שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ה
הלכה א
המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה כגון חמץ בפסח כו'. משנה פ' האיש מקדש דנ"ו ע"ב המקדש בערלה כו' אינה מקודשת והתוספ' שם ד"ה המקדש בערלה הקשו וז"ל וא"ת אמאי אינה מקודשת הא שרי ליהנות שלא כדרך הנאתו כדאמרינן בפ' כ"ש כו' וראיתי להר"ב מש"ל בהלכות יסודי התורה בפ"ה הלכה ח' תמה על דברי התוס' הללו דפרק כ"ש לא אמרינן אלא דכל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן אבל איסורא מיהא איכא וכמ"ש התוספ' בפ"ג דשבועות דכ"ב בד"ה אהיתירא ובפ"ק דע"ז דף י"ב בד"ה אלא יע"ש וכן תמה הריטב"א ז"ל בשמעתין על דברי התוס' יע"ש: ולעד"נ דמה שהביאו ראייה מההיא דפרק כ"ש דבשלא כדרך הנאתו מותר לאו היינו מההיא דאמרינן התם בדכ"ד כל איסורים שבתורה אין לוקין כו' דהא פשיטא דאיכא למימר דלענין מלקות קאמר אבל איסורא מיהא איכא אלא דכונתם למ"ש שם בדכ"ה ע"ב מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דהוה שייף לברתיה בגוהרקי' דערלה א"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה כו' א"ל האי אשתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא א"ד א"ל מידי דרך הנא' קא עבידנ' וס"ל להתו' דהני תרי לישנא בהא דפליגי לישנ' קמא ס"ל דשלא כדרך הנאתו נהי דמלקות ליכא אבל איסורא מיהא איכא ומש"ה אצטריך לטעמא דאשתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא ולישנא בתרא ס"ל דשלא כדרך הנאתו אפי' איסורא נמי מדרבנן ליכא וכמו שצידד הרב ז"ל שם דאם היה אסור מדרבנן לא שרינן אפי' בחולה שאין בו סכנה דלא התירו אלא שבו' דאמירה לגוי כמ"ש הרשב"א ז"ל הביאו הרדב"ז ז"ל ח"א סימן ב' יע"ש וכן מוכח לישנא דרבינא דקאמר מידי דרך הנאה קא עבידנא ואם איתא דלא כדרך הנאתו מדרבנן אסור אלא דבמקום חולה התירו מאי האי דקא מתמיה רבינא מידי כו' כאלו הוא דבר פשוט והלא היא גופה צריכה רבא והכי הול"ל גוהרקיה דערלה שלא כדרך הנאה היא ובמקום חולי לא גזרו אמנם אי שלא כדרך הנאתו שרי לגמרי א"ש לישנא דמידי דרך הנאה קא עבידנא כלומר דכ"ש בחולה דמותר וכן ראיתי להרשב"א והר"ן ז"ל שתפסו בקושייתם ראיה מההיא דמידי דרך הנאה כו' משמע דמההיא דלעיל דר"י לא הוה ס"ד להקשות להו כלל דתשובת' בצדה דאין לוקין דוקא דקאמר אלא דמהא דמידי כו' הוה משמע להו דשרי לגמרי ונדחקו בתי' לומר דהתם משום מעשה שהיה במקום חולי התירו ולהתוס' ז"ל לא ניחא להו בהכי כמ"ש ומ"ש בפשיטות כדאמרי' בפרק כ"ש היינו דמשמע להו דהכי הלכתא דלישנא בתרא עיקר ובהכי ניחא לי מה שהק' עוד הרב הנז' הובאו דבריו בס' חזון נחום ח"א דקפ"ו ע"ב בקונטריס החכם הש' כמהור"ם אברהם קארו ז"ל לתי' הב' שתי' התוס' דמיירי שפיר בדאיכא שו"פ אף שלא כדרך הנאתו מ"מ כיון שהאשה סבורה ליהנות דרך הנאתן ואינו כן לא סמכא דעתה והוי מקח טעות וז"ל והנה מתי' זה משמע דמתני' איירי בדלא ידעה האשה דמקדש באיסורי הנאה והוי מקח טעות וקשה מדאמרינן בבכורות דף יו"ד ע"ב איכא דמתני לה להא דר"ן אהא המקדש בפטר חמור אינה מקודשת לימא מתניתין לא ר"י ולא ר"ש אי ר"ש תיקדוש בכולה אי ר"י תקדוש במאי דביני ביני ומשני אמר רבה בר אבוה אמר ר' נחמן לעולם ר"י וכגון שאינו שוה אלא שקל כו' ואי כדברי התוספו' מאי פריך תיקדוש במאי דביני ביני הא הוי מקח טעות דסברה ליהנות בחמור זה בלתי פדיון שהרי אינה יודעת דפטר חמור הוא זה יע"ש שהניחו בצ"ע והיא קושיא חזקה אכן ע"פ האמור הנה מקום יש בראש ליישב דבריהם דמה שהוצרכו התוס' לומר דמתני' איירי בדלא ידעה האשה שאיסורי הנאה הן אינו אלא לא"ד דקאמר התם בפסחים דשלא כדרך הנאה שרי לגמרי ואהא ק"ל שפיר דהא חזי ליהנות שלא כדרך הנאתו והוצרכו לומר דמיירי בדלא ידעה האשה שמקדשה באיסורי הנאה אמנם ללישנא קמא דס"ל דשלא כדרך הנאתו אסור ל"ק להו מידי אמתני' ומתני' איכא לאוקמא כפשטא אפי' בידעה האשה שמקדש באיסורי הנאה וא"כ איכא למימר דההיא לישנא דקאמר התם בבכורות אי ר"י תיקדוש בכוליה ס"ל כלישנא קמא דפסחים דשלא כדרך הנאתו אסור ומתני' כפשטא אתיא בדידעה דאיסורי הנאה הן ומשו"ה פריך תקדוש בכוליה ואדרבא נ"ל שיש לסייע דברי התוס' ז"ל משמעתין דלקמן ומלישנא קמא דהתם דקאמר איכא דמתני לה להא דר"ן אהא המקדש בפטר חמור כו' לימא מתני' דלא כר"ש אמר ר"ן לאחר עריפה כו' והשתא ק' דלס"ד דהוה ס"ל דמתני' במקדש בפטר חמור מחיים קאמר אם כן קשה דהיכי הוי ניחא ליה מתני' אליבא דרבי יהודה הא לרבי יהודה נמי תקשי תיקדוש במאי דביני ביני וליכא למימר דלפום ס"ד נמי הוה ס"ל דמתני' בלאחר עריפה דוקא אלא דהוה ס"ל דאפי' בלאחר עריפה פליג ר"ש וס"ל דמותר בהנאה ומש"ה קאמר לימא דלא כר"ש דכר"י מתוקמא שפיר כיון דמיירי בלאחר עריפה דא"כ לא הוה ליה לר"ן למימר לאחר עריפה דהא פשיטא לן דמתני' בלאחר עריפה מיירי אלא הכי הול"ל מודה ר"ש בלאחר עריפה וכי קא מפלגי במחיים וכבר הרשב"א ז"ל בחי' נרגש מזה וכתב דתלמודא הכא אההיא שינוייא דהתם סמוך דמייתי לה בשאינו שוה אלא שקל ואליבא דר"י בר יהודה יע"ש וזה ודאי דוחק אכן כפי דברי התוס' ז"ל ניחא דהנהו תרי לישני בהא פליגי דלישנא קמא ס"ל דמתני' בדלא ידעה שמתקדשת באיסורי הנאה ומש"ה הוה מוקמינן למתני' כר"י משום דכיון דסבורה היא ליהנות בחמור בלי פדיון הוי מקח טעות ולישנא בתרא ס"ל דמתניתין בידעה שמתקדשת באיסורי הנאה ומשו"ה ק"ל דתיקדוש במאי דביני ביני כנ"ל ועל פי האמור יש ליישב דברי התוס' רי"ד שכתב בשמעתין לקמן דנ"ח וז"ל ובפטר חמור ואף על פי שהאשה יכולה לפדותו ולהיות מותרת בו אפי"ה כל זמן שלא פדאו הוי איסורי הנאה ונמצא שלא נתן לה כלום וה"ה בהקדש דאמרינן דלא קדש מפני שלא נתחלל ואע"פ שהאשה יכולה לחללו על שו"פ כדקי"ל הקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל אפי' הכי כל זמן שלא חיללו אינה מקודשת דבשעת הקדושין לא יהיב לה מידי וה"נ הכא עכ"ל ותמה עליו הח' הש' הנז' שזה הפך מסוגיא דבכורות דקאמר התם אי ר"ן תקדוש במאי דביני ביני הרי דיכול לקדש את האשה בעודף מן פדיונו ועוד תמיה אני עליו שהרי בשמעתין מוקמינן למתני' בלאחר עריפה וא"כ מאי ק"ל אכן כפי מ"ש יש ליישב שכונתו להקשות הסוגיא בדוכתא דקאמר נימא מתני' דלא כר"ש משמע דכר"י ניחא ליה מתני' ואהא קאי ואע"פ שהאשה כו' ותריץ יתיב דס"ל דסוגיא דידן דאתיא כלישנא קמא דהתם דכל זמן שלא פדאו אינה מקודשת דבשעת קדושין לא יהיב לה מידי. אמנם הא ודאי דלישנא בתרא דהתם ס"ל דכיון דבידו לפדותו לא חשיב כמקדש באיסורי הנאה ואי קשיא שהרי התוס' רי"ד ז"ל הכריח הדבר מההיא דהמקדש בהקדש דבמזיד לא קידש אליבא דר"י אף על גב דיכולה לפדותו בשו"פ כדקי"ל בעלמא והכי נמי ללישנא בתרא דבכורות תקשי ליה הא דמקדש בהקדש י"ל דההוא לישנא סבירא ליה דדוקא חיללו בדיעבד מחולל אבל לכתחיל' לא וא"כ מש"ה אינה מקודשת דלא ניחא לה למעבד איסורא ומ"מ תק' דהי"ל להתוספות רי"ד ז"ל להזכיר סוגיא דבכורות על דל שפתיו ולומר דסוגיא דידן פליגי אההיא לישנא ודוק: גם מה שכתבו התוס' רי"ד דהאשה יכולה לחללו על שו"פ קשה מההיא דאמרינן בבכורות די"א ע"א א"ד כיון דקני להך דביני ביני לא דמי להקדש ומצאתי להתוס' חיצוניות כ"י שהקשו וז"ל וא"ת כל הקדש נמי איכא דביני ביני דהא אמרינן בעלמא דהקדש שחללו על שו"פ מחולל ואפי"ה מצי פריק ליה ויש לומר דדוקא בעלים יכולים לחללו על שו"פ ולא אחר עכ"ל יעוין שם ומדברי התוס' רי"ד ז"ל מבואר דאחר נמי מצי לחללו בשו"פ וכיון שכן תקשי ליה אההיא דבכורות ועיין בתוספות דתמורה ס"פ כיצד מערימים ומיהו י"ל דאף תוס' רי"ד ז"ל מודה דאחר אינו יכול לפדותו פחות משויה אלא דגבי אשה כיון שנתנו לה בתורת קדושין חשיב כבעלים ופשוט ואי קשיא לכאורה דהנה ראיתי להתוס' ז"ל בר"פ השוכר דף ע"ז בד"ה בדמיהן שהקשו כקו' דהכא ותי' באופן אחר וז"ל י"ל כיון שכל זמן שהוא בעין אסור למוכרו מן התורה כמו כן אסור לקדש בו אשה דהוי כמו מכירה חשובה ויש בו הנאה כשמקדש את האשה כו' יע"ש וק' לכאורה דלפי דבריהם מאי פריך בבכורות אי ר"י תיקדוש במאי דב"ב הא אע"ג דאית לה הנאה שו"פ דיכולה לפדותו בפחו' משויו אפי' הכי כיון שכל זמן שהוא בעין ולא פדאו אינו יכול ליהנות ממנו ולמוכרו כ"כ אסור לקדש בו את האשה לפי דעתם ז"ל האמנם אחר העיון נראה דלק"מ דע"כ לא כתבו התוספות ז"ל אלא דוקא במקדש בערלה וכיוצא דאע"ג דיכולה ליהנות שו"פ בשלא כדרך הנאתה או באפרו אפילו הכי אם רצה הבעל למוכרו בשו"פ בכדי הנאת שלא כדרך הנאתו שיש בו או בכדי אפרו פשיטא ודאי דאסור למוכרו שהרי אין אפרו בעין וכי שקיל השתא פרוטה מאיסור הנאה קא שקיל אכן שלא כדרך הנאתו לא התירה התורה אלא ליהנות מגופו של איסור שלא כדרך הנאה אבל למוכרה לאחר בפרוטה בשביל אותה הנאה דשלא כדרך הנאה שיש בו הא ודאי אסור שהרי הוא נהנה עכשיו מגופו של איסור בדרך הנאתו משא"כ בההיא דפטר חמור דאע"ג דכל זמן שלא פדאו אסור ליהנות ממנו ולמוכרו אפילו הכי אם רצה למוכרו ולהודיעו שהוא מוכר לו מה ששוה יותר מן השה רשאי למוכרו כמ"ש הרא"ש שם והטור ז"ל סי' רי"א יע"ש והילכך פריך תלמו' שפיר דכיון דאשה יודעת דפטר חמור אסור בהנאה ודאי דדעתה לאיתקדש במאי דביני ביני והו"ל כאלו פי' להדיא שהיא מקודשת במה ששוה יותר מן השה דכה"ג איתיה במכירה כנ"ל ובדברי התוס' דע"ז י"ל טובא שכתבו וז"ל בדמיהן מקודשת משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש וטעמא משום דלית ביה שו"פ כו'. והוא תימא דבהדיא קתני המקדש בערלה כו' אינה מקודשת ואמאי הוצרכו לדיוקי מסיפא ולא עוד אלא לישנא דמשמע שכתבו ועיין בהרב ל"מ מה שדחק בזה ולעד"נ שכוונתם ז"ל לשלול תי' התוס' בשמעתין שתי' דמתני' מיירי בשאין בה שו"פ שלא כדרך הנאתו והיינו דק"ל מסיפא דמתני' דמדקתני מכרן וקדש בדמיהן מקודשת משמע דבגוף הערלה לא משכחת לה שיהא מקודשת דאל"כ ליפלוג וליתני בדידה ולימא אם יש בשלא כדרך הנאתו או באפרו שוה פרוטה מקודשת ותי' דבכל גוונא אסור לקדש כיון שכל זמן שהוא בעין כו' כנ"ל ועל מה שכתבו התוס' וא"ת אמאי לא חשיב בהך מתני' פיגול ונותר כו' הקשה הרב ח"ה ז"ל דת"ל דמשום איסור קדש אינה מקו' כדתנן לעיל המקדש בחלקו כו' אינה מקודשת יע"ש: ולעד"נ אחר המחילה לק"מ דהתוס' ז"ל אזלי לשיטתם שכתבו בפ"ק דב"ק די"ב ע"ב ד"ה ומחיים דחלק בעלים אפי' לאחר שחיטה הוי ממון בעלים לקדש בו אשה ולכל דבר וכן משמע דלשון המקדש בחלקו לא שייך אלא בחלק כהנים דבבעלים לא שייך בהו לשון חלק דעיקר הקרבן שלהם יע"ש וא"כ היינו דק"ל שפיר דאמאי לא חשיב פגול ונותר וכגון בחלק בעלים דמשום איסור קדש לא שייך בחלק בעלים ואי משום טעמא דאיסורי הנאה אינה מקודשת כנ"ל כעת והא דלא חשיב חמץ בפסח משום דקסבר כר"י הגלילי דשרי בהנאה ובשיטה להרב החי' ז"ל כתב וז"ל הא דלא חשיב חמץ בפסח בפלוגתא לא קחשיב וצ"ע דבשר וחלב נמי פלוגתא היא כדאיתא בגמרא ואפשר דמשום דפלוגתא דחמץ בפסח מתניא במתני' ופלוגתא דבב"ח לא אתנייא אלא בברייתא עכ"ל וצ"ע שהרי סברת ר"י הגלילי לא הזכירו במתני' בפסחים כלל אלא ברייתא היא דמייתי התם בפ' כ"ש דף כ"ג ע"א ודף כ"ח ע"ב ואם כונתו ז"ל למאי דמוקמינן דל"ב ע"א התם מתני' דהאוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש כרבי יוסי הגלילי דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה הא ודאי ליתא דהתם לא מוקמינן למתניתין כר"י הגלילי אלא כי היכי דלא ליפשוט מינה מאי דאבעיא לן אי לפי מדה משלם או לפי דמים אבל למאי דמסיק התם דפלוגתא דתנאי היא אי לפי מדה משלם או לפי דמים משלם ודאי דמוקי' למתני' כריב"ז דקאמר התם דס"ל לפי מדה משלם וכ"כ הרע"ב בפי' המ' ותו קשה דבפ' השוכר את הפועל דע"ד ע"א פריך התם אמתני' תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין כו' ואי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח כו' והשתא לפי דבריו ז"ל ק' אמאי לא משני דפלוגתא לא קא חשיב גם לדברי התוס' ק' אמאי לא משני דס"ל כר"י הגלילי וכמתני' דהכא וצ"ע. ובמ"ש עוד אהא דלא חשיב ע"ז כו' ושביעית לאחר הביעור כתב הרב ח"א ז"ל וז"ל ר"ל דהו"מ למתני ברישא בשביעית דאינה מקודשת כו' ומיהו לא ידענא לפי מ"ש התוס' לקמן דשביעית שרי בהנאה וא"כ לאחר הביעור נמי מקודשת ע"כ דבריו ונראה שכונתו ז"ל למ"ש התוס' לקמן דנ"ח בד"ה וב' כתובים כו' וז"ל ותימא היכא הוו ב' כתובים כו' הא לא אתי שביעית מע"א דאיכא למיפרך מה לע"א שכן אסורה בהנאה יע"ש והבין הרב ז"ל שכונתם לומר דשביעית שרי בהנאה אף לאחר הביעור וזה ודאי ליתא שהרי בהגוזל קמא דף ק"א ע"א מייתי התם ברייתא דקתני בגד שצבעה בקליפי ז' ידלק הרי בהדיא דשביעית לאחר הביעור אסור בהנאה ואף שהתוס' ז"ל פרק מקו' שנהגו דנ"ב כתבו דכל שמפקירו מותר לחזור ולזכות בו ולאוכלו אחר הביעור מכל מקום מודה דאם הגיע שעת הביעור ולא הפקירו אסור בהנאה ועיין בהר"ב מוהר"ם ן' חביב ז"ל בקו' תוס' יוה"כ דף כ"ב ע"א וא"כ עכ"ל דמאי דמשמע מדברי התוספות דל"ת דז' שרי בהנאה היינו משום דהתם בברייתא איירי בז' בזמן הביעור דתופסין דמיהן לאוכלן בקדושת ז' ואהא הוא דק"ל דאיכא למפרך כו' וזה הוא פשוט:
טעם המלך ה) מה שמצדדים הן הרב מל"מ בהלכות יסו"הת והן מה שמצדד הרב פה דאם שלא כדרך הנאתו מדרבנן אסור לא התירו להתרפאות במקום שאין בו סכנה דלא התירו אלא שבות דאמירה ולא שאר איסור דרבנן הן אמת תמה אני ששני אריות אלו לא הזכירו בדבריהם כלל רבינו הר"ן ז"ל בפ' כ"ש שכתב על האי דהביא הרי"ף שם מאמר הלז דמר בר רב אשי אשכחי' לרבינא דשייף לברתי' כו' שהביא הרב מ"ל והרב פה וז"ל שם וראיתי מי שכתב דמהא שמעינן דמתרפאין בכל איסורי הנאה של דבריהם כגון חמץ שעבר עליו הפסח כו'. ואני אומר שאם באנו לחלוק אפשר שאין מתרפאין אף באי"הנ של דבריהם כדרך הנאתן דדלמא קילי טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורן של דבריהם כדרך הנאתן עכ"ל ועי' בהגהות רמ"א י"ד סוף סי' קנ"ה שנמשך אחר הר"ן ז"ל וכ' י"א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן עייש"ה ואם נקטי' בידן או שמותר להתרפאות באיסורי הנאה דרבנן או אפילו אם אסור להתרפאות אמרינן שאני שלא כדרך הנאתן דקילי טפי כמו שצדד הר"ן ז"ל א"כ לדברי שניהן עכ"פ שלא כדרך הנאתן מדרבנן אסור וקשי' על תוס' הכא דלא מקשי מידי דתהיה מקודשת ואולם כשאני לעצמי בחרתי בזה דרך אחרת וכלפי לייא דמהא דאשכחי' מר בר רב אשי יהא מוכח דאסור להתרפאות באיסורי הנאה דרבנן ושלא כדרך הנאתן אפ"ה אסור מדרבנן אפ"ה לא יהי' קשה על תוס' מידי דהנה בברכות (ל"ה א') איתא שם אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין למימרא כו' ונימא הלכה כרבי עקיבא אי אמרי' הלכה כר"ע הו"א אפי' בארץ קמ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל (פרש"י וז"ל דכל המיקל בארץ בערלה הלכה כמותו בח"ל דכיון דאינה מן התורה הלך אחר המיקל עייש"ה וכן כתב הרב ב"י בהל' ערלה). רבינא אשכחי' למר בר רב אשי דקא זריק אביונות ואכיל קפריסין. א"ל מאי דעתיך כר"ע דמיקל כו'. וא"כ לדעת רש"י והבית יוסף היינו טעמא דאמרי' דכל המיקל בארץ ישראל הלכה כמותו בח"ל לפי שערלה בח"ל מדברי סופרים והיינו כדעת שמואל בקדושין (ל"ח ב') דאמר הלכתא מדינא עייש"ה. ועיין פ"י בברכות ולפ"ז מוכח ממר בר רב אשי ורבינא ששניהם סוברין ערלה בח"ל מדברי סופרים וא"כ קשיא הכא מאי הקשה לי' מר בר רב אשי לרבינא דשייף לברתי' בגוהרקא דערלה כו'. הא המה בחוצה לארץ היו ובח"ל גוף הערלה רק מדרבנן אסור ומותר להתרפאות בו אפי' במקום שאין בו סכנה וע' פ"י פסחים הרגיש קצת בזה וע"כ מוכח כשיטה זו דאסור להתרפאות באיסור דרבנן במקום שאין בו סכנה ולכן בלישנא קמא אמר לי' האי אישתא כמירתא כחולי שיש בו סכנה הוא ובלישנא בתרא אמר לי' מידי דרך הנאה קא עבידנא והוי שלא כדרך הנאתו באיסור דרבנן דערלה גופא אסור' רק מדרבנן. והוי תרי דרבנן. וכל כה"ג לא גזרו. אבל אי הוי ערלה מדאורייתא דהוי שלא כדרך הנאתן לבד והוי חד דרבנן אף שלכד"ה אסור דאסור להתרפאות באיסורי דרבנן. והנה ראיתי בהרב מ"ל פ"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה י"א וז"ל ספק ערלה כו'. וכן ערלה דקיימ"ל בח"ל ספיקא מותר משום דכך נאמרה הלכה בזמן הזה אף בא"י ספקה מותר משום דבטלה קדושת הארץ עכ"ל ומבואר שם מדבריו דלמ"ד ערלה בח"ל הלכתא מדינא בזמן הזה ערלה בא"י נמי רק מדרבנן אסור דכיון דבטלה קדושת הארץ דומי' דכלאי הכרם וחדש שהביא שם עייש"ה כי בזה אין פקפוק ולפ"ז שפיר קשי' להאי מ"ד דסבירא לי' הלכתא מדינא על משנתינו דקתני המקדש בערלה כו' אינה מקודשת ואמאי אינה מקודשת הא יכולה להנות ממנו שלא כדרך הנאתן כקושי' תוס' ואין לומר הא עכ"פ מדרבנן אסור ק"ל הא מתניתין סתמא קתני ולאו דוקא בזמן הבית איירי אלא אף בזמן הזה והא בזמן הזה העיקר ערלה רק מדרבנן. וא"כ שלא כדרך הנאתן הוי תרי דרבנן. ובתרי דרבנן סבירא להו לתוספת דמקודשת דהוי כמו חמץ דרבנן ושעות דרבנן וע' בפסחים (כ"א ב') ברש"י ותוספת והרא"ש. ובדברי הרא"ש בקדושין עלה דהאי מתניתין דהמקדש בערלה שם וע' אה"ע סימן כ"ח ובבית שמואל (סעיף קטן נ"א ונ"ב) דוק נכון הוא עי' עוד לקמן הלכה ב' בדברי רבינו ובזה שהערנו ובחדושי למס' ברכות הארכתי מאוד שם בסוגי' לבאר כל הענין על מכונו. ואין כאן מקומו:
ו) ויש לי ללמד קצת זכות על רבינו מהרש"א ז"ל (רלז) דאי בחלק הבעלים אמאי אינה מקודשת הא יש שאלה בהקדש וע' במשנה למלך בפרק שלפנינו שרוצה לצדד ולומר אם אחד קידש אשה בפירות שאסר על עצמו בקונם דמקודשת לפי שיכול להשאיל על נדרו והוי לגביה היתר הנאה וא"כ אם כונת תוס' לחלק של בעלים לא הוי מקשי מידי דהא יכולין להשאיל על ההקדש דהא נשאלין על ההקדש אמנם זה ליתא חדא דהוי עכ"פ חולין שנשחטו בעזרה ועוד הא כתבו תוס' בכריתות (י"ג ב') בד"ה ארבע חטאות כו' דלאחר זריקת דם ליתא בשאלה יכול לנקוט אם קדשה בפגול ונותר וטמא לאחר שנזרק וע' בתוס' פסחים (מ"ז ב') ד"ה הואיל כו' דכתבו אי בא הקדש ליד גזבר אינו יכול למתשל עליה וע' בש"ך ח"מ סי' רנ"ה סק"ה מ"ש שם ואף ששם איירי לענין הקדש של בדק הבית מ"מ נראה לי שאין חילוק בזה ואם באו קרבנות ליד כהן אי אפשר למתשל עלי' יע' ש"ך ח"מ סי' קכ"ח ס"ק ג' וע' תוס' חולין (כ"ב ב') ד"ה והביא. וע' משנה למלך פי"ד מהל' מעה"ק הלכה ה' וע' במעילה (י"ט א') בש"ס ובפי' רש"י שם היטיב דלפי' רש"י משמע שם דפליגי ר"ש ור"י אי בא ליד כהן אי חייב באחריות אי לא וממילא אם אמרי' שאם בא הקרבן ליד הכהן שבעלים אינן חייבי' באחריות דיצא מרשותן כיון דקנאו הכהן א"כ ממילא נמי דאינו יכול למתשל עליה עיין היטב בכל זה ואין כאן מקומו:
ז) גם אנכי ת"ל עמדתי בהאי עניינא ורוב הדברים היו אתי כדברי הרב המחבר. ואולם בקעה אחת מצאתי ממה שלא דבר ממנו המחבר ואשר הקשיתי קושי' עצומה על דברי תוס' במרובה מהא דאמרינן חולין (קט"ו ב') תניא איסי בן יהודא אומר מנין לבב"ח שהוא אסור באכילה נאמר כאן כי עם קדוש. ונאמר להלן כו' מה כו'. הנאה מנין אמרת ק"ו. ומה ערלה שלא נעבדה בו עבירה אסור בהנאה בב"ח שנעבדה בו עבירה אינו דין שאסור בהנאה מה לערלה כו', עד כלאי הכרם יוכיח. והנה כתבו תוס' שם (קט"ז א') ד"ה חדא וא"ת א"כ מיד כשאמר חמץ בפסח יוכיח נפריך מה להנך שכן גדולי קרקע וי"ל דמתחל' הי' יכול לומר חמץ בפסח וכלאי הכרם יוכיח דהוי להו תלתא. ועוד דהוי מצי למימר בשר תקרובת ע"ז תוכיח. וכ"ת כו' עי"ש במהרש"א. והנה ודאי מתרוצא בתרא דתוס' מוכח דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מן התורה. ואולם לא קשה מזה להרשב"א ותוס' במרובה די"ל דס"ל כתרוצא קמא של תוס' הכא שעמדנו עליו. אבל אי קשי' הא קשי' לדידהו דתקרובת ע"ז מותר בהנאה מן התורה. א"כ מופרך תחלת דין של איסי ב"י דנימא בתחלת דין כשאמר מה ערלה שלא נעבדה בו עבירה כו'. בב"ח כו' נימא תקרובת ע"ז תוכיח שנעבדה בו עבירה ואסור באכילה (כמו שכתב תוס' ב"ק דאכילה ודאי דאורייתא) ומותר בהנאה וכי תימא היא גופא נילף מערלה מה ערלה שלא נעבדה כו' תקרובת ע"ז שנעבדה בו עבירה לא כ"ש א"כ לפ"ז הא אית לן ילפותא דתקרובת ע"ז אסור בהנאה. ואין אנכי יודע מי הוא החולק על איסי בן יהודא בהאי ק"ו. ואף שר"ש שם בחולין (קט"ז א') חולק על איסי ב"י וסובר בב"ח מותר בהנאה ולא יליף האי ק"ו היינו טעמייהו דר"ש כדכתבו שם בתוס' ד"ה מה להלן דאיהו ס"ל אין ג"ש למחצה. (וכמו שילפי' הג"ש) וכמו דילפי' מני' איסור אכילה ה"נ ילפי' מני' היתר הנאה עיין ש"ה כל זה לענין בב"ח אבל לענין תקרובת ע"ז מאי איכא למימר. והק"ו עצמו מונח וקיים. ואם תקשה לפ"ז קשי' נמי לדידן. על הש"ס בע"ז (כ"ט ב') דהקשה וזבח גופא מנא לן או על רבה בר אבוהו עצמו דהקשה יין נסך מנא לן מדוע לא למדין מהאי ק"ו דאיסי בן יהודא ולמאי צריך כלל ההיקש זה ליתא דכל זמן דלא ידעינן איסור אכילה מקרא אחרינא ליכא למילף מהאי ק"ו. כמו שהעלה הש"ס בחולין דיש לומר חורש בשור וחמור תוכיח שנעבד בו עבירה ומותר בהנאה. אבל השתא דידעינן איסור אכילה מקרא אחרינא אמרי' מה לחורש בשור וחמור שכן מותר באכילה. וא"כ לפ"ז צריכין ההיקש עכ"פ לענין אכילה ואף שהשתא דידעינן איסור אכילה באמת הנאה נפקא לן מק"ו דאיסי בן יהודא מ"מ אפוכי מטרתא למה לן. ונקט הש"ס האי הקישא לענין הנאה נמי כיון דאצטריך הש"ס להביא האי הקישא לענין אכילה. ילפי' מני' כולא דלכולא איתקש בין לאכילה בין להנאה וכל זה לדידן. אבל לדעת הני אריות דאמרו דרק אכילה ילפינן מההיקש. ולא הנאה (והא דהביא הש"ס לענין הנאה רק אסמכתא וע' בהגהת מ"ל פ"ה מהל' יסודי התורה במ"ל ד"ה עוד כתבו תוס') קשי' טובא נהי דלא ילפי' מההיקש רק אכילה מ"מ השתא דידעי' איסור אכילה מההיקש תיפוק לי' איסור הנאה מק"ו. וא"ת דאיכא למיפרך מה לתקרובת ע"ז שכן בישראל אינה בשריפה. כדאמר הש"ס בע"ז (נ"ב א') מנין לע"ז של ישראל שטעונה גניזה שנאמר ושם בסתר. וכן כ' הרמב"ם (פ"ח מהל' ע"ז הל' ט') וכמ"ש התוס' בחולין ד"ה מה לערלה דהקשו מה לערלה שכן בשרפה ותירצו היא גופא נילף ותינח בב"ח. אבל הכא גבי ע"ז דילפינן מקרא דטעון גניזה ולא שרפה ל"ש למימר היא גופא נילף. ואולם זה ליתא תינח ע"ז שעבדו ישראל. ע"ז שעבדו גוי דהוא בשרפה דכתיב ואשריהם תשרפון באש מאי איכא למימר. א"כ הרי נילף מני' ע"ז של גוי ושוב גם ממילא ע"ז של ישראל אסור בהנאה דכן צריך למימר לענין בב"ח גופא דאל"כ בב"ח שבשלו גוי מנין לאיסי ב"י לאסור דהא לא נעבד בו עבירה דהא הגוי אינו מצווה על לא תבשל גדי בחלב אמו וע"כ כיון דילפי' בב"ח שבשלו ישראל ה"ה בב"ח שבשלו גוי וא"כ ה"נ אם ילפי' ע"ז של גוי ה"ה נמי של ישראל ואין לפקפק. וא"כ הדרן לדברינו לדעת תוספות ורשב"א נימא תקרובת ע"ז תוכיח שאסור באכילה ומותר בהנאה. ואולם לפי דברי רבינו המחבר פה בהאי ענינא. דרוצה לומר דדעת תוס' והרשב"א בפלוגתא אתמר והיינו בפלוגתא דריב"ב ורבנן (ע"ז ל"ב ב') וחולין (י"ג ב') דריב"ב דס"ל תקרובת ע"ז מטמא באוהל כמת. והיינו דמקיש למת. מה מת מטמא אף ע"ז מטמא. דכתיב ויצמדו לבעל כו' ורבנן דפליגי על ריב"ב כתבו התוס' בחולין (י"ג ב') בד"ה תקרובת היינו טעמייהו דס"ל אכילה דכתיב בהדיא אתקיש. טומאה דלא כתיב בהדי' לא איתקש וריב"ב סובר דלכל מילי דמת אתקש עייש"ה בתוס' וא"כ תוס' דכתבו במרובה דרק לאכילה אתקוש ולא להנאה. היינו נמי לרבנן דרבי יודא בן בתירה. אבל לריב"ב הרי הוא סובר דאפי' לטומאה אתקש דלא רמז בקרא כלל אלא לכולא אתקש כמו כל היקש שאין למחצה ודברים נכונים בפי רבינו המחבר וראוי' למי שאומרן. ולפ"ז ל"ק נמי על איסי בן יהודה הקושי' ראשונה שהקשינו לדעת הרשב"א ותוס' נימא תקרובת ע"ז תוכיח שאסור באכילה ומותר בהנאה דאיסי בן יהודא כר"י בן בתירא סבירא ליה ואמת תקרובת ע"ז אסור נמי בהנאה מכח ההיקש ורשב"א והתוס' אליבא דרבנן דקיימ"ל כותייהו. וא"ת אכתי קשה קושי' שני' אף לרבנן דריב"ב ניהו דמהיקש ליכא למילף דאכילה לבד אתקוש נילף הנאה מק"ו דאיסי בן יהודא. וי"ל דהנה כבר יעדנו בתחלת הצעותינו דברי תוס' בד"ה חדא מחדא. דהקשו מיד כשאמר חמץ בפסח יוכיח נפרך מה להנך שכן גדולי קרקע ותירצו ב' תירוצים חדא דמתחלה הי' יכול לומר חמץ בפסח וכלאי הכרם יוכיח. דהוי להו תלתא. ועוד דהוי מצי למימר תקרובת ע"ז יוכיח ע"כ. ואמרנו לעיל בתחלת דברינו. דע"כ הרשב"א ותוס' ס"ל כתי' קמא דאי כתי' בתרא ס"ל ולא כתי' קמא ולא קשי' הא מוכח לפ"ז דס"ל לאיסי בן יהודא. תקרובת ע"ז דאורייתא. הא זה פרקנו דבאמת איסי בן יהודא הכי ס"ל ול"ק על הרשב"א וזה די"ל דאיסי ב"י כריב"ב ס"ל (ול"ק לפ"ז מה לתקרובת ע"ז שכן מטמא. ופרוקא של תו' לא שייך שטומאת ע"ז רק דרבנן הא לריב"ב טומאת תקרובת ע"ז דאורייתא עיין במהרש"א שכתב רק לרווחא דמילתא כתבו תוס' זאת דאף אם תקרובת ע"ז דאורייתא נמי איכא למימר תקרובת ע"ז תוכיח ול"ק מה לע"ז שכן מטמא הדר דינא ערלה וחמץ תוכיחו עיי"ש במהרש"א) ולפ"ז לא קשה קושייתנו נילף תקרובת ע"ז מערלה. ומה ערלה שלא נעבדו כו'. ע"ז לא כ"ש. נימא מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר ואי נימא חמץ בפסח תוכיח איכא למיפרך מה לערלה וחמץ בפסח שכן גדולי קרקע והשתא ליכא למימר תקרובת ע"ז תוכיח דהא על תקרובת ע"ז אנו דנין. דוק חרי"ף. אמנם אחר העיון ראיתי דאכתי יש לפקפק הא אנן פסקינן דבב"ח אסור בהנאה מדכתיב ג' פעמים לא תבשל וע' בטור סי' פ"ו וא"כ הרי אנן השתא ידעינן איסור בב"ח מקרא א"כ ניתא לעולם תקרובת ע"ז מהאי ק"ו דערלה. ואין לפרוך מה לערלה וחמץ בפסח שכן גדולי קרקע נימא בב"ח תוכיח שאינו גדולי קרקע ואסור באכילה ובהנאה וי"ל מה לבב"ח שחידוש הוא. כמו שאמרי' בכ"מ בש"ס ועל פירכא זו לא שייך למימר אפי' הדר דינא. דלא הוי קולא וחומרא דוק. ובדברים האלה מפורק קושי' תוס' חולין (קט"ז א') ד"ה מה להלן דהקשו על ר"ש מדוע לא יליף איסור הנאה מק"ו דאיסי ב"י עייש"ה ובהכי ניחא דר"ש כרבנן דריב"ב ס"ל דלא מקשינן למת לכולא מילתא וא"כ לענין הנאה נמי לא אתקוש ואיכא למימר תקרובת ע"ז תוכיח. ועל ר"ש ודאי ל"ק היא גופא ניליף דלדידי' דלא יליף איסור בב"ח מקרא אחרינא א"כ ודאי איכא למיפרך על שניהם מה לערלה וחמץ בפסח שכן גדולי קרקע ול"ש למי' תקרובת ע"ז תוכיח או בב"ח תוכיח דהא על אלו שניהם אנו דנין לדון עליהם וללמוד מק"ו דוק חריף ונכון הוא לכל מעיין: אך כל זה לפי רבינו המחבר פה ולפי שכתבו התוס' חולין (י"ג ב') ד"ה תקרובת ע"ז דפלוגתת ריב"ב ורבנן הוא בהאי מילתא דריב"ב סובר דלכל מילתא אתקוש ורבנן ס"ל דלמאי דכתיבא בהדי' אתקיש ולמאי דלא כתיבי לא אתקיש אבל אתנו ת"ל דרך אחרת בזה הענין כולו ובתשובה אחת אשר הערכתי לכבוד מופת דורינו הרב הגאון המפורסם מו"ה אלעזר נרו בעל המחבר ספר אור חדש כתבתי בזה ארוכות ופה אציג פרפרת אחת השייך לענין אשר אנחנו עוסקים בה. ובקצרה ואסמוך על המעיין והוא שאמרתי לפרק קושי' תוספת הנזכרת במאי פליגי ריב"ב ורבנן מדוע לא ילפי רבנן נמי ההיקש לענין טומאה כמו לענין אכילה והנאה. ומאי דעתי' דריב"ב דיליף ועוד הקשו שם תוס' בסוף הדבר וכן בפסחים (ע"ג א') ד"ה תיקון מאי מקשה רבינא מאי תיקון הא תיקון להוציא מידי טומאה דאורייתא דהא לרבנן טומאת תקרובת ע"ז רק מדרבנן כדמוכח בכמה דוכתי בש"ס עיין היטב בתוספות כי אין להרחיב הדברים בדברי זולתו והנה הרשב"א בתשובה סי' שס"ה רצה להוכיח מהא דאמרינן הכא בע"ז (כ"ט ב') וזבח גופא מנ"ל דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור אף זבח אסור דע"כ מת גוי נמי אסור בהנאה דאי לא תימא הכי מנין דזבח אסור בהנאה דלמא למת גוי אתקוש ותי' הרשב"א דלא מוכח מידי דלעולם מת גוי מותר א"ל דאתקוש למת גוי דאל"כ הקישא ל"ל עייש"ה ברשב"א ובמ"ל פי"ד מהל' אבל באריכות (ול"ק על הרשב"א דהא איצטרך הקישא לענין אכילה כדכתבו תוס' פ' מרובה דמי שמעיין ברשב"א ובמ"ל בעיניו יראה דהני פוסקים דס"ל מת גוי מותר בהנאה ס"ל נמי דמותר באכילה עיין מל"מ באורך בהלכות אבל ובר"ן פ' אע"פ ובחידושי הריטב"א ובשיטה מקובצת על מס' כתובות בדף (ס"א א') גם ליכא להקשות הא איצטרך הקישא לכמה דברים כגון למילף מניה דתקרובת ע"ז אין לו בטול כמו שיליף הש"ס בע"ז (נ"ב א') וכדומה רבות ולריב"ב גופא לילף מני' איסור טומאה דזה ל"ק דודאי עיקר ההיקש לענין אכילה דהא כתיב ויאכלו ואיפכא ודאי ליכא למימר דקרא רק להקיש שאר דברים ולא אכילה והנאה דזה יהיה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא) ולפי דברי הרשב"א אלה קשי' לי איפכא על הך פוסקים דס"ל מת גוי אסור בהנאה והמה דעת הטור והש"ע (יו"ד סי' שמ"ט סעיף א') ודעמם מן האחרונים ועי' בנק"הכ ובתשובת צמח צדק סי' י"ג ובמ"ל הל' אבל פי"ד שהביא הרבה מן הראשונים שס"ל מדר"י בן בתירא דהוציא תקרובת ע"ז מטמא באוהל מדכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע"ז מטמא באהל דהכא קשיא קושית הרשב"א היכן ראה ריב"ב דלמת ישראל אתקוש דלמא למת גוי אתקש ובמת גוי הרי קיי"ל דאינו מטמא באהל כמו שפסק הרמב"ם (פ"א מהל' ט"מ) והכא ליכא למימר כתירוצא של הרשב"א דא"כ למאי אתקש דלאיסור אכילה והנאה אתקש וע"כ לומר כדעת הך פוסקים דמת גוי מותר באכילה ובהנאה א"כ שפיר הוכיח ריב"ב דע"כ למת ישראל אתקש ולא למת גוי דאל"כ גם לאיסור אכילה והנאה ליכא הקישא ולמאי הלכתא אתקש למת. ואולם יש לומר דריב"ב לית ליה האי כללא דכייל ר' שמעון בן יוחאי ביבמות (ס"א א') דמת גוי אינו מטמא באהל דכתיב אדם כי ימות באהל אתם קרוים אדם אלא הוא סובר כרשב"ג במשנה באהלות (פ"ח משנה ט') דפליג על רשב"י בזה וסובר דמת עכ"ומ נמי מטמא באהל ולפ"ז נייח לן רבנן דפליגי על רבי"ב ואמרו דלא אמרינן תקרובת ע"ז מטמא דודאי המה נמי סברי דלכל מילי אתקש למת (וכמו שהוציא נמי ר"י בע"ז (נ"ב) לענין שאין ביטול לתקרובת ע"ז) אלא הכא לענין טומאה היינו טעמייהו משום דהמה כרשב"י ס"ל דמת עכ"ומ אינו מטמא באהל ואין ראי' מההיקש דלמא למת עכ"ומ אתקש דוק. ולפ"ז אייתי לן קושי' הכ"מ על הרמב"ם דפסק דתקרובת ע"ז אינה מטמאה באהל ודלא כריב"ב והקשה הכ"מ מדוע פ' כחכמים הא סתם מתני' כותיה בחולין (י"ג א') ובע"ז (ל"ב ב') ולדידן ניחא כיון דקי"ל כרשב"י דמת עכ"ום אינה מטמאה באהל והיינו טעמא כיון דאליהו קאי כותי' עי' תוס' ב"מ (חי"ד ב') עייש"ה א"כ לית לן נמי דריב"ב דוק. ואולם נתתי אל לבי אם כך טעמייהו דרבנן תינח דאינה מטמאה באהל במגע ובמשא מיהא לטמאה מדאורייתא דהא אמרינן ביבמות (ס"א א') רבינא אמר ניהו דמעטינהו קרא מאטמויי באהל דכתיב אדם כי ימות באהל במגע ובמשא מי מעטינהו ואי תימא מטמא במגע ובמשא אף לרבנן אלא שפליגי על טומאת אהל עכ"פ קשיא האי טומאת מגע ומשא להוי טומאה דאורייתא כמו טומאת אהל לריב"ב והרי תוס' הוכיחו בחולין (י"ג ב') מכמה סוגי' הש"ס דלרבנן דריב"ב טומאת תקרובת ע"ז רק מדרבנן בשלמא לדעת תוס' דפירשו לרבנן דס"ל דלא אתקש כל ההיקש לענין טומאה נכון הוא אבל לדברינו דרבנן נמי ס"ל דלכל מילי אתקש אלא שהמה סברי דאתקש למת גוי וא"כ תינח טומאת אהל טומאת מגע ומשא מא"ל. ואמרתי לפ"ז הוכחה נאמנה לדעת ספר יראים והגהות מיימוני פ"ג מהל' אבל ואחריהם הטור והש"ע י"ד סי' שע"ב דפסקו דמת גוי אינה מטמאה כלל אפי' מגע ומשא ותמוהין המה הלא הש"ס יבמות אשר הבאנו מסיק דגוי מטמא במגע ובמשא ועי' במ"ל הל' אבל פ"ג. ואולם הרב פנים מאירות בתשובה ח"ר סי' נ"ו מתרץ להו להני פוסקים דפסקו כתי' קמא בש"ס יבמות שם דמתרץ הש"ס על הקושי' שהקשה על רשב"י והא כתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו דלמא אקטיל מישראל רבינא אמר ניהו דמעטינהו קרא כו' לכן פסקו הך פוסקים דגוי אינו מטמא באהל כתירוץ קמא ולא כרבינא עיין היטב בפנים מאירות ולכאורה זה דוחק גדול חדא איך ראו שפליגי בדין ב' תירוצים אלו. ועוד דמשמע תרוצא דרבינא הוא העיקר ואולם לפי הצעותינו נכון הוא דהא כל סוגיות אלו דמוכח מנייהו דסברי לרבנן דריב"ב טומאת מגע ומשא רק דרבנן וע"כ דכל סוגיות אלו נמי אזלי כשיטות תירוצא קמא ביבמות דמת גוי אינו מטמא אפלו במגע ובמשא ולכך אי אתקש למת גוי אפי' טומאת מגע ומשא ליתא בתקרובת רק דרבנן גזרו על תקרובת שיטמא במגע ובמשא משום לתא דע"ז ולכך נקטו הך פוסקים להלכה כן יעוין דוק כי נכון הוא. ומעתה אם כך דרכה של תורה נחזי אנן לרבינא בשיטתי' דס"ל דלרשב"י ניהו דמעטינהו קרא מטומאת אהל ממגע ומשא מי מעטינהו ולפ"ז לדידי' גוי מטמא מגע ומשא דאורייתא ולפי הנחותינו הרי רבנן נמי ס"ל דלכל הדברים אתקיש תקרובת למת אלא לענין טומאת אהל פליגי יען שסברו דלמא למת גוי אתקש ותינח טומאת אהל מגע ומשא מא"ל וע"כ דרבינא באמת סובר לרבנן מטמא מגע ומשא דאורייתא וחדאי ה' בפלפולא לתרץ לפ"ז קושיא שני' של תוס' בחולין ובפסחים שהקשו על רבינא בפסחים (ע"ג א') מאי קשיא מאי תיקון הא תיקון להוציא מידי טומאה דאורייתא ותקרובת ע"ז אינה מטמאה אלא דרבנן כדמוכח מכמה סוגי' הש"ס ולפי הצעותינו ניחא דכל סוגיות הש"ס דסברי טומאת תקרובת ע"ז אינו אלא מדרבנן היינו שסוגיות הש"ס אלו אזלי לפי תירוצא קמא ביבמות אבל רבינא בשיטתי' דס"ל לרשב"י אף שגוי אינו מטמא באהל מ"מ מטמא מגע ומשא מדאורייתא ה"ה נמי תקרובת ע"ז דאתקש לזה לכן הקשה רבינא בשיטתי' שפיר מאי תיקון דהא תקרובת ע"ז מטמאה נמי במגע ובמשא דאורייתא ולא הוציא מידי טומאה דאורייתא דוק כי נכון וישר הוא לכל מעיין בצדק:
והדרן לפלפול שיצאנו עליו אי תקרובת ע"ז אסור בהנאה דאורייתא או דרבנן והנה רבינו המחבר הביא דעת הרמב"ם (בפ"ז מהל' ע"ז הלכה ב') דכ' תקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא ולוקה ב' וכ' רבינו שדעתו ז"ל דהאי היקשא דויאכלו זבחי מתים רק גילויא בעלמא דהאי תקרובת ע"ז הוי נמי בכלל דלא ידבק בידך מאומה ולא תביא תועבה אל ביתך ונכונים דברי הרב בזה ועי' בס' המצות להרמב"ם מצוה קצ"ב ומצוה קצ"ה וברמב"ן ובהרב מגלת אסתר שם ונראה שכן נמי דעת התוס' בע"ז (י"ב ב') ד"ה אלא בורד שכתבו דע"ז לקי אפי' שלא כדרך הנאתן מידי דהוי אכלאי הכרם דלוקין עליהן אף שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיבה בהו אכילה ובע"ז לא כתיב בה אכילה בדאורייתא אלא בדברי קבלה ויאכלו זבחי מתים עכ"ל (ועי' במ"למ הל' יסו"הת שחוכך בדברי תוס' אלו) ונראה כונתם שהמה סוברים כדעת הרמב"ם דהאי דכתיב ויאכלו זבחי מתים גילוי מלתא בעלמא הוא על לא ידבק בידך מאומה מן החרם שקאי נמי על תקרובת ע"ז וא"כ בדאורייתא לא כתיב אכילה ובאמת מדברי הש"ס שם דנקט ריש לקיש מ"ט דאמר קרא לא ידבק בידך מאומה מן החרם משמע נמי קצת דנקט האי קרא על תקרובת ע"ז ועיין:
ובהאי מלתא תירץ אחי הרבני השלם חכם וסופר מהר"ר ליב נר"ו קושי' מהרש"א בפסחים על האי שהקשה הש"ס שם (כ"ב א') ואשר הביא הרב בפלפול שלפנינו ואימא כמים הנשפכים לע"ז והקשה שם המהרש"א בתוס' ד"ה ואימא כמים הא ע"כ הקישא להיתר אתיא דאי לאיסורא למה לי היקשא הא מלא תאכל כל דם נפקא עייש"ה ובדברי תוס' אלו ניחא דלעולם האי הקישא לאיסורא אתיא דאי מלא תאכל כל דם הו"א הני מילי כדרך הנאתן אבל שלא כדרך הנאתן מותר לכן בא ההיקש על הארץ תשפכנו כמים כמים הנשפכין לע"ז ומה מים הנשפכין לע"ז אסור אפי' שלא כדרך הנאתן ה"נ דם. דוק נכון הוא. והנה לכאורה יש ג"כ קצת ראי' דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מן התורה מהא דאמרינן ביבמות (ק"ג ב') סנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה של תקרובת ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה ופירש"י של תקרובת ע"ז וקיי"ל תקרובת ע"ז אין לה ביטול עולמית דאתקש למת הלכך לית לי' תקנתא וכתותי מכתת שיעורא עכ"ל א"כ הרי משמע דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מ"הת מדאמר חליצתו פסולה ואולם יש לומר חליצתו פסולה מדרבנן וראי' מחליצת קטנה שקתני במתני' ביבמות (ק"ד ב') קטנה שחלצה חליצתה פסולה וכמה מן הפוסקים אית להו דפסולה רק מדרבנן ועי' בתוס' יבמות (ק"ה ב') ד"ה קטנה ועי' בלח"מ (פ"ד מהל' יבום הלכה ט"ו) ובדברי הרב המגיד שם ועוד י"ל דאף אם רק מדרבנן אסור אפ"ה חליצתו פסולה מ"הת דהשתא שהוא אסור בהנאה ואין לו ביטול א"כ כתותי מכתת שעורי' ומה לי אם מדרבנן כתותי מכתת שיעורי' או מדאורייתא וכל שכתותי מכתת שיעורא חליצתו פסולה וכן העלה נמי סברא זו רבינו המחבר גבי אתרוג שאם דבר עומד לשרפה מדרבנן אמרינן בי' כתותי מכתת שיעורא ומדאורייתא אינו יוצא (פ"א מהל' לולב הל' א') והביא ראי' מאתרוג של תרומ' טמא' דפסול משום דלשרפה עומד והא תרומת פירות רק מדרבנן וע"כ השתא שרבנן אסרוהו פסול מדאוריי' ואף שהוא מחלק שם בין דבר שעיקרו מדאורייתא לדבר שאין עיקרו מדאורייתא הא הכא נמי עיקרו מדאוריי' גבי תקרובת האכילה ובע"ז גופא אכילה והנאה ותו אין לפקפק:
מעשה חושב (רלה) מה שהקשה עוד הרב כו'. לתי' הב' שתי' התוס' דמיירי שפיר בדאיכא שו"פ אף שלכדה"נ כו'. תמהני דלא העיר להקשות גם אתירוץ ראשון של התוספות שכתבו דמיירי בדליכא שוה פרוטה בשלא כדרך הנאתן. דמאי הועילו בתירוצם זה דהא אכתי תקשי מתניתין לשמואל דאמאי קתני אינה מקודשת דילמא הוא שוה פרוטה במדי בשלא כדרך הנאתן. וכאן הרי לא שייך לתרץ הא בקדושי ודאי כו' כדמשני הש"ס אליבי' אהא דפריך מדתנן ב"ה אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה דהא ע"כ האי דקתני במתניתין אינה מקודשת היינו דאינה מקודשת כלל אפילו קדושי ספק. מדכייל כלאי הכרם ובב"ח בהדי ערלה ואינך דקחשיב במתניתין והרי כלאי הכרם ובב"ח לוקין עליהן אפי' בשלא כדרך הנאתן כמבואר בפסחים דף כ"ה וא"כ הרי בכלאי הכרם ובב"ח ע"כ דאינה מקודשת כלל אפילו קידושי ספק וא"כ איך אפשר לומר דבערלה ואינך מקודשת מספק עכ"פ. וזה נמי א"א לומר דהאי אינה מקודשת דקאמר היינו דאינה מקודשת קדושי ודאי עכ"פ אבל יש ויש דמספיקא מקודשת. דז"א שהרי אפילו אי לא הוה כלל התנא איסורי הנאה שמותרים בשלכדה"נ עם הני דאסורים נמי בשלכדה"נ ג"כ לא שייך למיתני אינה מקודשת סתמא אי באמת מתקדשת מספק וכש"כ השתא בדכלל דאיכא למטעי ולהתיר א"א דרבנן ולומר דכמו בכלאי הכרם ובב"ח אין חשש קדושין כלל ה"נ הוא בערלה וחברותיה. א"כ ודאי פשיטא דלא שייך למיתני אינה מקודשת:
שוב ראיתי בספר ראש יוסף שהביא בשם הב"ח שהקשה קושייתי זו על התירוץ הראשון של התוספות. אלא דלפי מה דנקט קושייתו בסתם אין כאן קושיא כל כך משום די"ל דמתניתין בקדושי ודאי קאמר דאינה מקודשת וכנ"ל אבל קושייתי חזקה היא. מדכייל שאר איסורי הנאה עם כלאי הכרם ובב"ח וכנ"ל וצ"ע:
(רלו) והשתא לפי דבריו ז"ל קשה אמאי לא משני דפלוגתא לא קא חשיב כו'. זה תמוה. דהא קא חשיב פטר חמור והרי ר"ש ס"ל דפטר חמור מותר בהנאה. ואין לומר דלאחר עריפה וד"ה כדמשני הש"ס בקדושין דף נ"ז ע"ב דז"א שהרי התנא במתניתין דע"ז דבר שבמנין וא"ה קחשיב ופטר חמור הוי דבר שבמנין דבעל חי לא בטיל. וכן פי' רש"י והרע"ב דפטר חמור אסור בהנאה כל זמן שלא נפדה וא"כ ע"כ דקודם עריפה מיירי. ואפשר לומר דכוונת הגאון המחבר ז"ל די"ל דמפטר חמור אין ראיה לומר דבפלוגתא נמי מיירי משום דבאמת יש לפרשו לאחר עריפה וד"ה ודבר שבמנין הוי היינו היכא דחתיכה ראויה להתכבד דומיא דבב"ח וחולין שנשחטו בעזרה אלא דזה דוחק גדול לומר דבשר חמור יהיה ראוי להתכבד. ובל"ז קושייתו זאת. וכן מה שהקשה אח"ז על דברי התוס' ממילא לק"מ שהרי קאמר הש"ס מאן שמעית לי' דחמץ בפסח אסור בהנא
ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם כו' הנה בחידושי הרשב"א ז"ל פרק האיש מקדש דנ"ח ע"א כתב דיש מביאים ראיה דהמקדש באיסור הנאה דדבריהם אינה מקודשת מדתני' בתוספתא המקדש ביין נסך כו' ובכל מה שחל שם ע"ז עליו אינה מקודשת ואמרי' דתקרובת ע"ז אינה אסורה אלא מדרבנן דמדכתיב ויצמדו לבעל פעור ילפינן לה כע"ז ודוק ואסמכתא דרבנן הוא ואפ"ה אינה מקודשת כו' יע"ש ובתוס' פ' מרובה דע"ב ד"ה דאי נסתפק בתקרובת ע"ז אי אסורה בהנאה מדאוריי' וכתבו עוד ומיהו איסור אכילה ודאי דהוי דאורייתא יש לדקדק משמעתין דלעיל דפטרי רבנן שוחט לע"ז כו' ואי איסור אכילה לא הוי אלא מדרבנן לא היה נחשב בהך שחיטה שאינה ראויה כמו מעשה שבת למ"ד דרבנן ואין להקשות דאי אסור באכילה כו' מה"ט תיאסר בהנאה כמת וי"ל כיון דכתיב ויאכלו לאכילה איתקיש ולא להנאה עכ"ל. ולדעתי יש להביא עוד ראי' דתקרובת ע"ז אסור באכילה מדאורייתא מדתנן פ' כ"ה השוחט לע"ז והשוחט חולין בפנים כו' ר"מ מחייב וחכמים פוטרים ואי תקרובת ע"ז מותר באכילה מדאורייתא הא מדאורייתא אשר יאכל קרינא ביה ואמאי פטור מכסוי וכ"כ שם בדפ"ה ע"ב ד"ה אין דממתניתין דפטר חולין בעזרה מכסוי יש להוכיח דס"ל דחש"ב דאורייתא יע"ש וליכא למימר דהתוס' דפ' מרובה שלא הביאו ראי' ממשנה זו דס"ל דלענין כסוי הדם אע"ג דלא אסור אלא מדרבנן אפ"ה פטור מכיסוי דכיון דהקפיד תורה שיהא ראוי לאכילה והשתא מיהא לא חזי מכח גזרת רבותינו ז"ל לא קרינן ביה אשר יאכל ודוקא גבי תשלומי דו"ה הוא דקאמר תלמודא גבי מעשה שבת למ"ד דהוי מדרבנן דלחייב בתשלומי דו"ה משום דמסתמא ודאי לא באו חכמים להקל עליו אלא להחמיר עליו דאל"כ מצינו חוטא נשכר דהא ליתא מדאמרינן התם בפרק כ"ה ר"ח נפל ליה יאניכה בכתניה כו' א"ל שקול עופה כו' ואמרינן דצא נחור א"ל ואקשי' מ"ט לא א"ל צא טרוף ומשני ל"מ קאמר ל"מ צא טרוף דשחיטה שאינה ראויה היא אבל צא נחור אימא אין שחיטה לעוף מן התורה ולבעי כסוי קמ"ל אלמא דאי אמרינן אין שחיטה לעוף מן התו' חייב בכסוי וקרינן ביה אשר יאכל אע"ג דמדרבנן מיהא אסור באכילה ובעי שחיטה ועיין בס' בני יעקב סי' ב' דקפ"ה ע"א גם במ"ש דתקרובת ע"ז אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן משום דלאכילה איתקש ולא להנאה ועיין בהרב פר"ח פ"ז מה' ע"ז שהקשה דהרי קי"ל כר' אבהו דכל מקום שנאמר לא תאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ולק"מ דויאכלו לא ילפינן מלא תאכלו וכמ"ש התוס' פרק כ"ש דכ"א ע"ב ד"ה כל מקום לענין נהנה מחמץ דלא מחייב כרת לרבי אבהו משום דכי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו וכבר תפסו עליו בזה כת הקודמין ז"ל אך מאי דקשייא לן הוא דת"ל דיהא אסור בהנאה מדכתיב לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל שהרי הזובח לע"ז הוא מחייבי מיתות ב"ד וכל שתעבתי לך הוא ובשלמא לאית ספרים שכתבו התוס' בפ' כל הבשר דף קט"ו ד"ה חורש בשור ובחמור דאית דגרסי ומה שבת דחמירא אמרת היא קדש ואין מעשיה קודש הני לכ"ש וכ' ז"ל דה"ט דבב"ח לא אמרי' האי קו' משום דבב"ח הבישול ניכר אבל מעשה שבת אין ניכר שנעשה בשבת ה"נ איכא למימר דתקרוב' ע"ז דאינו נאסר מטעם כל שתעבתי לך משום דעבדינן ק"ו ממעשה שבת דה"נ אינו ניכר שנעשה תקרובת לע"ז אכן לפי פירש"י ז"ל שם דה"ט משום דהן עצמן תועבה וא"נ ליש ספרים דגרסי השתא לגבוה שרי להדיוט מבעיא משמע דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מקרא דלא תאכל כל תועבה וכעין זה הקשה הרא"ם ז"ל בפ' משפטים דלמאי אצטריך לר"ש תלתא קראי גבי בב"ח ת"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה ע"ש הן אמת שקו' זה ק' ג"כ אההיא דגרסי בפ' א"מ דף כ"ט יין מנ"ל דאמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם וזבח גופיה מנ"ל דכתיב ויצמד לבעל פעור כו' והשתא קשה דאמאי הוצרך לאתויי מה"ק ת"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה ואפשר לומר דכי בעי תלמודא התם זבח גופיה מנא לן לא בעי אלא לחזקי' דס"ל דלא תאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע דלר' אבהו ה"נ דנפ"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה אכן דברי התוס' דפ' מרובה ק' וצריך לומר דהתוס' בפרק מרובה ס"ל כאית ספרים דגרסי שכתבו בפ' כ"ה אך אכתי ק' דתיפוק ליה דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא מדכתיב פ' כי תשא פן תכרות ברית ליושב הארץ וקרא לך ואכלת מזבחו שהרי קי"ל דהשמר פן ואל אינו אלא ל"ת וכ"כ הרמב"ן ז"ל בהשגותיו על רבינו בס' המצות מצוה קצ"ב דעל תקרובת ע"ז לוקה מן התורה מהך קרא דפן תכרות וכיון שכן הו"ל כאלו כתיב בהדי' לא תאכל דקיי"ל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע ובשלמא אההיא דפ' א"מ דבעי זבח גופא מנא לן איכא למימר דאליבא דחזקיה קא בעי כמ"ש לעיל וכן ראיתי בס' נ"ב מצוה קי"ב דקמ"ז ע"ג שהוקשה לו כן אפשטא דשמעתא דהתם ותירץ דאליבא דחזקיה קא בעי אכן לדברי התוס' שכתבו דאינו אסור בהנאה מדאורייתא ק' שהרי קי"ל כר"א ולכן היה נ"ל דהתוס' בפ' מרובה ס"ל כשיטת הרא"ש שכ' בפ' ג"ה ד' קס"ז ע"א דהלכה כחזקי' משום דהל' כחזקי' אפי' נגד ר"י כ"ש ר"א תלמידו של ר"י ודקדק כן מדברי הרי"ף ג"כ יע"ש וא"כ מש"ה הוא דס"ל דאינו אסור בהנאה מדאוריי' אבל לר"א ה"נ דאסור בהנאה מקרא דפן תכרות ואי קשיא לך אכתי אמאי הוצרכו להביא ראיה דתקרובת ע"ז אסור באכילה מדאורייתא מאותה סוגיא דפ' מרובה ת"ל מקרא דפן תכרות דבאכילה מיהא אסור לכ"ע י"ל דאי מקרא דפן תכרות הו"א דמאי דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו עיקר הקפידא לאו אעצם אכילה היא אלא אולקחת מבנותיו לבניך דכתיב בתרי' דע"י אכילה יבא לקחת מבנותיו ואי מקרא דויצמדו לבעל פעור הו"א דאינו אלא אסמכתא בעלמא כמ"ש הרשב"א ז"ל אמנם לפי האמת שהכריחו מסוגיא דפרק מרובה דאיסור אכילה הויא מדאורייתא וקרא דויצמדו לבעל פעור דרשא גמור' הוי גילוי מלתא היא דמאי דכתיב וקרא לך וא"מ אפן דכתיב ברישא קא מהדר והו"ל כאלו כתיב בהדיא פן קרא לך ואכלת מזבחו א"כ לר' אבהו ה"נ דאסור בהנאה מדאורייתא מקרא דפן תכרות ובהכי אין צורך למ"ש לעיל דהתוס' דפ' מרובה סבירא ליה כאית ספרים דגרסי שכתבו בפ' כ"ה אלא אפי' ס"ל כפי' רש"י שם אדיש ספרים אפי"ה ס"ל דמותר בהנאה מדאוריי' משום דס"ל דהלכה כחזקיה ואין ה"נ דלר"א אסור בהנאה משום קרא לא תאכל כל תועבה ועל פי זה אשכחנא פתרי מאי דק"ל טובא לדעת התוס' דס"ל דתקרובת ע"ז אינו אסור אלא מדרבנן מההיא דגרסינן בפ' כ"ש דכ"ב ע"א והרי דם דרחמנא אמר לא תאכל דם ותנן אלו ואלו מתערבין כו' שאני התם דאיתקוש למים דכתיב לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים מה מים מותרים אף דם מותר כו' ואימא כמים הנשפכין לע"ז התם נמי ניסוך איקרי דכתיב ישתו יין נסיכם ע"כ והשתא לדעת התוס' ק' טובא מאי פריך ואימא כמים הנשפכין לע"ז והא מים הנשפכין לע"ז מן התורה מותרים בהנאה כיין נסך ותקרובת ע"ז וא"כ אפי' נימא דמים הנשפכין לע"ז קאמר הא גלי קרא דדם מותר בהנאה מדאיתקיש להו דמותרים בהנאה ועיי"ש בד"ה ואימא ובהרב ח"ה שם אכן ע"פ האמור ניחא דמעולם לא כתבו התוס' דתקרובת ע"ז מותר בהנאה מן התורה אלא משום דס"ל דהלכה כחזקיה וכדעת הרא"ש אבל לר' אבהו ה"נ דס"ל דאסור מן התורה מקרא דפן תכרות וא"נ מקרא דלא תאכל כל תועבה וא"כ בפרק כ"ש דקאי התם אליבא דר' אבהו פריך שפיר ואימא כמים הנשפכין לע"ז דאסור מן התורה אליבא דר' אבהו ובהכי אפשר ליישב גם כן מאי דק"ל תו לדעת התוס' דתקרובת ע"ז מותר בהנאה מן התורה מהא דגרסינן פ' ר"י דנ"ב בעא מיניה ר"י מרב ינאי תקרובת ע"ז של אוכלים מי מהניא להו ביטול לטהרינהו מטומאה או לא כו' ותיבעי ליה ע"ז גופיה ע"ז גופיה ל"מ ליה כיון דאיסורא בטיל טומאה נמי בטיל כי קמב"ל לתקרובת ע"ז מאי כיון דאיסורא לא בטיל כדרב גידל טומאה נמי לא בטיל א"ד איסור' דאוריי' לא בטיל טומא' דרבנן בטיל ע"כ הרי בהדיא דתקרובת עבודה זרה אסור בהנאה מן התורה מדקאמר איסורא דאורייתא לא בטיל וליכא למימר דאיסור' דאורייתא דקאמר אאיסור אכילה קאי דאסור מה"ת דא"כ אדמבעי' לי' בטומאה דרבנן תיבעי לי' בתקרוב' ע"ז אי מהני לי' ביטול לענין היתר הנא' מי אמרינן כי היכי דאיסור אכילה לא בטיל ה"נ איסור הנאה א"ד איסור אכילה דאורייתא לא בטיל איסור הנאה דרבנן בטיל ותו דבהדיא אמרי' התם ד"נ ע"א גבי ההיא דבי ינאי מלכא חרוב כו' איכא רבנן דפרשי כו' מ"ט דמאן דפריש ס"ל כי הא דרב גידל דאמר מנין לתקרובת ע"ז שאין לה ביטול כו' הרי דהתם לענין הנאה קאי ואפ"ה קאמר דאין לו ביטול מדרב גידל אכן על פי מ"ש אפשר דר"י ס"ל כר' אבהו ומש"ה ס"ל דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מן התורה אבל התוס' ז"ל ס"ל דהלכ' כחזקיה נגד ר"י כמ"ש הרא"ש ומשום הכי ס"ל דמותר בהנאה כך היה נראה ליישב דבריהם ז"ל אך מאי דק' לפי דרך זה התם מההיא דפרכינן התם בפ' כ"ש דף כ"ג ע"ב מיכדי אותבינהו כל הני קראי כו' מאי בינייהו א"ב חולין שנש"ב כו' והשתא לפי זה קשה דאמאי לא משני דא"ב תקרובת ע"ז דלר"א אסור בהנאה מן התורה ולחזקיה מדרבנן אם לא שנאמר דאין ה"נ וחדא מינייהו נקט וכבר התוס' ד"ה מאי בינייהו הק' דאמאי ל"ק דא"ב חמץ נוקשה וחמץ ע"י תערובת יע"ש מיהו אכתי קשה מ"ש במרובה וז"ל משמע דאי הוי מדרבנן חשיב דידיה שפיר ומתוך כך היה נראה לדקדק דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא מדקאמר לעיל ור"מ שוחט לע"ז אמאי מחייב כיון דשחיטה פורתא כו' ואי דרבנן חשיב שפיר דמרא כו' יעוין שם והשתא כפי מ"ש דלר' אבהו ודאי אסור מן התורה ועד כאן לא נסתפקו אלא אליבא דחזקיה ק' דמאי ראיה מייתי מההיא דפריך אר"מ שוחט לע"ז כו' הא ר"מ כר"א ס"ל וכמ"ש התוס' פ' כ"ש דכ"ב ע"א ד"ה ורש"י וז"ל דלכאורה חזקיה לא אתי כר"מ דלר"מ פשיטא לן לעיל מדאצטריך למשרי נבלה דכל איסורים בהנאה כו' יעוין שם ומש"ה פריך התם שפיר דלר"מ שוחט לע"ז אמאי מחייב דלדידיה ע"כ תקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא כמ"ש ואפשר דהתוס' במרובה ס"ל כדעת רש"י שכתב שם דכ"ז ע"ב ד"ה למאי הלכתא דחזקיה אתי נמי כר"מ יע"ש וגם בפרק כ"ש לא כתבו אלא דלכאורה לא אתי כו' משמע דלא פסיקא להו מילתא דאיכא למימר כפי' רש"י כו' ז"ל ואם כן היינו דמייתי ראיה מדפריך ור"מ כו' ואם איתא לא הו"ל לתלמודא להקשות בפשיטות והול"ל הניחא לחזקיה אלא לרבי אבהו מאי איכא למימר כל זה כתבתי ליישב דבריהם עם שהוא קצת דוחק דכל כי האי הי"ל לפרש דלרבי אבהו אסור מן התורה ולא למסתם סתומי ועוד אפשר ליישב ההיא דפ' כ"ש דודאי מ"ש התוספות ז"ל דתקרובת ע"ז מותר בהנאה מטעמא דלאכילה דכתיבה בהדיא איתקוש ולא להנאה לאו אליבא דכ"ע היא ובפלוגתא אתמר שהרי כתבו התוס' פ"ק דחולין די"ד ע"ב ד"ה תקרובת ע"ז דלענין טומאה הוא דפליג רבנן אריב"ב דרבנן ס"ל דדוקא לענין איסור אכילה דכתיבה בהדיא איתקוש אבל לענין טומאה דלא כתיבה בהדיא לא וריב"ב ס"ל דלגמרי מקיש למת וטומאת אהל מדאוריית' ע"ש וא"כ משמע ודאי דלריב"ב דס"ל דטומאת אהל נמי מדאורייתא משום דס"ל דמקשי' למת לגמרי אע"ג דלאו כתיבא וה"נ איסור הנאה דתקרובת ע"ז דאורייתא לגמרי מקשינן וא"כ איכא למימר דכי פריך התם אילימא כמים הנשפכין לע"ז למאן דס"ד דהוה מדאורייתא דהיינו ריב"ב קא פריך וההיא דפרק ר"י י"ל דה"ק איסורא דעיקרו מדאורייתא דבע"ז גופ' אסור' מדאוריית' אפי' בהנא' החמירו רבנן בתקרובת ע"ז טומאה דעיקר' מדרבנן לא החמירו כנ"ל ושוב מצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל למס' סנהדרין מכ"י פרק נגמר הדין דפי' אההיא דאמרינן התם משמשין ממשמשים גמרינן כתב וז"ל ותימא ועורו של מת מי גרע מתכריכין דאמרינן בפ' העור והרוטב ד"ה עור האדם טהור כו' ובכל דוכתא משמע דאיכ' איסור' דאורייתא ע"ז ילפינן ממת ובפ' ר"י אמרינן גבי תקרובת ע"ז דאיסורא מדאורייתא לא בטיל כו' יע"ש הנה מבואר שדעתו ז"ל דתקרוב' ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא מראיה שהביא בפרק ר"י ומן התימה עליו דבפרק הא"מ משמע שהסכימה דעתו לדעת התוס' דאינו אסור אלא מדרבנן ודו"ק ודעת רבינו ז"ל בפ' ז' מהלכות ע"ז דין ב' דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא ולוקה ב' יע"ש ונראה ודאי שדעתו ז"ל דאף ע"ג דנפ"ל מקרא דלא ידבק בידך מאומה דויאכלו זבחי מתים אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דקרא דלא ידבק בידך מאומה מיירי נמי בתקרובת ע"ז דכיון דנפ"ל מהיקשא דמת דתקרוב' ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא מסתמא ודאי דהיינו דמקרא דלא ידבק ועיין בהפר"ח ז"ל שם ויש לי מן התימה על הרב מש"ל ז"ל שכתב בה' אבל פי"ד דין נ"א שדעת רבי' דמת אינו אסור אלא מדרבנן ואע"ג דנפ"ל מג"ש דשם שם אינו אלא אסמכתא בעלמא יע"ש וכפי דבריו דתקרוב' ע"ז דאסור בהנאה מדאיתקש למת כדאיתא בפרק א"מ ע"כ דאינו אלא אסמכתא ומדרבנן שהרי מת גופיה אינו אלא מדרבנן וכדעת התו' וא"כ ק' איך כתב רבינו דהנהנה מתקרובת ע"ז לוקה ב' וצ"ע ורבינו ז"ל בס' המצות מצוה קצ"ה כתב שיין נסך אסור מדאורייתא וראיה על זה אמרינן בע"ז ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורים שבתורה בס' חוץ מטבל ויין נסך דבעי במשהו וזה ראיה מבוארת דאסור מן התורה עכ"ל וכונתו מדהחמיר' לאסרו במשהו ואם היה איסורו מדרבנן לא היו מחמירי' כ"כ לאוסרו וכתב עליו הרמב"ן ז"ל לא הבנתי ראיה זו שהרי אפילו סתם יינם במשהו ומאמרם ז"ל חוץ מטבל ויי"נ יכלול אפי' סתם יינם וכ"כ הרב בעצמו בחבורו הגדול עכ"ל יע"ש וראיתי להרב מגילת אסתר ז"ל וז"ל אני לא ראיתי לו זה הדעת שם אבל אדרבה כתב שם בריש פ' י"א מהל' מ"א השותה מסתם יינם רביעית מכין אותו מכת מרדות הרי שלא כתב מסתם יינם במשהו א"ד יע"ש והן דברי' תמוהי' שמ"ש רבינו השותה מסתם יינם רביעית היינו דוקא לענין מכת מרדות אבל מ"מ מודה הוא ז"ל דאיסורא מיהא איכא אפילו במשהו וזהו מבואר ממ"ש בפרק ט"ז מה' הנז' הלכה כ"ט וז"ל נתערב סתם יינם ביין הרי זה אסור בכ"ש בשתייה כו' הרי מבואר דאפי' בסתם יינם ס"ל ז"ל דאסור במשהו והיינו דק"ל להרמב"ן ז"ל וזה פשוט: ושמעתי מקשים משם הרב המובהק כמוהר"ר יצחק בכ"ר דוד ז"ל שהקשה לדעת רבינו ולדעת הרמב"ן ז"ל שדחה ראיית רבינו וכתב דאפשר לומר שיין נסך דרבנן מההיא דגרסי' בהוריות דף י"א ע"א ת"ר וכל חלב זהו מומר ואיזהו מומר אוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים ושותה יין נסך ריב"י אומר אף הלובש כלאים ופרכינן מאי בינייהו איכא בינייהו כלאים דרבנן ות"ק סבר דאוריית' הוי מומר דרבנן לא הוי מומר וריב"י סבר כיון דכלאי' מפרסם איסורא אפי' בדרבנן הוי מומר הרי בהדיא שיין נסך דאורייתא שהרי לת"ק דוקא באיסורא דאורייתא הוי מומר אבל באיסורא דרבנן לא הוי מומר וחשיב בהדייהו יין נסך ולעד"ן ליישב ולומר דמאי דפליגי ת"ק וריב"י בכלאים היינו דוקא במומר לתיאבון וכדאמרינן התם מאי קאמר הכי קאמר אכל חלב לתיאבון ה"ז מומר להכעיס ה"ז צדוקי ואיזהו מומר שסתמא צדוקי זה האוכל נבלות כו' ובמומר לתיאבון הוא דס"ל לת"ק דבדרבנן לא הוי מומר אבל במומר להכעיס אפילו בדרבנן הוי מומר והילכך ביין נסך כיון דסתמא להכעיס אפי' בדרבנן הוי מומר כנ"ל ושוב ראיתי להרב באר שבע שם שהקשה בסוגיות הגמ' דיין נסך ודאי לא הוי נפשו של אדם קצה בה מדאמרינן ס"פ פסולי המוקדשין ואלו הן דברים שהנפש קצה בו נבילות וטריפות כו' ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בו טבלים ויין נסך וא"כ למה הוי סתם מין והתוספ' בפרק אין מעמידים הביאו הך ברייתא ולא הזכירו ושתה יין נסך ואולי ט"ס הוא עכ"ד והן אמת שמדברי התוס' דבפרק א"מ דנ"ו ע"ב ד"ה אחר שכתבו דנבלה דקתני בברייתא מיירי במתה מחמת חולי וטרפה שנשברה מפרקתה שמתה והולכת אבל בנבלה מחמת הסכין לא הוי קרוי מין בסתמא דשמא אכלה לתיאבון שהיא טובה לאכול יע"ש צ"ל ע"כ דלא הוי גרסי יין נסך דאם ל"כ תיקשו יין נסך אמאי חשיב סתמא מין דשמא שותה הוא לתיאבון כיון שטוב הוא לשתות האמנם מדברי התוס' דס"פ פסולי המוקדשין מבואר דהוו גרסי לה שהקשו שם כקו' הרב באר שבע ותי' דמ"מ לא חשיב נפשו קצה בו ועוד דהכא מסקינן ע"י תערובות יע"ש ומהתימה על הרב באר שבע איך אישתמיט מיניה ודו"ק ומיהו מההיא דפריך בפרק כ"ש ואימא כמים הנשפכין לע"ז מוכח בהדיא דיין נסך אסור מדאורייתא ומה שתי' לדעת התוספ' לא יגהה מזור ליישב לדעת רבינו וכמובן וצ"ע:
הלכה ב
עבר ומכר כו' וקדש בדמיה ה"ז מקודשת. משנה שם וכתב הרא"ש שם וז"ל בע"ז פר"י פי' רש"י דאיהו אסור לאיתהנויי מהנך דמים לפי שהן דמי ערלה בידו אבל לאשה שרי לאתהנויי ונראה שדקדק רש"י לאסור מדרבנן מהא דאמרינן בנדרים כו' ודלמא לכתחילה הוא דלא ותימא אם כן מאי פריך בריש פ' בתרא דע"ז גבי השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור מאי טעמא אילימא כו' ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ומאי ק"ל הא אמרינן דלכתחילה אסור ליהנות וי"ל דמשמע ליה שכרו אסור בין לדידיה בין לאחריני כמו ביין נסך הילכך פריך אחריני אמאי אסור מ"ש מחליפי ערלה דשרו לאחריני כדאשכחן בהדיא גבי חמץ של עוברי עבירה שמותר מיד מפני שהן מחליפין עכ"ד ודבריו תמוהים שנר' מדבריו שההכרח דשרי לאחריני הוא מההיא דחמצן של ע"ע ולא ממתני' דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וזה תימה דא"כ למה הביאו בפ' השוכר מתני' דמכרן וקידש בדמיהן לא הי' להביא ראי' אלא ברייתא דחמצן של ע"ע ובר מן דין קשה דמתני' דמכרן וקידש בדמיהן איכא למשמע שפיר דלאחריני שרי דאי לא אמאי מקודשת הא אסירא ליהנות מקידושין הללו ונמצא דלא יהיב לה מידי וכמבואר מדברי רש"י דפר"י שכתב אע"ג דאיהו אסור לאיתהנויי כו' אבל איהי לא מערלה קא מטייא כו' אשר מבואר מדבריו שאם האשה היתה אסורה ליהנות מהן אינה מקודשת וכן מבואר ג"כ מדברי התוס' פ"ק דחולין ד"ד ע"ב ד"ה מותר שכתבו כתי' הרא"ש וסיימו וז"ל ולהכי פריך שפיר דאי אסור לאחרים כמו יין נסך אמאי מקודשת כיון שגם היא אסור ליהנות כו' יעוין שם וכבר תמה עליו הרב מש"ל בפ' זה הלכה ז' והניח הדבר בצ"ע ולפי חומר הנושא נר' לע"ד לומר דס"ל להרא"ש דממתני' ליכא למשמע מינה דלאחריני שרי דאיכא למימר דלעולם דלאחריני נמי אסור מדרבנן ומתני' דקתני מקודשת לחומרא קאמר ומדאורייתא דהרא"ש ז"ל אזיל לשיטתיה דסביר' לי' דהמקדש בשעות דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקדושין כשיטת ר"ת וכבר התוס' נרגשו מזה וכתבו וז"ל ונהי דהמקדש בשעו' דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקידושין מ"מ מקו' גמורה לא הויא שאם בא אחר וקדשה חוששין לקדושי ב' יע"ש אמנם הרא"ש לא ניחא ליה בהכי אלא ס"ל דאיכא למי' דמקודשת מדאורייתא קאמר וכ"ת א"כ מאי פריך התם ממתני' דמכרן ואמאי לא משני דמקו' מדאורייתא ולעולם מדרבנן שכרו אסור י"ל דס"ל להרא"ש דתלמודא הכי פריך דמעיקרא הוה ס"ל דחליפי אסורי הנאה אסורים מן התורה ומשו"ה גזרו בשכרו אע"ג דלאו חליפי איסורי הנאה הן אלא גרמא בעלמא גזרו שכר אטו דמים דאסורים מן התורה דדמים בדמי' מיחלף כמ"ש התוס' שם בד"ה השוכר והיינו דפריך מ"ט שכרו אסו' כלו' כיון דאינו דמי יין נסך אלא גרמא בעלמא אלמא הואיל ויין נסך אסור בהנאה דהיינו דמיו שכרו נמי אסור מדרבנן גזרה אטו דמיו והרי חליפי ערלה כו' וא"כ אפי' תימה דמקו' מדאורייתא קאמר אפ"ה ק' דכיון דדמי איסור הנאה אינן אסורים אלא מדרבנן סברא הוא דשכרו מותר אפילו מדרבנן דליכא למיגזר אטו דמיו דהו"ל גזרה לגזרה גם ליכא למיגזר שכר אטו גופו דכולי האי ודאי לא טעי אינשי דבשלמא אחליפין שהן דמי האיסור עצמו אתו למיטעי ולומר מה לי הן מה לי דמיהן ואהא משני אלא הואיל ויין נסך תופס את דמיו כע"ז כו' כלומר דיי"נ שאני שדמיו אסורים מן התורה והלכך גזרו שכר אטו דמיו דאסורים ד"ת אבל בשאר איסורי הנאה ה"נ דשכרו מותר אפי' מדרבנן ואף שהתוס' שם כתבו דמשמע מתוך השיטה דמעיקרא היה יודע שיי"נ תופס דמיו כע"ז מ"מ להרא"ש לא משמע ליה הכי ואדרבא רהיטא דשמעתתא דהתם דהמתרץ הוא דחדית ליה הכי וכבר מוריב"ל ומוהרש"א בס' ל"ס נדחקו בזה דמהיכא משמע להו להתוס' יע"ש וא"כ מעתה דברי התוספות נכונים בטעמם דתלמודא התם משום דכל עיקרו לא בא אלא לאתויי ראיה דחליפי איסורי הנאה לא אסירי ד"ת משו"ה מייתי ראיה שפיר ממתני' דמכרן דהתם מוכח שפיר דמדאורייתא שרי ואע"ג דמברייתא דחמצן של ע"ע מוכח שפיר דחליפי איסורי הנאה שרו אפי' מדרבנן מ"מ ממתני' אלימא ליה טפי לאקשויי אמנם הרא"ש משום דבעי לאשמועינן קושטא דמילתא דלאחריני שרו אפילו מדרבנן משו"ה הוכרח לאתויי לן מבריית' דחמצן של ע"ע ואין להקשו' דא"כ למאי הוצרך הרא"ש לומר דמשמע ליה שכרו אסור אפי' לאחריני הא אפי' דנימא דשכרו אסור לפועל עצמו קאמר אפי"ה פריך שפיר כיון דקתני מתני' מכרן וקידש בדמיהן מקודשת משמע דלמחליף עצמו אסור מדרבנן ומשום הכי בקדושי אשה לא גזרו משום פ"ו כמ"ש רש"י ואי מדאוריי' אמאי מקודשת וכיון דחליפין לא אסור אלא מדרבנן מינה נשמע דשכרו מותר אפי' מדרבנן על דרך שכתבנו י"ל דודאי איכא למימר דלמחליף אסורים מן התורה ואפ"ה מקודשת משום דלאחריני שרו והילכך כיון שהיא מותרת ליהנות מקו' דבתר דידה אזלינן כמ"ש כל זה הרב מש"ל ז"ל ואין לומר דמ"ש רש"י דחליפי איסורי הנאה שרו לאחריני היינו משום דס"ל דחליפי איסורי הנאה לא אסור אלא מדרבנן ומשו"ה איכא למימר דלדידיה קנסו לאחריני לא קנסי אמנ' אי ס"ל דחליפין אסורי' מדאורייתא מ"ל הוא מ"ל אחר הא ודאי ליתא ממ"ש הרא"ש ז"ל בראש דבריו וז"ל ומודה רש"י דלדידיה שרי מדאורייתא וכן משמע בפ"ק דחולין כו' ואם איתא דכל היכא דאסירי מדאוריי' אין לחלק בין הוא בין אחר אמאי הוצרך להבי' עצו' מרחוק הא ממתני' דמכרן וממ"ש רש"י ז"ל מבואר דשרו מדאוריי' דאי אסירי מדאוריי' אמאי מקודשת ואיך כתב רש"י ז"ל דלאשה שרו אלא ודאי דמדאורייתא איכא למימר דלמחליף אסור משום שנהנה מגופו של איסור ולאחריני שרו וזה פשוט וכ"ת אכתי אי למחליף עצמו אסור ד"ת נהי דמקודשת משום שהי' מותרת ליהנות מ"מ אכתי איך מותר הוא ליהנות הימנה ולשהות עמה הרי הוא נהנה מחליפי איסורי הנאה י"ל דאה"נ ומתני' מקודשת קאמר כלומר מקודשת גמורה ואם בא אחר וקדשה אין חוששין לקדושיו ולעולם דצריך לחזור ולקדשה כדי ליהנות ממנה והיינו דק"ל להרא"ש ז"ל דאמאי לא משני הא לכתחילה הא בדיעבד ומקודשת גמורה אלא דצריך לחזור ולקדש' משום לתא דאיסורי הנאה כנ"ל ליישב דעת הרא"ש ודוק: ובהכי ניחא לי מה שהוקשה לי זה ימים על מ"ש הפר"ח בהל' פסח סי' תמ"ג ס"ק ג' שדעת ר"ת שכתב הטור שם שהתיר הירקות שקנתה שפחה גויה בחמץ אחר שש שעות לפי שאינו תופס דמיו והביא ראיה מההיא דחמצן של עוברי עבירה כדעת החולקים על רש"י דס"ל דלמחליף עצמו מותר שלא כדעת הב"ח שכתב שדעתו כדעת רש"י אלא דהתם שאני דכיון שקנתה שפחה בלי ידיעתו של בעל החמץ כלאחריני דמי וכתב וז"ל ואין זה נכון דלדעת רש"י ז"ל כו' לכן נ"ל שר"ת קאי בשי' הסוברים דאף לדידיה שרי ולכך התיר הירקות לגמרי והא דלא אייתי ראיה ממתני' דמכרן משום דהו"מ למידחי דשאני התם דלחומרא א"ד יע"ש והוא תימה דא"כ מאי פריך בהשוכר ממתני' דמכרן ואמאי לא משני דמקוד' מדאורייתא קאמר ולחומרא וכבר כתבתי בזה בארוכה פ"ח מה' חמץ וכן תמהני שם על מה שמצאתי כתוב בחי' הרנב"י לנדרים שכתב על הלכות נדרים שחבר הרמב"ן ז"ל שהכריח דמאי דבעי התם בנדרים קונם פירות האלו לפ' מהו בחילופיהן דמדאורייתא קא מבעיא ליה דאי מדרבנן אמאי לא משני דמקו' מדאוריי' קאמר יע"ש וק' דמה יענה לההיא דר"פ השוכר דהתם ודאי שכרו אסור מדרבנן קאמר אכן על פי מ"ש יש ליישב דבריהם וכמובן והן עתה נדפס ס' לשון למודים למורי הרב הי"ו וראיתי לו בהל' פסח סי' קפ"ב שתמה משם הרב מו"ח ז"ל על דברי הפר"ח הללו מסוגיא דנדרים וישבו ולא ידעתי אמאי לא הוקשה לו מסוגיא דפרק השוכר כי שם לא שייך תירוצו וז"ל ומ"מ אכתי דברי הפר"ח ז"ל לע"ד יש בו מן הקושי דמי הכניסו לזה שהרי כפי דעתו ז"ל דס"ל שדעת ר"ת כדעת החולקים על רש"י ז"ל דס"ל דלדידיה נמי שרי א"כ מאי ק"ל אמאי לא אייתי ראיה ממתני' דמכרן הא תשובתה בצדה דאי ממתניתין הו"א דלעולם למחליף עצמו אסור מדרבנן ואפ"ה מקודשת משום שהאשה מותר' ליהנות מהן כמ"ש רש"י ואי משום מה שנהנה ממנה אח"כ כבר כתב רש"י דבקדושי אשה משום פ"ו התי' וכמבואר זה באורך בדברי הרב מש"ל ז"ל אמנם מברייתא דחמצן של ע"ע מייתי ראיה שפיר דשרו אפילו מדרבנן דאל"כ מה מרויחים למחליף כמ"ש הוא ז"ל ולא עוד אלא שכתב שהב"ח ז"ל כ' שדעת ר"ת כדעת רש"י ז"ל ואף ע"פ כן התיר הירקות משום דלאחריני שרי ונסתייע לזה ממה שלא הביא ראיה ממתני' דמכרן לפי קוצר דעתי נהפוך הוא דלפי דברי הב"ח ז"ל שעיקר ראיית ר"ת היא לומר דחליפי איסור הנאה שרו לאחריני הי"ל להביא ראיה ממתניתין דמכרן דמדקתני מקודשת מבואר דלאחריני שרו דאי לא אמאי מקודשת הא אסור ליהנות מהן כמ"ש התוס' ז"ל והבאתי דבריהם לעיל וצ"ע:
עוד ראיתי בס' מו"ה שהקשה הרב מו"ח ז"ל משם הרב המופלא כמוהר"ח אבולאפייא ז"ל לפירוש הרא"ש שפירש בההיא דנדרים אם מכרן וקדש בדמיהן מקו' וז"ל אלמא חליפי איסורי הנאה שרו דאי אסירי הא לא יהיב לה מידי דמאי קו' הא קי"ל דהמקדש בחמץ דרבנן ושעות דרבנן דהוו קידושין ופסק' הרא"ש ה"נ מדאורייתא חזו דחליפין דרבנן נינהו משו"ה מקוד' ותי' עמ"ש בחולין דמקודשת גמורה לא הויא וא"כ לא הו"ל למתני מקודשת אלא חוששין לקידושין ומשני דבדיעבד שרו דמיה ומ"ה תני מקודשת יע"ש ואנוכי הרואה מצאתי להרב בני יעקב סי' ב' דקפ"ו ע"ד שהקשה כן על דברי הרא"ש ז"ל שכתב בפסקיו מדרבנן קא מבעיא ליה וכתב שקו' זו ג"כ ק' על פי' הר"ן שם בפרק השותפין והעמיק הרחיב בקו' זו ולבסוף כתב דאכתי קשה לדברי הרא"ש ז"ל והתוס' שכתבו בפ"ב דקדושין לדעת ר"ת אתיא ההיא סוגיא שפיר דכיון דחולין שנשחטו בעזרה עיקרו דרבנן משו"ה קאמר ר"ש מקודשת הרי דס"ל דשייך שפיר למתני מקודשת אע"ג דלא הויא מקודשת גמורה אלא חוששין והתו' ז"ל בנדרים כתבו פי' הסוגיא כפי' הר"ן דמלישנא דמקודשת הוא דק"ל דמשמע דמוקדשת גמורה וא"צ לחזור ולקדש וכן קשה לדברי התוס' דחולין שכתבנו לעיל ותי' דשמא א"ל דגבי חולין בעזרה שייך למתני לישנא דמקודשת משום דר"ש לאפלוגי אחכמים אתא דס"ל דהוי דאורייתא ואינה מקודשת ואיהו ס"ל דמקוד' ומשום דחכמים אמרי דאינה מקודשת כלל נקט איהו לישנא דמקודשת למימר' דתופסין קידושין אבל הכא דמתני' דינא אתא לאשמעינן אם איתא דאסירי מדרבנן לא הו"ל למיתני לישנא דמקודשת א"ד יע"ש ולדעתי אכתי קשה מדגרסינן לעיל בפרק האיש מקדש ד"ן ע"א אלא אמר ר' יוסף מהכא המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת כו' מקודשת ואמאי הא קאמר כסבור הייתי אלא משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים ודחי אביי דילמא שאני התם דלחומרא ופירש"י ז"ל הא דתני מקודשת לחומרא קאמר שאינה מותרת לאחר בלא גט ואם בא אחר וקדש' צריכה גט עכ"ל הרי בהדיא דשייך שפיר למתני לישנא דמקודשת אע"ג דלא הוייא מקודשת גמורה אלא חוששין לקדושין ואע"ג דלא אתא לאפלוגי כלל ולכן נראה דודאי לישנא דמקודשת פשטא משמע מקודשת לגמרי אלא דמ"מ איכא למידחי בכך דחייה דמקודשת מדאורייתא קאמר ומש"ה התם דחי שפיר דאכתי לא תפשוט דדברים שבלב אינם דברים דאיכא למידחי מקודשת לחומרא קאמר וכן גבי חולין בעזרה קאמר התם דע"כ מדקאמר ר"ש מקודשת צ"ל דס"ל דחש"ב לאו דאורייתא ומקודשת לחומרא קאמר אמנם ודאי כל דאיכא לשנויי שפיר ולומר דמקו' גמורה קאמר כפשטא דלישנא משנינן ומשום הכי בנדרים משני הא לכתחילה הא בדיעבד וכן ההיא דהשוכר הוכרח לשנויי אלא משום דיין נסך תופסת דמיו כו' כי היכי דתיקו' לישנא דמקודשת כפשטא כנ"ל: עוד הקשה הרב משנה למלך ז"ל במ"ש התוס' ר"פ השוכר דס"ב בד"ה ותנן שהקשו וז"ל תימא מה שפי' בקונ' כו' מאי קא פריך הא דקאמר אסור במתני' היינו דוקא לפועל שאסורים הם כמו לשוכר דוקא ותי' דאסור דמתני' משמע לכ"ע מיהו תימה מאי קא פריך שאני התם דהיינו בדיעבד כו' אבל לכתחילה אסור ומתני' לכתחילה איירי י"ל דאסור דמתני' משמע אפי' בדיעבד עכ"ל וכתב הרב ז"ל וז"ל ולא הבינותי קושייתם דמאחר שתירץ דאסור דמתני' משמע לכ"ע שפיר קא מקשה מההיא דאם מכרן דע"כ לאחריני שרי דאי לא אמאי הויא מקודשת הרי אסורה היא ליהנות מן החליפין ונמצא שלא קבלה שו"פ ומאי דאמרינן דהוי בדיעבד הוא דוקא לעיקר הקידושין דלא שרי לקדש לכתחילה בחליפי איסורי הנאה אבל לעולם דלדידה שרי לכתחילה ליהנות מן החליפין דאי לא פשיטא דלא הוייא מקודשת שהרי לא נתן לה דבר שתקנ' בו והתו' בפ' קמא דחולין הק' קושיא אחרינא שהק' שם בע"ז ונחה דעתם במה שתירצו הם לקו' ראשונה אלו דבריו יע"ש ובאמת שהיא קו' חזקה ולכן נ"ל לפי חומר הנושא שכונתם ז"ל בפרק השוכר דמעיקרא קשיא להו לפי מ"ש רש"י ז"ל דלאיניש אחריני שרו אותן מעות ומש"ה מקו' א"כ נימא דאסור דקתני מתני' היינו דוקא לפועל עצמו שאסור ליהנות מהן אבל לאיניש אחריני שרו וא"כ אם רוצה ליתנם לעניים או לאחר במתנה רשאי דכיון דחליפין אינם אסורים אלא מדרבנן ומשום קנסא הואיל ועבר אאיסורא דאורייתא וכן נראה מדברי התוס' דנדרים ד"ס ע"ב דחליפין אסורים משום קנסא איכא למימר דדוקא לדידיה קנסו שלא יהנה מהן אבל ליתנו לאחר שרו וכיון דלא שרו לדידיה תו לא עבר ומחליף דאין אדם חוטא ולא לו וכ"כ מרן הב"י ז"ל בחי"ד סימן קל"ג גבי שכר יין נסך דכיון דמשום קנסא הוא אינו אסור אלא לדידיה אבל לאחרים שרו והילכך טוב שיקח השכר ויתנ' לעניים משיניחנו ביד גוי יע"ש ואהא תיר' דאסור משמע לכ"ע כלומר דכי היכי דאסור הוא ליקח השכר כדי ליהנות מהן כך אסור ליקח וליתנו לאחרים ואהא חזרו והקשו מיהו תימא מאי קא פריך שאני התם דהיינו דיעבד כלומר דאכתי נימא דלכתחילה אסור ליתנם לאחר והתם שאני דהוי בדיעבד שעבר וקדש ומש"ה מקודשת דלדידה שרי כיון שכבר עבר וקידש אבל לכתחילה ודאי אסור הוא ליתנם לאחר דס"ס הרי איכא הנאה פורתא דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא יהיב ליה והא תי' דאסור משמע אפילו בדיעבד כלומר דאפילו עבר ונתנו לאחר אסור הוא לכ"ע ליהנות מהן ומש"ה קשיא ליה שפיר ממתניתין דמכרן כנ"ל: הן אמת שדברי הא"ח שכתב מרן קשים בעיני מההיא דפרק השוכר דאמרינן התם האי גברא דאגר ארבא לסתם יינם יהבו ליה חיטייא באגרא אתא לקמיה דר"ח א"ל זיל קלינהו וקברי בבי קברי ופריך ולימא ליה בדרינהו אתי לידי תקלה כו' והשתא לדעת הא"ח ז"ל ק' דאמאי ל"ק שיתנם לעניים ותו מאי משני אתי בהו לידי תקלה הא לאחריני שרו וצ"ע כעת:
עוד ראיתי להרב הנזכר ז"ל שנסתפק בהא דקיימא לן דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקו' טעמא מאי אי משום דמה שנתן לה אינו מועיל לה כלום ולפי זה נ"מ דאם האשה היתה חולה חולי שיש בו סכנה שיכולה ליהנות הוייא מקודשת או דילמא טעמא דאינה מקודשת הוא משום דלמקדש אינו שוה כלום ונמצא שלא נתן לה פרוטה או משום דכיון שאיסורי הנאה הן ובמקדש נמצא שנהנה מהן מש"ה אמרו דאינה מקודשת ולפי זה אף אם היתה חולה אינה מקודשת והוכיח שדעת רש"י ז"ל וסיעתיה דס"ל דחליפי איסורי הנאה אסורין למחליף ואפ"ה מקו' משום דלאדם אחר שרי ע"כ טעמא דהמקדש באיסורי הנאה אינ' מקו' הוא משום דמה שנתן לה אינו מועיל לה כלום והילכך כל היכ' דלדידה שו"פ מקודשת דאי ס"ל דטעמא דאינה מקודשת הוא משום דנהנה מהם במה שמקדשה א"כ כי נמי שרו לדידה החליפין מאי הוי הרי נהנה הוא במה שמקדשה את"ד יע"ש ולדעתי ק"ל שהרי מדברי התוס' שכתבו בפרק השוכר ד"ה בדמיהן וז"ל וקשה בגופה נמי איכא שו"פ כו' ותי' דכיון דכל זמן שהוא בעין אסור למוכרה מן התורה כ"כ אסור לקדש בו אשה דהוי כמו מכירה כו' מבואר דס"ל דטעמא דאינה מקו' הוא משום דנהנה מהם במה שמקדשה וכ"כ המגיה שם וכיון שכן קשה שהרי ממ"ש שם סמוך ונראה בד"ה והתנן מבואר דס"ל כדעת רש"י דחליפי אסורי הנאה אסורים למחליף ממה שהקשו לשיטת רש"י ז"ל ויישבוהו משמע דס"ל הכי גם ממה שהקשו עוד דשאני התם דהיינו בדיעבד כדמוכח בנדרים כו' מוכח בהדיא דס"ל דחליפין אסורים למחליף דאל"כ מאי ק"ל הא לדעת הסוברים דחליפין מותרים למחליף ע"כ שהם מפרשים מ"ש בנדרים דילמ' לכתחלה הוא דלא כו' דקאי לענין מכירה אבל כל שמכרו מותר לקדש לכתחילה וכמבואר בחידושי הרשב"א ז"ל למס' חולין וא"כ מאי ק"ל אלא מוכח ודאי דס"ל כדעת רש"י ז"ל וכיון שכן לפי מה שהכריח הרב ז"ל עכ"ל דטעמא דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת הוא משום דבעינן שיהא שו"פ לדידה וכל דלדידה שו"פ אע"ג שהוא אסור ליהנות מהן מקודשת וא"כ ק' דמאי תי' בד"ה בדמיהן הא כיון דלדידה שו"פ אע"ג דהוא אסור ליהנות מהן יהא מקודשת דומיא דהמקדש בחליפי איסורי הנאה ולכן נלע"ד דדוקא בחליפי איסורי הנאה דאינו אסור למחליף אלא מדרבנן הוא דס"ל לתוס' ז"ל דאע"ג דהוא אסור ליהנות מהן אבל אם עבר ונהנה דהיינו עבר וקידש מקודשת ולא אפקעינהו רבנן לקדושין ואע"ג דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אינה מקו' כלל לדעת רש"י ז"ל ולדעת ר"ת ז"ל חוששין לקידושין ומ"מ מקודשת גמורה לא הוייא התם שאני דכיון דאינו שוה פרוטה השתא מיהו מכח גזירה דרבנן נמצא שלא נתן כלום אמנם הכא דלדיד' מיהא שוה פרוטה אלא שאנו באים עליו לבטל הקידושין משום שהוא נהנה מהם איכא למימר דכל שעבר וקדש לא גזרו רבנן ומ"ש בד"ה בדמיהן דאע"ג דלדידיה שו"פ אפי"ה אינה מקודשת משום שהוא נהנה מהן היינו דוקא במקדש באיסורי הנאה דאורייתא דכיון דאסור ליהנות מהן מן התורה ונמצא שהוא נהנה מהם במה שמקדשה משו"ה אינה מקודשת כדי שלא יעבור אאיסורא דאורייתא וזה מדוקדק בלשונם שכתבו דכיון דכל זמן שהוא בעין אסור למוכרה מן התורה כו' ועל פי זה אני תמיה על מה שהוכיח הרב הנז"ל שלדעת רש"י וסיעתיה אם היתה האשה חולה חולי שיש בו סכנה וקדשה באיסורי הנאה דאורייתא מקוד' ולפי מ"ש אין ראיה דאיכא למימר דדוקא בשקדש בחליפי איסורי הנא' דאין איסורו אלא מדרבנן הוא דס"ל לרש"י ז"ל דמקו' אבל כל שאסור ליהנות מן התורה אפשר דמודה רש"י דאינה מקודשת וכמו כן צ"ל לדעת התוספ' כמ"ש ודו"ק ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל סימן תשמ"ו שכתב דהאומר לחבירו הריני עליך ככרי חרם ונתנו לו במתנה אסור ואינו קנוי כלל ואם קדש בו את האשה אינה מקו' כשאר איסורי הנאה כו' וכ"כ הראב"ד המקדש בגדולין צריך לחזור ולקדש עכ"ל יע"ש הנה מבואר מדבריו דס"ל דכל דלדידה אינו שו"פ אף דלדידיה שו"פ אינה מקודשת ועיין בכנ"הג חא"ה סי' כ"ח בהגהת ב"י אות מ"ט ומ"ש וכ"כ הראב"ד המקדש בגדולין כו' דברים סתומים שהרי מדברי הראב"ד מבואר דס"ל דמקוד' אלא דצריך לחזור ולקדש והרשב"א ז"ל כתב דאינ' מקו' כלל והנראה ודאי דס"ל להרשב"א דדוקא בגדולין הוא דכתב הראב"ד דחוששין לקדושין משום דס"ל דגדולין דרבנן וכמ"ש מרן הכ"מ ז"ל פ' ד' מה' נדרים ה' י"א אבל באיסור דאורייתא מוד' דאינה מקו' כלל ושלא כמ"ש הרב מש"ל ז"ל בפ"ה מה' הנ' שדעת הראב"ד כדעת רש"י וסיעתיה דכל דלדידה שרי אף דלדידי' אינו שו"פ מקו' יע"ש וא"כ איך כתב הרשב"א וכ"כ הראב"ד הרי נהפוך הוא ומהתימה עליו איך אשתמיט מיניה גם מה שהקשה ע"ד מרן דהן לו יהי דגדולין אינם אסורי' אלא מדרבנן אמאי לא כתב דאינה מקו' שהרי רוב הפוסקים הסכימו דכל איסורי דרבנן המקדש בהם אינ' מקודשת ואף למ"ד דהמקדש בחמץ דרבנן ושעות דרבנן דמקו' התם שאני משום דאין להן עיקר מן התורה כיון דתרווייהו הוו מדרבנן אבל הכא הפירות הן מן התורה וה"ז דומה לחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דקי"ל דאינה מקודשת יע"ש והנה מדברי התוס' פ"ק דחולין ד"ה מותר מיד מסוף דבריהם שכתבו ונהי דאמרינן התם דהמקדש בשעות דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקדושין מ"מ מקודשת גמורה לא הוייא כו' מבואר דס"ל דחליפי איסורי הנאה כיון דלא אסירי אלא מדרבנן הו"ל כחמץ דרבנן ושעות דרבנן אע"ג דהפירות עצמן אסורים מדאורייתא ואפשר שאף הרב הנז' לא כתב כן אלא דוקא בגדולין דכיון דמני' קא רבו חשיב כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא אבל בחליפין לא ומ"מ אין זה כדאי להקשות על הראב"ד ז"ל גם מ"ש דאלו נאמר דהראב"ד ס"ל דבכל איסורי הנאה דרבנן מקודשת ודחה ההיא דרב גידל מהלכה מכח ההיא דקדושין יע"ש יש לדקדק שהרי רבינו בפ' זה פסק דהמקדש באיסור הנאה דרבנן אינה מקוד' וכפי דבריו הי"ל להראב"ד ז"ל להשיג עליו שם אכן אם נאמר דגדולין חשיבי כחמץ דרבנן ושעות דרבנן דומיא דחליפין שכתב התוס' ניחא שדעת רבינו ז"ל ג"כ כדעת ר"ת דבתרתי דרבנן מקודשת כמו שכתבו מרן והר"ן ז"ל שם ומשו"ה לא השיג עליו כן נראה לי: ודעת רבינו ז"ל בפ"ח מה' מ"א הלכה ט"ז כדעת י"א שכ' רש"י ז"ל והרמב"ן והריטב"א ז"ל שכתבו דחליפי איסורי הנאה מותרים למחליף עצמו וראיתי להרב מחנה אפרים בה' הנז' דף כ"א ע"ד שהקשה ממ"ש רבינו פי"ב מה' בכורים הלכה ד' וז"ל פטר חמור אסור בהנאה עד שיפדה ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים וקש' דמ"ש משאר איסורי הנאה שפסק רבינו שהדמים מותרים ולעד"ן דס"ל לרבינו דדוקא בשאר אסורי הנאה שהדמים מותרים ממ"נ דאי כשידע הלוקח שאיסורי הנאה המעו' ודאי מתנה הן ולא בעד המקח שקנה שהרי אינם שוים כלום ואם בשלא ידע הלוקח הו"ל מקח טעות והמעות גזל בידו ובמכרן לגוי נמי איכא למימר דכיון דאיסורי הנאה הן ונמצא שאין לו דמים כלל אם לקח בעדו דמים הו"ל מעות גזל או מתנ' בידו וכמ"ש הרב מש"ל ז"ל בפ"ה מה' הנז' ה' ז' יע"ש אמנם בפטר חמור אע"ג דאסור בהנאה עד שיפדה מ"מ כיון שיש לו היתר בהנאה ע"י פדיון שה כ"ש איכא למימר דאע"ג דהכיר הלוקח ולקחו מ"מ לא מוכחא מילתא שהמעות שנתן הלוקח מתנה הן ולא בעד המקח דאיכא למימר דהמעות הן בעד המקח ולדידי' שוה ליה כל הדמים שנתן וגם דמי השה שצריך לפדותו ועיין במרן ב"י סימן שצ"א וכן נמי בשלא הכיר הלוקח המעות כולם אינם גזל בידו שהרי ביד הלוקח לפדותו בשה כל שהוא ונמצא שהמעות היתרים על דמי השה הן האסורים בהנאה שהרי הן דמי המקח והילכך משו"ה דמיו אסורים שהרי דמי איסור והיתר מעורבין בו ובמוכרו לנכרי נמי כיון שיש לו דמים לפטר חמור ע"י פדיון שה כ"ש אם מכרו ולקח דמים לא חשיבי המעות גזל אלא דמי המקח הן והו"ל מעות חליפי איסורי הנאה ובענין זה כתב בחי' פ"י להרנב"י ז"ל דגבי נדרים לכ"ע חליפיו אסורים דכיון דחפץ זה יש לו דמים לאחריני שהרי אחרים מותרי' ליהנות מהן נמצא דהמעות אינם גזל בידו אלא בעד המקח הן יע"ש באורך וכתבתיו בארוכה פ"א מהלכ' חו"מ יע"ש והכריחו לרבינו ז"ל לחלק בהכי מכח ההיא דפ"ק דבכורות דאמרינן דר"י ור"ש פליגי בין בהנאת גופו בין בהנאת דמיו ופשטא משמע דבשעבר ומכרו קאמר דדמיו אסורים ואם כן מש"ה הוכרח לו לחלק בהכי וכתב א"כ אמאי תני מתניתין מכרן וקדש בדמיהן מקודשת י"ל דע"כ לא כתב רבינו דדמיו אסורים אלא דוקא למחליף בעצמו אבל לאחריני שרי ומש"ה מקו' ועיין בהרב הנז' פי"ב מה' ביכורים דכ"ט ע"ב אלא שמ"ש שם דפטר חמור בפי' אמרו שם שאינו תופס דמיו דקדוש כתיב ולא קדש הוא תמוה שלא אמרו כן בגמרא אלא גבי שער נזיר ולפי הנראה ט"ס הוא והראב"ד ז"ל השיגו וכתב א"א דמיו אסורים למה יתנם לכהן ויהנה בהן שהרי פודין פטר חמור בשוויו כו' וכונתו ז"ל להשיג על רבינו שכתב דמיו אסורים דמשמע שאותן הדמים אין להם תקנה לעול' וע"ז השיג עליו שהרי איתיה בתקנתא שיתנם לכהן בתורת פדיון ויהנה הכהן מהם ואע"ג שהפטר חמור אינו ברשותו הא קי"ל דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואם כן הי"ל לרבינו ז"ל למיתני בתקנתא ולומר שיתנם לכהן ועל פי זה נראה שיש ליישב מה שתמה עליו מרן בכ"מ שם וז"ל ואיני יודע מה ק"ל על רבינו שהרי דבריו דברי הגמרא יע"ש אכן לעד"ן דבגמרא ל"ק ליה משום דלישנא דברייתא דקתני ואסור בהנאה הך לישנ' אגבר' קאי לומר דאסור הוא ליהנות מהדמים וא"כ איכא למימר שפיר דה"ק ואסור ליהנות עד שיתנם לכהן בתורת פדיון אבל ללשון רבינו ז"ל שכ' דמיו אסורים ק"ל שפיר דאסורים אדמים קאי משמע אסורים לעולם ולית להו תקנה כנ"ל ודוק:
הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך מ"ש קושיא בשם הגאון מוהר"י בכר דוד בעל ספר דברי אמת מהוריות דף י"א מאד תמהני על הגאון ועל המחבר דבין להרמב"ם ובין להרמב"ן שניהם מודים די"נ אסור מן התורה עכ"פ משום תקרובת ע"ז רק התוס' יחיד בדבר זה דאינו רק מדרבנן אבל כלם סוברים דמדאורייתא הוא וכן כתב ספר החנוך בהדיא וא"כ עכ"פ שפיר אסור מן התורה משום תקרובת ע"ז ולשיטת התוס' דס"ל דאינו רק מדרבנן הן באמת יסברו די"נ אסור מקרא דישתו יין נסיכם אבל להרמב"ם אין מזה ראיה וגם על הרמב"ן אין קושיא דהם ס"ל דתקרובת ע"ז אסור מן התורה ודוק ועיין פסחים דף כ"ב האי יי"נ מקרי דכתיב ישתו יין נסיכם ודוק ועיין רש"י בחולין דף ה' ובשאלתות פ' האזינו ועיין טעם המלך כאן מ"ש ליישב קו' מהרש"א פסחים כ"ב ולא דק דקושית התוס' הוא על מים המתנסכים ע"ג המזבח דפריך התוס' לעיל מני' וע"ז סובב הולך דברי המהרש"א ובזה אין מקום למה שכתב. שם ה' כ"ג מ"ש בבע"ח שקונה משכון ונטל לולב ואתרוג במשכון אי חשיב כשלו ויוצא בו י"ח והניח בצ"ע הדבר מפו' בב"י חו"מ סי' שנ"ג שכתב בשם הראב"ד דאף דיאוש ושינוי רשות קנה דמים מיהו בעי לאהדורי והרשב"א השיג דמשמע דקנה קנין הגוף והביא ראיה מהא דאמר רב הונא כי זבינתא אסא ומאי אהני דהא מ"מ האי אסא לא מקני קנין הגוף ואינו אלא כעין משכון דבדמים בעי לאהדורי ואנן בעינן יום הראשון לכם ע"ש הרי מבואר דמשכון לא מקרי לכם ובתשובה הארכתי בזה:
מעשה חושב (רלט) ובר מן דין קשה דמתניתין דמכרן וקידש בדמיהן איכא למשמע שפיר דלאחריני שרי דאי לא אמאי מקודשת כו'. לכאורה יש מקום ליישב קושיא זו (אי לאו קושייתו הראשונה) משום די"ל דמכרן לישראל קאמר וא"כ מקודשת ממה נפשך דאי ידע הלוקח דאיסור הנאה מכר לו הרי ידע ומחל לו ובמתנה נתן לו המעות כמ"ש הר"ן ברפ"ב דקדושין ואי לא ידע והו"ל מקח טעות וחייב להחזיר לו הדמים מ"מ היא מקודשת משום די"ל דהממון נעשה מלוה אצלו וכמ"ש כל זה הר"ן הנ"ל וא"כ בשוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ דלא שייך לומר זה א"כ י"ל דלאחריני נמי אסור ולהכי צריך להביא האי דחמצן של עוברי עבירה דמחליפין עם הנכרי שאינו מקח טעות דליכא איסור לגבי': אבל באמת גם קושיא זו קשה ושפיר מותיב לה הגאון המחבר ז"ל משום דעכ"ר לומר דמתניתין דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת במכר לנכרי נמי מיירי דאל"כ יקשה אמאי לא תני במתניתין דרפ"ב דקדושין גם ע"ז בהדי אינך איסורי הנאה וכמו שהקשו התוס' שם ועכ"ר צ"ל כמו שתירצו שם דמשום דבעי למיתני סיפא ואם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ובע"ז לא שייך זה כיון דתופס את דמיו וע"ש וא"כ לפ"ז עכ"ר לומר דבמכרן לנכרי אצטריך לאשמעינן היתר זה באיסורי הנאה דלא תפסי דמיהן דאי במכרן לישראל א"כ הא אפי' בדמי ע"ז נמי מקודשת בין אם ידע הלוקח ובין אם לא ידע וכנ"ל דבידע הרי המעות מתנה הם אצל המקדש ובלא ידע הרי המעות הלואה וכנ"ל וא"כ אמאי לא קא חשיב נמי בהדייהו ע"ז ושביעית לאחר הביעור אע"כ דהאי מכרן לנכרי קאמר דהמעות חלופי איסורי הנאה נינהו ומשום הכי בהני דלא תפסי דמיהן מקודשת ובע"ז ושביעית לאחר הביעור דתפסי דמיהן אינה מקודשת ודוק: ומה מאד תמהני על הגאון בעל ישועות יעקב הלכות קדושין ס"ס כ"ח שהניח בקושיא גדולה אצלו ש"ס ערוך בנדרים דף מ"ז ע"ב דמייתי התם ראיה דחליפי איסורי הנאה מותרין מהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וע"ז הקשה שם מאי ראיה היא דמנ"ל דמתניתין במכרן לנכרי איירי דלמא מיירי במכרן לישראל וא"כ בלא ידע הלוקח הרי אין המעות חליפי איסורי הנאה דמקח טעות הוא והמעות אינו גזל בידו כמ"ש הב"ש משום דדרך מקח וממכר באו לידו ואם בידע הלוקח הרי בודאי במתנה נתן לו המעות כמו במקדש אחותו וע"ש: ואולם למאי שכתבתי תראה דאין כאן התחלה לקושייתו כלל משום דעכ"ר לומר דבמכרן לנכרי מיירי מתניתין מדלא קא חשיב בהדייהו ע"ז וכנ"ל: [ומ"ש נמי דאי בידע הלוקח הוי ודאי המעות מתנה כמו במקדש אחותו הוא ג"כ תמוה שהרי הרא"ש כתב להדיא בפ"ק דב"מ דדוקא אחותו אבל לא עביד אינש למיהב מתנה לנוכראה והרב הנ"ל עצמו מביא דברי הרא"ש אלו לקמי' סי' נ' ע"ש ומאי זה דקאמר דלוקח ישראל בודאי במתנה נתן לו ועיין ב"ש ועיין מ"ש לקמן בדף ט"ז ע"ב בד"ה תמהני]: ובאמת ממ"ש בש"ע אה"ע ס"ס כ"ח דבעבר ומכר איסורי הנאה וקידש בדמיהן מקודשת ואם מכרם לישראל ולא ידע כו' ספק מקודשת חוץ מע"ז שאם מכרה וקידש בדמי' אינה מקודשת וע"ש מבואר מזה להדיא דאפי' בלוקח ישראל ולא ידע אפ"ה בדמי ע"ז אינה מקודשת כלל ולדעתי הרי זה א"א לומר דכיון דהמכירה היא מקח טעות א"כ הרי אין כאן דמי ע"ז כלל וכנ"ל וניהו די"ל דכיון דדרך מקח וממכר באו המעות לידו לא הוו המעות גזולים אצל המוכר מ"מ כיון דהמקח בטל לגמרי אמאי לא תהיה מקודשת כמו בשאר איסורי הנאה דבשלמא בידע הלוקח או בשמכר לנכרי י"ל דגזירת הכתוב הוא דתופס את דמיו דכיון שנמכר מדעת שניהם תופס את דמיו אעפ"י שאין שייך באיסורי הנאה למוכרם כלל וכמ"ש לקמן משא"כ כשלא ידע הלוקח הישראל הרי המכירה הוי מקח טעות ולא חל שם ע"ז על המעות כלל ואמאי אינה מקודשת והבן וצע"ג: ומ"מ מה שכתבתי לעיל על דברי הרב בעל ישועות יעקב ז"ל הנ"ל יפה כתבתי משום דלדידי' במכר לנכרי באמת הוי חליפין ממש וא"כ תו איכא למימר דאין חילוק בין שאר איסורי הנאה לע"ז אלא דבע"ז אם מכר לנכרי תופס את דמיו משא"כ בשאר איסורי הנאה וקשיא לי' דילמא חלופי איסורי הנאה באמת אסורים אלא דמתניתין מיירי במכרן לישראל וע"ז שפיר הקשיתי דא"כ ליחשוב נמי ע"ז וכנ"ל: (ועוד ק"ל דבריו במאי דהתם בהחליף עם הנכרי מיירי ולנכרי אין המקח בטעות אלא חליפין ממש דלדידי' ליכא איסור):
(רמ) עוד ראיתי להרב הנז' שנסתפק בהא דקיי"ל דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת או דילמא כו' משום דלמקדש אינו שוה כלום כו'. לפום ריהטא לא ידענא מה בכך דלמקדש אינו שוה כלום ומאי שנא מהאי דאדם חשוב דמקודשת בההיא הנאה שיש לה שקיבל ממנה מתנה הא מ"מ להמקדש אין הפסד כלל בממון בהנאה הזו שמגיע להאשה דכבוד הזה אינו בר דמים ואינו ניתן לימכר דנימא דיש ביד האדם החשוב ליקח דמים בעד הכבוד הזה שיקח מתנה מתנת חנם ואפ"ה מקודשת בזה הרי לך דהדבר תלוי בהנאת האשה דלדידה הנאה זו שוה ממון אע"ג דאינה שוה כלום להמקדש: ואפשר שיש לחלק בין הפרקים (אבל עכ"פ הי"ל למאור עינינו המל"מ להזכיר דבר מזה) שהיה נראה לכאורה לומר דאעפ"י דההנאה זו שמגיע להאשה אינו ניתן למכור מ"מ לא דמי לאיסור הנאה שלגבי המקדש משום די"ל דכמו שמצינו דאשה מתקדשת בחפץ אעפ"י שאינו שוה כ"כ כמו שאמר לה אם אך היא אומרת דלדידי שוה אעפ"י שבאמת אינו שוה כ"כ ואינו נמכר בממון זה שאמר לה ומ"מ מקודשת ה"נ י"ל לגבי המקדש דכבודו לדידי' שוה והוי לי' כהפסד ממונו דלא בעינן שיהי' דוקא בר דמים ע"י מכירה כן הי' נראה לחלק קצת ועיין ר"ן בפ"ק דקדושין דף כ"ז ע"ב בד"ה גרסינן בגמרא כו': אולם א"א לומר דהמל"מ כוון לדברינו אלה שהרי הר"ן שם מסתפק במקדש בדבר שאינו שוה פרוטה אי מצית אמרה דלדידי שוה משום די"ל דלאו כל כמינה לתת תורת כסף לזה כיון דלא שוה מידי ולכאורה קשה מאי מספקא לי' בזה הא אפי' אי נימא דיכולה לתת עליו תורת כסף מ"מ הא המקדש לא יהיב לה שוה פרוטה. (דדוחק לומר דגם המקדש אומר לדידי שוה דוק ותשכח) אע"כ דאין הדבר תלוי בהמקדש אלא באשה המתקדשת וא"כ אמאי לא הביא המל"מ דברי הר"ן אלו למיפשט ספיקא דידי': אלא די"ל קצת דעכ"ר ספיקא דהר"ן הוא לענין קדושי ודאי שהרי מספק ממילא מקודשת דשמא הוא שוה פרוטה במדי אלא דאי אמירתה שאומרת לדידי שוה מהניא לתת עליו תורת כסף מקודשת קדושי ודאי (בדבר שאינו מתקיים ופחות משוה פרוטה בודאי אין דרכו להתקיים ומכש"כ לטעמא דמשום הרואים) וא"כ י"ל דספיקא דהר"ן הוא במי שהוא במדי ונתן לשליח דבר ששוה פרוטה שם שיקדש לו בו אשה בכאן. וכאן אינו שוה פרוטה והיא אומרת לדידי שוה אי מקודשת בודאי דבאופן זה הרי גם להמקדש הוא שוה פרוטה: אבל באמת על זה יש להשיב דמה בכך דבמדי הוא שוה פרוטה להמקדש הא מ"מ כיון דכאן אינו שוה הרי הו"ל כהוזל המקח ובשעת קדושין אינו שוה פרוטה להמקדש ולא יהיב לה מה שעכשיו שוה פרוטה לו. והיה נראה לכאורה לומר דמטעם אחר אין מהר"ן ראי' דלא בעינן שיהיה שוה פרוטה להמקדש משום די"ל דבאומרת לדידי שוה והיינו דמתיקרת בחפץ זה ואיכא למימר דאי נמי לא הי' מקדשה בו היה יכול למכור לה החפץ הזה בפרוטה וא"כ הרי גם לדידי' הוא שוה פרוטה אלא דלפי סברא זו אין מקום לספיקי' דהר"ן ז"ל כ"כ דכיון דאפי' בלאו הקדושין היתה קונה החפץ בפרוטה א"כ אמאי לאו כל כמינה לתת תורת כסף לדבר שאינו שוה פרוטה הא היא מוכנת לקחתו בפרוטה אפי' בלא קדושין ומה לי הן ומה לי דמיהן אבל מ"מ אין תימה על המל"מ ז"ל אי ס"ל בדעת הר"ן ז"ל דבכה"ג חשיב גם להמקדש שוה פרוטה כיון שהיה בידו למוכרו לה בפרוטה. ובאמת לא זכיתי להבין כראוי ספיקי' דהר"ן ז"ל שהרי אמרינן דטעמא דאין אשה נקנית בחליפין משום דאיתנייהו בפחות משוה פרוטה ואשה לא מקניא נפשה בפחות משוה פרוטה ועיין בר"ן ריש מכילתין וא"כ כיון דהדבר תלוי בדעתה א"כ היכא דבאמת לדידה שוה פרוטה אמאי לאו כל כמינה לתת עליו תורת כסף כיון דאשה מקניא נפשה במאי דשוה פרוטה לדידה וזה ניחא רק להמל"מ בספיקא דידי' די"ל דגנאי הוא לה להתקדש בדבר שאינו שוה פרוטה להמקדש וא"כ אדרבה י"ל להיפך דהר"ן ז"ל ס"ל דבעינן שיהי' גם להמקדש שוה פרוטה ומספקא לי' באומרת לדידי שוה פרוטה אם כל כמינה לתת עליו תורת כסף באופן שגם להמקדש יהיה שוה פרוטה משום די"ל מה בכך דלדידה שוה פרוטה הא מ"מ גנאי הוא לה שהמקדש לא נתן לה שוה פרוטה וא"א לה לתת תורת כסף במאי דשוה לדידה שיהי' גם להמקדש תורת כסף אבל לולא זאת פשיטא דהיתה מקודשת כיון דאשה מקניא נפשה במאי דשוה לדידה פרוטה ובעיקר הערתינו הנ"ל על המל"מ ז"ל מאדם חשוב י"ל דגם לקיחתו מתנת חנם הוא שוה לו פרוטה משום שהי' נותן פרוטה שלא יצטרך לקחת המתנה: ודע דמ"ש לעיל די"ל דספיקי' דהר"ן הוא במי שהוא במדי וקידש אשה כאן ע"י שליח והחפץ שוה פרוטה שם להמקדש משום הכי י"ל דמהני לדידיה שוב הא ליתא שהרי כתב הר"ן עצמו לקמי' דף ר"י ריש ע"א דבכה"ג מקודשת בודאי דכיון דנודע דשוה פרוטה במדי ודאי יכולה לומר לדידי שוה פרוטה וע"ש אלמא דפשיטא לי' להר"ן ז"ל דכיון שיש על החפץ תורת כסף במדי א"כ גם כאן תוכל לתת עליו תורת כסף וספיקי' הוא רק כשלא נודע בודאי דשוה פרוטה במקום אחר ולפי מ"ש שם דבעינן שידעו עדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר מוכח סברתינו הנ"ל שביישוב הקושיא שעל המל"מ מדברי הר"ן הנ"ל והיינו די"ל דכיון דדרך האשה לתת פרוטה בחפץ כזה הא ממילא גם להמקדש שוה פרוטה שהרי הי' יכול למוכרו לה בפרוטה. איברא לקושטא דמילתא דמהר"ן אין תיובתא על המל"מ דנראה דהר"ן כרש"י ס"ל דא"צ שיהיה שוה פרוטה להמקדש כמו במקדש בערלה ועיין בר"ן בפ"ב דקדושין וכ"כ הישועות יעקב בדעת הר"ן דלא בעינן שוה פרוטה מצד הנותן ע"ש בסי' כ"ח ס"ק ג' ואולם לפ"ז לא ידענא מ"ש הגאון הזה לקמי' בס"ק י"ח למיפשט ספיקי' דהמל"מ הנ"ל מדברי הר"ן ז"ל שכתב דמהני אמירתה לדידי שוה פרוטה דהא הר"ן ז"ל לשיטתי' דס"ל דלא בעינן שיהיה שוה פרוטה מצד הנותן וא"כ אין ראיה כלל די"ל דכתב כן לדעת רש"י ז"ל. אבל זאת פשיטא לי דהיכא דשוה פרוטה שלא כדרך הנאתו דמקודשת אף לתירוץ השני של התוס' דס"ל דאפי' הוא שו"פ בשלכדה"נ נמי אינה מקודשת משום דדעתה ליהנות בכדרך הנאה דוקא מ"מ בכה"ג שהיא באמת נהנית בכדרך הנאה ולדידיה נמי הוא שוה פרוטה עכ"פ בשלכד"ה בזה אפי' המל"מ מודה דמקודשת. ודע דמספקא לי לאותו צד דס"ל דבעינן דוקא שיהיה שוה פרוטה להמקדש ובהיא חולה שי"ב סכנה אינה מקודשת (ומהא דאדם חשוב אין תיובתא וכן מהאי דפ"ק דקדושין באומרת תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו דמקודשת מדין שניהם דהיינו עק"ל וערב נמי ליכא לאקשויי אע"ג דהאי פלוני אינו אדם חשוב יהיה מאיזה טעם שיהיה) לפ"ז מאי דינו באומרת תן איסור הנאה לפלוני חולה ואתקדש אני לך אי מקודשת אי לא כיון דאין הקדושין שוין פרוטה אלא להמקדש אבל באדם חשוב י"ל דבכה"ג אינה מקודשת משום דלא מתחשבה במה שלוקח ממנה איסור הנאה כיון דלדידה אינו שוה פרוטה:
(רמא) דכיון דאיסורי הנאה הן ונמצא שאין לו דמים כלל כו' הו"ל המעות גזל או מתנה בידו כו'. תמהני אי נימא דגם מכירה לנכרי לאו חליפין נינהו אלא גזל או מתנה א"כ מאי זה דקאמר הש"ס בע"ז דף ס"ב ע"א מ"ט שכרו אסור אילימא הואיל ויי"נ אסור בהנאה שכרו נמי אסור הרי ערלה וכלאי כרם דאסורין בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת וע"ש ולפ"ז האי מאי קושיא דהא גבי הנהו הדמים ממה נפשך מותרים כמ"ש הרב המחבר כאן אבל ביי"נ דנוטל שכר פעולה מיי"נ האסור בהנאה והיין נסך הוא של הנכרי א"כ הרי התם לא שייך לומר כן שפעולתו אינה שוה כלום להבעלים והוי המעות גזל או מתנה ביד הפועל וכן תמוה מאי דבעי הש"ס בנדרים דף מ"ז ע"ב למיפשט שם בקונם פירות אלו על פלוני מהו בחלופיהן ממתניתין הנ"ל דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וקשה דהא התם שאני דכיון דאיסור הנאה אינו שוה כלום להמוכר הוי המעות מתנה או גזל ולא חליפי איסורי הנאה ומה ענין זה לקונם במדיר את חבירו מפירותיו אע"כ צ"ל דניהו דבמכר לישראל י"ל כן דאם ידע שהן איסורי הנאה הרי המעות שנתן בעדן במתנה נתנן ואי דלא ידע פשיטא דאין כאן חלופי איסורי הנאה דהא המקח טעות והוא בטל והמעות הוי גזל בידו (או כמלוה כמ"ש הר"ן והרא"ש בפ' האיש מקדש) אבל במכר לנכרי הרי הוי חלופי איסורי הנאה משום דלהנכרי הרי ניחא לי' בהמקח ואין כאן לא מתנה ולא גזל בין בידע בין בשלא ידע משום הכי שפיר קאמר הש"ס בע"ז ובנדרים הנ"ל והיינו דמתניתין דקדושין דתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת מסתמא גם במכר לנכרי מיירי (דבישראל לא שייך שיקנה איסור הנאה בידיעתו ובשלא ידע הרי הוי המקח טעות דאטו בשופטני עסקינן שימכור בכדי דהא לכשיודע שהוא איסור הנאה הרי המעות חוזרים) ועוד דעכ"ר לומר דמתניתין במכירה לנכרי נמי מיירי דאל"כ קשה אמאי לא חשיב נמי ע"ז בהדי אינך איסורי הנאה וכקושיית התוס' והר"ן שם אע"כ דמשום סיפא דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת א"א לו למחשב נמי ע"ז היינו אי נימא דמכירה לנכרי הוי חלופין וע"ז תופס דמים וא"א שתהא מקודשת אבל אי נימא דהאי דמכרן לאו במכרן לנכרי נמי מיירי אלא דמיירי דוקא במכרן לישראל או אי נימא כמ"ש הגאון המחבר כאן דאפי' מעות הנכרי אינן חליפין ביד המוכר אלא גזל או מתנה א"כ אמאי לא תני נמי ע"ז דהא אמרת דאיסור הנאה אינו שוה כלום למוכר והמעות שנותן הלוקח ואפי' הוא נכרי הוי גזל או מתנה בידו וא"כ הרי אין כאן חלופי ע"ז כלל דנימא שיתפסו דמיו (ועיין בר"ן בפ' האיש מקדש. הן אמת דמשמע קצת בר"ן פ"ב דע"ז מדכתב שם דבע"ז גזירת הכתוב הוא דתופס דמיו דכוונתו דלפי מה דאמרינן בירושלמי דאיסור הנאה אין שוה כלום לבעליו א"כ מה"ט היה לו לומר דגם ע"ז אין תופס דמיו דהא אינו שוה כלום למוכר וא"כ הרי אין המעות דמי ע"ז אלא גזל או מתנה ואי מגזירת הכתוב הוא א"כ אפי' אי נימא דהמעות מתנה או גזל הוא גם במכרו לנכרי מ"מ לא מצי למחשיב במתניתין ע"ז בהדי הנך איסורי הנאה כיון דתופס את דמיו ואפי' בכה"ג ואפשר דאפי' בלוקח ישראל וידע שהוא איסור הנאה אבל בלוקח ישראל ולא ידע כיון דמקחו מקח טעות י"ל דאפי' במכר לו ע"ז וקידש בדמיו אי נימא דהוי כמלוה אצלו ולא כגזל כמו שכתב הר"ן מקודשת ולפי מה דמספקא לי' בש"ע סי' כ"ח גם בע"ז הוי ספק קדושין וע"ש:
עבר ומכר בו. הנה בפ' הא"מ דנ"ח ע"א פרכי' מכרן וקדש כו' מנ"ל ומשנינן מדגלי רחמנא בע"ז כו' וראיתי להרב עצמות יוסף ז"ל שהק' דמאי קושיא נילף בבנין אב משער נזיר דדרשינן לעיל דאסור בהנאה מדכתיב קודש יהיה ופריך אי מה קדש תופס את דמיו כו' ומשני מי קרינן קדש קדוש קרינן ופרש"י דלהכי קרינן קדוש למעוטי דמיו יע"ש ונלע"ד דל"ק דהא דממעטינן שער נזיר דלא תפסי דמייהו מדקרינן קדוש היינו לפי האמת דממעטינן שאר איסורים דלא תפסי דמייהו משום דהוו ע"ז ושביעית ב' כתובים או משום דתרי מיעוטי כתיבי כדאמרינן לקמן ולהכי אמרינן דלהכי קרינן קדוש למימרא דשער נזיר שוה לשאר איסורים אמנם למאי דבעי תלמודא השתא דשאר איסורים מנ"ל דלא תפסי דמייהו ליכא לאקשויי דנילף משער נזיר מדקרינן קדוש דאיכא למי' דלעולם דשער נזיר תפסי דמייהו וכן שאר איסורים ומאי דקרינן קדוש היינו למעוטי שלא יהא דינו כקדש לגמרי דתופס דמיו ויוצא לחולין להכי קרינן קדש לומר דשער נזיר עצמו אינו יוצא לחולין ואע"ג דאי הוה כתיב קדש הו"א דתופס דמיו בין דרך מקח בין דרך חילול שהרי שביעית דכתיב ביה קדש ס"ל לר"י בפרק לולב הגזול ד"מ דתפסי דמיו בין דרך מקח בין דרך חילול ואפי' ר"א דפליג התם וס"ל דאין שביעית מתחלל אלא דרך מקח היינו משום מיעוטא דכתי' בשנת היובל הזאת כו' וסמיך ליה וכי תמכרו כדאמרינן התם ואם כן מש"ה קרינן קדוש לומר דאינו תופס דמיו דרך חילול אבל דרך מקח ה"נ דתפסי דמייהו כנ"ל נכון: עוד הקשה הרב הנז' דמדבעי מנ"ל נראה דהסברא מבחוץ היא דתפסי דמייהו ולהכי בעי מנ"ל ומשני מדגלי בע"ז כו' מכלל דבעלמא דמים מותרים וק' דא"כ מאי פריך ונילף מינה דהא להכי לא אצטריך ע"ז דלשתוק מינה וממילא ידעינן דבכל איסורי הנאה תפסי דמייהו ותי' משום תוספי הרא"ש ז"ל דסוגיא זו אתיא כמ"ד חליפי חליפין בע"ז והשתא פריך שפיר ונילף מינה דאי לאו נהי דמסתברא לו' דחליפי איסורי הנאה אסורין חליפי חליפין לא מסתברא למימר ותמיה עליו דהא בע"ז פרק ר"י אסיקנא דמאן דס"ל חליפי חליפין אסורים ס"ל דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין ואצטריך הוא למעט שאר איסורין דעלמא וכיון דסוגיא זו אתיא אליביה היכי משני בגמ' משום דהוו ע"ז ושביעית ב' כתובים ואין מלמדין הא איהו ס"ל דמלמדין עכ"ל ולדידי אי מהא לא איריא דהא דאסיקנא התם דמאן דס"ל חליפי חליפין אסורים ס"ל דמלמדין היינו לפום מאי דמסקינן הכא בשמעתין דהוא למעט שאר איסורין הוא דאתא ולהכי ק"ל התם שפיר דלמאי אצטריך מיעוטא דהוא ת"ל משום דהוו ב' כתובים וע"כ צ"ל דס"ל דמלמדין אמנם הכא בשמעתין דאכתי לא אסיק אדעתיה מיעוטא דהוא כדפריך בתר הכי הניחא כו' שפיר איכא למימר דאפי' מאן דס"ל חליפי חליפין אסורים ס"ל דב' כתובין אין מלמדין וממעטינן שאר איסורים מב' כתובים וזה פשוט: ושוב ראיתי בספר פני יהושע שיישב כן דברי הרא"ש ז"ל אך מאי דק' לי בדברי הרא"ש ז"ל מהא דפריך התם פ' ר"י דמאן דס"ל חליפי חליפין מותרים והוא אצטריך למעוטי חליפי חליפין ערלה וכלאי הכרם מנ"ל ומשני ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מעוטא דהו"ל ע"ז ושביעית ב' כתובים כו' והשתא לפי דברי הרא"ש ז"ל מאי פריך הא למאן דס"ל חליפי חליפין מותרים שאר איסורין דלא תפסי דמייהו נפ"ל מדגלי רחמנא בע"ז דאל"כ למאי אצטריך קרא בע"ז לאשמועינן דחליפי אסורים וחליפי חליפין מותרים הא מסברא ידעינן לה כמ"ש הרא"ש ז"ל ולכן היותר נכון דמאי דפריך מנ"ל לאו מסברא קא פריך אלא אמה דפריך בתר הכי נילף מע"ז קא סמיך כנ"ל ודוק:
הלכה ג
המקדש כו' ובאפר פרה. כתב ה"ה מפורש בגמ' ושם הק' ורמנהי הנותן שכר לדון כו' ותי' אביי ל"ק כאן בשכר הבאה כו' ויש לדקדק אמאי לא משני דמתני' במקדש בשכר בטלה ושכר בטלה דמוכח שרי כדאמרינן בס"פ ב' דייני גזרות ושוב אחר זמן מצאתי להרב צאן קדשים מס' בכורות פ' עד כמה שהוק' לו כן ומכח קו' הלזו יצא לידון בדבר חדש דע"כ לא אמרינן דשכר בטלה דמוכח שרי אלא דוקא בההיא דקרנא דלאו עליה דידיה דוקא רמי רחמנא לידון והילכך אם הבעלי דינין רוצין שיהא הוא דן מחויבין ליתן שכר בטלה אבל הזאה וקידוש רמיא על כל כהן השייך בעבודה משום הכי אסור ליקח אפי' שכר בטלה ע"כ ותמהני עליו איך אשתמיט מיניה מ"ש בירוש' דסנהדרין הביאו הב"ח ז"ל ח"מ סי' ט' ר"ה הוה רעי תורין והוה ידע סהדותא לבר נש אמר ליה תא מסהיד עילואי א"ל הב לי אגרי ותני כך נותנין לדיין שכר בטלנותו ולעד שכר בטלנותו ע"כ וכפי דבריו קשה דאיך הותר לו לרבינא שכר בטלה כדי להעיד הרי עדות ודאי דמי ממש להזאה דהא לדידיה רמיא רחמנא להעיד דקעבר על לאו דלא יגיד אלא משמע ודאי דלא שנא ולעיקר הקו' נר' ודאי דלא קשיא דמש"ה לא משני תלמודא דמתני' מיירי בשכר בטלה משום דס"ל לתלמודא דע"כ מתני' מיירי בשכר הבאה כדקאמר בגמ' דייקא נמי כו' ובשכר הבאה אפי' בשכר בטלה דלא מוכח שרי ובהכי ניחא לי מה שהק' הרב מוצל מאש סי' ל"ח למ"ש שם משם הרב מש"ל ז"ל דהא דנותן שכר לדון דיניו בטלין היינו דוקא בנוטל שכר קודם אבל אם אחר שדן את הדין נטל שכרו אין דיניו בטילין מסוגיא דידן דאמאי לא משני דהכא בנוטל שכר אח"כ יע"ש ודבריו סתומים דה"נ כל שמקדשה בשכר הזאה הרי שכר הזאה דהיינו הקדושין בא לו מיד בגמר הזאה והו"ל כנוטל שכר להזות דהזאתו פסולה ומעולם לא כתב הרב ז"ל אלא דוקא בנוטל שכר אחר הזאה ואי כונתו ז"ל לומר דנוקמיה בשהזה לה ואח"כ נתנה לו שכרו וחזר וקדש אותה באותו שכר הא ודאי לק"מ דכל כי האי לא הו"ל למתני' למיסת' סתומי לומר המקדש באפר פרה סתם וליכא למימר דמיירי באומר לה אחר שהיזה אותה הרי את מקודשת בשכר שהיזיתך ונתרצית היא להתקדש דהא ודאי אינה מקודשת דהו"ל כאומר לה בשכר שהרכבתיך על החמור דאינה מקודשת כדאמרינן לקמן דף ס"ג ובר מן דין כפי מ"ש לק"מ דבלא"ה הו"מ לשנויי דמתניתין במקדש בשכר בטלה אלא דעדיפא מינה משני כמ"ש: וראיתי להרב מש"ל ז"ל בה' עדות דף פ"א ע"ד למוהר"י כולי ז"ל שתמה על הרב מוצל מאש וז"ל וצ"ע דהא ודאי מודה הרב המחבר דאפי' אחר שדן אסור ליקח ול"ק אלא דאין דיניו בטלין וא"כ לא הו"מ בגמ' לשנויי דמתני' איירי בנוטל שכר אחר כך דהא כל קו' הגמ' דאסור ליקח שכר כו' יע"ש ואין זה תמיה על הרב ז"ל דהא מתני' המקדש קתני דמשמע דיעבד ובשעבר ולקח שכר וכן מבואר ממה שהק' הריטב"א ז"ל שם וז"ל וכ"ת אפי' אי מתניתין בשכר הזאה נהי דהזאתו בטלה ומימיו מי מערה מ"מ כיון שנטל שכר זכה בו הא ליתא דכיון דאין במעשיו כלום אינו ראוי ליטול שכר דהא לא אהנייא ליה מידי ובמה מקדשה עכ"ל הרי מבואר מדבריו דמצינן לאוקמי מתני' בדיעבד ולעולם דלכתחילה אסור לקדשה וליקח שכר כנ"ל ואיכא למידק לדעת ר"ת ז"ל ודעימיה הסוברים דהמקדש באיסורי הנאה דדבריהם מקו' כיון דמדאוריי' מיהא שו"פ אם כן מאי פריך בגמ' הא אע"ג דהזאתו פסולה אינו אלא מדרבנן משום קנס' הואיל ועבר אמה אני בחנם אבל מדאורייתא מיהא אהני מעשיו והזאתו כשרה והילכך משום הכי מקודשת דאע"ג דאסור ליקח שכר מ"מ כיון שנטל שכר דהיינו הקדושין זכה בו ואולי נאמר דכיון דמדאוריי' אסור ליקח שכר חשיב כחמץ דאוריי' ושעות דרבנן דאינה מקודשת כלל כדרב גידל ועוד י"ל דלישנא דמתני' קשיתיה דקתני מקו' דמשמע מקוד' גמורה ובמקדש באיסורי הנאה דדברי' לא הויא מקודשת גמורה אלא חוששין לקדושין וכעין זה תיר' התוס' ז"ל פ"ק דחולין ד"ה ע"ב ד"ה מפני יע"ש ודוק:
מעשה חושב (רמב) וכפי דבריו קשה דאיך הותר לו לרבינא שכר בטלה כדי להעיד הרי עדות דמי ודאי להזאה כו', לא ידעתי מאי קשיא לי' דמאן לימא לן שלא הי' שם נמי סהדי אחריני למיסהד ובכה"ג כי היכי דעד אינו חייב בקרבן שבועה כשיש עדים אחרים אפשר דאינו עובר נמי בלאו דאם לא יגיד בדאיכא סהדי אחריני: אבל עיקר חידושי' דהרב בעל צאן קדשים לא אוכל לעמוד עליו דמאי נ"מ בין דיין לכהן דכמו דכל כהן השייך בעבודה רמיא עלי' הזאה וקידוש ה"נ דכל ת"ח שהגיע להוראה רמיא עליה לדון את חבירו (אם לא שיש ב"ד קבוע בעירו בלעדו): גם איני יודע כוונתו במ"ש כהן השייך בעבודה אם כוונתו על כל כהן כשר או דכוונתו רק על כהן במשמרתו אבל יהיה איך שיהיה הלא גם בבית אב שבכל שבת ושבת יש בו כהנים רבים וא"כ הרי ההזאה אינה מוטלת דוקא על כהן אחד מהם: ועוד שהרי הזאה וקידוש אין חיובם על כהני המשמר משום דבטהרת החטאת עשו מעלות טפי מבקודש דכהן אעפ"י שטבל לקודש ומקריב קרבנות ועובד עבודתו במזבח מ"מ אינו טהור לחטאת ולא להזאה וקידוש (כמבואר ברמב"ם ריש פי"ג מהלכות פרה) עד שיטבול לשם חטאת: ולולא דמסתפינא הייתי אומר דקושייתו של הרב בעל צ"ק הנ"ל מעיקרא ליתא משום דדוקא לדון מותר ליקח שכר בטלה מטעם דאינו בדין דמשום הפסידא של בעל הדין יפסיד הדיין את שלו דחייך קודמין כו' משא"כ בטמא מת שצריך הזאה והוא חייב לטהר עצמו ואין הדבר תלוי ברצונו כמו ממונו משום הכי אסור לו להכהן ליקח אפי' שכר בטלה ואיסורא מממונא לא ילפינן:
הלכה ד
קדשה במע"ב בין בשוגג בין במזיד אינ' מקודשת. משנה פר' הא"מ דנ"ג ע"ב קדשה במע"ב בין בשוגג בין במזיד לא קדש דברי ר"מ ר"י אומר בשוגג לא קדש במזיד קדש ופסק כר"מ ודע דבגמרא אמרינן התם דהיינו טעמא דר"י דמעשר איהו לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא איהי לא ניחא לה משום טירחא דאורחא ופרש"י ז"ל שם וז"ל משום אונסא דאורחא דע"כ אונסא דאורחא עליה דידיה רמיא שהמעשר אין בו שו"פ כו' יע"ש וראיתי להריטב"א שהק' עליו וז"ל ולא נהירא דאם לא נתן לה כאן שו"פ אפי' קבל עליו אחריות איך מקודשת קדושי ודאי כיון שאינו שו"פ בכאן שאפי' שו"פ במדי אינו אלא קדושי ס' שאין לך בקדושין אלא מקומו ושעתו ואי בשנתן לה מעשר כדי שו"פ כאן אפי' בלא אחריות נמי שהרי א"א שלא תמצא מי שתמכרהו לו בזול ע"מ לאוכלו בירוש' ויהיו הדמי' בידה חולין אלא עיקר הפי' כפי' ב' שפרש"י כו' ומיירי שהוא כ"כ שיש בו ש"פ למי שיעלנו ויאכלנו בירוש' עכ"ד וק"ל עליו שהרי בבכורות ד"ט פריך התם לר"י דאמר פטר חמור אסור בהנאה משום שיש לך דבר שצריך פדיה ומותר בהנאה והרי מעשר שהקפידה עליו תורה בכסף צורה ותנן ר"י אומר במזיד קדש ומשני בפטר חמור נמי מתקדשה כדר"א דאמר ר"א אשה יודעת שאין מע"ב מתחלל על ידה ועולה ואוכלתו בירוש' כו' והשתא ק' שהרי משמע ודאי דמע"ב לר"י אסור למוכרו לאחר ע"מ שיאכלנו בירושלים מכיון שאסור בהנאה כל זמן שלא פדאו דומיא דפטר חמור דאסור למוכרו כל זמן שלא פדאו וא"כ איך כתב הריטב"א דמתניתין מיירי בשיש בו כ"כ שיש בו שו"פ שימכרנו למי שיעלנו לירוש' הרי אינו יכול למוכרו וא"כ תיקשי ליה לדידיה דהיכי קתני מתני' במזיד קדש דמשמע קדושי ודאי הא כיון שאינו שו"פ כאן אפי' יש בו ש"פ בירוש' אינה מקודשת קדושי ודאי אע"ג דבפ' קמא דבכורות מסיק התם תי' אחרינא דטעמא דר"י לאו משום שיש לך דבר שצריך פדיה ומותר בהנאה הוא אלא משום טעמא אחרינא וא"כ לההוא תי' מצינן למימר דמע"ב מותר בהנאה לר"י מ"מ אכתי תקשי ליה לתי' קמא היכי הוה ניחא ליה מתניתין ולדעתי נר' שלזה כוון רש"י במ"ש א"נ אפי' לא רמי אחריות עליה כו' שהדבר ק' שכיון שכבר כתב רש"י שהמעשר אין בו כאן שו"פ וע"כ רמיא עלי' אחריות א"כ איך כ' רש"י ז"ל א"נ אפי' לא רמי' עלי' אחריות ודוחק לו' שחזר בו רש"י ז"ל וס"ל דאע"ג דאין כאן שו"פ אפ"ה כיון דבירוש' שו"פ מקודשת מעכשיו אלא נ"ל שכונתו לב' התי' האמורים בבכורות דבתחילה כתב דע"כ רמיא עליה אחריות שהמעשר אין בו כאן שו"פ כו' שאפילו תמכרנו דמיו נתפסים כו' כלומר שאפילו נתן לה כ"כ שיש בו ש"פ כאן אפ"ה אינה יכולה למוכרו לאחר שיעלנו לירושלים ויהיו דמיו חולין מכיון שאסור בהנאה קודם פדיה כדאמרינן התם לחד תי' וחזר עוד ואמר א"נ כו' כלומר אפי' תימא דמותר בהנאה כאידך תיר' ויכולה למוכרו וא"כ לא רמי עליה אחריות אפ"ה לא ניחא ליה כו' ובהכי ניחא לי מה שהק' עליו הרשב"א על פירש"י וז"ל ואינו מחוור דהא מתני' סתמא קתני ואפי' יש בו שיעור גדול ששו"פ כאן שימצא מי שיתן לה ש"פ ע"מ שיעלנו לירוש' ויאכלנו שם דהשתא אין הדמים נתפסים בקדושתו יע"ש אכן כפי מ"ש הנה נכון שרש"י לא כ"כ אלא לחד תי' דבכורות כנ"ל. מיהו הא ק"ל לדברי הרשב"א דמשמע מדבריו דס"ל דמתני' איירי בכל גוונא בין כשנתן לה כ"כ שיש בו כאן ש"פ בין כשלא נתן לה אלא ש"פ ואע"ג דאין בו שו"פ כאן קתני מתני' דמקוד' וכנראה מלשונו שכתב דהא מתני' סתמא קתני ואפי' יש בו שיעור גדול כו' וקשה שהרי בפ"ד מהל' אלו דין י"ט כתב ה"ה משם הרשב"א וז"ל וכתב הרשב"א דמשמע דאפילו ידוע ששו"פ בודאי במדי אינן אלא קדושי ס' שאין לך בקדושין אלא מקומו ושעתו עכ"ד וא"כ קשה דלפי דעתו ז"ל ע"כ לא מתוקמא מתניתין אלא בשנתן לה כ"כ ששוה פרוטה אבל כל שאין בו ש"פ כאן אינה מקודשת קדושי ודאי וא"כ לא הי"ל להקשות דמתני' סתמא קתני אלא הכי הי"ל לומר דע"כ מתני' בשיש בו ש"פ כאן מיירי וכמו שהקשה הריטב"א ויש ליישב שכונתו להקשות לרש"י דאפי' תימא דס"ל לרש"י דכל שידוע ששוה פרוטה במדי מקודשת קדושי ודאי ושלא כדעתו ז"ל אפ"ה קשה דמתניתין סתמא קתני ועוד אפשר לומר דס"ל להרשב"א דהכא כיון דאשה יודעת שאין מע"ב מתחלל על ידה דבאשה חברה עסקינן כדמסקינן לקמן א"כ כי קבילתא מתחילה קדושין ע"ד לאוכלן בירוש' קבילתא ומשום הכי מקודש' משא"כ בההיא דהמקדש בפחות מש"פ שאין דעתה ודאי לעלות ולאוכלה במדי ובהכי ניחא מ"ש הר"ב בית שמואל סי' ל"א סק"ו יע"ש ודו"ק: ודע שהתוס' שם בד"ה איהו לא ניחא ליה הקשה וז"ל מיהו ק' דמשמע הכא דמתני' איירי בגבולין ואפ"ה קאמר ר"י דבמזיד קדש וכן משמע לקמן דקאמר הפודה מע"ב כו' מוסיף חומש ומוקי לה כר"י כו' וקשה מפרק חלק דמשמע התם דבגבולין כ"ע ל"פ דממון גבוה הוא כו' וראיתי להרב עצמות יוסף שכ' וז"ל פי' אע"ג דדחינן לקמן ומוקמינן לה לקמן כר"מ וכגון דיהיב ליה בטיבליה מ"מ כבר אסיק אדעתיה המקשה דהוי כר"י דהוי ממון הדיוט והאמת שראוי היה שהתו' יביאו ראי' מההיא מתני' דמשך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשנים דמסקינן לקמן דאתי כר"י דאמר ממון הדיוט אע"ג דהוי בגבולין יע"ש ולע"ד נר' שמה שלא הביאו ראיה מההיא מתניתין הוא משום דאיכא לפרושי כפי' רבינו בפי' המשנה פ"ד דמע"ב משנה ה' דמתני' מיירי בירושל' וקרא מעשר לפירות הנלקחים במעות מע"ב ע"ע ובהכי ניחא מה שראיתי להרב החידושין שרצה לתרץ להא דהפודה מע"ב שהביאו התוספות ראיה דהתם מיירי כגון דיהביה ניהליה דכי מסיק ליה לירושלים ליהוי שלו ונהי דמה שנותן למיהדר ביה כל כמה דלא אסקיה לירושל' מ"מ אי לא הדר ביה אדמטי ליה התם קא פדי מע"ב והוסיף עליו חומש עכ"ל וקשה טובא דמה יענה למתני' דמשך הימנו מעשר בסלע דמשמע התם בהדיא דלר"י בגבולין נמי ממון הדיוט הוא ונקנה במשיכה כדין הדיוט וליכא למימר דהתם בשמכרו ע"מ שלא יקנהו אלא בירושל' מיירי דומיא דההיא דהפודה מע"ב דאם כן אמאי משתכר בסלע הא כל זמן שלא העלהו לירוש' ברשות המוכר קאי ויכולה לחזור בו אכן כפי מ"ש ניחא דאפשר לומר שהוא מפרש כפי' רבינו דמתני' בירוש' איירי אלא דאין זה נכון שהרי הרב כ"כ ליישב דעת רש"י לפי מה שהבין בדעת רש"י דס"ל דבגבולין כ"ע מודו דממון גבוה הוא ואלו מדברי רש"י מבואר לקמן שהוא אינו מפרש כפי' רבינו גם מדברי הרב החידושין לקמן משמע שהוא נמי מפרש שלא כפי' רבינו וצ"ע: ותו ק"ק לפי דעת הרב החידושין מהא דגרסי' בפ"ק דקדושין דכ"ד רבא אמר לעולם לא תיפוך והכא במעשר דאתא מבי נשא עסקינן ור"מ לטעמי' דאמר מע"ב ממון גבוה הוא ולא קני ליה בעל ורבנן לטעמייהו דאמרי ממון הדיוט הוא וקני ליה בעל הילכך שליחותא דבעל קא עבדא הרי דהתם בגבולין איירי דבירוש' אין פדיון למע"ב ואפי"ה ס"ל לרבנן דממון הדיוט הוא ועיין בס' חזון נחום דקפ"ד ע"א ואפשר לומר דרבא ה"ק דר"מ ס"ל דממון גבוה הוא ואפילו בירושל' הילכך אינו כשאר נכסי מלוג למקנייה בתקנתא דרבנן אמנם לרבנן כיון דבירוש' ממון הדיוט הוא דסתם מעשר להעלותו לירוש' קאי חיילא עליה תקנתא דרבנן למקנייה בעל ודו"ק:
אך אכתי ק' מהא דגרסינן בפ' מרובה דס"ט ע"ב אמר רבא אי לאו דאמר ר"י צנועים ור' דוסא אמרו ד"א הו"א מאן תנא צנועים ר"מ היא דאמר ממון גבוה הוא לאו אמר ר"מ מעשר ממון גבוה הוא ואפי"ה לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה דכתיב וחמישיתו יוסף עליו אבל קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש כרם רבעי נמי גמר קדש קדש ממעשר כו' ואם איתא דבגבולין כ"ע מודו דממון גבוה הוא אם כן הא דצנועים אפילו רבנן מצי אתי דהא בגבולין דממון גבוה הוא אוקמא רחמנא ברשותיה דמצי פריק ליה ועיין בס' הנזכר ואף לזאת יש ליישב דרבא הקשה דבשלמא לר"מ כיון דס"ל דאפילו בירושלים ממון גבוה הוא ואפי' הכי לעניין פדייה אוקמא רחמנא ברשותיה ה"נ לענין כרם רבעי מצי למימר כל הנלקט מזה מחולל ואע"ג דליתנהו ברשותיה כלל אמנם לרבנן כיון דס"ל דבירושל' ממון הדיוט הוא איכא למימר דכי אוקמיה רחמנא ברשותיה לענין פדיה היינו משום דבירושלים מיהא ממונו הוא ובידו להעלותו לירוש' ולמיהוי ממונו אמנם גבי כרם רבעי כיון דליתנהו בידו ולא אתי לכלל ממונו בשום זמן לא מצי לפדותו כנ"ל נכון:
מעשה חושב (רמג) וא"ת לרב דאמר אם קדש בגזל א"מ כו'. אימא דהא אתא לאשמעינן דאפי' אחר יאוש א"מ. תמהני דאיך אפשר לומר דאפי' לאחר יאוש קאמר רב דאינה מקודשת הא רב ס"ל דיאוש כדי קני כמבואר בב"ק דף ס"ז ע"ב והא דכתב הרמ"ה דבגזל דידה אין חילוק בין קודם יאוש בין לאחר יאוש היינו לפי מאי דקיי"ל דיאוש כדי לא קני ואין חילוק בין גניבה לגזילה כמ"ש התוס' שם בד"ה דתניא כו' (ועיין מ"ש רש"י בב"ק דס"ח ע"ב בד"ה לאחר יאוש כו'): ואפשר לומר דניהו דס"ל לרב דיאוש כדי קני מדאורייתא היינו רק לענין דא"צ להחזיר הגזילה בעינה לאחר יאוש משום דקנאה אבל מחויב עכ"פ להחזיר לבעלים דמיה וא"כ כשקידש אשה בגזל דידה לאחר יאוש קודם שהחזיר לה דמיה הרי יכולה לתפוש את הגזל בתורת משכון עד שיחזיר לה את הדמים וא"כ הא יכולה למימר אין שקלי ולמשכון שקלי ולא לקדושין: אבל אכתי קשה איך אפשר לומר דרב ס"ל דמתניתין לאחר יאוש מיירי דא"כ איך קאמר רב התם ש"מ קידשה בגזל אינה מקודשת מדקתני שלהן היתה ושל שביעית היתה דמשמע הא שאר שני שבוע לא וע"ש והרי במתניתין דאחיות אינן מקודשות הא חלקן בתאנים שבהכלכלה הוי גזל דאחרים ובגזל דאחרים לאחר יאוש הא לכ"ע מקודשת אפי' בשאר שני שבוע כדאיתא שם בדף נ"ב ע"ב בעובדא דהאי דחטף זוזי כו' דאי הלכה כר"ש דסתם גזילה יש בו יאוש בעלים הוה מקודשת: וי"ל דהתם היינו טעמא משום דאיכא שינוי רשות לגבי האשה וכמ"ש הרב המגיד וכ"כ בש"ע אה"ע סי' כ"ח משא"כ במתניתין דידן דהכלכלה היתה של החמש נשים והיתה ברשות כולן א"כ הא כשהחזיר אותה המקדש לאחת מהן הרי לא נשתנה עוד הרשות דמעיקרא נמי היתה ברשות האשה הזאת עצמה ועוד דהא האשה נעשית שליח לחברותיה ונטלה ברשותן וא"כ תו הוי יאוש כדי ובכה"ג בשאר שני שבוע אינן מקודשות: ועוד י"ל דדוקא בידעה דגזל דאחרים הוא בכה"ג מקודשת לאחר יאוש או בסתמא לר"ש ובהאי דחטף זוזי מיירי כגון שחטף בפניה משום הכי מקודשת משום דהוי יאוש ושינוי רשות בידה אבל בהאי דהכלכלה הנ"ל אילו הוה עובדא בשאר שני שבוע אף הנכריות לא היו מקודשות ואפי' לאחר יאוש ואע"ג שידעו שהכלכלה גזולה היא והיינו משום דהרי הוא בא לקדש את כולן בכלכלה זו וליכא כאן גזל אחרים שהרי לכל אחת מהן יוחזר חלקה ע"י זה ואע"ג דלבתר דאמרינן דאין האחיות מקודשות הרי שני חלקים מהן הוי גזל אחרים והו"ל יאוש ושינוי רשות מ"מ גם הנכריות אינן מקודשות משום דיכולין לומר דאינן רוצין להתקדש בגזילה כדאמרינן התם בדף נ"ג ע"ב לפי שאינה רוצה כו': וי"ל עוד דכיון דהנכריות היו סוברות דלכל חמש הנשים תתחלף הכלכלה משום דקידש לכולהו ועל דעת כן עשאו שליח להחמישית לקבל הכלכלה בשביל כולן א"כ בכה"ג בשאר שני שבוע כיון דהאשה שקבלה יכולה לומר על חלק דידה אין שקלי ולמשכון שקלי וכנ"ל ה"נ זכתה מטעם זה גם לחברותיה וגם להאחיות שקבלה בשליחותן ואין כאן תו גזל אחרים: אלא דקשה איך אפשר לומר בשאר שני שבוע אין שקלי כו' הא כיון דנעשית שליח לקבל הכלכלה בשביל כולן לשם קדושין א"כ הרי ידעינן דבאמת אחלו לי' שהרי עשאוה שליח ואין לומר דלהטעות להגזלן עשאוה שליח כדי שיחזיר להן הגזילה דא"כ הא אפי' בשדיך נמי נימא הכי דכדי לתופסו אומרת הן: וי"ל דמתניתין מיירי בשעשאוהו שליח לקבל הקדושין ולא ידעו שבכלכלה זו יתקדשו ותדע שכן הוא משום דאל"כ הא יקשה לפירוש הב' שבתוס' בד"ה המקדש בפירות שביעית כו' שכתבו שם דלכתחילה אסור לקדש בפירות שביעית וע"ש דלפ"ז אמאי מהני שליחותה לדבר עבירה הרי הוה לן למימר דשליחותה בטל אע"כ דנעשית שליח לקבל קדושין סתמא והיא קבלה הכלכלה וא"כ בכה"ג בשאר שני שבוע דליכא גילוי מילתא דרוצית להתקדש בגזל דידה יכולה לומר אין שקלי כו': אולם עדיין צ"ע דאי מיירי מתניתין בשלא עשאוה שליח אלא בסתמא א"כ אמאי הנכריות מקודשות הא יכולות לומר אין רצונינו להתקדש בפירות שביעית ואפי' אי נימא דאינהו לא עבדי איסורא ואלא דלפני עור השליח לבדו עובר מ"מ הא פירות אלו אסורים לסחורה ולשאר דברים ובפשיטות שגם הלוקח פירות שביעית איסורא עביד משום דהאי דכתיב לאכלה ולא לסחורה קאי קרא אתרווייהו על המוכר ועל הלוקח: וי"ל דאם חלק התאנים שמגיע להנכריות (שעשאוה שליח לקבל קדושין בסתם) אינו שוה לכל אחת מהן כי אם פרוטה בצמצום אזי באמת אינן מקודשות דמשום איסור דשביעית אינו שוה אפי' פרוטה אלא דהכא מיירי בששווין הרבה:
ומ"מ לדינא צ"ע אם מתקדשת בכה"ג היכא דצווחת שלא היה בדעתה להתקדש בדבר שא"א למוכרו באופן דממה נפשך קשה בהך מתני' דכלכלה הנ"ל אי מיירי שידעו בשעה שעשאוה שליח שהוא מקדש בפירות שביעית א"כ הא הו"ל שליח לדבר עבירה והשליחות בטלה כמ"ש התוס' בב"מ דף יו"ד ע"ב בד"ה דאמר כו' ואי דלא ידעו הא אינן מקודשות מטעם דלא ניחא להו להתקדש בדבר שא"א למוכרו: ובל"ז נמי קשה אמאי הנכריות מקודשות הא לשיטת הרי"ף למאי דקיי"ל באומר לחבירו קני את וחמור דקנה מחצה ומתניתין הא מיירי בדאמר כולכון מקודשות לי וא"כ כשאין האחיות מקודשות הרי נשאר בהכלכלה שני חלקים להמקדש כיון דלבתר דזכה בה הרי הוא שלו ולא של הפקר והוא רצה לקדש כל אחת מהחמש נשים בחלק חמישית מהכלכלה וכיון דהאחיות אינן מקודשות אם כן הרי יש בכלכלה זו להמקדש עצמו שני חלקי חמישית בשותפות עם הנכריות ונמצא דכסף קדושין אגיד בבעל והרי כתב הר"ן להדיא בפ"ק דקדושין גבי מקדש במנה והניח משכון עליה דאינה מקודשת מה"ט ועיין במקנה בסוגיא זו דמקשה קושיא הנ"ל לתירוץ השני של התוס' אמאי לא בטיל השליחות של האשה שעשאוה חברותיה להתקדש בפירות שביעית בשם מו"ח זקני הגאון מאוה"ג מוהר"י הלוי הורוויץ אבד"ק אה"ו (וכמדומה לי שהגאון המחבר שם מיישב הקושיא כמ"ש לעיל והיינו דלא עשאוה שליח להתקדש בפירות שביעית אלא בסתם ולדעתי אין זה עולה יפה משום דאעפ"י דלבתר זכיה בפירות שביעית אינם הפקר מ"מ הא יכולין הנכריות למימר אין רצונינו להתקדש בפירות שביעית כיון דהמקח נעשה באיסור וכמ"ש הב"ש ה"ט בגניבה ומכש"כ דבאמת פירות שביעית מטעם שאסורין בסחורה אינם שווין כפירות של שאר שני שבוע ואע"ג דגם השתא יש בהן שוה פרוטה מ"מ י"ל דלא ניחא לה להתקדש בדבר שאסור לה למוכרו ושתופס את דמיו): ונלע"ד למאי דפי' רש"י בב"מ דף ח' ע"א בד"ה ואילו שותפין שגנבו כו' דאחר הוציאו מרשות בעלים לדעת חבירו וע"ש א"כ הא חזינן דאע"ג דאין שליח לדבר עבירה מ"מ אמרינן מיגו דזכה לנפשי' זכי נמי לחברי' וא"כ י"ל הכא דבאמת מיירי שעשאוה שליח להתקדש בפירות שביעית ואפ"ה אין השליחות בטלה משום דאמרינן מיגו דזכה כו': ובהכי ניחא מאי דקאמר רב ש"מ דאשה נעשית שליח אפי' במקום שנעשית לה צרה ונתקשיתי בילדותי (וגם ראיתי אח"כ קושיא זו בס' המקנה) דדילמא מיירי דאחת מן האחיות היתה שליח שאינה נעשית להן צרה אולם לפי הנ"ל לק"מ משום דאחיות כיון דאינן מקודשות א"כ בטלה השליחות שלה שלדבר עבירה כיון דלא זכתה לנפשה: אלא דבשבת דף צ"ג ע"ב מוכח להדיא דהך שותפים שגנבו היינו ששניהם גנבו ולא בשליחות (וגם בדברי התוס' שם בד"ה ואמאי כו' צ"ע דהא עכ"פ גם לענין תשלומי כפל בעינן שיעור פרוטה וא"כ הא מגניבה נמי הוה מצי למיפרך): ועוד דאפי' לפי' רש"י הנ"ל הא עכ"ר יש לחלק בין שותפין שגנבו לבין עושה שליח לדבר עבירה דאעפ"י שי"ל בו מגו דזכה לנפשי' כו' מ"מ לא אמרינן הכי דהא לא קאמר הש"ס באומר לחבירו צא וגנוב לנו שיתחייב משום מיגו דזכה כו' אלא דקאמר כן רק בשותפין שנכנסו לגנוב ביחד ואחד מהם הוציא הגניבה לדעת שותפות עיין בחידושי מוהריב"ן בן שם דפשיטא לי' דבכה"ג והיינו באומר לחבירו צא וגנוב לנו דודאי אין שליח לדבר עבירה ולא אמרינן בזה מיגו דזכה לנפשי' כו' ובפרט להתוס' לשיטתייהו שפירשו בב"מ דשניהם הוציאו הגניבה ודאי דא"א ליישב תירוצם השני שבקדושין הנ"ל דהא לדידהו אם הוציא אחד לבדו לא אמרינן מיגו דזכה כו' ואין שליח לדבר עבירה ועיין בס' ישועות יעקב סי' ל"ה ס"ק א' ויש שם ט"ס ולא העיר בכל מה שכתבתי כאן בתמיהת התירוץ הזה:
(רמד) דאיכא למימר דהא דקתני שלהן היתה לאו למידק מינה דקדשה בגזל א"מ אלא מעשה שהיה קתני. במחכ"ת אין לזה טעם למימר דבכדי נסיב לה התנא להמעשה שהיה אבל טפי י"ל דאצטריך למימר דשלהן היתה משום דכיון דחמש נשים רצה לקדש בכלכלה זו ואמרו חכמים דאין אחיות מקודשות נמצא דאלו התאנים שהיו מגיעים לחלקן של שתי האחיות הדרי להמקדש ולפ"ז הרי שתי ידות מהכלכלה שהן של המקדש הן אגודין בי' וא"כ הרי גם הנכריות אינן מקודשות כיון דהקדושין עדיין אגודין בהבעל וכמ"ש הר"ן בפ"ק דקדושין בשם הרמב"ן גבי מקדש במנה והניח עליה משכון דכיון דקדושי מנה אגידי גבי בעל לאו כסף קדושין נינהו ע"ש ולהכי אצטריך למימר דשלהן היתה ונמצא דלהאחיות חוזר חלקן תאנים שבכלכלה מטעם דשלהן היו וגזילה חוזרת לבעלים ואע"ג דבפירות שביעית ליכא משום גזל מ"מ כיון שלא היתה כוונתו לגזול את הכלכלה אלא כדי שיקדש בה את בעלי' שהן החמש נשים א"כ מה בכך שאין האחיות מקודשות ולא זכו בחלקן מתורת כסף קדושין הרי זכו בהו מתורת החזרה את שלהן וא"כ הרי לא חזר חלקן להמקדש ולא אגידי בי' הקדושין ולהכי שפיר הנכריות מקודשות משא"כ אי הוה הכלכלה שלו או של אחריני דאז אפי' הנכריות לא היו מקודשות מטעם דכסף קדושין דאגיד גבי בעל לאו קדושין נינהו כן י"ל בזה לרב נחמן: אבל רב דקאמר ש"מ ארבע ונקט תלת והיינו משום דמספקא לי' בקדושין שאינן מסורין לביאה אי כאביי אי כרבא וא"כ הא עכ"ר דס"ל לרב באומר לחבירו קני את וחמור דלא קנה כלל דאי כרב נחמן ס"ל דקנה מחצה א"כ הא ממתניתין לא שמעינן מינה ארבע משום דמתוקמא בדאמר להו כולכון סתמא וא"כ לא מבעיא אי רב כאביי ס"ל ומתניתין הראויות לי מכם קאמר א"כ הרי לא אגיד כסף קדושין בבעל דהא מתחלה לא קידש בכל הכלכלה אלא נשים הראויות לו אלא אפי' אי ס"ל כרבא י"ל נמי דכיון דידע מתחלה דא"א לקדש כל החמש נשים ואפ"ה לא השאיר לעצמו בהכלכלה חלק חמישית שהיה של אחת מהאחיות שבודאי א"א לקדשה א"כ הרי חזינן שאינו רוצה חלק בהכלכלה כלל וא"כ הא גם אח"כ כשאמרו חכמים שאין האחיות מקודשות הרי כל הכלכלה היא של הנכריות דכמו שמתחילה לא קפיד לקדש כל אחת מהן ביותר מחלק חמישית שהיה אז לכל אחת מהן בהכלכלה כמו כן עכשיו נמי אינו מקפיד אעפ"י שנתוסף עתה להנכריות עוד חלק חמישית בהכלכלה וא"כ הרי אין הקדושין אגודין בבעל ואמאי קאמר מתניתין דשלהן היתה ושל שביעית היתה ומזה הוכיח רב דהמקדש בגזל אינה מקודשת: אולם אכתי יקשה קושיא הנ"ל לבה"ג והרמב"ם ז"ל דס"ל דהא דפריך הש"ס קני את וחמור הוא אליבא דהלכתא פריך דמודה רב נחמן בלישנא דכולכם דלא קני כלל (ועיין בר"ן בסוגיין מה דפי' בטעמייהו טעם אחר) ובאמת באמר כולכם גם הנכריות אינן מקודשות ואי אמר הראויות לביאה אכתי אין קדושין אגידי גבי בעל ואפ"ה קתני שלהן היתה וא"כ הרי מוכח מזה דהמקדש בגזל דידה אינה מקודשת: ולע"ד גם לשיטה זו ניחא משום דעכ"ר לומר דרב נחמן ס"ל דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין דהא רבא תלמידו לא היה חולק בדבר אי ר"נ רבי' כאביי הוה ס"ל וא"כ לפ"ז י"ל דלא כמ"ש לעיל דאפי' אי רב כרבא ס"ל דמתניתין מיירי באומר אחת משתי אחיות ואפ"ה לא קשיא עלי' האיך הוכיח ממתניתין דהמקדש בגזל דידה אינה מקודשת והיינו מדקתני שלהן היתה ושל שביעית היתה והא אצטריך למתני כן דאל"כ הרי הנכריות נמי אינן מקודשות מטעם דאגידי הקדושין בבעל דהא לא קשיא עלי' דרב משום דחזינן דהבעל לא הקפיד להשאיר לעצמו חלק חמישית בהכלכלה אעפ"י שידע שא"א לקדש כל החמש נשים וא"כ ממילא אינו מקפיד נמי כשאמרו לו שאין האחיות מקודשות ולא קידש אלא שלש נשים וכנ"ל דהא ליתא משום דעל סברא זו יש פקפוק אלא דיש ליישב שם בפשיטות דרב לא ס"ל כלל האי סברא דבכה"ג מיחשב קדושין אגודין גבי בעל או דס"ל לרב דלא איכפת לן בהכי אי הקדושין אגודין גבי בעל אבל רב נחמן דהוא מרא דשמעתא בקדושין דף ח' דס"ל כן וס"ל נמי כרבא דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין ומתניתין מיירי באומר אחת מאחיות וא"כ הרי נשאר חלק חמישית שבהכלכלה אגידא גבי בעל א"כ משום הכי קתני דשלהן היתה ושל שביעית היתה משום דאלו היתה שלו הרי גם הנכריות לא היו מקודשות מטעם דחלק חמישית מהכלכלה אגידא גבי בעל ולהכי אצטריך להביא הברייתא מפני שממתניתין לא מצי להוכיח כן משום די"ל דאתא לאפוקי דאם היתה שלו אזי גם הנכריות אינן מקודשות מטעם הנ"ל אלא דכיון דשלהן היתה ולא היתה כוונתי' לזכות בהכלכלה אלא כדי לקדש בה הנשים ולא להשאיר בה מידי לעצמו כלל: ודע דלדעת הבה"ג והרמב"ם הנ"ל דס"ל דאליבא דהלכתא פריך הש"ס שם הא קני את וחמור הוא משום דבלישנא דכולכם אף רב נחמן מודה דלא קני כלום (ולא כטעמא דהר"ן ומ"מ) וכנ"ל קשה לכאורה אמאי קא מתרץ רבא בדאמר כולכם ואחת מאחיות ולא מוקי לה בפשיטות בדאמר כולכם ואחיות דהא בכה"ג הו"ל כקני את וחמור דקנה מחצה למאי דקיי"ל כרב נחמן:
אבל באמת לק"מ משום דרבא מוקי המעשה באופן זה עצמו דתני התנא דינא והיינו דבא לאשמעינן דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין ולהכי מוקי נמי המעשה באופן זה בדאמר כולכם ואחת מאחיות: אולם לא יכולתי לעמוד על דברי רש"י שם בדף נ"א ריש ע"ב בד"ה הרי כולכם כו' שכתב שם דהשתא לאו את וחמור הוא דהא דאין אחיות מקודשות משום ספיקא הוא כו' וע"ש דקשה בזה מאי בכך דמשום ספיקא הוא הא ס"ל לרבא דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קידושין וא"כ כיון דמשום ספק הזה אינן מסורין לביאה הרי הקדושין לאו קדושין נינהו ומותרות שתיהן לעלמא כמו במקדש שתי אחיות כאחת וא"כ הא הו"ל את וחמור ממש ומאי נ"מ בזה דקאמר דאלו ידע בת זכיה היא הא מ"מ השתא דלא נודע אינה מקודשת כלל אפי' מספק [ואפי' אי ידע מי היא שרוצה בה אלא שלא פירש נמי הדין כן. (שהרי אפי' במשודך עם אחת מאחיות וקידש אחת מהן ולא פירש איזהו לדידן דקיי"ל כאביי לא מהני) ואי נימא דכוונת רש"י ז"ל דחמור שאני משום דאין שייך בו קנין כלל בשום אופן משא"כ באחיות דאילו היה מפרש בהדיא היה מועיל ומשום הכי אפי' בסתמא תו אינו מעכב חלות דקדושין של הנכריות הא א"א לומר כן משום דא"כ הרי מעיקרא לק"מ ומאי פריך הכא ובמסכת ב"ב אהאי מעשה דכלכלה הא קני את וחמור הוא והרי שאני חמור דלא משכחת בי' קנין בשום אופן שבעולם] וא"כ אח"כ קידש אחת מהן בפירוש הרי זו מותרת לו ואינה אסורה עליו משום ספק אחות אשה דכיון דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין א"כ הרי הוי כאלו לא קידשן מעולם משום דבלשון זה שקידשן לאו בתורת קדושין נינהו כחמור שאינו בר קנין כלל: אמנם לדעת הבה"ג והרמב"ם הנ"ל ניחא דכיון דלא כלל אותם ביחד והיינו שלא אמר כולכם א"כ מה בכך דהוי קני את וחמור הא באמת קיי"ל דאת וחמור קנה מחצה: אבל לטעמא שכתב הר"ן והמ"מ הנ"ל דלהכי פריך הא קני את וחמור הוא משום די"ל דרצה ביפה ורעה יחד א"כ הא צריך ביאור אמאי ניחא לי' לרבא דמוקי למתניתין באומר כולכם ואחת מאחיות ואמאי לא קשה תו מה דפריך מעיקרא והא קני את וחמור הוא וצ"ל לדידהו נמי כפי' רש"י וצ"ע:
והנה בדברי רש"י לכאורה משמע דס"ל כהרי"ף ז"ל דלא פריך אליבא דהלכתא מדאצטריך לדחוקי אמאי לפי תירוץ רבא ניחא דלא הוי תו את וחמור אבל אין הכרע לזה משום די"ל דס"ל בטעמא דפירכא כמ"ש הר"ן ומ"מ ז"ל וכנ"ל: ועיין בב"ש באה"ע סי' מ"א ס"ק ה' שהביא נמי מאי דפי' רש"י דמשום הכי לא הוי קני את וחמור באומר כולכם ואחת מאחיות משום דאלו ידע הוי מקודשת ואולם עליו לא יקשה מה דנתקשיתי לעיל בהבנת הדברים משום דהב"ש קאי אליבא דהלכתא דקיי"ל כאביי ובאמת המקדש אחת מאחיות הוו קדושין אלא דקדושי ספק הן ומשום הכי שפיר כתב הב"ש לדינא דבאומר כולכם ואחת מאחיות אפי' לטעמא דהר"ן ומ"מ ז"ל לאו את וחמור הוא כיון דגם אחת מהאחיות באמת מקודשת אלא דלא ידעינן איזו היא משום הכי לא הוי את וחמור והנכריות מקודשות:
הלכה ו
מתנות שלא הורמו כו'. כתב ה"ה שם במשנה המקדש בתרומות ומעשרות מקודשת ואפי' ישראל ובגמ' אמר עולא טובת הנאה אינה ממון והקשו שם מן המשנה כו' הנה מסוגייא זו מבואר בהדייא דאף במתנות כהונה דהיינו זרוע ולחיי' יש בהן טובת הנאה לבעלים דאל"כ היכי הוו ניחא ליה לר"א מתני' דקתני ובמתנות כהונה אפילו נימא דטובת הנאה ממון מ"מ במתנות כהונה דאין בהן טובת הנאה לבעלים אמאי מקוד' ועיין בפ"ח ז"ל חי"ד סימן ס"א ס"ק ל"ד מ"ש בזה ולא זכר שם להביא ראיה מסוגייא הלזו וכן מתבאר ג"כ ממ"ש רש"י ז"ל במשנה שם ד"ה ואפי' ישר' וז"ל וקס"ד דאע"פ כו' וגם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו שהיה צריכה ליתנם לכהן כו' וקסבר טובת הנאה ממון יע"ש: ודע שמדברי רש"י ז"ל הללו מבואר דס"ל דאם היא זכתה בו זכיה גמורה וכגון ישראל שקדש לכהנת בזרוע ולחיים דקי"ל דכהנת אוכלת במתנות אע"פ שהיא נשואה לישראל וכמ"ש רבינו פ"ט מהל' בכורים הלכה ב' אפילו למאי דקי"ל דטובת הנאה אינה ממון אפילו הכי מקודשת דאע"ג דלדידי' לא שוי ממון אפ"ה כיון דלדיד' שוה ממון מקודשת ולשיטתיה אזיל שכתב בההיא דמכרן וקדש בדמיהן כמ"ש לעיל משם הרב מש"ל ז"ל ואין להקשות דאם כן מאי פריך בגמרא לעולא ממתני' נימא דמתני' מיירי בישראל שקדש כהנת וקמ"ל דאע"ג דלדידיה אינו שוה ממון אפילו הכי מקו' כיון דלדידה שוה ממון דהא ודאי בורכא היא דגבי תרומות ומעשרות אפי' ישר' שקדש כהנת גם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה ומשנתארסה לישראל אינה אוכלת בתרומה וזה פשוט. ודע דבגמרא פרכינן התם לעולא דאמר טובת הנאה אינה ממון לימא כתנאי הגונב טבלו של חברו משלם לו דמי טבלו ר"י ב"י אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו מאי לאו בהא קמפלגי מ"ס טובת הנאה אינה ממון ומר סבר טובת הנאה ממון ומשנינן לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קא מפלגי רבי סבר כמי שהורמו דמיין יע"ש ומסוגייא זו ק"ל טובא למ"ש רש"י ז"ל פרק אלו עוברין דמ"ח ע"א ד"ה אהדר ליה וז"ל דאיכא למימר דבתרווייהו פליגי דר"א סבר טובת הנאה ממון ור"י סבר טובת הנאה אינה ממון והא דתריצנא לעיל דכ"ע טובת הנאה אינה ממון אכתי לא שמיע לן הא דהדר ליה ר"א לר"י לדבריך ה"ז בב"י וק' טובא דא"כ היכי אמרינן הכא דכ"ע בין רבי בין ר"י ב"י ס"ל דטובת הנאה אינה ממון הא ר' קאמר התם בברייתא דהלכה כר"א וא"כ ע"כ ס"ל דטובת הנאה ממון ואולי נאמר דמאי דקאמר התם דהלכה כר"א לאו אכולא מילתא קאמר אמאי דס"ל דעוברין עליו ב"י אלא אהיתרא דמתיר ר"א לאפותה קודם שתקרא לה שם ומשום דס"ל דאמרי' הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה קאמר דהלכה כר"א לאפוקי מבן בתירא דקאמר תטיל בצונן ודוחק אך אכתי קשה דא"כ מאי קאמר בשמעתין לימא כתנאי כו' הא ע"כ תנאי היא ובפלוגתא דר"א ור"י ותו דבנדרים דף פ"ה ע"ב פריך התם רישא אסיפא ומשני ל"ק הא ר' הא ר"י ב"י ודחי לה לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון ואמאי לא משני הא ר"א והא ר"י ולומר דתלמודא הכא ובנדרים לא שמיע ליה ההיא ברייתא דמייתי פרק א"ע זה ודאי דוחק גדול וצ"ע:
ודע שהתוס' ז"ל פ' יש נוחלין דקכ"ג ע"ב ד"ה וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הק' וז"ל תימא דבסמוך מוקי לה כרבי ובסוף פ"ב דקדושין אית ליה דלאו כמי שהורמו דמיין כו' יע"ש והוא תימא שהרי לכולהו אוקמתי דמוקמינן לה הכא רבי ס"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכמבואר והנר' שגרסתו ז"ל היתה כגירסת אית ספרים דגרס הרשב"א ז"ל שכתב ואבע"א דכ"ע מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין והיינו דק"ל להך אבע"א דס"ל לר' דלאו כמי שהורמו דמיין ומה שדחה הרשב"א ז"ל גירסא זו דא"כ מתני' אמאן תירמייהו לא רבי ולא ר"י ב"י ס"ל דהא ל"ק דתלמודא דקאמר דכ"ע לאו כמי שהורמו דמיין אפלוגתא דרבי ור"י ב"י קאמר דמצינן למימר דכולהו ס"ל דלאו כמי שהורמו דמיין ולעולם דאיכא מאן דס"ל דכמי שהורמו דמיין וכדאיתא בפ' הזרוע ואיכא למימר דמתני' אתיא כההיא ברייתא דפרק הזרוע דס"ל כמי שהורמו דמיין כנ"ל אך הדבר הקשה למ"ש הריטב"א ז"ל שאחר שהכריח כגי' רש"י דגרסי' כמי שהורמו דמיין כתב וז"ל ואי קשיא לך דהא בפ' י"נ תניא גבי בכור דנוטל הזרוע והלחיים ואוקימנא דסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין וההיא מתניתין אוקימנא לה כרבי והיכי אמרינן התם דרבי סבר כמי שהורמו דמיין כו' יע"ש והוא פלאי שהרי בהדייא אמרינן התם דרבי סבר כמי שהורמו דמיין וכדאמרינן הכא בשמעתין ואולי שגי' ז"ל היתה איפכא וקסבר לאו כמי שהורמו דמיין והוא ז"ל מפר' שלא כפי' רשב"ם ז"ל שם דמפרש דמיירי בבכור של כהן אלא ה"פ הכא במכירי כהונה עסקינן בדאשתחיט בחיי אבוהון כו' כלומר דברייתא מיירי בבכור מיש' והיה אביהם ממכירי כהונה שהי"ל כהנים מיוחדים שהיה נותן להם מתנות כהונה ודאשתחיט בחיי אבוהון וקמ"ל דלא נימא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכבר זכה בו הכהן ויכול ליטלם מהם בע"כ ואף למ"ש התוס' שם בד"ה הכא דאם רצה יכול לחזור בו אפי' במכירי כהונה היינו לגבי אבוהון גופייהו אבל היכא דמיית אבוהון ולא חזר בו יכול ליטלם מהם בע"כ אי ס"ל כמי שהורמו דמיין דמסתמא לא היה חוזר בו כיון דאיסורא איכא כמ"ש התו' ז"ל אלא קסבר דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ולא זכה בהן הכהן והילכך לענין טובת הנאה הבכור נוטל בהן פי שנים וה"ה דהו"מ לאשמועינן בפשוט גופיה דלאו כמי שהורמו דמיין אינו יכול ליטלם ממנו בע"כ אלא אגב אורחיה בעי לאשמועינן דבכור נוטל פי ב' בטובת הנאה ואפי' למ"ד דטובת הנאה אינה ממון מ"מ לענין ירוש' יש לו פי שנים בזכות אביהם האמנם לא מצאתי גי' זו לשום א' מהמפרשי' ז"ל הן אמת שמדברי רשב"ם ז"ל שם שכתב ה"ג במכירי כהונה משמע שגי' אחרת היתה שם ועוד אפשר לומר שגי' ז"ל היתה כגירסתינו אלא דס"ל כמ"ש הר"י בעליותיו שם בכ"י שהוקשה לו דאמאי מוקמינן לברייתא במתנות שלא הורמו וס"ל דכמי שהורמו דמיין ולא מוקמינן לה ככ"ע בדאשתחיט בחיי אבוהון והורמו מתנותיהם ואפי' הכי קא משמע לן דלא נימא דכיון דיכול לחזור בו הו"ל ראוי ואינו נוטל פי שנים קמ"ל דכיון דאסור לחזור בו מיקרי מוחזק ותי' דלא מוקי לה הכי משום דא"כ אמאי נקט ברייתא זרוע ולחיים בפשיטות הי"ל לומר בכור נוטל פי שנים בכל מתנות כהונה אלא מדנקט זרוע ולחיים משמע ליה לתלמודא דמיירי במתנות שלא הורמו והשתא נקט בברייתא זרוע ולחיים לאשמעינן דדוקא זרוע ולחיים שהם ניכרות ס"ל כמי שהורמו אבל בתרומות ומעשרות לא את"ד יע"ש והיינו דק"ל להריטב"א ז"ל דמההיא דפ' י"נ משמע דס"ל לרבי דבתרומות ומעשרות לאו כמי שהורמו דמיין ואלו הכא בשמעתין ס"ל דאפי' בתרומות ומעשרות כמי שהורמו דמיין כנ"ל ליישב דברי הריטב"א ודו"ק:
ולענין הלכה קי"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכמו שפסק רבינו ז"ל וכ"כ בפ"ג מה' נחלות וכן פסקו הטור והש"ע ח"מ סי' רע"ח ועיין בהרב כנה"ג ז"ל חי"ד סי' ס"א בהגהת ב"י אות י"ח שכתב שאפשר שדעת שאר המפרשי' דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ועל פ"ז יישב מה שהשמיטו הטור והש"ע ושאר המפרשים בהא דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם דאי אתו לידי כהן בטיבלייהו חייב כדאמרי' בפ' הזרוע ולפי הנר' אשתמיט מיני' דברי הטור והש"ע שפסקו בה' נחלות בהדיי' דכמי שהורמו דמיין ולעיקר קו' אפשר שסמכו עצמן על מ"ש בה' נחלות דבכור נוטל פי שנים במתנות שלא הורמו משום דאיקרי מוחזק וכיון שכן ממילא משתמע שחייב לשלם כך נ"ל:
טעם המלך ח) הרב קיצר במקום שהי' לו להאריך כי עניני טובת הנאה מפוזרים אנה ואנה ואין אחד אספם יחד ואנכי כתבתי בזה קונטרס מיוחד בחבורי הגדול ת"ל ופה לקצר אנכי צריך כי אין הגליון מספיק במה שכתב הרב בתחלת דבריו להביא ראי' גבי זרוע ולחיים והקיבה יש בהן טובת הנאה לבעלים דאל"כ קשיא לר"א מתני' דקתני ובמתנות כהונה הא אין בהן טובת הנאה ותמה על הפר"ח י"ד סי' ס"א ס"ק ל"ד שלא זכר ראי' זו כונת הרב למי שמעיין ככה הוא דהנה בבכורות (כ"ז א') אמר הש"ס שם דגבי מתנות כהונה תקנו רבנן דלא אתי לזלזולי בי' דאסור ליקח דינר ליתן המתנות לבן בתו כהן עייש"ה בש"ס והר"ן כתב בחולין (קל"א א') דיש במתנות טו"הנ והיינו כיון דכתיב בהו נתינה ואם תפס כהן מוציאין אותו מידו כונת הר"ן אע"פ שגזרו חכמים שלא ליקח דינר מ"מ כיון דמ"הת הו"ל טובת הנאה משום דכתיב נתינה הרי יש בידו לתת לה לכל מי שירצה ובדבר הזה ל"ש אתי' לזלזולי לענין חילול ונשאר בידו טו"הנ זאת לתת לכל מי שירצה וכמו שהשיאו לכונה זו רמ"א י"ד (סי' ס"א סעיף כ"ה עייש"ה ובפר"ח ס"ק ס"ג) ועי' חולין (קל"א א') תוס' ד"ה יש בהן טובת הנאה ובמהרש"א שם ויבואר עוד בסמוך ולכאורה קשיא דאי נימא שטוה"נ זו לחודי' שיכול לתת למי שירצה ולא רשאי ליקח דינר לא מקרי ממון כיון דאין פה דררא דממונא א"כ קשיא לר' אבא דרוצה לומר טעמא דמתני' דמקודשת משום טו"הנ הא גבי מתנות אינו רשאי ליקח דינר כמו שאמר הש"ס בכורות (כ"ז א') ומתני' קתני נמי מתנות כהונה ועכצ"ל כיון דעכ"פ רשאי לתת לכל כהן שירצה ואין כהן הראשון יכול לתובעו מקרי טובת הנאה ואפי' ממון מקרי למ"ד טו"הנ ממון כן היא כונת הרב המחבר. ואולם יש לומר דאין ראי' מהכא כלל די"ל לעולם לא מקרי טו"הנ ולא מקרי ממון והכא אפ"ה מקודשת כיון דמן התורה עכ"פ יש לו אפי' טובת הנאה זו שיכול ליקח דינר להכי מקודשת כדעת הפוסקים בחמץ דרבנן וכאשר הערנו מזה בהלכות אלו הנה והנה ואולי יש למצוא מסוגיא זו ראי' וסמך לדעת הרמב"ם (פי"ב מהל' תרומה הלכה כ') שכתב ורשאי ישראל לומר לישראל אחר הא לך סלע זו ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לבן בתי כהן והרב ב"י (סי' של"א) טען עליו מסוגיא דבכורות שהבאנו שמשם מוכח דגבי בכור ושאר מתנות אסור ליקח דינר והרב פר"ח ס"ק מ"ג הביא ראי' מירושלמי לדברי הרמב"ם עייש"ה. ואולי סמך גם הרמב"ם על סוגייתנו דר"א אומר טעמא דמתני' משום טו"הנ וע"כ דרשאי ליקח דינר מישראל לתת המתנות לבן בתו כהן דזולת זאת לא הוי מקרי ממון ואינה מקודשת ועיין בזה. איברא גם אנכי הוכחתי ראיה נאמנה לכאורה דמוכח דאפי' בדבר שאין בו טובת הנאה כלל ואפי' אם מן התורה אין בו טו"הנ ואין רשאי ליקח דינר לתת לבן בתו כהן מ"מ אם יכול לתת לכל כהן שירצה טו"הנ זאת מקרי ממון למ"ד טובת הנאה ממון וכגון גבי לקט שכחה ופאה דלית בהו טובת הנאה כמו שאמרי' בחולין (קל"א א') שאין בו טו"הנ שאסור ליקח דינר וכתבו שם בתוס' בד"ה יש בו טוה"נ דאפ"ה יכול ליתן לכל כהן שירצה ועייש"ה במהרש"א דהנה אמרי' ב"מ (י"א ב') אמר רבא שפיר עביד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר כו' אלא טו"הנ אינה ממון לקנות ממנו בחליפין ה"נ טו"הנ אינו ממון לקנות ע"ג קרקע ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיבה בהו וחליפין מקח וממכר היא עייש"ה וכתב הרב בעל אסיפת זקנים מ"ש הש"ס ולא היא אין הכונה לומר דאם טו"הנ אינו ממון אפ"ה מקני בחליפין אלא ודאי אם טו"הנ אינה ממון אינו יכול לקנות לא בחליפין ולא באגב אלא ולא היא מכאן אין ראיה די"ל טו"הנ ממון ואפ"ה לא קני בסודר משום דמתנות כהונה נתינה כתיב בהו וכן כתב הרב בעל העיטור במאמר קנין וז"ל וטובת הנאה מסתברא דלא מקני בחליפין ולא באגב והא דגרסינן פ"ק דב"מ מטלטלין אגב קרקע הקנה להן ליתא דהא ר"א לא קבלה ורבא נמי אמר שפיר עביד דלא קבלה כדמפרש התם דטו"הנ אינו ממון וסוגיין כר"פ דדעת אחרת מקנה אותן שאני עכ"ל וכ"כ הרמ"א בח"מ סי' ר"ג (סעיף א') וז"ל וטובת הנאה אינו ממון לקנות בחליפין וכן כתב הגה"מ פ"ה דמכירה עייש"ה וכן משמע פשטות ריהטא דשמעתתא שם דב"מ עייש"ה ולפ"ז קשה לי כמו על רבא דרצה להוכיח דלא הוי הקנין משום אגב דטו"הנ ע"כ אינו ממון דאל"כ מדוע לא קנה בסודר הא כפשוטו נמי מוכח דלא הקנה לי' באגב דתינח מעשר ראשון מעשר עני מאי איכא למימר וכן בתי' הש"ס דרצה הש"ס לקיים דקנין הי' ע"י אגב וטובת הנאה ממון ובסודר להכי לא קני כיון דכתיב נתינה תינח מעשר ראשון דאית ביה טו"הנ והא שם הקנה ר"ג לעקיבא בן יוסף גם מעשר עני לעניים והרי במעשר עני אין בו כלל טובת הנאה כדאמרינן בחולין קל"א ב') ובנדרים (פ"ה ב') וא"כ היאך יכול לומר דהקנה ע"י אגב הא אין בו כלל טובת הנאה וע"כ כדעת תוס' בחולין (קל"א א') ד"ה יש בו טו"הנ דאפילו אם אין בו טו"הנ זו שיכול ליקח דינר מ"מ יכול ליתן לכל כהן שירצה ומוכח דהאי טובת הנאה שיכול לתת למי שירצה מקרי אפילו ממון דאל"כ אכתי קשיא היאך יכול לקנות ע"י אגב ועי' בדברי רבינו פ"ט מהל' מעשר סוף הל' ב'. ואולם לפי מה שהביא תוס' שם ד"ה וכי בצד שדהו בשם הירושלמי דפירות אלו בביתו של ר"ג היו מונחין אין כאן ראיה דהא אמרינן בנדרים (פ"ה ב') וכן בחולין (קל"ד א') דמעשר עני המתחלק תוך הבית יש בו טו"הנ ורבא גופא אמר שם בנדרים כן ולפ"ז ל"ק דהאי נמי יש בו טו"הנ אך כ"ז לדעת תוס' אבל ר"ת הובא דבריו בס' אסיפת זקנים שם בב"מ לא ס"ל כתוס' וסובר דבשדה היו מונחין פירות אלו ולכך פריך הש"ס וכי בצד שדהו של ר"ג היו עומדין ולא הוי משתמר א"כ לפי זה דהוי בתוך שדהו ובגורני אין בו טו"הנ כמו שמבואר בש"ס נדרים שהבאנו. כאן במעשר עני שמתחלק בתוך הבית כאן במעשר עני שמתחלק בתוך הגורן אין בו טו"הנ וא"כ קשיא שפיר ומוכח לפ"ז כדעת רבינו פה דמטעם זה שיכול לתת לכל כהן שירצה הוי ממון. ואולם כל זה לדעת העיטור והגהת מיימוני ודעמי' אבל לדעת הש"ך שם בסי' (ר"ג ס"ק א') דהעלה מדעתו לומר דלא כהך פוסקים אלא אפילו אם טובת הנאה אינו ממון אפ"ה מקני באגב ובחליפין וכונת הש"ס הי' לומר ולא היא כלומר אפילו טו"הנ אינו ממון אפ"ה מקנה אגב קרקע ונקנה בחליפין והא דלא קני בסודר משום דכתיב נתינה עייש"ה בש"ך לפ"ז אין ראי' דרבא נמי הכי הי' ס"ל דס"ל אפילו טו"הנ אינה ממון אפ"ה מקנה באגב ולכך אין להוכיח כלל ממעשר עני דאף שאין בו טו"הנ הקנה לו לכך הק' מסודר להוכיח סברא זו עצמה דאם טו"הנ אינו ממון אינו יכול להקנות דאל"כ הו"ל להקנות ע"י חליפין ומשני לי' הש"ס ולא היא אפילו אי אין טו"הנ כלל אפ"ה נקנה באגב וחליפין שאני כיון דכתיב בהו נתינה דוק. והנה אנכי תמהתי על הש"ך דלא הביא סיוע לשיטתי' מהרמב"ם דפסק (פ"ד מהלכות זכיה ומתנה הל' ח' וט') וז"ל וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כו' בד"א בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו עד שיהי' עומד בצדה עכ"ל וכ' שם ה"המ דלית לי' להרמב"ם תירוצו של ר"פ (ב"מ י"א ב') דגבי מתנה לא בעינן עומד בצד שדהו וכן מוכח מפ"ק דקדושין עכ"ל וכונת הה"מ ממה שהוכיח פה מקדושין (כ"ז א') דהש"ס היה סובר שם דהקנין היה מצד אגב ולא מצד חצר וע"כ דהש"ס הי' סובר דחצר לא מקני כיון דלא הוי עומדין בצד שדהו של ר"ג וע"כ דמצד אגב הי' כתי' הראשון בב"מ וכן כתב הש"ך סימן (ר' ס"ק א') ולפ"ז קשיא על הרמב"ם איך אפשר לומר כן הא הרמב"ם פסק בכל מקום טובת הנאה אינה ממון ואיך אפשר לומר דקנין הוא משום אגב וע"כ דלא כבעל העיטור ורמ"א ואפילו אי טו"הנ אינה ממון מקני בחליפין ואגב דוק. ולפי אשר יעדנו הוכיח כן הרמב"ם דע"כ כסברא זו דאף אי טובת הנאה ממון מ"מ מקני באגב ורבא גופי' לא הי' סובר סברא זאת לודאי אלא רצה סברא זו עצמה להוכיח מכח קושיא דע"כ אם טובת הנאה אינה ממון אי אפשר להקנות דאל"כ יקנה בחליפין וכד משני הש"ס דהוכחה זו ליתא כיון דנתינה כתיב בהו הדרן לומר דאפילו אי לית כלל טובת הנאה אפ"ה נקנה באגב וחליפין דאם לא כן קשיא תינח מעשר ראשון מעשר עני מאי איכא למימר ולפ"ז צריכין למימר דהרמב"ם הי' סובר כדעת ר"ת דפירות ר"ג בשדה היו מונחין ולא בבית דאל"כ אין כאן הוכחה כלל דהא מעשר עני המתחלק תוך הבית יש בו טו"הנ כאשר בארנו בסמוך באריכות ולפ"ז אייתר לן נמי קושי' הש"ך בסימן (שי"ג ס"ק א') על הרמב"ם דכ' (פ"ו מהלכות שכירות הלכה ה') במה דברים אמורים כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים שמדברי הרמב"ם אלו משמע דאף שאם אין בית המשכיר פתוח לחצירו קונה והקשה הש"ך א"כ קושית תוס' ב"מ (י"א ב') ד"ה וכי בצד שדהו במק"ע עייש"ה בש"ך ולפי דברינו ל"ק דקושית התוס' היא לפי הנחתם דאיירי שפירות אלו היו מונחים בביתו של ר"ג אבל הרמב"ם סובר כדעת ר"ת הובא באסיפת זקנים שפירות אלו מונחים היו בשדה של ר"ג ולפ"ז לא קשה קושי' תוס' ואולם לכאורה אכתי קשי' דאין ראי' לומר אם טו"הנ אינה ממון דמקני בחליפין ולהוציא מפשטא של הש"ס לפי שכתבו תוס' בחולין (קל"א א') ד"ה טובת הנאה שהבאנו לעיל שאף בדבר שאין בו טו"הנ מ"מ יכול ליתן לכל כהן שירצה וכבר הוכיח רבינו פה דלמ"ד טו"הנ ממון אף זה מקרי ממון דאל"כ אמאי מקודשת גבי מתנות כהונה הא אין בו טו"הנ דאסור ליקח דינר וא"כ לפ"ז ממעשר עני נמי ל"ק כאשר רצונו להוכיח לעיל בתחלת דברינו שיטת התוס' בזה ואף שלפי דעת הש"ך אין הוכחה לתוס' מ"מ איפכא נמי לא אפשר להוכיח כדעת הש"ך הא אית לן שיטת תוספת בזה ואולם גם בזה הרמב"ם לשיטתי' אזיל דהרמב"ם (פ"א מהל' מתנות עניים הל' ז' ופרק ז' הלכה י') כתב בפי' וז"ל מתנות עניים אין בהם טובת הנאה לבעלים אלא העניים באין ונוטלין על כרחן עכ"ל. הרי מוכח דהרמב"ם לא סובר כתוס' בזה אלא סובר דכל מקום שמצינו שאין טובת הנאה לבעלים ואסורין ליקח דינר לתת המתנה לבן בתו ה"הד נמי שעני הראשון תובעו א"פ לפ"ז הרמב"ם בכל זה לשיטתי' אזיל ובחד שיטה קיימא. וראיתי להרב בעל שאגת ארי' בתשובה סי' ע"ז עומד על מדוכה זו והקשה איך הקנו ר' יהושע בסיפא ואמר עישור שאני עתיד למוד ניתן לראב"ע ומקומו נשכר לו הא ר' יהושע בפסחים (מ"ז ב') לכונת מ"ד טובת הנאה אינה ממון והא אי טובת הנאה אינה ממון אינה נקנה באגב עייש"ה כשאגת אריה ולפי סברת הש"ך נמי לא קשיא דאף אי טובת הנאה אינה ממון מ"מ מקני באגב ומעשר דאינה נקנה בחליפין משום דכתיב בהו נתינה והוי מ"ומ ושוב מצאתי בספר אור חדש על פסחים שמיישב ג"כ קושית השאגת אריה כמו שאמרנו:
ואולם בדברי הש"ך (סימן ש"נ) מצאתי מבוכה וזה לשון הש"ך שם שוב ראיתי במרדכי פרק שבועת הדיינין שהביא שם תשובת מהר"ם בר ברוך וז"ל נראה דטובת הנאה אינה ממון כעולא וכרב אסי בפרק ב' דקידושין ואע"ג דרבא בתראי ואוקי מתני' דנדרים דטובת הנאה ממון היינו דלא בעי לאוקמא כחד תנא ומיהו רבא גופא סובר טובת הנאה אינו ממון עכ"ל. ולכאורה אין הבנה לדבריו כו' ועוד היכן מצינו דרבא ס"ל טובת הנאה אינה ממון אבל למאי דפרישית ניחא עכ"ל הש"ך עייש"ה. והרב ימחול על כבודו דהוא הביא תחלת דברי המרדכי ולא מסיים סוף דברי המרדכי כי המרדכי מסיים שם ומיהו רבא איהו סובר טובת הנאה אינה ממון וכן משמע בפ"ק דמציעא ושמא לעולא קאמר עכ"ל המרדכי שם והיינו שכוון לרבא שהבאנו בפרק קמא דמציעא (י"א ב') דמשמע שם דס"ל טובת הנאה אינה ממון דכן משמע רהיטת השמעתין דרבא הוכיח טובת הנאה אינה ממון מדלא הקנו ע"י הסודר ומאי שסיים המרדכי ושמא לעולא קאמר כונתו דדלמא לעולם רבא ס"ל לדידיה טובת הנאה ממון ורק לעולא קאמר כלומר הא עולא בקדושין (נ"ח א') סובר בפי' טובת הנאה אינה ממון ובב"מ מרי' דשמעתתא דעליה קאי רבא הוא נמי עולא דסובר והוא שעומד בצד שדהו ובאמת כונה זאת נמי צריכא ביאור דהא רבא מכח קושיא הוכיח כן וכי לא היה להם סודר לקנות אלא טובת הנאה אינו ממון ולא מצד הסברא דטובת הנאה אינה ממון כל זאת צריך ביאור וצ"ע:
ודאתאן עלה אבאר עוד ממה שכתבתי בקונטרס טובת הנאה אשר לי ת"ל והוא בדברי רש"י חולין (קל"א א') בד"ה כמו שהורמו דמיין וכתב רש"י ז"ל וז"ל זכה בהן מן ההפקר שהרי קדם לו שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו עכ"ל רש"י. וכתב הפר"ח (סימן ס"א סעיף קטן י"ז) דלהכי פירש רש"י הני תרי לישנא דאי אמרינן טובת הנאה ממון לא מהני לישנא קמא שזכה מן ההפקר דאין הכהן יכול לזכות בו כיון שיש לבעלים בו זכות טובת הנאה וטובת הנאה ממון (כמו שמפרש תוס' בסוגיין ד"ה יש בו טובת הנאה וכן משמע מדברי הרמב"ם (פי"ב מהלכות תרומות הלכה ט"ו) שכתב שם וז"ל אסור לכהן ליטול התרומה או שאר מתנות שלא מדעת בעלים ואם לקח שלא מדעתן זכה בהן שטובת הנאה אינו ממון ומשמע הא אם טובת הנאה ממון אינו זוכה) לכן פירש רש"י לישנא בתרא דאפילו אם טובת הנאה ממון משכחת לה בכה"ג שנתן לו המתנות ע"מ לזכות בו עייש"ה בפרי חדש. ורציתי לומר דלהכי המתין רש"י לפרש לשון אחר בהאי קושי' שלישית של הש"ס ובאוקימתא הראשונה שם (ק"ל א) דהקשה הש"ס מרבי יודא בן בתירא שאמר משפט מלמד שהמתנות דין כו' ומתרץ הש"ס נמי הכא במאי עסקינן דאתיא לידיה בטבלייהו כו' ופרש"י שם הבהמה שלימה היתה מונחת אצלו וזכה במתנות מן ההפקר עכ"ל ומדוע לא פירש באוקימתא זו נמי האי לישנא אחרינא של רש"י שנתן לו ע"מ לזכות דלפי דברי הפר"ח ניחא דעיקר טעמא של רש"י לפרש לישנא אחרינא משום דאי אמרינן טובת הנאה ממון אי אפשר לזכות מן ההפקר תינח לקמן בקושי' שלישית של הש"ס שהקשה מברייתא בע"הב שאכל טבלים ובן לוי שאכל מעשרותיו וגבי תרומה ומעשר הוי טובת הנאה והוי ממון אבל הכא בברייתא דריב"ב דאיירי גבי מתנות כהונה לא שייך ללא טובת הנאה דהא אסור ליקח דינר לתת המתנה לבן בתו כהן כדאמרינן בבכורות (כ"ז א') וכאשר כבר הבאנו לעיל וכמו שפסק הטור סי' שנ"א. ואולם זה אינה מעלה ארוכה חדא דהא עיקר גבי מתנות כהונה שאסור ליקח דינר היינו רק מדרבנן דלמא אתיא לזלזולי כמו שאמר הש"ס שם וכאשר כבר הערנו לעיל וריב"ב הא קרא קא דריש ועל דינא דאורייתא קאי ואיך יש לפרש המקרא ועוד הא כבר בארנו דעכ"פ יש וכל טובת הנאה זו שיכול לתת למי שירצה ואין עני הראשון יכול לתובעו וכמו שפסק הר"ן ואחריו הרמ"א בסימן סק"ו וכמו שהערנו מזה לעיל באריכות וכבר הוכיח רבינו פה דגם טובת הנאה זו מקרי ממון למ"ד טובת הנאה ממון ואין חילוק בזה ויותר קשה לי דאדרבא בהאי דריב"ב יותר הו"ל לרש"י לפרש לישנא אחרינא דריב"ב מוכח דס"ל טובת הנאה ממון דהא בן בתירא אומר במתני' פסחים (מ"ו א) גבי חלה שנטמאת תטיל בצונן וכתב שם הר"ן והתי"ט יען שאמר בן בתירא תטיל בצונן ולא אמר כר"א שיאפנו משום דלית ליה הואיל ואסור לאפות ואי לית ליה הואיל א"כ הרי אינו עובר עליו דהא לא זהו חמץ שמוזהרין עליו וע"כ טעמא דמוזהר עליו משום דטובת הנאה ממון כאוקימתא ראשונה של הש"ס עייש"ה בר"ן ובתי"ט ואם כן קשיא בן בתירא אבן בתירא מאי אהני לן דאתי' בידייהו בטיבליה הא לא זכה בו כיון דטובת הנאה ממון וע"כ כלישנא אחרינא של רש"י שנתן לו הבהמה ע"מ לזכות במתנותיה ויותר קשה נמי הא מרא דשמעתתא הכא הוא רב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם ועליה קאי הש"ס והא רב חסדא הוא המ"ד דלית ליה הואיל כלל ואליביה ע"כ טעמא דמתני' דבטובת הנאה פליגי ומאן דסובר שעובר על חלה שנטמאת ע"כ טעמיה משום דטובת הנאה ממון וא"כ קשיא בן בתירא אב"ב וסתם בן בתירא הוא ר' יודא בן בתירא כנודע ומכל זה מוכח כלישנא אחרינא של רש"י כמבואר וקשיא לפ"ז מדוע המתין רש"י לפרש הלישנא אחרינא בקושיא שלישית שם בש"ס ולא פירש הכא שיותר מוכרח לפרש כן לכן אמרתי דבר נכון לאמיתה של תורה דודאי מה שאמרי' אם טובת הנאה ממון אין לכהן זכות בו ואם לקחן מוציאין אותו מידו כדמשמע מדברי הרמב"ם היינו דוקא נגד הבעל בית עצמו שהבעל בית אומר לכהן אנכי לא רציתי לתת לך אלא לכהן אחר ויש לי בו זכות והאי זכות ממון הוא אבל נגד אחר שאינו בעל הבית לא אמרינן כן והיינו אם הכהן זכה בו ובא אחר ונטלה ממנו חייב האחר לשלם לכהן ואף אי טובת הנאה ממון חייב האחר לשלם דכבר זכה בהן הכהן דהא אם רצה בע"הב ודאי זכה בהן הכהן למפרע ומסתמא ניחא ליה לבעל הבית שהכהן זכה בהן כדי שיקיים מצות נתינה ולפי זה נכונים הדברים בהאי אוקימתא שפירש רש"י הלישנא אחרינא איירי שם הברייתא בעל הבית שאוכל טבלים ולוי שאוכל מעשרותיו ודייקינן מיניה דמשעת הרמה ואילך ישלם הבעל בית ולכן הוצרך רש"י לפרש בלישנא אחרינא דודאי אם אמרינן טובת הנאה ממון אין הבעל הבית חייב לשלם דהא סוף מעשיו מוכיחין שאכל הטבלים שלא רצה לקיים מצות נתינה ולא רצה שיזכה בהן הכהן ולכן הכהן לא זכה בהן והפקר לא הוי כיון דטובת הנאה ממון אבל בהאי דרבי יודא בן בתירא לא צריך למימר דאיירי בבעל הבית אלא יש לאוקמינן שכהן זכה בהן ואחר כך בא אחר ונטלן מכהן ופשיטא דמוציאין מידו דהא כיון דאתיא לכהן בטיבלייהו ובעל הבית מחלי' לטובת הנאה דידיה כדי לקיים מצות נתינה והאי כהן תובעו להאי אחר והוי ממון שיש לו תובעין דוק כי הסברא נכונה היא. וחדי ה' בפלפולא כי מאד מתקו בזה דברי הר"ן בסוגיין דחולין וז"ל ובגמ' אמרינן דלמאן דס"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי אי אתיא בהמה שלימה ליד כהן זכה במתנותיה ואלו אכלן אחר בתר הכי מחייב וקי"ל הכי דרבא אסיק בפ' בתרא דנדרים כמ"ד טובת הנאה ממון וכן דעת ר"ח ז"ל עכ"ל. ותמה עליו הים של שלמה בחולין בסוגיין דאין לדבריו הבנה כלל דמאי שייט' דרבא להכא ועייש"ה דנכנס בדחוקים גדולים וכן תמה עליו הפר"ח בסי' ס"א סוף ס"ק מ"ז וכתב דאדרבה אי טובת הנאה אינו ממון פשיטא דחייב לשלם דזכה בהן מן ההפקר ע"ש והרש"ל והפר"ח תרוייהו אמרו דיש למחוק מלה אחת בדברי הר"ן עיי"ש היטב. ולפי הנחותינו עולה שפיר כפתור ופרח דבאמת לישנא של הר"ן שכתב ואלו אכלן אחר ולכאורה שפת יתר הוא דפשיטא שאכלן אחר ולא הכהן דאי אכל הכהן למי משלם ולפי דברינו כוון לכונה אחרת ואמר ואלו אכלן אחר שאינו בעל הבית דר"ן אומר כפשוטו שטעמיה שזכה מן ההפקר כלי שנא קמא של רש"י וא"כ הרי אם אכלן אח"כ הבעל הבית אפ"ה לא מחייב אף שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הא לא זכה בהן הכהן כיון דקיי"ל טובת הנאה ממון אבל אם אכלן אחר חייב דאמרינן מסתמא ניחא ליה לבע"הב שזכה בהן הכהן וקיים מצות נתינה וז"ש ואכלן אחר מחייב דייקא אחר לא הוא וע"ז מסיים וקי"ל הכי דדוקא אחר ולא הוא דרבא אסיק בפ' בתרא דנדרים טובת הנאה ממון וא"כ הבעל בית אינו מחייב אלא אחר וכן דעת רבינו חננאל ז"ל שקיימא לן כרבא כמו שהבאנו כבר לעיל שר"ח פסק הכי ועיין בזה כי נכון הוא. ועוד הארכתי לפרש כונת רש"י בדרך אחר שמפרש לישנא אחרינא דוקא באוקימתא שלישית ולא באוקימתא ראשונה אלא שאין פה הגליון מספיק ובסוגיא דתקפו כהן ב"מ (ו' ב') הארכתי מאד בדברים אלו ופה לקצר אנכי צריך ואולם לא אכבוש את ניב שפתי בדבר אחד והוא מה שראיתי מבוכה בפר"ח סימן ס"א ס"ק ל"ג שלא ידע לפרש דברי תוספת בב"מ (ו' א') ד"ה והא הכא בסוף הדיבור שכתבו וז"ל ומהאי לואה דחטיף מתנתא חולין (קל"א א) דמשמע שם דאינה חייב לשלם אינה ראיה דשמא איירי התם שכבר אכלן והמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם. וכתב הפר"ח שדברי תוס' אלו תמוהים דמפשטת כונתם משמע שקושי' קאי על הגמ' דמשם משמע דאין מוציאין מיד הלוי והכא מסיק הש"ס דתקפה כהן מוציאין אותו מידו. חדא דזה טעות דודאי אף אי אמרינן דלוים פטורים מן המתנות שאינן נקראין עם מ"מ אינן זוכין במתנות וא"כ מאי דמיא הכא לכהן ועוד הו"ל לתוס' להקשות קושיא זו בדבור השני שם שמציינו על הגמ' בד"ה תקפו כהן כו' ולכן סיים הפר"ח דנראה לו שטעות נפל בדפוס וה"ג בתוס' ומהאי כהן דחטף מתנתא כו' וכוונו למאי דאמרינן בש"ס חולין (קל"ג א) האי כהן דחטף מתנתא פריצותא היא וא"כ משמע דאין מוציאין מידו ליתנם לאחר ועל זה משני התוספות דהתם בשאכלן כו' עכ"ל הפר"ח עייש"ה ושותא דהאי גברא רבה לא ידענא דאי כפירושו דתוס' הקשו מכהן דחטף וכונתם להקשות הא משמע דאין מוציאים מידם לתנם לאחר הוי להו לתוס' לפרק סתם דאיירי בשאכלן ולאיזה כונה סיימו דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם והא אף אי הוי אמרי' דחייב לשלם היינו אם ישראל מזיקן או אכלן אבל כהן שאכלן איזה דעת יסבול לומר שאם כהן אכלן שחייב לשלם ובאמת לא ידעתי למאי צריך למחוק ולגרוס גירסא אחרת ולהוציא כונות תוס' מפשטם וה"פ דהא כתבו תוס' בתי' הראשון דדוקא איירי במכירי כהונה אמנם אם אין מכירי כהונה מוציאין מיד כהן ובתירוץ השני כתבו דזה ליתא דאין לו אלא תביעות טובת הנאה וגוף המתנות אינו יכול להוציא מיד כהן ועל זה כתבו ומהאי דלואה חטף מתנתא אין ראייה כו' פי' אין ראייה לתיר' השני דלא יכול הבעה"ב לומר תן לי מתנותי ואין לו בו אלא תביעת טוה"נ שבו דזולת זה יקשה אמאי אינו חייב הלוי להחזיר לבעל הבית דחטף מתנות וע"כ דאין לו אלא תביעות טובת הנאה דשמא איירי כשאכלן וע"ז לכאורה יקשה הא אף אם אכלן חייב לשלם כיון דהזיק (והיינו לפי שאין הלוי יכול לזכות במתנות אף אם אין חייב במתנות משום דלא נקרא עם מ"מ אין לו זכות לזכות במתנות של אחרים וכמו שכתב הפר"ח עצמו) משום זה סיימו דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם דהו"ל ממון שאין לו תובעין כדאמרי' שם והבע"הב אינו יכול לתבוע רק טוה"נ דוק ונכון הוא ואמת בכונות התוס': ובגוף הלכה בענין טובת הנאה אי הוי ממון אי לא ראיתי להעיר קצת מה שראיתי סתירות בזה בדברי רבינו הרמב"ם ז"ל וצריכין ביאור הנה מצינו כמה פעמים שהרמב"ם ז"ל פוסק טובת הנאה אינו ממון והוא האחד פה בהלכ' שלפנינו שמסיים ואין לו בו אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינו ממון וכן פסק (פרק ב' מהלכות גניבה הלכה ה') וז"ל גנב תרומה מבעלים הישראלים שהפרישוה אינו משלם תשלומי כפל שאין להם בה אלא טובת הנאה וטוה"נ אינו ממון וכן פ' (פרק י"ב מהל' תרומות הלכה י') וז"ל אסור לכהן ליטול כו' ואם לקח שלא מדעת בעלים זכה בהן שאין לבעלים בהן אלא טוה"נ וטובת הנאה אינו ממון עכ"ל ואולם (פרק י' מהלכות נדרים הלכה י"א) משם מוכח דפוסק טוה"נ ממון דאם ל"כ אמאי יטלו אחרים כבר הביא קושי' שם הכ"מ בשם ר"מ בר"מ המעיילי ותירוצו שם נכון דנדרים שאני דויתור אסור וכן מסיק הש"ך בחושן המשפט סימן ש"ן עייש"ה אמנם אני תמה מדברי הרמב"ם (פרק ה' מהלכ' בכורות הלכה ט') וז"ל הלוקח בהמה ממעות מעשר שני כו' אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זה פטורה מן הבכורה כו' ואם תהי' חייבת בבכורה ה"ז משתכר בבכור עכ"ל וכתב הכסף משנה ומ"ש רבינו ה"ז משתכר בבכור היינו לומר שאינו חייב לבערו בזמן הביעור ונותנו לכהן ויש לו בו טובת הנאה עכ"ל ודבר זה נכון אם טובת הנאה ממון אבל אם טוה"נ אינו ממון מדוע נקרא משתכר ויש לומר דודאי אם לוקח הטובת הנאה דינר זו מקרי ממון והא דאמרי' בכל מקום טובת הנאה אינו ממון היינו זכות טוה"נ ועדיין לא בא לידו בזה אמרינן דטובת הנאה זו לא מקרי ממון ואף שבאמת דברי הרמב"ם הכא בלא"ה תמוהין כמו שהשיג הראב"ד שם וז"ל א"א בגמרא מפ' משום דלאכל' אמר רחמנא ולא לשרפה הרי כבר כתב הכ"מ דלהרמב"ם היה הגירסא לאכלה ולא לסחורה יעייש"ה בלח"מ שנדחק א"כ מאי הקשה הש"ס מחלה עיי"ש שנדחק מאוד ולי לא קשה מידי דקושי' הש"ס שפיר הוא דהא גבי חלה נמי מותר ליקח דינר מישראל לתת חלתו לבן בתו כהן כמו שמבואר בפסחים (מ"ז ב') וא"כ אם זה מקרי משתכר גבי בכור משום דאית ליה גבי' טובת הנאה הכי נמי מיקרי משתכר לגבי חלה אמנם מהא קשיא לן ממאי דאמר הש"ס שם שאני חלה דכתיב לדורותיכם כו' ולגמר מינה התם עיקר לאכילה הכא עיקר לשריפה ואם הגירסא כהרמב"ם איך יגרוס בתירוץ של הש"ס דא"א לגרוס הכא עיקר לסחורה וכי עיקר חלה לסחורה היא וצ"ע: עוד קשיא על דברי הרמב"ם (פ"ז מהלכות מעילה הלכה ט') שפסק שם וז"ל יש מעילה בנדרים כו' היתה לפניו ככר של הפקר כו' נטלה ע"מ לאוכלה כו' להורישה מעל לפי טובת הנאה שבה עכ"ל והרי קיימא לן טובת הנאה אינו ממון ואמאי מעל לפי טובת הנאה שבה הא אין מעילה פחות משוה פרוטה כדכתב הרמב"ם בכמה מקומות ואם טובת הנאה אינו ממון הרי אין כאן שוה פרוטה ורק ויתור מיקרי לענין נדרים ובאמת דין זה נובע מש"ס נדרים (ל"ד ב') אמר רבא כו' להורישה לבניו מעל לפי טוה"נ שבה ולהך פוסקים דסברי דרבא אית ליה טובת הנאה ממון כדסבירא לי' בנדרים (פ"ה א) א"כ רבא לשיטתי' אזיל אבל כפי מה שהבאנו לעיל באריכות דכמה פוסקים סוברין דרבא לא סבירא ליה הכי אלא גבי נדרים משום דויתור אסור וכמו שכתב המרדכי והביאו הש"ך בסי' ש"ן ובארנו דבריו לעיל דמוכח מרבא ב"מ (י"א ב) דאית ליה טוה"נ אינו ממון א"כ לרבא גופא קשיא והדבר צ"ע וכן יש לעיין בדברי הרמב"ם (פ"ז מהלכ' מעילה הלכה ד') וז"ל ואין מועל אחר מועל כו' לכן המשאיל קורדם של הקדש הוא מעל לפי טוה"נ שבו ואי טוה"נ אינו ממון אמאי מועל ויש לדחוק ולומר דהאי טוה"נ גבי ירושה ושאלה לא דמיא לשאר טובת הנאה דהא מותר ליקח לכתחלה דינר מבניו כדי ליורשו וכן מותר ליקח פרוטה בשכר שאלה אבל גבי מתנות כהונה ותרומה ומעשרות שאסור מכהן עצמו ליקח דינר לתת לו התרומה אלא שרשאי ליקח דינר מישראל לתת התרומה לבן בתו כהן טוה"נ כזו דלא שכיחא הא לא מקרי ממון. ק"ל: ובמה שעומד רבינו פה על דברי תוס' ב"ב (קכ"ג ב') ד"ה וקסבר מתנות שלא כו' שהקשו תימא דבסמוך מוקי לה כרבי ובספ"ק דקדושין אית ליה לאו כמי שהורמו דמיין יע"ש. ותמה רבינו הרי לכולא אוקימתא מוקמי לה הכא רבי ס"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין נעלם היה מרבינו גירסת תוס' רי"ד ופירושו בתירוצו הראשון של הש"ס וז"ל תוס' רי"ד שם לא דכ"ע סברי טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קמפלגי פי' וטבלו משדהו (כלומר לא שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן כגירס' שלפנינו) אלא שעדיין לא הורמו ואינן חלקו של כהן עדיין דלאו כמי שהורמו דמיין הילכך משלם דמי כולהו שהוא אומר אני הייתי רוצה למכור טבלי לאחרים ומר סבר כמי שהורמו דמיין והילכך אין לו לתובעו דטו"ה אינו ממון עכ"ל הרי חזינן מגירסתו איפכא מגירסא שלפנינו ולפי פירושו רבי סובר מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין ויגיד עליו ריעו דכן נכון הוא דבנדרים (פ"ה א) גרסינן נמי הכי כגירסת תוס' רי"ד ולא גרסי' והכא בטבלים שנפלו מבית אבי אמו כהן אלא בטבל דידי' איירי וכן פי' תוספות רי"ד וכן פי' שם רש"י והרא"ש והר"ן דרבי סובר לאו כמו שהורמו דמיין וכן נכון שרבינו בעלי תוס' ז"ל בבבא בתרא גרסו כן בקדושין כתוס' ועיין בתוס' רי"ד ישנים בנדרים (פ"ה א). ובעיקר הדין אי מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הנה פה בהלכות שלפנינו (פ"ה מהלכות נחלות) גבי בכור נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה נמי מוכח מרבינו שפוסק כמי שהורמו דמיין ועוד נ"ל ראייה דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ממתני' (פרק ג' מהלכות מעשר ב' משנה ו') דאמרינן שם פירות שנגמרה מלאכתן כו' ושלא נגמרה מלאכתן כו' ב"ש אומרים כו' וב"ה אומרים ויאכל בכל מקום ר"ש בן יהודה כו' ועל מה נחלקו כו' ופי' הרע"ב ועברו בתוך ירושלים בעודן טבל יחזור מ"ש שלהן דקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וקלטוהו מחיצות למ"ש רשב"י אומר כו' סבר דלב"ה מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין אי נמי כמי שהורמו דמיין הני מילי לענין שאר דברים אבל לענין קליטות מחיצות דרבנן מקילין בהן ואין הלכה כרשב"י עכ"ל וא"כ ודאי הלכה מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין דלת"ק דמתני' בין ב"ש ובין ב"ה הכי ס"ל ואף לרשב"י דאית ליה דב"ה סוברי' מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין היינו דוקא לענין קליטות מחיצות כמ"ש הרע"ב והוא גמ' מכות (י"ט ב') דאמרינן שם אמר רב אסי אמר רבי יוחנן מעשר שני מאימתי חייבין עליו משראה פני החומה כו' מיתיבי ר' יוסי אומר כו' הכא במאי עסקינן כגון דעיילינהו בטיבלייהו וקא סבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והא תנן רשב"י אומר משום ר"י לא נחלקו כו ואי סלקא דעתך מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הא קלטוהו מחיצות אמר רחמנא מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן כו' והנה אנן פסקינן כר' יוחנן דחייבין עליו משראה פני החומה כדפסק הרמב"ם (פרק ב' מהלכות מעשר שני הל' ו) ואם כן קשיא לן קושי' הש"ס מר' יוסי וע"כ כדמוקי דר"י איירי בשהיה בטיבלייהו ומתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וקשיא רבי יוסי אדרבי יוסי וע"כ לחלק בין אכילה לקליטה דזה דאורייתא וזה דרבנן וא"כ אין מי שחולק דב"ה ס"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והרמב"ם (פרק ב' מהלכות מעשר שני הלכה יוד) פסק כתנא קמא דרשב"י וכתב שם וז"ל פירות שנגמרו מלאכתן ועברו בתוך ירושלים ויצאו אינו יכול להוציא עליהן מעשר שני מפירות שלא נכנסו לירושלים אלא יחזיר מ"ש שלהן ויאכל בירושלים ואינן נפדי' בחוץ עכ"ל וכתב הכסף משנה דפסק כת"ק דמתני' וכן נכון ואם כן מזה נמי מוכח דהרמב"ם פוסק מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין: וראיתי לכסף משנה פ"ג מהלכות מ"ש הלכה י"א דתמה שם על הרמב"ם דפסק הלכה י"ז מ"ש ממון גבוה הוא לפיכך אינה נתנה במתנה אלא אם כן נתן לו הטבל הא בגמ' קדושין (נ"ד ב) נתנו הטעם דכשנתן לו הטבל נקנה דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין וא"כ תימא על הרמב"ם דהוא פוסק בכ"מ מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ותי' בשם הר"י קורקוס שסובר רבינו דדוקא להאי מילתא אמרו לאו כמו שהורמו דמיין ואנכי המצאתי ראי' לדברי הר"י קורקוס דע"כ יש חילוק בין הכא לשאר המתנות שלא הורמו מדאמרי' בכורות (י"א א) ואמר ר"נ ארב"א ישראל שהיו לו י' פטרי חמורים כו' ואמר רב נחמן ארב"א ישראל שהיו לו טבלים ממורחין כו' וצריכא דאי אשמועינן קמייתא משום דקא מפריש וקאי אבל הכא מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין אימא לא כו' פי' הש"ס דהוי אמינא מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין קמ"ל כמי שהורמו דמיין וא"כ לכאורה קשיא דר"נ אדר"נ דהא בקדושין נ"ד ב' שם הוא מריה דשמעתתא הוא ר"נ דאמר הלכה כר"מ מדסתם מתני' כותיה ועליה הקשה הש"ס וכר"י במעשר לא סתם והתנן כו' לא לעולם ר"מ והכא במאי עסקינן דיהיב ניהליה בטיבלייהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין וא"כ הרי אליבא דר"נ מוכח דסתם מתני' דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין ואיך פסק בבכורות כמי שהורמו דמיין ודוחק למימר דס"ל טוה"נ אינה ממון וסתם מתני' דקדושין ע"כ סובר כמי שהורמו דמיין ופסק כאידך סתמא א"כ עכ"פ הרי סתרו סתמא אהדדי אלא ודאי כדעת הרמב"ם והר"י קורקוס דדוקא הכא אמרי' לאו כמי שהורמו דמיין אף דבעלמא אמרי' כמי שהורמו דמיין: ואל תתמה על הרמב"ם מדוע השמיט ולא הביא האי דר"נ בר אבוהו בבכורות דישראל שנפלו טבלים והרי פסקינן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אדרבה זיל לאידך גיסא דעיקר הדין הביאו הרמב"ם (פי"ב מהל' בכורות הלכה כ"ד) גבי פטרי חמור והרי אמרי' דבתרייתא אתיא עיקר לאשמועינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וא"כ הרמב"ם דפסק כן בכמה דוכתין לא צריך להביא האי דר"נ גבי טבלים שאין רבותא יותר מההיא דפטרי חמור דוק:
הלכה ח
הנכנס לבית חבירו אינה מקודשת. עיין מ"ש בפ"א מה' גירושין סוף הלכה א' ודו"ק:
הלכה י
וז"ל גזל את האשה כו'. כתב הטור סי' כ"ח משם הרמ"ה ז"ל דבגזל דידה אין חילוק בין קודם יאוש בין לאחר יאוש וכיון דליכא שינוי רשות לא מהני ומוהריב"ל ז"ל בח"א סי' מ' רצה להוכיח מדברי התוס' ז"ל דפרק הא"מ דנ"ב שחולקים על סברת הרמ"ה ז"ל ממ"ש בד"ה והוא לא אמר שכתבו וז"ל וא"ת לרב דאמר אם קדש בגזל אינה מקודשת מאי אתא לאשמועינן הא משנה שלימה היא היכא דלא נתייאשו הבעלים אינה שלו כו' יע"ש ואם איתא דס"ל להתוס' כס' הרמ"ה מאי ק"ל אימא דהא אתא לאשמועינן דאפילו אחר יאוש אינה מקודשת וראיתי למוהר"ש יונה סי' נ"ט תי' לזה וז"ל ולי הדיוט אין זה הכרח דבגמרא לא מצי לאוקמיה מילתיה דרב בלאחר יאוש לפי שדינו של רב למד אותו מהמשנה האמורה שם שהיה מעשר וליקט אחד כלכלה של תאנים של ה' אחיות וקדש בהן ואותו מעשה קודם יאוש הוה ואפילו לא היה מוכרח דקודם יאוש הוא מ"מ אכתי מנ"ל לרב דמתני' איירי אחר יאוש ואשמועינן דבגזל דידה אפי' לאחר יאוש אינה מקודשת אלא ודאי אין חידושו של רב היות הדבר אחר יאוש אלא עיקר חדושו הוא דקדשה בגזל אינה מקו' וממילא משתמע אחר יאוש דבגזל דידה אין חי' א"ד ז"ל ולע"ד אין תי' זה נכון דאכתי איכא למימר דרב לא אתא לאשמוע' אלא לאחר יאוש ודייק לה רב הכי ממתני' דקתני שלהן היתה וכיון דשביעית היא והכל הפקר מאי שלהן איכא הא ליכא בעלים לפירות שביעית אלא ודאי מתני' הא אתא לאשמועינן דהא דמקודשת בשלהן הוא משום דשל שביעית היתה הא בשאר שני שבוע לא משום גזל וכמ"ש הריטב"א ז"ל בחי' והוא מוכרח ממאי דדייק בגמ' טעמא דז' כו' יע"ש וכיון שכן ע"כ דמתני' אפי' בלאחר יאוש אתא לאשמעינן דאי קודם יאוש הא שמעינן ליה מכמה משניות דהיכא דלא נתיאשו הבעלים אינו שלו ולעיקר קו' מהרי"ב אחר המחיל' נלע"ד דקו' מעיקר' ליתא דע"כ הא דרב דקדשה בגזל אינה מקודשת בקודם יאוש איירי מדחזינן דפריך בגמרא לר"י דאמר מי אמר רב הכי ממ"ש ר"י גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש כו' ואם איתא מאי קו' אימא דר"י לא פליג עליה דרב אלא בלאחר יאוש אבל קודם יאוש מודה אלא ודאי דהא דרב בקודם יאוש נמי אתא לאשמועינן ואם כן כי פליג ר"י עליה דרב בכולהו פליג ואפי' אקודם יאוש ומשום הכי פריך מההיא דגזל ולא נתייאשו הבעלים ואי קשיא לך אכתי לתלמודא גופיה תיקשי מנ"ל אדתיקשי לר"י ונימא דרב לא אתא לאשמועינן אלא לאחר יאוש וי"ל דס"ל לתלמודא דמדקאמר רב סתמא קדשה בגזל אינה מקודשת ולא קאמר קדשה בגזל אפי' לאחר יאוש משמע דעיקר דינו לא אתא לאשמועינן אלא דבגזל דידה אינה מקודשת כך נ"ל נכון שם אם קדם ביניהם שדוכין כו' ה"ז מקודשת אוקימתא דגמ' שם וראיתי להר"ב החידושין ז"ל שם שהקשה וז"ל ותימה הוא הא דאמר ר"ן פ"ק ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ללא שדיך דתניא כו' אדמיהדר אברייתא אמאי לא פשיט לה ממתני' דקתני שלהן היתה ושל ז' היתה אלמא דאי לאו דשל ז' היתה לא היתה מקודשת עכ"ל ולי נראה דל"ק דאי ממתני' ליכא למשמע מינה כ"כ דאיכא למימר דהא דקתני שלהן היתה לאו למידק מינה דקדשה בגזל אינה מקודשת אלא מעשה שהיה קתני ותדע מדפריך בגמ' לר"י והא לא אמר ואמר ר"י כו' ואם איתא אמאי לא פריך מינה ממתני' דממתני' אין ראי' כ"כ ועוד י"ל ע"פ מ"ש שם הרשב"א בחי' וז"ל יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ואפי' מודה דלשם קדושין קבלתינהו אינה מקודשת והכי משמע מדתניא התם בהך ברייתא דכנסי סלע זו שאני חייב ליכי לא רצתה אינה מקודשת ואוקימנא לה לא רצתה דאשתיק ואפ"ה קתני אינה מקודשת סתם דמשמע לעולם אינה מקודשת ואפילו מודה דלשם קדושין נתכונה עכ"ל. וא"כ איכא למימר דמש"ה מיהדר אברייתא למילף מינה דאפי' מודה דלשם קדושין נתכונה אינה מקודשת בדלא שדיך אבל ממתני' איכא למימר דהכא דייקי' דטעמא דז' הא בשאר שני שבוע אינה מקודשת ואי אמרת דידי שקלי הא אי מודה דלשם קדושין קבלתינהו ה"נ דמקודשת אפי' בדלא שדיך כנ"ל נכון:
טעם המלך ט) מעת ראיתי דברי רבינו אלו נצטערתי כי לא זכיתי להבין שלשה ענף אבות אלו ושלשה המה נפלאו ממני הרב מוהר"י בן לב ומהר"ש יונה ורבינו המחבר דלחנם נכנסו בפרצה דחוקה דעד כאן לא אמר הרמ"ה דיני' אלא לדידן דקיימא לן יאוש כדי לא קנה אלא בהדי קנין אחר והיינו שינוי רשות או שינוי השם לזה אמר הרמ"ה דיניה דאף לאחר יאוש בגזל דידה אינה מקודשת דהא לא הוי קנין כלל דהא בגזל דידה לא הוי שינוי רשות כיון דדידה היא וגם כיון דלא קני' יכולה למימרא אין שקלי ודידי שקלי כיון דאכתי דידה הוא ועיין ב"ש (סי' כ"ח סק"ו) הוציא משם הב"ח וחלקת מחוקק דחולקין על הרמ"ה וסברי כיון דכבר נתייאשה אף שלא קני' אפילו הכי לא יכולה למימר דידי שקלי ומקודשת עכ"פ מדרבנן עייש"ה בכל סעיף קטן שם. אבל אי יאוש כדי קניא והוא קניה מדאורייתא לית דחש להא דרמ"ה דהא הוא קניה לגזל דידה ומקו' מן התורה וכיון דהיא קני' קנין גמור ודאי לא יכולה גם למימרא דידי שקלי כי לא דידה הוא ואין בזה פקפוק לכל מעיין בדבריהם לפ"ז מאי ק"ל רמ"ה מתוס' דהא ודאי על דברי רב לא שייך למימר הכי דהא רב אית ליה בב"ק (ס"ו ב') יאוש כדי קני איך שייך למימר דאיירי המתני' לאחר יאוש ואמאי אינה מקודשת הא קני מן התורה אלא ע"כ דמתני' איירי קודם יאוש וה"א דאפ"ה מקודשת דאחלתיה קמ"ל דאינה מקודשת משום דיכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ואין בזה פקפוק עיין בית יוסף ועיין פני יהושע בקידושין וצ"ע. ובזה פרקתי קושית הפני יהושע שהקשה על דעת התוספות דמפרשי דבלא שדיך גרע גזל דידה מגזל דאחרים. אם כן מנא ליה לרב דבגזל דאחרים אינה מקודשת דכן משמע מסוגיין דהוכיח כן ממתני' דלמא דוקא גזל דידה אבל גזל דאחרים באמת מקודשת ולדברינו ניחא והכי הוכיח רב לשיטתיה דס"ל יאוש כדי קונה ואי המתני' איירי לאחר יאוש א"כ אמאי בגזל דידה אינה מקוד' כיון דהוי קנין גמור ודאי מקוד' דתרתי ל"ש למימר דלא שייך למימר דאינה מקודשת מצד דלאו ממונא דידיה יהיב לה דהא קניא ביאוש וגם ל"ש למימר אין שקלי ודידי שקלי דכיון דקני מדאורייתא ל"ש למימר הכי. וע"כ המתני' קודם יאוש איירי ואי קודם יאוש שפיר הוכחה נאמנה דאינה מקודשת בין בגזל דידה ובין בגזל דאחרים דמהיכא תיתי לומר דמקודשת בגזל דאחרים הא לא הוי קנין כלל דשינוי רשות לחודיה לא קנה אליבא דכולי עלמא ומוכח נמי דלא חיישי' כלל דלמא הוי יאוש בעלמא וכר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים ומקודשת לחומרא כסברת תוס' ועיין ריטב"א דכתב דלכך יש לחוש לחומרא לענין קדושין דלמא כרבי שמעון דסתם גזילה יאוש בעלים דאי חיישי' לכך א"כ אגזל דידה נמי קשיא תהיה מקודשת לחומרא דלמא יאשה היא עצמה ויאוש כדי קנה ול"ש למימר אין שקלי ודידי שקלי כיון דיאשה וקני ומדחזינן דבגזל דידה אינה מקודשת משום דאמר' אין שקלי ודידי שקלי שמע מינה דלא חיישינן כלל ליאוש ולחומרא ואם כן ה"ה בגזל דאחרים נמי דמ"ש דלענין זה גזל דאחרים וגזל דידה שוין והא דנקט רב אפי' בגזל דידה היינו לענין זה כמו שפירש מהרש"א. יען דבשדיך גזל דידה עדיף לכך נקט אפילו גזל דידה לומר אף שבגזל דידה בשדיך מקודשת אף קודם יאוש דאמרי' אחלתי' מ"מ בלא שדיך אינה מקודשת דלא אמרי' אחלתי' אבל לאחר יאוש או אי חיישינן ליאוש גזל דידה ואחרים ודאי שוין המה דבשניהם מקודשת מן התורה כיון דקני ביאוש וכאן דקניא ודאי לא שייך למימר אין שקלי ודידי שקלי ודוק. ובזה פריק חד מן בחורי הישיבה החריף והשנון הר"ר שמואל ליב קוידרש שיטת הירושלמי על מתני' וז"ל אר"ח בר ב"א ש"מ חמ"ש כו' ומקדשין בגזילה כו' ועיין בפני משה שם שנדחק ולפי הצעותינו מיושב דירושלמי סובר כדקיימ"ל יאוש כדי לא קני וא"כ לפ"ז יש חילוק בין גזל דאחרים לגזל דידה די"ל דחיישי' ליאוש לכך בגזל דאחרים מקודשת כיון דאם הוי יאוש מקודשת דהוי יאוש ביד דידי' ושינוי רשות ביד האשה אבל בגזל דידה דלא הוי שינוי רשות ויאוש כדי לא קני א"כ אינה מקודשת כדעת הרמ"ה דשייך נמי לומר אין שקלי ודידי שקלי וא"כ מדנקט המתני' שלהן היתה משמע לאורויי לן דדוקא בשלה אינה מקודשת בשאר שני שבוע אבל בשל אחרים מקודשת דאל"כ למאי נקט שלהן. וז"ש הירושלמי ומקדשין בגזל. ואף שיש לפקפק בזה כי אם לא נקט שלהן היתה לא הוי ידעינן כלל הדין מגזל והוי אמרי' דרק אתיא המתני' לאשמועינן דהמקדש בפירות שביעית מקודשת וכמ"ש הרשב"א והריטב"א בסוגיין והובא דברי הריטב"א ברבינו פה מכל מקום הדברים נכונים. עוד אמרתי להעיר על דברי תוס' בסוגיין שכתבו דאף דידעינן מכמה ברייתות ומשניות דלפני יאוש לא הוי ממון ומאי אתא רב לאשמועינן ותירצו דה"א דחיישינן לענין קדושין לחומרא והריטב"א באר הדבר וכתב דהוי אמינא דחיישי' לר"ש דסתם גזילה יאוש בעלים עייש"ה וצריך להבין הדבר דמהך בבא הוציא רב דין זה דלא חיישי' לחומרא דהא הוכחותנו כך הוא מדאמרו חכמים אין האחיות מקודשות שמע מיניה דנכריו' מקודשות ודוקא בשביעית אבל בשאר שני שבוע לא ש"מ דקדשה בגזל אינה מקודשת וא"כ היאך ראה דבשאר שני שבוע אינה מקודשת לחומרא דלמא הכי הפירוש אין האחיות מקודשות אבל נכריות מקודשות מן התורה כיון דשביעית היתה אבל בשאר שני שבוע אין הנכריות מקודשות לגמרי אלא מדרבנן ועכ"פ צריכה גט כיון דמקודשת לחומרא ואולם אמרתי דזה לא קשה מידי דיעויין בפני יהושע דכתב דמתני' איירי בשביעית בזמן הזה וכן נכון דהא מעשה היה ומשמע שהיה בימי המשנה ואחר הבית והנה יעויין בבית שמואל סימן כ"ח דמהסס אם אחד קידש בדבר שקנה מדרבנן כגון מעמד שלשתן או בקנין יאוש לחודיה שקונה מדרבנן אי הוי קדושין דאורייתא ואין ולאו ורפי' בידי' ואנחנו בעניותינו הערנו בזה בכמה מקומות ויעויין בפ"ז מהל' תרומות במ"ל ובהלכות לולב בדברי רבינו ועוד בכמה מקומות דברנו מזה הנה והנה ולפ"ז אי נקטינן בידן דהוי רק בכה"ג קדושי דרבנן א"כ ה"נ במתני' דהא דנכריות מקודשות הוי רק קדושי דרבנן דמדאורייתא אינן מקודשות כלל דהא מדאורייתא הוי גזל גמור וא"כ לפי זה ע"כ דדייק דבשאר שני שבוע לא מקודשת אפילו מדרבנן וש"מ דאפילו לחומרא לא חיישינן ודוק:
ובזה ניחא נמי קושית פני יהושע שם שהקשה דילמא לכך נקט המתני' דבשביעית היתה לאשמועינן דאף שבנכריות הוו הקדושין קדושי דאורייתא אפ"ה אין האחיות מקודשות דאי אשמועינן שאר שני שבוע ונכריות מקודשות לחומרא הו"א דלהכי אמרו חכמים אין האחיות מקודשות לפי שהוא ספק דרבנן אבל אי מדאורייתא הוי קדושין גבי נכריות גם האחיות צריכות גט עייש"ה ולדברינו ניחא דהא השתא נמי אין הקדושין דאורייתא ק"ל. ואולם לבי מהסס בזה דבנ"ד אף אי שביעית מדרבנן ואף לפוסקים דסברו דבדבר דאית לי' מדרבנן הוי רק קדושין דרבנן הני אפ"ה הוי קדושי דאורייתא דהא השתא דתקנו רבנן שביעית בז"הז מותר ליקח כל אחד ואחד הרי האשה יודעת בעצמה שמותר לו לקחת פירות גמרה ומקנה לו הפירות ואחלתי' גבי' ואפילו בלא שדיך הוי מחילה גמורה דלא שייך למימר אין שקלי ודידי שקלי הא לאו דידה הוא דהא רבנן אמרו שדידיה הוא וחוזר הדבר להיות דאורייתא כיון דאחלתיה והוי קדושי דאורייתא ודוקא קיימין דברי הב"ש לענין אי אמרי' יאוש קניא מדרבנן ובאיסורא בא לידי' והן בגזל דידה והן בגזל דאחרים לא אמרי' שנמחל לגבי דידי' דהא עכ"פ הוי גזל אבל הכא דבהתירא בא לידי' וחכמים תקנו שמותר לו לקחת פירות אלו ודאי ל"ש למימר גבי דידה אין שקלי ודידי שקלי ואחלתי' גבי' ועיין בזה. אמנם כל זה לענין גזל דידה אבל אי אמרי' כאוקימתא של הש"ס לעיל (נ"א ב') דמתני' איירי בדלא אמר כולכם אלא באמר כולכם ואחת מב' אחיות הרי מעורב בכלכלה זו גם גזל אחרים חלק רביעי מחומש של חלק חמישי ועיין בפני יהושע כאן בסוגיין שכתב ג"כ כזה. ולפ"ז אכתי הוי רק קדושי דרבנן דהא לגבי גזל דאחרים לא שייך למימר אחלתי' אלא נשאר רק סברא זו שקנה הגזל מדרבנן כיון דרבנן תקנו לי' שביעית בז"הז אבל מ"הת לא קנה מידי והרי הוי רק קדושי דרבנן דהא נתן לה לכל אחת ואחת חלקה שלם וחלק רביעי מחומש חברתה ובה מתקדשת ולא פחות ודעתה על כל החלק הזה שמקבלה והלא מעורב בזה גזל אחרים ואיך היא מתקדשת וע"כ דמקודשת רק מדרבנן וע"כ בשאר שני שבוע אפי' מדרבנן נמי אינה מתקדשת והאי שאמר ואפי' בגזל דידה כמו שכתב מהרש"א דהא בלא שדיך י"ל דידי שקלי וגרע מגזל דאחרים ואם בגזל דאחרים אינה מתקדשת כ"ש גזל דידה ולשון אפילו קאי לפי שבדשדיך עדיף גזל דידה דוק. ואולם כ"ז אי מוקמינן המתני' באמר אחת מכם אבל אי מוקמינן המתני' באמר כולכם וא"כ לא מוכח מידי ממתני' די"ל כאשר בארנו. דלכך נקטו של שביעית היתה דהשתא מקודשות הנכריות מדאורייתא דאף דשביעית בזמן הזה מדרבנן מ"מ כיון דהשתא תיקנו רבנן דביד כל אחד ואחד ללקוט א"כ שדיך ולא שדיך שוין הן דהא לא יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי וא"כ אחלתיה לגבי' ולשם קדושין נטלה והוי קדושין דאורייתא לאפוקי בשאר שני שבוע דלא אחלתי' עכ"פ חיישינן לקדושי דרבנן ולחומרא. ולפ"ז לא קשה מתני' וברייתא אהדדי דממתני' מוכח קדשה בגזל אינה מקודשת וברייתא קתני קדשה בגזל ובחמס ובגניבה כו' מקודשת די"ל דמקודשת דברייתא היינו מדרבנן ומתני' לא מוכח דאינה מקודשת מדרבנן דדילמא לחומרא מקודשת כאשר אמרנו אלא דרב הוכיח שפיר דהוא ס"ל דלא איירי מתני' באמר כולכם וי"ל דרב ס"ל דע"כ מתני' לא איירי באמר כלכם דס"ל כרב ששת ב"ב (קמ"ג ב') דקני את וחמור לא קני וע"כ דלא איירי בכלכם כקושית הש"ס לעיל אבל לרב נחמן שם דאמר קני את וחמור קני אין הוכחה כלל ממתני' דהא מתני' בכלכם איירי ולפ"ז ליכא כלל גזל אחרים ובגזל דידה י"ל אחלתיה כאשר בארנו. ולפ"ז מתורץ קושית הרב החידושין שהביא הרב פה דהקשה אמאי לא הביא רב נחמן לעיל (י"ג א') ראיה לחלק בין לא שדיך ושדיך ממתני' כמו הש"ס הכי דלרב נחמן לשיטתיה אין ראיה כלל ממתני' כיון דמתני' לאו בגזל דאחרים איירי וי"ל דהני קדושי דאורייתא הוא במתני' ובשאר שני שבוע הוי עכ"פ קדושי דרבנן לחומרא ודוק:
ולפ"ז יש לפרק נמי הירושלמי דדייק ממתני' שמקדשין בגזילה והוא היפך תלמודא דידן ואף א' לא דייק כתלמודא מהדיוק טעמא דשביעית היתה הא שאר שני שבוע לא הוי מקודשת מ"מ איך דייק דמקדשין בגזילה הא לא הוי גזילה דהא שביעית היתה והפקר לכל הוא ומדוע הוי גזל ואולם לפי אשר יעדנו ניחא האי מלתא דהירושלמי נמי היה סובר דמתני' איירי בשביעית בזמן הזה והוי רק דידיה מדרבנן ואיך מקודשות הני נכריות והירושלמי היה סובר לדייק מנכריות מקודשות אפילו מ"הת דומיא דאין האחיות מקודשות וע"כ דקדשה בגזל מקודשת ומה מאוד חדאי נפשאי לתרץ בזה סתירות הירושלמי דהכא דייק דמותר לקדש בפירות שביעית (ופ"ח דשביעית משנה ח') אמר ר"י זאת אומרת שאסור לו ליקח אשה מדמי שביעית ויש לחלק דהכא איירי המתני' בפירות שביעית דרבנן והקילו חכמים גם בקדושין אבל מתני' דשביעית איירי בפירות שביעית דאורייתא ואסור לקדש בפירות שביעית דלאכלה ולא לסחורה ודוק. עוד ראיתי להעיר בהאי ענינא על דעת הרא"ש שכתב בהאי ש"מ דאמר רב אשה נעשית שליח לחברתה אפילו במקום שנעש' לה צרה דאיירי ע"כ המתני' דארבעה אלו אמרו לה קבלי בשביל שלנו והיא קבלה סתם דאי לא אמרו בפי' מי יימר לן דנתרצו לקדושין עייש"ה ברא"ש וקשיא הא כתב הטור א"הע סי' כ"ח וז"ל אבל אם שדך תחלה או אפי' לא שדך תחלה וכשאמר לה התקדשי לי בזה ואמרה הן הוי קדושין וכן הובא במחבר סימן (כ"ח סעיף ב') ולפ"ז היאך קאמר רב דבשאר שני שבוע לא הוי קדושין ואוקי הש"ס טעמי' דמתני' משום דלא שדיך הא אין לך שדיך גדול מזה שאמרו לחברתה קבלי קדושין בשבילנו וצ"ע וצריכין למימר הכי דייק רב אין האחיות מקודשות אבל נכריות כולן מקודשות ואפילו האי אתתא דקבלה קדושין והיא שתקה ול"ה שדיך וטעמיה דשביעית היתה אבל שאר שני שבוע לא הוי הנכריות כולן מקודשות דהא איתתא לא הוי מקודשת כיון דלא שדיך הוי אבל ב' נכריות הנשארות הוו מקודשות אפילו בשאר שני שבוע דוק. ולפ"ז מוכח דע"כ האי איתתא שקבלה הקדושין מהנכריות היתה דאל"כ דאי מהאחיות היתה אכתי קשי' למאי קתני של שביעית היתה דאף בשאר שני שבוע הוי מקודשת דהא אמרו קבלי קדושין והוי שדיך והנכריות כלן מקודשות והאי דאינה מקודשת מן האחיות היתה וע"כ דהאי איתתא שקבלה הקדושין מן הנכריות היתה ושפיר קתני של שביעית היתה דבשאר שני שבוע האי איתתא עכ"פ לא הוי מקודשת כיון דשתקה ולא שדיך הוי אמרינן אין שקלי ודידי שקלי ובזה מפורק קושי' חמורה מה שיש להקשות מאי הוכיח הש"ס דאשה נעשית שליח לחברתה אפילו במקום שנעשית לה צרה דלמא האי שקבלה קדושין מהאחיות היתה והיא אינה מקודשת ולא הוי צרה ולדברינו ניחא דמוכח דע"כ מנכריות היתה דוק וחריף. ובחדושי אמרתי עוד להעיר על ענין אחד חדש והנה הוא הדבר אשר אמרתי מאי הוכיח רב דאפילו גזל דידה אינה מקודשת מדקתני שלהן היתה משמע בשאר שני שבוע בכה"ג אינה מקודשת משום גזל והא הוי גזל דידה וקשיא לי היאך נראה דבר זה דמפשטן וריהטא דמתני' משמע שלהן היתה בשותפות דשדה של שותפות היתה וא"כ דלמא לעולם אם חטף אחד סלע מידה מקודשת אבל הכא כיון דשותפות היתה א"כ כשתחלקו אם אמרינן אין ברירה הוי לקוחות זה מזה דמהיכא ידעינן דחלק הזה שמגיע לה מתחלה שלה היתה ותינח אם המה מתחלקין בעצמן אבל הכא שהוא גזל מהן מי יאמר בחלק שמגיע לה מחלק היה שהיה מגיע לה דלמא חלקה של חברתה והיא מקודשת בחלק חברתה ובגזל אחרים ולכך אינה מקודשת ואף שי"ל דעכ"פ צריך להיות מקודשת מספק דלמא באמת מקודשת מספק בשאר שני שבוע ובמתני' לכך קתני שלהן היתה ושל שביעית היתה מקודשת ודאי. ואולם רב לשיטתי' אזיל דס"ל ביצה (ל"ז ב') יש ברירה אפילו בדאורייתא וא"כ אמרינן הוברר הדבר שזה החלק הי' מגיע לה ואולם אי אמרינן אין ברירה א"כ אין ראיה ממתני' דבגזל דידה אינה מקודשת דלמא לעולם בגזל דידה מקודשת והכא ה"ט כיון דשותפות הי' הוי כגזל דאחרים וא"כ לפ"ז לרב נחמן בבכורות (נ"ב א') דס"ל אין ברירה לא מוכח מידי ממתני' דבגזל דידה אינה מקודשת ולא צריכין לחלק בין שדיך ובין לא שדיך. ומתורץ בזה נמי קושית הרב החדושין שהביא הרב פה דאמר ר"ל לעיל (י"ג א') ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ללא שדיך ואמאי לא הביא ראיה דמתני' וברייתא אהדדי ולפי אשר הערנו ניחא דרב נחמן לשיטתי' קאי ודוק:
ובזה ישבתי נמי דקדוק צח בסוגיין דאמר רבי יוחנן מי אמר רב כותי וכי אי אפשר הדבר שרב יאמר כותי' דר' יוחנן ומאי אתמוה וכי גרע כחיה דרב מכחי' דר"י ואולם לפי אשר יעדנו ניחא דאי אמרי' אין ברירה מוכח ממתני' דבגזל דאחרים אינה מקודשת דהא הכא דבשותפות הוא והוי כמו גזל אחרים ואמאי אינה מקודשת בשאר שני שבוע ועכ"פ מקודשת מספק ואולם רב סובר יש ברירה לכן הוכיח שפיר דאפי' בגזל דידה אינה מקודשת ובאמת לא מוכח לכאורה לדידי' גזל דאחרים כקושית הפני יהושע שהערנו עליו בתחלת דברינו די"ל איפכא דוקא גזל דידה אינה מקודשת יען שיכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי אבל גזל דאחרים מקודשת אבל רבי יוחנן שפיר הוכיח דאפילו בגזל אחרים אינה מקודשת דהא רבי יוחנן סובר עירובין (ל"ו א') אין ברירה וא"כ הרי המתני' אפילו בגזל דאחרים איירי דהא הכא שותפות הוא כאשר בארנו וא"כ לרבי יוחנן לדידי' שפיר הוכחה אבל לרב לשיטתי' דס"ל יש ברירה א"כ רק מוכח גזל דידה ולא גזל אחרים לכך שפיר תמה ר' יוחנן מי אמר רב כותי דלדידי' לא מוכח מידי ועי' בזה. ובחדושי הארכתי מאוד ואין פה עט האסיף ובאתי רק לעורר על המעיין וידעתי שיש בדברינו קצת סתירות דברינו ואין אפשר פה להאריך כי אין הגליון מספיק:
הלכה יג
המקדש במלוה. עי' מ"ש רש"י פ' הא"מ דף מ"ז ע"א ד"ה אינה מקו' וז"ל ואפילו ישנה בעין כו' והנראה שהכריחו לרש"י לפרש כן ממאי דפרכינן בגמ' התם לקמן ע"כ ל"פ אלא דמ"ס מלוה אע"ג דלא נשתייר שו"פ כו' אבל דכ"ע מקדש במלוה מקודשת ואי דוקא בשאין המעות בעין קאמר רב דאינה מקודשת א"כ דרב אתיא כרשב"א וא"כ לא הו"ל למפרך אלא לימא כתנאי כדפריך מקמי הכי וכ"כ הרב החידושין ואין להקשות לתלמודא גופיה מנ"ל די"ל דלישנא דקאמר רב מלוה להוצאה ניתנה משמע אפי' בדאיתי' בעין ומוהרי"מט ז"ל בחי' פ"ק דקדק מדברי רבינו ז"ל דס"ל דדוקא כשאין המלוה בעין אבל אם ישנה בעין אפילו רב מודה והוא דבר תימא איך יתיישב לפי דרכו סוגית הגמרא וכמ"ש ומה שדקדק מדברי רבינו ז"ל כבר כתב מרן הב"י סי' כ"ח שכונתו לומר דכיון דלהוצאה ניתנה אע"פ שהמעות עדיין בידה הו"ל כאלו כבר הוציאה אותן ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו יע"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה וזה פשוט: