שערי ישר חלק א - ב· רבי שמעון יהודה הכהן שקופ [הגרש"ש]
שער ג
פרק א
גרסינן בפ"ק דחולין ד' י"א ע"א מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא מנלן דכתיב אחרי רבים להטות, רובא דאיתא קמן כגון ט' חנויות וסנהדרין לא קמיבעיא לן, כי קמבעיא לן רובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה מנא לן אמר ר' אלעזר אתיא מרישא של עולה וכו' רב אשי אמר אתיא משחיטה עצמה דאמר קרא ושחט שחוט ואכול ליחוש שמא במקום נקב קשחיט וכו' אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמי' דרב כהנא ואמר לי דילמא היכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר לא אפשר, דאלת"ה לר"מ דחייש למיעוטא ה"נ דלא אכיל בישרא, וכ"ת ה"נ פסח וקדשים מאי איכא למימר, ה"נ היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר. עכ"ל הש"ס. ובפירש"י שם כתב וז"ל אלא ודאי הלל"מ הא דסמכינן ארובא אפי' היכא דאפשר, א"נ אחרי רבים להטות משמע בין רובא דאיתא קמן ובין דליתא קמן דמ"ש האי מהאי ואהא מילתא סמכינן ולא בדקינן כל י"ח טריפות עכ"ל. והנה מפשטות הש"ס נראה דענין הרוב של ט' חנויות יש ללמוד מקרא דאחרי רבים להטות ורובא דליתא קמן ליכא למילף מזה, ומשמע לכאורה דרובא דאיתא קמן הוא רוב שמכריע ומברר יותר את הספק מכמו רובא דליתא קמן, וכן מתרץ הש"ס בתירוץ א' ביבמות ד' קי"ט אפילו תימא רבנן כי אזלי רבנן בתר רובא דאיתא קמן כגון ט' חנויות וסנהדרין אבל רובא דליתא קמן לא אזלי רבנן בתר רובא יעו"ש. וברשב"ם ב"ב ד' צ"ג ע"א ד"ה דהוא גופא מוחזק כתב בזה"ל וכיון דהוא עומד בצדו אזלינן בתר אומדנא אבל בתר רובא דליתא קמן לא אזלינן עכ"ל. משמע קצת דרק ברובא דליתא קמן ס"ל לשמואל דאין הולכים בממון אחר הרוב וכן הוכיח מדברי' בס' ת"ה הובא בקונטרס הספיקות כלל ו' אף דבריש הסוגיא שם כתוב בדברי' היפוך משמעות זה דעל הא דאמרו שם ושמואל אמר לך כי אזלינן בתר רובא באיסורא כתב שם הרשב"ם כגון ט' חנויות מוכרות בשר שחיטה עיי"ש אמנם בשטמ"ק שם כתב להדיא דרק ברובא דליתא קמן פליג שמואל יעו"ש בשם גליון תוס' וכן הביא בקה"ס בשם הת"ה שכתב כן בשם גליון התוס', ובמרדכי פ' הזרוע כתב דר"מ ס"ל דחיישינן למיעוטא הוא רק ברובא דליתא קמן אבל ברובא דאיתא קמן לא פליג, וכן מוכח להדיא מדברי תוס' יבמות ד' קי"ט ד"ה כגון דבט' חנויות לא פליג ר"מ יעו"ש. וכן כתבו במס' בכורות ד' י"ט ע"ב בד"ה ברובא דאיתא קמן וז"ל ברובא דאיתא קמן תשע חנויות הוי מצי למימר ולטעמך מי פליג ר"מ התם הא אחרי רבים להטות כתיב והתם ילפינן תשע חנויות בפ"ק דחולין עכ"ל:
והנה באמת מוכח מדברי הרמב"ם פט"ו מה' אסו"ב ה' כ"ז דרובא דליתא קמן עדיף דז"ל ראה לי שכל מדינה שיש בה שפחה או עכו"ם הראוי לילד הואיל והאסופי הנמצא שם ספק עכו"ם או ספק עבד פשיטא הגיורת כמו שבארנו הרי זה ספק אשת איש והבא עלי' פטור שאין הורגין על ספק. עכ"ל. והראב"ד הקשה ע"ז בזה"ל מצאנו במס' סנהדרין שהולכים בדיני נפשות אחר הרוב. עכ"ל. ומזה שהוכיח הראב"ד שם גם הרמב"ם סובר להלכה דאזלינן בתר רוב בדיני נפשות דהרי פסק בפ"ג מה' אסו"ב בבא על הקטנה שקדשה אבי' הרי זה בחנק, ומוכח דסובר דרובא דליתא קמן מהני גם לדיני נפשות ורובא דאיתא קמן לא מהני בדיני נפשות ובקה"ס הביא דברי הרמב"ם אלו וכתב דסובר דאין זה רוב מעליא ולא אדע לחלק. ובאמת מצאתי לגדולי האחרונים שכתבו דרובא דליתא קמן הוא רוב מכריע ומברר יותר מרובא דאיתא קמן. הגרע"א בחי' למס' כתובות ד' י"ג ובהגהות לס' ש"ש להגאון ר"ב פריינקיל. יעו"ש וע"כ ענין זה צריך ביאור:
ונלענ"ד לבאר ענין זה דהנה באמת בט' חנויות מוכרות בשר שחוטה וא' בשר נבילה דילפינן מקרא דאחרי רבים להטות אם נאמר שהוא משום בירור ומכריע ענין המעשה במציאות קשה מאד להבין איזה דמיון הוא ענין של ט' חנויות לרוב דיינים, דבשלומא בדיינים יש טעם לומר דרוב דיינים שמכונים לדעה אחת יותר קרוב לומר שהם כונו להלכה מן המיעוט החולק וכמו שכתב בס' החנוך מצו' ע"ח. עו"ש אבל בט' חנויות אם נאמר עפ"י שקול דעתנו ויותר קרוב במציאות שבשר הנמצא הוא מט' השחוטות, אין בירור זה דומה לשקול הדעת של רוב מכונים לדעה אחת, ועוד דענין זה לומר שעפ"י רוב הרבים שחולקים עם היחיד מכונים אל האמת יותר הוא רוב דליתא קמן כמו רוב בהמות כשירות ורוב אינם אילונית שהוא ענין מה שאנו משערים שיותר מצוי להיות כן מאשר להיפוך, ובאמת כשנבוא לשפוט בט' חנויות להכריע שהבשר הנפרש הוא מט' חנויות שהם מוכרות בשר שחוטה מחמת שהרוב מצוי יותר שיקרה בהם מקרה זו, בירור זה אינו אמת, דהרי על כל חנות מעשרה חנויות אלו נוכל להחליט דלא נפרש ממנה דאיכא ט' אחרות נגדה ועכ"פ נפרש רק מאחת מהן ובמציאות של הפרישה אין חילוק בין שחוטה ובין נבילה וממילא בטל מזה כל ענין הבירור וההכרעה וכיון דליכא בירור המציאות על עצם פרישת הבשר ממילא ליכא שום בירור על כשרות הבשר, אלא נראה שהענין בתשע חנויות הוא כענין דין הרוב המכריע בדיינים, והוא דכיון שהבשר בע"כ נפרש מאחת מהעשר החנויות, כל חנות וחנות גורמת דין על הבשר לספק את הדין על הבשר, ונמצא דעל הבשר איכא תשעה צדדים הגורמים צד היתר וצד אחד הגורם צד איסור, והתורה אמרה אחרי רבים להטות דכן הוא הדין בדיינים שאמרה תורה שהדין היוצא מהרוב עלינו לעשות כן. כ"כ הדין הנולד מרוב חנויות נגד המיעוט הוא דין שעלינו להתנהג כן, אף שבמציאות ליכא כאן בירור כלל, ועפ"י כלל זה אמרו בגמ' דרובא דאיתא קמן ילפינן מקרא דאחרי רבים להטות וע"ז לא פליג ר"מ לומר דחיישינן למיעוטא כמו דלא פליג בדיינים, אבל ברובא דליתא קמן כמו ענין רוב בהמות כשירות הן וכדומה דל"ד לרובא דאיתא קמן שיהי' ענין כדיינים דברובא דליתא קמן אין מציאות לפנינו לגרום היתר או איסור רק שקול דעות על מציאות שהוא עפ"י מקרים היותר שכיחים ורגילים, רוב זה אינו נלמד מקרה זה של דיינים דשם אינו מטעם בירור ורובא דליתא קמן הוא מטעם בירור, ומשו"ה עלינו לומר דענין זה דקיי"ל דאזלינן בתר רובא דליתא קמן קבלנו הלכה למ"מ או דקבלו חז"ל דגם זה כללה תורה בקרא זה דאחרי רבים להטות וע"ז פליג ר"מ ואומר דחיישינן למיעוטא, והיכא דלא אפשר שאני היינו דשם בע"כ עלינו לומר דבהכי חיבה תורה או הכשירה תורה, כיון דאמרה תורה מכה אבי' יומת בהכי חיבה תורה וכן כל מה שהובא שם בגמ' פ"ק דחולין, ולפי"ז שני עניני רוב אלו נפרדים המה, רובא דאיתא קמן אינו מברר את המציאות כלום ונשאר הספק כמו במחצה על מחצה, רק לענין הכרעת הדין מהני רוב זה כמו בדיינים, ורובא דליתא קמן הוא ענין בירור לברר ולהכריע את המציאות שאמרה תורה לנו לסמוך על בירור זה בין לקולא ובין לחומרא:
ובזה נלענ"ד יתישבו דברי הרמב"ם ז"ל שהבאנו דהנה ברובא דליתא קמן שהוא רוב המכריע ומברר את המציאות ע"ז שקיל וטרי בגמ' סנהדרין בפ' בן סורר אם הולכים אחר רוב כזה בדיני נפשות, ומהנך הראיות שהובא בפ"ק דחולין כמו מרוצח שמא טריפה הרג וממכה אבי' וכיוצא בזה, אין ראי' משום דלא אפשר, ובהכי חיבה רחמנא וכן מצאתי בס' כסף נבחר העתיק דברי הר"ן בחי' שכתב כן לפרש שם דברובא דליתא קמן אזלינן בתר רוב גם היכא דאפשר לקים בלא"ה כמו בבא על הקטנה וכן בעדים שאין מכונים עדותם ליום החדש לומר שטעו בעיבורא דירחא, וז"ל הר"ן וא"ת הוא בפ"ק דחולין ילפינן מדיני נפשות דאזלינן בתר רוב משום דלא חיישינן דילמה טריפה הרג, י"ל דהתם מיירי היכא דאי אפשר למיבדקה להרוג אי חיישינן לומר שמא במקום סייף נקב הוי, ובכה"ג כיון דאמר רחמנא למיקטל רוצח ע"כ ס"ל דאזלינן בתר רוב דאינשי דלא הוי טריפה, אבל היכא דאפשר לקים הדין במקום שיש לפטור אחד מפני חשש הי' ראוי לחוש בו כגון זה שאפשר שיהי' ראוי לקרותו אב דמכיון ששהה שנים ותילתא חדשים משהביא ב' שערות והיינו דמקשינן מושפטו והצילו. עכ"ל. ולפי מסקנת הש"ס שם גם היכא דאפשר לקים דין התורה בלא"ה ג"כ אזלינן בדיני נפשות אחר הרוב וכן פסק הרמב"ם. וכ"ז ברובא דליתא קמן שאמרה תורה לסמוך על בירור זה לברר את המציאות ועלינו להחזיק בתורת ודאי שכן הוא במציאות כפי הוכחת רוב המציאות, אבל ברובא דאיתא קמן כמו בתינוק הנמצא בעיר שרוב ישראל דרים שם דבמציאות אין כאן שום הכרעה ובירור לומר שהוא ישראל כמו שבארנו, רק שאמרה תורה אחרי רבים להטות, היינו שכל בית מעיר זה גורם צד דין ספק על התינוק כפי הדין שיהי' ראוי להיות אם נפרש משם ובהצטרף הדין מכל הבתים איכא רוב צדדים לעשותו לדין ישראל ומיעוט לעכו"ם והוכרע הדין על התינוק שדינו כדין ישראל לכל דיני התורה, ומשו"ה י"ל דכל זה הוא רק לכל הדינים שהם נוגעים אלי' בעצמו או עמו כגון מה שנוגע לענין הנהגתו או מה שיתנהגו אחרים עמו, והוא כל דיני איסור והיתר, וכן להחיותו ולהאכילו נבילות וכדומה, אבל ליהרג עלי' אם הרגו אותו או אם בא אחד על אשתו שקידש, לענין זה לא מהני מה שדינו כישראל, אלא שיהי' ידוע לנו שהוא ישראל שההורג הרג את ישראל ועל ענין זה ליכא רוב דלא הוכרע בזה שהוא ישראל, ועל מעשה ההריגה ליכא רובא דאיתא קמן לומר אחרי רבים להטות דאיכא בזה מעשה רציחה, אלא עלינו לדונו כרוצח לישראל בתולדה ע"י שהוכרע על הנרצח לדונו כישראל, וענין זה לא מצאנו בגמ' דמהני רוב של אחרי רבים להטות, דלא מצינו בתורה ענין זה רק לענין עצם הדין שמוכרע ע"י הרוב אבל לא לדברים שאפשר להתילד בתולדה. והא דילפינן לרבנן מקרא דוארב לו דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כגון בזורק אבן לגו שהי' שם ט' ישראלים ומצרי אחד דאי לאו הדין של קבוע הי' לנו לילך אחר הרוב לדיני נפשות, אין זו סתירה לדברינו דהתם ידיעינן אח"כ שהרג את ישראל אלא שאנו דנים אם בשעת המעשה חשוב כמכון לאיסור, ענין זה הוא דומה לענין איסור והיתר שאנו דנים על מעשה העבירה אם עבר במזיד ובכונה, אז אם איכא רובא דאיתא קמן לומר שדין מעשה זו כעושה בכונה, להרוג ישראל הוי כודאי מכון להרוג את ישראל, אבל לאחר המעשה כשאנו דנים ובאים לברר אם הרג ישראל ואיכא רובא דאיתא קמן שהנרצח הוא ישראל לא מהני האי רובא להרוג את הרוצח, כיון דליכא בירור על המציאות, כנלענ"ד לחומר הענין:
וראי' לדברינו נראה לי דהנה בגמ' קדושין ד' פ' מביא הא דארחב"א אמר ר' יוחנן מלקין על החזקות שורפין וסוקלין על החזקות ואין שורפין תרומה על החזקות וכו' כדרבה בר רב הונא דארב"ה איש ואשה תינוק ותנוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין זע"ז ונשרפין זע"ז וכו' ואין שורפין תרומה על החזקות וכו' דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאים מפני שדרכו של תינוק לטפח והוינן בה מ"ט דר"מ קסבר רוב תינוקת מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה בחזקת טהרה עומדת וסמוך מיעוטא לחזקה איתרע לה רובא, ורבנן מיעוטא כמאן דליתא דמי רובא וחזקה רובא עדיף, אר"ל משום ר"א זו היא ששורפין עלי' את התרומה ור' יוחנן אמר אין זו חזקה ששורפין עלי' את התרומה אלא איזו חזקה לר"י ששורפין עלי' את התרומה כדתניא עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלים שם ונמצאו חתיכות בעיסה אם רוב שרצים טמאה ואם רוב צפרדעים טהורה. עכ"ל הש"ס. ובפ' רש"י בד"ה אם רוב שרצים איתא בזה"ל אם רוב שרצים אם הבית מוחזקת להיות שרצים מצוים שמה יותר מצפרדעים טמא אף לישרף דחזקה ורובא דאיתא קמן הוא, אבל ההיא דתינוק רובא דליתא קמן הוא. עכ"ל. וכן פסק הרמב"ם בפט"ז מה' שאה"ט דבההיא דתינוק אין שורפין את התרומה ובהא דשרצים וצפרדעים מטפלים שורפין את התרומה, והנה לפי' רש"י ומפשטות הש"ס מוכח דרובא דליתא קמן מהני לדיני נפשות ולא מהני לשרוף את התרומה, ורובא דאיתא קמן עדיף ומהני גם לשרוף את התרומה, ולענין דיני נפשות איפכא לשיטת הרמב"ם וכן נראה לענין יוחסין דלא מהני במצא תינוק מושלך שהוא רובא דאיתא קמן וחזקת כרוכים אחרי' מהני גם ליוחסין, ומוכח מזה דשני ענינים הם דלענין בירור רובא דליתא קמן עדיף, ולענין לפסוק דין ודאי על הדבר המסופק רובא דאיתא קמן עדיף, ונקטינן דלענין יוחסין בעינן בירור וסגיא בבירור של רוב וכן בדיני נפשות, ולענין שריפת תרומה להיפוך, אמנם לפמש"כ בתוס' שם ד"ה סמוך מיעוטא דהיכא דהוי רוב גמור דליתא קמן ראוי לשרוף עלי' את התרומה ומפרשי דהאי רוב דתינוק אינו רוב חשוב. יעו"ש. אין ראי', אבל פשטות הסוגיא מתפרשת יותר כשיטת רש"י דלשיטתם קשה הא דאמר סוקלין על החזקות ואין שורפין תרומה על החזקות ולשיטתם ברוב גרוע כ"כ אין מלקין וסוקלין, וכן קשה טובא מאי דאמר שם ואזדו לטעמייהו. יעו"ש. ולפירש"י מיושב הכל:
ובס' ש"ש ש"ד פ"ח העלה דבדיני נפשות ובדיני ממונות לא אזלינן כלל בתר רובא ודוקא עפ"י שנים עדים יקום דבר ולא רוב וחזקה והא דסוקלין על החזקות הוא עפ"י מש"כ הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין דא"צ שני עדים למלקות רק בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה וכו' גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים הרי זה לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בעד אחד. עכ"ל. ומשו"ה סוקלין על החזקות כיון דהוחזק עיקר האיסור עפ"י רוב וחזקה סוקלין אח"ז כמו בהוחזק ע"י ע"א, ומשו"ה מהני רוב לענין קטנה שנתקדשה להרוג הבא עלי' משום דהוחזק האיסור ע"י רוב דלא הוי איילונית וכן הוא בדיני ממונות. יעו"ש. ולשיטתו קשה מהא דפסק הרמב"ם בתינוק מושלך בעיר שרוב ישראל דאם קדש אשה אינו נהרג הבא עלי' או אם הרגו אותו דאין נהרגין עלי' הלא שם ג"כ כבר הוחזק האיסור ע"י הרוב באמת עיקר שיטת הש"ש שהעלה דיסוד הדין שמהני רובא בדיני נפשות שהוא משום דמעיקרא נתקבל הדין לדין איסור והוחזק ומשו"ה מהני אח"כ לדיני נפשות כמו בע"א הנאמן באיסורין דמהני אח"כ גם למלקות, והכלל ששורפין וסוקלין על החזקות הוא ג"כ מה"ט, עיקר יסוד זה נסתר מסוגית הש"ס דסנהדרין ריש פרק בן סורר דשקיל וטרי שם אם מהני רוב לדיני נפשות ואינו מביא שם הא דאמר ר' יוחנן דסוקלין על החזקות שהוא עיקר היסוד לשיטת הש"ש, וכן במס' קידושין אינו מביא כלל לסייע לר' יוחנן מהא דקטנה שנתקדשה שמומתים על ידה, וכן מעדים שטועים בעיבורא דירחא שהובא בש"ס דסנהדרין ולענ"ד נראה ברור דשלשה ענינים חלוקים הם, מה שהוחזק איסור ע"י ע"א הוא ענין בפ"ע, והא דסוקלין ושורפין על החזקות הוא ענין בפ"ע, ורוב דמהני לדיני נפשות הוא ג"כ ענין בפ"ע, דהנה בענין נאמנות של עדות הא דהאמינה תורה לע"א באיסורין אינו משום דלענין קל סגיא בבירור קל, אלא שהוא מחוקי התורה לחלק בדיני העדות, דלדיני נפשות לא מהני עדות של איסורין אף להציל מדין מיתה אם יחסר איזה פרט כמו דרישה וחקירה וכדומה, ולענין שהאמינה תורה ע"א שוה בירור זה כבירור של שנים רק אם שנים מכחישים אותו מתבטלת עדותו, ומשו"ה אם מתחילה נתברר הענין על דין איסור שאינו נוגע לדיני נפשות, והאמינה תורה את ע"א שמעיד שדבר זה חלב כליות הוא, נתברר ע"י עדות ברורה שדבר זה חלב בבירור ודאי, ושוב א"צ עוד בירור אחר כשיהי' נוגע לדיני נפשות, דכבר הוחזק ע"י עדות הראוי' שהדבר הי' חלב, אלא שאם הי' בא העד להעיד אחר המעשה שכבר אכל את הדבר, שעדותו עתה אינו ענין להחזיק את האיסור שהרי כבר נאכל וענין עדותו הוא נוגע לדיני נפשות אינו נאמן זהו דינו של הרמב"ם וענין זה לא שייך בבירור של רוב דרוב הוא ענין שאמרה תורה להתנהג עפ"י הרגיל יותר ולא לחוש למיעוט, ואם הוחזק עפ"י הוכחת רוב לא אמרה תורה לקבל ענין זה לודאי, ומשו"ה בקטנה שנתקדשה דיש מיעוט של אילונית כשבא אח"כ הענין לדון בדיני נפשות, אם נאמר דלענין להרוג את הנפש לא אמרה תורה לסמוך על הרוב ויש לחוש למיעוטא של איילונית, איך שייך בזה לומר שכבר נתברר לנו שאינה איילונית, וכמו שמעיקרא סמכנו על הרוב כ"כ עלינו לסמוך עתה על הרוב, ואם לא מהני לדיני נפשות, אי אפשר להרוג עתה את הבא עלי' אבל אם הי' מעיקרא ענין עדות להחזיקה באשת איש, באופן שעדות כזו לא מהני לדיני נפשות כגון שהי' בלא דרישה וחקירה ע"י בתשו' רע"א סי' צ"ד והביא בשם תשו' הרשב"א, מ"מ אח"כ הורגין עי"ז דעכשי' א"צ קבלת עדות אחרת, משא"כ ברוב דאינו בתורת נאמנות לא שייך ענין זה:
וענין זה דסוקלין החזקות לא שייך לדין רובא דליתא קמן, דשני ענינים הם ולא נלמד זה מזה, דבענין סוקלין על החזקות הביא הש"ס דוגמא תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית בתורת אח ואחות שהוא ענין הוכחה ע"י הנהגתם התמידית וכמו הוחזקה נדה בשכנותי' דלא חשדינן שמא עשו כן ברמאות לאיזו מטרה של שקר ובכה"ג סמכה תורה להחזיק בתורת ודאי שכן הוא כמו שהאמינה תורה לעדים אף שאפשר ששקרו בעדותם, וענין זה אין ללמוד מהא דאזלינן בתר רוב בדיני נפשות כמו קטנה שנתקדשה דשם היא רוב בטבע דעפ"י דרכי הטבע רוב נשים אינן אילוניות, וכ"כ טעות בעיבורא דירחא הוא ענין שנטוע בתכונת האדם, אבל הנדה שהוחזקה ע"י הנהגתה הרי עושה האשה עפ"י רצונה וכונתה והרמב"ם פ"א מה' אסו"ב ה"כ שכתב דין זה שסוקלין על החזקות מסיק בזה"ל ראי' לדין זה מה שדנה תורה במקלל אבי' ומכה אבי' שיומת ומנין לנו ראי' ברורה שזה אבי' אלא בחזקה כך שאר קרובים בחזקה עכ"ל. וכן מפורש בירושלמי סוף קדושין ה"י. וכן ענין חזקה של שלשים יום באיש ואשה שבאו ממדינת הים הוא אומר זאת אשתי והיא אומרת זה בעלי שאם הוחזקו בעיר ל' יום הורגין עלי' הרמב"ם שם הי"א. וכתב הה"מ שלמד זה מגמ' ב"ב ד' קס"ז שמי שהוחזק שמו בעיר ל' יום אין חוששין לו יעו"ש. הוא ג"כ ענין כזה של נאמנות וכמו שכתב שם ברשב"ם, וז"ל אין חוששין לו דכל כך לא הי' מחליף שמו זמן מרובה פן יודע הדבר עכ"ל. ומזה למד הרמב"ם דאם דרו איש ואשתו ל' יום בחזקת בעל ואשתו דהוא חזקה שהורגין עלי' ובס' ש"ש החליט דגם בע"א שמעיד על חלב דכתב הרמב"ם שהאיסור יוחזק על ידו שהוא ג"כ בהוחזק כן שלשים יום, והוא דבר רחוק דמה ענין של חזקה דע"א דבכל הני ענין הוחזקה הוא שע"י הנהגה מתחזק הענין, אבל בעדות אינו חזקה יהי' בזה שאנו מתנהגים עפ"י עדותו שהעיד פעם אחת, דבע"כ עלינו להתנהג שלא לאכול החתיכה שהעיד עלי' העד דנאמן הוא באיסורין:
פרק ב
ומה שתומך דברי' הגאון בס' ש"ש דלא מהני רוב וחזקה בדיני נפשות משום דבעינן קרא כדכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר, אינו מוכרח כלל שהרי חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו מהני אף להוציא ממון, וחזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה מהני להתיר אשת איש דהוי דבר שבערוה דבעינן שני עדים דמכל זה מוכח דמה שהצריכה תורה שני עדים דוקא הוא רק למעט בזה ע"א, אבל לא מיעטה תורה בזה דלא לסמוך על שאר הוכחות שהוא ענין אופני הידיעה שאנו יודעים מעצמנו עפ"י אומד הדעת, אלא שאין זה תלוי בשקול הדעת של חז"ל אינו הוכחה חשובה כידיעה ואיזו הוכחה חשובה רק כרובא, וכן לענין לאסור אשה על בעלה דבעינן שני עדים כתבו הרבה ראשונים בספ"ב דיבמות דמפקינן לה מבעלה ע"י עדי כיעור כמו שהובא שם ברא"ש שיטת החולקים על ר"ת, וכן כתב הקצוה"ח בסי' צ' סק"ז לענין קדושין שלא ראו הנתינה שידיעה עפ"י הוכחה הוי כראי', וכענין דנקטינן שעדי יחוד הן עדי ביאה, והרבה ענינים כאלה נמצאים בש"ס, וכן מוכח להדיא מדברי הגמ' שם ריש פרק בן סורר דפריך שם ובדיני נפשות מי אזלינן בתר רובא והתורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה ואת אמרת זיל בתר רובא, ולא פריך והתורה אמרה עפ"י שנים עדים יומת המת, מזה מוכח להדיא דלא שייך ענין זה להוכיח מדין עדות, ואם יהי' הוכחה ברורה שפיר מהני אף בדיני נפשות, וסוקלין ושורפין על החזקות המוכיחות, רק לענין רוב שקיל וטרי בגמ' כיון דאמרה תורה להציל את הנידון וברוב הרי איכא מיעוט ברור בכה"ג הוי בכלל והצילו העדה ומסיק הגמ' דגם בדיני נפשות אזלינן בתר רוב והיינו דגם בדיני נפשות אמרה תורה לסמוך על הוכחת רוב:
והנה בגמ' חולין ד' צ"ו אמר שם להוכיח דטביעת עין עדיף מסימנים תדע דאילו אתו בי תרי ואמרו פלניא דהאי סימני' והאי סימני' קטל נפשא לא קטלינן לי' ואילו אמרו אית לן טביעת עינא קטלינן לי'. יעו"ש וכתבו בתוס' שם ד"ה פלניא וז"ל וא"ת והלא משיאין אשה עפ"י סמנים להך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא בפ' בתרא דיבמות ואם לאחר שנישאת באו עדים שזנתה קטלינן לה דסמכינן אסימנין להחזיקה בחזקת אשת איש מן השני וכו' וי"ל דבכה"ג נמי לא סמכינן אסימנים למיקטלה ולהחזיקה לאשת איש מן השני. וכו' וכן אם נישאת עפ"י עד אחד וזנתה דלא קטלינן לה וכו'. דלא לכל דבר מהימנינן לי' דאין האחים יורדים לנחלה על פי וגם צרתה אסורה, וא"ת והאיך מחזירים שט"ח בסימנים והא אי אתו סהדי ואמרי פלניא דהאי סימני' והאי סימני' לוה מפלוני לא מפקינן וי"ל דל"ד דשטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מהדרינן שפיר אבל ממון שביד הבעלים אין להוציא ע"י סימנים דה"נ לא מפקינן חפץ מיד בעלים אי אתו סהדי ואמרי ההוא חפץ דהאי סימני' והאי סימני' דפלניא הוא. עכ"ל. וכתב בתשו' רע"א סי' קכ"ד שנראה מדברי תוס' אלו דפליגי על הרמב"ם דפסק בה' סנהדרין דחלב שהוחזק עפ"י ע"א אם אכל אדם אח"כ דלוקה, דלשיטת הרמב"ם בנישאת עפ"י סימנים או עפ"י ע"א הוחזקה לאשת איש וממילא קטלינן אח"כ וכן כתב בס' ש"ש ש"ד פ"ט יעו"ש. ולפמש"כ אין דבריהם מוכרחים כלל דסימנים הם הוכחה קרובה לרוב דליתא קמן וסמכינן לענין איסור כמו דאזלינן בתר רוב באיסורין אבל בדיני נפשות לא סמכינן אסימנים דסימנים הוי הוכחה קרובה לרוב ולא דמי לרוב דהרי מספקא לן גם באיסורין אי סימנים דאורייתא, ומשו"ה אף דמסיק במס' דסנהדרין בפ' בן סורר דסמכינן על רוב גם בדיני נפשות אבל שיועילו סימנים לדיני נפשות לא מצאנו. אבל עדות של עד אחד שהעיד על חלב הוא עדות גמורה כשני עדים לענין קטלא וכיון דמתחילה הי' ענין של איסורין האמינה תורה אותו כשני עדים שהחתיכה היא חלב וממילא מהני אח"כ גם לדיני נפשות, משא"כ כשאנו סומכים לענין איסור על הוכחת סימנים, גם אח"כ כשאנו דנים לענין נפשות עלינו לבוא לדון את האיש לקטלא עפ"י הוכחה זו של סימנים, וסימנים לא הוי בירור להכריע לענין נפשות, אבל בעדות שנאמנות שלמה היא מהני גם עדות של ע"א לענין נפשות, אם רק כשהעיד הי' עדותו מתקבל עפ"י משפטי התורה, ולפי"ז ל"ד עדות ע"א שמתיר באשת איש לענין מת בעלה, לעד אחד המעיד על חתיכה שהיא חלב דמה שמתירין עפ"י ע"א לשיטת תוס' הוא תקנת חכמים כמש"כ ביבמות ד' פ"ח ד"ה מתוך, דבכה"ג דיש טעם להאמין אין זה עקירה מדברי תורה, ואין זה כע"א נאמן באיסורין, דהרי מה"ת אינו נאמן מדין ע"א, ולומר דחכמים סמכו להאמין בתורת הוכחה דדייקא ומינסבא שתהא הוכחה זו כהוכחת הרוב או כהוכחת החזקות שמלקין וסוקלין על ידם, גם זה אינו, דהרי לא לכל דבר האמינוהו דאין האחים יורדים לנחלה על פי', אלא דמשום עגונא הקילו חכמים כמו שאמרו בגמ', היינו שהקילו רק לענין זה להתירה להנשא, אבל לא נתאמת ענין זה לא עפ"י עדות המועיל ולא עפ"י הוכחות המועילות שבאמת מת בעלה, וממילא כשנישאת אח"כ לא נתאמת ולא נתחזק בשום דבר מועיל שהיא אשת איש גמורה לבעלה האחרון ומשו"ה כשזנתה לא קטלינן לה, כנלענ"ד בשיטתם:
ומה דפשיט להו להתוס' דאין מוציאים ממון מיד מוחזק עפ"י סימנים, נראה לי שהוא עפ"י מה דקיי"ל דאין מוציאין ממון מיד מוחזק ע"י רוב וכיון דסימנים גריעי מרוב דהרי ברוב מסקינן בגמ' סנהדרין דאזלינן גם בדיני נפשות והכא פשיט לי' לרב משרשיא דלא מהני להחזיק איש זה לרוצח ע"י עדות שראו רוצח בסימנים כאלה, וכיון דרוב לא מהני להוציא ממון סימנים ודאי דלא מהני, אלא הא דמחזירין שט"ח ע"י סימנים הוא כמש"כ דכשאנו דנים על חזרת אבידה של השטר שהוא חפץ בפני עצמו אין אדם מוחזק בו מהני הוכחה סימנים להחזיר וכשיהי' השטר בידו לא יוציא ממון ע"י הוכחת סימנים אלא כיון שבהיתר בא השטר לידו גובה בו כמו אם המלוה מצא את השטר בעצמו וכמש"כ בתוס' ד' י"ג ע"ב ד"ה הא קאמר יעו"ש. וענין זה לא שייך לענין זה שנתחזקה באשת איש לומר שממילא נתחיב מיתה כשזנתה אח"כ. וכמש"כ:
ובתש' נוב"י מ"ק אהע"ז סי' נ"א תמה על ענין זה שיהני סימנים להתיר אשת איש ולא יועילו להרוג את הרוצח שמעידים עלי' בסימנים שהוא הרוצח, ומתרץ בסוגית הש"ס דהטעם בזה משום שטוען ברי דלאו איהו קטל, וענין הוכחת הסימנים ילפינן מאבידה והתם ליכא מי שמכחיש בברי, ומשו"ה אף אם אינו מכחיש לא מיקטל דהוי התראת ספק דבשעת התראה הוי ספק שמא יכחישם אח"כ בטענת ברי זהו תו"ד שם. ואין דברי' מחוורים כלל בענין זה דהנה באבידה מהני סימנים גם נגד הטוען ברי דהרי בשטר דמחזירים בסימנים דהמלוה והלוה טוענים בזה כ"א טענת ברי וא"כ יועילו סימנים גם להתיר אשת איש למ"ד סימנים דאורייתא גם נגד טענת ברי ומהראוי לפי"ז דגם טענת ברי של הנידון הרוצח לא תועיל כלום בכלל לא מצינו בדיני נפשות נפ"מ בטוען ברי או לא. ומש"כ לדון בזה מטעם התראת ספק ג"כ אין נ"ל דבכל דוכתא התראת ספק הוא אם הדבר ספק למותרה אם יבוא לידי איסור מיתה או מלקות אבל אם האיסור מיתה ודאי, אלא שהעובר חושב שמא יעלה בידו להשמט מיד בי"ד ע"י הכחשה או שיברח ולא תשיגנו יד בי"ד לא שמענו שיהי' זה בכלל התראת ספק, דא"כ לא יצויר כמעט התראת ודאי שמא לא יעלה ביד בי"ד לברר החקירות והבדיקות כראוי ועיקר הכלל בזה כמש"כ בכתובות ד' ל"ג ובשאר דוכתי דבעינן שיהי' המותרה מזיד גמור דלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד - וכמו שנתבאר בדברינו בש"א פ"ג - גם עיקר דברי' לומר שמתחילה לא ראו העדים את הרוצח רק ראו סימנים הוא דרך רחוק בגמ' ופשטות הש"ס מיירי דמתחילה ראו אותו ראי' גמורה רק אח"כ אין מכירים אותו רק ע"י סימנים, וממילא ליכא בזה מתחילה התראת ספק לומר שלא יכירו אותו רק ע"י סימנים. וזה פשוט:
ובתשו' רע"א סי' ק"ז בסוף התשובה שהשיב להג' ר"מ ווייל כתב שם ג"כ לחלק בין הא דלא קטלינן ע"י עדים שמעידים ע"י סימנים, וקטלינן אשה שזנתה שנחזקה לאשת איש ע"י היתר עדים בסימנים עפ"י דרך שכתב הש"ש, והוא דלהחזיק איסור וכן להחזיק היתר מהני סימנים ועד אחד אבל אם לא ידעינן את הרוצח רק ע"י סימנים לא מהני מחמת דבעינן עפ"י שנים עדים יקום דבר, רק הוסיף ביאור קצת דמשו"ה מהני אח"כ גם לדיני נפשות אם הוחזקה לאשת איש ע"י בירור סימנים או ע"א, דלא שייך בזה והצילו העדה, דלו יהא דבאמת אינה אשת איש הוא חייב מיתה, דהתורה אמרה אם יבוא על אשה שמוחזקת לאשת איש ע"י בירור של ע"א או סימנים שיחייב ע"ז מיתה, ולהחזיק האי גברא לרוצח ע"י בירור של סימנים לא מהני משום דבעינן עפ"י שנים עדים יומת המת זהו תו"ד שם. והנה בעיקר הענין כבר כתבנו מה דקשה ע"ז דהלא גם להתיר אשת איש בעינן עפ"י שנים עדים יקום דבר, וכן להחזיק אשת איש, דמזה מוכח דלא בעינן דוקא עדים רק שאר הוכחות ג"כ מהני, ומה שהוכיח לומר שיתחיב מיתה על הא דעבר אמימרא דרחמנא שאכל חתיכה שע"א העיד עלי' שהוא חלב, אף אם קמי שמיא גליא שאינה חלב, ענין זה אינו מובן דהרי אם יתברר אח"כ ע"י עדים שהחתיכה היתה של שומן ודאי לא ילקה, לפ"ז מוכח שאין מחייבין אותו מה שעבר לאכול חתיכה שהוחזקה ע"י ע"א:
ולענ"ד נראה דיש מקום לומר בסוגית הש"ס דחולין הנ"ל לנטות משיטת התוס' עפ"י מה דאיתא בגמ' סנהדרין ד' פ' ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב עם אחרים שנגמר דינם דכולם פטורים משום דאין גומרין דין שלא בפני' וכן פסק הרמב"ם להלכה בה' רוצח פ"ג, ולכאורה הלא אפשר לגמור דין על כל אחד ואחד בממ"נ אם כבר נגמר דינו הרי הוא חייב מיתה, ואם לא יגמר דינו עכשי', ומוכח מזה דלא מהני ממ"נ ע"ז. דכיון דבעינן לענין גמר דין שיהי' בפני', שיהי' בי"ד רואים את הנידון שעלי' גומרים את הדין, י"ל דלא סגי שיהי' עומד לפניהם ורואים את פני', אלא שיהי' יודעים שזהו האיש שמחייבים אותו מיתה, ומשו"ה בנתערב מי שלא נגמר דינו בין הנגמרים דינם לא מהני מה שיאמרו על כל אחד דחייב אתה מיתה בממ"נ, דמ"מ הדבר ספק לבי"ד על כל אחד אם מחיבים הם "עכשי" את הראוי לחייב ונראה לי דגם אם נתערב רוצח אחד שנגמר דינו בין רוצחים שלא נגמר דינם דכולם פטורים דכן הוא לשון המשנה שם רוצח שנתערב באחרים ואף שבגמ' שם אמרו א"ר אבהו אמר שמואל הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינם עסקינן רבנן סברי אין גומרין דינו של אדם אלא בפני' הילכך כולם פטורים. עכ"ל הגמ', מ"מ י"ל דלאו דוקא הוא דה"ה באחד שנגמר דינו ונתערב באחרים שלא נגמר דינם וי"ל דאדרבה רבותא קמ"ל דאף דהרוב חייבים מיתה שכבר נגמר דינם, מ"מ כולם פטורים מחמת האחד דלא אזלינן גם בכה"ג בתר רוב, אבל להיפוך שעל הרוב צריכים לגמור הדין ודאי פטורים, דא"א לגמור הדין עליהם, והטעם לזה נלענ"ד עפ"י מה שנתבאר בדברינו לעיל ש"א פ"ה וש"ב פי"ט דדין רוב לא מהני רק היכא שהדין במציאות אינו תלוי בידיעתנו, שאז אמרה תורה אחרי רבים להטות להחזיק הדבר שבמציאות הוא כפי אופן שנראה לנו עפ"י הרוב, אבל היכא שהדין במציאות תלוי עפ"י ידיעתנו וידיעה עפ"י רוב אינה נחשבת כידיעה ברורה, בכה"ג לא מהני רוב, לפי"ז גם אם יתערב רוצח אחד שנגמר דינו בין הרבה רוצחים שלא נגמר דינם אף שהרוב הם שלא נגמר דינם, אבל כיון דרוב לא משווי כידיעה הוי כל אחד בגדר ספק ויפטרו כולם, ול"ד למש"כ בתוס' חולין ד' י"א ע"ב ד"ה ליחוש בשם ר"ת הטעם בנסקלין ונשרפים שנתערבו דלא אזלינן בתר רובא משום דממ"נ נהרג לא אזלינן בתר רובא, דמשמע לכאורה דבכה"ג אזלינן בתר רוב, דהתם כבר נגמר דינם לסקילה ולשריפה, אבל הכא לענין דין שאין גומרין דינו אלא בפני' י"ל דלא מהני ידיעת רוב כמש"כ, ולפי"ז יש מקום לומר דגם בהא דאמרינן בגמ' בעדים שמעידים פלניא דהאי סימני' קטל דלא קטלינן לי', דמשמע. אף אם יהי' סימנים מובהקים. המועילים מה"ת גם בדבר שבערוה ובממון, אינם מועילים בכה"ג להרוג את הנידון משום שהוא ג"כ שייך להאי דינא שאין גומרין דינו שלא בפני', היינו אף שהנידון עומד לפני בי"ד ועלי' גומרים בי"ד הדין, אבל כיון שהספק בזה הוא על הנידון אם זהו האיש שראו העדים שהרג את הנפש או איש אחר הוא, זהו דומה כרוצח שנתערב, ולענין התחלפות האיש באחר דלא מהני ידיעת רוב, כ"כ לא מהני הוכחת סימנים שיהי' נחשב כידיעה. ואין לדמות ענין זה לענין ידיעה בלא ראי', דמוכח מסוגית הש"ס במס' שבועות ד' ל"ד דאם מהני בממון מהני גם בנפשות, וכן כתבו בתוס' שם דהוכחה גמורה כמו עלתה לו נשיכה בגבו וניקב קרום של מוח ולא הי' שם איש אחר דליכא ספק שמא איש אחר הרגו דמהני אומדנא כזאת גם בדיני נפשות יעו"ש. דהתם אין הספק מחמת התחלפות הרוצח, כיון דלא הי' שם איש אחר אלא הספק על הנידון אם עשה מעשה הרציחה או לא ובכה"ג מהני הוכחות מחמת אומדנא, אבל כשראו עדים מעשה הרציחה, ועכשי' מסופקים על נידון זה אם זהו הרוצח שראהו אז או אחר הוא, לא מהני אומדנא דלענין זה בעינן ידיעה ברורה עפ"י עדים כנלענ"ד והתוס' י"ל דלא סברי כלל זה ומצאתי אח"ז בס' חידושי הרמ"ה למסכת סנהדרין שעמד שם על סוגיא זו במה שהוקשה לנו ומתרץ שם וז"ל ודייקינן בגמ' מאן אחרים וכו' הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינם וכו' וכי תימא וליהדר ליגמרי' לדיני' דכל חד מינייהו באפי' ממ"נ אם מהנך דנגמר דינם הוא שפיר, ואי לאו מהנך קמאי הוא מיחייב קטלא וגמרינן לי' השתא לדיני' אמרי כיון דלא ידעינן משום מאי קא גמרינן לי' לא קטלינן לי' דרחמנא אמר והצילו העדה דבעו להפוכי בזכותי' וכי האי גונא לא ידעי אמאי מיחייב לא יכלי להפוכי בזכותי' שפיר עכ"ל. וע"כ י"ל דהתוס' אזלי בשיטה זו של הרמ"ה דגם לדין שצריך לגמור בפני' א"צ ידיעת ודאי שהוא בעל המעשה וחל גמר דין גם על הספק אם רק הנידון עומד לפני בי"ד, דלפי"ז שוה בירור זה דהאי גברא דסימנים קטל נפשא לכל בירורים של איסור והיתר והשבת אבידה, ומשו"ה פשוט להו מגמ' זו דלא מהני בירור סימנים לדיני נפשות, ולפי"ז העלו דאם נישאת עפ"י היתר של סימנים דאם זנתה אינה נהרגת אח"כ. כנלענ"ד בענין זה:
פרק ג
ועפ"י מה שנתבאר לנו יצא מזה דעפ"י מסקנת הש"ס בריש פרק בן סורר הולכים בדיני נפשות אחר הרוב דקים להו לחז"ל דכללא הוא בתורה לילך בתר הרוב בכל הדינים בשוה אף בדיני נפשות, ומעתה קמה ונצבה התמיה הגדולה מ"ש דין ממון מנפשות איך יתכן שיהי' חמור ענין זה להוציא ממון מיד מוחזק מלהרוג נפש, ולמה אין הולכין בממון אחר הרוב בממון להוציא מן המוחזק, ונלענ"ד דהנה באמת יש לדקדק בהא דאמר שמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא, כיון דגם בדיני נפשות אזלינן בתר רובא הו"ל לפרש באיסורא ובדיני נפשות ולשיטת הש"ש הול"ל אבל בממונא ובדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא, וע"כ נראה דהיסוד בזה למ"ד דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא דשאני דיני ממונות מכל דיני התורה, דכבר נתקשו האחרונים בהא דקיי"ל דכל ספק ממון המוציא מחבירו עלי' הראי', למה לא יהי' ענין זה ככל ספק איסור של תורה והלא לאו דלא תגזול הוא כלאו דלא תאכל חלב, ובס' או"ת בקיצור תקפו כהן אות כ"ב הביא ענין זה ודחה כל התירוצים שנאמרו בשם הגדולים שלפני' וכתב שם דאין קושיא כלל כי כך הוא המצוה והלאו שלא תגזול דוקא גזל ודאי ולא ספק וכמו שאמרה תורה ממזר ודאי ולא ספק, עשירי ודאי ולא ספק. יעו"ש. ואין דברי' מתישבים על הלב דהרי לא מצינו ע"ז שום רמז בתורה להתיר ספק גזל, דבמעשר ילפינן מקרא וכן בממזר וגם בגמ' לא נזכר חידוש זה שספק גזל מותר, ובגמ' נאמר דענין זה סברה הוא דהמע"ה, ונראה שכלל הוא במשפט גדרי זכות ממון שכל ספק הנולד בזה הוא חוזר לעיקרי הגדרים של שלטון וזכות ממון שבין אדם לחבירו וכמו שעיקרי הגדרים של זכות ממון אינם חוקים עפ"י התורה אלא היסוד בהם הסכמת שכלנו שהמגביה מציאה יהי' שלו ופירות שדהו וולד בהמתו יהי' שלו וכל כה"ג וכן דרכי הקנינים במה שאדם מוסר מקניני' לחבירו כתבו גדולי האחרונים שאינם חוקים שיהי' דוקא עי"ז, וכשהסכימו רוב המדינה שיגמר קנין ע"י סיטומתא וכה"ג הוא קנין מה"ת, ומשו"ה גם ספק הנופל בזה חוזר לכלל זה שהיסוד בזה סברת החכמים שהחליטו שכן ראוי להיות שהמע"ה, דכל זמן שלא יבורר בראי' ברורה שנפקע זכות בעלים הראשונים הוא ראוי להיות הבעלים והשליט בכל אופני השתמשות, ומשו"ה לא שייך לדון בזה מספק איסור גזל דמתחילה עלינו להחליט מי הוא הבעלים שראוי להיות בידם שליטת והשתמשות החפץ ואח"כ יחול דין איסור גזילה, וכיון דעפ"י משפט סברת השכל החפץ שייך למוחזק הרי זה חפץ שלו כאילו זכה בו עפ"י שאר הסכמת שכליים, והתופס ממנו הוא הגוזל - ויתבאר עוד ענין זה בס"ד בפרטות במק"א - ולפי"ז כל הכללים השנוים בדיני ממונות שאינם מפורשים בתורה הם שנוים עפ"י משפט זה כמו ברי ושמא דקיי"ל ברי עדיף היכא שאין שניהם מוחזקים ולהוציא מיד מוחזק לא מהני דהטעם בזה דמי שיש לו טענה מעולה מחבירו הסברא מחיבת שיהי' זכותו גדול מחבירו, אבל נגד זה יתרון הזכות של המוחזק עולה נגד יתרון של טענה טובה דחבירו, ומה"ט ס"ל לשמואל כיון דדין לילך בתר רוב הוא חוק התורה אף שאינו בירור גמור דהרי ידעינן דיש מיעוט מ"מ אמר רחמנא שעלינו להתנהג בכל דרכי התורה עפ"י הרוב, אבל כ"ז בדינים שעיקריהם הוא חוק התורה, אבל בספק ממון שיסודו הוא גדרי הזכות וכן כללי הספיקות כ"כ הם גדרים של זכות ממון שתלוים בדעת והסכמת השכל וסברא הישרה, הנה כשיש לתובע רוב המסייעו שעי"ז ראוי להיות זכותו גדול בהחפץ שטוענים עלי' אבל נגד זה זכות הנותן להנתבע במה שהוא מוחזק עולה נגד כח הזכות של התובע ובזה יש מקום לומר דמה דאמר שמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא הוא הכונה דבדינים שיסודם חוק התורה אמרה תורה ליזיל בתר רוב, אבל בממון שיסודו הוא הסכמת שכלי גם בירור הספיקות תלוי עפ"י שכל וסברא, אם לא במקומות שמפורש בתורה, כמו דיני עדות ושבועות שהם חוקי התורה ככל המצוות:
ועפ"י מש"כ יש לישב מה דנקטינן דגם לדיני ממונות מצרפין עדות המכחישות היכא דאפשר שטעו בעיבורא דירחא כמש"כ בחו"מ סי' ל' ובמס' סנהדרין מוכיח הש"ס דאזלינן בדיני נפשות אחר הרוב מהא דמהני עדות המכחישות זא"ז היכא שיש לתלות שטעו בעיבורא דירחא, דעפי"ז בממון דלא אזלינן בתר רוב מהראוי להיות שלא לצרף העדים בכה"ג, אבל לפמש"כ הנה בדיני העדות וגדרי הגדה שזה ודאי מחוקי התורה וע"ז נאמר בתורה לילך בתר הרוב והוי הגדת עדים והוא בכלל עפ"י שנים עדים יקום דבר שאמרה תורה, ובזה אין מקום לגרוע ולהוסיף עפ"י מה שנדמה סברות שכליות כמובן, וכן אם יהי' לנו ספק בכשרות העדים והדיינים ועפ"י רוב הם כשירים יהי' כשירים גם לדיני ממונות כיון דכשרותם הוא דין תורה וע"ז נאמר בתורה לילך בתר הרוב, וממילא מהני עדותם גם להוציא ממון, ול"ד ענין זה להא דהסכימו רוב הפוסקים בתינוק הנמצא דברוב ישראל אם נגח תורא דידן לתורא דידי' דאין צריך לשלם דאין הולכים בממון אחר הרוב, דהתם צדדי הספק הוא ספק בזכות הממון מצד עצמו דאם הוא ישראל חייב לשלם ואם לאו פטור, וכיון דיש מיעוט שאינו ישראל הוא דמצד הסברא גם זה ספק הוא וחזקת ממון עדיף משום הכי פטור לשלם, אבל כשהספק הוא בהגדת העדים או בכשרותם, דכשרות העדים והגדתם אינו גורם באמת זכות וחובה דלא איברו סהדי אלא לשקרי, משו"ה אם עפ"י רוב הגדתם שלמה אף דיש לספק שמא אין הגדתם כראוי ספק זה אינו ספק בזכות הממון שיגרום זכות לנתבע שיסייעהו חזקת הממון. וזה חילוק נכון ומיסתבר כנלענ"ד בזה:
ובס' כסף נבחר הביא בשם תרומת הדשן וז"ל הא דאמרינן היכא דאיכא חזקת ממון נגד הרוב אין הולכים בממון אחר הרוב אע"ג דבשאר דוכתי אמרינן רוב וחזקה רוב עדיף, דשאני חזקת ממון דאית בי' טעמא המוציא מע"ה ורובא לא מיקרי ראי'. עכ"ל. ואין דברי' מובנים לכאורה דמאי עדיף לשון הש"ס המרומז מלשון הש"ס המפורש, לו יהא דזה מרומז בלשון הש"ס המע"ה שיביא ראי' ברורה ורוב לא חשיב כראי' ברורה אבל עכ"פ לא ידעינן למה לא מהני רוב בממון ולדברינו כונתו מבוארת דהרי בגמ' אמרו דדין המע"ה אינו נלמד מקרא וא"צ קרא ע"ז רק שהוא משפט השכל המחיב להיות כן בדינ' ממונות ובלשון זה כלול דגם רוב לא יהני עד שיביא ראי', הרי הורו לנו בגמ' דבספק ממון תלוי בבירור שכלי והשכל מחיב שזכות המוחזק עדיף מזכותו של התובע אף אם הרוב מסייעו, שענין הרוב הוא חוק התורה ואין ללמוד מזה לדיני ממונות שיסודם ענין משפטי וחוקי התורה האמור לענין איסור והיתר ול"ד לדיני ממונות שמשפטם עפ"י מדת הזכות וראיות שכליות, ואם שגם עפ"י סברא הדעת נוטה שיזכה בזה מי שהרוב מסייעו, אבל זה רק במקום ששניהם אינם מוחזקים, אבל אם אחד מוחזק בחזקה גמורה סברת המע"ה מיפה כחו של המוחזק יותר ממה שיש כח וזכות לכנגדו ע"י סיוע של רוב כנלענ"ד:
ובתוס' פ"ק דסנהדרין ד' ג' ע"ב בהא דקאמר הש"ס שם דלרבי יאשי' ילפינן בדיינים שידונו עפ"י הרוב לדיני ממונות מק"ו מדיני נפשות ומה דיני נפשות דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא דיני ממונות לא כש"כ, כתבו וז"ל תימא דבריש פ' המוכר פירות קאמר שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ואמאי לא נילף בק"ו מדיני נפשות כדאמר הכא, ואין לומר דדיני נפשות גופייהו לא אזלינן בתר רובא ברובא דליתא קמן אלא ברובא דאיתא קמן, דהא בריש פ' בן סורר ומורה משמע דבכל דוכתא אזלינן בתר רובא בדיני נפשות כגון רוב נשים לט' ילדן ורובא דאינשי דטעו בעיבורא דירחא, וצ"ל דרובא לרדיא זבני לא חשוב כי הנך רובא הילכך לא סמכינן אהך רובא בדיני ממונות עכ"ל. ודבריהם סתומים חדא בהא דקאמר שמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בתר רוב ולדבריהם קשה דהול"ל כי אזלינן בתר רוב גרוע באיסורא אבל לא בממונא, ועוד קשה מנין לנו לחלק דבאיסורא סגיא ברוב גרוע ובממון ונפשות בעינן רוב מעליא, כיון דלדבריהם לכאורה אין הטעם בדיני ממונות משום חזקת ממון, דא"כ לא שייך למילף דיני ממונות בק"ו מדיני נפשות גם ברוב מעליא ובלא טעמא דחזקת ממון למה יהי' דין ממון חלוק מכל דינים שבתורה, שלהתיר איסור היותר חמור סמכינן ארוב כל דהוא מה"ת ולענין ממון לא סמכינן על רוב כזה ובעינן דוקא רוב מעליא, ונלענ"ד דהנה בע"כ גם שמואל מודה דאיכא רובי דאזלינן בתרייהו גם בדיני ממונות, דהרי חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו הוא ג"כ ענין רוב דעפ"י רוב אין אדם רגיל לשלם תוך זמנו, וכן כל כה"ג, אלא דרוב כזה הוא כעין ראי' ועדות קצת דהמיעוט בזה הוא מיעוטא דמיעוטא והוכחה כזו מהני גם בדיני ממונות, ודין הרוב דמהני באיסורין הוא אף באופן שההוכחה קלה וקלושה, כגון אם יהי' חמשים קונים לשחיטה וחמשים ואחד קונים לרדיא ומתחשב., עפ"י ד"ת לרובא לרדיא ע"י איש אחד העודף, דמה"ת ליכא חילוק בכמות העודף של הרוב על המיעוט, ולפי"ז י"ל דגם לשיטת התוס' הנ"ל עיקר החילוק של דיני ממונות מאיסורין הוא מהטעם שכתבנו דבדיני ממונות בעינן הוכחה מוסכמת עפ"י השכל, וכ"ז דליכא עדים או ראי' מוכחת עפ"י שכל אין להוציא ממון מיד המוחזק מחמת דבדיני ממונות גדול כח הזכות של המוחזק עפ"י דרכי השכל, ובאיסורין לא בעינן הוכחה רק חוק התורה הוא ליזל בתר רובא בין שיהי' הרוב כפול שבעתים, ובין אם יהי' רק חלק אחד מאלף בעודף, וע"ז אמר שמואל דבאיסורין אזלינן בתר רובא כלומר רוב של תורה, אבל בממון לא אזלינן בתר רוב, דרוב של תורה אינו מכריע נגד המוחזק, ובדיני ממונות הוא מטעם הוכחה ולא מדיני אחרי רבים להטות. ולפ"ד הכלל דקיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא כלל גמור בלי יוצא מן הכלל גם לשיטת תוס' הנ"ל דבממון אין הולכין אחר הרוב, רק הוכחה וראי' מהני בממון נגד המוחזק. ובזה יובן מה דנאמר לענין פורע תוך זמנו בלשון "חזקה" ולא בלשון "רוב" להסביר שהטעם בזה שלא מדין רוב רק משום הכרת השכל, שמוחזק לנו שכן הוא שאין אדם פורע בתוך זמנו:
ולפי"ז י"ל הא דשקיל וטרי בריש פרק בן סורר אם אזלינן בתר הרוב בדיני נפשות משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה הוא מהאי טעמא דאף דאמרה תורה שהדין הוא ליזל בתר הרוב, אבל כיון דאמרה תורה ושפטו העדה והצילו העדה הרי גלתה תורה שבדיני נפשות עלינו להתבונן גם על ראיות שכליות, היינו במקום שמן הדין בשאר איסורים הוא כבר דין פסוק עפ"י הכללים שאמרה תורה, הנה בדיני נפשות אין לנו להחליט הדבר עד שנמצא הענין מבורר גם עפ"י ראיות שכליות וענין זה ליזל בתר רוב אינו ראי' ובירור שכלי, וע"ז מוכיח בגמ' דאזלינן בתר רוב לענין עדים שטעו בעיבורא של חודש וכן לענין קטנה המקודשת דלא חיישינן שמא איילונית היא משום דרוב נשים לאו איילונית נינהו וי"ל דעפ"י המסקנא נחליט להכריע דהא דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה הוא רק על בירור המעשה אם עשה הנידון המעשה או לא, דלענין זה בעינן עדים או ראי' שכלית כגון הוכחה ואומדנא כעלתה לו נשיכה בגבו דאיתא בגמ' שבועות ד' מ"ו לענין להוציא ממון, ואומדנא כזאת מהני גם לדיני נפשות כמש"כ בתוס' שבועות ד' ל"ד, אבל כשאנו דנים על האשה אם היא אשת איש אזלינן בתר רוב, וכן כשאנו דנים על הגדת העדים וכח הדינים אזלינן בתר רובא, ולפי"ז י"ל דגם בדיני נפשות גלתה לנו תורה דאיכא גוני דלא אזלינן בתר רוב של תורה אם ליכא רוב שכלי היינו כשאנו באים לברר על העובר אם עשה המעשה או לא, דע"ז אמרה תורה ושפטו העדה, דלא ניזל בתר רוב אם לא יבורר בראי' של עדים או ראי' שכלית ובזה יש לפרש היטב מה דפשוט להש"ס בחולין ד' צ"ו דלהכיר את הרוצח לא מהני בירור של סימנים וזה כדברי הש"ש ותשו' רע"א ולא מטעמם, דלדבריהם קשה מהא דאזלינן בתר רוב לומר שהעדים טעו בעיבורא של חודש, ולפ"ד מיושב הכל, דלענין נפשות לעולם אזלינן בתר רוב כשאנו דנים לענין כשרות העדים וכן הגדתם, וכן בדיני ממונות, רק כשאנו דנים לענין בירור אם הוא הרוצח או אם עשה המעשה כפי שורת הדין ע"ז אמרה תורה ושפטו העדה. וזה דרך נכון:
אמנם שיטת התוס' במס' סנהדרין שהבאנו אינה מתפרשת כדברינו, דהרי הם מחלקין בין רוב לט' ילדן ורובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא לרובא דלרדיא זבני, דמשמע להדיא מדבריהם דרוב כרובא דלרדיא זבני לא יהני גם בדיני נפשות, והא דמהני רוב בנפשות הוא רק רוב מעליא, וגם לא מחלקי בין רובא דטעו בעיבורא דירחא, מחמת שהרוב מכריע רק כח הגדת העדים, ובפשטות דבריהם אינם מובנים, כמו שהקשינו לעיל כיון דמהני רוב כזה לענין איסורא כמו דאמרינן לשמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא מאיזה טעם לא יהני בדיני נפשות, אלא נראה דסברי דשאני דין נפשות משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה, היינו שמזה ילפינן שלא ליזל בתר רוב של תורה סתם, אלא היכא שהוא גם רוב והוכחה עפ"י דעת האדם, וכיון דמוכח דאזלינן בתר רוב לענין קטנה שנתקדשה שלא לחוש שמא איילונית היא, וכן סמכינן ארובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא נקטינן דרוב כזה הוא ג"כ רוב שכלי, אבל רוב כרובא דאינשי לרדיא זבני שהוא רק רוב של תורה לא מהני להוציא ממון, וכן לדיני נפשות, אבל לא ביארו לנו התוס' מאיזה טעם גרוע רוב זה מכל רובא דליתא קמן, וי"ל שהטעם בזה הוא עפ"י דברי הרמב"ן במלחמות פ"ב דקידושין הובא בש"ש ש"ד פ"ו שכתב לענין רובא דמסבלי והדר מקדשי דקשה למה חוששין לסבלונות ולא אזלינן בתר רוב וז"ל אבל הטעם לשאלה זו שאין רוב זה דומה לפלוגתא דר"מ וחכמים דהתם רוב חיוב וטבע הוא ואי אפשר אלא כן אבל כאן אינו אלא מנהג ופעמים הרבה שאדם נוהג כמנהג המיעוט הילכך במקום איסור אשת איש החמירו. עכ"ל. דמוכח מדברי' שמדין תורה מהני רוב כזה גם לענין איסור אשת איש אלא שהחמירו חכמים, ועפ"י מש"כ הענין שרוב כזה הוא רוב של תורה ולא רוב שכלי ומהני מה"ת אלא שהחמירו חכמים, ומשו"ה גם רובא דלרדיא זבני אינו רוב שכלי דאם אדם זה הי' צריך לשחיטה אינו יוצא ענין זה כלל נגד חוקי הטבע והרגילות, אלא שהוא רוב מה"ת, ולא מהני בדיני ממונות ובדיני נפשות מהנך טעמים שכתבנו, דלענין ממון ודאי בעינן רוב שכלי כמש"כ משום דסברא הוא, ולענין נפשות משום דכתיב ושפטו העדה. כמש"כ. וכן נ"ל לפרש שיטת הרב המגיד בביאור דברי הרמב"ם לענין תינוק שנמצא בפט"ו מה' איסורי ביאה שהבאנו לעיל שהראב"ד השיג עלי' מסוגית הש"ס ריש פ' בן סורר, וכתב שם הרב המגיד וז"ל וכבר ביאר רבינו למעלה שאין קדושין ודאין אלא ספק ואין הורגין על הספק, דאלת"ה כי אמרינן בגמ' אם רוב ישראל למאי הילכתא אמאי לא אמרינן ליהרג עלי' ולהיות קדושין והא ודאי הויא, רבותא טפי מחזרת אבידה, וכבר כתבתי למעלה שאפי' לענין נזקין לא חשבינן לי' כודאי ישראל לשלם כש"כ ליהרג עלי' או על קדושי' כל זמן שלא תטבילוהו בי"ד ולא טבל ולא מצינו רוב כה"ג בדיני נפשות. עכ"ל. ובפשטות אין דברי' מובנים כלל מש"כ דלא מצינו רוב כה"ג בדיני נפשות, וכן מה שהחליט בראש דברי' שאין הקדושין ודאין אלא ספק, דהרי ענין זה ילפינן מקרא דאחרי רבים להטות, ועפ"י מש"כ בביאור דברי תוס' הנ"ל יתפרשו דברי' בטוב טעם משום דרוב כזה שאינו רוב שכלי רק רובא דאיתא קמן שהוא בגדר ספק וכמש"כ הרא"ש והריטב"א הבאנו דבריהם לעיל, רק דלענין הנהגה אמרה תורה אחרי רבים להטות אבל לענין נפשות בעינן רוב שכלי משום ושפטו העדה ומזה ראי' למש"כ לעיל בפ"ב דלא אמרינן הוחזק לענין זה שממילא יהי' אח"כ הדין לדון דיני נפשות, דהרי בתינוק הנמצא ודאי הוחזק לישראל ומ"מ אין נהרגים עלי':
ובתוס' ריש המניח כתבו לתרץ קושיא הנ"ל באופן אחר וז"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מרי' דהא בי"ד מפקו מיני', אבל גבי שאר רובא דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא. עכ"ל. גם דבריהם צריכים ביאור מש"כ דבדיינים המיעוט כמי שאינו ומה דמסקו דליכא למימר אוקי בחזקת מרי' דהא בי"ד מפקו מיני' וכבר נתקשו בדבריהם האחרונים עי' קה"ס כלל ו' יעו"ש שמביא שם כמה דרכים ולא נתישבו לי כל הדרכים שהביא שם. ועפ"י דרכנו נ"ל לפרש גם דברי תוס' אלו דגם לשיטתם מוכח דעיקר היסוד דלא מהני רוב בממון להוציא מיד המוחזק הוא משום חזקת ממון ויסוד עדיפות חזקת ממון הוא משום סברת המע"ה, דבממון עדיף כח וזכות של המוחזק שהסברא נותנת שישלוט המוחזק בדבר המסופק עד שיבורר הדבר בעדים או בראיות שכליות שנפקע כחו מן הממון, והנה כשהדיינים מתפלגים שנים אומרים על ראובן שהוא חייב ואחד אומר שהוא זכאי איכא בזה לדון משני צדדים צד אחד מחמת כח בי"ד, והצד השני מכח אמת ושקר של חיוב ופטור, וכשאנו דנים על צד הבי"ד דרוב מחייבים והמיעוט פוטרים, והם דנים על הנידון שהוא מוחזק בממון זה, אז עפ"י הכלל דאחרי רבים להטות בטל כמו בי"ד של המיעוט אף שהם דנים לענין הממון ואין הכרעת רוב מכריע בממון, זה שייך רק אם נבוא להכריע מצד האמת לומר שהוכרע עפ"י האמת שאין הממון של ראובן, אבל לענין כח בי"ד שהוא דין תורה הרי זה ככל הדינים שבתורה, דאזלינן בתר רוב, והוכרע הדין שבטל מזה כח בי"ד של המיעוט והוא כמאן דליתא אמנם הספק האמתי אשר נולד ע"י מחלקותם מי מהם כון אל האמת הנה ספק זה לא הוכרע כלום ע"י זה שנתבטל מן המיעוט כח בי"ד, ועל זה יש לנו רוב דעות לחיוב ודעה אחת לפטור, וכיון שבממון אין הרוב מכריע מהראוי להיות שלא להוציא מן המוחזק, אבל באמת אין מוציאין מן המוחזק בכה"ג ע"י הכרעת השכל, רק בי"ד מפקו מיני' שהרוב דיינים מוציאים מן המוחזק עפ"י דין תורה של כח בי"ד שעליהם לעשות כפי הוראתם והם מורים שלא עפ"י הכרעת השכל של רוב אלא עפ"י דעתם המוחלטת, וזהו כונת התוס' במש"כ דהמיעוט בדיינים כמאן דליתא, דאל"כ כשבאים להוציא מיד המוחזק אין עלי' חיוב לעשות כהרוב המחייבים אותו, דיש לו מיעוט המזכהו, אבל במה שנוגע לכח בי"ד אין להמוחזק כח בי"ד המסייעו דבטל כחו לגמרי, כמש"כ, אלא דיש כח ספק המסייע למוחזק שמא לא הורו הרוב כדין, דמה שנוגע להאמת ושקר לא הוכרע לגמרי, אבל מ"מ הוא מחויב לעשות כמו שיורו אותו בי"ד, ואף דשמא טעו בדבר משנה ובטל דינם אבל כ"ז שלא נתברר טענותם כח בי"ד להם, ומחויב עפ"י דין לעשות כהוראתם גם בממון, והבי"ד עושים הוראתם עפ"י דעת מוחלטת, ומצאתי בעז"ה קצת מדברי בס' או"ת בקיצור תקפו כהן סי' קכ"ג לענין קים לי יעו"ש ולשיטת תוס' דב"ק הנ"ל חלוק ממון מנפשות. דבנפשות י"ל כל רוב דמהני לענין איסור מהנים גם בנפשות רק חזקת ממון שאני, ורק לענין דיינים אמרו דלר' יאשי' יליף ק"ו לדיני ממונות מנפשות דשם ליכא חילוק בין ממון לנפשות. כנ"ל:
ולפ"ד יהי' מדוקדק היטב לשון הש"ס דלשמואל לא אזלינן כלל בתר רובא בממונא דלכאורה קשה לשון זה דהרי היכא דאין שניהם מוחזקים גם בממונא אזלינן בתר רובא, ולפימש"כ ניחא דכונת הש"ס הוא דלענין ממון אף היכא דלא הוחזק אחד מהם לא אזלינן בתר רובא מטעם איסורין שהוא מגזה"כ דאחרי רבים להטות, רק לעולם הוא משום יפוי כח של צד שהרוב מסייעו אלא דהיכא שאין אחד מהם מוחזק סגי בהכרעת רוב כל שהוא כרוב דאיתא קמן דעכ"פ עדיף כח מי שהרוב מסייעו ולהוציא מן המוחזק בעינן רוב מעליא שהוא הוכחה שכלית גמורה:
והנה בספרי האחרונים הקשו איך נמצא ידינו לענין כמה דברים שבע"כ הולכים אחר הרוב גם בממון, כמו לענין אונס ומפתה ומוציא שם רע דמשלמים לאבי הנערה ולא חיישינן שמא לאו אבי' הוא, וכן לענין פדיון הבן דמשלם אבי הבן, ובמכה נפש בהמה שמא טריפה היתה ובמקום נקב ניקב, עי' בס' הפלאה ספ"ק דכתובות שהאריך שם בזה, ומסיק שם דאם הוחזק לאב לענין שאר דיני התורה אז מוחזק גם לדיני ממונות. יעו"ש. ובדברינו נתבאר לעיל דאין סברא זו מוכרחת כלל ואין יסוד לכלל זה, ולכאורה לשיטת תוס' דריש סנהדרין ניחא דרוב מעליא שהוא רוב בטבע מהני גם לענין ממון. אבל לשיטת תוס' דב"ק הנ"ל קשה, אמנם הלא כבר כתבנו דבע"כ יש גדרים בזה דהרי חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וכה"ג מהני גם להוציא ממון והלא שם ג"כ איכא מיעוט בעולם שפורע תוך הזמן, וע"כ נלענ"ד דהיכא דאיכא רוב מכריע עפ"י הכרעת השכל גם לשיטת תוס' דב"ק הנ"ל מהני גם לדיני ממונות, וההבדל בין שתי השיטות דתוס' הנ"ל הוא רק בדיני נפשות דהתוס' בב"ק הנ"ל סברי דכל רוב שהוא רוב לענין איסורין מהני גם בדיני נפשות, משו"ה הקשו כיון דילפינן דיני ממונות בק"ו מדיני נפשות הי' ראוי להיות גם רוב דלרדיא זבני שיהני גם בדיני ממונות שעפ"י הכלל של תורה אין הבדל בין רוב מעליא לרוב גרוע, ומתרצי דלעולם בדיני ממונות אין הולכים אחר רובא של תורה ובדיני ממונות בעינן רוב מכריע עפ"י ראי' שכלית, והא דיליף בק"ו לדיני ממונות מדיני נפשות הוא רק לענין דיינים דשם לא שייך ענין זה דאין הולכים אחר הרוב בדיני ממונות כמש"כ למעלה אבל היכא דאיכא מיעוט וחזקה שם מתחלק דיני ממונות מדיני נפשות, דבדיני נפשות כל רוב של תורה דמהני לענין איסורין מהני גם לדיני נפשות, ובדיני ממונות בעינן הכרעה שכלית, והתוס' בסנהדרין הנ"ל סברי דגם בנפשות בעינן הכרעה שכלית דכתיב ושפטו והצילו העדה כמש"כ לעיל, והתוס' בחולין ד' צ"ו שהבאנו אזלי בשיטת תוס' דסנהדרין הנ"ל, אבל לענין דיני ממונות לכו"ע לפי"מ דקיי"ל כשמואל אין רוב של תורה מכריע רק הוכחה וראי' שכלית, וענין זה לחוש שמא לאו אבי' הוא מלבד רוב של תורה איכא בזה גם חזקה וראי' שכלית וכן רוב בהמות כשרות הם וכן בכל רוב שמוכרע עפ"י הטבע דאם נחוש למיעוט אין לדבר סוף. וברמב"ם פ"א מה' אסו"ב הבאנו לעיל פ"א כתב עפ"י הירושלמי להוכיח דסוקלין על החזקות ממכה אבי', וכתב הריטב"א בחי' לקדושין ד' פ' וז"ל וסוקלין ושורפין על החזקות כדרב הונא דאמר איש ואשה וכו' פי' וכש"כ לענין ירושה ושאר דברים דסגי בחזקה שהם בני' או אחי' ואינם צריכים לראי'. עכ"ל. ומוכח מזה דהיכא דאיכא רוב והוכחה מהני לממון ונפשות כמש"כ ויש חזקות דאינם רק בגדר רוב של תורה, דמהני לאיסור והיתר ולא לממון. כנ"ל:
ועפ"ד יתפרש לנו שיטת הרמב"ם והרמב"ן, דהרמב"ם בפט"ז מה' אישות ה' כ"ו כתב ז"ל האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת שאינה מעיזה פני' בפני בעלה לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גרשתני ואבד גיטי תן לי כתובתי והוא אומר לא גרשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובה, אבל אינו נותן לה התוספות עד שתביא ראי' שגרשה או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידה. עכ"ל. והשגות הראב"ד שם כתב וז"ל במות טלואות הם ואין להם טעם אם אינה מעיזה פני' וכאילו גט יוצא מתחת ידה הוא מה בין עיקר להתוספות, והרי כתובתה יוצא מתחת ידה שהכל כתוב בכתובה וכו' ואני אומר שלא אמרו נאמנת להנשא לכתחילה ולא לגבות כתובתה, אלא שתופסין בה קידושין או שמא אם נשאת לא תצא, וא"ת תינשא לכתחילה לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה עכ"ל, והנה מה שתמה הראב"ד ז"ל דא"כ לא הנחת בא לא"א דחה בס' מגדל עוז שם בטוב טעם כיון דרב המנונא סובר דאינה מעיזה פני' איך נאמר דכל אשה תעשה בשקר להעיז בפני בעלה, אמנם מה שמתרץ על קושית הראב"ד מה בין עיקר לתוס' וז"ל ומה שהקשה הראב"ד ז"ל תגבה הכל יש לי לומר שלא מצינו מתגרשת בעל כרחו ולרצונה שתגבה תוס' שלא כתב לה ע"מ שתצא ממני ותלך ותאכל עם אחר, וגם כי מספר כתובה נלמוד אין לה תוס' עכ"ל. תירוץ זה אינו מובן כלל כיון שאנו מחזיקים שגרשה אותה הלא גרשה אותה מדעתו ורצונו ולמה לא תגבה התוס', וכן ראיתי בתשו' מהרי"ק שורש ע"ב שהאריך לבאר שיטת הרמב"ם במה שמחלק בין עיקר כתובה ותוס' בדרך רחוק מאד, ולדעתו סברת הרמב"ם הוא דמדינא ראוי להיות שתגבה גם התוספות כיון שמחזיקינן שודאי נתגרשה אלא משום מדרש כתובה נגרע דינה לענין התוספת דדרשינן התנאי שכתוב לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי הוא לכשתנשאי בלי הכחשה או ע"י עדות ברורה, והא דגובה עיקר כתובה דבעיקר כתובה דחייב מתנאי בי"ד לאו כל כמיני' לגרע דינה ע"י התנאי אבל התוספות שהוא התחיבות מדעתו יכול להתחיב כפי תנאי זה דוקא יעו"ש שהאריך בזה ודברי' הק' מרפסין איגרי איך יתכן שאם באמת גירש אותה והוא יודע בעצמו שגרשה ויהי' פטור במציאות מחוב תוספת כתובה ע"י שישקר לפני בי"ד, ועל ענין זה התנה בשטר כתובה שאם ירצה לשקר יפטור מחיובו ואיך נוכל לדרוש מדרש כתובה כזה, ואיזה רמז נשמע מלשון הכתוב בכתובה לכשתנשאי לאחר שנאמר שהכונה בלא הכחשה דוקא, וע"כ נלענ"ד שהדברים פשוטים בזה והיא עפ"י שיטת הרמב"ן ז"ל שכתב בסוף נדרים דגובה כתובתה משום מדרש כתובה דמספר כתובה נלמוד שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וכתב הר"ן שם דלית לן מדרש כתובה אלא בעיקר כתובה ולא בתוספת, וכן כתב הרב המגיד בפט"ז מה' אישות דשיטת הרמב"ם הוא כשיטת הר"ן עפ"י דברי הרמב"ן ז"ל ולשיטה זו עלינו לומר דמדינא לא הי' לה לגבות גם עיקר כתובה דחזקה זו שאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה אינה ראי' ברורה דודאי איכא מיעוט נשים בעולם שיוכלו להעיז גם בפני בעליהן והוכחה זו אינה רק כרוב בעלמא שעפ"י רוב אינה מעיזה ומהני רוב זה לענין היתר אשת איש דהולכים אחר הרוב אבל בממון דלא מהני רוב להוציא מן המוחזק גם חזקה זו אינה מועלת, אלא לענין עיקר כתובה לא בעינן ראי' בפ"ע וחייב לשלם לה מחמת מדרש כתובה דכיון דהיא נישאת עפ"י היתר בי"ד מחויב לשלם לה כמו דגובה כתובתה באומרת מת בעלי, מחמת מדרש כתובה, אבל לענין תוס' דלית לן מדרש כתובה אוקמי אדינא דאין הולכין אחר הרוב בממון כנלענ"ד פשוט, ומוכח מזה דגם בעינן חזקה יש מהם שהם בגדר ראי' שכלית דמהני לממון כמו חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, וחזקה זו שאינה מעיזה מהני להתיר אשת איש גם להנשא לכתחילה לשיטת הרמב"ם, ם, ולממון לא מהני הוכחה זו, דכל הוכחה שהיא רק בגדר רוב מהני לאיסור והיתר ולא לממון והוכחה שהיא בגדר ראי' שכלית מהני גם לממון, ועפ"י דברינו מובנים מאד קושית הראב"ד ז"ל שהקשה דעלינו לחוש דכל הנשים יעשו כן דבהשקפה ראשונה דחיית בעל מגדל עוז גדולה מאד כמש" כ, אבל באמת עפ"י המבואר יש מקום גדול לדברי' דכיון דנאמר דהוכחה זו אינה גמורה מדלא מהני לענין תוס', ובע"כ הוא רק איזה צד נוטה לומר שהקרוב יותר הדבר שלא תעיז, ואיך לא ניחוש שכל הנשים יעשו כן, והרמב"ם העלה שיטתו מן הש"ס ס"פ. הכותב כמבואר במפרשים, ולא חש לקושית הראב"ד דלא חיישינן למיעוטא גם לענין זה וזה פשוט:
פרק ד
קיי"ל דמדאורייתא בכל האיסורין חד בתרי בטיל, וענין זה ילפינן ג"כ מקרא דאחרי רבים להטות, כן כתב רש"י בגיטין ד' נ"ד ע"ב ובחולין ד' צ"ח ע"ב וכן כתב הרא"ש בפ' גה"נ סי' ל"ז וילפותא זו לא ביארו לנו הראשונים מנ"ל מקרא זה חידוש זה דאיסור ודאי שנתערב בין בלח ובין ביבש שיתהפך האיסור להיות להיתר דלכאורה ענין העיקרי שעלי' אמרה תורה אחרי רבים להטות הוא לענין דיינים ושם האמת אחד הוא ואמרה תורה שעלינו להחזיק שהאמת הוא כדעת המרובים וממילא דעת המיעוט הוא שקר, ולא שייך בענין זה לומר שיתהפך האיסור להיתר ואם נאמר דבדיינים נמי אמרה תורה דין זה של בטול המיעוט בהרוב היינו שלא משום הכרעת בירור האמת והשקר, אלא שמתבטלת דעת מיעוט הדיינים בתוך דעת המרובים, א"כ יקשה מנא לן הא דקיי"ל כל דפריש מרובא פריש כמו בתשע חנויות וכדומה כל רובא דאיתא קמן דאמרינן בגמ' חולין דדין זה של תשע חנויות וסנהדרין ילפינן מקרא דאחרי רבים להטות, ועכ"פ איך אפשר ללמוד שני דינים אלו הדין לילך בתר רוב ברובא דאיתא קמן ודין זה דחד בתרי בטיל מדין הדיינים, דלכאורה בדיינים אי אפשר שיהי' בזה שני הדינים יחד, דמטעם ביטול ליכא מיעוט כלל, ואז לא שייך לילך בתר רוב, וכשאנו דנים לילך בתר רוב בע"כ איכא מיעוט ולא נתבטל ברוב, והוא דבר פלא, ומצאתי בפמ"ג בפתיחתו לה' תערובות שהעיר קצת בזה. יעו"ש בריש דברי':
והנה בפשטות משמע דשני דינים אלו הדין דהלך אחר הרוב ומדין דבטל ברוב הם שני ענינים נפרדים דבתשע חנויות דאמרינן בנמצא הלך אחר הרוב אין כאן דין בטול ברוב, ובתערובות דמותר הכל לא שייך בזה דין לומר הלך אחר הרוב, אבל מדברי כמה ראשונים מוכח לכאורה דשני דינים אלו אינם ענינים נפרדים אלא ענין אחד הוא, דז"ל המרדכי בפ' הזרוע בשם הר"ב אני אומר דר' מאיר מודה בביטול הרוב בכל דוכתא אע"ג דחייש למיעוט מדאורייתא כדמוכח בפ"ק דחולין ולר"מ היכי אכיל פסח וקדשים וכו' וברובא דאיתא קמן נראה דלא פליג ר"מ דכתיב אחרי רבים. עכ"ל. ומוכח דחד ענין הוא, וביותר מוכח ענין זה בדברי השטמ"ק שכ' בשם הרא"ש הבאנו לעיל בש"א פ"ה דתירץ על קושית תוס' בקפץ אחד מן המנוים דליבטל ברוב ומתרץ כיון דעשירי ספק פטור, ואפילו כי אמרינן כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק מיקרי, אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין משום אחרי רבים להטות ונהפך האיסור להיתר ע"י ביטול ברוב אבל הכא לא נפיק מכלל עשירי. עכ"ל. ובעיקר שיטתו בארנו בש"א פ"א, אבל עכ"פ מפורש בדברי' דהיתר של כל דפריש מרובא פריש אינו משום בירור אלא שהתורה התירה ונהפך האיסור להיות היתר ע"י ביטול ברוב:
וע"כ נלענ"ד עפימש"כ לעיל בפ"א דברובא דאיתא קמן אין לפרש שהוא מצד איזו הכרעה ע"י מהלך הטבעי שיותר רגיל שתהי' בשר הנמצא מה"ט חנויות הכשרות, כיון דבמציאות כל חנות היא בפ"ע נגד הרוב והנה ענין זה באמת הוא מקושי ההבנה דהרי גם בטבעו של עולם אנו מחזיקים רוב כזה, דהרי אם יהי' עשרה שטרי גורלות שאחד מהם יזכה בגורל וכשנבוא למוכרם הנה מי שירצה לקנות תשעה מהם ואחד השטר העשירי ודאי שישלם הקונה בעד ט' השטרות הרבה יותר מן הקונה השטר האחד, מחמת שעפ"י דרכי הטבע קרוב יותר שאחד מן ט' השטרות יזכה את הדבר המוגרל, אף שכל שטר ושטר שיזכה הוא נגד הרוב, ואיך שייך לומר שאם יזכה הקונה השטר האחד שהוא נגד מהלך הטבעי, דא"כ גם אם יזכה אחד מהט' הוא ג"כ נגד הטבע ואם אינו מנגד למהלך הטבעי איך נאמר שמהלך הטבעי מכריע שיזכה אחד מהט' ולא העשירי והוא ענין פלאי, דבשעה שאנו דנים על אפשריות המקרים איכא רוב בטבע דלבעל הט' שטרות יש ט' אופנים אפשריים שיזכה בגורל ולבעל השטר הא' אין לו רק אופן אחד, וכשאנו דנים על המציאות ליכא שום רוב וכל אנפי שווים דכל אחד הוא חלק מהכלל, ועכ"פ אף אם נאמר דבתשעה חנויות איכא איזה בירור מחמת האפשרות הלא יהי' ענין זה כרובא דליתא קמן ובגמ' אמרינן דרוב בהמות כשרות וכה"ג אינו דומה לט' חנויות, וע"כ יש לומר דהיתר של ט' חנויות הנלמד מאחרי רבים להטות דסנהדרין הוא ענין ביטול ברוב, היינו דגם מה דאמרינן בבשר הנמצא הלך אחר הרוב וכל דפריש מרובא פריש הוא כענין ביטול ברוב דכיון דאנו מחליטין דליכא בירור על בשר הנמצא שהוא בשר כשר מן הט' חנויות וספק שקול הוא, אלא שהתורה התירה בשר זה מחמת שרוב החנויות גורמים דין היתר על חתיכה זו, ואיך אפשר שיהי' מותר אם לא שהותר האיסור של החתיכה אף אם במציאות הוא בשר נבילה דברובא דליתא קמן כגון ברוב בהמות כשרות לא ניתר האיסור במציאות אלא דמה שמותר לנו הוא משום דאנו מחזיקים שהוא כשר במציאות ואם לא נתאמת השערתנו אכלנו דבר האסור ע"י אונס וכמש"כ בתוס' יבמות ריש פרק החולץ ד"ה ונמצאת מעוברת, אבל ברובא דאיתא קמן נהפך האיסור להיתר, ומשו"ה לר"מ דחייש למיעוטא מה"ת הוא רק ברובא דליתא קמן דלא נהפך האיסור להיתר יש לחוש על צד האפשרות שמא איילונית היא, אבל ברובא דאיתא קמן אין נפ"מ בין ר"מ לרבנן כיון שנהפך האיסור להיתר, וענין זה הוא ג"כ בסנהדרין דמה שאמרה תורה אחרי רבים להטות אינו מחמת הבירור שהמרובים כונו אל הדין האמתי, אלא שכן גזרה תורה שיהי' הדין כהמרובים, ואף אם המעטים כונו אל האמת יתהפך הדין ויהי' הדין כהרוב, היינו דגם במציאות מה שכלפי שמיא גליא משתנה הדין ומזה קבלו חז"ל דגם בתערובות שנתערב איסור ודאי בהיתר דבטל האיסור שדין של הרוב משנה את דין המיעוט להתהפך דינו במציאות עד שיוכר האיסור:
אמנם אם נחליט כדברינו הי' ראוי לומר דבסנהדרין אם עפ"י דעת המועטים טועים המרובים בדבר משנה אין הולכין בזה אחר הרוב, כיון דבטועה בדבר משנה חוזר ואין דינם דין כלל נמצא דלפי דעת המועטים אין כאן אחרי רבים להטות כלל, דבשלמא אם נאמר בכונת התורה שאמרה אחרי רבים להטות הוא משום בירור והכרעה אין נפ"מ בזה דגם אם המחלוקת ביניהם בטעות של דבר משנה הלא לפי דעת הרבים דינם אמת וצריך לעשות כהכרעתם אבל אם נחליט שאין בזה הכרעה על האמת, אלא שדין המרובים מהפכים את דין המועטים הלא צריך לדעת אם יש כאן דין של רוב, וכיון שלפי דעת המועטים אין כאן רוב ליכא אחרי רבים להטות, והנה למ"ד הדר דינא היינו שגם טועה בשקול הדעת חוזר הדין, ל"ק איך משכחת לה דין של אחרי רבים להטות, דל"ד טועה בשקול הדעת לטועה בדבר משנה דבטועה בדבר משנה לא חל הדין כלל, אבל בטועה בשקול הדעת לכו"ע חל הדין, רק פליגי אם אפשר לחזור ולהורות דלמ"ד קם דינא אין הדין משתנה עוד ע"י חזרה ולמ"ד הדר דינא אפשר לחזור שישתנה הדין מכאן ולהבא, ועי' קצוה"ח סי' כ"ה סק"ה אבל מטועה בדבר משנה קשה שיהי' באמת כן דבדיינים המחולקים בדבר משנה לא ניזיל בתר רוב
אבל בלא"ה רחוק לומר כן דהדין של כל דפריש מרובא פריש הוא מטעם שנתהפך במציאות האיסור להיתר, דבשלמא בתערובות דאיכא רוב היתר במציאות אמרה תורה שהרוב יהפך לשנות את האיסור להיתר, אבל בבשר הנמצא בין החנויות דליכא תערובות חתיכות, דהחתיכות שנשארו בהחנויות לא נתערבו, וליכא בזה רוב חתיכות והרוב והמיעוט בזה הוא רק על הוראת הדין על הבשר הנמצא דרוב חנויות מורין להיתר ע"י אפשרות הפרישה מכל אחד מהט' חנויות הכשרות והחנות המוכרת בשר נבילה מורה לאיסור, ואם נאמר בזה ענין ביטול ברוב הוא רק על הוראת הדין שנולד ע"י הספק, אבל דין הנבילה בעצמותה ליכא רוב כשרות שיהפכו אותו מאיסור להיתר וממילא אי אפשר ללמוד דין ביטול ברוב בתערובות להתיר חתיכה שאסורה בודאי מהכתוב אחרי רבים להטות של דיינים, וכן מוכח היפוך הכלל שאמרנו מהא דאזלינן ברובא דאיתא קמן גם בממון היכא דליכא מוחזק כגון להחזיר אבידה בתינוק הנמצא בעיר שרובה ישראל דמפקינן מיד המוצא משום דהמוצא אינו חשוב כמוחזק כמש"כ התוס' בספ"ק דכתובות דאם ישראל הוא לא זכה בה המוצאה מעולם, וכן בניפול הנמצא בין שני שובכות אמרינן בגמ' ב"ב ד' כ"ג דאם חד מנייהו נפיש מחברי' מחזירין לבעל השובך המרובה מה"ט דליכא שם מוחזק, ואם נאמר דיסוד הדין ליזל בתר רוב ברובא דאיתא קמן הוא ענין ביטול ברוב דמתהפך הדין קשה טובא דהלא מסקינן במס' ביצה ד' ל"ח ע"ב דממונא לא בטיל דקנין ממון אינו נפקע מן הבעלים ע"י תערובות מיעוט ברוב כמו שפי' רש"י שם ולמה אזלינן בתר רובא בממון בכה"ג כיון דקנין הבעלים לא נתבטל, ומוכח מזה דלדינא ליזל בתר רוב א"צ הפקעת הדין במציאות, וכשנעיין היטב בדבר נראה כי רחוק לומר שיתהפך האיסור להיתר דהרי מצינו בספיקות שהתירה תורה כגון בספק טומאה ברה"ר דהוי היתר לענין הנהגת האדם דרשאי להתנהג כאילו הי' טהור, אבל אם נתודע אח"כ שהי' טמא ונכנס למקדש או אכל קודש חייב קרבן וכן בארנו לעיל שיטת הרמב"ם - בש"א פ"ג - בכל ספיקות דמותר מה"ת דאם נודע לו אח"כ חייב כפרה וכל כה"ג, אם לא היכא שתלתה תורה חלות האיסור בידיעת האדם כגון ספק ערלה דחו"ל שנתבאר בש"א וספק טומאת התהום בארנו לעיל בש"ב, והנה בתערובות של איסור בהיתר שהתירה תורה מוכרח הענין של הפקעת האיסור במציאות עד שיוכר כעין ההיתר של טומאת התהום, דהיתר הנהגה לא הי' מועיל בזה כיון דאוכל ודאי איסור, אבל בהיתר שהתירה תורה לילך בתר הרוב א"צ להפקעת איסור במציאות דהרי די בכה"ג שיהי' היתר הנהגה כמו בספק טומאה ברה"ר וכדומה:
ולכן נראה לי ברור שהאמת הוא כפי פשטות הדברים דהדין דאזלינן בתר רובא ודין ביטול ברוב הם שני דינים נפרדים, והבדל ביניהם הוא הענין שכתבנו דביטול מתהפך האיסור להיתר ובדין כל דפריש מרובא פריש הוא היתר הנהגה ולא היתר במציאות ואם יתודע אח"כ שאכל איסור חייב כפרה כמו בספק טומאה ברה"ר, וגם דברי הרא"ש שהבאנו למעלה מס' שיטה מקובצת יש לפרש כן דכונתו לבאר שני הענינים דבכל דפריש אף דהוי ספק שקול בלא בירור על הדבר במציאות דהתירה התורה משום אחרי רבים להטות, וכונתו בזה לתרץ מה דקשה בזה משני אופנים חדא דליבטלו ברובא ויתחייבו כולם במעשר, ועוד אף אם לא בטל מטעם בע"ח לא בטלי הלא אפשר לחייבם ע"י דנכבשינהו עד דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש, ועפ"י מסקנתו ל"ק כלל דאם נפרישם ג"כ לא יהני דאף אם נימא כל דפריש מרובא פריש לא נפיק מכלל עשירי ספק כיון דרובא דאיתא קמן אינו מברר המציאות, רק הוא כהוראת הדיינים שמורים עלי' שיהי' דינו כאילו לא עבר תחת השבט אבל מה דבעינן שיהי' ידוע שלא עבר תחת השבט ע"ז ליכא הוראה רוב דהרי הרוב בעצמם אינם כידועים שלא עברו תחת השבט דכל אחד מהם הוא בספק, ולא עדיף הנפרש מהרוב עצמו, וכ"כ מה"ט ליכא כאן ביטול ברוב לומר שישתנה דין המיעוט להיות כהרוב ויתהפך המיעוט מפטור לחיוב במציאות ככל ביטול ברוב דכיון דבמעשר כולם ספק עשירי הם וכולם פטורים במציאות כיון דבמעשר תלוי חלות הדין בידיעה וליכא במציאות רוב ומיעוט לענין חיוב דכולם פטורים כנלענ"ד. - ולעיל בש"א פ"ה בארנו ביתר ביאור - וכן בדברי המרדכי יש לפרש דהם שני ענינים ומתחילה אמר אני אומר דר"מ מודה בביטול ברוב בכל דוכתא אע"ג דחייש למיעוט מדאורייתא, ואח"כ הוסיף וברובא דאיתא קמן נראה דלא פליג ר"מ דכתוב אחרי רבים להטות וכונתו רק דבשני ענינים אלו כמו שמודה בביטול ברוב כ"כ לא פליג בכל רובא דאיתא קמן דאזלינן בתר רובא, דרובא דאיתא קמן נלמד מקרא דאחרי רבים להטות, והוא כמש"כ דהיתר של ט' חנויות הוא מטעם אחד מן הוראת הדיינים וכל זה כללה תורה בכתוב זה דאחרי רבים להטות, והא דעדיף לר"מ רובא דאיתא קמן הוא כמש"כ דלא שייך בזה לחוש למיעוט כיון דלאו משום בירור הוא אלא שהתורה עשתה ספק כודאי כה"ג, ורק ברובא דליתא קמן שהוא משום בירור חייש ר"מ למיעוטא, ומכש"כ בביטול ברוב דנתהפך המיעוט מאיסור להיתר דלא שייך לחוש למיעוטא, רק רבינו ברוך מלמדנו שלא נאמר דלר"מ מיעוט חשוב כהרוב כנלענ"ד:
ועתה עלינו לבאר ענין זה שנמצא בכתוב זה דאחרי רבים להטות האמור אצל דיינים שני דינים אלו ליזיל בתר הרוב ברובא דאיתא קמן וביטול ברוב שיתהפך המיעוט וישתנה דינו במציאות שמזה קבלו חז"ל שני הדינים בכל דוכתא, ונראה לענ"ד דבהוראת הדיינים שאמרה תורה לנו לעשות ככל אשר יורוך, איכא בזה שני ענינים, ענין אחד הוא בגדר גלוי מילתא להודיע לנו את הדין וההלכה מה שמצאו בתורה ובענין זה אין הדיינים פועלים לחדש דין מחודש ע"י אמירתם נגמר דינם, וענין שני איכא בדיינים שע"י אמירתם נגמר הדין מכאן ולהבא לחול דין חדש כמו בדיני נפשות ודיני קנסות דבלא בי"ד ליכא שום דין על הנידון ליהרג או לשלם קנס, וכן בדיני ממונות ואיסור והיתר אם טעו בשקול הדעת אז חל דין מחודש ע"י הדיינים, ועל שני ענינים אלו אמרה תורה אחרי רבים להטות, שאם הדיינים מחולקים בדין עלינו לעשות כדעת המרובים, והנה לענין הראשון אין צריך בזה לדין ביטול ואיזה התהפכות במציאות כיון שאין אמירת הדיינים פועלת כלום, אלא צריך בזה היתר או איסור חדש לענין הנהגה לעשות ספק כודאי שגזרה תורה לעשות כדעת המרובים נגד דעת המועטים, אף שלא הוברר שהמרובים כונו האמת לאמיתה של תורה, ובכה"ג אם נודע אח"ז שטעו בהוראה הי' ראוי שהיחיד שעשה על פיהם צריך כפרה אם התירו את האסור, אם לא משום דין אונס, ובזה הכלל כלול גם דין ליזל בתר הרוב ברובא דאיתא קמן, שאמרה תורה לעשות כפי שמראה לנו הרוב דאיתא קמן בין לאיסור ובין להיתר, אבל לענין השני דהוראת הדיינים גורמת הדין ואם יהי' איזה חסרון וגרעון בגמר דינם הוא חסרון בעצם חלות הדין, הנה כשהדיינים מחולקים שהרבים אומרים חייב והמיעוט מזכים, אין כאן גמר דין כיון דנגד אמירת המחייבים אומרים המזכים להיפוך, וצריך בזה ביטול כח אמירת המזכים שיתבטל כחם גם במציאות האמתי, דאל"כ לא יועיל לנו בזה הענין הראשון מה שעלינו להתנהג כדעת המרובים, כיון דצריך לנו לחלות הדין גמר דין של הדיינים, ובגמר דינם איכא דין הסותר זה את זה, ולזה צריך ענין ביטול ברוב שיתבטל במציאות פסק דין של המיעוט ולא יגרום שום ענין ויהי' המיעוט כמאן דליתא ויחול הדין ע"י פסק דין של המרובים לבד, או שיתהפך המיעוט להיות כהמרובים ויוגמר הדין ע"י כולם - ולקמן יתבאר ענין זה בס"ד - ומזה קבלו חז"ל בכל תערובות שיתבטל המיעוט במציאות ויתהפך מאיסור להיתר ומשו"ה גם באופנים דליכא דין ביטול במציאות, מ"מ דין ליזל בתר רוב לא נגרע בזה כנ"ל:
פרק ה
וענין התערובות שעל זה חדשה תורה שיתבטל המיעוט בהרוב לא בארו המפרשים כ"כ, דהנה ביבש ביבש מין בשאינו מינו דמה"ת בטל רוב כתב הטור בסי' ק"ט כגון שנפרד לחתיכות דקות שאין ניכר בין זה לזה, והש"ך בסי' ק"ט סק"ח כתב וז"ל ונ"ל דמשכחת לה נמי כגון שיש כאן ב' או ג' מינים ונודע שאחד מהם אסור ואין ידוע איזה מהם כגון ששחט כמה מינים ידוע שאחד נשחט שלא כהוגן ואין ידוע איזה מהם וכל כיוצא בזה. עכ"ל. וכן כתב הפמ"ג בפתיחתו לה' תערובות בפשיטות דבכה"ג שצייר הש"ך או אם מצא טריפות בריאה של אחד מהן ואין ידוע באיזה מהן הוא דבר פשוט דבטל ברוב, עי' בדברי' חלק א' פרק ב' וחלק ג' פ"ג. ולענ"ד נראה דבכה"ג ליכא דין בטול כלל דבאופנים של כל תערובות ממש כגון שנתערבה חתיכת איסור ברוב חתיכות היתר דמפורש בש"ס דין ביטול שהתחלפות החתיכות החתיכות גורמין הספק על כל החתיכות ויש בזה מיעוט איסור ורוב היתר קבלו חז"ל בכה"ג לדמות לסנהדרין, שהמיעוט המתנגד להרוב שיבוטל ברוב, וכל זה שייך בתערובות חתיכות שדין של החתיכה האסורה גורם איסור ודין של החתיכות המותרות גורם היתר, אבל בנידון זה של הש"ך והפמ"ג שהספק הוא על כל אחד מהמינים ע"י מעשה השחיטה, ודין של המינים אינו גורם לא איסור ולא היתר דהרי אם גם נמצא אח"ז בשני המינים שהם נבילה מצד אחר כגון שמצאו נקב בוושט, והספק הוא ע"י פגימת הסכין איזה מהג' מינים נשחט ע"י סכין הפגום, היינו דשנים נשחטו בסכין שאינו פגום ואחד מהם נשחט בסכין פגום, דלפי"ז כל אחד מהג' מינים אין הספק שלו ע"י השאר, ואיסור והיתר של השאר אינו גורם שום דין על כל אחד מהם, וכן כשנמצא ריאה נקובה וספק לנו אם הריאה הנקובה מזה או מהאחרים אין נפ"מ אם יהי' הנותרים טריפות בלא"ה או לא, בכה"ג שאין החתיכות המותרות גורמות שום סבה להיתר ואין החתיכה האסורה גורמת שום היתר איך שייך בזה שהחתיכות המותרות יבטלו המיעוט האסורות, וכל כה"ג יש לדון רק מדין הלך אחר הרוב, בנידון שצייר הש"ך איכא רוב שחיטות הגונות ובנידון שצייר הפמ"ג איכא רוב ריאות שלמות בלי נקב, אבל דין ביטול ברוב שיתהפך האיסור להיתר ע"י הרוב מה מועיל בזה חתיכות המרובות להתיר את המיעוט אם המיעוט אינו גורם איסור על המרובות ואין המרובות גורמות היתר על המיעוט, וכל כה"ג ל"ד לסנהדרין ולא מצינו בגמ' שיהי' שייך בזה דין ביטול ברוב, והנה מלבד הסברא הפשוטה נלענ"ד דיש להוכיח כ"כ מכמה מקומות בש"ס ופוסקים, כמו שיובא לפנינו: