שערי ישר חלק א - ב· רבי שמעון יהודה הכהן שקופ [הגרש"ש]
שער א שער הספיקות
פרק א
כתב הרשב"א בתורת הבית ב"ד ש"א וז"ל ומסתברא לי דכשאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא דבר תורה. הוא דספיקא דאורייתא כודאי מן התורה. אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן הוא שהחמירו בספיקא והביא ראי' לדבריו מדאמרינן בקידושין פרק עשרה יוחסין איזהו שתוקי אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשירים אצלה ומיעוט פסולים ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי אמרת דילמא אזלא איהו לגבייהו הוי לי' קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי והתורה אמרה לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ומה טעם אמרו שתוקי פסול גזירה וכו' אלא מעלה עשו ביוחסין אלמא לא אסרה תורה אלא האיסורים הודאים הא ספק האיסורים לא ואין דברי' מחוורים אצלי דאדרבה דוק מינה דבעלמא ספיקא דאורייתא כודאי דאי לא אמאי איצטריך רבא לארוכי בלישני' כולי האי לימא מ"ט הוי לי' ספיקא ומותר דבר תורה דהשתא הוי כאלו כולהו ספיקא דאורייתא ומאי שנא ממזר דנקט אלא ודאי ספק ממזר דוקא קאמר אבל שאר ספיקי לא, וטעמא דממזר משום דרביי' קרא להיתירא וכדאמרינן לעיל מינה, ת"ר גר נושא ממזרת וכו' ואיבע"א תרי קהלי נינהי וכו' אלא מיתורא דקראי הוא דמייתי לי' בין לר' יוסי בין לר' יהודא הא בעלמא ספיקו כודאי וכן פירש"י ז"ל וז"ל שכתב שם ואיבע"א ה"נ תרו קהלי נינהו כלו' להנך תרתי דרשות תרי קראי איצטריכו דאי לא אייתר קראי לא הוי דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא אלא הוי אמרינן ככל שאר ספיקי איסור על הודאי אזהרת ודאי ללקות עלי' ועל הספק אזהרת ספק לאיסורא ע"כ לשונו ז"ל, ואולי סובר הרב ז"ל דגלי קרא בממזר ספיקו מותר וגמרינן מיני' לכל התורה כלה ואינו מחוור דהא אמרינן בפ"ק דקידושין וכו' א"ל אימור כך נאמרה הלכה ספיקא מותר ודאה אסור וכו' הא לאו הכי כ"מ שנאסרה ודאה אף ספיקא אסורה וי"ל דכי הוצרכה הלכה במקום דאיתחזק איסורא דבעלמא אסור דבר תורה והכא שרי אבל היכא דלא איתחזק איסורא ספיקו מותר ומ"מ אי אפשר שא"כ אשם תלוי למ"ד לא בעינן חתיכה משתי חתיכות היכי משכחת לה וכו' והא ספיקא מותר לכתחילה ואשם היכי מחייב ומי נימא דבהאי דינא פליגי אי ספיקא אסור ולתנא דברייתא דס' לא בעינן חתיכה משתי חתיכות שחוקי אסור דבר תורה אין אלו אלא דברי תימה ותדע לך עוד מדאיבעיא בפ"ק דחולין מנא הא מילתא דאזלינן בתר רובא וכו' אלא ודאי מסתברא דספק דאורייתא לחומרא מדבר תורה הוא ולא מדבריהם. עכ"ל בתוה"ב הא' בקוצר ובהוספה מעט מלשון הש"ס:
והנה הרשב"א ז"ל שראה דברי הרמב"ם ז"ל מסופק ג"כ מאין הוציא ראיתו מסוגיא זו דספק מותר מה"ת, וע"כ נלענ"ד לבאר אפשרות ראיתו מסוגיא זו דהנה הרשב"א ז"ל בחי' למס' קידושין הקשה למאי דקאמר רבא דאפשר דאזל הוא לגבה א"כ הוי לי' רובא דאף אי אזלא איהי לגבייהו הוי לי' ספק ומיתוסף צד היתר דאפשר דאזל הוא לגבה וכן הקשה הריטב"א וקורא לזה ספק ספיקא, ומתרצי דאיצטריך קרא להיכא דידעינן דאזלא איהי לגבי' א"נ היכא דליכא בעיר רק מחצה על מחצה ורבא אמר לרווחא דמילתא יעו"ש. וקשה לי דהרי רבא אמר למילתי' על תנא דמתני' ובמשנה איתא דשתוקי מותר בממזרת ולפי שיטת הרשב"א בשתוקי בכה"ג דמיירי רבא דעפ"י רוב הוא כשר איך מותר לישא ממזרת, ואין לתרץ דסובר הרשב"א דכיון דגלי קרא דקהל ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא גם רוב כספק הוא דא"כ איך מסתפק הרשב"א בשיטת הרמב"ם דיליף כל ספיקות ממזר דגלי קרא להתיר דהרי לשיטתו בממזר התירה התורה גם היכא דאיכא רובא האם בכל הספיקות נימא הכי דגם היכא דאיכא רובא יהא מותר, וגם מנ"ל לחדש היתירא בכה"ג כיון דקרא אפשר לאוקמא בכה"ג היכא דליכא רובא כמש"כ הרשב"א במס' קידושין שהבאנו, ונראה לי דלכאורה קשה טובא בדברי הרשב"א הנ"ל עפ"י מה שכתב הרשב"א בתשובה הובא בפרי מגדים בפתיחה לה' תערובות פ"א חקירה ג' שנשאל הרשב"א באוכל חתיכה אחת משני חתיכות האיך מביא אשם תלוי דאם הגדולה המותרת הרי בטלה הקטנה ברוב והרשב"א השיב דאף אם אכל את הקטנה ליכא ממ"נ לומר אם היא המותרת וגם אם היא האסורה הותרה מדין בטול ברוב יעו"ש. ואין התשו' ת"י ובפמ"ג שם מפרש בטעמא דמילתא משום דאם הקטנה האסורה נתהפך כולו להיתר ואם להיפוך הגדולה האסורה נתהפך כולו לאיסור ומשו"ה ליכא ממ"נ יעו"ש. ולדעתי זה ביאור רחוק וגם מוקשה דלפי"ז לא הוי איקבע איסורא דהוי ספק על שתי החתיכות אם שתיהן מותרות או אסורות ואין כאן חתיכה משתי חתיכות, אבל האמת יורה דרכו דשיטת הרשב"א דספק רובא לא חשיב ספק כלל, דכל הפחות הוא שאנו מסופקים באיזה אופן הדבר בעצמותו, אבל בספק שמא איכא רוב דבעצמות הדבר אין החפץ משתנה מאיסור להיתר ע"י הרוב ודין רוב הוא רק לגבי' דידן כשאנו מסופקים על עצמות הדבר ואיכא רובא להיתירא התירה תורה לנו כן הוא ענין ביטול ברוב וכ"ז היכא דאיכא ודאי רוב אבל אם זה גופא ספק לנו ליכא היתירא כלל מדין רוב, וכן מצאתי בעזה"י בחי' הגרע"א ליו"ד סי' ק"ה שהביא דברי הרשב"א הנ"ל בלשונו ומפרש כדברינו דספק רוב לא מהני כלום אף אם יהי' ממ"נ יעו"ש לסי' ק"ה סעי' ט', ולפי"ז דברי' סותרים לכאורה ומש"כ בסוגין דאם מסופק לנו אם אזיל הוא לגבה להוי רוב להיתירא דאף אם אזלא היא הוי ספק השקול ומיתוסף היתר ע"י צד הספק שמא אזל הוא לגבה לדברי' בתשו' אין כאן שום הוספת היתר כיון דליכא רוב ודאי, ודוחק לומר דכאן שאני דאיכא רוב ודאי והספק אם מועיל הרוב מחמת קבוע דלפמש"כ בסברת הרשב"א ליכא הבדל בזה:
ונראה לענ"ד דהנה אף שכתבנו דרוב לא מהני לשנות את הדבר בעצמותו מ"מ כיון דהתורה התירה ע"י רוב חשיבא מקרה זו למעשה המתרת אם רק אפשר לאשכוחי שמקרה הזאת תוסיף היתר לאיזה אדם בעולם שיודע במקרה הזאת אבל אם המקרה הזו לא משכחת שתוסיף היתר לאדם היודע ומכיר בה בכה"ג לא חשיבא כלל למעשה המתיר, ובנידון שנשאל הרשב"א דידוע לנו איזו גדולה ואיזו הקטנה והספק לנו איזו האסורה ואיזו המותרת דבכה"ג האדם שיודע איזו האסורה אינו מועיל לו כלום גדלות החתיכה ומשו"ה ליכא צד המתיר שמא הגדולה הוא המותרת להתיר עי"ז את הקטנה מדין ביטול ברוב דבניכר האיסור ליכא ביטול וספק רוב לא מהני כלום אבל לענין שתוקי דאם אדם הי' רואה דאזל הבועל לגבה לדידי' הי' מקרה זאת מועלת להתיר או לאסור ומשו"ה מהני גם לדידן שלא ראינו המעשה להסתפק בזה שמא אזל הוא לגבה דאם קמי שמיא גליא דהי' כזאת אף שזה הענין אינו גורם באמת בעצמות הדבר לאסור ולהתיר מ"מ חשוב כדבר המתיר ואוסר כיון דאילו ידע כן הי' מועיל כ"כ במסתפק חשוב ספק, אבל בנידון שאלת הרשב"א לא שייך לומר אילו ידע הי' מותר דאילו ידע איזו אסורה ליכא בטול כלום. ועפ"י מה שחלקנו יתיישב גם דינו של הש"ך יו"ד סי' ס"ו שהתיר שם בתערובות ביצים חד בחד אם יש להסתפק שביצה המותרת גדולה מן הביצה שנמצא עלי' הדם משום ספק ספיקא יעו"ש. שלא יקשה עלי' מדברי הרשב"א שהבאנו דספק רוב לא מהני ועפ"י דברינו ניחא דשם דומה לספק רוב דשתוקי כיון שטרופות בקערה, אמנם לפי"ז גם בנידון שדן הגרע"א בסי' ק"ה איכא ספק ספיקא דשמא לא נגע בחתיכה זו ושמא לא נגע רק באחת ואיכא רובא דהיתירא ובטלה ברובא כמש"כ בשו"ע שם ובכה"ג אילו ידע מהני כמש"כ שם בשו"ע ודברי הגרע"א צ"ע לפי"ז ובלא"ה תמה אנכי מה שלא הביא הגאון הנ"ל דברי הש"ך שמתיר משום ספק רובא. וצ"ע:
ולפי"ז י"ל דמש"כ הרשב"א בחי' לקידושין לדון מדין רובא הוא רק אם לא נאמר דרשה דספק ממזר מותר הי' מותר שתוקי מדין רובא להיתירא או ספק ספיקא כמש"כ הריטב"א היינו דאם אזלא היא לגבי' איכא דין ספק ושמא יש בזה סבה המתרת ע"י דאזל הוא לגבה אבל עפ"י האמת לאחר דגלי לן קרא ממזר ודאי ולא ספק וכן קהל ודאי ולא ספק ליכא בזה דין רוב לאסור שתוקי בממזרת, דעכשיו איכא ספק השקול אם אזל הוא לגבה ואיכא רוב שהוא כשר ואסור בממזרת ואם אזלא היא לגבי' מותר בממזרת דאם הי' בזה רוב סבות בעצם המקרים שגורמים להכשיר את הולד הי' דינו ליזול בתר רוב והי' חשוב קהל ודאי אבל בכה"ג מה דאזל הוא לגבה אינו גורם בעצמות הענין שום דבר דאם הי' הבועל פסול לא נתכשר ע"י שאזל לגבה ונמצא דליכא בזה רובא מצטרף לומר דספק שמא אזל הוא לגבה מיתוסף על מחצה ומחצה דאזלא היא לגבי' להעשות עי"ז כרובא דכיון דבמציאות הפסול ליכא רוב מקרים ואם נדון לענין מקרים המתרים בדיני הספקות איכא ספק השקול אם אזל הוא לגבה הי' בזה מעשה המכשירו להיות דין הנולד ככשר ודאי ואם אזלא היא לגבי' הי' בזה מעשה המכשירו בין להקהל ובין לממזרת וחשוב כספק קהל וספק ממזר ומותר בשניהם עפ"י דין תורה, אבל בלא דין החידוש שחדשה תורה והי' דין ספק איסור אסור מספק אם מתוסף בזה צד היתר שמא אזל הוא לגבה ואיכא ספק אם יש כאן ספק איסור אי לא בכה"ג מותר ובכה"ג שפיר קאמר הרשב"א והריטב"א דגם בלא חידוש תורה להתיר ספק ממזר הי' שרי ולפי"ז עפ"י האמת לדינא גם הרשב"א מודה דהיכא דאיכא רוב גמור שהוא כשר אסור לישא ממזרת דבר תורה וכן אם עפ"י רוב הוא ממזר אסור הוא בקהל ודאי ושתוקי דמותר בממזרת אליבא דתנא דמתני' הוא משום דליכא רובא להחשיבו כשר ודאי כנלע"ד ונכון הוא בעזה"י:
ובזה נבא לבאר שיטת הרמב"ם ז"ל בסוגיא זו דהנה יש לדקדק בסוגיא זו מה שהוסיף רבא להביא כאן דרשה דקהל ודאי לא יבא ספק יבא דדרשה זו לא שייכא לכאורה לדינא שאמר רבא שמה"ת כשר לבוא בקהל וע"כ נ"ל דיש לפרש מה דאמר רבא דבר תורה שתוקי כשר אין כוונתו בזה לבאר מה דמותר לבא בקהל אלא כלפי הא דסובר תנא דמתני' דשתוקי מותר בממזרת ואסור לבוא בקהל ועשהו כפסול ודאי על זה אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר משום דרוב כשרים אצלה מאי אמרת דילמא אזלא היא לגבי' והוי ספק כשר ספק פסול והתורה התירה בשניהם וראוי להחשיב כספק ומותר בשניהם ולמה עשוהו חכמים כפסול ודאי שיהי' מותר בממזרת ואסור בקהל ומסיק דמעלה עשו ביוחסין והחמירו שלא יבא בקהל ומה דמותר בממזרת הניחו על דין תורה אליבא דתנא דמתני' דפליג על ר"א דאוסר מדרבנן ספיקות וי"ל אף שהתירה תורה ספק ממזר הוא רק אם הספק בעיקר הדבר שגורם הפסול וההכשר אבל אם אנו מסופקים בזה גופא אם חשוב כספק ממזר או כודאי ממזר בנידון כזה לא שייך לדין ספק ממזר אלא לשאר ספיקי דעלמא אם ספק מותר או אסור דאם יהי' ספיקא דדינא בדין ספק ממזרות כפלוגתא דרבוותא ודאי דלא שייך בזה ג"כ לומר ספק ממזר מותר, כיון דאין הספק בעובדא הגורמת לדין ממזרות ובכה"ג ודאי דחשיב ספק זה ככל ספק איסור, וכ"כ י"ל בספק זה דמספקינן אם אזל הוא לגבה אי לא דהוי כמו ספיקא דדינא דבאמת מה דאזל הוא לגבה או להיפוך אינו גורם בעצמות הולד שום השתנות ואם באמת הי' הבועל ממזר או נתין לא נשתנה דינו ע"י שאזל הוא לגבה או להיפוך וענין זה משנה רק הדין בדיני הספיקות דאם אזל הוא לגבה ספק כודאי חשבה תורה ואם אזלא היא לגבי' אמרה תורה לדונו כספק ולהתירו וכיון דרבא בא לפרש דברי המשנה שהתירו שתוקי לישא ממזרת ולאסרו בקהל ומשני משום מעלה עשו ביוחסין דמה"ת מותר בשניהם מחמת הספק דילמא אזלא היא לגבי', וספק זה דומה לספק בדין מה דלא שייך ענין זה להיתירא דקרא ומוכח מדברי רבא דמה"ת כל ספיקי מותר ורק רבנן החמירו והכא משום מעלה ביוחסין סובר תנא דמתני' דרצו חכמים לעשותו כפסול ודאי והניחו על דין תורה להתיר שתוקי בממזרת וזו היא ראית הרמב"ם מסוגיא דילן דספק מותר מן התורה כנלע"ד:
אח"ז ראיתי בחי' מהרי"ט למס' קידושין שהעיר ג"כ בסוגיא זו מה שהביא הדרש דקהל ודאי ורצה לבאר ג"כ עפ"י קושית הריטב"א דרבא סובר דרובא ג"כ חשיב ספק לענין ספק ממזר, יעו"ש. והנלע"ד כתבנו ולפי"ז בסברא זו פליגי הרשב"א והרמב"ם, דלהרשב"א ספק זה אם אזל הוא לגבה הוא כספק ממזר, ולהרמב"ם ספק זה הוא ספק איסור סתמי ככל ספיקי דאיסורי ותלוי בדין ספק מה"ת. ומצאתי בעזה"י בחי' הרשב"א דכתב להדיא דרוב גמור לא חשוב כספק ממזר, וז"ל בד' ע"ג ע"ב בד"ה כל שנאסף, מכלל שמועה זו נראה שלא ממזר ודאי אמרה תורה ולא ספק ממזר אלא בשמחצה מיהו כשרים אצלה דכל כי הא הוא דהוי ספק אבל כל היכא דרוב פסולים אצלה כממזר ודאי משווי לה דרובא דאורייתא עכ"ל. הרי דסובר דרוב לא הוי כספק ואיך מתיר תנא דמתני' שתוקי בממזרת הלא רוב כשרים אצלה וגם בספק שמא אזלא היא לגבי' מסיק הרשב"א שם בדיבור הקודם דחשיב כרוב וע"כ מוכרח כמש"כ ונכון הוא:
פרק ב
והר"ן בספ"ק דקידושין כתב בזה"ל אר"א אר"י ערלה בחו"ל הלכה למשה מסיני א"ל אימור כך נאמרה הלכה ספיקא מותר ודאי אסור ויש שלמדו מכאן דמאי דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא ולא מדברי סופרים דהא אמרינן הכא שהוצרכה הלכה להתיר ספיקא, ואי מהא לא איריא דהכא איצטריך למישרי כל שנולד בו שום ספק בעולם ואעפ"י שאינו כדאי להתיר במקום אחר דמשו"ה אמרינן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, ואפילו יחיד במקום רבים דכל ספיקא שריא ואפילו קרוב לודאי ואפילו לספוקי להדדי נמי שרי ואילו בשאר איסורים ודאי עובר משום לפני עור. עכ"ל הצריך לנו בזה ומה שהאריך שם עוד בענין זה כל דברי' הם כדברי הרשב"א בתוה"ב שהבאנו:
ונראה ברור דגם בספק טומאה ברה"ר דהילכתא גמירי לה דטהור ודאי כודאי ממש אם אדם יודע שהוא טמא מחויב להפרישו ואסור לסייע לכהן לאכול תרומה כזאת ועובר משום לפני עור על זה, וביאור הדברים דבאכלה קיי"ל דהידיעה הוא תנאי בעיקר האיסור ולהאדם שאינו יודע הוא דבר המותר ממש ומשו"ה מותר להאכיל לחבירו ערלה בחו"ל, אף שהמאכיל יודע שהוא ערלה ודאי אבל בספק טומאה ומכש"כ בשאר איסורים אין עצם הדין תלוי בידיעת האדם, דלר' ישמעאל דס"ל לענין חיוב קרבן על טומאת מקדש וקדשי' דלא בעינן ידיעה בתחילה בפ"ב דמס' שבועות ודאי אם נודע לו אח"כ שנטמא אפילו ברשות הרבים יתחייב קרבן דלא מצינו חלוק רשויות בטומאה ודאית וזה ברור וכל שכן לשיטת הרמב"ם דסובר כל ספק אסור אף ספק חייבי כריתות מותר מה"ת כמו שהוכיחו האחרונים מדברי' בפ"ט מה' ט"מ מוכח דהעדר הידיעה אינו מתיר את האסור וראי' מכל חייבי חטאות דכשאכל לא ידע ואח"כ אם נודע לו חייב חטאת. ולפי"ז יש לדון אם ידע בשעת אכילתו שהוא ספק חלב שמותר מה"ת לאכול לכתחילה לשיטת הרמב"ם אם אח"ז כשנודע לו שהיתה חתיכה של חלב דחייב חטאת דידיעת הספק לא עדיף מהעלם הידיעה לגמרי, וכמו דחייב בהעלם הידיעה מעיקרא לגמרי, כ"כ יתחייב בידיעת ספק דאם נאמר דפטור מטעם דבהיתירא אכל דהתורה התירה ספק איסור, מהראוי שיפטר ודאי בהעלם ידיעה לגמרי דהתם ודאי בהיתירא אכל, ואם נדחוק לומר דרק ידיעת הספק משווי לי' להיתר ובהעלם ידיעה לגמרי ליכא היתירא דא"צ לחדוש דין, וכמו דמצינו כה"ג למ"ד בדין ביטול איסורים דבעינן נודע מן התערובות וכל זמן שלא ידע מן התערובות לא חל היתר בטול כמבואר ביו"ד ס"ס ק"ט בהגהה שם ומשו"ה בהעלם הידיעה לגמרי לא נעשה עלי' היתר ומחייב חטאת לאחר ידיעתו ואם ידע מן הספק נעשה כהיתר והיתרא אכל, הנה לפי"ז הי' מותר להאכיל את חבירו איסור ודאי ולהודיעו ידיעת הספק, והנה בערלה בחו"ל אמרו בגמ' האי לישנא מספקי ספיקי להדדי דמשמע שידע האוכל ידיעת הספק והי' מקום לומר דגם בערלה אם לא הודיעו ידיעת הספק הי' עובר משום לפני עור אמנם לפי"ז הי' דין ערלה ככל איסורין והר"ן כתב דאף לשיטת הרמב"ם דוקא בערלה מותר לספוקי ובשאר איסורין כה"ג עובר בלפני עור, ע"כ נראה ברור דרק בערלה משווי היתרא העלם הידיעה או ידיעת הספק, אבל בשאר איסורין עיקר האיסור אינו משתנה ע"י העלם הידיעה רק שהתורה לא הזהירה על הספק, היינו שרשאי להכניס עצמו בספק, וכשיודע לו שאיסורא אכל הוא צריך כפרה, וגם בספק טומאה ברה"ר לא נעשה היתר, וראי' לזה מהא דאמרינן בגמ' שבועות ד' י"ט ע"ב בשני שבולין דאם הלך בראשון ונכנס ואח"כ היזה וטבל והלך השני ונכנס דחייב יעו"ש, והתם מיירי דידע מתחילה שהלך בראשון כדמוכח שם הסוגיא, ואם נאמר דידיעת הספק משווי לי' להיתר גמור איך חייב אח"כ כשיתודע לו דממ"נ נטמא והתם ברה"ר מיירי כמש"כ התוס' שם, אלא נראה ברור דבכל אלו הספיקות אין האיסור משתנה כלל בעצמותו אם עבר ונכשל באיסור צריך כפרה, והאדם היודע ומכשילו עובר על לפני עור לא תתן מכשול, וכן נמי אם האוכל האיסור אוכל עפ"י היתר של רובא ג"כ לא נעשית כהיתר, ומשו"ה אמרינן בגמ' קידושין ספ"ב להוכיח דמשולחת של צפורי מצורע מותרת מדאמרה תורה ושלח על פני השדה ולא אמרה תורה שלח לתקלה, היינו אף שיהי' רשאי לאכול מדין הלך אחר הרוב מ"מ היא נכשל באיסור ותקלה היא לו והמשלח הוא מכשיל אותו כנלענ"ד ברור:
ועפי"ז נראה הא דאיתא בפ"ק דחולין ד' י' לענין זאב שנטל בני מעים אי חיישינן שמא במקום נקב ניקב דרבא פריך מ"ש ספק סכנה לחומרא ספק איסורא נמי לחומרא, ואביי מוכיח דשאני איסור מסכנה דהרי ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור ואילו ספק מים מגולים אסורים, ורבא דחי דבטומאה הילכתא גמירי לה מסוטה ופירש"י וגזירת הכתוב הוא דהא ברה"י לחומרא אזלינן, וכל ספק דאיסורא נמי בעי למיזל לחומרא שמא יעבור עכ"ל וכתב בס' ש"ש ש"א פ"ד דרבא סובר ספק לחומרא מה"ת ואביי ורב שימי סברי דמה"ת לקולא יעו"ש. דבזה מיישב שיטת הרמב"ם דלענין זאב קיי"ל כאביי, וכתב שם דלמ"ד ספק מותר מה"ת לא חיישינן שמא יעבור דאפילו אם יעבור ליכא איסור אבל בסכנה אם יעבור אין לו מציל יעו"ש. ולפמש"כ גם באיסורין אין לו מציל אם יעבור דעצמות האיסור לא הותר ע"י חסרון ידועה, וגם בארנו בפ"ק דהרמב"ם הוכיח שיטתו מדברי רבא ולא מעיקר הדרש דספק ממזר דאם מדין ספק ממזר הי' לו להוכיח מריש הסוגיא ולפי"ז מוכח לשיטתו דרבא סובר ספק מה"ת מותר, אלא נלענ"ד דלמאי דמיבעי שם אם חוששין שמא במקום נקב ניקב היינו אם ספק זה היכא דאיכא למיתלי הוא ככל הספקות אי לא וכמש"כ שם בתוס' ד"ה אמר לי' ואפילו יש שם נקבים הרבה שלא במקום שיני' מסתברא דתלינן כולהי בזאב כי היכי דמכשרינן היכי דממשמשא ידא דטבחא עכ"ל. ורבא הוכיח דספק היכא דאיכא למיתלי הוא ספק גמור דאם אינו נכנס בגדר ספק גם בסכנה לא הי' לנו למיחש, וכיון שהוא בגדר ספק הלא עלינו לחוש כמו בכל הספיקות, מדרבנן או מה"ת, ואביי הוכיח דשאני איסור מסכנה דספק טומאה ברה"ר לכו"ע טהור וכמש"כ גם בטומאה לא הותר באמת עצם האיסור אלא שהתורה נתנה לנו רשות לכנוס אל בית הספק, היינו דאינו עושה שום איסור בזה שיכנוס עצמו בספק אף שאם יפגע באיסור יהי' עלי' עונש והרי בספק טומאה גם חז"ל לא חשו לגדור בזה אף שגזרו איסור ודאי על כל הספיקות, מזה מוכח דבספק דאיכא למיתלי אין חשש שמא יכשל, אבל בשאר דוכתי אין לנו לחלק בין איסור לסכנה דגם באיסור יש לחוש שמא יעבור ופגע באיסור ובזה קיי"ל כאביי ורב שימי דהיכא דאיכא למיתלי תלינן ובספק סכנה כה"ג ודאי חיישינן דהרי קיי"ל דגם אחר הרוב לא אזלינן בספק פקו"נ. ולפמש"כ ניחא היטב שקלא טריא של הסוגיא הנ"ל דלפמש"כ הש"ש הסוגיא תמוה מאד הלא לכו"ע ספק דאורייתא לחומרא וספק טומאה ברה"ר לכו"ע טהור ומה שייכות ספק טומאה לספק איסור ולפמש"כ ניחא דהנה לא מצאנו בשום מקום שיהא לנו היתר גמור להכניס עצמנו בספק אלא בספק טומאה ברה"ר דגם בספק ממזר הלא קיי"ל דאסור מדרבנן, ומזה יש מקום להוכיח דאין דומה חשש פגיעת איסור לחשש סכנה ורבא דחי דהכי קיי"ל להו לחז"ל דלא לחוש בספק טומאה ברה"ר שמא יפגע באיסור טומאה ולשיטת הראשונים דסברי ספק מה"ת לחומרא יפרשו סוגיא זו לענין דאורייתא ולשיטת הראשונים דסברי מה"ת לקולא יבארו סוגיא זו לענין דרבנן כנלענ"ד:
ובספר שב שמעתתא פ"ג כתב להוכיח נגד שיטת הרמב"ם מהא דאמרינן בפ"ק דב"מ דהא דתנן הספיקות נכנסין לדור להתעשר אילימא ספק בכורות והי' קדוש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש ע"ש ואם נימא ספק מה"ת לקולא וספק בכור מה"ת מותר בגיזה ועבודה כחולין גמורין ואין קרינן בזה שכבר קדוש אלא ודאי ספק מ"ת לחומרא והו"ל קדוש מספק ומשו"ה פריך שפיר יהי' קדוש ולא שכבר קדוש וזה שקדוש מספק הוי לי' עשירי ספק ע"כ תו"ד, והביא ראי' לדברי' מתשובת הר"ן סי' נ"א לענין שאין להתיר נדר קודם שיחול אם יכול להתיר בין השמשות של יום הנדר שכתב דתלוי במחלוקת הרמב"ם והרשב"א דלהרשב"א דספק מה"ק לחומרא מיקרי חל הנדר ולהרמב"ם לא חל הנדר יעו"ש. ולפ"מ שהעלינו דלכו"ע אין עצם האיסור משתנה להיתר ע"י העלם הידיעה או ידיעת הספק אין ראי' מזה לשיטת הרשב"א דגם לשיטת הרמב"ם הוי לי' עשירי ספק דאם קמי שמיא גליא שהוא בכור לא חלה עלי' קדושת מעשר ומשו"ה הוי ספק עשירי, ובתשובות הר"ן אינו מבואר להדיא דלשיטת הרמב"ם חשיב אינו חל הנדר בתורת ודאי, אלא דלהרשב"א חשיב כודאי חל הנדר כיון דמטעם ספק אסור הוי כודאי איסור ומיקרי חל הנדר ודאי, ולהרמב"ם הוי ספק חל הנדר ואינו יכול להתיר ודאי, והתשובה סי' ג' שהביא הש"ש לא מצאתי, ומה שראיתי דברי הר"ן סי' נ"א אינו מוכרח שלהרמב"ם חשוב לא חל הנדר ודאי, ועוד נראה לי דקדושה אינה תלוי' כלל בדין איסור ואף שמותר בגיזה ועבודה מטעם ספק מ"מ קדושה שבו לא הופקעה עי"ז. וראי' ברורה לזה מהא דתנן בפ"י דחולין ד' קל"ב. בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטין את כולו פוטרין את כולו והתם מה"ת בטל ברובא והותר היתר גמור עד שיוכר האיסור ומ"מ פטור מן המתנות דלענין זה לא נפקע קדושתו אף שהוא מותר בגיזה ועבודה מטעם בטול ברוב אבל קדושתו אינה מתבטלת דהקדושה היא מציאות מלבד דיני האיסור הבאים ע"י הקדושה ובטול ברוב לא מהני רק להתיר האיסור אבל עצם הקדושה לא נפקע, ומה דבע"ח לא בטלי הוא מדרבנן, ולענין מתנות דהוא דין ממון לא שייך חומרא וקולא, אלא ודאי דקדושה אינה תלוי' בהתרת האיסור, ומכש"כ מה שמותר לשיטת הרמב"ם בגיזה ועבודה בספק בכור שאינו מתהפך להיתר בעצם שלא יופקע קדושתו עי"ז. וזה ברור:
עוד הקשה בש"ש פ' הנ"ל בהא דאמרינן ביבמות ד' פ' איתמר אכל חלב מבן י"ב ויום אחד עד בן י"ח שנה ונולדו בו סימני סריס רב אמר נעשה למפרע וכתבו בתוס' דאף למ"ד התראת ספק לא שמה התראה הכא איגלאי למפרע שהי' גדול בשעת התראה ע"ש ולשיטת הרמב"ם דספק מותר מה"ת איך משכחת לה למלקות כיון דעכשי' ספק הוא ומותר לאכול מה"ת וזכאי ורשאי באכילתו, א"כ נהי דאח"כ איגלא מילתא שהי' גדול למפרע כיון דבדין אכל חלב למה ילקה, וע"ש דמתרץ דהרמב"ם יפרש סוגיא זו לענין קרבן וכיון דמדרבנן אסור לא חשיב אנוס כדאמרי' בשבועות דבסמוך לוסתה לא חשוב אונס גבי אשה שאמרה נטמתי דחייב חטאת, והתוס' דמפרשי לענין מלקות ודאי דסברי דספק אסור מה"ת יעו"ש. ודברי' אינם מחוורין לענ"ד דמש"כ לשיטת הרמב"ם דחייב חטאת משום דכיון דמדרבנן כל ספק אסור לא חשוב אנוס, תמוה לי דלשיטת הרמב"ם דכל איסור דרבנן משום לאו דלא תסור הוא וקטן אינו מוזהר גם בלאו זה והוי ספק גם על לאו זה, ולשיטתו בכל מה דהוי ספק רשאי וזכאי האדם לעבור אכתי רשאי הוא לאכול החלב ועוד דמאיזה טעם הוא דמאיסור דרבנן יהפך הדבר כשל תורה, ואף אם הזיד הוא לעבור איסור דרבנן אנוס הוא בשל תורה, וראי' לזה נראה מהא דאי' ביומא ד' פ' אר"א האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא בי"ד אחר וירבה בשיעורין מאי ירבה בשיעורין אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו ומביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ופירש"י והאידנא לא שב מידיעתו הוא דאי נמי הוי ידע דחלב הוי, הוי אכיל לי' דהא השתא קים לן דלא חייבה תורה אלא על כזית איגורי שהוא כזית בינוני עכ"ל והרי לכו"ע חצי שיעור אסור, מה"ת או מדרבנן, ואם הי' יודע שהוא חלב לא הי' רשאי לאכול, אלא כיון דאיסור זה איסור אחר הוא אינו חייב חטאת על איסור זה של חצי שיעור ועל מה שאנו באים לחייבו חטאת הי' היתר בשעה שאכל היינו שלא הי' פורש מן אכילתו משום זה, משו"ה פטור מחטאת. וכן הכא מה דאסור מדרבנן משום לאו דלא תסור הוא איסור אחר ועל מה שאנו רוצים לחייבו חטאת הי' מותר לו לאכול וזה ברור. ומה שהביא מהא דחייב קרבן בסמוך לוסתה אין הטעם משום איסור דרבנן דאסרו בסמוך לוסתה, אלא דבסמוך לוסתה אינו חשוב כאונס דהוי לי' לאסוקי אדעתא ובשלא בשעת וסתה לא הוי לי' לאסוקי אדעתא משו"ה הוי אנוס, וכן מש"כ לשיטת תוס' דסברי ספק אסור מה"ת ג"כ קשה דהלא משום זה של אזהרת הספק אינו לקי ואיסור זה עובר אף אם באמת לא פגע בעצם האיסור. וסוגיא הזאת עדיין אינה מבוארת לכל השיטות:
פרק ג
והנה בדברי התוס' דפרק הערל שהבאנו נתקשו רבים דלכאורה דבריהם סותרין למש"כ במס' נדה ד' מ"ו ע"ב במופלא סמוך לאיש שהקדיש ואכלו אחרים דחשבי בכה"ג התראת ספק יעו"ש, וכן בפ"ק דחולין ד' י"א ע"ב לענין רוצח אם הי' ספק על הנרצח אם טריפה הוא כתבו דהוי התראת ספק יעו"ש. וקושיא זו כתב המשנה למלך ה' סנהדרין פט"ז הובא בשעה"מ פ"ב ה' אישות. ובקו"א להפנ"י על מס' קידושין סי' צ"ג. והפנ"י שם כתב לתרץ קושיא זו דיש לחלק דביבמות הוי התראת ודאי לפי שאין הספק בגוף האיסור אף שאין ידוע אם האוכל בר עונשין אם לאו אין זה ענין לעיקר התראה כלל דזה לא אשתמיט בשום דוכתא בתלמודא שעדי התראה צריכים שיעידו בבירור שהמותרה הוא בר עונשין אלא הסנהדרין חוקרין, וא"כ שפיר כתבו דהוי גלוי מילתא בעלמא וכו' משא"כ בספק סוגיא דנדה בפ' יוצא דופן דאיירי במופלא סמוך לאיש שהקדיש שהספק הוא אם חל ההקדש והוי ספק הגוף האיסור שאם לא יביא שערות בתוך שנה לא חל ההקדש מעיקרא משו"ה הוי התראת ספק יעו"ש, וכן כתב בס' שער המלך בשם ס' בני דוד לתרץ כן בסתירת דברי התוס' יעו"ש. ודבריהם אינם מבוארים כ"כ דלכאורה אם האוכל קטן הוא ואינו מוזהר על אכילת חלב הרי הוא כהיתר לו ומה מועיל לנו אם אנו יודעים את גוף האיסור אם אנו מסופקים אם העושה מוזהר על זה או לאו, ומאי שנא ספק בדבר הנאסר מספק באיש הנאסר:
ואמנם נלענ"ד ביאור דבר זה דכיון דעיקר התראה הוא להבחין בין שוגג למזיד שע"י התראה אנו יודעים שהעושה הי' מזיד גמור בעבירה שלא נעלם ממנו חומר האיסור והעונש, והתראת ספק דפליגי תנאי ואמוראי מיירי שלהמותרה הוא ספק אם עובר ע"י מעשה שעושה עכשי' את העבירה. ולחד מ"ד לא מהני התראת ספק שאינו דומה מזיד בעבירה ודאית לספק עבירה, ולחד מ"ד סגי בידיעת הספק כיון שיודע את הספק ועושה ע"מ זה שאף אם יעבור ניחא לי' בכך ומשו"ה אם נתברר אח"כ שעבר חל עלי' העונש דחשיב כמזיד גמור שע"מ כן עשה, ואידך מ"ד סובר דלא הוי מזיד גמור כידיעת הודאי. והנה בקטן אוכל חלב אף שהוא אינו מוזהר על זה, אבל ידוע לנו דלא ניחא לרחמנא שיאכל הקטן את החלב דהרי אנו מוזהרים בלאו דלא תאכילום שלא נאכיל קטן מישראל מאכלות אסורות, והרי מזה אנו למדים דלענין עצם האיסור קטן וגדול שוים רק דלא הזהירה רחמנא להקטן בעצמו דלאו בן דעת הוא ולא ישמע ויבין אזהרת התורה וע"כ הזהירה התורה לבני דעת שלא יאכילו מאכלות אסורות לגוף ישראל אף את הקטנים, ובנידון דידן בבן י"ח שאכל חלב והתרו בו ואח"כ נולדו בו סימני סריס שנעשה גדול למפרע דאיגלאי מילתא שבשעת אכילתו הי' בן דעת גמור וידע והבין דלא ניחא לרחמנא אכילתו אף שהוא בעצמו לא ידע בשעת אכילתו שהוא בן דעת אבל באמת הי' בן דעת וידע שעושה נגד רחמנא שהזהירה שלא יהנה גוף ישראל אפי' הקטנים מאכילת חלב משו"ה חשוב מזיד גמור והוי התראת ודאי, ואף דלענין מה דבעינן שיתיר עצמו למיתה ליכא לחלק בין שאר התראות ספק, י"ל דבזה גם האי מ"ד דס"ל לא שמה התראה מודה דסגי ידיעת הספק כמו למ"ד שמה התראה, ופליגי רק בידיעת עצם האיסור וחומר שלו דלמ"ד לש"ה סובר דלא חשיב מזיד גמור אם מסופק בגוף האיסור אבל לענין התרת עצמו למיתה סגי לן מה שידע שאפשר שיהי' לו עונש ע"י בי"ד, דבאמת בלא"ה (בכל) התראות הוי ספק שמא לא יגידו העדים ואם יגידו שמא לא ימצאו בי"ד בעדותם כל פרטי החקירה והדרישה כראוי ושמא ימצאו בי"ד איזה זכות ולא יבוא לידי מיתה בפועל, אלא ודאי לכו"ע סגיא לענין זה ידיעת הספק כנלענ"ד בענין זה, ומש"כ הפנ"י ידיעת העדים לאו דוקא הוא דעיקר התראה שיהי' המותרה יודע כמש"כ התוס' בכתובות ד' ל"ג ע"א וזה פשוט:
ולפי"ז גם לשיטת הרמב"ם ניחא אף לפי סברת הש"ש דלהרמב"ם דספק מה"ת הוי כהיתר גמור אבל אכילת חלב גם לקטן הוי ודאי איסור כמש"כ, וכיון דאיגלאי מילתא למפרע שהי' בן דעת ויודע שעושה נגד רחמנא מה שאוכל את החלב לא הי' רשאי וזכאי באכילתו ואין הבדל בזה בין שיטת הרשב"א והרמב"ם כלום. וכ"ז רק לתרץ קושית הש"ש מסוגיא דפ' הערל אבל אכתי קשה הא דאיתא בפ"ק דחולין רב כהנא אמר אתיא מהורג את הנפש דאמר רחמנא קטלי' וליחוש דילמא טריפה הוה, אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא וכי תימא דבדקינן לי' הא קא מינוול ע"כ. והקשו התוח' שם וז"ל אך קשה לי מאי קאמר וכ"ת דבדקינן לי' הא מ"מ הוי לי' התראת ספק אי לא אזלינן בתר רובא ושמא קסבר דשמה התראה עכ"ל. ולשיטת הרמב"ם קשה טובא כיון דספק מה"ת מותר ורשאי לעשות לכתחילה איך מיקטל אח"כ, והנה בהכה זה וחזר והכה זה י"ל כיון שיודע דשניהם אסור לו להכות ועושה איסור בממ"נ, וכן בלאו הניתק לעשה למ"ד (קיימו) קיימו ולא קיימו עכ"פ לא הותר לו לעבור הלאו אבל בכה"ג דמותר לעשות לכתחילה איך מיקטל אח"כ, ודוחק לומר דכיון דגם טריפה אסור להרוג או משום ספק פקו"נ משום זה יהי' כמזיד בגוף האיסור על עבירת רציחה דעבירות אילו נפרדות הן מעבירות רציחה, וגם לשיטת הסוברים ספק אסור מה"ת ג"כ אינו מובן כ"כ דאזהרת הספק אינה אזהרת ודאי ועבר רק על אזהרת הספק שאין מענשים עלי' ואיך מענשים אח"כ כשיבורר שעבר על ודאי כיון דבשעה שעשה לא היתה אזהרת ודאי והדבר מתמיה מאוד:
וע"כ נלע"ד דלפ"מ שבארנו למעלה לענין בן י"ג שאכל חלב דמענשין אותו אח"כ אף שלא ידע אם מוזהר הוא על אכילת חלב מ"מ כיון שידע שעושה מעשה נגד רחמנא חשיב מזיד גמור כ"כ נוכל לומר בכל ספק איסור למ"ד שמה התראה דמענשין אותו אח"כ אף אם נאמר ספק מה"ת מותר דהלא כבר בארנו דאף אם ספק מה"ת מותר עצם האיסור לא נשתנה ואם באמת פגע באיסור נעשה על ידו מעשה נגד רצון רחמנא רק שהתורה הזהירה על הודאי ולא על הספק דליכא למי להזהיר וקמי שמיא גליא דעשה עבירה וכמו שגוף האיסור לא נשתנה כ"כ לא נשתנה גם עונש העבירה אם רק הי' העושה מזיד בשעת העבירה, ולשיטת הרשב"א בכל ספק איסור יש איסור נוסף היינו מלבד עצם האיסור שהוא תלוי במציאות הדבר אם פגע בעבירה או לא עוד יש עלי' איסור נוסף על מה שמכניס עצמו באיסור ספק ואיסור נוסף זה הוא איסור ודאי, היינו אף אם לא פגע בעצם האיסור מ"מ עבר על האיסור הנוסף שעבר על רצון רחמנא שהכניס עצמו לבית הספק, ולהרמב"ם ליכא שום איסור נוסף על ספק איסור שלא הזהירה רחמנא ע"ז, והבחירה נתונה להאדם העושה אם רוצה להכניס עצמו אל הספק רשאי וזכאי, אבל עליה לדעת שאם לא יפגע בעצם האיסור אז נקי הוא מכל עונש אבל אם יפגע בעצם האיסור יקבל ענשו בין בדין שמים ובין בבית דין כפי הדין הראוי, ואין טענת אונס ושוגג בזה שלא ידע בשעת מעשה דהרי ידע את הספק שהוא שקול ושני הצדדים אפשרים ושקולים הם, ומשו"ה למ"ד התראת ספק שמה התראה חייב גם בעונש בי"ד, ולמ"ד לא שמה התראה דס"ל דידיעת הספק אינו כידיעת ודאי לפטור מעונש בי"ד אבל עונש בידי שמים ודאי חייב לכו"ע. וכן לענין חטאת אין דין ספיקא לקולא מצילו מחטאת, דהרי באשה שנשאת ע"פ שני עדים תנן במתני' פרק האשה רבה דחייבת חטאת אם בא בעלה אף שנישאת בהיתר גמור עפ"י שני עדים ולא חשיבא כאנוסה שהי' עלי' להמתין כמבואר שם מכש"כ בספק השקול שיודע שאפשר שיפגע באיסור ודאי דלא חשיב אנוס ואין זה כיחיד שעשה ע"פ הוראת בי"ד שפטור מחטאת, דגם בי"ד לא יורו לו היתר ודאי אלא שיאמרו לו הדברים כמו שהוא שאם רוצה להכניס עצמו אל הספק אין מוחה בידו, אבל י"ל דפטור מחטאת משום דהוי מזיד גמור דהרי למ"ד שמה התראה חייב בדין בי"ד וא"כ לפי"ז למ"ד לא שמה התראה מ"מ מזיד חשוב לענין חטאת דאיך נשווי פלוגתא רחיקתא כזאת ולדרך זה העירני זה שנים רבות חכם אחד ונכון הוא, ותמוה לי על הגאון בעל ש"ש שהקשה מסוגיא דפ' הערל ולא העיר מדין התראת ספק, וביותר תמוה דהרמב"ם פסק פט"ז מה' סנהדרין דהתראת ספק שמה התראה, אלא ודאי כדברינו, ומה שכתבו התוס' ריש פרק החולץ בכונס יבמתו לאחר ג' חדשים דפטור מן הקרבן דהוי כאונס משום דרוב נשים עוברן ניכר לג' חדשים יעו"ש, אין הטעם משום היתר המעשה אלא משום דכיון דאיכא הכרעת די רב עלי' לסמוך ע"ז ואין הספק שקול ומצוי וכמי שלא שעת וסתה דחשיבי אנוסים. ומספקא לי' לפ"ז עושה עפ"י דין חזקה קמייתא אם חשוב כאנוס דחזקה אינה מכרעת כ"כ אלא שכן דין תורה הוא אלא דאפשר לומר דהוי כעושה עפ"י הוראת בי"ד דפטור וצ"ע בזה:
ועפ"י המתבאר בזה שכל הספיקות לא הותרו עפ"י דין תורה אלא שלא הזהירה תורה וספק האיסור במקומו עומד ומי שחס על נפשו ודאי דראוי לו עפ"י דרך התורה לפרוש מספק איסור יש מקום לומר דגם מאן דס"ל דחייב אשם תלוי בכל ספק כרת ולא בעינן חתיכה משתי חתיכות אינו סותר לשיטת הרמב"ם דמה שהקשה הרשב"א הבאנו בפ"א כיון דספק מותר מה"ת לכתחילה אשם היכי מיחייב, לפ"מ שבארנו אינו מותר היתר גמור רק שהתורה לא הוסיפה אזהרה מיוחדת על הספק, משו"ה יש מקום לומר דמי שלבו נוקפו ומתירא מן העבירה מצי' עלי' להביא אשם תלוי דהרי גם אם נאמר שאסור מן התורה אין האשם בא על האיסור הנוסף דהרי פליגי תנאי במי שנודע קודם שחיטת הקרבן שלא חטא או שחטא ודאי אם יוצא האשם לחולין כמבואר במס' כריתות ריש פרק המביא יעו"ש ואם הי' בא על עבירה שהכניס עצמו לספק חטא זה עבר על כל צד שיהי', אלא ודאי האשם בא על הספק עבירה, ומה שמתמה הרשב"א כוונתו כיון שהתורה הניחה אותו לכתחילה לעשות כרצונו ולא הזהירה אותו לכתחילה לפרוש מן הספק איך תזהיר אותו אחר המעשה להביא כפרה על הספק, אמנם לא קשה כ"כ דלפ"ד לא הצריכה תורה לכתחילה להפרישו דכל אדם יחוש לנפשו לפחוד שמא יכשל בעבירה ויפרוש לכתחילה, אבל אם לא ידע מן הספק ועשה אז חסה תורה עלי' לצוות שיביא אשם תלוי לכפר עלי' עד שיודע לו, ולפ"ד אין חילוק בין איקבע איסורא אי לא בכל ספק שיהי' ליכא איסור ודאי על הספק ואיסור ספק איתא בכל ספק איסור כמש"כ:
והרמב"ם בפט"ז מה' אה"ט כתב בזה"ל מפני מה טהרו חכמים ספק טומאה ברה"ר שהרי הציבור עושין פסח בטומאה וכו' שאיסור כל הספיקות מדבריהן כמו שבארנו בה' ביאות אסורות, ומפני מה החמירו בספק טומאה ברה"י שהרי סוטה שנסתרה אעפ"י שהדבר ספק הרי היא טמאה לבעלה עד שתשתה עכ"ל. ומדברי' אלו למדו גדולי האחרונים דסובר דספק טומאה ברה"ר לאו משום דהילכתא גמירי לה אלא ככל ספק איסור דמותר מן התורה ע"י בש"ש ש"א פ"א ותמה אנכי הלא גם בספק טומאה ברה"י כתב ולמה החמירו דמזה משמע דגם ספק טומאה ברה"י רק מדרבנן הוא: וכן מה שכתב הרמב"ם בפ"ט מה' ט"מ בזה"ל דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהם שהם משום ספק הרי הן של דבריהם ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאה ודאית, אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים כמו שבארנו בה' איסורי ביאה עכ"ל, והנה מלשון זה מוכח להדיא שכלל כל ספק טומאה בין ברה"ר בין ברה"י שהרי דברי' מבוארים שאין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאה ודאית היתכן שיסבור הרמב"ם דגם ברה"י ספק טהור מה"ת, ולולא דמסתפינא מרבותינו הקדושים הייתי אומר דכונת הרמב"ם ז"ל הוא דכל הספיקות לא פרשה תורה בהם והניחה לחכמים לעשות כפי צורך שיראו בכל דבר ודבר וראו חז"ל להקל בספק טומאה ברה"ר מפני הטעם האמור בתוספתא מפני שטומאה נדחת לרבים בקרבן פסח או כטעם שכתב בראב"ד שג"כ איתא בתוספתא, וכן בספק טומאה ברה"י החמירו יותר מכל הספיקות דבכל הספיקות לא עשו כודאי וכאן עשו כודאי מטעם שמצאו בתורה לענין סוטה דהוי ספק והתורה עשתה כודאי ולשיטתו הא דאמרינן בגמרא הילכתא גמירי לה אינה הלכה למשה מסיני דהלא פליגי בזה תנאי בריש נדה ואמרינן שם ושניהם לא למדוה אלא מסוטה יעו"ש, ולפי"ז י"ל דגם להרמב"ם הוי מה"ת רק שנמסר לחכמים שינהגו כפי חכמתם בכל ספק וכמו שכתב הב"י או"ח סי' תק"ל בה' חוה"מ והר"ן ריש פרק יוה"כ לענין שאר ענוים חוץ מאכילה ושתי' שהם מה"ת ומסרו לחכמים וע"כ הקלו כפי חכמתם ובכל מקום שהחמירו חזר הדין לדין תורה. אבל מה אעשה כיון שהראשונים ז"ל לא פרשו כן בטלה דעתי:
פרק ד
ועדיין לא נתישבה דעתי בכל דיני הספיקות, כיון שבארנו והוכחנו דעצם האיסור לא נפקע איך אפשר שיתירו חכמים או התורה לאדם לעשות ספק איסור בספק השקול ולהניחו ביד המקרה להכשל נגד רצון רחמנא וגם ליפול עוד בעונש בידי שמים או ע"י בי"ד ותמיה זו היא על כל השיטות דהרי ספק טומאה ברה"ר לכו"ע טהור ודאי או משום הלכה או משום דאוקי גברא על חזקתו ומ"מ אמרינן בשבועות ד' י"ט דאם אח"כ נעשה ממ"נ על החיוב מצרפינן הכניסה הראשונה לחייבו בממ"נ, הבאנו למעלה בפ"ב, דמזה מוכח שאין האיסור משתנה בעצם ואיך אנו מכניסים את האדם בספק חמור כזה שהוא בכרת לאכול קודש וליכנס למקדש, וגם אם נימא שהוא משום חזקת גברא קשה ג"כ דכיון דחזקת גברא אינה מכרעת כ"כ לומר דאיכא הוכחה ובירור שלא נטמא אלא דכן הוא דין התורה ואיך אנו מניחים את האדם להכשל בזה כיון דגם החזקה אינה מתרת את הדבר באמת דהרי אם נכנס בשביל השני ונכנס למקדש אנו מצרפין הכניסה למקדש הראשונה ואיך יתכן כזאת שיהי' היתר מן התורה ואח"כ יענש כמו שהארכנו בזה למעלה בפ"ג. ואחר העיון מצאתי בזה עוד דרך אחר עפ"י מה שכ' בתוס' קדושין ד' כ"ז ע"ב וז"ל ונקה האיש מעון אמר רחמנא וא"ת לוקמה כגון שבא עלי' בשוגג שלא ידע עד לאחר מכאן דנסתרה דכה"ג מנוקה מעון חשיב לי' דהא כי מוקי לה ע"י גלגול לא מנוקה מעון הוא אם זינתה באירוסין אלא כיון דשוגג הוא מנוקה מעון קרינן בי' וי"ל דשאני הכא כיון דבשעת השקאה יודע שבא עלי' באיסור בין שבא עלי' בשוגג בין שבא עלי' במזיד לא מנוקה מעון הוא אבל ע"י גלגול שאינו יודע בשעת השקאה מנוקה מעון קרינן בי' עכ"ל. מזה אנו למדין דבשעה שהי' העלם הידיעה לא הי' משה כל חטא וכשנתודע נתחדש עלי' החטא, וכן מוכח ענין זה מדין אשם תלוי שמכפר עד הידיעה וכשנודע לו שחטא חייב חטאת, ולפי"ז י"ל דזהו הענין בכל דיני הספיקות לשיטת הרמב"ם דלא הזהירה תורה איסור נוסף על הנהגת האדם כשהי' לו ספק בעצם האיסור ובאיזה מהם גם חכמים הקלו שיתנהג לקולא דבשעה שאינו יודע ליכא עלי' חטא מהאיסור רק בשעה שנודע לו שעבר עבירה אז מתחדש עלי' החטא והעונש ומתחייב בקרבן ומשו"ה גם בספק טומאה ברה"ר מצטרף אח"ז להתחייב בקרבן עולה ויורד וגם בלא הצטרפות אם נודע לו אח"ז שנטמא י"ל שיתחייב בקרבן אם לא שנימא דחשיב כמזיד אם הי' ספק שקול שההתבררות מצוי וכן משמע קצת מהא דלחד טעמא דלענין אשם תלוי דבעינן חתיכה משתי חתיכות משום דאפשר לברר איסורו דלכאורה אינו מובן במה עדיף מה דאפשר לברר להגדיל חטאו דרק לענין לכתחילה שייך עדיפות דאפשר לברר איסורו ואינו רשאי לסמוך על הספק אבל אם כבר עבר מה יועיל ההתבררות אלא נראה דכיון דאפשר להתברר מוטל החטא עלי' יותר להנצל מן העונש ומן העבירה דכשיתודע תהי' העבירה ברורה ועלי' לפחוד גם עתה שמא יבורר הדבר, ועפ"י דרך זה ודאי דבדבר שחייבה תורה אשם תלוי אי אפשר שיהי' רשאי לכתחילה לעבור כמו שכתב הרשב"א ואם נצרף לזה גם מה שכתבנו למעלה בפ"ג בכוונת הרמב"ם דהתורה מסרה דיני הספיקות לחכמים מיושב הכל על נכון שיטת הרמב"ם בלי גמגום כלל:
ועפ"ז עלינו לבאר ענין התראת ספק שהקשינו לעיל בפ"ג דאיך לוקה אח"ז כיון דבשעת עשית העבירה בע"כ אין החטא בשלימות דאף לשיטת הסוברים ספיקא דאורייתא לחומרא הוא איסור קל דאין ע"ז, מלקות דאל"ה הי' לוקה ודאי קודם שנתברר וא"כ בשעת המעשה לא היתה עלי' אזהרת ודאי ואיך ילקה אח"כ כעובר על עבירה ואזהרה ודאית, ולפימש"כ דהחטא מתחדש ע"י הידיעה י"ל דאף אם בשעת המעשה לא הי' עדיין חטאו בשלימות, אבל כיון דע"י מעשי' של עכשי' הוגדל חטאו אח"ז נתגדל גם ענשו וחייב, ובזה פליגי הני תנאי ואמוראי אם התראת ספק הוי התראה כיון דעתה הוא ספק אם יוגדל חטאו אם חשוב כמזיד או לא, וגדולה מזו הרי איפלגו במס' שבועות בנשבע שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה באכלי' לאיסורי' והדר אכלי' לתנאי' פלוגתא דר"י ור"ל אי התראת ספק הוי התראה ע"ש ובתנאי ודאי דלא שייך איגלאי מילתא למפרע ממש לומר דמעיקרא כבר עבר על הלאו דכ"ז שלא עבר על התנאי עדיין לא נתחייב בשום חיוב כיון דתלוי עוד בדבר העתיד לבוא אח"כ, ומטעם זה נ"ל דל"ק כ"כ על שיטת רש"י ותוס' במס' מכות דמפרשי למ"ד בטלו ולא בטלו דהוי כתנאי שחייב על הלאו שעבר מעיקרא אם בטל אח"כ את העשה בידים ע"ש בריטב"א שתמה על שיטתם מה דאמרינן שם בסוגיא דאם נתחייב מיתה בשעה שבטל את העשה דפטור ממלקות משום דקלב"ם ואי הוא כתנאי שהחיוב למפרע איך יפטור ע"י חיוב מיתה של עכשי' בשעת בטול העשה יעו"ש. ולפש"כ דאף דדין תנאי הוא לדון כאלו חל למפרע אבל מ"מ בפועל לא חל עלי' חיוב מלקות עד אחר קיום התנאי ומשו"ה יש מקום לומר דכיון דעכשי' בשעה שראוי לחול דין מלקות קלב"מ נפקע החיוב. וכעין סברא זו כתב הכ"מ בפ"א מה' שאלה לתרץ דברי הרמב"ם יעו"ש. ונמצא לפי"ז דבעבירה שעושה עכשי' גורמת לו שיחול עלי' החיוב בשעה שיתקיים התנאי הצריך לחיובו מכש"כ בדבר שאין תלוי בעתיד רק בירור הידיעה שנוכל לומר כן דהחיוב נשלם אחר הידיעה והעבירה שעושה גורמת שיחול החיוב לאחר הידיעה ובזה פליגי אי הוי התראה או לא:
ונחזור לדברי התוס' פ' הערל שהבאנו לעיל בפ"ב דעיקר דבריהם צריכים ביאור דז"ל נעשה סריס למפרע ולקי על חוב שאכל דלא חשיב התראת ספק אע"ג דבשעת התראה הי' ספק שמא יביא שערות קודם י"ח דהשתא מיהא איגלאי למפרע שהי' גדול בשעת התראה ולא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידוע איזה אבי' עכ"ל. ולעיל בארנו דבריהם עפ"י הדרך שדרך בה הפנ"י והרחבנו הדברים בבאור עמוק לחלק בין ספק איסור לספק גדלות, אבל האמת יורה דרכו שסוף דברי התוס' מוכיחין שכוונתם דכל ספק איסור אם נתברר אח"כ שבשעת התראה הי' האיסור ודאי, לכו"ע שמה התראה, דהרי כתבו דהטעם בהכה את זה וחזר והכה את זה דהוי התראת ספק משום דגם לאח"כ לא ידוע איזהו אבי' דמוכח דאם הי' ידוע עכשי' איזהו אבי' הי' חשוב כהתראת ודאי אף דבשעת התראה הי' ספק ואי אפשר להעמיס בדבריהם החלוק שכתבנו לעיל עפ"י דברי הפנ"י, וכן העיר הפנ"י בעצמו שם בקו"א ונשאר בצ"ע והנה מה שדבריהם סותרין לדבריהם שכתבו במק"א אין מן התימה כ"כ דהרבה פעמים מצינו כן כידוע שדברי התוס' לאו מפה קדוש אחד יצאו אבל דבריהם כאן במקומם אינם מבוארים. ראשונה לא נתבאר בדבריהם מ"ש ספק איסור מהא דמבואר במס' שבועות באכלי' לאיסורי' והדר אחלי' לתנאי' דהוי התראת ספק, ועוד יותר קשה בהכה את זה וחזר והכה דעכשי' נתברר דמעיקרא עשה איסור ודאי וחייב על אחד מהם, וכמו שאם הכה שניהם בבת אחת דחייב לכו"ע משום דממ"נ הכה את אבי' ולא בעינן שידע איזהו אבי' והרי נקטו דלא בעינן ידיעה בשעת התראה ואם הי' נתברר עכשי' איזהו אבי' הי' חייב, כ"כ יתחייב בהכה שניהם בזאח"ז דעכשי' ידוע שהכה את אבי' בודאי. ונראה לי דשיטתם בזה עפ"י מש"כ לעיל לחלק בין תנאי לספק איסור דספק איסור כבר הי' האיסור גמור ואינו תלוי כלל בעתידות רק שהי' העלם הידיעה כו"ע שמה התראה דהעלם הידיעה אינו מגרע עצם הדין וגם נחשב כמזיד גמור כיון שידוע לו ידיעת הספק ששני הצדדים שקולים ואפשרים, משו"ה בשעה שתתגלה הידיעה יושלם חיובו אף שמעיקרא בשעת העבירה לא היתה העבירה בשלימות, אבל בתנאי שחסר עוד קיום התנאי ותלוי עוד במעשה הראוי' להעשות אח"כ באופן כזה חשוב התראת ספק דפליגי בזה וזה החלוק הי' פשוט להם. אמנם בהכה את זה וחזר והכה את זה דחשוב התראת ספק אף דגם שם אינו תלוי בעתיד והוי רק חסרון ידיעה ע"ז חלקו באיזה אופן הושלם אח"כ הידיעה דאם הי' אח"כ בירור על עצם הספק הוי התראת ודאי דאף דהידיעה גורמת דין החיוב ובשעת ההתראה חסר פרט זה מ"מ בהשלמת הפרט הזה אח"כ נגמר החיוב, אבל בהכה זה וחזר והכה זה פרט זה של הידיעה גם עכשי' לא נשלם רק ע"י שהכה את השני ידוע שודאי הכה את אבי' דנמצא דהכאה שני' אינה כמשלמת הידיעה רק גורמת החיוב בהצטרפות שני המעשים יחד וכיון שהמעשה השני פועלת לעיקר החיוב הרי זה דומה לתנאי שדבר העתיד גורם להשלים החיוב ובכה"ג חשוב התראת ספק, ול"ד לאוכל כזית חלב בכדי אכילת פרס דמעיקרא ספק אם ישלים שיעור אכילת כזית דשם לא חשוב התראת ספק דאף אם לא ישלים אכילתו לא יתוקן התחלת אכילתו והחצי שיעור שאכל היתה התחלת עבירה ודאית שאינה תלוי' בגמר האכילה אלא שהעונש והעבירה הוא בהצטרפות השיעור והכא באמת העונש בא על מעשה אמת בפ"ע והמעשה השני' אינה גורמת רק שע"י תהי' לנו הידיעה שממ"נ עבר ועל כל מעשה בפ"ע הוי ספק משו"ה תלוי בדין התראת ספק. ומוכח מזה דהידיעה פועלת להחשיב כאילו לא הי' ספק גם בשעת התראה אף דבשעת מעשה הוי ספק מ"מ אח"כ הדין כאילו הי' הדבר ידוע למפרע. כנ"ל:
ובתוס' ספ"ק דכתובות כתבו וז"ל וספק נפשות להקל תימה למ"ד התראת ספק לא שמה התראה אפילו ספק נפשות להחמיר פטור משום דהתראת ספק היא ואי למ"ד שמה התראה היכי פטרינן לי' כשנמצא שישרא' הרג הא מחייבינן בהכה זה וחזר והכה את זה ובנותר כשאמרו לו על תותיר אע"ג דספק הוא וי"ל דשאני התם שיודע בודאי שיבא לידי איסור אם יותיר או יכה שניהם משו"ה שמה התראה אבל הכא אינו יודע שודאי יבא לידי איסור שאינו יודע את מי יכה. עכ"ל. ודבריהם נפלאים לי דמלבד שהם סותרים לדברי התוס' פ' הערל מן הקצה אל הקצה דהתם כתבו דבספק שנתברר אח"כ גם למ"ד ה"ס לא שמה התראה בכה"ג חשוב התראת ודאי, והכא כתב דגם למ"ד שמה התראה לא מהני לפי תירוצם הנה גם בפשטות אין מושג בכוונתם. ועי' בשטמ"ק שם בשם הר"א מגרמישא שכתב וז"ל ואם תשאל השתא דאמרינן דהכא כו"ע מודו דהתראת ספק לא שמה התראה נחזור לקידושין דמעיקרא למה לי טעמא דספק נפשות להקל בלא האי טעמא פטרינן לי' אפילו ספק נפשות להחמיר, תשובתך אילו אמרת ספק להחמיר אין לחלק הך דהכא מהכה וחזר והכה דהכא נמי הכנסתו לבית הספק של נפשות היינו נמי איסורא וה"ל כהכה את זה וחזר והכה את זה דבודאי יבא לידי איסור ומשום דספק נפשות להקל הוא דאמרינן דלא שמה התראה כלל. עכ"ל. ואינו מובן היטב מה ענין זה של איסור הכנסתו לבית הספק לדין הכה וחזר והכה והרי למ"ד לא שמה התראה פטור הכא אף אם ספק נפשות להחמיר, ונראה בכונתם דמתחילה הקשו דמ"ד לא שמה התראה לא מהני ספק נפשות להחמיר משום דאף אם הי' הדין מי שהרג ספק ישראל חייב מיתה הוא דוקא באופן כזה שישאר ספק עד גמר דין, אבל בכה"ג דבגמר הדין יבורר מי הנהרג וידיעת הדבר סותר הדין למפרע ומשו"ה אם יבורר אח"כ שהרג את הנכרי לא קטלינן לי', וא"כ חשוב התראת ספק דעושה עכשי' מעשה שתלוי ועומד לפי בירור של אח"כ, אבל אם יהרג איש שהוא ספק לעולם אם נאמר ספק החמיר חייב בהחלט, ואי למ"ד שמה התראה אפילו ספק נפשות להקל חייב אם נתברר אח"כ שהרג את ישראל, וע"ז תירצו דגם למ"ד שמה התראה בעינן מזיד על עבירה ודאית, אלא דלמ"ד שמה התראה בהכה את זה וחזר והכה מצטרף כוונתו מה שרצה להרוג שניהם דהוי מזיד לעבירה ודאית בהצטרפות שני המעשים יחד, ולמ"ד לא שמה התראה בעינן שיהי' מזיד גמור על המעשה שהוא מתחייב עלי' מיתה, אח"כ וכיון דחיוב מיתה באמת הוא על מעשה אחת לבד בלי הצטרפות דאחד הוא אבי' והשני איש נכרי, כ"כ צריך שיהי' מזיד עלי' בשעת התראה, ועל כל מעשה בפ"ע הוא רק ספק עבירה משו"ה פטור, ולפי"ז לפי"מ שכתבו דגם למ"ד שמה התראה בעינן מזיד גמור על ודאי עבירה א"כ הכא הוי רק מזיד על ספק עבירה דאינו יודע את מי יכה אבל אם נאמר ספק נפשות להחמיר הוי כמזיד על עבירה ודאית דגם ספק נפשות כודאי חשוב לענין רציחה, וכ"ז למ"ד שמה התראה דלדידי' מועיל מה שמזיד הוא בכלל ע"י שהכה וחזר והכה לחייבו על מעשה אחת אף שעל זה בפ"ע לא הי' מזיד גמור על עבירה ודאית, אבל למ"ד לא שמה התראה דבעינן מזיד גמור על עבירה זו שאנו מחייבים אותו אח"כ לא יועיל בזה אף אם ספק נפשות להחמיר דכיון דהדבר יבורר לפני גמ"ד ולא יבא לדין חיוב מיתה על הספק דהרי אם יבורר אח"כ שנהרג הוא נכרי יפטר ממיתה ורק אם נמצא אח"כ שהרג את ישראל נחייבנו מיתה ועל ודאי ישראל לא הי' מזיד מעיקרא. ואף דלכאורה הוא דבר פלא דאם נאמר ספק נפשות להחמיר יהי' חייב יותר אם ישאר הדבר בספק בשעת גמר דין, מכמו שנתברר בשעת גמר דין שהוא ישראל ודאי, אבל באמת טעמא של דבר הוא משום ענין התראה דבספק מוחלט אם נאמר להחמיר הרי זה איסור ודאי אחר בספק שעתיד להתברר גם עכשי' אינו איסור ודאי אף אם ספק להחמיר כמש"כ, כלענ"ד:
ולפי"ז מצינו שדברי התוס' מתחלקים לשלש שיטות דבפ' הערל נקטו דבספק עבירה שמקרה העתיד אינו אלא גלוי מילתא למפרע כגון ספק חלב ספק שומן לכו"ע שמה התראה, וב"פ יוצא דופן נקטו דגם זה תלוי בדין התראת ספק, ובפ"ק דכתובות וב"ק נקטו היפך זה לגמרי דבספק כזה לכו"ע לא שמה התראה. ושיטת הרמב"ם ז"ל בדין התראת ספק לא נתבאר היטב, ורבים נתקשו בזה כפי שיבואר, דבמס' שבועות איתא בנשבע שלא אוכל זו אם אוכל זו, שתיהן במזיד אכלי' לתנאי' והדר אכלי' לאיסורי' מיחייב, אכלי' לאיסורי' והדר אכלי' לתנאי' פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש למ"ד התראה ספק שמה התראה חייב, למ"ד לא שמה התראת פטור, ופסק הרמב"ם בה' שבועות פ"ד הי"ז דאם אכל שתיהן במזיד חייב בין שאכל האיסור תחילה, בין שאכל התנאי תחילה, דמוכח להדיא דנק להלכה דהתראת ספק שמה התראה, וכן כתב הרמב"ם בה' סנהדרין בפט"ז ה"ד בזה"ל, עבר על לאו שניתק לעשה והתרו בו ואמרו לו אל תעשה דבר זה שאם תעשנו ולא תקיים עשה שבו תלקה ועבר ולא קיים העשה הרי זה לוקה אעפ"י שהתראה בספק היא שאם יקיים יפטר, התראת ספק התראה היא, עכ"ל. ובפ"ה מה' שבועות ה"ב כתב להיפך דז"ל כל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו אינו חייב בשבועות בטוי שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל וכו' ולמה אינו לוקה משום שבועות שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו, ונמצא כשמתרין בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עלי' אלא א"כ לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בה' סנהדרין, עכ"ל. ודברי' מתמיהין כל רואה. מה כונתו במש"כ שהתראת ספק תלוי אם הלאו מפורש בתורה, ואיך יצויר שיהי' מלקות על לאו שאינו מפורש בתורה, והרי לאו דשבועות שוא ג"כ מפורש בתורה, וגם בעיקר הדין סותר שיטתו דפסק באכלי' לאיסורי' והדר אכלי' לתנאי' דחייב, שהוא כמ"ד התראת ספק שמה התראה, וכן באו דברי' מפורשים בדין לאו הניתק לעשה דחייב אם לא קיים העשה משום דהתראת ספק שמה התראה ולמה כתב דפטור על שבועת שוא משום התראת ספק. ועפ"י שיטת התוס' בפ"ק דכתובות שבארנו אפשר לבאר דברי הרמב"ם בשלש הלכות אלו בלי גמגום, דבאכלי' לאיסורי' והדר אכלי' לתנאי' יתחייב אם אכלו שתיהן במזיד למ"ד התראת ספק שמה התראה משום דיודע מתחילה שאם יאכל אח"כ את השני' יעשה איסור ודאי, אבל אם יאכל התנאי אח"כ בשוגג פטור, דרך בהצטרפות השני מעשים הוא חשוב כמזיד בודאי איסור, ומשו"ה לענין אם נשבע על אחרים שאין תלוי בידו, הוא פטור, דעכשי' בשעה שנשבע הוי התראת ספק, דמה שאין השבועה מתקיימת אח"כ הוא דבר שאין תלוי בו, אמנם לענין לאו הניתק לעשה שחייב אם לא קיים אח"כ את העשה, אף דג"כ ליכא הצטרפות של מזיד, דהרי פוסק כמ"ד קיימו ולא קיימו, היינו אף ע"י אונס, ע"ז כתב הרמב"ם לחלק דבניתק לעשה כתבה תורה מפורש על מעשה הספק שיהי' בלאו דהרי אמרה תורה לא תקח האם על הבנים והוא מזיד גמור שעושה נגד אזהרת התורה, ומהני גם התראת ספק, אבל בשאר הספקות, לא נאמרה בתורה אזהרה על הספק ולכן אינו נחשב כמזיד גמור, וזהו שכתב הרמב"ם דלענין שבועת שוא אינו לוקה דשם ליכא אזהרת לאו על הספק, ורק בניתק לעשה חייב ע"י התראת ספק בלי הצטרפות של מזיד במעשה העתידה, והיכי דאיכא הצטרפות כוונת מזיד ע"י מעשה של אח"כ חייב גם היכי דליכא לאו על הספק, ובכה"ג סגי הלאו שכתוב בתורה על הודאי, דמצרפינן כוונתו של עכשי' עם המעשה של אח"כ אם הי' הכל במזיד. כנלענ"ד בזה:
ולכן במה שהקשה הש"ש על הרמב"ם הנ"ל מסוגיא דפ' הערל, עלינו לתרץ כמו שבארנו בפ"ג, דקטן שאני דאיגלאי למפרע שהי' בן דעת וחשוב מזיד גמור, אבל בשאר הספיקות גם למ"ד שמה התראה פטור מחמת חסרון התראה ולא כמו שחשב הש"ש דלשיטת הרמב"ם הוא היתר דהרי לענין שבועת שוא לא כתב הרמב"ם משום דספק מותר מן התורה אלא דהוי חסרון התראה דאינו מזיד על ודאי רק על ספק, כנ"ל:
עוד נ"ל לפרש דברי התוס' כתובות באופן אחר שכונתם לפרש דברי הש"ש דמשום ספק נפשות להקל מיפטר ואם הי' הדין ספק נפשות להחמיר הי' מתחייב, דכיון דלא נכר בגמרא ענין זה של התראה בע"כ הטעם דמיפטר הוא משום חסרון כונה, כיון דלכו"ע בין לרבנן בין לר"ש אם לא נתכון להרוג בן ישראל פטור, ומשו"ה אם הי' הדין דספק נפשות להחמיר אז סגיא לענין חיוב רציחה גם כונה על הספק דלא גרע דין כונה מעצם הרציחה שחייב על הספק, אבל כיון דספק נפשות להקל דעל ספק אינו חייב מיתה הוי כמתכון על הספק ונמצא אח"כ ודאי הוי כמתכון להרוג אינו בר חיוב ונמצא בר חיוב, וע"ז הקשו דלמ"ד ה"ס לא שמה התראה אף אם ספק נפשות להחמיר אף דאז ליכא חסרון כונה, אבל ליכא התראה, ולמ"ד שמה התראה קשה דהרי בהכה זה וחזר והכה את זה חייב למ"ד שמה התראה ואינו מיפטר מחמת חסרון כונה, וע"ז תירצו דשם איכא כונת מעשה הכאה כשיודע שאם יכה שניהם יכה את אבי', ולענין כונה מהני ענין ההצטרפות, אבל הכא איכא חסרון כונה כיון דספק נפשות להקל הוי כמתכון להרוג את הספק והרג את הודאי. ולפי"ז בענין מש"כ תוס' בפ' יוצא דופן ובפ' הערל אם אכל ספק איסור דאין צריך כוונה דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה אינו ענין לנידון דידן ושם תלוי רק בדין התראת ספק, וכאן נקטו בש"ס ענין של כונה ולא נגעו בכאן ענין של התראה כלל, ובקצרה שמענו מזה דלענין חיוב מיתה שתלוי בג' תנאים שאם יבורר אח"כ שהרג את הנכרי פטור ושיתכון לעשות מעשה המחייבת, ושיהי' התראה המועילה. שלענין עצם חיוב מיתה אין נפ"מ אם ספק נפשות להחמיר או לא כיון שיבא לידי בירור, וכן לענין התראה אין נפ"מ אם ספק נפשות להחמיר או לא דהתראה בעינן שיהי' מותרה על עצם המעשה המחייבתו מיתה ובנידון זה שיבורר אח"כ ולא יתחייב על הכנסתו לבית הספק כ"כ לא מהני התראה ע"ז למ"ד לש"ה רק התנאי של כונה דסגיא לן אם נתכון למעשה מחייבת אחרת דלרבנן אם נתכון להרוג את זה והרג אחר חייב, בזה נפ"מ אם ספק נפשות להחמיר דכיון דאם הי' מתכון לספק והי' נשאר בספק הי' חייב אם הי' הדין דספק נפשות להחמיר משו"ה חשוב כנתכון לעשות מעשה מחייבת מיתה. כלנע"ד בביאור דבריהם ונכון הוא:
ומסתפקנא לענין עירובי תחומין וע"ח דבעינן סעודה הראוי' מבעוד יום אם עירב בספק איסור שדינו לקולא כמו ספק איסור דרבנן או תרומה שנולד בה ספק טומאה ברה"ר דראוי לאכילה בשעת קנית העירוב ולאחר שתחשך נתברר שהי' איסור ודאי אם בכה"ג נמי אמרינן איגלאי מילתא למפרע שלא היתה סעודה הראוי' מבעוד יום, או אפשר כיון דמ"מ מבעוד יום הי' הדין דמותר באכילה ושפיר עירב והוי כנשרף העירוב משתחשך, והנה אם עירב ולא ידע כלום בשעה ההיא שיש חשש ספק איסור ואח"כ נתברר שהי' אסור באכילה מפורש בגמ' עירובין ד' ל"ה ע"ב דבטל העירוב, דבהא דתנן שם בספק אם נטמא מבעוד יום או משחשיכה ר"מ ור"י אומרים הרי זה חמר גמל מוקי רבה ור"י בשתי כתי עדים אחת אומרת מבעוד יום נטמא ואחת אומרת משחשיכה יעו"ש הרי אף דהבעלים לא ידעו כלום בשעת קנית העירוב מהטומאה והיתה סעודה הראוי' מבעוד יום מ"מ לפי עדות הכת שנטמא מבעוד יום בטל העירוב הרי דהעלם הידיעה לא משווי לי' אוכל הראוי לאכילה, ודוחק לומר דמיירי שמעידים שהי' השרץ עלי' כל בין השמשות שאם הי' בא לאכול הי' רואה ויודע את הטומאה, ולפי"ז גם בספק איסור שהי' מותר מדין ספק לקולא אם אח"ז נתברר שהי' ודאי איסור בטל העירוב, אמנם לעיל בפ"ב רמזנו דיש מקום קצת לומר דשאני אם יודע ידיעת הספק מכמו שאינו מסתפק כלל, ולפי"ז י"ל דהיכי דידע ידיעת הספק בשעת קנית העירוב יהי' דינו לקולא וחשוב אוכל הראוי לעירוב ובגמ' מיירי ודאי דלא נסתפק כלל בשעת קנית העירוב, אבל מהא דהקשה הרשב"א והר"ן על שיטת הרמב"ם ממ"ד דחייב אשם תלוי גם בחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן הבאנו לעיל בפ"א משמע דלא מחלקי בזה, דאל"ה לק"מ דאף שאם הי' יודע ידיעת הספק שהוא ספק חלב הי' מותר מה"ת לכתחילה אבל אם לא נסתפק כלל לא הותר מעולם וכשנודע לו עכשי' שהי' ספק חלב חייבה תורה להביא אשם תלוי, לכן נראה אף דיש מקום לומר דבאמת להרמב"ם נתרץ כן ובזה ינצל מחומר הקושיא היותר נצחת שהקשו עלי', אבל מדברי הרשב"א והר"ן ודאי מוכח דאין חלוק וגם בספק שמותר לכתחילה אם איגלאי מילתא אח"ז שהי' אסור ודאי בטל העירוב. וצ"ע:
וראיתי דבר פלא בפמ"ג בפתיחתו לה' שחיטה סוף שורש ד' שכתב על דברי התוספות כתובות ד' כ"ו ע"ב שכתבו דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן ובתרומה דרבנן הקילו, ובפ' בכל מערבין גבי תרומה ונטמאה וכו' ספק הרי זה חמר גמל דברי ר"מ ומוקי לה רבה ור"י בשתי כתי עדים הא דלא מוקמינן לה אחזקתה דלא נטמאה, אע"ג דתרומה בזה"ז דרבנן היינו משום דתחומין דאורייתא לר"מ עכ"ל. וכתב ע"ז הפמ"ג בזה"ל ובהיותי משוטט שם בתוס' ראיתי דברים תמוהים שם שכתבו תרומה דרבנן ותחומין דאורייתא ומה בכך כיון דתרומה שריא למיכל דהוי ספק דרבנן תו אין נפ"מ אי תחומין דאורייתא, וכן להיפך אי תרומה דאורייתא אף דתחומין דרבנן בעינן סעודה הראוי' ותרומה אסורה לאכול. עכ"ל:
ובאמת דברי התוס' נכונים בטעמם בלי גמגום, דבשלמא אם הי' נודע ספק טומאה מבעוד יום ע"י הכחשת שתי כתי עדים והי' מתירין את התרומה לאכילה משום דתרומה דרבנן לא החמירו בתרי ותרי אז ודאי מהני העירוב אף אם תחומין דאורייתא כיון דהוי סעודה הראוי' מבעוד יום, אבל שם בגמ' באו הני שתי כתי עדים לאחר קנית העירוב ולדברי הכת שאומרים שנטמאה מבעוד יום לא קנה העירוב ודאי, וכת השני' אומרת שמבעוד יום בשעת קנית העירוב היתה טהורה וקנה העירוב ועכשי' הוא שנולד הספק ע"י תרי כתי העדים ואף אם נתיר עכשי' את התרומה באכילה מ"מ הוי ספק עירוב ע"י תרי ותרי וכיון דתחומין דאורייתא לא מוקמינן אחזקתה בתרי ותרי וזה ברור:
פרק ה
אמנם לענין ספק מעשר דקיי"ל עשירי ודאי ולא עשירי ספק נראה דאינו בסוג ספק לקולא שנתבאר לעיל אלא דלא חל כלל קדושת מעשר על הספק אבל בספק אם חלה קדושת מעשר על הבהמה יהי' דין ספק זה ככל ספיקא דאורייתא לחומרא דהרי לענין תערובות בהמת מעשר בחולין איתא במשנה פ' כל הזבחים דאוסרת התערובות יעו"ש. וכן גם היכי דלא איקבע איסורא אם ספק לנו על הבהמה שמא היא נתקדשה בקדושת מעשר משמע להדיא מגמ' קדושין ד' נ"ה דספק זה דומה לכל ספק הקדש דאמרינן שם על הא דאיתא במשנה שקלים בבהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים עולות ודילמא בכור ומעשר נינהו יעו"ש. ומפורש במשנה ד' נ"ח ע"ב מן המעושרין לתוכן כולן ירעו עד שיסתאבו וכו'. וכן יצאו שנים בעשירי דעשירי וי"א מעורבין הרי להדיא דספק מעשר לחומרא, וא"כ לכאורה קשה בהא דקיי"ל עשירי ודאי ולא עשירי ספק אם קרא עלי' שם מעשר יהי' אח"כ ספק מעשר לחומרא ולמה לא יעשר מספק, אלא ודאי דעיקר החדוש שאמרה תורה עשירי ודאי שיהי' ודאי בשעת קריאת שם עשירי וביאור ענין זה שהקפידה תורה שלא יהי' ספק להמונה המעביר תחת השבט שהוא עשירי, ואף דמעשר חל בלא כונה ובטעות אבל מ"מ בעינן שימנה תשעה ואז עשירי חל בטעות אף שקרא לעשירי תשיעי, וכן כתבו בתוס' נדרים י"ח ע"ב וז"ל ואם של מעשר סתמא נדר אסור וא"ת והלא עשירי מאלי' הוי קדוש וא"כ לא הוי דבר הנדור, וי"ל דבעי העברת מנין ואם היו עשרה ונטל אחד בלא מנין אינו קדוש כדאמר בפ' מעשר בהמה מיקרי שפיר דבר הנדור, עכ"ל. מבואר בדבריהם דהקדושה באה ע"י המונה ומשו"ה חשיב דבר הנדור שאינו מתקדש ממילא אלא ע"י הבעלים, וע"כ י"ל דהקפידה תורה שיהי' המנין ברור להמונה ואם מסופק הוא על אחד מהמנוים אם הוא בכלל המחויבים במעשר בטל המנין, ויש להטעים ענין זה דמספר שאינו ברור לא חשוב מספר ומנין וכנראה שזה הוא טעמו של הט"ז או"ח סי' תפ"ט סק"ח שכ' דלכתחילה בעינן שידע מנין של הספירה בשעת הברכה דלא כמש"כ בס' ח"א הטעם משום חשש הפסק בין הברכה להספירה יעו"ש. ונראה דבמסופק כמה ימים היום אם יום ג' או ד' שלא יוכל למנות שתי הספירות מספק דלא חשיב ספירה כלל, וכדומה לי שראיתי דין זה באיזה ספר: וע"פ דברינו אפשר קצת לתרץ קושית הראשונים למה אין אנו סופרין תמיד שתי ספירות כמו שאנו עושין שני יו"ט עיין רז"ה ור"ן ס"פ ערבי פסחים, דכיון דאם נחשוב לספק בטלה כל המצו', ובזמן שלא היו בקיאין בקביעות דירחי לא היו מקיימי מצות ספירה. אמנם לפ"ז קשה שיטת הראשונים דסברי דמשום דספירה בזה"ז מדרבנן סופרין בבה"ש, תוס' במנחות הובא בר"ן שם ובטור ס' תפ"ט, ולפמש"כ דספק ספירה אינה מועלת כלום לא שייך ספק דרבנן לקולא, וי"ל דסברי דרבנן מעיקרא תקנו כן משום תמימות, וכן להלכה משמע מכל הפוסקים דאם ספר ביה"ש אינו יכול לברך עוד בלילה שמא כבר יצא ולפמש"כ מספק לא הוי ספירה כלל. וצ"ע בכ"ז: ומטעם זה עשירי ספק אינו בכלל עשירי ואף שבר"ן שם בנדרים כתב בטעמא דמעשר הוי דבר הנדור בזה"ל אם כמעשר בהמה נדר אסור דדבר הנדור הוא כשהי' קורא לעשירי עשירי, עכ"ל. פי' דאם באמת חל ע"י טעות אז לא הוי דבר הנדור דעשירי ממילא קדוש, אבל אם קורא לעשירי עשירי אז חל ע"י הבעלים והוי דבר הנדור, אבל כ"ז לענין דבר הנדור דסובר הר"ן דהמנין הוי כך תנאי בקדושת עשירי ודבר הנדור מיקרי שהאדם אסרו על העולם ע"י רצונו ומחשבתו ובזה שגרם ע"י המנין שיתקדש אח"ז העשירי ממילא בלי רצונו לא חשיבא לי' כדבר הנדור ובסברא זו נטה משיטת תוס', אבל לכו"ע בלא מנין אינו נעשה עשירי כמבואר בגמ' בכורות ד' נ"ח ע"ב יעו"ש, וע"כ נלענ"ד דאם קרא לעשירי ע"י ספק שנסתפק בשעת המנין ואח"ז נתברר שכל העשרה היו ראויים למנין דג"כ לא יהי' ע"ז שם מעשר דכיון דלפמש"כ עיקר הדבר שצריך שיהי' ודאי בשעת המנין וע"ז לא שייך איגלאי למפרע כמובן אבל יצאו שנים בעשירי דעשירי ממילא קדוש משו"ה חל על הספק היינו אף שאינו ידוע לבעלים דרק עד תשעה צריך מנין הבעלים כנלענ"ד. ועוד נ"ל ברור דכיון דכתיב עשירי "יהי'" קודש ודרשינן עשירי ודאי מעטה תורה שלא יכול מעשר מספק, ובשאר דוכתי לא מעטה תורה על החלות אלא על הנהגת המעשה כמו לא יבוא ממזר. וזה אמתי בעזה"י: והפר"ח סי' ק"י כללי ס"ס כתב לתרץ לשיטת הרמב"ם דספק מה"ת לקולא איצטריך קרא למעט עשירי ספק היכי דאיקבע איסורא, ובמחכתה"ג לא ירד לעומק כונת ענין זה דלפי מה שכתב הם ענינים נפרדים ולא משום קולא וחומרא, דלענין קולא וחומרא, הרי הוכחנו מהש"ס דספק מעשר הם ככל ספיקי דאורייתא ועשירי ספק לא חל עלי' דין מעשר כלל. ובאמת נראה דלאו מיתורא דרשו חז"ל הך דרשא דלא מייתר הוא אלא משם עשירי כמש"כ דספק לא הוי מינוי אבל אם יהי' הספק שמא נמנה כהוגן אז ליתא גלוי בקרא להקל בספיקו וזה ברור לענ"ד. ועי' תוס' ב"מ ד' ו' ע"ב ד"ה לפטרו במנין הראוי מה שהקשו שם דלכאורה הוא נגד דברינו אבל באמת דבריהם אזלי לפמ"ש דלא נאמר עשירי ודאי ולא ספק. יעו"ש: ועפ"ז נלענ"ד ליישב שיטת הרא"ש והריטב"א הובא בשטמ"ק ב"מ ד' ו' ע"ב שכתבו דכיון דמעטה תורה עשירי ספק גם רובא לא מהני דגם רובא ספק הוי, דרבים מקשים ע"ז מספק טומאה ברה"ר ורה"י דמוכח להדיא מגמ' כתובות ד' ט"ו ע"א דרוב לא חשוב כספק בין להקל ובין להחמיר, דהש"ס מפרש הא דתניא בתוספתא ברישא ט' צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ונגע באחד מהם ואינו יודע באיזה, מהם נגע ספיקו טמא שהוא מטעם קבוע כמע"מ, היינו דאי לאו משום קבוע הי' ראוי להיות ספיקו טהור אף ברה"י דרוב לא הוי כספק, וכן בסיפא בט' שרצים וצפרדע אחד ביניהם דתניא דברה"ר ספיקו טהור מפרש הגמ' שהוא מדין קבוע דאל"ה ספיקו טמא דרוב לא הוי ספק אלא כודאי כמו שפי' רש"י שם, ולשיטת הריטב"א והרא"ש דרוב הוי כספק לענין היכי דבעינן דוקא ודאי קשה, ובס' כתב והקבלה פ' בחוקותי כתובה קושיא זו וכתב ששאל ע"ז את פי הגרע"א זצ"ל, ותירץ דרק היכי שהספק לענין זה בלחוד לא מהני רוב, אבל היכי דליכא נפ"מ לדינים אחרים ונתחזק לשאר דברים אז אזלינן גם לענין טומאה וגם לענין מעשר, וחלוקת הדינים בין שרץ לצפרדע נפ"מ לענין ללקות בכעדשה. יעו"ש. שחיזק סברתו דאל"ה לא משכחת עשירי ודאי דטריפה פטורה ממעשר מקרא דכל אשר יעבור פרט לטריפה שאינה עוברת כמבואר בגמרא בכורות ד' נ"ח ואיך משכחת עשירי ודאי שמא טריפה היא דהא רוב לא ודאי הוא לשיטה הנ"ל, אע"כ כיון דדנים עלי' לשאר מילי שאינו טריפה ממילא הוא עשירי ודאי וכן לענין קהל ודאי, יעו"ש שהאריך בזה והעיר שם שמהתוס' ספ"ק דכתובות לא משמע כן. ולדעתי אינו מובן כלל חלוק זה בכאן דבע"כ מיירי דניכר בין שרץ לצפרדע דאל"ה ליכא קבוע מה"ת ורק בשעת נגיעה מסתפק לי' במה נגע ואיך שייך בזה לומר שהוחזק זה לשרץ או לצפרדע והקושיא הדרא לדוכתה. ועפמש"כ י"ל דשיטת הרא"ש והריטב"א לא נאמרה רק לענין ספק עשירי וכיוצא בזה דכיון דרוב אינו בירור גמור כעדים אלא שהתורה אמרה ליזל בתר רובא לפי שמצוי יותר שנכוון אל האמת, אבל כ"ז אם הדבר באמת אינו תלוי בידיעת האדם, ואם כוננו אל האמת נעשה הדבר כהוגן, אבל לענין מעשר דבעינן עשירי ודאי לפ"מ שבארנו שהדבר בעצם תלוי בידיעת הבעלים, וכ"ז שהאדם המעביר תחת השבט מסתפק במנינו אין חל עלי' שם עשירי לא יועיל לנו דין רוב מה שנאמר שכוון אל האמת כיון דרוב לא הוי ברור גמור ועדיין הוא מסתפק והדבר בעצמותו משתנה ע"י העלם ידיעת ודאי ורוב אינו גורם לעשות ידיעה ודאית, וכ"ז לענין עשירי ודאי שהדבר בעצם חלות דינו תלוי בידיעת הבעלים אבל בכל אינך כספק טומאה ברה"ר או ברה"י שהתורה אמרה להתנהג כ"ז שהדין ספק, ברה"ר לטהר וברה"י לטמא, ורוב לענין הנהגה עשתה תורה כודאי ואין זה ספק טומאה אלא ודאי טומאה, דכבר בארנו דגם בספק טומאה ברה"ר אין דין הטומאה ותולדותי' משתנים בעצם ע"י העלם הידיעה או ידיעת הספק דאם נכנס למקדש לאחר שנולד לו ספק טומאה ברה"ר ואח"ז נתברר שבאיסור נכנס ע"י שהלך גם בשביל השני ונכנס פעם שני הבאנו לעיל בפ"ב מגמ' שבועות דמצטרפת הכניסה הראשונה לחייבו בממ"נ יעו"ש, וכיון דעצם הדין כפי שהוא באמת אינו משתנה משו"ה מהני דין רוב כמו בכל התורה כולה דרוב הוי כודאי ומכש"כ לענין ספק ממזר וספק קהל דרוב חשוב כודאי. ומה שמוכיח הגרע"א ז"ל דאיך משכחת עשירי ודאי דילמא טריפה היא אם לא מהני רוב להחשיב עשירי ודאי ובע"כ כיון דנתחזק לשאר דברים שאינה טריפה מהני גם למעשר אף דאפשר שסברתו היא אמת וכמו שכן הוכיח גם בס' הפלאה ספ"ק דכתובות דאל"כ איך משלמין קנס לאב דילמא לאו אבי' היא למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב. יעו"ש. אבל יש לחלק בין רוב כל דפריש מרובא פריש לרובא דליתי' קמן כמו שחילק בש"ש ש"ב פט"ו יעו"ש. עוד י"ל דלענין שמא טריפה מסתבר לומר דמהני סברת הגרע"א דכיון שהוחזק הדבר בכשרות שוב אין האדם מסתפק בכך, ונמצא שאין שום ספק להמונה. ולפ"ז בספק עשירי שנולד אחר כן שלא ידע המונה שלא יהי' בכלל עשירי ודאי ולא ספק ויהי' הדין ככל ספק של תורה. וצ"ע:
ועפ"ז נלענ"ד דאפשר לפרש בהא דפסק בטוש"ע ח"מ סי' ש"ו ססי' ז' בטבח אומן שקלקל דצריך להביא ראי' שהוא מומחה כמ"ש בגמ' ב"ק צ"ט ולא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם עי' ש"ך יו"ד סי' א' סק"ד ובפמ"ג שם שנשאר בצ"ע. ועפמש"כ י"ל דטבח שאני מכל ספק מזיק דחיובו של טבח הוא משום שומר כמבואר בגמ' שם ובחנם הוי כשומר חנם ובשכר הוי כשומר שכר ומשו"ה חייב יותר מאדם המזיק עי' תוס' שם, ובמ"א בארתי ענין השבועה בשומרים שהוא חיוב השלמת שמירתו היינו מלבד הספק שמא פשע בשמירתו ונתחייב כבר לשלם איכא עלי' חיוב שבועה להשלים תנאי השמירה להפיס דעתו של בעה"ב, היינו דשאני שבועה זו מכל ספק חיוב דבשאר ספק חיוב אם יודע בעצמו שאינו חייב הוא פטור באמת ויכול לעשות כל טצדקי להפטר מבי"ד באופנים המותרים, ובשומר אינו כן אף שיודע שלא פשע עדיין הוא חייב מדין תורה או לישבע להפיס את דעתו של בעה"ב או לשלם ועד"ז בארתי במקו"א הסוגיא החמורה בב"מ בשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דר"י סבר דיכול לומר משכיר לשוכר דל אנת ודל שבועתך עי' תוס' שם, היינו כל זמן שלא נשבע לא השלים חיובו ויכול לתבוע ממי שירצה כגוזל ובא אחר ואכלו. ואכמ"ל. ולפי"ז חסרון הברור גורם חיוב בעצם מלבד הספק שמא כבר חייב הוא אם פשע בשמירתו וכיון דרוב אינו בירור גמור והיכי שחסרון הבירור גורם הדין לא מהני רוב כמו בעשירי ספק משו"ה גם בשומר לא מהני בירור של רוב דאף דאזלינן בתר רוב לומר דקרוב הדבר שלא פשע, מ"מ כל זמן שלא ברר בראי' עדיין הוא חייב באמת שלא השלים תנאי שמירתו דאחר ששמר כראוי עוד עלי' לברר לפני בעה"ב ששמר כראוי, ובהאי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם עדיין לא השלים ברור זה דרוב חשוב כספק, ולדברינו אם יטעון הטבח שהבעה"ב בעצמו יודע שהוא מומחה ששחט לפני' הרבה פעמים אז יפטור הטבח דלדברי' כבר השלים שבועתו, ואף שבעה"ב מכחישו פטור הטבח כמו בטענת החזרתי ולפ"ד בשומר שא"י לישבע אם חייב לשלם אינו תלוי בכל מחויב שבועה שא"י לישבע. עי' ב"י וש"ך סי' ש"מ, אלא אם א"י לישבע ע"י אונס הרי זה דומה לשאר פרטי השמירה שלא השלים ע"י אונס ופטור, ואם ע"י פשיעה א"י לישבע יתחייב כפושע בעיקר השמירה והוא ענין מחודש בענין שומרים בעזה"י. ואכמ"ל:
אמנם לפי"ז הדרא הקושיא למקומה איך משכחת לענין מעשר עשירי ודאי דמטבח אומן שקלקל מוכח דגם רוב דליתי' קמן לא מהני היכא דבעינן ידיעה וגם מוכח דלא מהני סברת איתחזק דהרי גם בטבח נתחזק הוא למומחה דאם ישחוט אוכלים משחיטתו ואף גם עכשי' לאחר שקלקל לא נתקלקל דין רוב זה דכמה פעמים אפשר שיקרה גם אצל מומחה איזה קלקול בשחיטה כמו שהעיר בזה הגרע"א בחי', ליו"ד ס"א סק"ד. יעו"ש:
ונראה לענ"ד דאפשר לבאר שיטת הראש והריטב"א באופן אחר קצת ונעתיק לשונם המובא בשטמ"ק וז"ל: קפץ אחד מן המנויים וכו' הקשו בתוס' יבטל ברוב ויהיו כולם חייבים במעשר וי"ל דבע"ח חשיבי ולא בטלי, ותימא נכבשינהו עד דניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש וכו' ועי"ל כיון דחזינן דאפילו היכא דיכול לעשורי ממה נפשך פטור משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, ואפילו כי אמרינן כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק מיקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפך האיסור להיתר ע"י בטול ברוב אבל הכא לעולם לא נפיק מכלל ספק עשירי הרא"ש וז"ל הריטב"א וא"ת ואמאי כולם פטורים וכו' אלא ודאי דאפילו תימא דב"ח בעלמא בטילי מדאורייתא הכא לא בטל האי משום דאמר רחמנא העשירי עשירי ודאי ולא עשירי ספק, עכ"ל. ולכאורה אינו מובן דבריהם מה שייכות ענין זה דעשירי ודאי לבטול ברוב, דבשלמא לענין כל דפריש מרובא פריש י"ל דלא מהני רוב במעשר דבעינן ודאי אבל בביטול דנהפך האיסור להיתר אין כאן ספק כלל, ואין לומר דהיתר של בטול ברוב הוא משום דכל אחד הותר משום כל דפריש ועל ידי זה נהפך מאיסור להיתר וכיון דלא מהני כל דפריש לענין מעשר גם ביטול ברוב ליכא, אבל מתשובת הרשב"א שהבאנו בפ"א דשקיל וטרי בשתי חתיכות גדולה וקטנה שתתבטל הקטנה ושם לא שייך כל דפריש מרובא פריש. והנה באמת כל ענין של ביטול ברוב לא נתבאר בש"ס מקור למוד דין זה מן התורה דלכאורה מקרא דאחרי רבים להטות לא ידעינן רק דאזלינן בתר רובא אבל ביטול ברוב היכי רמיזא אכן נ"ל דבדינים המעוט מתבטל מתורת דיין לגמרי וכששנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי או שנגמר הדין עפ"י השנים או דגם הדיין המזכה נעשה כאילו אומר חייב ולקמן יתבאר עוד ענין זה בס"ד. ועפ"ז נ"ל בכוונת הרא"ש לתרץ שתי הקושיות יחד דהא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש אינו בירור גמור על מציאות הדבר אלא שכן גזרה תורה שיהי' דין המיעוט שאנו דנים עלי' כאילו הוא מן הרוב היינו שדינו כדין הרוב, והנה בכל האיסורין שהדבר בעצמותו אינו משתנה מחמת התערובות הרי ידוע לנו דבתערובות אלו איכא רוב היתר ודאי וכשאנו אומרים כל דפריש מרובא פריש, דין הנפרש כדין הרוב, אבל לענין מעשר דכל זמן שאינו ברור להמונה את הצאן משתנים הצאן מחיוב לפטור גם באמת אז אם נאמר שיהי' דין הנפרש כדין הרוב לא מהני, דגם הנשארים בכל מקום שהם ג"כ נפטרו מחמת הספק, אף שבאמת הם ראוים להתחייב במעשר אבל התערובות גרם להם שיפטרו גם הם ומשו"ה גם ביטול ברוב לא מהני דליכא בזה מתבטל ומבטל דכולם שווים הם. ולפי"ז י"ל דגם להרא"ש והריטב"א מהני רובא לענין עשירי ודאי דכיון שהתורה עשתה רוב כודאי חשיב עשירי ודאי גם להמונה את הצאן דמן התורה מחויב במעשר ושוב אין ספק אצלו ורק בתערובות אמרו סברתם לחלק בין כל איסורין לדין מעשר דבכל האיסורין שחסרון ידיעת האדם אינו משנה את האיסור וההיתר בעצמותו איכא רוב מעליא גם בתערובות אבל במעשר שמספק גורם לשנות הדין בעצם אז בתערובות ליכא רוב ומיעוט בהתחלקות דיניהם דלדין מעשר כולם שוים לפטור דכולם ספק עשירי הם, דבשלמא אם הי' דין רוב מברר המציאות ממש אז הי' מהני כל דפריש על רוב התערובות לברר על כל אחד מהם שהוא לא עבר כבר ולא נעשה בו מעשה הפוטרו מן המעשר, אבל כיון דדין רוב אינו מברר באמת רק שדין המיעוט כהרוב והכא ליכא דין חיוב על הרוב כנ"ל, אבל אם נבוא להסתפק על כל אחד מהם שמא הוא טריפה דמדין רוב בהמות כשירות הם איכא בכל אחד מהם רוב בלי תקרובות ומדין תורה דינו כודאי מחויב במעשר כודאי אינו טריפה גם לענין מעשר חשוב עשירי ודאי. וכמדומה לי שנתעוררתי זה ע"י תלמיד הישיבה: