אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק ה · הלכה טו

הלכה יג

המקדש בהנאת מלוה אינה מקודשת כו'. שם פ"ק דקדושין אמר אביי המקדש בהנאת מלוה מקודשת ה"ד אילימא דאזקפא דאמר לה ד' בה' האי רבית מעלייתא הוא ופי' רש"י ואמאי קרי לה הערמת רבית נראה שדעתו כדעת הריטב"א שכתב וז"ל פי' לישנא בעלמא קא קשיא ליה היכי קרי לי' הערמת רבית אבל ודאי אפי' ברבית גמורה אם כבר פרעתו וחזר וקדשה בו מקודשת דמעות דרביתא קנינהו לגמרי וממון גמור הוא אלא שיש חובה להחזירו ואם מת אין בניו חייבין להחזיר ע"ש וכ"כ ג"כ בפרק איזהו נשך ובאו דבריו בשי' מקובצת למוהר"א דקמ"ה וז"ל חמשה מפקינן מיניה לאו הנהו חמשה ממש קאמר אלא דמיו וכפי דמיהם של עכשיו בין שהוזלו בין שהוקרו כו' דהא קנינהו במשיכה וקני ליה מאי דשקיל מיניה שהרי יורשיו אין חייבין להחזיר כו' ע"כ. וראיתי להרב מחנה אפרים ה' מלוה סי' ב' שהקשה עליו מההיא דאמרינן בריש הגוזל בתרא אברייתא דקתני הניח להם אביהם מעות של רבית אע"פ שיודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי והתוס' הקשו שם דאפי' אי לאו כרשות לוקח דמי א"ש דפטורים דכיון דמדעת נתן לו הו"ל מלוה גביה ולכך אין חייבין להחזיר דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים ותי' דאע"ג דמדעתו נתנם לו איתנהו גביה בתורת גזילה דהו"ל נתינה בטעות ומקרי גזילה בעיניה כיון שהמעות בעין ע"ש. הרי מבואר דריבית חייב להחזירו בעיניה כעין גזילה כו' א"ד יע"ש ולע"ד זה ל"ק כלל דמבואר הוא דמעולם לא כתב הריטב"א כן אלא דוקא אליבא דרבא דמשני התם דטעמא דברייתא משום דגזירת הכתוב היא דלדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר וכמדוקדק בדבריו שכתב שהרי אין יורשיו חייבין להחזיר משמע שדעתו להביא ראיה למ"ש דמעות של רבית קנינהו לגמרי ממה שאין היורשים חייבין להחזיר אע"ג דבגזילה חייבין וע"כ היינו אליבא דרבא דס"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ובגזילה חייבין ובריבית ה"ט דפטירי משום גזירת הכתוב ולהא כתב דע"כ ה"ט דפטרינהו רחמנא משום דמעות של רבית קנינהו לגמרי אבל לרמי ב"ח דס"ל דטעמא דברייתא משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי ואפילו בגזילה פטורין מה"ט אין ראיה כלל ממה שאין היורשים חייבים וכיון שכן ודאי איכא למימר דלרמב"ח ה"נ דס"ל דרבית נמי חייב להחזירו בעיניה כגזילה אלא דלרבא דס"ל דגזירת הכתוב היא גבי רבית הוא דכתב הריטב"א כן וזה פשוט וכן ראיתי להרב מש"ל בפ"ג מה' מו"ל דין ג' שכתב כן בפשיטות יע"ש. ומעתה מתרצתא היא מה שהקשה עוד הרב הנז' ממ"ש בתמורה גבי פלוגתא דאביי ורבא בכל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אמרו שם בלישנא בתרא דאביי ורבא בר"ק פליגי דלאביי דאמר אי עביד מהני ר"ק אינה יוצאה בדיינים ולרבא דאמר לא מהני ר"ק יוצאה בדיינים ופריך תלמודא והא אביי הוא דאמר ר"ק יוצאה בדיינים ואם איתא לסברת הריטב"א דאף דר"ק יוצאה בדיינים אפשר לומר דאותו חפץ קנה אמאי ל"ק תלמודא דבהא פליגי דלאביי דאמר אי עביד מהני קני המלוה החפץ קנין גמור ואינו חייב להחזיר אלא דמיו משום עשה דוחי אחיך ולרבא דאמר לא מהני הרי המלוה לא קנה כלום וחייב להחזיר הרבית כמו שהיא אלא ודאי דס"ל לתלמודא דמאן דס"ל ר"ק יוצאה בדיינים הו"ל כגזל ממש וחייב להחזירו בעיניה את"ד יע"ש. וכפי מ"ש לק"מ דע"כ ל"מ תלמודא לומר דלרבא דאמר לא מהני חייב להחזירו בעיניה משום דכיון דרבא גופיה ס"ל דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ובגזילה חייבין להחזיר וה"ט דריבית דפטרי משום גזירת הכתוב עכ"ל דריבית קנה לגמרי דאי לא מ"ש מגזילה וכמו שהכריח הריטב"א דינו ממה שאין היורשים חייבין ומעתה לא תיקשי נמי דכיון דרבא ס"ל אי עביד לא מהני א"כ לא אהנו מעשיו כלל והיכי קני ליה לרבית דאיכא למימר דהכא שאני דגזירת הכתוב היא ממאי דגלי קרא שאין היורשים חייבין וזה פשוט. ומכלל האמור מבואר שלדעת הריטב"א הא דאמרי' בגז"ג כי מפקינן מיניה גלימא מפקינן מיניה כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי כו' לאו היינו משום דההיא מיירי במכר לו גלימא משום זוזי דריביתא דדל מהכא זוזי דריבית מ"מ המכר קיים וכמ"ש הרב הנז' אלא אפילו כשהתנה לתת לו גלימא ברביתא אפ"ה דינו הכי דאינו חייב להחזירו בעיניה מדינא אלא משום טעמא דלא לימרו כו' וזה מבואר ומעתה תמה אני על הרב מש"ל פ"ח מה' הנז' דין ט"ו שכתב וז"ל נראה שמי שהלוה לחבירו ונתן לו הלוה חפץ ברבית שצריך להחזיר לו החפץ ואינו יכול המלוה ליתן לו דמיו דדוקא בשקצץ עמו בדמים ואח"כ נתן לו החפץ בשביל הדמים אז הוא דאמרינן דהמקח קיים ויחזיר הדמים כו' יע"ש והוא תימה איך כתב כן בפשיטות מאחר שלדעת הריטב"א מבואר דאפילו בכה"ג אינו חייב להחזיר אלא דמיו והרב עצמו בפ"ד מה' הנז' דין ד' יחס סברת הריטב"א לסברת הטור ושאר הפוסקים שכתבו דגבי רבית כל שאינו דבר מסויים אפי' הוא בעין אינו חייב להחזיר היכא שבא לעשות תשובה ובגזילה קי"ל דכל שהוא בעין חייב להחזיר וכתב דהיינו טעמייהו משום דגבי רבית דקי"ל שאפילו שהוא בעין קנאם המלוה וממון שלו הוא אין טעם לחלק בין כשהוא בעין לכשאינו בעין יע"ש וא"כ תימא על עצמו איך כתב כן בפשיטות מאחר שסברא זו אינו אלא אליבא דיחידאה לרי"ו כמ"ש הוא ז"ל וצ"ע:
עוד ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' ד"ה דארווח לה וא"ת אמאי אסור לעשות כן מפני הערמת רבית והא אמרינן בפ' איזהו נשך שרי ליה לאינש כו' וי"ל דהיינו שאין הלוה נותן כלום לנותן אבל אם היה נותן היה נראה כשלוחו ואסור כו' יע"ש וכ"כ הר"ן ז"ל והרמב"ן ז"ל בחידושיו וכ"כ בתוספי הרא"ש מכ"י וכ"כ הטי"ד סי' ק"ס אלא שהוסיף עוד וכתב ודוקא שאומר כן מעצמו בלא דעת הלוה וגם לא יחזור ויקחנו מהלוה וגם שלא יאמר הלוה למלוה אני לא אתן לך אבל פ' יתן לך בשבילי אבל אם יש צד אחד מאלו אסור וכתב מרן בב"י שם דבחלוקה ראשונה כתבו תלמידי הרשב"א שהרמב"ן חלוק עליו ואמר דכיון דזה משלו הוא נותן ואין הלוה משלם לו מ"ל פייסו ומה לי לא פייסו והיאך נעשה שלוחו אם משלו הוא נותן אלא ודאי אפ"ה שרי וכתב עוד ולענין הלכה הרוצה לסמוך על דברי המתירים רשאי כיון דמידי דרבנן הוא יע"ש וראיתי להרב גד"ת שער מ"ד ח"ד סי' י"ד שהקשה עליו וז"ל ולכאורה יש לגמגם על פסק זה דכיון דפלוגתא דהני רבוותא אי הוי כשלוחו אי לא הא אי הוי כשלוחו הרי הוא כמותו ואסור מן התורה ואם שהטור לא כתב אלא אסור דמשמע דאיסורא בעלמא הוא דאיכא הרי גם באומר אני אלוה לך ע"מ שתתן לפ' כתב לשון אסור ופשוט הוא דאסור מן התורה א"ד יע"ש גם מוהרשד"מ בח"המ סי' רל"ב כתב בפשיטות דאסור מ"הת יע"ש ותמהני עליהם שהרי מדברי התוס' והר"ן והרמב"ן שכתבנו מבואר דאפי' א"ר אינו ואינו אסור אלא משום הערמת רבית גרידא שהרי אמר אביי דאסור לעשות כן מפני הערמת רבית וא"כ דאפי' בחוזר ונפרע ממנו דבהא כ"ע מודו ואפילו הרמב"ן מודה דאסור אפ"ה ס"ל דאין איסורו אלא משום הערמת רבית כ"ש היכא דפייסו הלוה ולא נתן לו כלום דלדעת האוסרים אין איסורו אלא משום הערמת רבית ודברי מרן ז"ל שכתב כיון דמידי דרבנן הוא מיוסדים על אדני פז והן הן דברי התוס' שכתבנו ואין לומר דס"ל למוהרשד"ם דע"כ לא אמרו דאינו אסור אלא משום הערמת רבית אלא דוקא באומר כן בשעת הרוחת זמן דבהא הוא דאיירינן כדקאמר בגמ' ל"צ דארווח לה זימנא אבל בנותן לה בשעת הלואה ה"נ דאסור מ"הת דהא ודאי ליתא דא"כ מאי ק"ל ז"ל דאמאי מוקי לה בהרוחת זמן לוקמה בתחלת הלואה הא בתחלת הלואה איסורא דאורייתא איכא ואביי קאמר ואסור משום הערמת רבית אלא ודאי ל"ש ונר' דאישתמיט מיניה דמוהרשד"ם דברי התו' הללו וצ"ע ודרך אגב ראיתי להרב מש"ל בפ"ה מה' מו"ל דין י"ד דנ"ו ע"ג שנסתפק לדעת הרמב"ן וסיעתיה החולקים בחלוקה ראשונה דהיינו פייסו הלוה ולא נתן לו כלום אי חולקים נמי בחלוקה ג' וס"ל דאפילו אמר הלוה למלוה פ' יתן בשבילי כל שלא נתן הלוה לנותן ש"ד או דילמא דבהא מודו וכתב דמסברא נראה דשרי כיון שאין הלוה נותן כלום מה לי שיפייס הלוה לאדם אחר שיתן בשבילו מ"ל שיאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי א"ד יע"ש ותמהני עליו איך אישתמיט מיניה לשון הרב בע"הת שם שכתב וז"ל גם הראב"ד כתב דדוקא בשלא דבר עם הלוה בשום רבית אבל דבר עמו ואמר פ' אוהבי יתן לך בשבילי אסור מפני שנראה כשלוחו וכ"ש אם יפייס אותו שיתן ע"כ הרי בהדיא דטפי מסתבר לאסור בשיפייס הלוה לנותן שיתן בשבילו מהיכא שדבר הלוה עם המלוה וא"כ כיון שלדעת הרמב"ן אפילו פייסו שרי כ"ש כשדבר הלוה עם המלוה ואין לומר דמ"ש וכ"ש אם יפייס אותו שיתן קאי אדלעיל דהיינו דאיכא תרווייהו שדבר הלוה עם המלוה וגם פייס הלוה לנותן אבל פייסו גרידא ה"נ דגריע' מהיכא שדבר הלוה עם המלוה דהא ודאי ליתא דאי כ"ש אם יפייס מיירי היכא שדיבר ג"כ עם המלוה פשיטא דבכלל מאתיים מנה וכי תעלה על דעתך דמשום שפייס את הנותן ג"כ מיגרע גרע ותו דאם הדברים כן אף אנו נאמר שלדעת הראב"ד פייסו גרידא שרי וכדעת הרמב"ן ומ"ש דכל שכן פייסו דאסור היינו משום דאיכא תרוייהו ואלו מרן בב"י כתב שדעת הראב"ד לאסור שלא כדעת הרמב"ן אלא ודאי מבואר דכ"ש פייסו שכתב הראב"ד היינו פייסו גרידא ובספר אסיפת זקנים שם בפרק אז"נ הביא שם לשון הראב"ד כמו שכתב בעה"ת וכתב עליו ואין הרמב"ן מודה לו בדבר זה יע"ש הנה מבואר שהרמב"ן אינו אוסר אלא בחלוקה ב' גרידא כנ"ל ודע שכתב עוד שם משם הריטב"א וז"ל ואפילו פייס הלוה שיתן למלוה משלו כדי שילוה לו אין בכך כלום ואפילו חזר הלוה ונתן לזה מה שנתן משלו למלוה דהא מדינא אינו חייב לו כלום כו' יע"ש הנה מבואר שדעתו להתיר אפילו חזר הלוה ונתן לנותן הפך דעת הרמב"ן ולפי"ז מ"ש בסוף דבריו וכן פירש רבינו משם הרמב"ן ע"כ דלא קאי אלא אמאי דסמיך ליה באומר זרוק מנה לים ואלוה לך מנה וכ"כ מרן החבי"ב סי' הנז' ויש לי מן התימה שדברי הריטב"א סותרים למ"ש בשמעתין שהביא פר"ת משם י"מ והוקשה לו מההיא דפרק אז"נ ותי' כמ"ש התו' דהכא שאני דחוזר ונפרע ממנו וכתב ע"ז והפי' הזה אמת הוא כו' גם בסמוך גבי ההיא דתן מנה לפ' ואקדש אני לך כ' ג"כ דכל שאינו חוזר ונפרע ממנו ש"ד יע"ש הרי מבואר שדעתו לאסור והן נסתר מחמתו וצ"ע: כתב הרא"ש ז"ל וז"ל אם אמר לה הרי את מקו' בהנאת מחילת מלוה מקודשת דלא גרע מארווח לה זימנא וכ"ש הכא שמאריך לה זמן לעולם ותדע דאמרינן לקמן דבמכר נמי לא קנה קרקע במלוה ואמרינן בהזהב יש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה כו' והיאך קונה באלו המעות והא מלוה נינהו אלא במחילת המלוה וה"ה לענין קדושין עכ"ד וכ"כ התוס' בפרק הזהב דמ"ו ד"ה יש דמים ויש לדקדק ממ"ש ז"ל בפ' אז"נ דס"ב ע"ב ד"ה הרי שהי' שהק' וז"ל תימא והלא מעות קונות הכא אפי' מדרבנן דמילתא דלא שכיח היא כדאמרינן בהזהב גבי החליף דמי שור כו' ויש לתמו' שדבריהם ז"ל סתרי למ"ש בפרק הזהב דההיא מיירי בקונה בהנאת מחילת מלוה אבל במלוה גופה לא קנה כלל וא"כ איך כתבו הכא בפשיטות דקנה אפילו מדרבנן וליכא למימר דה"נ מיירי בקונה בהנאת מחילת מלו' דהא מנ"ל דתלמודא מיירי בהכי אדתיקשי להו ז"ל קוש' ולכן נ"ל שדעתם ז"ל כמ"ש הריטב"א ז"ל בפרק הא"מ בסוגי' דהמקדש במלו' משם הירושלמי דהא דאמרינן דמלו' אינה קונ' במכר ה"ד לענין שיכול לחזור בו הלוקח אבל המוכר אינו יכול לחזור יע"ש וא"כ נראה שמה שהוצרכו התוס' לומר דהא דהחליף שור בחמור מיירי בהנאת מחילת מלוה היינו משום דמתני' קתני כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו משמע דאין שום אחד מהם יכול לחזור אמנם הכא באז"נ ק"ל שפיר דכיון דמעות קונות לגבי המוכר שאינו יכול לחזור א"כ ל"מ ברבית כיון דכי מוקרי א"י המוכר לחזור נמצא דברשותי' קא מוקרי ומה שהביאו ההי' דפרק הזהב לאו למימרא דההיא מיירי במלוה גופא אלא הוצרכו להביא ההיא דהזהב למ"ש דאפילו מדרבנן קנה משום דלא שכיח כנ"ל ועיין בתוספות פ"ק דב"מ די"ו ד"ה האי שטרא חספא כו' שנראה מדבריהם דמלוה אינה קונה ואפי' המוכר יכול לחזור דסוגיא דהתם גבי חזרת המוכר קאי כמ"ש התוס' שם ד"ה חזר ולקחה ואפי' הכי כתבו דמלוה אינה קונה יע"ש ומ"מ מבואר מדבריהם דס"ל דהא דאמרי' בהזהב מילתא דלא שכיח היא לאו דוקא בהחליף דמי שור בפרה דמלוה הבא מחמת מכר היא אלא אפי' בשאר מלוה נמי דינא הכי דהוי מילתא דלא שכיח ומתני' דנקט החליף דמי שור לאו דוקא וזה מוכרח דאל"כ מאי ק"ל הכא אבריית' דהרי שהי' נושה בחבירו מנה הא הכא לאו במלוה הבא מחמת מכר מיירי אדתיקשי להו ועיין בהרב ח"ה לקמן דכ"ח ע"ב בד"ה כיצד החליף שכתב אחר שהביא דברי התוספ' דפרק הזהב וז"ל ומיהו ל"מ למיתני בפשיטות בשאר מלוה דכיון דשכיח הוא גזרו רבנן לשמא יאמר לו נשרפו חיטך בעליה כו' ולפי הנראה נעלם ממנו דברי התו' דפ' אז"נ ודו"ק:
ודע שרבי' ז"ל בפ"א מה' מכירה ה' ד' חולק אסברת הרא"ש והתוס' ז"ל שכתבנו וכתב שם דמלוה קונה במכר והראב"ד ז"ל השיגו בזה מסוגיא דפרק הא"מ וכתב וז"ל ואולי הטעהו הא דאמרינן מעמידין מלוה על הפירות והוא שיש לו וההיא לאו לענין קנין מיירי אלא לאיסור רבית יע"ש וה"ה ז"ל הליץ בעד רבינו וכתב שרבינו דחה סוגיא דפרק הא"מ מכח הך סוגיא דפרק הזהב דהחליף דמי שור בפרה ובס"ד כתב דשיט' האחרונים עיקר יע"ש ומבואר הוא דלפי שיטת האחרונים שהסכים ה"ה ז"ל לדעתם ע"כ צ"ל דההיא דמעמידין מלוה על הפירות הוא משום דאף ע"ג דמלוה אינה קונה ויכול לחזור בו אפי"ה כיון שיש לו לא מיחזי כרבית אם אינו חוזר בו ומשמע דסברא זו פשיטא ליה לה"ה טובא דלא תליא איסור רבית בקנין ממה שלא כתב דרבי' ז"ל סמך אההיא דאז"נ ודחה סוגיא דהא"מ מקמ' וכמ"ש הראב"ד ולמה זה הוצרך להביא עצות מרחוק מההיא דפ' הזהב ועוד נראה דאף לדעת רבי' ז"ל עכ"ל כן שהרי ההיא דמעמידין מלוה על הפירות ברייתא דרבי אושעיה היא התם בפ' אז"נ וכיון שכן תקשי לן לפום סוגי' דהא"מ דס"ל דמלוה אינה קונה היכי הוה ניחא ליה ברייתא דהתם אלא ע"כ לומר דאיסור רבית לא תליא בקני ולומר דהתם מיירי במוכר בהנאת מחילת מלוה ליתא שהרי לדעת רבינו הנאת מלוה אינו קונה כמ"ש גבי קדושין וכמ"ש ה"ה: ומתוך האמור נתבאר שאין מקום למה שכתב הרב גד"ת בשער מ"ו ח"ד סי' ס"ב ליישב דברי ה"ה שכתב בפרק כ"ב מה' מכירה על מ"ש רבינו דהפוסק על שער שבשוק ולא היה מאותו המין דחייב לקנות וליתן לו מה שפסק וכתב ה"ה דזה מבואר בפרק אז"נ ומרן בכ"מ תמה עליו דמאחר דההיא דריש אז"נ אינה שנויה אלא לענין רבית מנין לנו ללמוד משם לענין קיום המקח יע"ש והרב גד"ת כתב ליישב דס"ל לה"ה דמדחזי' דפוסק על שער שבשוק דמותר ואין בו משום רבית אע"ג דבשעת מסירת המקח נתייקר א"ל למי' דמדינא ודאי קנה ואינו יכול לחזור דאי יכול לחזור בו מדעתו מיחזי כרבית דבשביל שהקדים לו המעות אינו חוזר בו אע"ג שיכול לחזור א"ד יע"ש וכ"כ הרב מוצל מאש ליישב דברי ה"ה ז"ל בתשובה סימן ה' ומתוך מ"ש מבואר דהא ליתא שהרי לדעת ה"ה שהסכים לשיטת האחרונים דמלוה אינה קונה ואפילו לדעת רבינו עכ"ל דאע"ג דלענין קנייה יכול לחזור בו אפי"ה כל שאינו חוזר בו שרי ומש"ה אמרי' דיש לו מותר וכמ"ש ומרן הב"י סימן קפ"ט כתב משם תלמידי הרשב"א שרבינו למד דמלוה קונה מדאמרינן בריש פ' הזהב אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל מדכתיב וכחש בעמיתו כו' ואמר ר"ח תשומת יד כגון שיחד לו כלי להלואתו כו' ואלו תשומת יד לא אהדרי' מ"ט לאו משום דמיחסרה משיכה ואם איתא דמלוה אינה קונה אי נמי מעות קונות הכא אינו מחוייב להחזיר הכלי למלוה משום דהו"ל מלוה ומלוה אינה קונה ובעל החידושין כתב עליו דאין מכאן ראיה דהא איכא לאוקמי כגון שיחד לו כלי בשעת הלואתו דאיכא מעות ותמה על רבינו כו' יעוין שם ולא הבינותי דבריו דאכתי תקשי מנ"ל לרבא דתשומת יד דקרא מיירי בשיחד לו כלי להלואתו בשעת הלואה אדתקשי לר"י אימא דקרא מיירי בשיחד לו אחר הלואה דהו"ל מלוה ומשום הכי לא אהדריה קרא משום דמלוה אינה קונה וצ"ע והר"ן ז"ל כתב שלא כדעת הרא"ש וז"ל א"נ אפשר לומר דכל שמחל לו המלוה עצמה אפילו אמר לה בההיא הנאה (שהיתה נותן בה פרוטה לאדם אחר שיפייסנה) דעתה אזוזי ומשום הכי נקט לה בגמ' בארווח לה זימנא כו' ולא נקט לה במחילת כל המלוה יע"ש ויש לדקדק שהרי קיימא לן דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה כדאיתא פ' הא"מ וא"כ ה"נ נימא שדעתו אפרוטה שהיתה נותנת לאדם אחר ונראה שדעת הר"ן ז"ל דע"כ לא אמרינן דעתה אפרוטה אלא דוקא היכא דיהיב לה מהשתא פרוטה בעין אבל היכא דפרוטה נמי ליתיה בעיני' דעתה אמלוה ועיין בס' מח"א הלכות שכירות סימן י"ד שכ"כ ודברי הר"ן הללו סיוע לדבריו ודו"ק:
מעשה חושב (רמה) ופי' רש"י ואמאי קרי לה הערמת רבית נראה שדעתו כדעת הריטב"א שכ' וז"ל. פי' לישנ' בעלמא קא קשיא לי' כו'. לענ"ד אין ראי' כלל דרש"י ס"ל כן משום די"ל דרש"י פירש כן משום דאפי' אי נימא דבשדיך מיירי ובכה"ג הא מקודשת אפי' בגזל דידה וכש"כ ברבית דמדעתה יהבה לי' ואעפ"י שהוא בעין וחייב להחזיר לה מ"מ מקודשת בדשדיך ולא מקשה הש"ס אלא אמאי דקרי לה הערמת רבית ובפרט דבפשיטות בדשדיך מיירי שם אביי דו"ק ותשכח:
(רמו) משום דכיון דרבא גופי' ס"ל דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ובגזילה חייבין להחזיר כו'. תמהני דאי הסוגיא בתמורה אזלא למאי דס"ל לרבא דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וברבית גזירת הכתוב הוא דלדידי' אזהרה רחמנא ולא לברי' א"כ איך בעי הש"ס למימר התם בפלוגתא דאביי ורבא אי עביד מהני איכא בינייהו לענין חזרת רבית קצוצה דמאי ענין רבית קצוצה למחלקותן כאן בתמורה הא באמת למאי דס"ל לרבא אי עביד לא מהני הו"ל למימר דלא קני לי' לרבית כלל מאי אמרת דשאני רבית דגזירת הכתוב הוא דפטרה רחמנא לברי' דלא מהדר מכלל דקני ומ"מ להאב אזהרה רחמנא וחייב לאהדורי נמי מגזירת הכתוב מקרא דוחי אחיך עמך וא"כ אפי' אי ס"ל לרבא בעלמא כאביי דאי עביד מהני נמי ניחא מה דס"ל דרבית קצוצה יוצאה בדיינין משום גזיה"כ דוחי אחיך עמך ולאביי דס"ל דר"ק אינה יוצאה בדיינין עכ"ר דלית לי' האי גזיה"כ דאב חייב בחזרה ובן אינו חייב דאל"כ אמאי אינה יוצאה בדיינין מה בכך דבעלמא אי עביד מהני הא ברבית גזיה"כ הוא וא"כ הא עיקר פלוגתייהו ברבית תליא בדרשא דקרא דרבא ס"ל דלדידי' אזהרה רחמנא ולברי' לא אזהרה וא"כ למה לי' לרבא למימר כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הא רק לענין רבית לחוד איכא בינייהו ובזה אפי' אי נימא דבעלמא אי עביד מהני נמי הדין דיוצאה בדיינין מאב ולא מבן וא"כ איך בא הש"ס למימר האי איכא בינייהו דלרבא רבית קצוצה יוצאה בדיינין הא אפי' אי ס"ל בעלמא כאביי נמי יוצאה בדיינין משום גזירת הכתוב ודוק:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה