אור ברסלב
שערי ישר חלק א - ב שער ב הלכות החזקות

שערי ישר חלק א - ב· רבי שמעון יהודה הכהן שקופ [הגרש"ש]

שער ב הלכות החזקות

שער א שער הספיקות

פרק א

גרסינן בגמ' חולין פ"ק מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקתי', אר"ש ב"נ אר"י אמר קרא ויצא הכהן מן הבית וכו' והסגיר את הבית ז' ימים ודילמא אדנפיק ואתא בצר לי' שיעורא אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקתי', והנה לכאורה קשה האיך ילפינן מכאן על כל חזקות הא לפי מה דמוכח בסוגית הש"ס ס"פ המדיר דחזקת הגוף עדיף מכל שאר החזקות ומבואר שם בגמ' להדיא דנגעים חשוב השתנות הגוף דרבא הוכיח דר' יהושע אזיל בתר חזקת הגוף מהא דמטהר בספק אם בהרת קדמה לשער לבן ופי' שם בתוס' בשם ר"ח דמיירי בנזקק לטומאה וקודם שנטהר נולד בו ספק של הנגע השני' ומייתי ראי' דאזיל ר' יהושע בתר חזקת הגוף נגד חזקת טומאה. יעו"ש. וכיון דחזקה זו עדיפא מכל החזקות האיך ילפינן מקרא זה דויצא אל הבית לכלל דין חזקה, ובס' ש"ש ש"א פט"ו הביא בשם הפנ"י דחזקת הגוף עדיף מרוב דאין הולכין בממון אחר הרוב וחזקת הגוף מהני אף להוציא ממון מחזקתו, ובש"ש שם העלה עפי"ז לענין ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא גם היכא דאיכא חזקה שאם יהי' חזקת הגוף דעדיף כרוב לא נאמר בזה הך הילכתא דספק טומאה ברה"י דהלא בתר רוב אזלינן גם בספק טומאה ברה"י ועי' לעיל ש"א פי"ט שהבאנו סוגית הש"ס כתובות פ"ק דרוב מהני בספק טומאה ברה"י. יעו"ש ולפ"ד ודאי קשה לכאורה איך ילפינן דמהני מה"ת בכל ספק לטומאה ולטהרה לאסור ולהתיר להעמיד על חזקה הראשונה חזקת היתר או חזקת איסור חזקת טהרה וחזקת טומאה דמהאי קרא לא ידעינן רק לחזקת הגוף דאלימא ומנא לן לשאר חזקות דגריעי מזו, ואף די"ל דרק בספק נגעי אדם איכא חזקת הגוף דהוי שנוי קצת בכל גוף האדם ובבתים הוי רק שנוי בדין ולא בגוף הבית והוא עפ"י שפרשו מפרשי התורה דסימני נגעים הם מוכיחין אם שלטה חולי הצרעת בכל הגוף וכשקדמה שער לבן לבהרת לא שלטה החולי בכל הגוף ומשו"ה בספק מוקמינן הגוף על חזקתו, אבל בבית דלא שייך חולי ליכא שנוי רק בדין, אבל הדבר רחוק לעשות מן המערכה לדרוש, והדבר פשוט דגם בספק נגעי בתים שייך חזקת הגוף דבאמת כח הריעותא של הנגע נובע מגוף הבית לו יהא שהוא עפ"י נס ולא בטבע כמש"כ הרמב"ן בפי' על התורה, אבל עכ"פ הוא התחדשות והשתנות בגוף הבית והדבר צריך ביאור ולפלא בעיני שלא העיר בס' ש"ש מזה, ואין לחלק ולומר דרק התחדשות נגע חשיב שנוי בגוף ולא הסרת נגע, וחזקה זו שאנו ילפינן מקרא דויצא הכהן דמיירי בספק הסרת נגע דזה רחוק מן הדעת דאם התחדשות נגע באמת הנגע הוי שנוי בגוף כ"כ הסרת הנגע דמ"ש:

עוד תמוהין בעיני מש"כ בש"ש דגם בסוטה בספק זנות באירוסין דאיכא חזקת הגוף לא עשתה תורה כודאי את הספק, יעו"ש שמתרץ בזה קושית המהרש"א בחי' לנדה ד' י"ט ודברי' תמוהים דהרי בארוסה שקנא ונסתרה נאסרת ודאי כמו נשואה דרק לענין השקאה נתמעט מקרא וכדמפורש להדיא בגמ' סוטה ר"פ ארוסה וכן הוא להלכה ברמב"ם ובשו"ע ולפ"ד הש"ש הוי לן לאוקמה אחזקתה חזקת הגוף:

ונראה לענ"ד לבאר ענין זה עפ"י מה דמוכח מכל סוגיות הש"ס דדין חזקות המכריעות יותר הוא כשהם מכריעים את מקור הספק ואז כל הדינים המתילדים מספק המקורי נגררים אחר הכרעת דין של חזקה זו דהרי חזקת המקו' מועלת גם לאדם הטמא אף שהוא בחזקת טמא וכן חזקת הסכין שלא נפגם מועלת להתיר את הבהמה אם לא היכא דאיכא תרתי לריעותא, והוא מהאי טעמא כיון דמקור הספק שנולד במקו' ובסכין הוכרע ע"י חזקתם ממילא נגרר דין של הדברים הבאים בתולדה מזה, ומשו"ה כשאנו דנים אם נעשו המומים בהאשה מקור הספק הוא התחדשות המומים ועקירת הקדושין ע"י המומים הוא דבר תולדי וכיון דמוקמינן אחזקה על עיקר הספק ממילא הקדושין קימים בדין וחזקת פנוי' אינה מכרעת בזה על המומים כלום דאין המומים באים ע"י עקירת הקדושין - רק אינו דומה ממש למקו' וסכין דהתם כשרות המקו' והסכין מכשירין את הטמא והבהמה, וכיון דנקטינן לדינא שהמקו' כשרה להכשיר, מחמת דין זה בעצמו נכשרים הטמאים שטבלו בה וכן בסכין, משא"כ במומים ותולדת הקדושין שאין הקדושין תלוין בדין המומים רק במציאות המומים משו"ה יש לדון אם חזקת הגוף של האשה על ספק המומים מכריע לגמרי או לא - וזהו הקוטב שעלי' סובב סוגית הש"ס בס"פ המדיר ויתבאר עוד בס"ד פרטי הענין בסוגיא הנ"ל:

ועפ"ז נוכל להבין איך ילפינן שאר חזקות מספק הסרת נגעים דמוקמינן אחזקתו, דבעיקר החדוש שאמרה תורה דחזקה דמעיקרא מכרעת ומבטלת את הספק כל אנפי החזקות שקולים המה ודומים זל"ז באין יתרון ומעלה כלל לחזקת הגוף על שאר החזקות דגם בחזקת הגוף אין שום סברא להעמיד על חזקתו ושפיר ילפינן מקרא זה דויצא הכהן דכל חזקה מכרעת את הספק, אבל לאחר שגלתה לנו התורה דחזקה מכרעת איכא מעלה בחזקת הגוף שהיא מכרעת את עיקר הספק וחזקת הדינים מכריעים רק תולדות הספק:

ועפ"ד נוכל להבין דיש מקום לומר דאף דאין הולכין בממון אחר הרוב אפשר שתהני חזקת הגוף לענין הכתובה אף דרובא וחזקה רובא עדיף דלענין כח הרוב שאמרה תורה ליזול בתרי' הוא משום דיותר מצוי שהמקרה נעשית כן ואם הי' רוב שלא נולדו בה המומים קודם הקדושין יש מקום לומר דאף דמהני האי רובא לכל דינים שבתורה מ"מ לענין ממון יש בכח המיעוט בהצטרפות חזקת ממון לשנות הדין שמראה צד בירור של הרוב, משא"כ אם איכא חזקת הגוף שמכריע את הספק הראשון שלא ע"י בירור רק הוא דין תורה לענין הנהגה להתנהג כפי שהוחזק לנו מקודם לו יהא דלא אמרה תורה ענין זה לענין ממון בפרטות אבל אם הדבר של ממון בא בתולדה ע"י הכרעת עצם הספק יש מקום שתהני החזקה. לענין הכתובה שהוא דין שבא מתולדת דין הקדושין והקדושין מתולדת ספק המומים, וספק התחדשות המומים נתבטל ע"י הכרעת החזקה, וגם לענין רובא מצינו ג"כ אופנים שמועיל גם לממון היכא שבא דין הממון ממש בתולדה כרוב דיינים דמהני גם לענין ממון שהוא מה"ט יעוי' תוס' ריש פרק המניח. ואכמ"ל. ועפ"ז נראין לי מה שתירץ בס' ש"ש על קושית תוס' ריש נדה בהא דאמרינן שם דלענין חולין כו"ע סברי כשמאי דדיין שעתן משום חזקת הגוף של האשה דהא בספק טומאה ברה"י לא מהני חזקת טהרה, וע"ז כתב בש"ש די"ל דשאני חזקת הגוף משאר חזקות, ועפ"ד מסתברין דברי' ולא מטעמי', אלא די"ל דכיון דעצם הספק של ראית דם נדה הוא הספק בשנוי הגוף וספק זה אינו ספק טומאה דהטומאה באה בתולדה מחמת הראו', וכיון שעל הספק של הראי' איכא חזקה ממילא התולדה שהיא ספק הטומאה נגררת אחרי הכרעת הספק המקורי וזה דבר המסתבר, אכן יש מקום לומר דתירוץ זה כלול בתירוצם שכתבו התוס' דלא ילפינן מסוטה רק ספק טומאת מגע ולא טומאת ראי'. יעו"ש. דלפמש"כ בספק מגע הוי ספק רק על הטומאה דהנגיעה אינה משנה כלום את הגוף הנוגע, אבל ספק טומאה הבאה ע"י שנוי הגוף עצם הספק אינו ספק טומאה רק ספק שנוי בגוף והטומאה באה בתולדה ואם חזקת הגוף מכרעת את עיקר הספק הראשון לא הוי ספק טומאה רק ודאי טומאה. כנלענ"ד:

ובהא שהוכחנו לעיל לסתור דברי הש"ש דלענין סוטה היכא דקנא לה ונסתרה כשהיא ארוסה דנאסרת ומשמע דמיירי גם אם קדשה כשהיא בתולה דע"י הזנות נשתנית גופה מבתולה לבעולה דמוכח מזה דלא מהני בספק סוטה דקרא גם חזקת הגוף, הנה לפמש"כ ניחא דכיון דהא דאמרינן דמהני חזקת הגוף בספק טומאה הוא רק משום דהטומאה באה רק אחרי הולדת השנוי בגוף ובסוטה הנאסרת לבעלה אינו כן דביאתה אוסרתה ולא מחמת שנעשית בעולה דגם בביאה שלא כדרכה או למ"ד העראה זו היא נשיקה או בביאה בהטי' נאסרת לבעלה ועצם הביאה חשיב רק כמגע טומאה דלפי"ז שנוי הגוף בא בתולדה אחרי הביאה נמצא דספק טומאה קדים לספק שנוי הגוף ובכה"ג אין מעלה לחזקת הגוף על שאר החזקות, אבל בראית דם נדה הראי' בעצם היא שנוי הגוף והוא הספק הראשון אבל הבעילה בעצם אינו שנוי כלום כמש"כ בתוס' כתובות ד' מ"ה ע"א וספק זנות לענין איסור לבעלה הספק הוא על עיקר הביאה שספק זה קדים לספק של שנוי הגוף. ונכון הוא, אכן לעיל בש"א פט"ז וי"ז נתבאר אצלנו דבסוטה דקרא דלא מהני חזקה הוא ע"י קנוי וסתירה שחשבה תורה לרגלים לדבר הסותר כל חזקות דחזקה לא מהני רק בספק שקול ולא בטומאה ודאית מיושב הכל. אבל לפי שיטת הש"ש דספק זנות באשת איש הוא ספק טומאה קושית הרש"א קמה ונצבה דמסוטה מצינו למילף גם לחזקת הגוף. דארוסה לא נתמעטה רק מהשקאה ולא מאיסור, ואף דבגמ' סוטה ד' כ"ד מוקמינן דהאי קרא דתחת אישך דמיני' ממעטינן ארוסה מיירי כשבא עלי' ארוס בבית אבי' הוא משום דאל"ה נתמעט מקרא אחרינא מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ועכ"פ בשתי אופני ארוסות אלו מעטה תורה מהשקאה ובשתי אלו אינה שותה ונוטלת כתובה ולא מהני חזקת הגוף להתירה מטעם שכתבנו דהתם שנוי הגוף הוא בתולדה מחמת הביאה:

ובזה נתישב לי דברי התוס' בחולין שם בד"ה ודילמא וז"ל ואין להקשות היכי מוכח מהכא דאוקי אחזקתי' דילמא הכא טמא מספק דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא, דבכל ענין טמא הכתוב אפילו הוי רה"ר שיש בו הרבה בני אדם ואפילו דבר שאין בו דעת לישאל עכ"ל וקשה לי מה דמוכח מדבריהם דבספק טומאה ברה"ר אם יצויר שהי' שם חזקת טומאה דאזלינן בתר חזקה דהלא לפ"מ דנקטו התוס' בחולין דהלכתא גמירא לטהר ברה"ר כמו לטמא ברה"י וכיון דקיי"ל דברה"י טמא אף היכא דאיכא חזקת טהרה כ"כ ראוי להיות ברה"ר טהור ודאי אף היכא דאיכא חזקת טמאה, והנה בתוס' ריש נדה כשהקשו האיך ילפינן מסוטה לטהר ברה"ר אפילו ליכא חזקה הא סוטה אית לה חזקת טהרה, ותרצו דע"י קנוי וסתירה איתרע חזקתה חזרו והקשו א"כ האיך ילפינן מסוטה דברה"י ספיקו טמא אפילו היכא דאיכא חזקה הא בסוטה איתרע חזקה ותרצו דילפינן מסוטה שעשאה הכתוב ודאי טמאה אע"ג דאית לה חזקה שאינה טמאה ודאי ולא איתרע אלא חזקת טהרה ודאית. עכ"ל. ודבריהם סתומים וחתומים ופרשנו לעיל ש"א ספי"ט דכונתם דאם נאמר דהלכה לא נאמרה לשנות דין מה שהי' לנו מוחזק מעיקרא כ"כ לא הי' ראוי בסוטה ברה"י לטמא ודאי דהרגלים לדבר גורם רק לשנות מודאי טהרה לספק טומאה אבל כשאנו מטמאים ודאי הוא היפוך לגמרי מדין המוחזק מעיקרא ומשו"ה ילפינן דהלכה נאמרה אף לעקור דין המוחזק מעיקרא, ולפי"ז יש מקום לומר דברה"ר אם יהי' חזקת טומאה ליכא ילפותא מסוטה דשם כשאנו מטהרים הוא כדין שהי' מוחזק לנו מעיקרא אבל לשנות ממה שהיינו מוחזקים מעיקרא ליכא ילפותא. אמנם בפשטות נראין הדברים דעיקר הטעם הוא דכיון דספק כודאי ליכא חלוק בין איתחזק או לא דכיון דחזקה אינה מכרעת לברר את המעשה רק להורות אופן ההנהגה המסופקת לנו איך להתנהג למעשה ובספק טומאה דחדשה תורה לעשותה למעשה כודאי אין מקום לחזקה ולפי"ז מהראוי דגם ברה"ר לא תהני חזקה דמעיקרא וכן ראיתי בתשו' לגדולי דורנו דנקטו כן, אכן לפמש"כ דחזקת הגוף שאני ועדיפא משום שהיא מכרעת את הספק המקורי וספק זה לא נקרא ספק טומאה ומשו"ה כשאנו נקטינן לדינא מטעם חזקה על התחדשות הראשונה שלא נתחדשה סבת המטמא ליכא ממילא ספק טומאה, ומשו"ה לענין רה"י שפיר הקשו שמא לא מהני חזקה כלום ונשאר הדבר בספק ומדין ספק טומאה ברה"י נעשה כודאי, ותרצו דסתמא מיירי הכתוב אף שהי' שם רבים, ובע"כ משום חזקת הגוף הוא ואז מועיל גם ברה"ר כנ"ל, ויהי' דבריהם מתאימים עם דבריהם בתוס' ריש נדה דבספק ראי' לא ילפינן מסוטה היינו דעצמות הראי' הוא מקרה התחדשות בהקדם של הטומאה כנ"ל:

פרק ב

אמרינן בריש נדה בהא דתניא מקו' שנמצא חסר כל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע בין ברה"י בין ברה"ר טהורות ור"ש אומר ברה"ר טהורות ברה"י תולין ושניהם לא למדוה אלא מסוטה רבנן סברי כי סוטה מה סוטה ספק היא ועשאה כודאי ה"נ ספק ועשאה כודאי אי מסוטה אימא כי סוטה מה סוטה ברה"ר טהור ה"נ ברה"ר טהור וכו' כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמי, ור"ש סבר כי סוטה מה סוטה ברה"ר טהור ה"נ ברה"ר טהור אי מסוטה אימא כי סוטה מה סוטה ברה"י טמא ה"נ ברה"י טמאה ודאי הכי השתא התם יש רגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה הכא מאי רגלים לדבר איכא, ואיבע"א היינו טעמא דר"ש גמר סוף טומאה מתחילת טומאה מה תחילת טומאה ספק נגע ספק לא נגע ברה"ר טהור אף סוף טומאה ספק טבל ספק לא טבל ברה"ר טהור, ורבנן הכי השתא התם גברא בחזקת טהרה קאי מספיקא לא מחתינן לי' לטומאה הכא גברא בחזקת טומאה קאי מספיקא לא מפקינן לי' מטומאתו. עכ"ל הש"ס. ובמשנה למלך פ"י ממקואות ובש"ש ש"ג פ"א נתקשו בביאור דברי הש"ס אלו מה הוסיף בתירוץ זה של ואיבע"א. יעו"ש. ועוד הקשו בזה המפרשים לפ"מ שתירצו תוס' ריש נדה לחלק דספק ראי' לא ילפינן מסוטה או משום דהוי טומאה דלמפרע לא דמי כלל ספק חסרון במקו' לסוטה והארכנו בזה לעיל ש"א פי"ד,. ובאמת נראה פשטות לשון הברייתא דרבנן ור"ש עיקר פלוגתייהו הוא על הטהרות שנגע בהם האדם שטבל דלרבנן ודאי טמאות ושורפין ולר"ש תולין ברה"י וברה"ר טהורות ומקור הספק שנופל בהם הוא הספק שנולד על המקוה שנחסר ומספקא לן מתי נחסרה, ומזה נולד ספק בתולדה על האדם הטובל ואח"כ על הטהרות שנגע האדם בהם והנה לפי"מ שבארנו לעיל מה שחדשה תורה בספק טומאה שיהי' כודאי הוא דוקא אם הספק המקורי לא נכרע בדין חזקה וממילא נשאר דין ספק טומאה וע"ז עשתה תורה שיהי' כודאי, אבל אם איכא חזקה על עיקר הספק שאינו נחשב לספק טומאה אז ממילא בטל דין ספק טומאה, ועפד"ז יתפרש לנו סוגית הש"ס היטב בטוב דלשון ראשון מפרש דפליגי רבנן בסברת תרתי לריעותא דרבנן סברי כיון דחסר לפניך מגרע חזקת המקוה ונשאר ספיקת המקו' בספק גמור וממילא כשאנו דנים על האדם שטבל בה מוקמינן לי' אחזקתי' ור"ש סובר אף דנגרע חזקת המקו' מ"מ לא חשיב כספק טבל או לא טבל ולא מוקמינן בכה"ג הטמא על חזקתי' ותרווייהו סברי דלענין האדם הטובל לא שייך למילף מסוטה דסוף טומאה מתחילת טומאה לא ילפינן ורק ספק טומאה של הטהרות שנגעו בהאדם שהוא תחילת טומאה יש ללמוד מסוטה, ומשו"ה לר"ש דספק של המקו' וגם של האדם לא נכרע ע"י חזקה ממילא כשאנו דנים על הטהרות הוא ספק טומאה ממש, ותלוי בחילוק רשויות דברה"ר טהור וברה"י תולין, דסובר כן בכל ספק טומאה כמש"כ בתוס', אבל לרבנן דסברי דספק טומאה של האדם נכרע ע"י חזקתי' דמעיקרא, ממילא ליכא על הטהרות דין ספק טומאה אלא ודאי טומאה, ומשו"ה בין ברה"ר בין ברה"י ודאי טמאות, ומש"כ בתוס' שם דלרבנן בלאו תרתי לריעותא ברה"י ודאי טמא אינו סותר לדברינו, דאי לאו תרתי לריעותא הי' נקטינן דנשאר על האדם דין ספק אז ממילא הי' על הטהרות דין ספק טומאה ממש. כנ"ל: ותירוץ בתרא, האיבע"א, מפרש להיפוך, דתרווייהו סברי דריעותא דהרי חסר לפניך משו' כספק שקול, באופן דאפשר להעמיד הטמא על חזקתי' רק בהא פליגי דר"ש סובר דילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה וכיון דילפינן מסוטה לא מהני חזקה וכמו דלא מהני חזקת טהרה ברה"י כ"כ לא מהני חזקת טומאה ברה"ר ומשו"ה ברה"ר טהורות בין האדם ובין הטהרות שנגעו בו ורבנן סברי דלא ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה, וכשאנו דנים לענין האדם הטובל לא שייך למילף מסוטה, וממילא דינו ככל ספק איסור ומוקמינן לי' אחזקתי' והטהרות נגררים אחר דינו של האדם שהוכרע ע"י דין חזקה, והסוגיא מתפרשת כמין חומר בעזה"י:

ולפ"ז ניחא היטב דאף לפמש"כ בתוס' לחלק בין נדה לכל ספק טומאה משני טעמים או משום דהוי ספק טומאה למפרע או משום דהוי ספק ראי' ולא ספק מגע, הוא רק על ספק המקורי היינו על האשה בעצמה אבל הטהרות שנגעו בה הם דומים לכל ספק טומאה, רק כיון דהוכרע עצם הספק מדין חזקה, ליכא על התולדות דין ספק רק דין ודאי, והכא במקו' שנחסר ג"כ כהאי דינא, דאם איכא הכרעת חזקה על המקו' או על הטמא שטבל בה אז הטהרות ממילא נגררים ג"כ אחריהם, ורק היכא דנשאר דין ספק על המקוה או גם על האדם אז ספק של הטהרות שייך לכל דין ספק טומאה דאיכא חילוק רשויות. אמנם לפי"ז קשה קצת שיטת התוס' בשני התירוצים שתירצו על קושיתם השני' דלב"ה מטמאינן מדרבנן הטהרות גם ברה"ר ובכל ספק טומאה ברה"ר מטהרינן אף לקדשים, ומתרצו דבכה"ג לא ילפינן מסוטה או משום דכיון דהאשה עכשי' טמאה ודאי או משום דספק ראי' ל"ד לסוטה כנ"ל ותירוץ זה אינו מספיק לדברינו אלא לקושיתם הראשונה בהא דהקשו שיהי' ברה"י טמא ודאי גם לחולין ככל ספק טומאה ברה"י וע"ז מובן לנו מה שתרצו דאף דבכל ספק טומאה ברה"י לא מהני חזקה הכא דספק המקורי אינו ספק טומאה או משום דהוי למפרע או משום דהוי ספק ראי' וכיון דספק העצמי דינו להכריע ע"י חזקה ממילא ליכא על תולדת ספק הטומאה דין ספק ומשו"ה מה"ת לכו"ע די' שעתה, אבל במה שחזרו והקשו בהא דמטמאינן מדרבנן גם ברה"ר היינו דרבנן עשאוה כספק שקול שלא הוכרע ע"י חזקה והי' ראוי להיות לכה"פ תלוי בחילוק רשויות דבכל ספק דליכא שום חזקה ג"כ מטהרינן ברה"ר, איך יתורץ קושיא זו בתירוצם מש"כ כיון דהאשה טמאה עכשי' ל"ד לסוטה וכן מה שכ' דטומאת ראי' לא ילפינן מסוטה הוא שייך רק על ספק של האשה אבל הספק שעל הטהרות הוא ככל ספק טומאה. כנ"ל. ואולי כונתם דכ"ז הוא רק חומרא מדרבנן דרבנן חשו לענין טהרות בכה"ג שלא לטהר אף ברה"ר. וצ"ע. ועי', בחי' הרשב"א לריש מס' נדה שכתב בטעמא דמילתא של הסוברים דמעל"ע שבנדה מטמאינן אף ברה"ר משום דלא ליהוי מילתא דרבנן כחוכא וכיון דהטהרות שנגעו בה ברה"י מטמאינן עלינו לטמא גם הטהרות שנגעו ברה"ר, ונראה בכונתו דאף דבמסוכן שהי' ברה"י ועבר ברה"ר סברי רבנן בפ"ה דטהרות דמטמאינן ברה"י ומטהרין ברה"ר התם הוא דין תורה כן לא חיישינן לזה אבל במילתא דרבנן עשו חיזוק שלא יהי' דינם כחוכא, אבל רחוק להעמיס כונת הרשב"א בדברי התוס' הנ"ל. ואולי י"ל דלב"ה שטמאה למפרע אינו בתורת ספק אלא בתורת ודאי, והא דקיי"ל דטהרות תרומה וקדשים תולין ולא שורפין כתבו בתוס' הנ"ל שהוא משום שיהי' לבו נוקפו, יעו"ש, וכן ברמב"ם כתבו מחמת שהוא מדברי סופרים, ולפי"ז ל"ק מה דלא אמרינן לענין הטהרות שיהי' טהורים ברה"ר כיון דלענין האשה עצמה הוא בתורת ודאי שוב ליכא על המגעות חילוק רשויות כנ"ל, וכן מצאתי בריטב"א סוף מס' קדושין היכא שהמגע הי' ודאית, דין הנוגעים כדין האשה עצמה, וכ"ז היכא שהדין נוגע גם לאשה עצמה, וכן מוכרח הענין מהא דמבואר במשנה טהרות דבספק יש בו כשיעור הבאנו לעיל ש"א פט"ז:

אמנם בעיקר היסוד המבואר בגמ' דתרתי לריעותא חשוב כודאי. היינו דמצרפינן ריעותא דהרי חסר לפניך עם חזקת טומאה של הטובל צריך להבין כיון דמהני חזקת המקוה על האדם ואם היינו דנים על המקוה עצמה לא הי' בכח הריעותא דהרי חסר לפניך לגרע את חזקת הגוף כלום כמו דמבואר שם בגמ' לענין אשה דמשו"ה די' שעתה לב"ש וכן לדידן לענין חולין מוקמינן האשה בחזקתה ולא משגחינן על הריעותא דהשתא, ולמה תצטרף חזקת הטובל שהוא בתולדה אל הריעותא בעיקר הספק אם ריעותא זאת אינה מגרעת החזקה בהספק המקורי, וחזקת טומאה של הטובל אינה מכרעת כלום בעיקר הספק של חסרון המקוה והמקוה בחזקת שלמה היא מהראוי להיות שממילא טהור האדם שטבל בה, וזה דבר תמוה ולא מצאתי מי שיתעורר על זה:

ונראה לי ביאור ענין זה דהנה עיקר כלל התורה בדין חזקה הוא הוראת דין הנהגה ולא הוראת בירור הספיקות, היינו דאין חזקה דמעיקרא מכרעת את מציאות הענין לומר דיש לנו דבר מכריע שלא נשתנה הדבר מכמו שהי' מקודם אלא דגלתה לנו תורה לענין הנהגת המעשה להתנהג כפי הדין הראוי להיות קודם השנוי - ויסוד זה יתבאר עוד לפנינו בס"ד - ולפי"ז אינו שייך דין חזקה רק אם צדדי הספיקות עוד נוגעים לדינא אל עצם הדבר שבו נולד הספק דאז שייך בזה להעמיד הדבר על חזקתו להיות נהוג בו הדין כדמעיקרא, אבל אם לאותו הדבר בעצמו אינו נוגע לדינא ענין הספק ליכא בזה ענין חזקה על הדבר בעצמו, דבשלמא אם הי' ענין חזקה הכרעת המציאות אז ליכא לחלק בין אם נוגע הספק לעצם הדבר שבו נולד הספק או אם נוגע לדבר אחר כיון דמ"מ יש לנו הכרעה שכך וכך נקרה במציאות ונתברר עצם הספק, אבל אם נחליט דחזקה אינה רק חידוש דין למעשה ענין זה לא שייך רק על עצם הדבר ולא על דבר אחר וזה יסוד נכון בענין חזקה:

וזה נראה כונת רש"י ז"ל במס' קדושין ד' ס"ו בעובדא דינאי המלך דאמרינן שם ה"ד אילימא דבי תרי אמרי אישתבאי ותרי אמרי לא אישתבאי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני וכתב רש"י ז"ל וז"ל ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה, אי הואי איהי קמן והיתה באה לבי"ד להתירה דהתם אית לה חזקת כשרות, אבל בנה זה הנדון אין לו חזקה דכשרות שהרי מעידים על תחלת לידתו בפסול עכ"ל. והנה זה רחוק לפרש בכונת רש"י דאף אם מעמידים האם על חזקתה לא מהני לבן דלפי"ז כל אריכות דברי' למותר, דהרי אם היתה באה לבי"ד לא הי'. מועיל כלום להכשיר את הבן אלא נראה דכונת רש"י דאם הי' הספק נוגע אל האם והיתה ניתרת מחמת חזקה אז הי' ניתר גם הבן ממילא כיון דפסולו של הבן הוא מחמת האם, היינו אף דביאה פסולה של איסור כהונה גורמת לחלל זרעו, אבל עכ"פ בעינן שתהי' האם זונה שיהי' בה פסול כהונה וכיון דהאם נכשרת ממילא גם הבן נכשר, אבל כיון דהאם אינה באה לבי"ד ואין אנו דנים עלי' כלל ואז לא שייך להעמיד אותה על חזקתה ועלינו לדון רק על הבן והבן לית לי' חזקה. כן נראה בכונת רש"י:

ובתוס' פרק חזקת ד' ל"ב ד"ה אנן הביאו דברי רש"י הנ"ל והקשו ע"ז בזה"ל ואין נראה לר"י דלמה לא יועיל חזקת האם לבן הואיל ואינו יכול להיות שתהא האם כשירה אם לא יהי' הבן כשר, ועוד דהכא אע"ג דעל הבן מעידים לפסלו מהני חזקת האב להכשירו. עכ"ל. כונתם בקושיתם דאף דאין האשה לפנינו לדון עלי' ולא שייך להעמידה על חזקתה להכשירה מ"מ חזקת האם הוי חזקה לבן מפני שפסול הבן בא מכח האם וכשהאם כשירה א"א להיות שום פסול בבן, בכה"ג מה שהיינו מוחזקים בכשרות האם הוא כאילו היינו מוחזקים שהבן כשר ויש לבן עצמו חזקת כשרות, ועוד הקשו דגם היכא דפסולו של בן אינו בא מכח פסול אבי' מהני חזקת האב להכשיר את הבן, כן נראה כונתם לכל מעיין היטב בדבריהם, דבעיקר הסברא דלא שייך דין העמדת על החזקה רק בדבר שבא לפנינו לדון עלי' גם התוס' מודים בזה אלא דנקטו שאף שאין האם לפנינו וא"א להעמידה על חזקתה כנ"ל, אבל הבן עצמו יש לו חזקת כשרות של האם מפני שפסולו בא בתולדה מן האם:

ולפ"ז נראה דהא דאמרינן לענין מקו' שנמצא חסר דמהני חזקת המקוה להטובל בה הוא רק שהטובל בה יש לו חזקת כשרות של המקו', כענין שכתבנו בכונת תוס' שתהני חזקת האם להבן מחמת שכשרותו ופסולו תלוי בכשרות ופסול של האם משו"ה יש לבן עצמו חזקת כשרות מה שהאם היתה בחזקת כשרות, כ"כ הכא לענין מקוה אם המקו' היתה בשעת טבילת הטובל בחזקת כשרות חזקה זו יש לו להטובל בעצמו אבל להעמיד המקוה עצמה על חזקתה לא שייך בזה כיון דהמקוה עצמה פסולה ודאי מכאן ולהבא ואין לדון עלי' להכשירה או לפסלה אלא דהספק נוגע אל האדם שטבל בה ולהטהרות שנעשו ע"ג, ומשו"ה שייך לצרף הריעותא דהרי חסר לפניך לחזקת טומאה של האדם הטובל, אף שאם הי' דנים על המקוה עצמה היתה נכשרת מחמת חזקה דמעיקרא ולא הי' בכח הריעותא דהשתא לסלק דין חזקה דמעיקרא כמבואר שם בגמ', אבל כשאנו דנים רק על הטובל דאי אפשר אז להעמיד המקוה על חזקתה אלא דלהטובל מהני חזקת המקוה כאילו היתה חזקה זו בעצמו של הטובל ואצל הטובל כמו דאית לי' חזקת המקו' כ"כ אית לי' בודאי חזקה דמעיקרא חזקת טומאתו והוי חזקה נגד חזקה ובהצטרף הריעותא דהרי חסר לפניך שהוא חזקה דהשתא הוי כודאי ע"י תרתי לריעותא, דאף שאם הי' ספק סתמי על כשרות המקו' בשעת טבילה הי' חזקת כשרות של המקו' על הטמא אף היכא שלא הי' נוגע הספק אל המקוה כגון שנשפכה או שמלאוה, אף שאצל הטובל הוי חזקה נגד חזקה אבל כיון שחזקת המקו' לטהר ולהכשיר את הטמא ולסלק חזקת טומאה הך חזקה עדיפא מחזקת טומאה של הטובל ורק ע"י הצטרפות הריעותא דחסר לפניך עם חזקת טומאה נעשה כודאי:

וזה נראה לי בשיטת בעל המאור בפ"ב דכתובות דכתב שם ז"ל אמר רב הונא ג' שישבו לקים את השטר וקרא ערעור וכו' ערעור דמאי אי ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו, פי' ואפילו משחתמו אמאי אין מעידים עלי' הא איכא למימר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת כשרות, ואין להקשות מהא דת"ר שנים שהיו חתומים על השטר וכו' דמקשינן עלה ומגבינן בי' אמאי תרי ותרי נינהו, דהתם לאו אגופייהו דעדי השטר באים אלו להעיד שהרי מתו אלא על השטר הם באים להעיד שפסול הילכך תרי ותרי נינהו ולא מגבינן בי' אבל הכא שעל גופו של הדיין מעידים הוו להו תרי ותרי ואוקים גברא אחזקה דכשרות. עכ"ל. הצריך לנו והוא שיטת ר"ח. יעו"ש. והנה זה לא ניתן לומר דסובר כיון שמתו העדים ליכא כלל בזה דין חזקה כיון שאין דנים על גוף העדים דהרי במקו' וכה"ג אף שאין אנו דנים עתה על גוף המקוה להכשירה או לפוסלה מ"מ אמרינן בזה העמד מקוה על חזקתה, אלא שאם הי' הדין נוגע לגוף העדים והיו מעמידים אותם על חזקתם אז הי' נכשר השטר ממילא דחזקת ממון של הנתבע אינה מגרעת כלום חזקת כשרות של העדים וכיון דהעדים נכשרים גם השטר כשר, ומשו"ה פי' דבקראו, ערעור על הדיין נכשר הדין של הדיין ע"י שאנו מוקמינן את הדיין על דין חזקת כשרות, אבל במתו העדים דאז אין אנו דנים רק על השטר לו יהא דגם להשטר מועיל חזקת כשרות של העדים אבל בכה"ג חזקת ממון עדיפא וכיון שעל השטר עצמו דנים ולא על העדים, בזה יתורץ מה שהשיג עלי' הרמב"ן במלחמות שם וז"ל אמר הכותב אלו דברי ר"ח ז"ל, ואעפ"כ כמה גדולים דברי רבינו הגדול ז"ל דאע"ג דאיכא לאוקמי' אחזקה חזקה דממונא עדיפא דא"נ שקולין נינהו לא עבדינן עובדא לאפוקי ממונא מחזקת מרי' והאיך תעלה על דעתך דמשום חזקה בעלמא מפקינן ממונא והלא אף בתר רובא לא אזלינן בממונא כש"כ בתר חזקה. עכ"ל הצריך לנו. ולפמש"כ גם הרז"ה והר"ח מודים לסברא זו דלא מפקינן ממונא מחמת חזקה ומהאי טעמא לא מהני חזקת כשרות של העדים להכשיר השטר לגבות בו כשמתו העדים ורק היכא שהעדים קימים והם נכשרים מחמת דין חזקה כמו דכשרים המה לענין אחר להעיד, כ"כ מהני עדותם בשטר זה, ושיטת הרמב"ן והר"ן שם בביאור שיטת הרי"ף דלא מהני חזקת כשרות של הדיין לענין אפוקי ממונא. קשה מאד מהא דקיי"ל כרב הונא בשני כתי עדים המכחישים זא"ז דכל אחת באה בפ"ע ומעידה הרי דמהני חזקת כשרות דידהו אף אם יעידו לאפוקי ממונא, ולכאורה הי' אפשר לחלק בין אם נולד הספק קודם שהי' נוגע לממון דאז קיי"ל כרב הונא, לשנולד הספק בזמן שנוגע כבר לממון כמו בג' שישבו לקים את השטר בזה לא מהני חזקת כשרות דעדים נגד חזקת ממון, אבל זה נסתר מסוגית הש"ס ב"ב ד' ל"א דקיי"ל כרב נחמן דסובר כר"ה דבאכילה לא איתכחיש שהספק נולד לאחר שהעידו שכבר נוגע לממון. והרא"ש שם כתב בפשטות כיון דתו"ת ספיקא דרבנן היינו דמדרבנן חשיב הדיין הזה פסול משו"ה פריך הש"ס דלא דמי לשתי כתי עדים דשם אינו ספק של תרי ותרי. יעו"ש. והרז"ה והר"ח נראה דסברי דרק לענין איסורים החמירו רבנן בספק של תרי ותרי אבל לענין לאפסולי עדים לא החמירו רבנן:

פרק ג

ועפ"ד יש מקום לתרץ מה דהקשה בש"ש ש"ב פ"ב בהא דכתבו תוס' כתובות פרק המדיר ד' ע"ה וז"ל ומיהו תימא לר"י דהיכא מצינו למימר דאי לאו חזקת ממון דהכא הוי אזיל ר' יהושע בתר חזקת הגוף והא הוי חדא במקום תרתי דאית לן למימר העמידנה בחזקת פנוי' וכי תימא אדרבה העמידנה בחזקת שלמה והשתא הוא דנעשה מום. הרי מום לפניך דכי האי גוונא חשבינן תרתי לריעותא גבי מקו' שנמדד ונמצא חסר וכו' ונראה לרשב"א דחזקת פנוי' לא חשיבא כלל חזקה לגבי חזקת הגוף. עכ"ל. וקשה טובא מ"ש חזקת טומאה מחזקת פנוי' ובחזקת טומאה וטבל מצרפינן את החזקות לתרתי לריעותא נגד הגוף של המקו' וחזקת היין, ועי' בס' ש"ש דמתרץ דבמקו' לא חשיב כחזקת הגוף דמה שנתחסר מעט מים אינה שנוי במים הנשארים, וביין ונמצא חומץ מתרץ עפי"מ דאמרינן בגמ' ב"מ מעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא וקלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר משו"ה אין החימוץ שנוי בגוף. יעו"ש. והנה ביין ונעשה חומץ ודאי תמוהים דברי הש"ש דהרי לענין גזילה חשיב שנוי יין והחמיץ כמבואר בב"ק פ' הגוזל הרי אף שקלקולו בתוכו מ"מ מעיקרא הי' יין ועתה נעשה למין אחר רק דיש יין שאינו מחמיץ ויש יין שמחמיץ ולענין זה אמרינן בגמ' ב"מ פרק איזהו נשך דלא חשיב רבית כשנתן מעות אחמרא בתשרי ומבחרי לה בטבת משום דמעיקרא נתן על יין שאינו מחמיץ רק מעיקרא לא הי' אפשר להבחין ועתה ניכר. יעו"ש. אבל לענין השתנות ודאי דגם יין שמחמיץ בעת שנעשה חומץ הוא שנוי הגוף והוי חזקת הגוף כמומים, וגם לענין מקוה אין דברי' מחוורים כ"כ דאף דחיסור המים אינו שנוי בגוף המים, אבל חסרון במדה הוי ג"כ השתנות והרי במפריש על פירות בחזקת שהם קימים ונמצאו אבודים איכא ג"כ חזקה והתם לא יצויר חזקה אחרת רק חזקת שלמות דהאיבוד אינו משנה כלום את דין הפירות והדרא הקושיא לדוכתא, ועפ"י דברינו לעיל י"ל דשאני חזקת הגוף במומין מחזקת הגוף דמקוה, דכיון דלעצם המקוה אינו נוגע ספק זה דהרי פסולה ועומדת היא ורק אל הטובל בה נוגע ספק זה, ובארנו לעיל דלהטובל בה יש לו חזקת המקוה ואצל הטובל אינו חשוב כחזקת הגוף, רק חזקה על טבילתו שהיתה בכשרות מחמת שהמקוה היתה בחזקת כשרות, והוי חזקה נגד חזקה, ובהצטרף לזה ריעותא דהרי חסר לפניך הוי תרתי לריעותא, אבל במומים דהאשה לפנינו ונוגע צדדי הספק לה לדין כתובתה, אף דעכשי' המומים לפנינו מ"מ כשאנו דנים על זמן הקדושין מוקמינן אותה בחזקת שלא הי' בה מומים אז בזמן ההוא ובמקום חזקת הגוף ממש אין חזקת פנוי' חשובה נגדה אף לצרף עם הריעותא של חסר לפניך, וכן מוכח ענין זה בגמ' כתובות ד' ע"ו דאיתא שם רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך ופי' רש"י שם דחזקת הגוף של האשה אינו מועיל לאב כיון דהכתובה אינו נוגע להאשה רק להאב וגבי האב לא אמרינן דחזקת גוף שלה תהני לדידי' יעו"ש. וכן העלו בתוס' שם כפירש"י דלכאורה הוא דבר מתמיה דהרי חזקת מקוה מהני לטמא וכל כיוצא בזה, אלא נראה דהכונה בזה דבאמת גם אצל האב איכא חזקה רק דאינו חשוב כחזקת הגוף רק חזקה על דין גבית הכתובה ולא מהני חזקה להוציא ממון דגם רוב לא מהני ורק חזקת הגוף עדיף כמש"כ לעיל בפ"א משום דהיא מכרעת את מקור הספק על עצמות המקרה אם נתהוו המומים וזה רק אם ספק זה נוגע להאשה עצמה ובדידה איכא חזקת הגוף ממש, אבל אצל האב הוא חזקה דעלמא ואינו מהני להוציא ממון וכ"כ יתפרש מש"כ בתוס' ד"ה כלה לדון דלא יועיל חזקת החמור לגבי בעל החמור הוא עפ"י דרך זה דהוי חזקה ככל חזקה דעלמא, רק אינה חזקת הגוף ממש:

אמנם לפי"ז לכאורה קשה בהא דאמרינן שם ריש נדה על הברייתא דהי' בודק את החבית להיות מפריש עלי' תרומה והולך ואח"כ נמצא חומץ כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק דהוי תרתי לריעותא העמד טבל על חזקתו והרי החמיץ לפניך ומאן תנא חבית ר"ש דלגבי מקוה נמי ספיקא משווי לה ומוכח דלרבנן הוי ודאי טבל. יעו"ש. והרי הכא לענין היין שעשה תרומה ממנו ג"כ נוגע ספק זה כמו שנוגע לשיריים וכיון שבארנו לעיל בסברת התוס' דבכה"ג שחזקת הגוף הוא על הדבר עצמו שאנו דנים עלי' לא מהני חזקה אחרת לגרע את חזקת הגוף אף בצירוף הריעותא, דהשתא, לפי"ז מהראוי להיות שהיין הנפרש לתרומה ודאי תרומה והיין של השיריים ודאי טבל, דאצל היין של השיריים חשיב חזקת היין האחר רק כחזקה דעלמא כמו במקוה והוי תרתי לריעותא ואיך יתכן כזאת דהוי תרתי דסתרי, ול"ד למסוכן ברה"י שהוציאוהו. לרה"ר דקיי"ל כרבנן דטהרות שנגעו ברה"ר טהורים ודאי ומה שנגעו ברה"י ודאי טמאים והוא בתוספתא פ"ו דטהרות הובא לעיל ש"א פי"ז, דהתם אף דהמעשה אחת היא דאם הי' חי אח"כ ברה"ר ודאי שהי' חי מעיקרא ברה"י אבל דיני הטהרות אינם תלוים זב"ז, אבל בנידון דידן שתרומה צריכה לשיריים והשיריים לתרומה קשה ודאי להחזיק את התרומה בתורת ודאי תרומה והשיריים בתורת טבל ודאי, ונראה לי די"ל דמיירי בכה"ג דליכא נפ"מ לענין היין הנפרש לתרומה דכן משמע לשון הברייתא דהי' בודק את החבית להיות מפריש וכו' היינו התרומה היא בחבית מדומע עם הטבל והולך ומפריש בכל פעם לפי חשבון הטבל שנשאר עוד בחבית וכשנעשה הספק ליכא נפ"מ כל כך לענין חבית זו דהרי היין שבתוכה עכ"פ מדומע מחמת ההפרשות הראשונות שהי' ודאי יין ואסור בשתי' ואנו דנים רק לענין השיריים ומשו"ה מדמינן למקוה. כנ"ל:

ובזה יש לתרץ שיטת הרמב"ם בפ"ה מה' תרומות וז"ל התורם חבית של יין על היין ונמצא חומץ אם יודע שהיתה חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה ואם אחר שתרמה החמיצה הרי זה תרומה ואם ספק תרומה ויחזור ויתרום וכו' ואין אחת משתיהן מדמעת בפני עצמה והאוכל אחת משתיהן אינו חייב חומש וכו'. הבודק את החבית והניחה להפרישה תרומה על אחרים עד שתעשה כולה תרומה ויתננה לכהן ולאח"ז בדקה ומצאה חומץ וכו' עד ג' ימים ודאי יין וכל יין שחשב אותם הימים שהתרומה שלו בחבית זו הרי הוא מתוקן מכאן ואילך ספק וצריך להפריש ממנה תרומה שני'. עכ"ל. ובפ"י מה' מקואות פסק הרמב"ם במקוה שנמדד ונמצא חסר בין ברה"ר ובין ברה"י כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות ונתקשו הראשונים והאחרונים פסקי הרמב"ם דסתרי אהדדי דבה' תרומות פסק כר' שמעון דהוי ספק ולענין מקוה פסק דתרתי לריעותא כודאי הוא והאריך בזה המשל"מ בה' מקואות שם ובס' ש"ש ש"ג פ"א, ובכסף משנה פ"ה מה' תרומות הכ"ד כתב בזה"ל ומ"מ יש לתמוה דהא בסוף קדושין ובריש ה רמי האי ברייתא אברייתא דמקוה ומשני מאן תנא חבית ר"ש אבל רבנן אומרים טבל למפרע ולמה פסק רבינו כר"ש במקום רבנן ואפשר דמשמע לרבינו דכיון דבפ' המוכר פירות איפליגו אמוראי בההיא ברייתא, ש"ל דהילכתא היא. עכ"ל. ודברי' אינם מובנים לי כלל דהרי מ"מ קשה שני פסקי דהרי לענין מקוה, פסק כרבנן וכאן כר"ש כמו שהקשו הרשב"א והריטב"א בריש נדה ובפ' עשרה יוחסין ואם הי' נראה להרמב"ם לפסוק כהאי ברייתא דהי' בודק את החבית מחמת סוגית הש"ס פ' המוכר פירות יהי' הדין גם לענין מקוה כן, ועוד לא אבין כלל מאי ראי' היא מהא דפליגי אמוראי ר"י וריב"ל שם בפ' המוכר פירות בפירושא דעד ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק אם ג' ימים משעת בדיקה ודאי יין ואח"כ ספק, או ג' ימים משעה שנמצא חומץ ודאי חומץ ומעיקרא ספק. יעו"ש. דהרי אף אם נימא דלא קיי"ל כהאי ברייתא מחמת דלרבנן כל היכא דהוי ספק יהי' ודאי טבל משום תרתי לריעותא מ"מ נפ"מ לדינא דלר"י ג' ימים הראשונים ודאי יין והיין שהפריש עלי' מתוקן ולריב"ל יהי' ג' ימים הראשונים ודאי טבל משום תרתי לריעותא, וגם במה שתירץ המל"מ והש"ש לא מצאתי בדבריהם דברים מתקבלים על הלב:

וע"פ מש"כ לחלק בין היין הנפרש לתרומה ליין השיריים יש לפרש דמש"כ הרמב"ם ם בדין הי' בודק את החבית דמכאן ואילך ספק וצריך להפריש ממנו תרומה שני' הוא ג"כ כדרך שפסק בה' מקואות דהוא כודאי משום תרתי לריעותא דהרי לא הזכיר כאן לענין התרומה שמפריש שני' שיהי' עלי' דין ספק לענין אם נפלה למקום אחר לענין דמוע) ומה שכתב דמכאן ואילך ספק כונתו דהוי ספק חומץ במציאות אבל לענין דין טבל י"ל דהוי כודאי, והא שדקדק הש"ס מלשון הברייתא דמכאן ואילך ספק דהוי ספק ורמינן מזה אמקו', הוא משום דבברייתא לא אסיק דין הפרשה שני' ומשמע דמכאן ואילך הוי דין ספק, אבל הרמב"ם שהוסיף וצריך להפריש שני' אינו מוכח כלל בלשונו דמ"ש מעיקרא מכאן ואילך ספק שתהא כונתו שישאר דין ספק על היין השיריים דהרי אמר שהספק הוא על החימוץ וזה ודאי דגם לרבנן נשאר הספק על החימוץ, ומה דכתב הרמב"ם בה' הקודמת דבספק מתי החימוץ הוי דין ספק ממש גם לענין דימוע ולענין חומש התם מיירי ששניהם קימים כמו דאסיק הראשונה אינה מדמעת ואין חייב חומש על אכילת אחת מהן וכיון דהתרומה ראשונה קימת ובה לא מהני תרתי לריעותא דחזקה דגופה עדיפא כמש"כ א"א שיהי' דין ודאי על שניהם דהוי תרתי דסתרי, ובשני שבילין שהלך באחד ועשה טהרות ובשני ועשה טהרות ג"כ הדין אם שניהם קימים שניהם תלוים והתם הוא מדרבנן דמדאורייתא מוקמינן כ"א אחזקי' דשם אין דין זה שייך לחבירו כלום רק המציאות סותרות אהדדי והכא הדינים מתנגדים זל"ז דתרומה פוטרת השיריים ואם אין שיריים ליכא תרומה, וקצת ראי' לזה מהא דפריך הש"ס ריש נדה מחבית דברייתא דהי' בודק ולא פריך ממשנה דהתורם יין ונמצא חומץ ריש פ"ג דתרומות והיא ההלכה שפסקה הרמב"ם שהבאנו ומצאתי בר"ש שם שכ' דה"ה דהוי מצי לאתויי מהך משנה אבל זה דוחק דממשנה אלימא למיפרך ולפמש"כ ניחא דלא מצי למיפרך מהמשנה דכיון דשניהם לפנינו ומשו"ה פסק הרמב"ם בדין האמור במשנה פ"ג כצורתה, ובדין הברייתא דהי' בודק הוסיף רק דצריך להפריש שני' ולא כתב בה דין ספק לענין חומש וכן לענין דימוע. כנ"ל:

אמנם יש לדון בזה כיון דעל היין שעשה לתרומה והוא בפנינו יש לו חזקה עלי' באופן דלא מגרע תרתי לריעותא וראוי לומר שיהי' דין מוכרע עלי' וממילא יהי' דין היין שנפטר כודאי חולין כיון דעיקר הספק נולד ביין של תרומה והיין הנפטר בא בתולדה, אבל באמת אין דומה ענין זה לכל התולדות, דהנה בעובדא דינאי שאם היתה האם לפנינו והיתה ניתרת ע"י חזקה הי' מהני לבן ממילא, אבל בנידון זה כשאנו דנים על היין של תרומה עלינו לדון על התרומה והשיריים וחד דליכא דין תרומה בלא שיריים ואם חזקת יין זה לא מהני על השיריים לא מהני החזקה גם על היין של תרומה:

ועפ"מ דרך זה יתישבו גם דברי התוס' פ"ק דכתובות ד' ט' בהא דאר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עלי' דפריך הש"ס ואמאי ספק ספיקא הוא ספק תחתי' ספק אין תחתי' ספק אונס ספק רצון ומשני ל"צ באשת כהן ובתוס' שם כתבו וז"ל וא"ת ונוקמה אחזקתה שהיא כשירה לכהונה ונימא דלאו תחתי' זנתה וי"ל דאדרבה אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף שהיתה בתולה, עכ"ל והקשו האחרונים על דבריהם למה לא נימא דהוי תרתי לריעותא שיצטרף חזקת כשרות לכהונה עם הרי בעולה לפניך ותהי' כשירה לכהונה יעוי' בפנ"י שם ובס' דו"ח להגרע"א. ולפמש"כ דרק היכא שאנו דנים על דבר אחר שבא מכח הדבר שבו נולד הספק שעל אותו הדבר הי' חזקת הגוף אז אמרינן משום תרתי לריעותא הוי כודאי, אבל באותו דבר עצמו דאיכא בו חזקת הגוף לא מהני תרתי לריעותא נגד חזקת הגוף, לק"מ דהרי איכא בה חזקת הגוף ומשו"ה אינה מתכשרת משום תרתי לריעותא, ואף דלפי"ז קשה למה אמרינן דבאשת ישראל הוי ספק ספיקא כיון דלדברינו במקום חזקת הגוף לא מהני מידי חזקה אחרת וחשוב כודאי תחתי' ונשאר רק אונס ספק רצון, אבל ענין זה כבר נתבאר בלא"ה אם ספק שאינו שקול מחמת חזקה מגרע דין ס"ס עי' לעיל ש"א פי"ט:

והנה לכאורה משמע היפוך דברינו מדברי תוס' קדושין ד' ע"ט לענין פלוגתא דרב ושמואל דאיתא התם בקדשה אבי' בדרך והיא קדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת דרב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חוששין לקדושי שניהם דכתבו התוס' שם דאם לא קדשה רק אבי' לחוד גם לשמואל אין לחוש לקדושי אבי' כלום משום דאיכא חזקת פנוי' והרי היא בוגרת לפנינו. יעו"ש. דמשמע לכאורה דגם בחד גופא מהני תרתי לריעותא נגד חזקת הגוף אבל באמת לפי המבואר שם דמיירי ביומא דמשלים ששה חדשים דליכא חזקת הגוף כלל כמש"כ ברש"י שם דביום זה ליכא חזקת נערות ובתוס' שם ע"ב ד"ה מי איכא כתבו דרגילות לבוא סימני בגרות בבוקר ועכ"פ מפורש שם בגמ' דליכא חזקת הגוף דאמרינן שם אבל הכא מי איכא למימר העמיד הגוף על חזקתו ולפי"ז אין ענין זה סותר כלום לדברינו:

והנה לענין הדין בתוך ששה חדשים באופן שיהי' תרתי לריעותא שקדשה אבי' לחוד דהוי ספק מקודשת ספק פנוי' ואיכא חזקת פנוי' והרי היא בוגרת לפנינו דלפמש"כ. דבכה"ג בחד גופא לא מהני תרתי לריעותא לסתור את חזקת הגוף והוי בחזקת מקודשת ודאי ע"י אבי', ואם נימא להיפוך דגם בחד גופא אמרינן תרתי לריעותא מהראוי להיות שתהי' ודאי פנוי', ושיטת האחרונים הח"מ והב"ש באהע"ז סי' ל"ז דפסקו דבכה"ג נמי הוי ספק קדושין לא הבנתי טעמם ונמוקם, אכן גם פסקי הטוש"ע שם דבתוך ששה חדשים אם קדשה אבי' וקדשה א"ע דצריכה גט משניהם דהוי ספק מקודשת משניהם, יעו"ש, לכאורה קשה דבכה"ג דליכא חזקת פנוי' ודאי חזקת הגוף עדיף מחזקה דהשתא כמו דמבואר בריש נדה ולמה חיישינן לקדושי דידה, אלא שכדברי הטוש"ע מוכח קצת מלשון הש"ס דפריך אילימא בתוך ששה בהא נימא רב היא בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה, משמע דלשמואל ניחא דגם בתוך ששה חיישינן לקדושי שנים ומשו"ה פסק הטוש"ע לדינא כן, והטעם בזה י"ל דלענין אשת איש לא סמכינן אחזקה מדרבנן כמ"ש בגמ' יבמות פד"א, ולפי"ז נסתייע קצת משיטת הב"ש והח"מ לשיטתו דבחד גופא לא חשוב תרתי לריעותא נגד חזקת הגוף, דאל"כ למה פסקו בקדשה אבי' לחוד דהוי ספק מקודשת דהיכא דאיכא תרתי לריעותא מפורש בדברי תוס' דלא חיישינן לקדושין, אמנם התבוננתי בדברי הב"ש שכ' בזה"ל ונראה אם קדשה אבי' לבדו תופסין קדושין וחזקת פנוי' לבד לא מהני אלא בסוף ששה חדשים דאיכא תרתי לטיבותא ומדהיא השתא בוגרת מיהו אינו אלא ספק קדושין כיון דחזקת פנוי' סותר וכ"כ בח"מ עכ"ל. הרי דנקט דבכה"ג ליכא תרתי לריעותא והטעם בזה נראה דסובר דרק במקוה וביין אמרינן הרי חסר לפניך משום דשנוי זה הנמצא עכשי' אם נאמר דנעשה מזמן קודם אין בזה הבדל בערך ההשתנות רק בהקדמת הזמן, אבל לענין בוגרת בתוך ששה חדשים כל מה שנקדים את מקרה הבגרות אנו מגדילים את ערך ההשתנות ובכה"ג ליכא הצטרפות דהרי היא בוגרת לפנינו ונשאר חזקת הגוף נגד חזקת פנוי' והוי ספק קדושין ואף דחזקת הגוף עדיף אבל הלא הטוש"ע פסקו דגם היכא דקדשה א"ע ג"כ דליכא חזקת פנוי' מ"מ חיישינן לקדושי שניהם וכמש"כ לעיל דהוא מדרבנן. וצ"ע:

עוד נלענ"ד בכלל ענין תרתי לריעותא בהא בהקשו בש"ש ובנתיבות סי' ל"ד לענין עד שעבר עבירה ולא נודע הזמן דפסק הרמ"א דכל מה שהעיד כשר מחמת חזקה יעו"ש והקשו האחרונים הנ"ל למה לא מצטרף חזקת ממון דהשתא לתרתי לריעותא, וע"ש שתירץ בחזקת ממון אינה חזקה מכרעת. יעז"ש. ומדברי הרמ"א מוכח דכל עדותו כשר גם נגד חזקת אשת איש, ולדעתו נראה דרק במקוה ויין וכדומה מה שנמצא עכשי' הוא מציאות קימת ושייך בזה חזקה דהשתא אז מצרפינן לתרתי לריעותא אבל בפסול מחמת עבירה אין עלי' עכשי' כלום רק שנפסל מחמת עבירה שעשה לא שייך בזה חזקה דהשתא לומר כשעת מציאתו דמקרה אינה מתמדת היא לומר כמו שעכשי' לאחר עבירה כ"כ נתחזיק דכבר היה כן ובזה מתורץ גם דברי התוס' כתובות ד' ט' שהבאנו:

פרק ד

והנה בעיקר הענין אם חזקה דהשתא מכרעת בספק השקול לא נתפרש היטב בדברי הראשונים ז"ל ובס' ש"ש ש"ג שקול וטרי בענין זה והאריך שם אבל בכ"ז לא מצאתי דבר מוכרח כאשר יבואר לפנינו, וראשונה נעתיק בזה דברי התוס' ריש נדה בד"ה השתא הוא דחזאי ורב דאמר בפ"י יוחסין הרי היא בוגרת לפנינו גבי קדשה אבי' בדרך וקדשה א"ע בעיר ושניהם ביומא דמשלים ו' חדשים שבין נערות לבגרות ולא קאמר השתא הוא דבגרה היינו משום דרגילות שערות לבוא מצפרא וכי פריך התם לשמואל ממקוה וחבית ה"נ מצי למיפרך לרב דדוקא בשערות קאמר רב אלא דפריך לשמואל טפי בפשיטות, והא דקאמר התם לימא רב דאמר כר' נתן דאמר אם בריא הוא עלי' להביא ראי' ששכ"מ הי' אע"ג דרב דוקא בשערות קאמר התם נמי רוב העולם בריאים ואית לן למימר דבריא הי' כמו שהוא עכשי'. עכ"ל. והנה לכאורה נראה מדבריהם דחזקה דהשתא אינה מכרעת כלום, אבל באמת כשנדקדק בדבריהם נראה להיפוך דאם נאמר דהי' קים להם מסברא דחזקה דהשתא אינה נחשבת להכריע בספק השקול למה הקשו על דברי הש"ס מזה דאמרינן לענין נדה השתא הוא דחזאי על דברי רב שאמר הרי היא בוגרת לפנינו הלא בלא"ה הי' להם לפרש דברי רב מטעם דרגילות הוא לבוא מצרפא כיון דחזקה דהשתא אינה מכרעת כלום איך פסק רב להקל משום חזקה דהשתא, ועוד הלא בנדה אמרינן השתא הוא דחזאי הוא משום דמוקמינן אחזקה דמעיקרא ושם ביומא דמשלם שית ליכא חזקת נערות כמו שפי' רש"י שם והיכא דליכא חזקה דמעיקרא לא מוכח כלום מנדה דלא אזלינן בתר השתא, וע"כ נראה בכונת התוס' דסברי דחזקה דהשתא מכרעת בספק השקול אלא דמנדה מוכח דחזקה דמעיקרא עדיפא אפי' היכא דאינה חזקה אלימתא דהרי אמרינן שם בסוגיא כיון דמגופה קחזיא לא אמרינן אוקמה אחזקתה, ופי' רש"י שם כיון דעלולה לראות ובתוס' הרא"ש כתב כיון דשכיחי בה דמים תדיר ול"ד לנגעים דאע"ג דג"כ מגופי' הוו מ"מ לא שכיחי. יעו"ש. ומשו"ה הקשו מהא דאמר רב הרי היא בוגרת לפנינו דאזלינן בתר חזקה דהשתא משום דביומא דמשלים שית רגיל לבוא סימני בוגרת בשחרית כמו בערבית, וע"ז תרצו דהתם רגיל יותר לבוא מצפרא ואיכא בזה כעין רוב קצת ואינו רוב גמור דאל"כ למה אמר רב משום דהרי בוגרת לפנינו היה לי' למימר אזלינן בתר רובא אלא ודאי הוא ענין הצטרפות דמצרפינן חזקה דהשתא עם רוב קליש זה שהוא כעין חזקה דמצרפא היו והוי כמו תרתי לריעותא דחשיב כודאי, ולפי"ז נראה די"ל דבספק השקול גם חזקה דהשתא מכרעת ומכל הראיות שהביא בס' ש"ש דחזקה דהשתא אינה מועלת כלום לא מצאתי דבר מוכרח רק היכא דאיכא חזקה דמעיקרא, חזקה דמעיקרא עדיפא, אבל בספק השקול אין ראי' דלא אזלינן בתר השתא:

ובהא דתנן במשנה טהרות פ"ג הובא בגמ' נדה ד' ד' מחט שנמצאת מלאה חלודה או שבורה טהורה שכל הטומאות כשעת מציאתן, כתבו בתוס' שם בד"ה שכל הטומאות כשעת מציאתן וז"ל לעיל פי' דהיינו דוקא לקדשים והא דמחט שנמצאת מלאה חלודה דטהורה דכל הטומאות כשעת מציאתן אפילו להקל לאו משום דהוי כשעת מציאתן דאורייתא אלא משום דמוקי הטהרות אחזקתייהו עכ"ל, ודבריהם סתומים דאם כל עיקר הדין הוא משום חזקת טהרות למה תנא במשנה הטעם משום שכל הטומאות כשעת מציאתן. עוד קשה טובא דהרי מה שמטהרים במחט שנמצאת חלודה או שבורה הוא גם אם נגעו הטהרות ברה"י וברה"י ספיקו טמא אף היכא דאיכא חזקת הטהרות וכן הקשה בס' ש"ש ש"ג פ"ה, ומפרש דכוונת התוס' דהוא משום דהו"ל דבר שאין בו דעת לישאל דטהור גם ברה"י אפי' היכא דליכא חזקת טהרה וכן מפורש ברש"י שם ע"ב דפריך הש"ס על ככר הנתון ע"ג הדף ומדף טמא מונח תחתי' דמטהרים אף שספק שמא נגע במדף, ג"כ מטעם כשעת מציאתן, מקשה בגמ' מכדי האי ככר ספק טומאה ברה"י הוא וכו' ומשני משום דהוי דבר שאין בו דעת לישאל, וכתב רש"י בזה"ל וכי היכא דפריך אככר מצי למיפרך אמחט ואמטלית ולשנויי כדמשני. עכ"ל. אבל מאד דחוק לפרש כן בכונת התוס', ולכאורה הי' מקום לומר דהתוס' לא ס"ל כרש"י דאמחט ליכא למיפרך משום דבמחט איכא תרתי לטיבותא הרי שבורה לפניך ואוקי טהרות על חזקתייהו, וכמו דתרתי לריעותא הוי כודאי כ"כ תרתי לטיבותא וכיון דהוי כודאי מהני גם ברה"י, אבל זה אינו דהרי במסוכן שעבר ברה"י מטמאים הטהרות אף דאיכא תרתי לטיבותא חזקת חי וחזקת הטהרות דכמו שמצרפינן מה שחסר לפניך כ"כ ודאי יש לצרף חזקה דמעיקרא שעדיפא מחזקה דהשתא, ומוכח דגם תרתי לריעותא או לטיבותא לא מהני בספק טומאה ותלוי רק בחילוק רשויות רה"ר או רה"י, וכן יש להוכיח מסוגית הש"ס ריש נדה דלתירוץ בתרא דפליגי ר"ש ורבנן אם ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה דמשמע דאם ספק טבילה יהי' כספק טומאה אז גם בתרתי לריעותא אזלינן בתר חילוק רשויות, והטעם בזה דכיון דכל עיקר תרתי לריעותא הוא יסוד החזקה חזקת טמא של הטובל וכן להיפוך ובספק טומאה לא מהני שום ענין חזקה, וכן מש"כ בש"ש לפרש דברי תוס' שכתבו משום חזקת הטהרות, שהוא דאל"ה הי' לנו ליזל בתר חזקת המחט שהיתה טמאה, אינו נראה לי דכמו דלא מהני חזקת טומאה לטמא ברה"ר כ"כ גם בדבר שאין בו דעת לישאל, והדרא הקושיא לדוכתה, אמנם גם לולא דברי התוס' הקשינו מה שאמור במשנה הטעם משום דכל הטומאות כשעת מציאתן, כיון דבע"כ עיקר הטעם משום דהוי דבר שאין בו דעת לישאל, וכן משמע מלשון הרמב"ם בפט"ו מה' אבות הטומאות ה"ט שכ' וכל אלו הספיקות שטהרו חכמים אפילו ברה"י מפני שאין בהם דעת לישאל ובגמ' שם מביא מגמ' חולין ד' ט' לענין שרץ בפי חולדה, ולפלא בעיני מה שלא מביא הגמ' דכאן לענין ככר ע"ג הדף, ולפי"ז למה צריך לנו הטעם האמור במשנה משום שכל הטומאות כשעת מציאתן, וכן קשה ג"כ על הרמב"ם שמביא ג"כ הטעם משום כשעת מציאתן וכתב משום דהוי דבר שאין בו דעת לישאל, ולכן נלענ"ד דאף מה שנוגע לדין תורה עיקר הטעם בזה משום דבר שאין בו דעת לישאל הוא, אמנם מה שנוגע לדין דרבנן שהחמירו לטמא כשעת מציאתן אף ברה"ר וגם בדבר שאין בו דעת לישאל שעשאוהו חז"ל כודאי טומאה אף לשרוף עליהם קדשים כדמוכח שם בגמ' נדה ד' ד' באחד שנגע בלילה ומצאו אח"כ מת בבוקר דחכמים מטמאים אף לשרוף קדשים, יעו"ש, ובכל דוכתא חזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא וכיון דחז"ל החמירו לענין קדשים לטמא ודאי אף ברה"ר משום חזקה דהשתא ובטלו מזה כל הכללים הנאמרים בספק טומאה הי' מקום לומר דכמו שהחמירו מחמת חזקה דהשתא לומר כשעת מציאתן כ"כ יש להחמיר מחמת חזקה דמעיקרא, לזה משמיענו במשנה דטהור דגם לענין זה אזלינן בתר השתא ולא בתר מעיקרא גם להקל, ועל ענין זה רצו התוס' לתרץ דאיך הקילו ליזיל בתר השתא נגד חזקה דמעיקרא, שהוא משום חזקת הטהרות, היינו אף שאם היינו דנים לענין המחט עצמה הי' הדין ליזיל יותר בתר חזקה דמעיקרא, אבל כשאנו דנים לענין הטהרות הקילו משום חזקת הטהרות. כנלענ"ד בזה:

מכ"ז נראה לומר דבספק השקול אזלינן בתר חזקה דהשתא ולשיטת רש"י דפירש דביומא דמשלים שית ליכא חזקת נערות ובגרות והוי ספק השקול, ומ"מ פסק רב דאמרינן הרי היא בוגרת לפנינו וכן כתב בחי' הריטב"א שם דבההיא יומא הוי ספק שקול ולשיטתם ודאי מוכרח דלרב דקיי"ל כותי' בכל ספק שקול אזלינן בתר השתא וראיתי בס' ש"ש שם שכתב כן דלשיטת רש"י מוכרח דאזלינן בתר השתא אבל מש"כ שם דדין זה במחלוקת היא דלהתוס' דמפרשים דלרב הוא משום דרגילות לבא מצפרא מוכח דאל"ה לא אזלינן בתר השתא נתבאר בדברינו דאין דברי' מוכרחים בזה רק דלא ניחא להו לפרש כפי' רש"י משום דגם ביומא דמשלים שית איכא חזקה דמעיקרא כמו בנדה כמש"כ, ונראה לי דגם לשמואל דפליג בזה וסובר דחיישינן לקדושי שניהם, י"ל דלאו משום דסובר דאין חזקה דהשתא מכרעת כלום אלא דסובר דגם ביומא דמשלים ששה חדשים כ"ז שלא ראינו סמני בגרות היא בחזקת דין נערות והוי ספק שקול היינו דכל היכא דאיכא חזקה דמעיקרא כה"ג שעלולה בכל רגע להשתנות, חזקה דהשתא ודמעיקרא שווים הם:

ובש"ש הקשה מהא דתנן בנדה ד' י"ד נמצא על שלה אותיום טמאים וחייבים בקרבן נמצא על שלה לאחר זמן טמאים בספק ופטורים מן הקרבן, איזהו אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח פני', ואח"כ מטמאה מעל"ל ואינה מטמאה את בועלה, ובגמ' שם תנא וחייבים אשם תלוי, ותנא דידן מ"ט, בעינן חתיכה משתי חתיכות, וכיון לתנא דברייתא מחייב אשם, בע"כ בזמן זה הוי ספק שקול דליכא חזקה דמעיקרא דאל"ה למה חייבים אשם, ואם נימא דבספק השקול מוקמינן אחזקה דהשתא יתחייבו בחטאת כמו גבי בוגרת לפנינו ונשאר בצ"ע, והנה בפשטות י"ל דגם בכה"ג איכא קצת חזקה דמעיקרא רק לא אלימא להכריע נגד חזקה דהשתא והוי ספק שקול ומשו"ה חייבים באשם דבנדה אף דעלולה לראות חזקה דמעיקרא עדיפא לכו"ע ובבוגרת פליגי רב ושמואל והכא י"ל דלכו"ע שווים הם. אבל באמת נלענ"ד די"ל דבכה"ג לא שייך כלל ענין חזקה דהשתא דהנה זה ודאי דחזקה דהשתא לא עדיף מחזקה דמעיקרא וכבר כתבנו לעיל בפ"ג דכללות ענין חזקה דילפינן מקרא הוא רק לענין הוראת הנהגת המעשה להתנהג עפ"י מצב הדברים שהוחזק אצלינו אבל לענין בירור המעשה אין חזקה מבררת לומר דיש לנו רגלים לדבר דכך הי' המעשה כפי החזקה, ולפי"ז ודאי אם אזלינן בתר חזקה דהשתא הוא ג"כ רק לענין הנהגת המעשה לעשות על זמן המסופק לנו כפי שורת הדין שאנו רואים ומוחזקים עכשי' בשעת לידת הספק, והנה במקוה שאין מעשה המחסרת את המקו' גורמת הדין רק מה שהיא חסרה שאין בה מ' סאה גורם הדין שאין הטובל בה מתטהר וכן ביין שנמצא חומץ וכן לענין בוגרת כל כה"ג שייך חזקה דהשתא להחזיק על שעה המסופק לנו כפי מצב הדבר בכמות ואיכות המוחזק לנו עכשי', ואם אנו מחזיקים על שעה, ההיא כפי שנמצא עכשי', עלינו להתנהג לדינא עפ"י חזקה זו שבשעה שטבל במקו' כאילו הי' טובל בה עכשי' וכן כל כה"ג, אבל בדם הנמצא על עד שלה שאין דם הנמצא גורם לטמא או לחייב אותם בחטאת רק שהיא סבה מבררת שהי' ראית דם ואם נמצא באותיום הוא דבר המברר שהראי' היתה בשעת ביאה דהעד הי' בדוק קודם תשמיש ואם נמצא אח"ז בכדי שתרד מן המטה ליכא הוכחה דאולי אחר תשמיש מיד ראתה, ואם נאמר בזה ליזיל בתר חזקה דהשתא להחזיק שהי' הדם מעיקרא על העד בזה עדיין אין שום סבת הדין לחייבם בחטאת או לטמא את בועלה דמציאות הדם על העד אינה גורמת שום דין אם לא שנאמר דעי"ז שנחזוק שהי' הדם מעיקרא בשעת תשמיש נכריח בתולדה לברר המעשה שהראי' היתה בשעת תשמיש ועל ענין זה גם חזקה דמעיקרא אינה מועלת ול"ד לנדה דדי' שעתה דשקלינן וטרינן לדמות למקוה וליין ונמצא חומץ דשם כשהיא רואה עכשי' בבית החיצון אם נאמר ליזיל בתר חזקה דהשתא דהי' הדם גם מעיקרא בבית החיצון וכותלי בית הרחם העמידוהו הרי הי' גם מעיקרא סבה המטמא דכל זמן שהוא בבית החיצון חשוב כראי' כמבואר שם, אבל בנמצא על העד לא מהני חזקה דהשתא אם לא ע"י בירור המעשה ועל ענין זה לא אמרינן חזקה דהשתא. ונכון הוא:

ועפ"ז יתבאר לנו דרך גם בענין תרתי לריעותא דהנה מה שנתקשו האחרונים בדברי תוס' פ"ק דכתובות שהבאנו לעיל בפ"ג שכתבו דבאשת כהן דאיכא חד ספיקא שמא לאו תחתי' זנתה דל"ק אמאי לא מוקמינן לה אחזקת כשרות לכהונה משום דאדרבה י"ל דהשתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף דמוכח מדבריהם דלא מצרפינן חזקת כשרות לכהונה עם חזקה דהשתא דהרי היא בעולה לפניך לומר שיהי' ודאי כשירה לכהונה, ועפימש"כ בזה דהיכא דאין המציאות דהשתא גורמת הדין ליכא חזקה דהשתא הנה גם בנידון זה מה שהיא עכשי' בעולה אם נאמר להחזיק שגם בזמן המסופק לנו היתה בעולה לא יהי' בזה תולדת שום דין דאף אם היתה בעולה כבר אם זנתה תחתי' נאסרת לכהונה, אם לא שנאמר להכריע בזה מקרי המעשים דכיון שהיתה בעולה מכבר הנה מה שמצא פ"פ אינו גורם עוד להסתפק על מעשה זנות האחרת, אבל כיון דשום חזקה אינה מכרעת ומבררת המקרה שכך וכך הי' ולעולם הספק במקומו עומד שמא תחתי' זנתה וכיון שאנו מסופקים שמא זנתה תחתי' לא תהני בזה כלום מה שנחזיק שהיתה עוד בעולה קודם שנתארסה כמש"כ ומשו"ה ליכא הצטרפות דאין כאן רק חזקת כשרות נגד חזקת הגוף דהיינו חזקה דמעיקרא דאמרינן דלא זנתה קודם אירוסין, ואף דלפ"ד כמו דלא שייך בזה חזקה דהשתא כ"כ ראוי לומר דגם חזקה דמעיקרא לא שייכא בה דמה שהיתה בתולה עד שנתארסה אינו גורם שום דין לאסרה לכהונה, אבל באמת אינו כן כיון דחזקה מבטלת דין ספק אין ספק שמא לאו תחתי' גורם דין ספק דיש לנו דין חזקה דהיתה בתולה ונסתלק הספק שמא לאו תחתי' אבל להיפוך לא שייך לומר דע"י חזקה דהשתא נחזיק שהיתה בעולה כבר יסתלק הספק שמא תחתי' זנתה דגם בעולה אפשר שתזנה, אם לא ע"י הכרעת תולדת המקרים לתלות מה שמצא פ"פ הוא ע"י שהיתה בעולה כבר וע"ז לא מהני חזקה דהשתא:

וכן נ"ל במה דנתקשו כל האחרונים בדברי תוס' ד' ס"ח ביבמות דכתבו לענין ספק בן ט' וז"ל, וא"ת ספק בן ט' האיך פוסל בביאתו נוקמה אחזקה קמייתא דהוי פחות מבן ט' ונוקי איתתא בחזקת כשרות ומיהו לכהונה ניחא דלא אזלינן בתר חזקה ליוחסין אבל לתרומה קשה אמאי לא מוקמינן לה אחזקה וכו' וי"ל דהכא כגון דהשתא דאתו קמן הוי ודאי בן ט' אעפ"י שהי' ספק כשבא עלי' לא מוקמינן לה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן ט' דחזקה קמייתא איתרע לה. עכ"ל. ובדבריהם נתקשו האחרונים הלא בכל דוכתא חזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא, והנה לפמש"כ דחזקה דהשתא הוא עפ"י כללי דיני חזקה דמעיקרא, ובארנו לעיל בפ"ג דחזקה כיון דאינה מבררת מציאות המעשה רק מועלת להכרעת הנהגת הדין ואם עכשי' אין שום נפ"מ לדינא לענין הדבר דאית לי' חזקה לא אזלינן בכה"ג בתר חזקה אם לא שהדבר שאנו דנים עלי' יש לו חזקת אותו הדבר שבו נולד הספק ובמקוה יש להטובל חזקת המקוה וכן לענין סכין פגום יש להדבר הנשחט חזקת הסכין, ולפי"ז הכא בספק בן ט' דעכשי' הוא ודאי בן ט' שאין הספק נוגע אל הבן ט' כלום ורק אל הנדון היינו האשה שנבעלה ממנו והנה אם נבוא ליחס אל האשה חזקת הבן ט' אז חזקה דהשתא מתיחסת אלי' יותר מחזקה דמעיקרא דאם הי' פחות מבן ט' ולא פסלה בביאתו אין כשרות האשה מחמתו אלא שלא גרם לה הפסול, ולהיפוך אם הי' בן ט' בשעת ביאתו היא נפסלת מחמתו ודין הפסול שבה בא מחמתו וכל דין שבא מחמת הדבר שבו איכא החזקה מועלת להדבר שבא מחמתו כחזקת המקוה אל הטמא ונמצא דחזקה דמעיקרא מועלת רק אל הבן ט' עצמו, וחזקה דהשתא מועלת אל האשה ועכשי' אין הדבר נוגע רק אל האשה משו"ה חזקה דהשתא עדיפא. וחילוק נכון הוא בס"ד:

אמנם עדיין קשה שיטת התוס' בזה דסברי דכיון שהוא עכשיו בן ט' אז לא מהני גם חזקת כשרות לכהונה של האשה להכשירה למה לא אמרינן לצרף חזקה דמעיקרא עם חזקת כשרות של האשה להחשיב לתרתי לטיבותא כמו דאמרינן במקוה תרתי לריעותא, ואף לפ"מ שבארנו דבנדון זה חזקה דהשתא מועלת לחדש דין על האשה, וחזקה דמעיקרא לא מהני כלום, משום דמה שהי' פחות מבן ט' לא הי' בכחו לחדש פסול על האשה, הרי לענין זה להחשיב לצירוף לתרתי לריעותא מהני במקוה מה שהוא חסר השתא, אף שמקוה חסרה אינה פועלת לחדש שום דין על הטובל, אלא כיון דמ"מ איכא ריעותא מצרפינן לתרתי לריעותא למה לא נימא כ"כ בנידון זה לצרף לתרתי לטיבותא ע"י חזקה דמעיקרא דהרי חזקה דמעיקרא עדיפא אבל כשנעיין היטב בענין זה איכא הבדל בין דין תרתי לריעותא לנדון זה, דבענין הרי חסר לפנינו יש בזה שתי הבחנות, הבחנה אחת משום חזקה דהשתא שכל ענין שאנו מסופקים על זמן שעבר אנחנו מחזיקים מצב זמן ההוא כפי שאנו רואים עכשי' וכמו שבארנו לעיל ועוד יש בזה הבחנה שניה שכיון שעכשי' המקוה חסרה, נתילד ריעותא ונקלשה קצת החזקה דמעיקרא, והיינו דעיקר יסוד החזקות הוא מה שהי' מוחזק לנו להחזיק את הדבר במצב הקדום, ומה"ט כתבו התוס' פ"ק דחולין דחזקה שלא נתבררה בשעתא אינה מועלת כלום, דבכה"ג שלא היינו מוחזקים כלל ליכא יסוד ענין חזקה, ובזה יובן לנו שיטת התוס' דרק היכא דיש לומר חסר ואתאי, מועיל להצטרף מה שחסר השתא לתרתי לריעותא, אבל היכא דאפשר שהשתא בשעת מציאתה נחסרה לא אמרינן תרתי לריעותא, דהיכא שחסר ואתאי יש לומר דמלבד דין חזקה דהשתא נתילד ריעותא בדין חזקה דמעיקרא, שהוברר לנו עכשי' שמה שהי' לנו מוחזק עד התגלות ההשתנות להחזיק הדבר על חזקתו היתה בטעות, דהנה במקוה שהי' מוחזק לנו שהמקוה שלמה עד רגע האחרונה, נתגלה לנו שהי' בטעות, ומטעם זה סובר הר"י דבכה"ג בטל לגמרי דין חזקה דמעיקרא, - ולקמן בפט"ו יתבאר ענין זה בס"ד - אבל היכא דאפשר לומר דהשתא ממש ברגע זו הוא דחסר, דלא איתרע כלל חזקה דמעיקרא, ליכא דין תרתי לריעותא, אף דמ"מ איכא חזקה דהשתא ואיכא תרתי עם חזקת הטמא והוי תרתי נגד חדא מ"מ י"ל עפ"ד דלענין הטמא אינה שייכת כלל הך חזקה דהשתא שמקוה חסרה אינה פועלת כלום על הטמא, וחזקה דמעיקרא שייכת להטמא וכיון דמחשבינן דיש לטמא חזקה שלמה שטבילתו היתה בהכשר עפ"י חזקת המקוה שבאה בתולדה להטובל בכה"ג לא איכפת לן מה שיש לטובל חזקת טומאה ונחשב לטהור ודאי, אבל היכא דחסר ואתאי, שנולד ריעותא בחזקת המקוה ונקלשה חזקת המקוה, אז אף שאם היינו דנים על המקוה עצמה הי' מועיל גם חזקה קלושה זאת, אבל כשאנו דנים אל הטובל שיש לו חזקת טומאה שמצטרף עם הריעותא והוי תרתי לריעותא וכ"ז הוא רק כשאנו דנים לענין חזקה דמעיקרא, אבל כשאנו דנים לענין חזקה דהשתא, מה שיש בזה חזקה דמעיקרא הוי רק חזקה נגד חזקה, אבל אין כח בחזקה דמעיקרא להקליש את החזקה דהשתא דמה שהי' מוחזק לנו מעיקרא אין זה ריעותא כלל לומר שאנחנו מחזיקים עכשי' בטעות דעכשי' אנו יודעים את העבר ואנו מחזיקים על זמן המסופק כפי שאנו רואים עכשי', ומשו"ה י"ל דבנידון זה של ספק בן ט' דחזקה דמעיקרא שהי' פחות מבן ט' אינה משפעת כלום על האשה כיון שעכשי'. אין דנים על הבועל כלום וחזקה זו אי אפשר להתגולל להאשה מחמת שהוא דין שלילה כמש"כ, ואדרבה הך חזקה דהשתא מתגוללת להאשה מחמת שהוא דין הפועל ומחדש על האשה וחזקה דהשתא לא איתרע כלום משו"ה ליכא כאן כלל דין תרתי לריעותא או לטיבותא ולומר להעמיד חזקה נגד חזקה לא שייך כלל כמש"כ דחזקת הפסול הוא לבטל חזקת כשרות וכמו במקוה שאם לא הי' ריעותא בחזקת המקוה הי' מועיל טבילתו לבטל חזקת טומאה. ודברי תוס' מיושבים היטב בלי גמגום, דהרי ז"ל התוס' וא"ת וספק בן ט' האיך פוסל בביאתו נוקמי' אחזקה קמייתא דהוי פחות מבן ט' ונוקמי איתתא בחזקת כשרות, דלכאורה אם כונתם להקשות מחמת חזקה דמעיקרא למה סימו מחמת חזקת כשרות דאשה, ועפ"י מש"כ ביאור דבריהם כן הוא, דמחמת חזקה דמעיקרא לחוד אין קושיא כ"כ כמש"כ דחזקת הקטן לא מהני להכריע את הספק של האשה, אלא דיועיל חזקת הקטן דעי"ז נוקי איתתא בחזקתה, ובתירוצם תרצו דחזקה דהשתא שהוא בן ט' לפנינו עדיפא מחזקה דמעיקרא דאיתרע לה ומשו"ה לא מוקמינן האשה על חזקתה, ועי' בש"ש מש"כ בשם אחי' לתרץ דברי התוס' הנ"ל משום דלתרומה וקדשים אזלינן בתר שעת מציאתן יעו"ש והכא דאזלי לתרץ מה דנפסלת לתרומה משו"ה כתבו דאזלינן בתר השתא יעו"ש, ואף כי דבר חכמה הוא אבל אין דברי' מכוונים בדברי התוס' ועיקר חסר מן הספר, ובאמת הא דבתרומה וקדשים אזלינן בתר מציאותן הוא רק לענין דין טומאת קדשים ותרומה, והכא לענין פסול האשה מן התרומה אין שייך לדין טומאה ורק בסוטה מצינו לשון טומאה שמזנה תחת בעלה וגם שם הוא רק שם המושאל ואינו דין טומאה ממש כמו שבארנו בש"א:

ועוד נראה לי לחלק בין חזקה דהשתא לחזקה דמעיקרא דהנה באמת קשה מנא לן עיקר ענין זה דאזלינן בתר חזקה דהשתא דחזקה דמעיקרא ילפינן מקרא, ומהיכי תיתי לומר דמדגלי רחמנא דין חזקה דמעיקרא ילפינן מזה גם חזקה דהשתא וכן מצאתי בס' דו"ח להגרע"א למס' יבמות ד' פ' דכתב שם דהיכא דאפשר לומר דכמו שאנו רואים עכשי' כן הי' לעולם חזקה דהשתא כזאת אפשר למילף מדין חזקה דמעיקרא משום דאם לא הי' כן בע"כ נשתנה הדבר אח"כ ומדין חזקה ילפינן דאין לנו להחזיק שנעשה השתנות וממילא אנו מחזיקים שלעולם הי' כן כמו שאנו רואים עכשי' יעי"ש. והנה גם ביסוד דברי' יש לפקפק דהרי כל חזקות אינן מכריעות כמש"כ ולדברי הגרע"א חזקה דהשתא באה ע"י הכרעת הדעת כמובן, אמנם עכ"פ גם לדעת הגרע"א הוא רק היכא דע"י חזקה דהשתא נכריע דלעולם לא נשתנה הדבר, אבל היכא דבודאי הי' שנוי אלא שאנו מסופקים באיזה זמן הי' אם בזמן קדום או מאוחר ואנו מקדימים הזמן ולא מאחרים מהיכי תיתי כך, ונראה לענ"ד דכמו בחזקה דמעיקרא אין בזה דבר קרוב לתלות שהשנוי בא בזמן מאוחר אלא שהענין שאמרה תורה לדון על זמן המסופק כפי הידיעה והמוחזק משו"ה אף שעכשי' בודאי נשתנה הדבר מ"מ כשאנו דנים על זמן המסופק אנו עושים כפי הידוע לנו ומוחזק כ"כ מזה הכלל גם הכלל גם מהידוע ומוחזק עכשי' ליזל בתר זה גם על זמן המוקדם לעשות כפי הידוע לנו עכשי', אכן אם הידיעות מתנגדות זל"ז דמעיקרא הי' לנו ידיעה הפכית מכמו עתה בכה"ג ידיעה הקדומה ומוחזקת מכבר עדיפא, ומה"ט אמרו איזו ראשונים ז"ל דחזקה שלא נתבררה בשעתה אינה חזקה משום שאין שום טעם לתלות דהי' השנוי בזמן מאוחר אלא שהדין להחזיק כפי הידוע מקודם וכיון דעד עכשי' לא הי' ידוע ועכשי' נודע למפרע הרי עכשי' נודע גם ההיפוך, ומה"ט יש שאסרו גבינות מבהמה שנטרפה, ולפי"ז יש לומר דרק בחזקה דמעיקרא שייך לומר דלא מהני חזקה רק לדבר שעלי' חל הדין משום דעיקר הכלל בחזקה דמעיקרא הוא לומר שכל דין שהי' בדבר מעיקרא שיהא בו גם עכשי' והיכא דאותו דבר הוא באופן שכבר בטל ממנו הדין לא שייך בו חזקה, אבל לענין חזקה דהשתא אין שייך זה כלל דעיקרא של חזקה זו הוא לומר דמה שאנו מוצאים עכשי' שהי' כן בזמן העבר וכיון שאנו דנים בלשעבר כבר ליכא חלות הדין בעולם רק שנוגע לענין דבר אחר וגם לענין דבר אחר לא שייך לומר שאותו הדבר יש לו חזקה של הדבר שבו נולד הספק דבזמן המסופק עדיין לא הי' החזקה בעולם, ולפי"ז כיון דקים להו לחז"ל ענין חזקה זו ליזל בתר השתא בע"כ דלעולם עלינו להחזיק הדבר בזמן המסופק כפי שהוא עכשי' אף שעכשי' אין הדין נוגע לדבר זה עצמו, ומה"ט יש לומר דרק לענין חזקה דמעיקרא יש לחלק בין חזקת דין שלילה לדין חיובי דהיינו דבדין חיובי יש לדבר שבא בתולדה אותו הדין שבא מחמת הדבר שבו נולד הספק ובדין שהוא בשלילה כמו בפחות מבן ט' לא שייך כ"כ שיהי' להאשה חזקת הקטן, אבל במקוה וטמא שפיר מצרפינן חזקה דהשתא אף דדין מקוה חסרה הוא דין שלילה שאינה מטהרת טמאים דבחזקה דהשתא לעולם מועלת לאותו הדבר שבו נולד הספק אף שכבר אינו נוגע לאותו הדבר, ומשו"ה י"ל דבנידון דמיירי התוס' ביבמות ליכא תרתי לריעותא היינו חזקה דמעיקרא וחזקת כשרות של האשה דחזקה דמעיקרא בטלה מכאן כיון דלהקטן בעצמו אין שייך עוד לדון עלי', ולומר דיש להאשה חזקת הקטן ג"כ הלא שייך כ"כ משום שהוא דין בשלילה שאינו גורם שום חדוש דין על האשה כל שהוא פחות מבן ט' וליכא הצטרפות, ומשו"ה חזקה דהשתא עדיפא, נגד. חזקת כשרות של האשה דלעולם החזקה על הדבר שבו נולד הספק עדיפא, אבל במקוה מצרפינן חזקה דהשתא עם חזקת טמא דלענין החזקה דהשתא לא שייך חלוקים אלו דלעולם אנו דנים על חלות דין שכבר עבר מן העולם, ומשו"ה אף שלענין המקוה עצמה אין נוגע דין זה שפיר מועלת חזקה דהשתא לומר ולהחזיק דגם מעיקרא היתה חסירה וא"צ בזה לומר שלהטמא יש לו חזקת חסרון של המקוה וזה נכון:

ומ"מ צ"ע מהיכן למדו חז"ל ענין חזקה דהשתא כיון דל"ד לחזקה דמעיקרא, וכן קשה מאי שנא חזקה דהשתא מחזקה שלא נתבררה בשעתה דכל חזקה דהשתא בשעת הספק לא הי' מוחזק שום ענין דהרי השתא נתגלה ובע"כ דשתי חזקות אלו ענינים נפרדים המה ואינם נלמדים זמ"ז ורק כן קבלו חכמי הש"ס:

פרק ה

אמרינן בגמ' עירובין בהא דאיתא שם במשנה תרומה ונטמאת מבעו"י אינו עירוב משחשיכה הרי זה עירוב ספק ר"מ אומר ה"ז חמר גמל ר"י ור"ש אומרים ספק עירוב כשר. ע"כ ופריך הש"ס וסבר ר"מ ספק לחומרא והתנן טמא שירד לטבול וכו' ספיקו טהור וכו' קסבר ר"מ תחומין דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא וכו' ורמי דאורייתא אדאורייתא דתנן נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי או מת ולמחר השכים ומצאו מת ר"מ מטהר וחכמים מטמאים שכל הטומאות כשעת מציאתן וכו' רבא אמר התם תרי חזקי לקולא והכא חדא חזקה. עכ"ל. והנה בתוספתא פ"ו דטהרות איתא נגע באחד בלילה וכו' ר"מ מטהר שספק רה"ר טהור וחכמים מטמאים שכל הטומאות כשעת מציאתן, ומודים חכמים לר"מ שאם ראוהו חי מבערב אעפ"י שבא שחרית ומצאו מת טהור מפני שזה ספק רה"ר. עכ"ל. והובא גם בתוס' כאן בסוגיא. וקשיא לי טובא דלפ"מ שפרשה התוספתא דפלוגתא דר"מ וחכמים מיירי ברה"ר מאי פריך הש"ס מר"מ אר"מ, דלפ"מ דסבר ר"מ בנגע אחד בלילה דהוי ספק דהיינו שסובר דחזקה דהשתא שקול נגד חזקה דמעיקרא ומשו"ה מטהר ברה"ר וכן חכמים דמודים לר"מ בראוהו חי מבערב שטהור ברה"ר הוא ג"כ משום ספק טומאה ברה"ר, וכן ביאר שם בביאור הגר"א וז"ל, פי' דהשתא הוי ספק דהרי יש לו חזקת היתר ושעת מציאתן לאיסור לפיכך הוי ספק רה"ר וטהור. עכ"ל, ולפי"ז שפיר סבר ר"מ לענין עירוב בספק אם נטמא מבע"י או משחשיכה דהוי ג"כ ספק מחמת חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא דהוי חמר גמל ומה ענין ספק עירוב לספק טומאה ברה"ר דלענין עירוב, אף שיהי' ספק ברה"ר אם נטמא מבעו"י או משחשיכה לא שייך זה לדין טומאה דהרי התרומה עכשי' ודאי טמאה והספק נוגע רק לדין העירוב וספק טומאה ברה"ר דטהור הוא רק אם נגע ספק זה לדין טומאה טהרה תורה היינו לפסוק הדין כאילו הי' טהור אבל במציאות הדבר אם נטמאת התרומה ברה"ר מבעוד יום לא חל העירוב דהטומאה במציאות אינה בטלה אם גם הי' ברה"ר, ובהגהת רש"ש שם בסוגיא שגה בזה שסובר דגם לענין עירוב שייך לדון ולחלק בין רה"ר לרה"י, והדבר פשוט וברור דלענין עירוב בין ברה"י בין ברה"ר לעולם יהי' ספק ככל ספיקות דעלמא דאם לא היתה טמאה הרה"י לא גרם טומאה ואם נטמאת לא נטהרה ע"י רה"ר ורק אם הי' ספק גם עכשי' דע"י דין ספק טומאה ברה"ר אנו מטהרים את התרומה וכן להיפוך, אם הי' ברה"ר בזה יש לדון דדין עירוב מיגרר גריר בתר דין טומאה אף דבמציאות אין הטומאה משתנית משום דעירוב תלוי בדין ראוי לאכילה, ומשו"ה י"ל דאם הי' ידעינן מבע"י את הספק הזה דאז הי' ברה"ר היתה סעודה ראוי' מבע"י ואם היתה ברה"י הי' בודאי אינה ראוי', אבל בכה"ג דודאי נטמאה רק דהספק בזמן דאם הי' נודע הספק לא הי' ספק ועלינו לדון באיזה אופן הי' המעשה באמת ועכשי' אנו דנים לענין עירוב אין דין זה דין ספק טומאה כלל, וקשה טובא מה שייך ספק עירוב לדין ספק טומאה ברה"ר, והנה לשיטת הסוברים דספק טומאה ברה"ר אינו חדוש הלכה וספק טומאה ברה"ר טהור רק היכא דאיכא חזקה ככל ספיקות והלכה לא נאמרה רק לחלק שלא יהי' דין ספק ברה"ר כברה"י דשם לא מהני חזקת טהרה - דהוא שיטת תוס' במס' סוטה ד' כ"ח ע"ב - ניחא, דשפיר פריך הש"ס אבל לשיטת תוס', ריש נדה ובפ"ק דחולין דספק טומאה ברה"ר מטעם הלכה הוא ואפי' היכי דליכא שום חזקה ספק ברה"ר טהור קשה סוגית הש"ס שמדמה ספק עירוב לספק טומאה ברה"ר:

והנה לפ"מ שכתבנו לעיל לחלק בין ספק בן ט' לספק שלמות המקוה הנה בעירוב חזקה דמעיקרא אלימא היינו אף דלענין התרומה עצמה אין נפ"מ לדינא אם נטמאת מבע"י או' משחשכה אבל כיון דלדבר הנולד ממנו היינו דין קנית השביתה בעירוב יש לו חזקת התרומה והוא דין הבא ע"י התרומה שקונה בזה את השביתה והוי חזקה שקונין השביתה מבע"י הי' קנין מעליא שהתרומה בחזקת טהרה עומדת, ובמת דחזקתו חזקת חי אינה מועלת כ"כ משום דהספק אינו נוגע להמת עצמו דהרי מת לפנינו והספק נוגע לאדם שנגע בו ודין טהרת הנוגע אינה באה מחמת המת אלא שאם הי' חי בלילה לא גרמה לו הנגיעה שום דין ונשאר בטהרתו כמקודם ואין שייך בזה כ"כ לומר דיש לו חזקת החי שלא יהי' נגיעותי' מטמאות דאינו דבר הבא מחמתו, ולפי"ז י"ל דהכי פריך, הש"ס דכיון דר"מ ס"ל דלא מהני חזקה דמעיקרא לענין עירוב, דס"ל דאלימא חזקה דהשתא מחמת שהרי טמאה לפנינו למשווי לספק שקול הנה בנגע אחד בלילה דלגבי הנוגע אין חזקה דמעיקרא מועלת כלום כמש"כ מהראוי שיסבור דהוי ודאי טמא ולא ספק ומהראוי שיהי' טמא גם ברה"ר, ואף לפמש"כ לעיל לדון דבספק טומאה ברה"ר טהור אף אם יהי', חזקה שלמה לטמא כגון מחט שנמצא חלודה ברה"ר ויהי' ספק אם בשעת מגעה עדיין לא ירדה טומאתה, משום דכל שהתורה עשתה כודאי אין חזקה מועלת כלום, כ"ז רק אם דין החזקה הוא על דבר שנדון עכשי' שהוא דין ספק טומאה ברה"ר כמו במחט שהספק אינו נוגע להמחט כלום דעכשי' טהורה היא ועל הטהרות הוא דין ספק טומאה ברה"ר משו"ה לא מהני להטהרות חזקת המחט דמעיקרא, אבל בנגע באחד בלילה דחזקה דהשתא מועלת גם אם הספק אינו נוגע לדבר שבו נולד הספק כמש"כ לעיל בפ"ד לפ"ז אם יש על המת חזקה דהשתא להכריע את דין הספק להחזיק שהי' מת בשעת מגעו מבערב אין זה ספק טומאה ברה"ר דהיכא שאנו דנים על המת עצמו אין ספק זה דומה כלל לסוטה מהני טעמי שכ' בתוס' ריש נדה או משום דהוי טומאה למפרע או משום דלא הוי ספק מגע טומאה כמו שנתבאר ענין זה בס"ד, בש"א, ומשו"ה פריך הש"ס דכיון דר"מ סובר דהחזקה דהשתא אלימא כ"כ למשווי ספק שקול גם נגד חזקה שלמה דמעיקרא מהראוי שיהי' בכה"ג בנגע באחד בלילה דין ודאי טמא מחמת דהתם חזקה דמעיקרא קלשה לה כיון שהספק אינו נוגע למת עצמו ולהאדם שנגע בו אין לו חזקה שלמה מחמתו דאין טהרתו בא על ידו כמש"כ, וע"ז משני רבא התם תרי חזקי לקולא הכא חדא חזקה היא, היינו דאף דחזקה דמעיקרא קלישא מ"מ מועלת להצטרף עם חזקת טהרה של הנוגע להיות שתי חזקות אלו שקולות נגד חזקה דהשתא להיות כספק השקול לטהר ברשות הרבים, היינו אף דאינן מועילות להכריע להיות כודאי טהור אבל לכה"פ ספק הוי, ובעירוב דאיכא חדא חזקה ג"כ ס"ל דהוי ספק אף דחזקה דמעיקרא חזקה שלמה היא כיון דחזקה דהשתא נגדה. כנלענ"ד לחומר הענין:

ובתוס' ריש נדה ד"ה דאיכא ריעותא מגופא כתבו וז"ל אבל אי לאו האי טעמא וכו' מוקמינן לה אחזקת טהרה אע"ג דהשתא ודאי טמאה וכמו בנגע באחד בלילה דמטהרי אף רבנן בראוהו חי מבערב אע"ג דהשתא הוא מת וליכא עוד חזקת חיות ומ"מ אם עשו מבהמה גבינות וכו' יעו"ש הרי דנראה מדבריהם דהטעם דמטהרים רבנן הוא משום חזקה ובתוספתא מפורש שהוא מחמת ספק טומאה ברה"ר ובסוגיא זו כתבו תוס' להדיא דבספק טומאה ברה"ר טהור אף היכא דליכא חזקה, ולפמש"כ בביאור דברי הש"ס יש לפרש כן גם בדברי התוס' שאם נאמר דחזקה דהשתא אלימא בכל דוכתא למשווי ספק מהראוי שיהי' בנגע בלילה כודאי ואף דרבא משני דהתם איכא תרי חזקי היינו רק לר"מ משום דקשיא לדידי' מעירוב אבל לרבנן א"צ לחלק מה דמחלק רבא, ולפי האמת למאי דהחליטו התוס' לדינא דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא ואינו בגדר ספק הנה בנגע באחד בלילה דקלישא חזקה דמעיקרא כמש"כ לעיל הוי דין ספק ומטהרים רבנן נ בראוהו חי מבערב משום דין ספק טומאה ברה"ר, ועפי"ז יהי' לנו ראי' מדין נגע אחד בלילה לשיטת התוס' ביבמות בספק בן ט' דדמיא לגמרי לדין זה שיהי' ספק שקול גם אחרי הצטרפות חזקת כשרות של, האשה ומשו"ה פסיל לי' לתרומה, ומה שיש לכאורה לדקדק לפי שיטת הראשונים תוס' והרשב"א והר"ן דתרתי לריעותא כודאי הוא והכא בנגע באחד בלילה איכא תרתי לטיבותא חזקה דמעיקרא וחזקת טהרה של האדם הנוגע וכיון דע"י הצטרפות של חזקה דהשתא משווין לכודאי, מכש"כ שע"י הצטרפות של חזקה דמעיקרא שיהי' דין ודאי ויהי' טהור גם ברה"י כבר בארנו זה בביאור דברי תוס' יבמות לענין ספק בן ט' דבכה"ג ליכא הצטרפות של חזקה דמעיקרא להחשיבו לתרתי לטיבותא ובנוגע לענין נגע בלילה בלא"ה לא מהני תרתי לטיבותא דלענין ספק טומאה לא מהני חזקות כמש"כ לעיל:

תוכן העניינים

שערי ישר חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה