אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק ה · הלכה יז

הלכה טו

היה לו חוב ביד אחרים כו'. כתב ה"ה וז"ל ולא ביאר רבינו אם היה לו מלוה בשטר על אחרים והקנה אותה בכתיבה ומסירה כו' עד וכדע' חכמים לפי אוקמת' אחת שעשו בגמ' כו' וכן מבואר שם דאמרי' ה"ד כו' אילימא שט"ח דאחרים קשיא דר"מ אדר"מ ודע שמסוגיא זו כ' הר"ן בפ' הכותב שהבי' הרשב"א ז"ל ראיה לדעת רש"י ז"ל שכ' שם הא דא' אמימר דלמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא דלאו דוקא אלא כלומר אומר לו שלא מכר אלא הנייר והרי שלו הוא נר' דס"ל דאין הלוה יכול להוציא השטר מיד הלוקח אלא הלוקח קנאו מדלא ק"ל הכא אלא דר"מ אדר"מ ואילו דרבנן אדרבנן לא ק"ל ואם איתא דכל שפקע שעבודו חייב להחזיר את הנייר דרבנן אדרבנן קשיא כו' דהיכי אמרי' שמין את הנייר הרי אם ימחול הבעל צריכה היא להחזיר את הנייר כו' יע"ש: והרא"ש ז"ל שם כתב דברי רש"י ז"ל וכתב דלשון מגבי לי' קשיא וכתב משם חכמי פרובינצייא ז"ל שגם כאן צריך לפרוע המוחל ללוקח דמי הנייר דכיון דמוחלו הרי הוא כפרוע וצריך להחזירו ללוה כי הוא נותן שכר הסופר והנייר שלו ומשמע שדעתו ז"ל נוטה לדעת חכמי פרובינצייא והטור ז"ל בח"מ סימן ס"ו סט"ז כתב משם בעה"ת דאם לא כתב המוכר קנה לך איהו כו' שאם פרע הלוה למוכר ב"ד כופין את הלוקח להחזיר את השטר ללוה אלא שהלוה נותן לו דמי הנייר וכתב הרב פו"ד שם שאף שהטור ס"ל ברסי' הנז' דכל שאין בו כתיבה ומסירה כדינו לא קנה הלוקח את הנייר העתיק לשון בעה"ת דנ"מ היכא דכתב ומסר לו השטר דאז קנה השטר לגמרי אפי"ה אם קדם ופרע הלוה למוכר דינא הוא שכופין את הלוקח להחזיר השטר ובהכי ניחא מה שהקשה הרב ש"ך ז"ל ס"ק נ"ח יע"ש ומה שלא כתב כן בפירוש בשכתב ומסר כדינו כמ"ש בעה"ת משום דכשכתב ומסר כדינו וקדם ופרע למוכר כתב הטור ז"ל שם לקמן מחלוקת אם נפטר הלוה או לא ובפלוגתא לא קא מיירי וכ"כ הרב ב"ח שם ומהתימה על הרב הנז' שכתב בסמ"ע ס"ק מ"ד שכ' בפרישה דלהטור דס"ל דבלא כתב לא קנה אפילו הנייר סבירא ליה דדוקא בהא קאמרי בעלי סברא זו אבל בדכתב ומסר מודים דכיון דקנה השטר כדין א"צ הלוקח להחזיר גוף הנייר יע"ש והוא תימה דבפרישה כתב בהפך וראיתי להרב ש"ך ז"ל שתמה על הטור ז"ל דבא"ה סימן כ"ח כתב בקדשה במלוה בשטר שיש לו על אחרים והקנה לה השטר כראוי בכתיבה ומסירה אינה מקודשת אלא שמין את הנייר אם יש בו שו"פ מקודשת והוא תימה דהרי אי מחיל ליה צריך להחזיר השטר בע"כ וכיון שכן לא סמכא דעתה דומיא דמלוה גופא וכמ"ש הר"ן ז"ל בפרק האיש מקדש דאינה מקוד' מה"ט והב"ח בא"ה כתב שדברי הר"ן לא נהירין דהא אין ללוה על האשה כלום כיון שקנתה גוף הנייר ודבריו תמוהים דסותר דברי עצמו שהניחו בצ"ע ולע"ד נראה ליישב דס"ל להטור ז"ל דאע"ג דאי מחיל ליה ע"כ צריך להחזיר את הנייר וכדע' חכמי פרובנצייא שהסכים הרא"ש ז"ל אפי' הכי ס"ל דהיא מקו' כדמוכח בהדיא דלא ק"ל לתלמודא אלא מדר"מ אדר"מ ולא דרבנן אדרבנן וטעמא דמילתא דהטור ז"ל לשיטתיה אזיל שכתב בסי' ס"ו דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו אינו חייב לשלם אלא הדמים שנתן וכן הוא מסקנת הרא"ש ז"ל פ"ק דמציעא והביא ראיה מסוגיא דפ' האיש מקדש דאמרינן דלא סמכה דעת' דאי בעי מחיל ליה ואם היה חייב לשלם כל החוב הו"ל כסמכה דעתה דאי מחיל חייב לשלם ואף שכ' הרא"ש ז"ל דיש לדחות ראיה זו דבכל ענין לא סמכה דעתה כי אינה רוצה להתקדש לו ותהא צריכה לתובעו לדין כו' מ"מ לא כתב זו אלא לדחיה בעלמא אבל לפום מאי דמסיק דאינו חייב לשלם אלא מה שנתן א"כ טעמא דשמעתין דקאמר לא סמכה דעתה אתיא כפשטא ומשום דאי מחיל ליה אינו חייב לשלם אלא פרוטה דהיינו דמי הקדושין וא"כ איכא למי' שפיר דמש"ה לא ק"ל לתלמודא דרבנן אדרבנן משום דלרבנן דוקא כשאין בנייר שו"פ דדעתייהו אמלו' אינה מקודשת משום דאי מחיל ליה היא מפסדת המלוה כולה חוץ מפרוטה אמנם בשיש בנייר שו"פ דדעתייהו אנייר וסמכה דעתה נמי להתקדש בפרוטה דנייר גרידא מש"ה מקודשת דאפילו אי מחיל לה וצריכה להחזיר את השטר אפ"ה הרי הוא חייב לשלם לה דמי ניירא והילכך מקוד' והר"ן ז"ל שכתב בפ' האיש מקדש דאינה מקודשת היינו משום דלשיטתיה אזיל דס"ל דחייב לשלם כל החוב כמ"ש בפרק הכותב וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל ג"כ וא"כ לדעתו ע"כ טעמא דפרק האיש מקדש דלא סמכה דעתה הוא משום דאינה רוצה להתקדש ולהיות עמו בדינא ודיינא וא"כ מה"ט נמי אפי' יש בנייר שו"פ אינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה דע"כ מחזר' הנייר וצריך להיות עמו בדינא ודיינא כנ"ל ליישב בדוחק ועוד נראה לי והוא הנכון דס"ל להטור ז"ל דאע"ג דכתב הרא"ש ז"ל דצריך להחזירו ללוה כיון שהוא נותן שכר הסופר לאו למימרא דלא קנאו הלוקח כלל וע"כ מוציא הלוה מיד הלוקח אפילו אם אינו רוצה ליתן לה דמי הנייר אלא מודה הוא ז"ל דאם הלוקח אומר לה אחזיר לך עד שתתן לי דמי הנייר מיהא יכול לתובעו בכך וצריך הלוה או המוכר ליתן לה דמי הנייר ותדע דאל"כ קשה לדעת חכמי פרובינצייא ז"ל דכתבו דצריך לפרוע המוחל ללוקח דמי הנייר אפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי ואם איתא אמאי משלם אפי' דמי ניירא הא כיון דאתי לוה ומפיק ליה מיניה בע"כ אינו חייב לשלם דאינו אלא גרמא בעלמא וכדע' הי"א שכתב הר"ן ז"ל אלא נראה דס"ל דלענין הנייר הא ודאי קנאו הלוקח ולא מהנייא מחילתו משום דגופו של שטר הרי הוא כמשכון ומי שמכר מלוה שיש עליה משכון וחזר ומחל מה שכנגד משכונו אינו מחול כמ"ש הרשב"א ז"ל בפ"ק דגיטין ומש"ה ס"ל דחייב לשלם דמי הנייר אפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי כיון דגוף הנייר קנאו ולא מהניא מחילתו וכל עיקרייהו של חכמי פרובינצייא לא באו אלא לומר דכל שמשלם לו המוכר דמי הנייר הרי הוא חייב להחזירו בעל כרחך כיון שהנייר הוא של לוה מה שאין נראה כן מדברי רש"י ז"ל דמשמע דס"ל דגוף הנייר קנאו לגמרי ויכול לומר לצור על פי צלוחיתו הוא צריך ואינו צריך דמיו דאי הוה ס"ל לרש"י כן הו"ל לרש"י לפרש הכי לישנא דמגבי דמי נייר בפשיטות כשבאו הלוה או המוכר ליקח השטח מידו וכן נרא' מדברי רי"ו נתיב י"ד אמנם מודו אינהו ז"ל דאינו יכול הלוה ליקח ממנו השטר בע"כ ולומר לו הנייר הוא שלה וזיל פרע מן המוכר דמה שכנגד הנייר קנאו לגמרי אלא מיהא יכול לתופסו עד שיתנו לו דמי הנייר הלוה או המוכר ומה שנקטו בלשונם דצריך לפרוע המוחל ולא כתבו נמי הלוה היינו משום דעיקר חיובא אמלוה קאי ועיין בשיטה מקובצת למוהר"ב בפ' הכותב שכתב משם הראב"ד כדברי חכמי פרובינצייא ז"ל וז"ל והראב"ד כתב ל"ל אלא דמי הנייר שתופס בידו ואי בעי לאפוקי מיניה יהיב ליה דמי הנייר ושקיל שמה שמסר לידו אינו יכול להפקיעו במחילתו ע"ש וכ' הרשב"א ז"ל שם שכן מסתבר משום דגופו של שטר הרי הוא כמשכון ולא מהני מחילתו ע"ש וראיתי להרב נת"מ ז"ל דע"ד ע"ב שכ' דה"ט דלדעת חכמי פרובינצייא חייב לשלם דמי הנייר אף למאן דלא דאין דינא דגרמי משום שהיזקן ניכר ואינו דומה לגוף החוב שאין היזקן ניכר ושכ"כ הראב"ד ז"ל בהשגותיו על הרי"ף בס' תמים דעים יע"ש כנראה שהבין הרב ז"ל שלדעת חכמי פרובינצייא והראב"ד ז"ל מהניא מחילתו אף לגוף השטר ומפיק מלוה מיני' דלוקח בע"כ אלא שהמוחל חייב לשלם משום דהזיקו ניכר ומדברי הראב"ד שכת' הרשב"א מבואר דס"ל דלא מהני מחילתו לגוף השטר וא"כ לפי דבריו סתרי דברי הראב"ד אהדדי ולכן ע"כ צ"ל דמ"ש בהגהות הרי"ף ומשו"ה מחייב לשלם דמי הנייר משום דהו"ל כגזלן שהוציא מתחת ידו של חבירו היינו נמי מטעמא שכ' הרשב"א משום דגופו של שטר קנוי ללוקח ולא מהני מחילתו אף על פי שדבריו ז"ל אינן נוטין כן ומ"מ על פי האמור מתרצתא היא קו' הרב ש"ך ז"ל דמש"ה ס"ל להטור דלענין קידושין דאם יש בנייר שו"פ מקודשת אע"ג דאי מחיל ליה מחייב לאהדורי שטרא מ"מ כיון דאינו יכול הלוה ליקח הנייר בע"כ עד דיהיב ליה דמי הנייר וכ"ש וכן מבואר גם כן מדברי הטור ז"ל בח"מ שכ' אלא שהלוה נותן לו דמי הנייר בהא ודאי סמכה דעתה ולא דמי למלוה גופה דאי מחיל לה אע"ג דהמוחל מחייב לשלם מ"מ לא סמכא דעתה דאינה רוצה להתקדש ולהיות עמו בדינא ודיינא כמ"ש הרא"ש ז"ל כנ"ל נכון:
ודע דבגמרא אמרו שם אוקמתא אחרת ואבע"א דכ"ע אית להו דשמואל והכא באשה קמפלגי מ"ס סמכה דעתה כו' ופרש"י וז"ל כלומר אם היה מקנהו קרקע בדמי שטר זה ודאי לא קנה המלוה את הקרקע כו' ואולם התוס' פ"ק דמציעא דט"ז ע"א ד"ה האי שטרא מחליפא שיטתייהו משיטת רש"י וס"ל דבמכר אליבא דכ"ע קנה דדוקא באשה הוא דפליגי דאשה לא סמכה דעתה דיראה שיחזור וימחול אבל במכר לא ירא המוכר שמא יחזור וימחול להפסיד את עצמו יע"ש ועיין בהרב ח"ה שם ומהתימה על הרב ש"ך ז"ל סי' ק"ץ סק"א שכתב בפשיטות דבמכר לא קנה ולא זכר ש"ך דברי התוס' הללו יע"ש ודו"ק:
מעשה חושב (רמז) צריך לפרוע המוחל ללוקח דמי הנייר כו'. וצריך להחזירו ללוה כו'. לכאורה קשה דמה בכך דהשטר של הלוה היה הא מ"מ כיון דמכרו המלוה הרי הלוה צריך להחזיר עכ"פ דמי שויו להלוקח דאפי' בגניבה כל שלא לקחה מגנב מפורסם חייבים הבעלים להחזיר ללוקח הדמים שנתן דאטו המלוה שהשטר נכתב על שמו הוא גרע מגנב ולמה כתב דהמוחל צריך לשלם דמי שויו ולא הלוה וכמ"ש הבעה"ת וי"ל דשאני גניבה דמשום תקנת השוק בלבד חייבין הבעלים להחזיר ללוקח הדמים שנתן וזה לא שייך הכא חדא שהרי ידע הלוקח שיש ביד המוכר למוחלו להלוה ועוד דמאי תקנת השוק איכא בדמי הנייר בלבד שיחזיר לו הלוה הא הלוקח יהיב לי' מרגניתא להמוכר ושקיל חספא והיינו דמי הנייר בלבד:
(רמח) דס"ל להטור ז"ל כו'. וצריך הלוה או המוכר ליתן לו דמי הנייר כו'. לא ידעתי לעמוד על דברי הטור דאפי' אי נימא כמ"ש המחבר פה לדעתו דס"ל דגופו של שטר הוא כמשכון מ"מ הא ס"ל להטור דאפי' מקדש במשכון שבשעת הלואה אינה מקודשת עיין בהגהת ש"ע אה"ע סי' כ"ח סעי' י"ב וא"כ ניהו דשטר חשיב משכון הא מ"מ הוא משכון משעת הלואה ואמאי מקודשת בו אי לא דנימא דאע"ג דהמקדש במשכון כזה אינה מקודשת. מ"מ בנתן לה השטר וכתב לה קני וכ"ש דאית בי' קנתה החוב כנגד המשכון דס"ל להטור כדעת ר"ת בטעמא דשמואל דמחילה מהני ואמרינן דנגד המשכון ליכא שעבוד הגוף שהרי המלוה מפסיד מעותיו כשאבד המשכון הלכך לא מהני מחילה. אלא צ"ע דהא נ"מ לענין אונסין דפטור המלוה וגובה חובו מ"מ יש ליישב שוב מצאתי בתומ"ז סי' ס"ו ס"ק ל"ט שהקשה כן על הטור:
(רמט) ומשו"ה מחוייב לשלם דמי הנייר כו'. משום דגופו של שטר קנוי ללוקח ולא מהני מחילתו כו'. היינו מטעמא שכתב הרשב"א דגופו של שטר הרי הוא כמשכון ביד המלוה ולכאורה לא הבינותי דא"כ הא לשמואל דס"ל אבד קתא אבד אלפא זוזי הרי מי שאבד את שטרו יפסיד את חובו: ועוד קשה דאי שטר חשיב משכון א"כ בשיש עד מעיד על שטר שנפרע קיי"ל דאין המלוה חייב אלא שבועת המשנה כדאיתא בפרק הכותב משום דמה"ת אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ומסתימת הש"ס והפוסקים משמע דאפי' בשהשטר שוה פרוטה נמי פטור המלוה משבועה דאורייתא ואמאי הא העד מחייבו שבועה דאורייתא להחזיר את השטר הממושכן ביד המלוה או לישבע להכחיש את העד שהרי הלוה תובע את משכונו ועד מעיד כדבריו וקושיא זו הקשה לי מו"ח רבינו הגדול נ"ע בבואי בפעם ראשון לקבל פניו: והשבתי ליישב קושייתו זאת וגם קושייתי הנ"ל דשטר שביד המלוה אינו אלא לזכרון דברים שלא יכחיש בו הלוה וכדי שיוכל להוציא מן הלקוחות ושיהיה ביד המלוה עד אשר יברר פרעונו ע"י עדים על דעת זה נמסר השטר מתחלה ביד המלוה ולא לשם משכון. וא"כ מה בכך שעד אחד מעיד שפרע הא כל זמן שלא יעידו ע"ז שני עדים א"צ להוציא השטר מידו להחזירו ללוה ואין כאן שבועה דאורייתא כיון דאין אנו דנין על שיווי השטר מתורת משכון דהא רק לראי' שבו לקח אותו המלוה שכל זמן שלא יברר פרעונו יהי' לו לראיה שלא נפרע וא"כ הרי משכון אין כאן ושבועה אין כאן ומשום הכי נמי לא אמרינן לשמואל דאבד השטר אבד אלפא זוזי כיון דלזכרון בעלמא לקחו המלוה וא"כ הרי אין גוף השטר קנוי להמלוה:
והא דאמרו חכמים שמין את הנייר היינו משום דהמלוה יכול לעכב את השטר כשיגיע הזמן ולא יפרע לו ואותו זכות הוא נותן ללוקח או להאשה וניהו דהחוב יכול למחול מ"מ הוא מעכב השטר על דמי שוויו דנגד שוויו דמצי לעכב השטר לא מהני מחילתו אחר שמכרו או שנתנו לאחר דדוקא מה שהוא ביד הלוה הוא דמהני בי' מחילה אבל לא מה שביד הלוקח או האשה: ואעפ"י שלא בתורת משכון בא ליד המלוה אלא לראיה ולזכרון דברים וא"כ הא הוה לן למימר דכיון דנסתלק החוב ע"י המחילה הא ממילא תו א"צ להשטר לראי' ולזכרון והדר השטר ללוה בלי דמים מ"מ י"ל דעד שיווי הנייר הוא מלוה אבל מה שכנגד שיווי הנייר הו"ל כשאר מכר לדבר שאינו שלו דחייבין הבעלים להחזיר דמו ללוקח מפני תקנת השוק: ואע"ג דלעיל כתבתי לחלק דלא שייך הכא תקנת השוק ומכש"כ בזה דהאשה יודעת דהשטר אינו של המקדש ואף לא למשכון קבלו מ"מ כיון דלבסוף אי לא רצה הלוה לשלם להמלוה כל חובו הרי בידו לעכב השטר א"כ זכות זה נתן גם להאשה ונגד שיווי הנייר לא מהני מחילה כיון דלא פרע הלוה להאשה וניהו דאם מחזיר לה דמי הנייר אינה יכולה לעכב השטר מ"מ הא דמי הנייר צריך להחזיר לה כן היה אפשר לדחוק בזה: אבל באמת הדבר לא ניתן להאמר שהרי קיי"ל דהמקדש במשכון של נכרי אינה מקודשת כדאיתא בש"ע אה"ע סי' כ"ח סעי' י"ב בהג"ה והיינו מטעמא דישראל מנכרי אינו קונה משכון וא"כ הא א"א שתהיה מקודשת בדמי הנייר אי המלוה מעיקרא לאו בתורת משכון לקחו:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה