שערי ישר חלק א - ב· רבי שמעון יהודה הכהן שקופ [הגרש"ש]
הקדמה
יתברך הבורא ויתעלה היוצר שבראנו בצלמו ובדמות תבניתו, וחיי עולם נטע בתוכנו שיהי' אדיר חפצנו, להיטיב עם זולתנו, ליחיד ולרבים בהוה ובעתיד בדמות הבורא כביכול, שכל מה שברא ויצר היה רצונו ית' רק להיטיב עם הנבראים, כן רצונו ית' שנהלך בדרכי' כאמור והלכת בדרכיו, היינו שנהי' אנחנו בחירי יצורי', מגמתנו תמיד להקדיש כוחותנו הגופניים והרוחניים לטובת הרבים, כפי ערכנו, ולדעתי כל ענין זה נכלל במצות ד' של קדושים תהי', דהנה במדרש ויקרא פכ"ד אמור על מקרא זה: יכול כמוני, ת"ל כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם, וביסוד מצוה זו של קדושה איתא בתו"כ: קדושים תהי' פרושים תהי', והרמב"ן ז"ל בפי' על התורה האריך לבאר ענין פרישות האמור במצוה זו שהוא להתרחק מן הנאות ותענוגים יתירים, אעפ"י שהם מעשים שאינן אסורים לנו, ובציור מבליט אומר שאפשר לאדם להיות נבל ברשות התורה יע"ש בדברי' הק', ועפ"ז לכאורה דברי המדרש אינם מובנים, איך שייך בענין פרישות להתדמות להקב"ה שע"ז השמיענו הכתוב שלא כן רצונו ית', שהרי אומר יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם, וביותר קשה להבין מה שמסיק קדושתי למעלה מקדושתכם, דבמובן זה עלינו להבין, דבאמת יש דמיון בהקדושה שד' דורש מאתנו לקדושתו ית', אלא שקדושתו יותר כוללת ומקפת, ואם נאמר דעיקר מובן הקדושה, שד' דורש מאתנו במצוה זו של קדושים תהי' להתרחק מן המותרות, קדושה זו אינה מתיחסת כלל לד' ית' לכן נלענ"ד, שבמצוה זו כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו, שיהי' כל עבודתנו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל, שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג שלא יהי' בזה איזה ענין לטובת זולתנו, וכמובן בכל הקדשות שהוא התיחדות למטרה נכבדה, והנה כשהאדם מישר הליכותי' ושואף שתמיד יהי' דרכי חייו מוקדשים להכלל, אז כל מה שעושה גם לעצמו להבראת גופו ונפשו, הוא מתיחס ג"כ אל מצות קדושה, שעי"ז יטיב גם לרבים. שבטובתו לעצמו הוא מטיב עם הרבים הצריכים לו, אבל אם הוא נהנה הנאה מן סוג המותריות, שאינן דרושות להבראת גופו ונפשו, הנאה זו הוא נגד הקדושה שבזה הוא מטיב לעצמו לרגע לפי דמיונו, ולזולתו אין שום תועלת ועפד"ז ענין מצוה של פרישות הוא תמצית מיסוד מצות קדושה, הנכרת בפועל בדרכי ההנהגה של האדם, אבל ברעיון ושאיפת הרוח מתרחבת מצוה זו גם על כל מפעלי' ומעשי' של האדם גם בינו לבין המקום, וביחס זה מתדמה ענין קדושה זו לקדושת הבורא ית' באיזה דמיון קצת שכמו שבמעשה של הקב"ה בהבריאה כולה וכן בכל רגע ורגע שהוא מקיים את העולם כל מעשיו הם מוקדשים לטובת זולתו, כן רצונו ית' שיהי' מעשינו תמיד מוקדשים דטובת הכלל ולא להנאת עצמו:
אמנם אם יאמר האדם להכניע את טבעו להגיע למדה יתירה עד שלא יהי' בנפשו שום מחשבה ושאיפה להיטיב לעצמו, וכל שאיפותי' יהי' רק להיטיב לאחרים, ובאופן כזה תהי'. שאיפתו להגיע לקדושת הבורא ית', שרצונו ית' בכל הבריאה והנהגת העולם רק להיטיב לנבראים ולא לעצמו ית' כלל וכלל, שבהשקפה ראשונה הי' אפשר לומר שאם יגיע אדם למדרגה זו יגיע לתכלית השלמות, ולכן הורונו לנו חז"ל במדרש זה שלא כן הוא, שאין לנו להשתדל להדמות לקדושת הבורא ית' בצד זה, שקדושת הבורא למעלה מקדושתנו, שקדושתו ית' הוא רק לנבראים ולא לעצמו ית', שלא נתוסף ולא יתוסף שום יתרון להבורא ע"י מעשיו שעשה ועושה, וכל רצונו ית' רק להיטיב לנבראים, אבל מה שרוצה מאתנו אינו באופן זה, שהרי הורה לנו ר"ע חייך קודמים, וגם רמזו לנו לפרש את המקרא, "ואהבת לרעך כמוך" בדרך שלילי מאי דעלך סני, לחברך לא תעביד, אבל בדרך חיובי ראוי לאדם להקדים את טובת עצמו, ועוד יש מקום שביסוד בריאת אדם נטע הבורא ית' בו תשוקת אהבת עצמו במדה גדולה מאד, שהרי אמרו חכמי האמת במטרת כל העבודה בזה"ל רצה הא"ס ב"ה להיות מטיב הטבה שלמה שלא יהי' אפילו בושת למקבלים עכ"ל קל"ח פתחי חכמה פ"ד, וענין זה מבהיל שעד היכן מגיע כח אהבת עצמו שרוצה אדם בקב שלו יותר מקבין שינתן לו אף מיד הקב"ה. אם יהי' מתנת חנם, מזה מובן שמדת אהבת עצמו היא רצוי' בעיני הקב"ה רק צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה, ולדעתי, הנה מלבד כל הרעות והחטאים שהעולם מלא מהם לרגלי מדה זו של אהבת עצמו, הנה גם לנסיון העושר תצטרף מדה זו להכשילו עד התהום כמ"ש פן אשבע וכחשתי, שלרגלי גודל תשוקת האדם בקב שלו, הנה אם חננו ד' בעושר ויהי' מאמין באמונת האמת שהכל של הקב"ה הרי הוא עני באמת, ומה שיש לו אינו שלו, אבל אם יכפור בד' אז הכל שלו והוא עשיר ממש לפי דעתו, וע"כ למלא תשוקתו לזכות בעשרו, הוא מתרגל לכפור בד' ואז ממלא תאותו בשלמות, וכן אפשר להרגיש ענין זה גם בקנין העושר היותר גדול שהוא קנין החכמה, למרגיש בה שאם לא ישתדל האדם לפי ערך מעלתו בקנין תורה להשיג חכמת היראה והאמונה הטהורה, אז יש מקום להכשל ע"י התגברות מדת אהבת עצמו, וכמו שמדה זו גורמת לרעה על כל העוסקים בחכמות חיצוניות, שלעומת שהי' ראוי שיתוסף מראה ע"י התרחבות ידיעתם במעשה ד' וכאמור השמים מספרים כבוד ד', הנה הם נופלים ויורדים למטה, שאם יאמינו שכל חכמתם וקנינם לא להם הוא, הרי אז אבדו כל עשרם, ורק ע"י הכפירה יתעשרו כי כל מה שיתרונם בהם הכל להם הוא, ואז יש להם להתגאות בקנינם, ועד"ז יש לבאר האמור ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו, היינו שאין לשמוח במתנת חלק החכמה, רק אם הוא עבד נאמן שחושב שהכל אינו שלו ורק לרבו ואדונו, אז שמחה שלמה בקנין החכמה, ולולא זאת אפשר שאין שמחה בקנין החכמה שעי"ז ח"ו יוכל להגיע לידי כפירה ח"ו, והנה אם בהשקפה ראשונה רגשי אהבת עצמו ורגשי אהבת זולתו, הם כצרות זו לזו, אבל עלינו להשתדל להעמיק בזה למצוא הסגולה המאחדת אותם אחרי כי שניהם דורש ד' מאתנו, וסגולה זו היא שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של "האני" שלו, כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו, האיש הגס והשפל כל אני שלו מצומצם רק בחמרו, וגופו למעלה ממנו מי שמרגיש שאני שלו הוא מורכב מגוף ונפש, ולמעלה מזה מי שמכניס להאני שלו בני ביתו ומשפחתו, והאיש ההולך עפ"י דרכי התורה, האני שלו כולל את כל עם ישראל, שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית ועוד יש בזה מעלות של איש השלם ראוי להשריש בנפשו להרגיש שכל העולמות כולם הוא האני שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה, ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהב את כל עם ישראל, ואת כל הבריאה כולה, ולדעתי מרומז ענין זה במאמרו של הלל ע"ה שהי' אומר אם אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, היינו שראוי לכל אדם להתאמץ לדאוג תמיד בעד עצמו, אבל עם זה יתאמץ להבין שאני לעצמי מה אני שאם יצמצם את האני שלו בחוג צר כפי מראית עין אז, "אני" זה מה הוא הבל הוא וכאין נחשב, אבל אם תהי' הרגשתו מאומתת, שכללות הבריאה הוא האדם הגדול והוא ג"כ כאבר קטן בגוף הגדול הזה, אז רם ונשא גם ערכו הוא שבמכונה גדולה גם מסמר היותר קטן אם רק משמש כלום להמכונה, הוא דבר חשוב מאד, שהכלל בנוי מפרטים ואין בכלל אלא מה שבפרט, וכן ראוי להתבונן על כל מתנות שמים מטל שמים ומשמני הארץ שהם נתונים לכלל ישראל כולו והתחלקותם להיחידים הוא רק בתור גזברות, ע"מ שיחלקם לנצרכים לכל אחד כחלק הראוי לו וליטול לעצמו כפי חלקו הראוי לו, ועפד"ז יובן סגולת הצדקה שמעשרת את בעליה. כמו שדרשו חז"ל על הכתוב עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, תענית דף ט' שכמו שהממונה על אוצרות הממשלה באוצר קטן אם ישמור תפקידו כראוי אז יתמנה להיות גזבר על אוצר גדול מזה, אף אם לא יצטיין במעלות אחרות, ולהיפך אם יתגלה חסרון במשמרתו, לא יועילו לו כל מעלות שימצאו בו, ויורידוהו למשרה קטנה מזה, כ"כ באוצרות שמים הנותנים לאדם אם מעשר כראוי ממלא תפקיד הגזברות שלו כראוי ליטול לעצמו כפי דרכי התורה ומחלק למי שראוי כ"כ עפ"י הוראת התורה, אז יתעשר ויתמנה לגזברות על אוצר גדול מזה וכן הלאה למעלה למעלה, למען יתקיים רצון העליון בהטבת הכלל ע"י שמירת האוצר, ובזה איש נאמן רוח עושה רצון קונו ית':
וכן אפשר להרגיש בענין המסופר בגמ' תענית ד' כ"ו מעשה נורא, באיש קדוש נחום איש גם זו שע"י שפעם אחת לא מלא חובתו במצות צדקה לפי הרגשתו, גזר על עצמו שיסומו עיני' ויתגדמו ידי' ויתקטעו רגלי' וכן נתקימה גזירתו, והוא כפי הדרך הנהוג אצל השרים הגדולים שאם מרגיש בעצמו שלא מלא חובת משמרתו, הוא מגיש בקשה לפטרו ממשמרתו, כ"ז נהג בעצמו איש קדוש זה אחרי שידע בעצמו שכל כוחותי' אינם שלו והוא רק כגזבר על זה, לכן אם רק קרה לו משגה בשמירת תפקיד הגזברות שלו, גזר על כל אברי' להתפטר מעבודתם, וכן הוא בשפע על שמים של קניני החכמה, שראוי לכל איש שחננו העליון ית' איזה יתרון חכמה, להשריש בנפשו שורש עמוק, שקנין זה לא ניתן לו לעצמו רק להיות כגזבר ע"ז לחלק למי שראוי לזה, ואם ישמור כראוי תפקיד זה ללמד למי שראוי ללמד אז יתעלה למשרה גדולה מזה, ויתעשר יותר ויהי' גזבר על אוצר גדול מזה, ואולי יש להסביר ענין זה מה שאמרו ומתלמידי יותר מכולם, שמלבד ענין הטבעי שבזה הנה סגולת הצדקה והמעשר הרוחני מועיל לזה להתעלות ולהתגדל, כמו בסגולת מעשר כספים כנ"ל:
ולראשית ההכשרה לזה שיהי' ראוי לקנין תורה, הצריכה תורה תנאים מיוחדים ותנאי הראשון הוא העמל והיגיעה, כמו שדרשו חז"ל אם בחוקתי תלכו שתהי' עמלים בתורה ושאר ענינים הדרושים לקנין תורה ואפשר לבאר עפ"ז ענין שבירת הלוחות שלא ראיתי ביאור ענין זה שבהשקפה ראשונה הוא ענין סתום היתכן שמשה רבינו ע"ה היה חושב שבשביל שעשו ישראל את העגל, ישארו בלי תורה ח"ו, והי' ראוי לו להמתין מללמדם עד שיתקנו מעשיהם, אבל לא לשברם לגמרי ואח"כ להתנפל לפני ד' לבקש לוחות שניות, והנה חז"ל קבלו שסגולה מיוחדה היתה בלוחות הראשונות, דאמרינן בגמ' עירובין ד' נ"ד מאי דכתיב חרות על הלוחות אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל, היינו שהי' סגולה בהם שאם למד אדם פעם אחת, היה שמור בזכרונו לעולם וענין זה הרגיש משרע"ה שעלול עי"ז להיות חלול הקודש נורא מאד, שאפשר שיזדמן שיהי' איש מושחת ומגואל במעשים רעים בקי בכל חדרי התורה, ולמד משה רבינו ע"ה ק"ו מקרבן פסח שאמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו ולכן מצא משרע"ה שראוי שלוחות אלה ישתברו ולהשתדל לקבל לוחות אחרים, היינו דהלוחות הראשונים הי' מעשה אלקים כמו גוף הכתב כמו שמפורש בתורה, והלוחות האחרונים הי' מעשה ידי אדם כמ"ש פסל לך שני לוחות אבנים, וענין הלוחות הוא דבר המעמיד ומקים שלא יהי' אותיות פורחות באויר, וכיון שהי' מעשה ד' הי' עומד לעד, אבל השניות שהי' מעשה אדם אינם מתקיימים רק בתנאים וגדרים, ותחלת קבלת התורה ע"י מרע"ה הי' דמות ואות לכל בני ישראל מקבלי התורה, שכמו שאמר הקב"ה למרע"ה פסל לך שני לוחות אבנים כ"כ הוא רמז לכל מקבלי התורה, שיכין כל איש ישראל לוחות לעצמו, לכתוב עליהם דבר ד', וכפי הכשרתו בהכנת הלוחות, כן תהי' קבלתו, מתחלה וכן גם אח"ז אם יתקלקלו אצלו הלוחות, אז לא תתקיים התורה, ועי"ז לא יהי' מצוי כ"כ ענין פחד משרע"ה, שלפי ערך מעלת האדם ביראת ד' ובמדות, שהוא לוח לבבו, לפי ערך זה ינתן לו מן השמים קנין התורה, ואם יפול אח"כ ממדרגתו לפי ערך זה תשכח התורה ממנו, וכמו שאמרו חז"ל שכמה ענינים גורמים לשכחת התורה ר"ל, ועל דבר גדול זה אמרו חז"ל לפרש את הכתוב בסיומא של תורה, ולכל היד החזקה שעשה משה לעיני כל ישראל, ולדעתי יש להמתיק בזה מה שדרשו חז"ל בנדרים ד' ל"ח על הכתוב פסל לך, לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות, והוא ענין נפלא שלא מצא הקב"ה, סבה אחרת להעשיר את משה רק ע"י פסולת של הלוחות, ועפ"י האמור, יש לפרש ענין זה, שעפ"י השתנות הכנת הלוחות, ניתן מקום למקבלי תורה לפחוד, לקבל עליהם עול תורה, שהרי עפי"ז ראוי לכל באי שערי תורה להפריש א"ע מכל עסקי העולם, וכדרשם על הכתוב לא מעבר לים הוא, שלא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרנים משא"כ שאם הי' הלוחות הראשונים קיימים, שאז הי' די לקבוע שעה קלה לתורה, ולעסוק רוב העתים במסחר וקנין, ולענין זה הראה הקב"ה שיהי' משרע"ה לאות לכל מקבלי התורה שיזמין ד' להם פרנסתם בתוך עשית הלוחות איזה פסולת שעי"ז יתפרנסו:
והנה אנכי אשר בחמלת ד' ית' עלי שם חלקי בין העמלים עם הציבור אשר בשנת תרמ"ד נקראתי ע"י דו"ז הג' ר"א גארדאן ז"ל להיות מורה לתלמידים בטעלז בהישיבה שמה ובשנת תרס"ג לעיר מארטש ובשנת תרס"ז לעיר בריינסק ובשנת תר"פ להורדנא וזכיתי למשוך אחרי לב שומעי לקחי בכל המקומות של מרביצי התורה הנ"ל, אשר כל זה הוא לא לפי מעשי ולא לפי כשרונותי, רק בסגולת עשר תעשר כמש"כ, שמעודי עד היום עתותי מעושרים לעצמי לשומעי לקחי:
ולכן אקוה אשר גם בהוצאת ספרי זה דהפיצו ברבים, יחנני הטוב והמטיב למשוך את לב העמלים בעומק הלכה, להגות בו ולהוסיף לקח ויהי' חלקי עמהם סלה, והנה אדע שספרי זה לא יהי' מקובל לכל, כי הרבה לומדים לא הורגלו להגות בדרך העיון כפי דרך העיון הסובב והולך ברוב הענינים הנאמרים בספרי זה, שהרבה דרכים לתורה וכ"א מוצא טעם לפי הרגלו, ועוד כזה שרוב הענינים המתבארים בו הם ענינים הדרושים עיון ויגיעה ולא יתפסו גם בלב מבין בהבטה בעלמא, ולא כל אדם רוצה לתלות החסרון בעצמו מחמת עומק המושג וחסרון המשיג, ושמעתי דבר נאה ומתקבל בשם גסי המנוח הרה"ג מוה"ר שלמה זלמן בהר"ר קלמן אבעל מטעלז בהא דמסופר בגמ' ב"ק בסוגיא דזה נהנה וזה לא חסר, דר"ח בעי מרמב"ח והשיב לו לכי תשמש לי, שקל סודרא כרך ליה, דבהשקפה ראשונה מתמיה, וביאר הרב הנ"ל שהענין הוא, שבדבר שצריך עיון ויגיעה תלוי עיקר הדבר אם המתלמד מאמין במעלת המלמדו, אז אם לא יבין בראשונה, יתלה החסרון בעצמו, ויוסיף אומץ ליגע א"ע ואז יבין באחרונה אבל אם דברי המלמדו קלים בעיני' ולא שוה לו להתאמץ לעמול בהם, אז אם לא יקובל הדברים במשקל הראשון יניחם או יבטלם בלבו ודיו, ולכן כאשר ידע רמב"ח את עומק הענין שרצה ללמדו לא רצה ללמדו עד שיתאמת לו שרב חסדא משתוקק להתלמד ממנו כתלמיד מרב, ולכן לא למדו הדבר עד שישמש אותו כתלמיד לרב, ודפח"ח:
ועפד"ז אפשר לבאר מה שדרשו חז"ל ביומא ד' כ"ח על הכתוב ואברהם זקן בא בימים, ארמב"ח מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם. אברהם זקן ויושב בישיבה, ולא נתבאר מהיכן למדו ענין זה מקרא זה, ועפי"ד י"ל דהנה בג' ב"מ ד' פ"ז איתא עד אברהם לא הוי זקנה ומאן דהוי בעי לאשתעי בהדי אברהם הוי משתעי בהדי יצחק, ביצחק הוי משתעי באברהם, אתא אברהם ובעי זקנה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים, וענין זקנה האמור בזה. הוא שיבה המתגלה לכל עין רואה, ולכן למדו חז"ל מזה שהי' אברהם יושב בישיבה, שעיקר התועלת להכיר מעלת הזקנה הוא למתלמד שאם יכיר שראוי לפני' להעמיק עיונו בדברי מלמדו, אז ישיב התועלת הנרצה כמש"כ:
וכן אחשוב שרק אלה אשר ייקרו דברי בטרם ראום או שמעום, ימצאו חפץ להנות בספרי זה וישוו בעיניהם גם להעמיק עיונם אם גם לא יבינום במשקל ראשון, ואז יקבלו דברי בעז"ה, אבל ראוי לידע ולהתבונן לדעתי מה שאמרו ז"ל בחגינה ד' ט"ו ור"מ היכי גמר תורה מפומי' דאחר והא ארבר"ח אר"י מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ד' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו, ומסיק הש"ס ל"ק הא בגדול הא בקטן, וראוי להבין לפי"ז איך סתים ר"י דברי' שדברי' רק בקטן ולא בגדול, וי"ל דכאשר נדקדק מה שאמר ר"י יבקשו תורה מפיהו: ולא אמר ילמדו ממנו, דבאמת הלומד מחבירו, אינו לומד מפי המלמדו, אלא שומע ושוקל בפלס שכלו, והוא מבין הדבר, וזה אינו לומד מפי המלמדו רק משכל של המלמד, ותורה מפה נחשבת אם מקבל הדברים כפי ששמע בלי בקורת, ועל ענין זה אמר ר"י שלקבל תורה מפה, אינו ראוי רק אם הרב דומה למלאך ד' צבאות:
ולפי"ז מרומז בדברי ר"י ההבדל בין קטן לגדול, דקטן לומד תורה מפה, שאינו ראוי לבקר מה לקרב ומה לרחק, וגדול שיש בכחו לבקר אינו לומד תורה מפה, וכ"כ ראוי לעורר לכל ההוגה בספרי אחרונים, שלא ילמדו תורה מפיהם שלא לעשות יסוד מכל האמור בדבריהם טרם יבקרו היטב את דבריהם וכעין זכר לדבר זה יש ללמוד מהא דאמרינן בגמ' ב"מ פרק השוכר את הפועלים דאר"ח אנא עבידנא דלא תשתכח תורה מישראל ומפרש שם שהי' זורע פשתים ומגדל נישבי וצד צבאים ועושה קלפים, וכותב חומשים לרמז דכל מה שיש בכחנו להחל מהתחלת התורה, עלינו לעשות בעצמנו לפי ערך שהורשה לנו לחקור ולהתבונן. ולא לסמוך על דברי הגדולים שקדמונו, וגלוי דעתי זאת יהי' לי להכרעת כף זכות להוגים בספרי אם ימצאו דברי סותרים לדברי גדולים שקטנם עבה ממתני, או שכוונתי לדברי גדולים, ולא הבאתי דבריהם, או שהבאתי דבריהם ודחיתי אותם כי לרגלי הלך נפשי בדרך הלמוד כאמור, עיינתי מעט בספרי אחרונים כי ספרי זה אינו ספר שו"ת רק ביאור הלכות אשר שקול הדעת החפשי הורשה בזה לכל העוסקים בעיון הראוי ומועיל:
אחרי הקידה והשתחויה להעליון הטוב ומיטיב אשר זכני להוציא לאור ספרי זה אציב מצבת זכרון לנפשות הורי אדוני אבי מורי המופלג בתו"י יצחק שמואל הכהן ז"ל ואמי מורתי רחל בת הרב אליעזר שמואל ליובעצקי ז"ל אשר התאמצו יותר מכחם להחזיק אותי כל ימי נעורי באהלי התורה שהתכוננו בעת ההיא, ישיבת מיר וואלאזין, ולשמם וזכרם קראתי ספרי בשם "שערי ישר". שראשי אותיות שמם עולה שם "ישר" וגם שמי כלול בו, וכן יהי' זכרון עולם לנפשות חמי הרה"ג משה מרדכי אידעלעוויץ ו"ל וחמותי רחל בת הרה"ג ר' אברהם שמואל גארדאן ז"ל שכל מגמתם היתה לסבב עניני שתהא תורתי אומנתי, ומחשבתם הרצוי' היתה בעזרי בעז"ה ותבדל לחיים טובים רעיתי הכבודה הרבנית לאה תחי' שהיתה לעזר לי בכל הליכות נפשי מאז ועד היום, ויזכרו לטוב בני רב חביבי הרה"ג סוע"ה מוה"ר משה מרדכי שליט"א וחתני הרה"ג סוע"ה מוה"ר שרגא פייוויל הינדעס שליט"א, שהי' לי לעזר באיזה ענינים להכריע הספיקות, ויזכרו לטוב גסי הנעלה מר אלי' משה היילפרן שליט"א ואחותי הכבודה מינא לאה תחי' שחשבו מחשבות לקבל עליהם הוצאת ספרי לאור, וכן זכור לטוב כבוד גסי הרה"ג סוע"ה מוה"ר צבי יהודה אלשוואנג שליט"א רב בשיקאגא שהמציא לי התחלה הראשונה, להדפסת ספרי, ואפריון אמטי' להב' הנעלה חו"ב מר אהרן ישעי' נ"י אשר עבד עבודה תמה, להעתיק את הכתב יד בכתב נקי כיד ד' הטובה עלי', ולא הי' קורא בו כקורא להגיה ויגע ושנן כל ענין היטב עם בני גילי' ומהם גם נכדי הנעלה חו"ב מר קלמן נ"י יהי' זכרם לברכה ויעלו על במתי האושר לברכה ולתפארת. ואנכי תפלה שכה יעזרני העליון להוציא לאור את יתר פרי עשתונותי אשר אתי בכתובים להפיצם בישראל:
דברי המצפה לישועה ולהרמת קרן תוה"ק ובנין ציון וירושלים בב"א:
שמעון יהודא הכהן שקאפ
לישרים נאוה תהלה. הם בני בית הרה"ג מהר"ל הוטנער ז"ל בווארשא שהתאמצו בהדפסת ספרי שיהי' עצהיו"ט לתקן את השבושים, כפי האפשרות, ולהדפיס על נייר יפה ואותיות טובות ובתנאים נאותים, ירום ד' קרנם בטובה סלה המחבר