על האיש המסופק לנו תורת ודאי נכרי, וכן יהי' הדין בכל התורה אם יהי' המיעוט קבוע מעורב ברוב ממין אחר שאינו קבוע שיהי' דין על כל אחד מהמעורבים כדינו של המיעוט, וע"ז מפרש רש"י דכיון דקבוע הוא חדוש שחדשה תורה וילפינן לי' מהאי קרא דפטרה תורה ממיתה אף דאיכא רוב ישראלים, ומהאי קרא ליכא למילף רק שהוא כמע"מ, דלהפטר ממיתה סגי לן אם הוא ספק שקול, אבל שיהי' מעלת הקבוע כרוב נגד הדברים שאינם קבועים ליכא ילפותא, אמנם אכתי קשה דא"כ יש מקום לומר דע"כ לא אמרה תורה דקבועה כמע"מ דמי אלא היכא שהרוב אינו בקביעות ואז אין הרוב מכריע שמעלת הקביעות גורמת שלא יתבטל כח המיעוט מחמת הרוב, אבל היכא שגם הרוב הוא בקביעותו שכאן הוא מקומו, דבכה"ג דהרוב חשוב מצד עצמו ג"כ כהמיעוט, שכל אחד מהרוב הוא חשוב כהמיעוט מחמת קביעותו, ועם זה הוא רוב במספר, אולי בכה"ג לא חדשה תורה שיהי' הכל שוה כמע"מ, ולענ"ד ביאור ענין זה כיון דלא מצינן למילף מקרא דוארב לו אלא לדון ספק דבקבוע לא אזלינן בתר רובא ממילא לא ידעינן מקרא זה רק חידוש זה דקביעות גורם שלא יתבטל המיעוט מחמת קוטן מספרו, אבל שיהי' חשיבות בהקביעות על שאר התערובות לגרום איזה התגברות על צד הספק שכנגדו לא מצינן למילף מקרא זה, ומשו"ה כיון שגלתה לנו תורה דבקבוע אין המיעוט מתבטל מחמת מיעוט המספר, כ"כ ידעינן דגם בתערובות שכולה היא בקבוע לא יתבטל המיעוט, דאם נימא לחלק בין תערובות שכולה קבוע לבין תערובות שרובה אינה בקביעות, הרי בזה אנו נותנים כח בקביעות לגרום דין על שאר תערובות דהרי כשהרוב אינו בקביעות אינו מבטל את המיעוט וכשהוא בקביעות יבטל את המיעוט, אלא כללו של דבר שדין קבוע לא מהני רק לענין זה שיהא כח המיעוט שוה כהרוב, בין אם הרוב הוא ג"כ בקבוע, בין שאינו קביעות, ולעולם אנו דנים ערך המספר כאילו הי' בתערובות מחצה על מחצה:

ועפי"ד יש מקום לומר בהא דאמר ר"ז כל קבוע כמע"מ בין לקולא ובין לחומרא, דהקשו איזה ראשונים הובא בשטמ"ק בסוגין, דהלא מקרא דוארב לו ליכא למילף רק לחומרא דספק נפשות אסור להרוג מספק, ולקולא מנא לן, ומתרצי דרק מדרבנן יש לחלק בין קולא לחומרא, אבל מה אין חילוק בין לקולא ובין לחומרא, וכיון דילפינן קבוע מה"ת ממילא ידעינן דבין לקולא ובין לחומרא, ולולא דבריהם הק' יש מקום לומר דמה דקאמר ר"ז בין לקולא ובין לחומרא, הוא גם להורות דמה"ת ג"כ יש מקום לחלק, והוא דאפשר לומר דחשיבות של קבוע שייך רק היכא שהמיעוט הוא איסור, שאיסור קבוע הוא חשוב, אבל מיעוט היתר שההיתר הוא דין שלילי הי' מקום לומר דלא שייך חשיבות קביעות להגדיל עי"ז מספרו, וע"ז שפיר יש ילפותא מקרא, דדין פטור ממיתה של הריגת עכו"ם, הוא ג"כ דין שלילי כהיתר נגד איסור, ובכ"ז אמרה תורה שמיעוט הנכרי הוי קבוע והוי כמע"מ. כנלענ"ד:

והנה עפ"י מה שבארנו דברי רש"י ז"ל יש ללמוד מזה דאם באמת יהי' תערובות כזאת שמיעוט איסור יהי' קבוע כאן ורוב היתר אינו כולו שלא בקביעות ואנו דנים על חלק אחד מהתערובות לידע אם הוא מהמיעוט או מהרוב, שהדין על החלק הזה ספק של תורה כמע"מ, דמזה מוכח דהמיעוט איסור הקבוע שיש בתערובות זו גורם שלא יהי' בזה כלל ערך המספרים, ואזל מזה חשבון הרוב לגמרי, באופן שגם אם הנידון שאנו דנים עלי' מה הוא, מהרוב או מהמיעוט, הוא אינו קבוע, מ"מ הספק עלי' הוא ספק שקול, דיסוד הדין בקבוע לחשוב כאילו יש בתערובות זו מחצה על מחצה וממילא ליכא בזה תורת הדין של אחרי רבים להטות, דיש מקום לומר דקפיד רחמנא על הנידון שאנו מסופקים עלי' מה הוא, שאם הוא בקביעות לא מהני הכרעת הרוב להכריע עלי' הדין מפני שהוא חשוב כמחצה מן כל התערובות ועל המחצה ליכא הכרעת הרוב, ואם נאמר כן הנה בכה"ג שכתבנו יש לדון שלא יהי' על הנדון ספק שקול, די"ל דהוי כספק ספיקא שמא הוא אינו קבוע ומותר מחמת דין דאחרי רבים להטות, ואת"ל שהוא קבוע, שמא הוא היתר, וכעין שכתבו הרשב"א והריטב"א בקידושין לד' ע"ג לענין ספק ממזר דבספק אם אזלי לגבה או אזלא היא לגבייהו דהוי רוב להכשיר, דשמא אזלי לגבה והוי רובא ואי אזלא איהי לגבייהו דהוי קבוע אכתי הוי מחצה להיתר ונמצא דהוי רוב להכשיר, והריטב"א קורא לזה ספק ספיקא - הבאנו דבריהם לעיל בש"א פ"א - ואם נאמר כן לא יתכן מש"כ לבאר דברי רש"י הנ"ל, דהרי אם לא יהי' כל התערובות בקביעות יהי' לעולם על הנידון ספק שני שמא הוא מן הנפרשים ויש לו דין אחרי רבים להטות ולא יצויר כלל חקירת רש"י ז"ל שמא קבוע הוא כרוב דעל הנידון לא שייך זה כלל לדון שהוא כרוב, דאם הוא כרוב הלא יהי' כרוב ישראל וכרוב נכרים, אלא נראה ודאי מדברי רש"י ז"ל דאין אנו משגיחים כלל על הנידון אם הוא בקביעות או לא, אלא על המיעוט הגורם הספק, שאם נתערב בזה מיעוט קבוע חשבה תורה כאילו יש כאן בתערובות מחצה על מחצה ונפקע מכאן לגמרי דין של אחרי רבים להטות:

ועפ"י מה שכתבנו יש סעד גדול למש"כ לעיל בפי"ב בשע"ג, לפרש דברי הטור בסי' ק"י שפליג על הרשב"א שכתב שם לאסור את החתיכות שאינן ראויות להתכבד מטעם חומרא וכתב שכל החתיכות אסורות מדינא משום דכל קבוע כמע"מ, שנתקשו הב"י והפוסקים אחרונים לפרש דברי הטור ובארנו דברי' בפשטות דסובר כיון שנשאר עוד חתיכה אסורה במקולין שהיא חתיכה הראוי' להתכבד דחשיבא מדרבנן כקבוע וכיון דקבוע כמע"מ אין כאן רוב היתר לבטל את החתיכות שאינן ראויות להתכבד, דחשבינן כאילו יש מחצה על מחצה בכל התערובות, ולפימש"כ בזה יהי' מדברי רש"י הנ"ל הוכחה לענין זה, היינו דכיון דלשיטת רש"י אין ענין של קבוע לשנות מן הנידון הקבוע שלא יכריע עלי' דין של אחרי רבים להטות, אלא שהמיעוט הקבוע המעורב בזה, גורם לחשוב את כל התערובות כאילו הוא מע"מ ולפי"ז גם בנידון האמור בסי' ק"י, אם עוד נשארה חתיכה הראוי' להתכבד בתערובות דחשיבא מדרבנן כאיסור קבוע אין כאן מבטל ומתבטל דהוי כמע"מ, והא דמבואר בסי' ק"א בטוש"ע בנחתכה חתיכה א' שהוא מותרת משום ממ"נ, או שכולן מותרת, אם היא היא חתיכה האסורה, ואם חתיכה האסורה היא בין השלמות היא מותרת מצד עצמה. יעו"ש. התם מיירי בנתערב רק חתיכה א' של איסור דאיכא ממ"נ, אבל אם איכא ודאי עוד חתיכה אסורה שהיא ראוי' להתכבד אין כאן ביטול ברוב כלל דהכל הוא כמע"מ, ואפילו אם יהי' ספק אם עוד נשארה חתיכה אסורה, בין החתיכות הראויות להתכבד ג"כ איסור אף דלכאורה הוא ספק דרבנן שמא אין כאן איסור הראוי להתכבד, אבל כיון דכל כח הרוב שמבטל את המיעוט הוא מפני שכל התערובות נכנס בספק שמא הוא הוא האסור, ואם נבוא להתיר מחמת שמא כל החתיכות הראויות להתכבד הם הם המותרות, הוא ענין הסותר את דין הביטול, וכמו שכתבנו בשער הקדום, בטעמא דמילתא שהדין לאסור את השלמות ולא תלינן שהאיסור הוא שנחתך ככל ספק דרבנן שאנו תולים, וכמו בנפלה אחת לים דתלינן שהאיסור הוא שנפל לים, דשאני התם דאם תלינן שהאיסור נפל שוב א"צ עוד לדין ביטול ברוב, יעו"ש. וכ"כ נראה לי דגם בנידון זה אינו מותר רק היכא דאיכא ממ"נ ולא בספק כנ"ל, ומשו"ה כתב הטור על דברי הרשב"א בנתערבה טריפה במקולין לאסור כולם במוחלט ולא חילק בין ודאי נשאר עוד טריפה במוקלין או לא, וגם לפי מה דפסק הרשב"א שם להתיר כל החתיכות שנחתכו אם לא מחמת חומרא דמוקלין, אין זה סתירה לעיקר יסוד הדין של קבוע שכתבנו בזה אליבא דרש"י ז"ל, די"ל דגם הרשב"א סובר בעיקרה כלל בז דמיעוט האיסור שהוא קבוע גורם על כל חשבון התערובות שיהא נחשב כאילו הוא מע"מ, היינו שלא לבד על הנידון הקבוע אמרה תורה שלא יתבטל במיעוטו, אלא דחשבינן דאיכא כאן מחצה איסור בכל התערובות ומה שהתיר שם את החתיכות הנחתכות, הוא רק לענין דבר חשוב שאמרו חכמים שדבר חשוב אינו מתבטל, שעל ענין זה י"ל דלא אמרו חכמים ענין זה רק על המתבטל בלבד ולא לגרום חשבון אחר גם בנוגע להחתיכות שאינן חשובות. כנלענ"ד בזה:

וכן יש להוכיח ענין זה מדברי התוס' כתובות ד' ט"ו דמפרשי מה דאמרינן במס' נזיר באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם דאסור בכל הנשים שבעולם, דמחלק הש"ס שם בין ענין זה לקן סתומה שפרחה גוזר א' מהן לאויר העולם משום דשם הוי איסור דנייד ואשה לא ניידא, ואמרינן שם בגמ' וכי תימא הכא נמי נייד אימור בשוקא אשכח וקדיש, התם הדרא לניחותא גבי קן מי הדרא, ומפרשי התוס' בכתובות דקאי הש"ס על האשה שקדש השליח, דלא כמש"כ תוס' בנזיר ד' י"ב, דשם כתבו בזה"ל בשוקא אשכח וקדיש, כלומר היכא דמצא אותה בשוקא הי' לנו לומר שיכול לקדשה דלא קביעה הויא וא"כ לא הוי קבוע, התם הדרא לניחותא ודמי לקבוע עכ"ל. ולמה שסותרים דבריהם בנזיר לדבריהם בכתובות רמז הגרע"א בגליונו שם, והבדל הפירושים האלו הוא הענין שכתבנו, דלפימש"כ במס' נזיר הוא על הנידון שאנו דנים עכשי' על האשה שרוצה עכשיו לקדש שמא היא מן הנשים האסורות עלי' מחמת שהיא קרובת אשתו שקדש השליח, ואנו באים להתיר מדין אחרי רבים להטות, שרוב נשים שבעולם הלא הן מותרות לו, ע"ז אמרינן שהיא קבועה והיא כמחצה נשים שאין רוב מכריע עלי', ולפימש"כ בכתובות אין כונת הש"ס על הנידון, כלו' על האשה שמקדש או נושא עכשי', אלא המיעוט והרוב שרוב נשים שבעולם אינן מקודשות לו ואנו באים להכריע שקרובות של אשה זו שנושא עכשיו הם מרובא דעלמא שאינן מקודשות לו, וע"ז אמרו בגמ' דהדרא לניחותא, כלומר האשה שקדש השליח, והרי זה דומה כאילו מחצה נשים שבעולם מקודשות לו וליכא רוב להכריע וכן כתב הרא"ש שם בפי' הנדפס מחדש, וז"ל אמינא לך איסור דניחא דבשעה שקדשה השליח היתה נחה בביתה, הילכך היתה חשובה בין כל הנשים שבעולם כמע"מ ואילו עשאו שליח לקדש לו נשים הרבה וקדש חצי הנשים שבעולם הי' נאסרות כל הנשים שבעולם משום ספק קרובות אפילו אי ניידי משום דרוב כל הנשים אסורות עלי' משום ספק קורבה השתא נמי נאסרות כל הנשים כיון שהאיסור קבוע אעפ"י שאין הנאסר קבוע עכ"ל. והנה ממש"כ התוס' והרא"ש לפרש סוגית הש"ס דנזיר דהקביעות הוא באשה המקודשת שקדש השליח שאין זה הנידון שאנו דנים עכשי' למעשה לאסור ולהתיר מוכרח ענין זה דמה שחדשה תורה בקבוע אינו על הנידון שלא יכריע עליו כשהוא בקביעות דין של אחרי רבים להטות, אלא שאמרה תורה שהמיעוט הקבוע אינו חשוב מיעוט אלא כמע"מ, וממילא משתנה הדין של הנידון. אמנם לכאורה מדברי תוס' נזיר נסתרים דברינו שהכלל בקבוע שעי"ז נסתר כל ענין הרוב, אף אם דבר הנידון אינו בקבוע, והתוס' בנזיר כתבו שתלוי רק אם האשה שנושא עכשי' היא בקביעות, אבל י"ל דהתוס' אזלי בזה כשיטת הרשב"א שמתיר חתיכות שנחתכו, וכמש"כ שהטעם בזה שכיון שהוא מדרבנן לא החמירו רק על דבר הנידון, כ"כ הכא שכל הנידון הוא מדרבנן, אכן בנוגע לסוגית הש"ס דנזיר נלענ"ד דשני הפירושים אמת ושניהם מגלים זע"ז, דענין זה יש לדון על שני אופנים צדדי הספק והמיעוט והרוב, דכשאנו דנים על האשה שנישאת עכשיו יש לנו מיעוט ורוב מן המותרות לו והאסורות לו, וכן מחמת האוסר יש לנו מיעוט ורוב, היינו דרוב נשים שבעולם אינן מקודשות לו ואינן אוסרות עליו שום אשה מקרובותיהן, ורק אשה אחת בעולם אוסרת עלי' קרובותי', ובכה"ג צריך לנו על כל צד ספק שיהי' רוב, דהיינו דבין האשה שקדש השליח היא קבועה ובין אם האשה הנשאת לו עכשי' היא קבועה יהי' בכה"ג איסור מספק, כלומר אף אם יהי' ידוע לנו שהמקודשת היא עכשי' שלא בקביעות והיא ניידא, כגון שידעינן שאנשי העיר ההיא גלו ממקומם, והאשה שהוא נושא עכשי' הוא בקביעות, יהי' אסור משום דעכ"פ איכא מיעוט נשים שאסורות לו ואנו מסופקים על אשה זו שמא היא האסורה לו וכיון שהיא קבועה היא חשובה כחצי העולם, וכן להיפוך יש לדון על הנשים הגורמת האיסור, היינו האשה המקודשת, דאם נחשוב שחצי העולם הן מקודשת ג"כ יהי' איסור כמש"כ בפי' הרא"ש:

אמנם לכאורה יש להוכיח מסוגית הש"ס להיפוך, דבין לפי' הרא"ש והתוס' בכתובות, ובין לפי' התוס' בנזיר כונת הש"ס בהקושיא וכן בתירוץ הש"ס הוא רק על אופן אחד ולא על שני האופנים יחד, וכי קאמר הש"ס וכ"ת בשוקא אשכח וקדיש לפי' הרא"ש כונת הש"ס אף שהאשה שנושא עכשיו היא בקביעות לא איכפת לן, ולפי' התוס' בנזיר הוא להיפוך אם האשה שקדש עכשיו היא שלא במקומה לא איכפת לן מה שהאשה שקדש השליח היא בקביעות, ומזה מוכח דאם יש בזה איזה תורת רוב על צד אחד מהספק הוא מכריע את הספק שבצד השני אף שבצד זה הוא ספק של קבוע, אבל זה י"ל דזה תלוי בהשקלא וטריא של הש"ס, דלהך צד שס"ד דהש"ס לומר דאם היתה האשה בשעת קידושין שלא בקביעות רוב זה מכריע לעולם אף בזמן שתשוב למקומה, כ"כ נאמר דרוב זה מכריע את הספק שבצד השני אף שהוא בקבוע, אבל לפי האמת דמסיק בש"ס דאם הדרא לניחותה לא מהני מה שהי' בשעת קידושין תורת רוב להכריע, כיון שעכשיו הוא ספק של קבוע, כ"כ נאמר דגם לא מהני אם בצד הספק השני איכא תורת רוב מכריע, והטעם בזה דמה שאמרה תורה אחרי רבים להטות אינו בגדר רובא דליתא קמן שהוא ענין בירור והכרעה מצד המציאות והטבע, אלא שהוא דין תורה לתלות הספק עפ"י הרוב - וכמו שהבאנו לעיל בשע"ג פ"א - דברי הרא"ש שהובא בשטמ"ק בפ"ק דב"מ שכתב שהוא ספק והתורה התירה ספק זה או אסרה והארכנו שם לבאר ענין זה בס"ד ומשו"ה כיון דגלי רחמנא דבקבוע נשאר הספק כמו שהוא ואין חילוק בין מע"מ לרוב, פשוט להש"ס דאף אם איכא בזה תורת רוב כשנבוא לדון על הספק מצד אחד לא מהני רוב זה אם יש מקום לדון מצד אחר על צדדי הספק שבצד ההוא איכא תורת קבוע. אף דענין זה אי אפשר למילף מקרא דוארב לו, אבל פשוט להו לחז"ל זה הענין מצד הכלל של תורת רוב ומיעוט, כיון דלענין בירור הדבר כמו שהוא אין חילוק בין קבוע לפריש רק גזיה"כ הוא, דבקבוע ליכא תורת היתר מחמת מספר הרוב, משו"ה אם איכא לדון איזה ספק מצד אחר, ובנוגע לספק ההוא הוא קבוע, הרי נשאר דין ספק בלי היתר הרוב, ואיך שיהי' עכ"פ מוכח ענין זה מהגמ' דנזיר הנ"ל דבהדרא לניחותה חזר הדין למקומו והוי ככל ספק בקבוע אף דמתחילה הי' פריש:

אבל באמת צריך לבאר ענין זה, דלכאורה תלוי ענין זה בדין חוזר וניעור, כלומר דאם הדין באיסור שבטל ברוב ואח"כ ניתוסף עד מחצה שאינו חוזר וניעור משום דכיון שהותר האיסור מהני היתר זה על כל זמן שיהי' תורת תערובות ותורת ספק על כל אחד, ורק אם יתוסף עד רובא אז הוי כמו שהוכר האיסור, ולפי"ז מהראוי להיות דגם ברובא דאיתא קמן שהותר מטעם רוב ואח"כ הדר לניחותי' ונעשה קבוע שלא יחזור לאיסורו, והנה לשיטת הפר"ח והגר"א בסי' צ"ט דסברי דאם יהי' איסור תורה חוזר וניעור ואם ניתוסף עד מע"מ חוזר וניעור, ובסי' ק"א דמבואר שם דאם לאחר שנתבטל נעשה דבר חשוב אינו חוזר וניעור כתב שם הגר"א הטעם משום דהוי איסור דרבנן, יעו"ש, ג"כ קשה מגמ' נזיר הנ"ל, דלפימש"כ התוס' שם כיון שאינו ניכר האיסור במקומו הוי רק איסור דרבנן ומ"מ אמרינן שם דאם הדרא לניחותה חוזר וניעור האיסור למקומו, ומכש"כ לפי"מ שבארנו בשע"ג פ"ז שיטת הרא"ש באורך, דדוקא דאם נתוסף עד רובא חוזר וניעור משום דהוי כהוכר האיסור, אבל אם נתוסף עד מחצה וכן אם נעשה אח"כ דבר חשוב דעשוהו חז"ל כקבוע דהוי כמע"מ דלא הוכר האיסור אלא ספק שקול לא אמרינן חוזר וניעור, ומ"ש היתר של ביטול ברוב מהיתר של הלך אחר הרוב, ונלענ"ד דהחילוק בזה משום דבביטול ברוב הוא היתר מוחלט שהתירה תורה לגמרי את האיסור כשהוא בתערובות עד שיוכר האיסור או שיתוסף רוב איסור דהוי כהוכר, ואם עכשיו נתוסף עד מחצה שלא הוכר מהני כח היתירה דמעיקרא שכבר הותר, אבל בהלך אחר הרוב שלא התירה תורה את האיסור לגמרי אלא שאמרה תורה לדון שהנידון הזה אינו האיסור אלא הוא מרוב המותרים, אם עכשיו נעשה כמע"מ דאי אפשר לומר לחשוב כאילו הוא ההיתר הנה עכשיו נסתר ההיתר דמעיקרא למפרע, דלפי המצב של עכשיו אנו חושבים דגם למפרע הי' מע"מ, ואף דבאמת מה שהותר מעיקרא כדין הי', אבל לכל דבר שנוגע מכאן ולהבא עלינו לחשוב דהי' מע"מ גם מעיקרא. כללא של דבר דכל שתורת ההיתר הוא כעין בירור אף אם באמת הוא גזיה"כ, אבל כיון דמ"מ אמרה תורה לחשוב הענין כעין בירור, אי אפשר בשום אופן לומר דעכשיו הוא מע"מ ומעיקרא הי' רוב, אבל בביטול שהוא היתר על עצמות האיסור בזה יש מקום לומר דכח ההיתר דמעיקרא מהני גם עכשיו, אף דעכשיו ליכא סבה המתרת די לנו בכח המתיר דמעיקרא, אבל כח בירור צריך שיהי' לעולם כח הבירור ומשו"ה כיון דלפי מה שהוא עכשיו נפל כח הבירור אין כאן סבה המתרת, אבל בביטול הנה גם אם נעשה עכשיו דבר חשוב והוי כמע"מ, סבת ההיתר הוא עכשיו מה דמעיקרא הי' נראה כמיעוט והתירתו תורה גם בעת שיהי' חשוב כמע"מ. וזה חילוק נכון ומסתבר בעזה"י:

עוד נ"ל והוא מיסתבר יותר דכיון דרובא דאיתא קמן אינו מברר המעשה כמש"כ לעיל, אלא מתיר וסותר את הספק כאילו אין כאן ספק, משו"ה אם חזר ונתחדש סבת הספק חזר האיסור, אבל בביטול ברוב שנהפך האיסור להיתר עד זמן שיוכר האיסור, ומשו"ה כ"ז שלא הוכר הוא מותר אף שעכשיו ליכא סבה המתרת הוא מותר מכח המתיר דמעיקרא כנ"ל:

פרק ב

הפר"ח בקונטרס אחרון לסי' ק"ו הביא מס' ב"ה וז"ל מעשה הי' בקצב אחד ששחט ז' בהמות בביתו והי' כולם בחזקת כשרות והוציא מביתו למקולין שתי בהמות ועוד הוציא מן הבהמה השלישית חצי הבהמה למקולין והמחצית האחרת נשארה בביתו עם הד' בהמות ונמצא טרפות בא' מהם ולא נודע איזהו, והנה עפ"י הדין, הד' אשר בביתו הם טריפה בודאי, והשתים אשר פירשו, כלו' שהוציאום מן הבית למקולין כשרים ודאי משום דכל דפריש מרובא פריש, אך הספק הוא על הבהמה שחצי' נשארה בבית וחצי' במקולין, אם מצטרפים יחד לקולא לומר מאחר דחלק א' שבחוץ היא כשירה משום דמרובא איפרש א"כ גם החלק הב' שהוא בביתו יהא נמשך לחוץ ויהא ג"כ כשר, או איפכא שהחלק שבביתו הוא ודאי טריפה ויהא נמשך זה שמבחוץ לחלק שבביתו והוא ג"כ טריפה, וכתב שנחלקו בזה, ובעל חלקת מחוקק פסק להתיר והסכים עמו מהר"ר העשיל מקראקא, אבל בעל ברכת הזבח וגם הוא ז"ל פסקו לחומרא אלו דבריו. ואנכי הרואה ששום אחד מהם לא כיון להלכה יפה, שכל זה סובב הולך על טעותא שכתב הט"ז שכבש א' אינו בדין שיהי' מקצתו מותר ומקצתו אסור ולפיכך אלו החכמים מקצתם אסרו הכל ומהם שהתירו הכל, וכבר כתבתי בחבורי בפנים סקכ"ג שטעות גמור ביד הט"ז וביד כל האומרים כן, וכן המנהג פשוט אף בכבש אחד להתיר מה שנמכר כבר ופירש, ולאסור מה שנשאר ממנו בחנות שעדיין לא פירש ומיקרי קבוע וכל שיעורי חכמים כך הם, ומי שאינו מורה כן לא ידע באיסור והיתר בין ימינו לשמאלו עכ"ל. ובס' ש"ש ש"ד פ"ד הכריע כדברי המתירים הכל גם חלק הנשאר בבית מהא דקיי"ל דחזקת האם מהני לבת וכיון דבחזקה מהני חזקת האם לבת, א"כ ברובא דעדיף מחזקה, מכש"כ דמהני רובא של החצי שפירשה להכריע חצי' השני דיהא מותר, ועוד הביא שם לחזק דברי' מהמשנה דפ"ו דטהרות מהמסוכן ברה"י וברה"ר דפליגי שם תנאי אם מכריע רה"ר את דין רה"י, יעו"ש:

ולענ"ד נראה דשיטת הר"ח נכונה וברורה, דהרי מסוגית הש"ס דנזיר שהבאנו לעיל מבואר להדיא דגם בדבר אחד שאם כבר הי' דין עלי' לילך בתר הרוב בשעה שהי' דין פריש עלי' אם אח"כ הדר לניחותי' הוא חוזר ונאסר ולא אמרינן שזמן אחד יברר על זמן השני, וכמו שלא יתכן שחלק מן הפרה יהי' בחזקת כשרות וחלק השני בספק טריפה כ"כ לא יתכן שדבר זה עצמו יהי' בזמן אחד בחזקת היתר ובזמן השני יהי' בחזקת איסור, ולפי מה דמפרשים התוס' בנזיר דהא דקאמר בגמ' שמא בשוקא אשכח וקדיש הוא על האשה שרוצה לקדש עכשיו וע"ז אמרינן דהדרא לניחותה, דלפי"ז בכל עת שתהי' בשוק תהי' מותרת לו ובשעה שתהי' בביתה תהי' אסורה עליו, והנה נגד דעת האוסרים כל הבהמה אי אפשר להוכיח די"ל דגם באשה היא אסורה לעולם מטעם זה גופא משום דהדרא לניחותה משו"ה אסורה גם בזמן הפרישות, אבל שיטת המתירים כל הבהמה ודאי נראה שהוא נגד פשטות הגמ' דנזיר הנ"ל, דהרי קתני דאסור בכל הנשים שבעולם מה"ט דהדרא לניחותה, ואין זמן המותר מכריע את זמן האסור ומוכרע הענין כדעת הפר"ח, וכן בארנו לעיל בהבדל הפירושים שבין התוס' דכתובות ופי' הרא"ש לבין פי' התוס' דנזיר דאף אם נבוא לדון על צד הספק מצד השקפת מיעוט ורוב של הנשים האוסרות קרובותיהן עליו יהי' רוב לא יוכרע הספק כשנבוא לדון על מיעוט ורוב הנשים האסורות עליו והמותרות לו, ומש"כ התוס' בכתובות לפרש כונת הש"ס על האשה המקודשת הוא דאפי' אם תהי' אשה זו שנושא עכשיו בשוקא תהי' אסורה עליו שמא האשה המקודשת היא עכשיו בביתה והיא קבועה וספק זה אוסר עליו ולא מכריע מה שיש רוב על אשה זו שנושא אותה שהיא אינה מקרובות אשתו המקודשת לו, ומש"כ בש"ש להוכיח מהא דמהני חזקת אם לבת אין ראי' כלל דהתם אין כונת הש"ס שדין האם מכריע על ספק של הבת, אלא דגם הבת עצמה יש לה חזקת האם וכמו שהוכחנו לעיל בש"ב פ"ב מדברי התוס' כתובות ד' כ"ו ע"ב דבספק בן גרושה יש לו החזקת אבהתא משום דאביו הי' כהן אף שאין האב משתנה ע"י נשואי גרושה ואין הספק נוגע אליו כלום, ואין לומר דשאני חזקת אבהתא מחזקת אם, דהרי שם בתוס' הנ"ל מדמים זה לזה. יעו"ש וזה ברור, וכן מה שהביא לחזק דבריו מהמשנה דטהרות ג"כ כבר נתבאר לעיל בש"א פט"ז שאין דבריו מוכרחים בביאור המחלוקת שבין ר"ש וחכמים בזה, דהוא אם הודאי מכריע את הספק, אלא די"ל דר"ש סובר דהוי כמו ספק ברה"ר דהרי אם הי' חי ברה"ר בודאי הי' חי מקודם גם כשהי' עוד ברה"י, ונמצא דמה שנולד ספק אח"כ ברה"ר גורם לספק על הטהרות שנגעו כבר ברה"י. יעו"ש שהארכנו בפרט זה לבאר דגם בחזקה אין דבר אחד מכריע על דבר אחר, ולפי"ז אין מזה ראי' לדברי המתירים, וע"כ הדברים מוכרעים כשיטת הפר"ח:

אמנם בעיקר השאלה של הגאונים הנ"ל יש לדון לענ"ד מצד אחר דבעובדא זו שהספק על חתיכה זו אינו מאיזה בהמה נפרשה לומר כל דפריש מרובא פריש, אלא שמכירים אנו את חלק הנפרש שהוא מחצי הבהמה הנשארת בבית, אלא שאנו דנים על חצי הבהמה זו מצד עצמו שמא הוא מהרוב כשירות, היינו כיון שאנו יודעים דששה בהמות היו בבית שהם כשירות, ורק אחת היתה טריפה ואמרינן על בהמה אחת שהיא מהרוב מחמת שהיא אינה קבועה וזה שייך על בהמה שלמה שהיא מסוג הז' בהמות, אבל החתיכה שנפרשה אינה בהמה שלמה ואינה מסוג הז' בהמות שאנו מסופקים על כל אחת, וכשאנו רוצים לברר הספק עפ"י דין אחרי רבים להטות עלינו לצרף את הבהמה ממה שבבית עם מה שבמקולין ולדון על כולה יחד מאיזה סוג היא בהמה זו ובכה"ג שחצי' היא קבוע והחצי השני הוא בפרישות לא ידענו מה לידון בה, אם לחשוב כקבוע או כפרוש, ומהראוי שנדון בזה אחר הרוב, היינו אם רוב הבהמה נפרשה הוא פריש ואם רוב הבהמה הוא בקביעותה הוא קבוע, והמיעוט מגרר גריר אחר הרוב, ואם מחצה על מחצה הוא ספק דאי אפשר לצמצם והוי ספק קבוע ספק פריש ולשיטת הרשב"א והריטב"א בקידושין ד' ע"ג שהבאנו בפ"א דסברי דבספק קבוע ספק פריש מותר או משום ספק ספיקא או משום דהוי רוב להיתירא, דמחצה הוי אף בקבוע והוי ספק שקול ועוד יש צד היתר שמא הוא הרוב, וע"כ הי' נראה לומר דלהלכה כל מה שבבית וכל מה שבמקולין מבהמה זו דין אחד להם או לאיסור או להיתר, ולא כהכרעת כל הגאונים הנ"ל, דכולם נקטו דעל חלק אחד יש דין בפ"ע, אלא דכמה מהם נקטו שהאיסור מכריע את ההיתר, וכמה מהם נקטו שההיתר מכריע את האיסור, והפר"ח נקט שכ"א קם אדינו, ולפי שיטותיהם כתבנו לעיל דהכרעת הפר"ח נכונה מאד דאין חלק זה מכריע את החלק השני, אבל לפימש"כ שעל חלק אחד לבד אין כאן דין תערובות כלל דרק בהמה בבהמות הוא התערובות, וכשאנו דנים על חלק אחד עלינו לחבר ולצרף את שני החלקים יחד ולדון עליהם אם בהמה זו היא מהרוב או מהמיעוט, וכשחלק א' פריש והשני קבוע איכא בבהמה זו שני חלקים המנגדים, וראוי לידון בתר רוב ככלי הנעשה מברזל טמא וטהור וכל כה"ג דאזלינן בתר הרוב והמיעוט נגרר אחר הרוב, ובמחצה על מחצה ודאית נראה דבכה"ג ג"כ יהי' הדין דשני החלקים יהי' מותרים, דכמו בברזל טמא וברזל טהור במס' מכשירים פ"ב מ"ג דבמע"מ טמא דהוא דחשבינן דבכלי זה יש בה דין ברזל טמא וברזל טהור וממילא הוא טמא, ולפי"ז בנידון זה הרי יש בבהמה זו דין רוב ודין קבוע, וכיון דדין קבוע אינו מגרע את דין הרוב אלא שאמרה תורה דבקבוע חשבינן כמע"מ וליכא רוב והכא דבכללות של בהמה זו איכא גם רוב ממילא מותר, ולפי"ז היכא דאי"א לצמצם והוי ספק ניתוסף בזה עוד ספק, דהרי ספק בזה שמא רוב הוא דפריש, ואת"ל מחצה על מחצה נפרש ג"כ מותר ואף אם רוב הוא בקבוע שמא היא כשירה, ולפי"ז בנידון השאלה אין ראוי לאסור אלא אם רוב נשאר בפנים ואז אסור הכל גם מה שבחוץ. כן הי' נראה לי בפשטות:

אבל לענ"ד יש לעיין טובא בהאי עובדא ומה דפשוט להו להגאונים ז"ל מסתפקנא לי טובא, דהנה מה דפשוט להו דהבהמות שנלקחו מן הבית למקולין דהוי פריש קודם שנולד הספק ומותרות בודאי, לענ"ד יש לדון בזה לאסור, אף כי קטנם עבה ממתני אבל תורה היא וללמוד אנו צריכים, דהנה בהא דאמרו בגמ' פ' התערובות, דבתערובות קדשים פסולים שנתערבו שאינם בטלים מטעם בע"ח חשיבי ולא בטלי דאי אפשר ליקח אחד מהם להקריב משום דהוי קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי, אלא נכבשינהו עד דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש, יש לדקדק למה לי' להש"ס לומר האי לישנא כל דפריש מרובא פריש הלא כיון דניידי ולא הוי עוד קבוע ממילא אזלינן בתר רובא לומר על כל אחד שהוא מן הרוב, ובאמת ברש"י שם כתב דנכוף אותם שינודו דלא ליהוי קבוע, אבל לשון הגמ' לכאורה הוא שלא בדקדוק, אבל באמת י"ל דמדוקדק לשון הגמ' והוא עיקר יסוד בדין זה, דהנה אם נאמר להתיר מה שנפרש מן התערובות מטעם אזיל בתר הרוב, קשה טובא איך מותר הנפרש דהרי ממ"נ הוא אסור, דאם נשאר האיסור בתוך הקבועים הרי הוי כמחצה איסור ומחצה היתר וליכא רוב, ואם האיסור הוא הנפרש הרי הוא ודאי איסור, וכעין שכתב בטוש"ע ביו"ד סי' ק"א להתיר החתיכה שנחתכה משום ממ"נ כ"כ בכה"ג ממ"נ להיפוך, וכמו שבארנו לעיל בפ"א דקבוע גורם לחשוב על התערובות בכלל שהוא מחצה על מחצה, בין שהאיסור קבוע ובין שהנאסר קבוע, וכמש"כ בפי' הרא"ש למס' נזיר שהבאנו שם, ואיך נאמר על הנפרש שהוא מן הרוב והוא היתר דזה אי אפשר דאם הוא היתר והאיסור הוא קבוע א"כ ליכא רוב היתר וזוהי תמיה רבתא, וע"כ נלענ"ד דמה דאמרינן נכבשינהו עד דניידי וכל דפריש מרובא פריש, רוב זה הוא רוב אחר לגמרי, והוא רוב המקרים, רוב של פרישה, כמו בט' חנויות בבשר הנמצא דאמרינן שנפרש מן רוב הקבועים, ובכה"ג אף דקבוע כמע"מ דמי, אבל כשאנו דנים על מקרה הפרישות איכא לעולם רוב אופן הפרישה מן היתר ומיעוט אופן פרישה מן האיסור, והנה ענין בירור של פרישה שייך רק בט' חנויות שהפרישה מחנות המוכרת בשר טריפה מבררת על חתיכה זו שהיא אסורה והפרישה משאר החנויות מבררת להיתר, אבל בתערובות איסור בהיתר חתיכה בחתיכות דלא שייך כ"כ ענין זה דסבת האיסור היא בעצמותה ואינה נפרשת מעצם אחר, אבל בכ"ז יש בזה ענין מושכל לומר שנפרש מן הרוב, והוא כיון דהחתיכות מעורבות והוחזק איסור במקום זה, אמרינן שהנפרש יצא מקביעות האיסור ונפרד ממנו ורוב אופנים איכא בזה לומר שההיתר נפרש מהקביעות אמרינן כל דפריש מרובא פריש, היינו שאחד מן הרוב הוא הנפרש ולא המיעוט הוא הנפרש וכ"ז הוא באופן דמיירי בגמ' בפ' התערובות שנתערב פסול בכשר תערובות ממש תערובות של גופים דאין אנו מכירים את גוף הנידון ואנו דנים עלי' שמא הוא גוף האסור, וכיון שנתחדש בזה עכשי' שאחד נפרש מן התערובות ואנו דנים על הפרוש מי הוא אמרינן שהוא מסוג של הרוב שהי' בזה התערובות, אבל בנידון של העובדא של שאלת הגאונים הנ"ל דנראה שהבהמות לא נתערבו כלום וכל גוף וגוף לא נתחלף, וניכר כ"א במראהו וצביונו אלא שנמצא נקב בבני מעים שהי' הבני מעים מעורבים, ונפל ספק מאיזו בהמה הוא והוי ספק על כל בהמה מחמת עצמה שמא הי' בה נקב וספק זה הוא שלא מחמת תערובות, ובכה"ג נראה דלא שייך כלל ענין רוב של תערובות, לא ביטול ברוב ולא הלך אחר הרוב, ואין שייך בזה לא קבוע ולא פריש, ורק עלינו לדון על מקרה הטרפות באיזה מהם קרה מקרה זו, והנה אף דיש בזה על כל בהמה רוב המקרים שהיא לא נטרפה שברוב בהמות מהז' שנשחטו כאן לא קרה בהם מעשה המטריף, אבל אי אפשר להתיר מטעם זה דא"כ נתיר את כולם וזה יהי' שקר, ול"ד ענין זה לשני שבילים אחד טמא ואחד טהור שהלך בא' מהם וחבירו הלך בשני, דאף בנשאלים בב"א מה"ת מוקמינן כ"א אחזקתו, דשם ספיקו של כל אחד הוא מחמת עצמו שאינו יודע באיזה שביל הלך, אבל כאן הספק על כל אחת, שמא בית הכוסות הנקוב ממנה הוא או מבהמה אחרת מהשבעה בהמות הנשחטות בזה, אבל עכ"פ ענין רוב דפריש לא שייך בזה דאיך יועיל בזה לומר דע"י שנתחדש בבהמה זו שנפרשה מהבית לומר ענין בירור, שבה לא נמצא בני מעים נקובים, מחמת שמקרה הפרישות מוכיח שהיא מן הרוב, ולא נולד בה מעשה המטריף, דרק היכא שהבהמות עצמם מעורבים הם שייך לומר שגוף זה הנפרש הוא מהגופים של סוג הרוב, אבל הכא שאנו יודעים ומכירים את הגוף ויציאתו הוא כביאתו ואין כאן תערובות כלום והספק הוא רק על המקרה, באיזו בהמה קרה ענין זה, איך יברר יציאתה מן הבית על ספק מקרה של מעשה המטריף וזה דבר שאין השכל הולמתו, ולפי דברינו בזה הנה גם הנפרשות אסורות מספק של תורה, דאין כאן ביטול ברוב מחמת שאין בהם שום תערובות כלל, ואין המיעוט מנגד כלל להרוב, ורק המקרה גורמת ספק על כולם יחד כמש"כ, וע"כ הנני דן בקרקע לפני רגלי הגאונים ז"ל דאין להתיר בנידון זה שום בהמה, כמו הנשארות בבית כ"כ הנפרשות, אם לא שלאחר שחיטה נתערבו הבהמות הנפשטות כולם זב"ז ואין ניכרות כלל והוי תערובות כשאר תערובות, אז חזר הדין לדין תערובות האמור בגמ', אבל אם ניכרות הן כ"א בפ"ע ואין בהן שום תערובות רק על כל אחת הוי ספק ממקרה המטריף, לא שייך בזה לא ענין קבוע ולא ענין כל דפריש מרובא פריש:

אמנם בכ"ז יש מקום קצת לומר דיש איזה חילוק בין קבוע לפריש גם היכא שאין הגופים מעורבים, דבפשטות איכא על כל אחד רוב, שבו לא נעשה מקרה המטרפת, אלא שאין רוב כזה מהני דא"כ נתיר כולם מחמת זה, וזה יהי' שקר, ומשו"ה ליכא בזה דין רוב, כיון דאי אפשר שיועיל על אחד מהם, דמאי חזית להתיר את זה יותר מהאחרים, ומשו"ה י"ל דרק היכא שהם קבועים יחד דממ"נ איכא בקביעות זו אחד שהוא אסור, נפקע מכאן דין אחרי רבים להטות, אבל אם נפרש אחד מהקביעות והוא נדון לעצמו, ועלי' יש רוב המכריע מצד המקרים, הנפש הזה ניתר מכח רוב והשאר נאסרים ואף דלכאורה הוא דבר שלא נזכר בכה"ג בגמ' אבל מ"מ י"ל כיון דסתמוהו הפוסקים בהיתר דליכבשינהו דניידי לומר דמועיל רק בתערובות גופים ולא בספק המקרה נקטו דגם בספק המקרה מועיל היתר זה, דהנה לדוגמא בהא דמבואר ביו"ד סי' ט"ז סעי' י"ב בהמה שנשחטה אמה או בתה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהם היום כיצד תקנתו, ניכבשינהו דניידי ממקום קביעותם ויקח אחד מהם וישחוט דכל דפריש מרובא פריש ושנים הנותרים אסור לשוחטם היום, דהנה לפ"מ שכתבנו לחלק בין תערובות גופים או ספק מקרה, יהי' דין זה דוקא כלשונו שנתערבה הבהמה בשאר הבהמות, אבל אם לא נתערבה הבהמה ורק הולדות נתערבו, ושחטו היום ולד אחד וא"י מאיזו בהמה הי' ולד זה, לא יהי' תקנה זו לשחוט אחת ע"י הפרישה, וכיון דלא כתבו הפוסקים להדיא חילוק זה, אולי סברי דגם בכה"ג מהני לפרוש אחד ע"י דניידי ולהתיר ע"י היתר רוב, ועכ"פ נראה לי דלפי מה שנתבאר דמה שנפרש מן הקביעות אין היתרו ע"י רוב מספרי אלא ע"י רוב המקרה או רוב פרישות היינו רוב אופני הפרישות או רוב מקרה המטרפת, מעתה י"ל דדעת המתירים בתשו' גאוני בתראי גם החלק הנשאר בבית אינה דיעה רחוקה כמו שהחליט הפר"ח, דרק אם הי' כח ההיתר משום רוב המספר, אז שיטת הפר"ח מסתברת מאד וכמו שהוכחנו לעיל, אבל אם יהי' רוב מחמת המקרה יש מקום לומר דכיון דהוברר עפ"י דין תורה חלק אחד אז מותר גם החלק השני, דברוב המספרי כשאנו דנים על חלק הקבוע נסתר גם כח היתר של חלק הנפרש דחשבינן שהי' מע"מ, אבל רוב המקרה לא נסתר לעולם, דע"י דין קבוע לא חשבה תורה שישתנה ערך המקרים, אך כ"ז הוא למצוא מקום להוראת השליטים הנ"ל, אבל מסתברים הדברים כמש"כ דכל הדין האמור בגמ' ובפוסקים הוא בתערובות גופים ולא בספק המקרים:

ובהא דאמרינן במס' נזיר ד' י"ב דאימור בשוקא אשכח וקדיש הדרה לניחותה, ואיכא חילוק בין אם היא במקום ביתה ובין אם היא בשוק, דלכאורה מוכח מזה דגם בספק המקרה שלא בתערובות גופים שייך לחלק בין קבוע לפריש, הנה בין למאי דמפרשי התוס' בכתובות ד' ט"ו ובפי' הרא"ש שהבאנו למעלה, בין לפי' התוס' בנזיר, הנה באדם אף דלא שייך כ"כ תערובות גופים, שיתחלף ראובן בשמעון, רחל בלאה, מ"מ גם באדם יש הבדל בין אם היינו מכירים את האדם מתחילה ועתה אנו מסופקים עלי' אם נתחדש בו איזה דין לשנות אותו מדין הקדום, לבין אדם שלא ראינו אותו תחילה ועכשי' אנו מסופקים עלי' שמא הוא הוא האיש שנתחדש עלי' הדין, וחילוק זה נלענ"ד מוכח משיטת הרמב"ם שכ' בפט"ז מה' סנהדרין ה"ו, וז"ל אי"צ שני עדים אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק, כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה וכו' גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרה בו הרי זה לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בע"א. עכ"ל. ובמס' קידושין ד' ס"ו מוכח דבן גרושה פסולה בשנים, וכן הוכיח בתוס' רי"ד בפ' האומר דבמעיד על אשה שנשבית הוי דבר שבערוה ואין ע"א נאמן ע"ז, הובא בש"ש ש"ו פט"ו, ובש"ש רצה להטות דרך הרמב"ם ולחלק בין מעיד על בן גרושה שהוא פסול הגוף בתולדה, ובאשה שנעשית זונה שאינו בתולדה לא הוי דבר שבערוה, והקשה שם מהא דתנן בפ' האומר באומר על בתו שנשבית שאינו נאמן, ואם נאמר דע"א נאמן ע"ז, הלא היכא דע"א נאמן גם קרוב נאמן, יעו"ש שנשאר בצ"ע, ובאמת נראה שדברי הרמב"ם פשוטים דהיכא שידענו את האיש והי' מוחזק לנו בחזקת כהונה וע"א מעיד עלי' שיצא מחזקתו, הוי כדבר שבערוה, אבל אם בא אחד ממדינת הים וע"א מעיד עלי' שהוא איש כזה לא הוי דשב"ע, וכן מוכח מדברי תוס' רי"ד הנדפס מחדש על הגליון למס' כתובות ד' כ"ג ע"א יעו"ש. ומזה מוכח דהיכא שידענו את האיש עלינו לדון על התחדשות המקרה והשתנות הדין עליו, ובנידון כזה אין ע"א נאמן, וכן יש בזה תורת דין חזקה להעמידו על חזקתו הראשונה, אבל אם בא איש ממד"ה ואנו מסופקים עליו שמא הוא פסול או כשר אז ע"א נאמן עלי' ולא שייך בו תורת חזקה כיון שהספק הוא שמא הוא מן הפסולים ולפי"ז יש לפרש סוגית הש"ס דנזיר בענין זה, דכיון דאמר שאסור בכל הנשים שבעולם, היינו בין הנשים שמכיר אותן ואת קרובותיהן, ובין נשים שלא ידע אותן והנה בנשים שיודע ומכיר אותן ואת קרובותיהן, לא שיך לדון דין רוב ומיעוט ורק יש לדון דין חזקה חזקת פנוי' על הקרובות וחזקת היתר על האשה שבא ליקח, ובענין זה י"ל דהוי כבאו לשאול בב"א או שהחמירו לדון כזה, אבל כשלא הכיר אותן הוא תלוי בדין רוב שאין אנו דנים על המקרה אלא אם הם מסוג זה או מסוג אחר, ובענין כזה הוא כתערובות, ולפי' התוס' בכתובות אנו דנים על האוסר היא האשה המקודשת, דאם היא בקביעותה ומקומה אז דין הספק בזה כמע"מ ואם היא בשוקא ליכא רוב, ובכה"ג אין זה מטעם כל דפריש שיהי' רוב מחמת פרישות, אלא כיון שהאוסר נייד אינו רק מיעוט ואינו אוסר דהרוב נגדו, וכשהאוסר בביתו הוא אוסר, ולפי' התוס' בנזיר שאנו דנים על האשה שנושא עכשיו, כ"כ נאמר שאם אינו מכירה ואשכח בשוק וקדיש הי' מותר משום רוב נשים המותרות לו ורק כשתהדר לניחותה תחזור לאיסורה, וכן מה דילפינן מקרא ודאי מיירי בספק תערובות דלא שייך שם ספק המקרה דישראל לא נעשה נכרי. ובהא דשקלו וטרו בתוס' במס' סנהדרין ד' פ' ובזבחים בנסקלים ונשרפים שנתערבו מה דלא אזלינן בתר רוב וכתבו שם לדון מחמת קבוע, וכן אם מהני מה דנכבוש אותם עד דניידי ולומר כל דפריש, י"ל ג"כ דמיירי בכה"ג שנתערבו נסקלים בנשרפים כמשמעות לשון המשנה, היינו שאין אנו מכירים אותם, ואין הספק על כ"א מחמת שנשכח באיזה מיתה נגמר דינו, אלא שהם במשמר ואנו יודעים שיש בהם נדונים בסקילה ויש מהם נדונים בשריפה ועל כ"א אנו מסופקים שמא הוא מסוג זה או זה:

וכן מוכח ענין זה מדברי הרמ"א יו"ד סי' ק"י סעי' ו' שכ' בזה"ל, נתערבה תרנגולת טריפה בכשרות ונמצא ביצה ביניהם הביצה מותרת אע"ג דהתרנגולים חשובים ולא מתבטלים לגבי ביצה אזלינן בתר רובא עכ"ל. ובהגהת בית מאיר שם כתב בזה"ל עי' כתובות ד' ט"ו כתבו תוס' וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשוב קבוע הואיל ולא נמצא בביתו וע"כ צ"ל דלגבי ביצה החצר לא נחשב ביתו עכ"ל. ודבר זה תמוה איזה בית ראוי ליחד להביצה, במקום שנולדה שם ביתה, אבל דברי הרמ"א פשוטים וברורים, דלגבי הביצה אין נפ"מ אם היא קבועה או לא, דאף אם היא אינה קבועה ג"כ ליכא רוב, דאם נבוא לדון מצד התרנגולים הרי הם כמע"מ וליכא כאן רוב כלל, אלא אף אם נימא שהיא קבועה כיון שאין אנו דנים על תערובות ביצים לברר על ביצה אחת שהיא כשירה, וכאן אין כאן רק ביצה אחת והביצה אינה בגדר תערובות עם התרנגולים, אלא שנולדה ביצה וא"י מאיזו תרנגולת נולדה ואיכא רוב אופנים שנולדה מתרנגולת כשירה, ואיכא רוב מקרים על לידה זו ולא רוב המספרי, ובכה"ג אף שהתרנגולים עצמם הם חשובים והוי כמע"מ, אבל אופנים של לידה, עכ"פ איכא רוב אופנים בכשרות ומיעוט בטרפות, ועל ענין זה לא מהני מה שהתרנגולים הם כמע"מ, וכן אין נפ"מ בין אם הביצה קבועה או לא כיון שאנו דנים על הלידה של הביצה. ונראה לי ברור דדוקא שאינו ידוע מאיזו תרנגולת נולדה הביצה מהני רוב זה, אבל אם הי' ידוע אופן לידת הביצה שהיתה מתרנגולת אחת מן התערובות, אז גם הביצה אסורה כמו התרנגולת, דשם ליכא רוב כלל על הביצה שהרי ידוע אופן לידתה, אם לא שנצרף גם את התרנגולת, וכיון שהתרנגולת אסורה מספק גם הביצה נגררת אחרי', וזהו שכתב הרמ"א בלשון זה דוקא ונמצא ביצה ביניהם, שהוא להורות שאין ידוע מאיזו תרנגולת נולדה, דרק בכה"ג שנמצא הביצה ביניהם אבל בידוע מאיזו תרנגולת אסור, ומזה ראי' לדעת האוסרים בתשו' הגאונים גם את חלק הנפרש ולא מטעמם, אלא כמש"כ לעיל, דבתערובות גופים אם נפרש חלק הדין דאזלינן בתר רוב, דאם רוב נשאר בקבוע או להיפוך המיעוט נגרר אחר הרוב, ורק כשנמצא ביניהם אז איכא רוב ע"י הלידה וכמש"כ, ולשיטת הש"ש שהכריע כדעת הסוברים דגם חלק הנשאר בבית מותר הי' ראוי להיות כ"כ דע"י לידת הביצה תהא מותרת התרנגולת והוא דבר זר ותמוה:

פרק ג

תניא תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב, וכתב רש"י ספיקו אסור משום דכל קבוע כמע"מ דמי, ובנמצא בשר הנמצא בשוק ולא ידעינן מאיזו פירש הלך אחר הרוב הואיל והבא לפנינו לא במקום קביעת לקחה וכבר פירשה ע"י אחר וכל דפריש מרובא פריש עכ"ל. והנה לפי"מ שבארנו בפרקים הקודמים לא מהני מה שהדבר שאנו דנים עליו הוא פרוש מן הקבוע, אם דרוש לעשות הרוב ע"י דברים הקבועים, דכיון דמספר הרוב שאנו באים לחשוב הם מהדברים הקבועים עלינו לחשוב כמחצה על מחצה ממילא ליכא רוב, ומטעם זה כתבנו דהא דמהני בנפרש אחד מן הקבוע, הוא משום דבאופן כזה יש לנו תורת רוב מסוג אחר והוא רוב שבא ע"י חשבון רוב המקרים, היינו דבשר הנמצא בשוק אנו חושבים בכה"ג רוב ע"י מקרה של אופנים שאפשר להפרש הבשר משם, והנה יש לנו ט' אופנים שבאפשרות להיות הבשר כשר, ואופן אחד שהבשר הוא טריפה, ואזלינן בתר הרוב שנפרש הבשר באופן שהוא כשר ועל ענין סוג רוב זה לא מגרע לן מידי לענין החשבון לחשוב תשע החנויות שמוכרות בשר שחוטה למספר הרוב אף שהם קבועים וכמע"מ חשובים, משום דכיון שאנו דנים על אופן הפרישה ואופני הפרישות אינו תלוי כלל אם נפרש מדבר קבוע או מדבר שהוא נייד, דרק כשאנו דנים על עצמות הדברים המעורבים אם דבר זה הוא ממספר הרוב או ממספר המיעוט, בכה"ג אמרה תורה שמספר המיעוט הוא שקול לחשוב כמספר הרוב אם המיעוט הוא קבוע, אבל כשאנו דנים על המקרים הנולדים דלא שייך בהם ענין קביעות אזלינן לעולם בתר הרוב, זהו יסוד העיקרי בדין קבוע ופריש ואף דהוא פשוט לענ"ד אבל אחרי שלא נתבאר בהדיא בדברי המפרשים, ע"כ הארכנו קצת ביסוד זה שהוא מפתח הראשון בדין פריש וקבוע:

ולפי"ז ראוי לבאר בלקח מאחד מן החנויות וא"י מאיזו מהן לקח מה דאמרינן דספיקו אסור שהוא מה"ת דחשבינן דליכא בזה רוב המברר, דלכאורה לפי מש"כ לו יהא דליכא רוב מברר על עצמות החנות מה היא משום דקבוע כמע"מ דמי, אבל עכ"פ הי' בזה גם פרישת הבשר ע"י האיש שלקח ועל ענין הפרישה יש לנו רוב המברר, ויברר רוב זה על הבשר שהוא כשר, ואף שנולד הספק בקבוע עכ"פ לא הוי רק ספק, וכיון דאיכא בזה רוב המברר, יותר ספק זה הנולד ע"י קביעות, ע"י רוב של סוג אחר של פרישה, דהרי גם בספק של קבוע אם הי' בזה רוב המברר הי' מהני, אלא שאמרה תורה דליכא בכה"ג רוב משום דכמע"מ חשוב, אבל אם יהי' על ספק זה של קביעות רוב מסוג אחר ודאי שיהני, וכשאנו מכריעים ע"י רוב של פרישה אין קביעות החנויות סותרת בירור זה כלום, דעל ענין הפרישה אין דין הקביעות שייך לזה כלום, ונלענ"ד ביאור ענין זה, דלא כמו שנראה בהשקפה ראשונה מאיזה פוסקים שהעיקר ההבדל בזמן לידת הספק, דלפימש"כ לא יתורץ בזה עיקר הקושי שבזה, דאף שנולד הספק בקביעות, מ"מ הרי אפשר שרוב המקרה של פרישות יברר על הבשר שהוא כשר, אלא שהיסוד בזה דעיקר דין של רובא דאיתא קמן, אינו בירור כשאר הבירורים, אלא. דין תורה להכריע את דין המסופק לנו, וכמש"כ לעיל עפ"י דברי הרא"ש בכ"מ, ואם יהי' איזה ספק שאינו נוגע לדינא לא יברר הרוב כלום בזה ויהי' ספק המציאות כאילו הי' מחצה על מחצה ולפי"ז לא מהני בירור של הרוב רק להכריע על הספיקות שגורמים לספק עלינו את הדין להנהגה ולמעשה, ומשו"ה בלקח מן החנויות וא"י מאיזו לקח הספק שגורם לספק עלינו את הדין על הבשר הזה, הוא החנות שבה הי' נמצא הבשר הזה, דאי אפשר לספק מאין בא הבשר לידו דהרי בשעת לקיחה ראה מאין הוא נוטל את הבשר, אלא שספק הי' לו על המקום שמונח בו הבשר הזה, אם הוא מקום המיוחד לבשר כשר או לבשר טריפה, וספק זה גורם לספק עליו דין הבשר שבידו, ועל ספק זה שעל החנות עצמה, אמרה תורה שכיון שהוא קבוע כמע"מ דמי, אין מספר הרוב מברר כלום, ועל ענין הפרישה לא יברר הרוב כלום שספק הפרישה אינו גורם בזה ספיקת הדין כלום, וכל ספק שאינו גורם דין הספק למעשה אין הרוב מכריע ומברר כלום, אף שאם לו הי' מברר את הפרישה הי' נכרע גם הספק שגרם הדין, אבל כיון שעכשיו אין לנו נפ"מ לדון על הפרישה, כיון שיודע וזוכר סבת הספק שלקח מחנות והי' ספק לו איזו חנות היא אם חנות מוכרת בשר כשר או מוכרת בשר טריפה, ורק ספק זה גורם הספק זה ליכא רוב דכמע"מ דמי ומשו"ה ספיקו אסור מה"ת, אבל בבשר הנמצא שהספק הגורם לנו לאסור הבשר הוא מאין נפרש הבשר הזה, ולהיפוך לדון על החנות שהי' מונח הבשר אין לנו שום סבה לדון ע"ז, ומשו"ה כל שאנו דנים על סבת הפרישה יש לנו ע"ז רוב מסוג המקרים שנפרש הבשר מא' מט' החנויות המוכרות בשר שחוטה ומותר הבשר מדין אחרי רבים להטות:

ובתו"ה להרשב"א שער א' לה' תערובות כתב וז"ל ומה שאמרו כל קבוע כמע"מ דמי, ה"מ בשלקח הוא מן החנות לפי שהספק נפל לו בקבוע, אבל אם לקח אחד מן הקבוע ונפל מידו או שהניחו במקום חוץ המקום קביעותו ולא נודע אם מן ההיתר המרובה או מן האיסור המועט אין זה קבוע שהרי לא נפל לנו הספק בקבוע אלא בפורש, ובכל כי הא אמרינן כל דפריש מרובא פריש והיינו סיפא דתניא ובנמצא הלך אחר הרוב, ואעפ"י שדלתי מדינה נעולות ואין בשר נכנס למקום זה אלא מאותן חנויות וכל שבא לכאן מאותן חנויות בא, אפ"ה מותר דהא לא נפל לנו הספק בקבוע אלא בדפריש וכדאמרינן בשילהי פ"ק דכתובות א"ר זירא אעפ"י שדלתות מדינה נעולות, וה"מ כשלא ראינוהו יוצא מן המקולין, אבל ראינוהו לוקח ויוצא מן המקולין הרי נפל לנו הספק בקבוע ואסור וכדאמרינן בפ"ק דפסחים ט' צבורים של מצה וכו' עכ"ל. והנה אין מבואר החילוק בין נפל מיד הלוקח מן הקבוע לבין אם נתן הלוקח הזה לאיש אחר, דלכאורה מה נפ"מ כיון דלאיש השני הרי נפל הספק לאחר שנפרש, בס' ש"ש ש"ד פי"ח הביא דברי הרשב"א וכתב להוכיח מזה דספיקו של הלוקח אוסר לו ולדידן ורק בנפל מידו שאין הלוקח לפנינו אז חשבינן שהספק הוא בדפריש, יעו"ש ויובא דברי' לקמן, ולא אבין ענין זה מאיזה טעם הוא שיגרום דין ספיקו של הלוקח על כל העולם, דלפימש"כ רוב של הפרישה הוא רוב מעליא שאינו נגרע כלום ע"י דין קביעות החנויות, אלא שעיקר הטעם בזה דלא מהני רוב של הפרישה אלא היכא שספק הפרישה גורם הדין ואז מכריע רוב זה על ספק זה שלא יאסר, ולפי"ז באיש אחר שלא ראה הלקיחה מן החנות אין הספק בזה אלא מאין לקח הלוקח וכל שהספק הוא על ענין הלקיחה הוא ספק של פרישה ואין נפ"מ אם לוקח ע"י אדם או עכבר או נכרי, ומהיכי תיתי שיגרום ספיקו של הלוקח דין איסור על כל העולם, שאצלם הוא הספק על הפרישה ולשיטת הש"ש שהבאנו לעיל בפ"ב דחלק הנפרש מהבהמה מברר את חלק הקבוע הי' ראוי לומר להיפוך שבירור הפרישה של האיש השני יגרום היתר גם לאיש הראשון, אבל לפימש"כ שהכלל בזה שאין רובא דאיתא קמן מברר באמת אלא שמתיר הספק של יגרום צד איסור שום דין, וכן להיפך אם הרוב הוא איסור גורם הרוב לסלק את ספק המתיר, ולפי"ז להלוקח שסבת הקבוע גרם לו הספק לא יותר אצלו מה שהותר לשני וכן להיפוך מה שנאסר לראשון אינו גורם שום דין לשני דסבת הספק אצלו על הפרישה מאין נלקח הבשר, ולפי"ז אין אחד שייך לחבירו כלום וכ"א נידון לפי צדדי הספק שהוא מסופק בזה:

ומצאתי בפמ"ג סי' ק"י בשפ"ד סקי"ח בהא דאיתא בשו"ע בנמצא ביד נכרי אמרי' כל דפריש, דהביא הש"ך שם בשם הרוקח דבנמצא ביד קטן הוי כנמצא ביד נכרי, וכתב ע"ז וז"ל ועפר"ח אות ט"ז קטן חריף הוי כגדול ואיכא לעיונא בהא מילתא דודאי אם ראינו יוצא ממקולים אף נכרי אסור כמבואר, ואי לאחר שפירש א"כ אף גדול ישראל לישתרי, ותדע שהרי הרשב"א אומר כן בלקח א' מהקבוע ונפל מידו וכו' מותר שלא נפל הספק בקבוע וכו' ולכך נראה לי בירורן של דברים כן הוא דאם נמצא ביד נכרי א"א מחויבים לשאול לו וכן נמצא ביד קטן וכו' ואמנם נמצא ביד גדול ישראל ולא ראינו פירש ממקולין כ"ז שהוא לפנינו מחויבים לשאול לו דאיכא לברורי ע"י סי' א' וה"ה קטן חריף, ובנכרי ששאלוהו צ"ע אי אומר שהוא מטריפה ועדיין צ"ע בכ"ז. עכ"ל. וגם דברי' אינם מבוארים היטב, ומה שמסופק אם אומר הנכרי שהוא מטריפה כ"כ יש לספק אם אומר שלקח מן המקולין, ונלענ"ד דעיקר תלוי בזה אם האיש שנמצא בידו הוא נאמן לנו אין לנו לספק בזה אלא לקבל הדברים כפי מה שמעיד הוא, וכל ספק שאצלו הוא הספק גם לנו, ואין לנו ספיקות אחרים, וכיון שאצלו עיקר הספק על החנות שהי' מונח שם הבשר מה הוא, גם לנו ספק זה, ואין לנו שום ספק על הפרישה, ולפי"ז אם נמצא ביד קטן חריף הטעם בזה משום שנאמן להעיד ע"ז וכל ספק שנולד להלוקח אותו ספק הוא גם לנו, אבל אם נמצא ביד מי שאינו נאמן לנו כלל הרי זה כמו שנטל עכבר אף שידעינן שעכ"פ נטל מן הקבוע, אבל אצלנו הוא ספק של פרישה מאין לקח הבשר, והנה מה שנסתפק הפמ"ג אם אומר הנכרי שמטריפה לקח אם מהימן או לא, איני מבין מה מסתפק בזה, הלא דין זה מפורש ביו"ד סי' ט"ז דאם קודם שיצא מת"י נאמן ואם אח"כ אינו נאמן. יעו"ש. וכן מה דפשיט לי' להפר"ח דבקטן חריף הוי כישראל גדול, לפי"ד אינו פשוט כ"כ דבסי' קכ"ז מבואר ברמ"א דקטן חריף ג"כ אינו נאמן רק היכא דאיכא רגלים לדבר יעו"ש. אמנם לפי"ז גם בנכרי דמהימן לי' הוי כנמצא ביד ישראל, ומדברי השו"ע דפסק בסתם בנמצא ביד נכרי, מותר, משמע אף בנכרי דמהימן מותר, וע"כ נלענ"ד דשני תנאים בזה, דבאמת אף אם יהי' מהימן כיון דבשעה שלקח לא הי' להלוקח שום עסק להבחין מאיזה חנות הוא לוקח, משום דלא הרגיש שום נפ"מ לדידי' ולאחריני, בכה"ג נולד לו הספק ג"כ רק אחר דנעשה פריש וכאשר נעשה פריש אם מסתפק בענין זה הוי ספק לו על ענין הפרישה דאיך שייך אז לדון על החנות שהי' בה הבשר מה היא אלא מאין נפרש הבשר, וכן אם גם הי' נוגע לו הספק בשעת לקיחה והוי אצלו ספק על החנות ואין ספק הפרישה מועיל לו שום ספק בעיקר הענין, אבל אם השני שקבל, מידו א"צ להאמין לו כלום נמצא דאצל השני הוא ספק על הפרישה, ולפי"ז צריך שיהי' בזה שני תנאים, שיהי' הספק נוגע אל הלוקח הראשון ושיהי' לו תורת נאמנות, דאז אין להשני שום ספק על הפרישה אלא מקבל את הספק מן הראשון כמו שהוא, ומשו"ה ציר הרשב"א דלאדם אחר אי אפשר שיהי' ספק על הפרישה אם הי' הלוקח ישראל גדול אלא אם נפל מידו או שהניחו והלך לו דאי אפשר לשאול אותו, ולפי"ז נראה לי דבנכרי לעולם מותר דאף אם יהי' מהימן לי' כבי תרי, או שיהי' לו תורת נאמנות משום שבידו קודם שנתן דמטעם זה נאמן להתיר כמש"כ ביו"ד סי' ט"ז, אבל כיון דלא הי' הדבר נוגע לו אז לדון על הדבר רק עכשי' מסתפק בזה ועכשי' כשהוא מסתפק הוא מסתפק על הפרישה ולא על החנות, ובקטן ישראל חריף נלענ"ד שתלוי בדין האמור בסי' קכ"ז דבעינן הצטרפות של רגלים לדבר, ואולי בהצטרף הטעם שבידו להאמינו לחומרא מטעם זה הוי כמהימן:

וע"כ נלענ"ד במש"כ הקצוה"ח בסי' רצ"ב לענין ממון, דנכרי שמצווה ג"כ על הגזל לענין זה דומה נמצא ביד נכרי כמו שנמצא ביד ישראל, וכן על יסוד זה העיר בגליון רש"א ביו"ד סי' ק"י לענין אמה"ח שאסור לבן נח שיהי' בזה שוה נמצא ביד נכרי כנמצא ביד ישראל שאין דבריהם מוכרחים בזה כלל, דאף שמדין תורה הוא אסור לבן נח אבל כיון שהם אינם מקפידים על דין זה, הרי לענין לידת הספק אצלם הוא כמו שלא הי' מוזהרים בזה כלל, וגם אם הי' מקפידים כיון דאינם מהימני לדידן אין לנו שום נפ"מ מה שנולד אצלו הספק בקבוע כיון דאצלנו הוי ספק לאחר הפרישה ואנו דנים רק על הפרישה והקצות החושן אזיל לטעמי' שכתב בספר ש"ש שהדין של מקבל גורם דין על כל העולם, אבל כבר כתבנו שאינו כן, ובנה"מ סי' רצ"ב העיר על דברי הקצוה"ח הנ"ל ויצא הבדל גם לענין גניבה בין ישראל לבן נח, אבל כ"ז לענ"ד למותר כי הכל תלוי בהספק המקובל אצלנו עכשיו אם עלינו לקבל הדברים ממי שאומרם אז דין העולם כדין הלוקח הא':

אמנם לפי"ז עיקר הדין שכתב הרמ"א שם בסי' רצ"ב תמוה מאד, דז"ל ואם שנים הפקידו אצל אחד ונגנב או נאבד אחד מהם אזלינן בתר רובא וכל דפריש מרובא פריש (ת"ה סי' שי"ד ותשו' מיימוני סי' ס"ח) ואם הוא קבוע כמע"מ דמי (שם ותשו' רשב"א סי' תתס"ג) עכ"ל וכתב הסמ"ע סקל"ב פי' אם פריש מעצמו ונאבד אזלינן בתר רובא ואם אדם לקח מהטבעיות אמרינן כל קבוע וכו' עכ"ל. ובש"ך כתב לפרש בענין אחר שאם הוא דבר נייד כגון בהמות. ע"ש ובסקכ"ט כתב וז"ל וכל דפריש מרובא פריש וכן הוא בתשו' מהרי"ל סי' קצ"ט תשו' מהר"ח אור זרוע במעשה שהביאו אתרוגים בסל אחד ד' שותפים לא' כ' ולב' ח' ולג' ג' וסמנו בקשרים של כל אחד ואחד ובא אנס ופריק כולם מן הסל והתיר הקשרים ולוקח י' מהם והשאר החזיר להם ועתה נאבדו הסימנים ואינם נודעים של מי נלקחו, כל דפריש מרובא פריש' והעכו"ם מן הרוב לקח דהיינו מאותן שהיו' לו כ' וכו'. עכ"ל. ומהרא"י שם הקשה על דברי ומהרי"ל מישב דבריו אך מה שהקשה שם מהרי"ל אמאי לא נימא דהוי קבוע, נ"ל לתרץ דמיירי שלקח העכו"ם העשרה שלא בפנינו, ועי' ביו"ד סי' ק"י ודו"ק עכ"ל והנה בזה הסמ"ע והש"ך הסכימו דאם נגנב ע"י ישראל אמרינן בזה קבוע כמע"מ, וזה תמוה מאד דהרי הרשב"א כתב להדיא דאף אם ישראל לקח אם אינו לפנינו, אז לגבי אחרינו הוי ספק בפריש כמו שהבאנו לעיל דברי', ולפי"ז אין חילוק בין נגנב ע"י ישראל ובין נגנב ע"י נכרי, דבשניהם לגבי דידן הוי ספק על הפרישה מאין נגנב, אבל לפי"ז גם דברי הרמ"א תמוהים מה שחלק בין הי' פריש או קבוע, והנה המקור שהביא מתשו' מיימוני סי' כ"ח (והציון סי' ס"ח הוא טעות הדפוס) כתוב שם על אופן אחר וז"ל אשר שאלת על ד' וה' כיסום אשר בתיבתך משלך ומשל אחרים ולקחה בתך ב' דינרים ואינה יודעת מאיזו, כך אני דן בעיני כיון שלקחה מן הקבוע כמע"מ דמי ולא אזלינן בתר רובא, ואין לחלק בין נפקד לאחר ולדמותו לנמצא ביד עכו"ם כיון שהישראל לקח מן הקבוע, וכ"ש כאן שבתך לקחה הב' דינרים שהוא כמו נפקד, דכל המפקיד ע"ד אשתו ובני' הוא מפקיד וכיון דהוי פלגא ופלגא המע"ה, ושלו' יצחק בר' אברהם. עכ"ל. והנה דין המסופק שם הוא על הב' דינרים שאין ידוע למי הם ודין זה הוא כדין ניפול הנמצא דאזלינן בתר רוב, ואם לקח ישראל לגבי' דידי' הוי כלקח מן הקבוע, וכ"ז הוא כשאנו דנים לגבי דידי' לענין חיוב השבה למי ראוי להשיב אבל כשהדין בין הנפקד והמפקיד כשהם נדונים זע"ז על הני שני דינרים ליחס עליהם שם בעלים בזה יש מקום לחקור אם לגבייהו הוי כנמצא בשר ביד ישראל או כמו נמצא ביד נכרי, והוא משום דלגבי איסור והיתר דכל ישראל נאמן ע"ז, וראוי לנו לקבל כל הדברים כפי מה שמגיד לנו, ומשו"ה הדין לכל העולם כפי הדין של הלוקח בעצמו, אבל לענין דיני ממונות יש מקום לומר דאינו נאמן ע"ז לברר של מי הם, וכיון דאינו נאמן אין ספק דידי' גורם הדין, ואף שנאמן שלקח הכסף וא"י למי הם, אבל זה חשיב ספק הנעשה עכשי' והוי ספק לאחר שפירש, והנה מאחר דקיי"ל בשליש שנאמן על דבר המושלש כשני עדים משום דהימני', הי' מקום לומר דיש הבדל בין נמצא ביד הנפקד לבין נמצא ביד אחר, דאחר אינו נאמן והוי כנמצא ביד נכרי, אבל בכ"ז הכריע דכיון דישראל לקח כיון דהבעלים לא ידעו כלום ונאמן ע"ז משום בידו או אם גם נאמר כיון שהודה לפני עדים בלי בי"ד הפסיד המיגו, י"ל דבכה"ג ע"א נאמן, כיון דאין כאן חזקת ממון על הני דינרים, ושניהם טוענים שמא, הרי זה דומה לאבידה שכתב הר"ן בפגה"נ דע"א נאמן, ואח"כ כתב, דכאן א"צ לזה דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד והוי כמו שהפקיד גם ביד בתו, וכל דין נאמנות גם לה. כנלענ"ד בביאור דברי תשו' מיימוני אלו:

עוד יש מקום לפרש דברי התשו' באופן אחר והוא די"ל דכל שהנפקד לקח לא חשיב פריש כלל דעדיין הדבר כמו שמונח בקביעותו, ואף שלא ניכר עתה של מי הוא, אולי בכה"ג דלא שייך ביטול ברוב גם אם אינו ניכר חשוב קבוע, וביותר י"ל לפימש"כ לעיל דמה שנפרש הדבר והוא נייד לא מהני כלום, כיון שחשבון הרוב הוא ע"י מה שנשאר בקבוע שהם כמע"מ ממילא ליכא רוב, אלא מה דמהני כשנפרש אחד, הוא ענין רוב מסוג אחר על מקרה של הפרישה, ומקרה זו הוא דוקא אם נפרש ונבדל לגמרי מן מקומו, אבל בכה"ג י"ל כיון שהוא גם עכשי' ברשות הנפקד לא נפרש כלום, וכיון דגם הבת חשבינן כאילו רשותה הוא רשות של נפקד, אבל עכ"פ דברי תשו' מיימוני מיירי באופן שאנו דנים על דבר הנפרש למי הם, והוא ענין אחר ממה שכ' הרמ"א לענין בשנים שהפקידו ונגנב ונאבד אחד מהם וא"י משל מי נגנב ועל מי לחשוב הפסד החסרון, וע"כ נלענ"ד דכונת הרמ"א מה שמסיק ואם הוא קבוע כמע"מ הוא אם הספק על הדבר הנמצא למי ליתנו והוא כקבוע, ובאופן שציר בתשו' מיימוני, אבל בדין הא' שכ' הרמ"א היינו אם הדבר הוא נגנב או נאבד ואנו דנים לברר משל מי נאבד הוא ספק על ענין פרישה משל מי נפרש וזה ספק שלעולם הוא ספק פרישה, ועיקר הדין מה שבט' חנויות הוא ספק של קבוע, משום דהספק נולד על הבשר בזמן שהי' עוד בחנות דבכה"ג המיעוט והרוב בין שנאמר שהוא מספר חתיכות הבשר ובין אם נאמר שהוא מספר החנויות, הוא מיעוט של דבר קבוע וגם דבר הנידון שהוא או החנות שמונח בו הבשר או חתיכת הבשר הם קבועים וניכרים לקצת בני אדם עפ"י מקומם, אבל לענין גניבה ואבידה כל שאנו דנים על סבת המקרה של גניבה משל מי נגנב ונאבד, הוא רוב של מקרה, שמקרה זו מבררת לאיזה מן השותפים נקרה מקרה זו בכדי לידע כמה נשאר לזה ולזה, ובאופן כזה אין בזה דין קבוע כלל כנלענ"ד:

וכן בהא דכתב בס' ש"ש ש"ד פ"א לתרץ קושית תוס' בב"ב בסוגיא דרוב וקרוב בהא דאמר אביי לסייע לר"ח דרוב וקרוב הולכים אחר הרוב מדתנן דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור ואע"ג דאיכא עלי' דמקרבא ודחי רבא רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד דתני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבים עלי' על ביאת מקדש וקדשיו ושורפים עלי' את התרומה וכתבו שם בתוס' ז"ל, אי גרסינן תני אתי שפיר, אבל אי גרסינן דתני תימה היכי מייתי מהכא, דרוב ומצוי הוא דילמא לאו משום דרוב ומצוי קאמר ר' חייא אלא משום דרוב וקרוב הולכים אחר הרוב כר' חנינא. יעו"ש. וכתב בש"ש לישב גירסא זו עפ"י מה דקיי"ל להלכה כשמואל דאמר בפ' הרואה כתם דאין אשה טמאה מה"ת עד שתרגיש בבשרה וכיון דתני ר' חייא דחייבים על ביאת מקדש ודאי שהוא מה"ת שהוא ע"י הרגשה ובשעת הרגשתה נולד הספק אם הוא מן המקור או מן העלי' והוי נולד הספק בקבוע וכמע"מ דמי ולא מהני רוב דמים אם לא מחמת רוב המצוי זה תו"ד שם. הנה לפימש"כ לא יתכן בענין זה ענין קבוע, דהרי בשעה שהדם במקורו אין שום ספק לספק עליהם איזהו, אלא בשעת הרגשה שהוא נעקר ממקומו ויצא, שספק זה הוא על ענין פרישה מאין נפרש הדם ומהיכן יצא והוא ספק על המקרה דבכה"ג אין שייך דין קבוע, ורק אם הי' דין טומאה בזה מחמת מגע הי' מקום לדון על הדם איזה דם הוא, אם דם המטמא או לא, וגם זה הוא רק אחר הפרישה, אבל לא קודם שנפרש, והכא לאו משום מגע דיינינן דמגע בית הסתרים הוא, ורק משום ראי' כטומאת נדה ואין הספק על הדם עצמו כלום רק על הראי' ופרישת הדם שהוא ספק המקרה והרי זה רוב של מקרים דאזלינן בתר הרוב, כלומר כשאנו דנים על מקרה של הראי' אנו אומרים כיון דרוב דמים הוא בחדר שהוא המקור, ודאי מן הרוב הוי הראי' והפרישה, דל"ד לשאר דוכתי שאם נולד הספק בשעת הפרישה חשבינן דהוי ספק בקבוע, דהתם ענין הפרישה אין עיקר הספק, ומלבד זה דברי הש"ש בזה הם דברי שגגה, דאשתמיט לי' דברי הרמב"ם בפ"ט מהא"ב ה"א וז"ל אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה וכו' ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור, ה"ז בחזקת שבא בהרגשה כמו שבארנו עכ"ל. הרי מפורש בדברי הרמב"ם דבדם הנמצא בפרוזדור גם כשלא הרגישה טמאה מה"ת, שהטעם בזה כמו שתלינן שבא מן המקור מחמת שרוב דמים מן המקור, כ"כ תלינן שהי' בהרגשה מחמת שעפ"י רוב הוא כן, ודיני הכתמים שהוא מדרבנן הוא רק אם נמצא הדם שלא בפנים כמו על בשרה ועל בגדה כמש"כ הרמב"ם שם ה"ב, משום דכיון דראי' כזאת אינו כפי הרגיל ויצאה מן הרוב, לא שייך לדון ע"ז לילך אחר רוב ראיות שהם ע"י הרגשה, אבל עכ"פ מפורש בדברי הרמב"ם על ענין זה גופא דמיירי בלי הרגשה:

ולענ"ד נראה דיש מקום ליישב הגירסא שבש"ס דתני ר' חייא עפ"י מש"כ בשע"ג פי"ט לבאר שיטת הרמב"ם בפט"ז מהא"ב שכתב בתינוק הנמצא בעיר שרובה ישראל שאם קדש אשה שהביא עלי' אינו נהרג משום דהוי ספק נכרי, שהראב"ד השיג עלי' דהרי אזלינן בד"נ אחר הרוב, ובארנו שם דסובר דאחרי רבים להטות לא מהני רק על הספק שאנו דנים עלי' בשעת לידת הספק, ומשו"ה כשאנו דנים בדי"נ אם חייב מיתה והרבים מכריעים דינו למיתה אמרה תורה שיהרג, אבל אם עכשיו אין אנו דנים על דין מיתה וענין ספק של מיתה נולד אח"כ ע"י מעשה חדשה לא מהני רובא דאיתא קמן, משום דבכה"ג הבא עלי' לא עבר על איסור א"א אלא על אשה של אחרי רבים להטות, אבל איסור אשת איש הוא ספק דרובא דאיתא קמן אינו מברר המציאות, ומה דמסקינן בסנהדרין דאזלינן בדי"נ אחר הרוב היא ברובא דליתא קמן, וכן כתבנו שם ליחס שיטה זו לדברי התוס' בזבחים ד' ע"ח שכתבו דמיעוט היתר הבטל ברוב איסור לא מצטרף לענין מלקות יעו"ש. ולפי"ז נוכל לומר לשיטה זו דראי' המטמאת משום דרוב דמים מן המקור שהוא רובא דאיתא קמן, שאף שהאשה טמאה כטומאת נדה מה"ת לכל הדברים, אבל אם נכנסה למקדש לא תתחייב קרבן, דלא עברה על איסור כרת אלא על עשה של אחרי רבים להטות, ומדתני ר' חייא שחייבים על ביאת מקדש מוכח משום דרוב ומצוי הוא דרוב זה אינו כרובא דאיתא קמן אלא רובא דליתא קמן מחמת שמצוי יותר שתראה מן המקור ולא מן העלי', ורוב זה הוא כרוב נשים אינן אילונית דאמרינן במס' סנהדרין דבכה"ג הוא כבירור גמור דמהני אף לענינים הנולדים אח"כ ע"י מעשה חדשה, וגם לפימש"כ יתישב מה שרצה לישב בס' ש"ש בהא דאמר רבא שם ש"מ מדר' חייא תלת ש"מ רוב וקרוב הלך אחר הרוב וש"מ רובא דאורייתא וש"מ איתא דר' זירא, ופריך הש"ס והא רבא הוא דאמר רוב ומצוי ליכא למ"ד הדר בי' רבא מההיא, ובתוס' שם כתבו בהא דאמר ש"מ רובא דאורייתא חשיב לי' רובא דליתא קמן דברובא דאיתא קמן קרא הוא אחרי רבים להטות, יעו"ש. דלכאורה מאיזה טעם חשוב רובא דליתא קמן, ולפימש"כ מוכיח רבא מר' חייא דבע"כ מה שחייבים על ביאת מקדש הוא משום הך רוב מצוי שהוא רובא דליתא קמן כרוב בהמות כשרות הם וכיוצא בזה אבל מטעם רוב דאיתא קמן שהוא מחמת רוב דמים אין חייבים על ביאת מקדש כמש"כ, ומוכח מר"ח דגם רובא דליתא קמן הוא מה"ת וכמש"כ:

פרק ד

אמרינן במס' כתובות ד' ט"ו נבעלת בשעת קרונות כשרה לכהונה אבל פירש אחד מציפורי ובעל הולד שתוקי, כי הא דכי אתי רב דימי אמר זעירי אר"ח הולכים אחר רוב העיר וכו' והוא דאיכא רוב סיעה בהדה ואין הולכים אחר רוב העיר גרידתא ולא אחר רוב סיעה גרידתא מ"ט גזירה רוב סיעה אטו רוב העיר, ורוב העיר נמי אי דקרא אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש ל"צ דקרא אזלא איהי לגבייהו דהוי לי' קבוע ואר"ז כל קבוע כמע"מ דמי, ופירש"י דבפריש אחד מציפורי ובעל הולד שתוקי אף שידעינן שרוב העיר מן המשיאים לכהונה, משום דגזרו לענין יוחסין משום אזלא איהי לגבייהו דאז הוי קבוע ומה"ט הולד הוא שתוקי, וכן מפורש במס' קידושין ד' ע"ג לענין שתוקי דאם אזלא איהי לגבי' הוי הולד שתוקי דהוי ספק. ממזר יעו"ש. והנה לכאורה קשה מ"ש: שתוקי מולד הנמצא בעיר שהרוב ישראל שתינוק. הנמצא חשוב כישראל, והוי גם כשר ולא חיישינן שמא אבי' הי' ממזר או נכרי, ונימא ג"כ שמא אזלא איהי לגבייהו, ובתשו' נוב"י ח' אהע"ז סי' ז' דן שם לענין פנוי' שילדה ולא נבדקה ממי נתעברה ואח"כ מתה האם שאזלינן בתר הרוב, משום דהולד חשוב לעולם כפריש כמו תינוק הנמצא בעיר שרובה כשרים, והא דאמרינן במס' כתובות הנ"ל דיש לחוש שמא אזלא איהי לגבייהו והוי קבוע, הוא רק כשהאם לפנינו ועלינו לדון גם על האם ולגבה דין כשרות דידה אי אזלא היא לגבייהו ודאי הוי ספק של קבוע, וממילא אז גם על הולד כ"כ הוי דין קבוע, אבל כשאין האם לפנינו אז לענין הולד אין חילוק בין אזלא היא לגבי' או לא, ובס' בית מאיר לאהע"ז סי' ד' סעי' כ"ו כתב על דברי הנוב"י וז"ל ותמהני דא"כ איך מפרש רבא (בקידושין ד' ע"ג) דאם אזלא היא לגבי' הוי קבוע מה קבוע שייך בד"ת על התינוק הנפרש, אטו יאמר דסברתו סברא דאורייתא מתוך דדיינינן על אמו אף התינוק חשוב קבוע, אבל לענ"ד במחכ"ת נעלם ממנו דברי תוס' כתובות ד' ט"ו ד"ה דילמא כתבו וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשוב קבוע הואיל ולא נמצא בבית הרי מבואר דשתוקי אם אזלא היא לגבייהו אף התינוק שאתה בבית לא חשיב פריש כ"א קבוע, דבריהם מוכרח מרבא כנ"ל, ומה שכתב ביו"ד סי' ק"י סעי' ו' בהג"ה ואם נתערבה וכו' ביצה ביניהם הביצה מותרת, ע"כ צ"ל דלגבי ביצה החצר לא נחשב ביתה עכ"ל:

ובס' ש"ש ש"ד פי"ז אחרי הביאו שם דברי הנוב"י והב"מ הנ"ל כתב וז"ל ונראה שהבין דהא דחשיב הולד קבוע היינו לפי שנמצא אתה בבית, וא"כ היכא דהשתוקי הלך למדינה אחרת ראוי להיות מיקרי פריש ולא מצינו חילוק בין שתוקי שבבית או שבשדה, והראי' שהביא הב"מ מהא דכתבו תוס' גבי תינוק מושלך דלא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בבית, התם בתינוק אם הוא בבית ולא פריש כלל ודאי הוי קבוע ממש כיון דכמה תינוקות פסולים בעיר ומספקא לן שמא זה התינוק הוא מהתינוקות הפסולים וקבוע כמע"מ דמי, אבל פנוי' שילדה אם הולד חשיב פריש אפי' אתה בבית כיון דאין הספק אלא שמא נתעברה מפסול, וכיון דתינוק חשיב פריש הו"ל דין פריש אפי' בבית, ומסיק שם להכריע דבאמת בשתוקי לעולם חשיב הולד פריש, והא דמפורש במס' קידושין וכתובות הנ"ל דמספקינן שמא אזלא איהי לגבייהו והוי ספק של קבוע הוא רק אם האם לפנינו, ואצלה חשוב ספק של הולד כלקח מן החנות, דהיא נתעברה ממקום קבוע אם אזלא לגבי', ומשו"ה ספק שלה הוא דין לכל העולם, כמו גבי בשר הנמצא ביד ישראל שלקח מן החנות, אבל אם מתה האם הר"ז כמו גבי בשר שאם מת הלוקח, אז חשוב הכל כפריש וכמש"כ הרשב"א בתוה"ב הבאנו דברי' לעיל בפ"ג, ומסיק להלכה כהנוב"י אבל לא מטעמי' יעו"ש:

ולענ"ד נראה שלא יצאו ידי חובת ביאור בענין זה, דהנה השגת הב"מ על הנוב"י ודאי נכונה היא, דאיזו סברא היא שדין ספק שעל האם יגרום דין על הולד, וכן מה שמשיג הש"ש על הב"מ ג"כ הוא נכון וברור, דודאי אין חילוק בשתוקי אם הוא בבית אמו או במקום אחר כיון שעיקר הספק אבוה מאן הוא וממי נולד, אבל מש"כ הש"ש לדחות דברי המ"מ בראיתו מדברי תוס' כתובות שכתבו דבתינוק הנמצא בבית הו"ל קבוע שהוא משום דכמה תינוקות פסולים בעיר ומספקא לן שמא הוא מהתינוקות הפסולים, אין דברי' מחוורים בזה לענ"ד דודאי הדין אחד הוא אף אם לא יהי' בעיר רק תינוק זה ולא יותר, דאין הספק בזה על תערובות תינוק בתינוקות, אלא שהספק הוא על הבית אם הוא בית ישראל או בית נכרים, והוי כט' חנויות, דאין נפ"מ אם הי' עוד בשר בשאר חנויות או לא, ועיקר היסוד בזה כיון שהספק הוא על מקום הקבוע, שהמקום גורם להוכיח על מה שבתוכו, והדבר מוכרח כן, דאם נימא שעיקר הספק בתינוק הוא מחמת תינוק פסולים שבעיר, מהראוי להיות דאם הלך התינוקות הזה מן העיר, שיהי' דינו כפריש, כמו בתערובות דלא בטלי ופריש אחד דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, וכן בנמצא ואח"כ יושב בביתו ראוי לומר הדר לניחותי', והרי כמו שהשיג על הב"מ כן קשה ג"כ על דברי' בעצמו אלא עיקרן של הדברים הוא כמש"כ דהספק בזה על המקום שנמצא התינוק וספק זה הוא יהי' לעולם כן אף אם נפרש אח"כ התינוק, וכמו בלקח מן הקבוע שנעשה אח"כ פריש, וזה פשוט וברור:

וכן משכ"כ הגאון בעל הש"ש להכריע בעיקר הדין שתלוי דין של הולד אם האם לפנינו, דלגבי דידה חשוב הולד כמו שלקחתו מן הקבוע, וכשמתה האם אז לגבי דידן כשאנו דנים מי הולידו הוא לעולם כפריש, אינו נלענ"ד, דלדברי' מה שאמר רבא בתבוקי דהוי ספק שמא אזלא איהי לגבי' הוא דוקא היכא שהאם לפנינו, הנה לפימש"כ בפ"ג שהחילוק בין נמצא ביד ישראל לנמצא ביד נכרי הוא מפני שכל דין נאמנות לישראל וכל הדברים שהוא מוסר לנו עלינו לקבלם כמו שהם ואין לנו ספיקות אחרים לספק בזה, משו"ה כתורת הספק של הלוקח מן החנות כן הדין לכל העולם, אבל אם נמצא ביד מי שאינו נאמן, אז עלינו לעורר הספיקות לעצמנו והוי כנמצא בשוק, ולפי"ז אם נמצא ביד ישראל שאינו אומר לנו כלום, הוי כנמצא ביד נכרי, ורבא דאמר לענין שתוקי דהוי ספק אם אזלא איהי לגבי' או הוא אזל לגבה, מיירי בשותקת או שמתה, ובשותקת דמי כמתה, דכיון שאינה אומרת כלום עלינו לדון בזה מחמת המציאות, דזה רחוק לומר דמיירי שהיא ג"כ אומרת שספק לה אם היא אזלא לגבי' או הוא אזל לגבה דזה דבר רחוק שהיא לא תדע דבר זה, ומלשון הש"ס מוכח להדיא שאנו בעצמו מסופקים בזה, ולפי"ז נלענ"ד ברוב דגם כשמתה האם עלינו לספק שמא אזלא היא לגבייהו והוי קבוע, ודלא כמש"כ בש"ש דיש חילוק בין שותקת למתה, דדברי' תמוהים גם לשיטתו דסובר דאף בשותקת כיון דאצלה הוי ספק חל הדין על כל העולם, דא"כ גם כשאינה לפנינו כל שלא מתה ראוי להיות דינה לכל העולם, ולמה מתיר כשאינה לפנינו, וכן בבשר למה מותר כשהלך הלוקח, ולא מצאתי פתרא לתרץ דברי' בזה:

אבל הדרך ששיירתי לעצמי בענין זה הוא לענ"ד עפ"י היסוד שכתבנו לעיל בפ"א דפריש וקבוע אינו תלוי בזמן לידת הספק אלא במין וסוג הספיקות הגורמים לספק עלינו את הדין, דבלוקח מן החנות סוג הספק שגרם את הספק, הוא ספק החנות, שבשעה שלקח הי' ספק לו איזו חנות היא, וכשאנו באים לעשות בירור ע"י רוב עלינו לברר על החנות מה היא וזה ספק של קבוע, ובפריש אין הספק לנו על החנות עצמה אלא על חתיכת הבשר מאין נפרשה ונלקחה, והוא ספק של פרישה דע"ז מהני רוב, וכ"כ נראה לפרש שבתינוק הנמצא בשוק בעיר כרובה ישראל הוא ממש כבשר הנמצא, דסבה הגורמת לנו לספק הוא מציאותו כאן, שצדדי הספק מאין בא לכאן מאיזה בית נפרש התינוק, היינו דגם כאן אין המיעוט והרוב ממספר התינוקות שבעיר, אלא מספר אנשי העיר שאנו מסופקים עליהם, וסוג ספק זה הוא ספק של פרישה, כלומר הסבה של מציאות התינוק כאן, ואין אנו דנים כלל על סבת מולדתו, מי הולידו, וכמו בבשר הנמצא אין אנו דנים על עיקר הספק אם בשר זה נשחט או בשר נבילה הוא, אלא מאיזה חנות נלקח הבשר, והוא דכיון דסוג הספק שגרם לנו הדין הוא סבת מציאות הבשר, משו"ה אנו דנים רק על המוכיחים ולא על עצם הסבות הגורמות האיסור, וההיתר, וכשיש לנו רוב שנפרש מחנות מוכרת בשר שחוטה הוא מותר, ואם ליכא דין רוב אסור, כ"כ בתינוק הנמצא אין אנו דנים על עיקר הסבה הגורמת איסור והיתר על הולד, אלא הסבות המוכיחות, והוא מאיזה בית וע"י מי מאנשי העיר הובא התינוק לכאן, וכשאנו דנים על המקרה לעולם איכא רוב, דבזה לא שייך קבוע, דע"י דין קבוע שהוא כמע"מ, לא משתנה דין אופנים של המקרים, כמש"כ לעיל בפ"א, אבל אם הי' בזה אופנים הגורמים ספק של סוג עצם הדין האוסר והמתיר בודאי הי' הדין לדון רק על צדדי הספק מסוג זה ולא לדון על המוכיחים, ולפי"ז נראה דבשתוקי שמכירים את אמו ואין מכירים את אביו שאין לנו צדדים לספק על מציאות התינוק כאן כיון שידעינן את אמו שילדה אותו, ועלינו לספק רק על סבת מולדתו והוא מי הולידו ובנידון כזה ג"כ איכא שני סוגי ספק, הספק מצד אחד מי ומי אביו או מי הוא הבועל, ובנידון זה אם הי' הבועל בביתו והוא קבוע וכמע"מ, אין לנו בירור על הבועל הוי ספק שקול, אבל כ"כ יש לעשות צד הספק מצד אחר ע"י מי נולד שהוא ספק על סבת הולדתו, ובכה"ג איכא רוב שהוא רוב המקרים, וע"כ עלינו למצוא טעם מפני מה נקטו חז"ל דבכה"ג עלינו לדון על האב מי הוא, ולא לדון על יצירת הולד ע"י איזו סבה נולד ונוצר:

ונלענ"ד שהטעם בזה כיון דמקור הספק אחד הוא בין אם נבוא לדון על סבת היצירה של הולד, ובין אם נבוא לדון מי הוא הבועל ובעיקר הדין בזה הבועל הוא הגורם את האיסור, משו"ה נקטו חז"ל דסוג הספק שבזה הוא מי הי' הבועל, ומשו"ה כשאנו באים לברר על הבועל מי הוא וע"כ תלוי דין הבירור אם אזל הוא לגבה איכא רוב המברר שהוא כשר, ואם אזלא היא לגבי' והוא קבוע דהוי כמע"מ הוי ספק שקול, ובהא דכתב הרמ"א בסי' ק"י בתרנגולת טריפה שנתערבה בכשרות ונמצא ביצה ביניהם שהביצה מותרת דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, דלכאורה דומה לולד שתוקי, דהרי גם בביצה יש לדון על התרנגולת שילדה את הביצה, וכשנבוא לברר על התרנגולת אם היא כשרה או טריפה, והיא קבועה וכמע"מ היא, אלא שאין אנו דנים לברר את התרנגולת שילדה את הביצה, רק אנו מבררים את סבת לידת הביצה שהוא רוב המקרה, נראה לי שהטעם בזה כיון שמצאנו את הביצה ביניהם, ועלינו לדון מתחילה על הדברים המוכיחים כמו בשר הנמצא בין החנויות שהדברים המוכיחים הם שגרמו את הספק שהם אחרונים בזמן, שכל מה שהוא מאוחר בזמן הוא הגורם את הספק, וכ"כ כל מוכיח היותר קרוב אל לידת הספק הוא מעולה יותר לברר את הספק, ומשו"ה בבשר הנמצא בין החנויות אנו דנים רק פרישת החתיכה מן החנות, ולא על החנות שהיתה החתיכה מונחת שם, וכ"כ בביצה הנמצאת בין תערובות תרנגולות, שהמוכיח האחרון הוא פרישת הביצה מן התרנגולת, משו"ה אנו דנים רק על הפרישה הזו, ובפרישה לעולם איכא רוב, וכ"כ בתינוק הנמצא שפרישתו מבית מולידיו הוא המוכיח האחרון, משו"ה אנו דנים עלי' צדדי הספק וכשיש רוב על מקרה זו מהני, אבל בשתוקי שמכירים את אמו, שאין שום ספק על פרישתו לכאן, והספק שנופל בזה הוא אבוה מאן הוא, וספק זה אינו על המוכיח אלא על עצם סבה הגורמת האיסור, ובסבה הגורמת האיסור כל הקדום בזמן הוא מקור הגורם את האיסור, משו"ה אנו דנים על הבועל ולא על סבת יצירת הולד ע"י הבועל, אף שענין זה הוא מאוחר, והכלל בזה לפ"ד הוא שבמוכיחים אנו דנים לעולם על המוכיח האחרון, ובסבה הגורמת איסור אנו דנים לעולם על הגורם הראשון שהאחרון הוא כתולדה מוכרחת מהראשון:

תוכן העניינים

שערי ישר חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה