אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק ה · הלכה ב

הלכה א

עבר ומכר כו' וקדש בדמיה ה"ז מקודשת. משנה שם וכתב הרא"ש שם וז"ל בע"ז פר"י פי' רש"י דאיהו אסור לאיתהנויי מהנך דמים לפי שהן דמי ערלה בידו אבל לאשה שרי לאתהנויי ונראה שדקדק רש"י לאסור מדרבנן מהא דאמרינן בנדרים כו' ודלמא לכתחילה הוא דלא ותימא אם כן מאי פריך בריש פ' בתרא דע"ז גבי השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור מאי טעמא אילימא כו' ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ומאי ק"ל הא אמרינן דלכתחילה אסור ליהנות וי"ל דמשמע ליה שכרו אסור בין לדידיה בין לאחריני כמו ביין נסך הילכך פריך אחריני אמאי אסור מ"ש מחליפי ערלה דשרו לאחריני כדאשכחן בהדיא גבי חמץ של עוברי עבירה שמותר מיד מפני שהן מחליפין עכ"ד ודבריו תמוהים שנר' מדבריו שההכרח דשרי לאחריני הוא מההיא דחמצן של ע"ע ולא ממתני' דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וזה תימה דא"כ למה הביאו בפ' השוכר מתני' דמכרן וקידש בדמיהן לא הי' להביא ראי' אלא ברייתא דחמצן של ע"ע ובר מן דין קשה דמתני' דמכרן וקידש בדמיהן איכא למשמע שפיר דלאחריני שרי דאי לא אמאי מקודשת הא אסירא ליהנות מקידושין הללו ונמצא דלא יהיב לה מידי וכמבואר מדברי רש"י דפר"י שכתב אע"ג דאיהו אסור לאיתהנויי כו' אבל איהי לא מערלה קא מטייא כו' אשר מבואר מדבריו שאם האשה היתה אסורה ליהנות מהן אינה מקודשת וכן מבואר ג"כ מדברי התוס' פ"ק דחולין ד"ד ע"ב ד"ה מותר שכתבו כתי' הרא"ש וסיימו וז"ל ולהכי פריך שפיר דאי אסור לאחרים כמו יין נסך אמאי מקודשת כיון שגם היא אסור ליהנות כו' יעוין שם וכבר תמה עליו הרב מש"ל בפ' זה הלכה ז' והניח הדבר בצ"ע ולפי חומר הנושא נר' לע"ד לומר דס"ל להרא"ש דממתני' ליכא למשמע מינה דלאחריני שרי דאיכא למימר דלעולם דלאחריני נמי אסור מדרבנן ומתני' דקתני מקודשת לחומרא קאמר ומדאורייתא דהרא"ש ז"ל אזיל לשיטתיה דסביר' לי' דהמקדש בשעות דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקדושין כשיטת ר"ת וכבר התוס' נרגשו מזה וכתבו וז"ל ונהי דהמקדש בשעו' דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקידושין מ"מ מקו' גמורה לא הויא שאם בא אחר וקדשה חוששין לקדושי ב' יע"ש אמנם הרא"ש לא ניחא ליה בהכי אלא ס"ל דאיכא למי' דמקודשת מדאורייתא קאמר וכ"ת א"כ מאי פריך התם ממתני' דמכרן ואמאי לא משני דמקו' מדאורייתא ולעולם מדרבנן שכרו אסור י"ל דס"ל להרא"ש דתלמודא הכי פריך דמעיקרא הוה ס"ל דחליפי אסורי הנאה אסורים מן התורה ומשו"ה גזרו בשכרו אע"ג דלאו חליפי איסורי הנאה הן אלא גרמא בעלמא גזרו שכר אטו דמים דאסורים מן התורה דדמים בדמי' מיחלף כמ"ש התוס' שם בד"ה השוכר והיינו דפריך מ"ט שכרו אסו' כלו' כיון דאינו דמי יין נסך אלא גרמא בעלמא אלמא הואיל ויין נסך אסור בהנאה דהיינו דמיו שכרו נמי אסור מדרבנן גזרה אטו דמיו והרי חליפי ערלה כו' וא"כ אפי' תימה דמקו' מדאורייתא קאמר אפ"ה ק' דכיון דדמי איסור הנאה אינן אסורים אלא מדרבנן סברא הוא דשכרו מותר אפילו מדרבנן דליכא למיגזר אטו דמיו דהו"ל גזרה לגזרה גם ליכא למיגזר שכר אטו גופו דכולי האי ודאי לא טעי אינשי דבשלמא אחליפין שהן דמי האיסור עצמו אתו למיטעי ולומר מה לי הן מה לי דמיהן ואהא משני אלא הואיל ויין נסך תופס את דמיו כע"ז כו' כלומר דיי"נ שאני שדמיו אסורים מן התורה והלכך גזרו שכר אטו דמיו דאסורים ד"ת אבל בשאר איסורי הנאה ה"נ דשכרו מותר אפי' מדרבנן ואף שהתוס' שם כתבו דמשמע מתוך השיטה דמעיקרא היה יודע שיי"נ תופס דמיו כע"ז מ"מ להרא"ש לא משמע ליה הכי ואדרבא רהיטא דשמעתתא דהתם דהמתרץ הוא דחדית ליה הכי וכבר מוריב"ל ומוהרש"א בס' ל"ס נדחקו בזה דמהיכא משמע להו להתוס' יע"ש וא"כ מעתה דברי התוספות נכונים בטעמם דתלמודא התם משום דכל עיקרו לא בא אלא לאתויי ראיה דחליפי איסורי הנאה לא אסירי ד"ת משו"ה מייתי ראיה שפיר ממתני' דמכרן דהתם מוכח שפיר דמדאורייתא שרי ואע"ג דמברייתא דחמצן של ע"ע מוכח שפיר דחליפי איסורי הנאה שרו אפי' מדרבנן מ"מ ממתני' אלימא ליה טפי לאקשויי אמנם הרא"ש משום דבעי לאשמועינן קושטא דמילתא דלאחריני שרו אפילו מדרבנן משו"ה הוכרח לאתויי לן מבריית' דחמצן של ע"ע ואין להקשו' דא"כ למאי הוצרך הרא"ש לומר דמשמע ליה שכרו אסור אפי' לאחריני הא אפי' דנימא דשכרו אסור לפועל עצמו קאמר אפי"ה פריך שפיר כיון דקתני מתני' מכרן וקידש בדמיהן מקודשת משמע דלמחליף עצמו אסור מדרבנן ומשום הכי בקדושי אשה לא גזרו משום פ"ו כמ"ש רש"י ואי מדאוריי' אמאי מקודשת וכיון דחליפין לא אסור אלא מדרבנן מינה נשמע דשכרו מותר אפי' מדרבנן על דרך שכתבנו י"ל דודאי איכא למימר דלמחליף אסורים מן התורה ואפ"ה מקודשת משום דלאחריני שרו והילכך כיון שהיא מותרת ליהנות מקו' דבתר דידה אזלינן כמ"ש כל זה הרב מש"ל ז"ל ואין לומר דמ"ש רש"י דחליפי איסורי הנאה שרו לאחריני היינו משום דס"ל דחליפי איסורי הנאה לא אסור אלא מדרבנן ומשו"ה איכא למימר דלדידיה קנסו לאחריני לא קנסי אמנ' אי ס"ל דחליפין אסורי' מדאורייתא מ"ל הוא מ"ל אחר הא ודאי ליתא ממ"ש הרא"ש ז"ל בראש דבריו וז"ל ומודה רש"י דלדידיה שרי מדאורייתא וכן משמע בפ"ק דחולין כו' ואם איתא דכל היכא דאסירי מדאוריי' אין לחלק בין הוא בין אחר אמאי הוצרך להבי' עצו' מרחוק הא ממתני' דמכרן וממ"ש רש"י ז"ל מבואר דשרו מדאוריי' דאי אסירי מדאוריי' אמאי מקודשת ואיך כתב רש"י ז"ל דלאשה שרו אלא ודאי דמדאורייתא איכא למימר דלמחליף אסור משום שנהנה מגופו של איסור ולאחריני שרו וזה פשוט וכ"ת אכתי אי למחליף עצמו אסור ד"ת נהי דמקודשת משום שהי' מותרת ליהנות מ"מ אכתי איך מותר הוא ליהנות הימנה ולשהות עמה הרי הוא נהנה מחליפי איסורי הנאה י"ל דאה"נ ומתני' מקודשת קאמר כלומר מקודשת גמורה ואם בא אחר וקדשה אין חוששין לקדושיו ולעולם דצריך לחזור ולקדשה כדי ליהנות ממנה והיינו דק"ל להרא"ש ז"ל דאמאי לא משני הא לכתחילה הא בדיעבד ומקודשת גמורה אלא דצריך לחזור ולקדש' משום לתא דאיסורי הנאה כנ"ל ליישב דעת הרא"ש ודוק: ובהכי ניחא לי מה שהוקשה לי זה ימים על מ"ש הפר"ח בהל' פסח סי' תמ"ג ס"ק ג' שדעת ר"ת שכתב הטור שם שהתיר הירקות שקנתה שפחה גויה בחמץ אחר שש שעות לפי שאינו תופס דמיו והביא ראיה מההיא דחמצן של עוברי עבירה כדעת החולקים על רש"י דס"ל דלמחליף עצמו מותר שלא כדעת הב"ח שכתב שדעתו כדעת רש"י אלא דהתם שאני דכיון שקנתה שפחה בלי ידיעתו של בעל החמץ כלאחריני דמי וכתב וז"ל ואין זה נכון דלדעת רש"י ז"ל כו' לכן נ"ל שר"ת קאי בשי' הסוברים דאף לדידיה שרי ולכך התיר הירקות לגמרי והא דלא אייתי ראיה ממתני' דמכרן משום דהו"מ למידחי דשאני התם דלחומרא א"ד יע"ש והוא תימה דא"כ מאי פריך בהשוכר ממתני' דמכרן ואמאי לא משני דמקוד' מדאורייתא קאמר ולחומרא וכבר כתבתי בזה בארוכה פ"ח מה' חמץ וכן תמהני שם על מה שמצאתי כתוב בחי' הרנב"י לנדרים שכתב על הלכות נדרים שחבר הרמב"ן ז"ל שהכריח דמאי דבעי התם בנדרים קונם פירות האלו לפ' מהו בחילופיהן דמדאורייתא קא מבעיא ליה דאי מדרבנן אמאי לא משני דמקו' מדאוריי' קאמר יע"ש וק' דמה יענה לההיא דר"פ השוכר דהתם ודאי שכרו אסור מדרבנן קאמר אכן על פי מ"ש יש ליישב דבריהם וכמובן והן עתה נדפס ס' לשון למודים למורי הרב הי"ו וראיתי לו בהל' פסח סי' קפ"ב שתמה משם הרב מו"ח ז"ל על דברי הפר"ח הללו מסוגיא דנדרים וישבו ולא ידעתי אמאי לא הוקשה לו מסוגיא דפרק השוכר כי שם לא שייך תירוצו וז"ל ומ"מ אכתי דברי הפר"ח ז"ל לע"ד יש בו מן הקושי דמי הכניסו לזה שהרי כפי דעתו ז"ל דס"ל שדעת ר"ת כדעת החולקים על רש"י ז"ל דס"ל דלדידיה נמי שרי א"כ מאי ק"ל אמאי לא אייתי ראיה ממתני' דמכרן הא תשובתה בצדה דאי ממתניתין הו"א דלעולם למחליף עצמו אסור מדרבנן ואפ"ה מקודשת משום שהאשה מותר' ליהנות מהן כמ"ש רש"י ואי משום מה שנהנה ממנה אח"כ כבר כתב רש"י דבקדושי אשה משום פ"ו התי' וכמבואר זה באורך בדברי הרב מש"ל ז"ל אמנם מברייתא דחמצן של ע"ע מייתי ראיה שפיר דשרו אפילו מדרבנן דאל"כ מה מרויחים למחליף כמ"ש הוא ז"ל ולא עוד אלא שכתב שהב"ח ז"ל כ' שדעת ר"ת כדעת רש"י ז"ל ואף ע"פ כן התיר הירקות משום דלאחריני שרי ונסתייע לזה ממה שלא הביא ראיה ממתני' דמכרן לפי קוצר דעתי נהפוך הוא דלפי דברי הב"ח ז"ל שעיקר ראיית ר"ת היא לומר דחליפי איסור הנאה שרו לאחריני הי"ל להביא ראיה ממתניתין דמכרן דמדקתני מקודשת מבואר דלאחריני שרו דאי לא אמאי מקודשת הא אסור ליהנות מהן כמ"ש התוס' ז"ל והבאתי דבריהם לעיל וצ"ע:
עוד ראיתי בס' מו"ה שהקשה הרב מו"ח ז"ל משם הרב המופלא כמוהר"ח אבולאפייא ז"ל לפירוש הרא"ש שפירש בההיא דנדרים אם מכרן וקדש בדמיהן מקו' וז"ל אלמא חליפי איסורי הנאה שרו דאי אסירי הא לא יהיב לה מידי דמאי קו' הא קי"ל דהמקדש בחמץ דרבנן ושעות דרבנן דהוו קידושין ופסק' הרא"ש ה"נ מדאורייתא חזו דחליפין דרבנן נינהו משו"ה מקוד' ותי' עמ"ש בחולין דמקודשת גמורה לא הויא וא"כ לא הו"ל למתני מקודשת אלא חוששין לקידושין ומשני דבדיעבד שרו דמיה ומ"ה תני מקודשת יע"ש ואנוכי הרואה מצאתי להרב בני יעקב סי' ב' דקפ"ו ע"ד שהקשה כן על דברי הרא"ש ז"ל שכתב בפסקיו מדרבנן קא מבעיא ליה וכתב שקו' זו ג"כ ק' על פי' הר"ן שם בפרק השותפין והעמיק הרחיב בקו' זו ולבסוף כתב דאכתי קשה לדברי הרא"ש ז"ל והתוס' שכתבו בפ"ב דקדושין לדעת ר"ת אתיא ההיא סוגיא שפיר דכיון דחולין שנשחטו בעזרה עיקרו דרבנן משו"ה קאמר ר"ש מקודשת הרי דס"ל דשייך שפיר למתני מקודשת אע"ג דלא הויא מקודשת גמורה אלא חוששין והתו' ז"ל בנדרים כתבו פי' הסוגיא כפי' הר"ן דמלישנא דמקודשת הוא דק"ל דמשמע דמוקדשת גמורה וא"צ לחזור ולקדש וכן קשה לדברי התוס' דחולין שכתבנו לעיל ותי' דשמא א"ל דגבי חולין בעזרה שייך למתני לישנא דמקודשת משום דר"ש לאפלוגי אחכמים אתא דס"ל דהוי דאורייתא ואינה מקודשת ואיהו ס"ל דמקוד' ומשום דחכמים אמרי דאינה מקודשת כלל נקט איהו לישנא דמקודשת למימר' דתופסין קידושין אבל הכא דמתני' דינא אתא לאשמעינן אם איתא דאסירי מדרבנן לא הו"ל למיתני לישנא דמקודשת א"ד יע"ש ולדעתי אכתי קשה מדגרסינן לעיל בפרק האיש מקדש ד"ן ע"א אלא אמר ר' יוסף מהכא המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת כו' מקודשת ואמאי הא קאמר כסבור הייתי אלא משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים ודחי אביי דילמא שאני התם דלחומרא ופירש"י ז"ל הא דתני מקודשת לחומרא קאמר שאינה מותרת לאחר בלא גט ואם בא אחר וקדש' צריכה גט עכ"ל הרי בהדיא דשייך שפיר למתני לישנא דמקודשת אע"ג דלא הוייא מקודשת גמורה אלא חוששין לקדושין ואע"ג דלא אתא לאפלוגי כלל ולכן נראה דודאי לישנא דמקודשת פשטא משמע מקודשת לגמרי אלא דמ"מ איכא למידחי בכך דחייה דמקודשת מדאורייתא קאמר ומש"ה התם דחי שפיר דאכתי לא תפשוט דדברים שבלב אינם דברים דאיכא למידחי מקודשת לחומרא קאמר וכן גבי חולין בעזרה קאמר התם דע"כ מדקאמר ר"ש מקודשת צ"ל דס"ל דחש"ב לאו דאורייתא ומקודשת לחומרא קאמר אמנם ודאי כל דאיכא לשנויי שפיר ולומר דמקו' גמורה קאמר כפשטא דלישנא משנינן ומשום הכי בנדרים משני הא לכתחילה הא בדיעבד וכן ההיא דהשוכר הוכרח לשנויי אלא משום דיין נסך תופסת דמיו כו' כי היכי דתיקו' לישנא דמקודשת כפשטא כנ"ל: עוד הקשה הרב משנה למלך ז"ל במ"ש התוס' ר"פ השוכר דס"ב בד"ה ותנן שהקשו וז"ל תימא מה שפי' בקונ' כו' מאי קא פריך הא דקאמר אסור במתני' היינו דוקא לפועל שאסורים הם כמו לשוכר דוקא ותי' דאסור דמתני' משמע לכ"ע מיהו תימה מאי קא פריך שאני התם דהיינו בדיעבד כו' אבל לכתחילה אסור ומתני' לכתחילה איירי י"ל דאסור דמתני' משמע אפי' בדיעבד עכ"ל וכתב הרב ז"ל וז"ל ולא הבינותי קושייתם דמאחר שתירץ דאסור דמתני' משמע לכ"ע שפיר קא מקשה מההיא דאם מכרן דע"כ לאחריני שרי דאי לא אמאי הויא מקודשת הרי אסורה היא ליהנות מן החליפין ונמצא שלא קבלה שו"פ ומאי דאמרינן דהוי בדיעבד הוא דוקא לעיקר הקידושין דלא שרי לקדש לכתחילה בחליפי איסורי הנאה אבל לעולם דלדידה שרי לכתחילה ליהנות מן החליפין דאי לא פשיטא דלא הוייא מקודשת שהרי לא נתן לה דבר שתקנ' בו והתו' בפ' קמא דחולין הק' קושיא אחרינא שהק' שם בע"ז ונחה דעתם במה שתירצו הם לקו' ראשונה אלו דבריו יע"ש ובאמת שהיא קו' חזקה ולכן נ"ל לפי חומר הנושא שכונתם ז"ל בפרק השוכר דמעיקרא קשיא להו לפי מ"ש רש"י ז"ל דלאיניש אחריני שרו אותן מעות ומש"ה מקו' א"כ נימא דאסור דקתני מתני' היינו דוקא לפועל עצמו שאסור ליהנות מהן אבל לאיניש אחריני שרו וא"כ אם רוצה ליתנם לעניים או לאחר במתנה רשאי דכיון דחליפין אינם אסורים אלא מדרבנן ומשום קנסא הואיל ועבר אאיסורא דאורייתא וכן נראה מדברי התוס' דנדרים ד"ס ע"ב דחליפין אסורים משום קנסא איכא למימר דדוקא לדידיה קנסו שלא יהנה מהן אבל ליתנו לאחר שרו וכיון דלא שרו לדידיה תו לא עבר ומחליף דאין אדם חוטא ולא לו וכ"כ מרן הב"י ז"ל בחי"ד סימן קל"ג גבי שכר יין נסך דכיון דמשום קנסא הוא אינו אסור אלא לדידיה אבל לאחרים שרו והילכך טוב שיקח השכר ויתנ' לעניים משיניחנו ביד גוי יע"ש ואהא תיר' דאסור משמע לכ"ע כלומר דכי היכי דאסור הוא ליקח השכר כדי ליהנות מהן כך אסור ליקח וליתנו לאחרים ואהא חזרו והקשו מיהו תימא מאי קא פריך שאני התם דהיינו דיעבד כלומר דאכתי נימא דלכתחילה אסור ליתנם לאחר והתם שאני דהוי בדיעבד שעבר וקדש ומש"ה מקודשת דלדידה שרי כיון שכבר עבר וקידש אבל לכתחילה ודאי אסור הוא ליתנם לאחר דס"ס הרי איכא הנאה פורתא דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא יהיב ליה והא תי' דאסור משמע אפילו בדיעבד כלומר דאפילו עבר ונתנו לאחר אסור הוא לכ"ע ליהנות מהן ומש"ה קשיא ליה שפיר ממתניתין דמכרן כנ"ל: הן אמת שדברי הא"ח שכתב מרן קשים בעיני מההיא דפרק השוכר דאמרינן התם האי גברא דאגר ארבא לסתם יינם יהבו ליה חיטייא באגרא אתא לקמיה דר"ח א"ל זיל קלינהו וקברי בבי קברי ופריך ולימא ליה בדרינהו אתי לידי תקלה כו' והשתא לדעת הא"ח ז"ל ק' דאמאי ל"ק שיתנם לעניים ותו מאי משני אתי בהו לידי תקלה הא לאחריני שרו וצ"ע כעת:
עוד ראיתי להרב הנזכר ז"ל שנסתפק בהא דקיימא לן דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקו' טעמא מאי אי משום דמה שנתן לה אינו מועיל לה כלום ולפי זה נ"מ דאם האשה היתה חולה חולי שיש בו סכנה שיכולה ליהנות הוייא מקודשת או דילמא טעמא דאינה מקודשת הוא משום דלמקדש אינו שוה כלום ונמצא שלא נתן לה פרוטה או משום דכיון שאיסורי הנאה הן ובמקדש נמצא שנהנה מהן מש"ה אמרו דאינה מקודשת ולפי זה אף אם היתה חולה אינה מקודשת והוכיח שדעת רש"י ז"ל וסיעתיה דס"ל דחליפי איסורי הנאה אסורין למחליף ואפ"ה מקו' משום דלאדם אחר שרי ע"כ טעמא דהמקדש באיסורי הנאה אינ' מקו' הוא משום דמה שנתן לה אינו מועיל לה כלום והילכך כל היכ' דלדידה שו"פ מקודשת דאי ס"ל דטעמא דאינה מקודשת הוא משום דנהנה מהם במה שמקדשה א"כ כי נמי שרו לדידה החליפין מאי הוי הרי נהנה הוא במה שמקדשה את"ד יע"ש ולדעתי ק"ל שהרי מדברי התוס' שכתבו בפרק השוכר ד"ה בדמיהן וז"ל וקשה בגופה נמי איכא שו"פ כו' ותי' דכיון דכל זמן שהוא בעין אסור למוכרה מן התורה כ"כ אסור לקדש בו אשה דהוי כמו מכירה כו' מבואר דס"ל דטעמא דאינה מקו' הוא משום דנהנה מהם במה שמקדשה וכ"כ המגיה שם וכיון שכן קשה שהרי ממ"ש שם סמוך ונראה בד"ה והתנן מבואר דס"ל כדעת רש"י דחליפי אסורי הנאה אסורים למחליף ממה שהקשו לשיטת רש"י ז"ל ויישבוהו משמע דס"ל הכי גם ממה שהקשו עוד דשאני התם דהיינו בדיעבד כדמוכח בנדרים כו' מוכח בהדיא דס"ל דחליפין אסורים למחליף דאל"כ מאי ק"ל הא לדעת הסוברים דחליפין מותרים למחליף ע"כ שהם מפרשים מ"ש בנדרים דילמ' לכתחלה הוא דלא כו' דקאי לענין מכירה אבל כל שמכרו מותר לקדש לכתחילה וכמבואר בחידושי הרשב"א ז"ל למס' חולין וא"כ מאי ק"ל אלא מוכח ודאי דס"ל כדעת רש"י ז"ל וכיון שכן לפי מה שהכריח הרב ז"ל עכ"ל דטעמא דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת הוא משום דבעינן שיהא שו"פ לדידה וכל דלדידה שו"פ אע"ג שהוא אסור ליהנות מהן מקודשת וא"כ ק' דמאי תי' בד"ה בדמיהן הא כיון דלדידה שו"פ אע"ג דהוא אסור ליהנות מהן יהא מקודשת דומיא דהמקדש בחליפי איסורי הנאה ולכן נלע"ד דדוקא בחליפי איסורי הנאה דאינו אסור למחליף אלא מדרבנן הוא דס"ל לתוס' ז"ל דאע"ג דהוא אסור ליהנות מהן אבל אם עבר ונהנה דהיינו עבר וקידש מקודשת ולא אפקעינהו רבנן לקדושין ואע"ג דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אינה מקו' כלל לדעת רש"י ז"ל ולדעת ר"ת ז"ל חוששין לקידושין ומ"מ מקודשת גמורה לא הוייא התם שאני דכיון דאינו שוה פרוטה השתא מיהו מכח גזירה דרבנן נמצא שלא נתן כלום אמנם הכא דלדיד' מיהא שוה פרוטה אלא שאנו באים עליו לבטל הקידושין משום שהוא נהנה מהם איכא למימר דכל שעבר וקדש לא גזרו רבנן ומ"ש בד"ה בדמיהן דאע"ג דלדידיה שו"פ אפי"ה אינה מקודשת משום שהוא נהנה מהן היינו דוקא במקדש באיסורי הנאה דאורייתא דכיון דאסור ליהנות מהן מן התורה ונמצא שהוא נהנה מהם במה שמקדשה משו"ה אינה מקודשת כדי שלא יעבור אאיסורא דאורייתא וזה מדוקדק בלשונם שכתבו דכיון דכל זמן שהוא בעין אסור למוכרה מן התורה כו' ועל פי זה אני תמיה על מה שהוכיח הרב הנז"ל שלדעת רש"י וסיעתיה אם היתה האשה חולה חולי שיש בו סכנה וקדשה באיסורי הנאה דאורייתא מקוד' ולפי מ"ש אין ראיה דאיכא למימר דדוקא בשקדש בחליפי איסורי הנא' דאין איסורו אלא מדרבנן הוא דס"ל לרש"י ז"ל דמקו' אבל כל שאסור ליהנות מן התורה אפשר דמודה רש"י דאינה מקודשת וכמו כן צ"ל לדעת התוספ' כמ"ש ודו"ק ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל סימן תשמ"ו שכתב דהאומר לחבירו הריני עליך ככרי חרם ונתנו לו במתנה אסור ואינו קנוי כלל ואם קדש בו את האשה אינה מקו' כשאר איסורי הנאה כו' וכ"כ הראב"ד המקדש בגדולין צריך לחזור ולקדש עכ"ל יע"ש הנה מבואר מדבריו דס"ל דכל דלדידה אינו שו"פ אף דלדידיה שו"פ אינה מקודשת ועיין בכנ"הג חא"ה סי' כ"ח בהגהת ב"י אות מ"ט ומ"ש וכ"כ הראב"ד המקדש בגדולין כו' דברים סתומים שהרי מדברי הראב"ד מבואר דס"ל דמקוד' אלא דצריך לחזור ולקדש והרשב"א ז"ל כתב דאינ' מקו' כלל והנראה ודאי דס"ל להרשב"א דדוקא בגדולין הוא דכתב הראב"ד דחוששין לקדושין משום דס"ל דגדולין דרבנן וכמ"ש מרן הכ"מ ז"ל פ' ד' מה' נדרים ה' י"א אבל באיסור דאורייתא מוד' דאינה מקו' כלל ושלא כמ"ש הרב מש"ל ז"ל בפ"ה מה' הנ' שדעת הראב"ד כדעת רש"י וסיעתיה דכל דלדידה שרי אף דלדידי' אינו שו"פ מקו' יע"ש וא"כ איך כתב הרשב"א וכ"כ הראב"ד הרי נהפוך הוא ומהתימה עליו איך אשתמיט מיניה גם מה שהקשה ע"ד מרן דהן לו יהי דגדולין אינם אסורי' אלא מדרבנן אמאי לא כתב דאינה מקו' שהרי רוב הפוסקים הסכימו דכל איסורי דרבנן המקדש בהם אינ' מקודשת ואף למ"ד דהמקדש בחמץ דרבנן ושעות דרבנן דמקו' התם שאני משום דאין להן עיקר מן התורה כיון דתרווייהו הוו מדרבנן אבל הכא הפירות הן מן התורה וה"ז דומה לחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דקי"ל דאינה מקודשת יע"ש והנה מדברי התוס' פ"ק דחולין ד"ה מותר מיד מסוף דבריהם שכתבו ונהי דאמרינן התם דהמקדש בשעות דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקדושין מ"מ מקודשת גמורה לא הוייא כו' מבואר דס"ל דחליפי איסורי הנאה כיון דלא אסירי אלא מדרבנן הו"ל כחמץ דרבנן ושעות דרבנן אע"ג דהפירות עצמן אסורים מדאורייתא ואפשר שאף הרב הנז' לא כתב כן אלא דוקא בגדולין דכיון דמני' קא רבו חשיב כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא אבל בחליפין לא ומ"מ אין זה כדאי להקשות על הראב"ד ז"ל גם מ"ש דאלו נאמר דהראב"ד ס"ל דבכל איסורי הנאה דרבנן מקודשת ודחה ההיא דרב גידל מהלכה מכח ההיא דקדושין יע"ש יש לדקדק שהרי רבינו בפ' זה פסק דהמקדש באיסור הנאה דרבנן אינה מקוד' וכפי דבריו הי"ל להראב"ד ז"ל להשיג עליו שם אכן אם נאמר דגדולין חשיבי כחמץ דרבנן ושעות דרבנן דומיא דחליפין שכתב התוס' ניחא שדעת רבינו ז"ל ג"כ כדעת ר"ת דבתרתי דרבנן מקודשת כמו שכתבו מרן והר"ן ז"ל שם ומשו"ה לא השיג עליו כן נראה לי: ודעת רבינו ז"ל בפ"ח מה' מ"א הלכה ט"ז כדעת י"א שכ' רש"י ז"ל והרמב"ן והריטב"א ז"ל שכתבו דחליפי איסורי הנאה מותרים למחליף עצמו וראיתי להרב מחנה אפרים בה' הנז' דף כ"א ע"ד שהקשה ממ"ש רבינו פי"ב מה' בכורים הלכה ד' וז"ל פטר חמור אסור בהנאה עד שיפדה ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים וקש' דמ"ש משאר איסורי הנאה שפסק רבינו שהדמים מותרים ולעד"ן דס"ל לרבינו דדוקא בשאר אסורי הנאה שהדמים מותרים ממ"נ דאי כשידע הלוקח שאיסורי הנאה המעו' ודאי מתנה הן ולא בעד המקח שקנה שהרי אינם שוים כלום ואם בשלא ידע הלוקח הו"ל מקח טעות והמעות גזל בידו ובמכרן לגוי נמי איכא למימר דכיון דאיסורי הנאה הן ונמצא שאין לו דמים כלל אם לקח בעדו דמים הו"ל מעות גזל או מתנ' בידו וכמ"ש הרב מש"ל ז"ל בפ"ה מה' הנז' ה' ז' יע"ש אמנם בפטר חמור אע"ג דאסור בהנאה עד שיפדה מ"מ כיון שיש לו היתר בהנאה ע"י פדיון שה כ"ש איכא למימר דאע"ג דהכיר הלוקח ולקחו מ"מ לא מוכחא מילתא שהמעות שנתן הלוקח מתנה הן ולא בעד המקח דאיכא למימר דהמעות הן בעד המקח ולדידי' שוה ליה כל הדמים שנתן וגם דמי השה שצריך לפדותו ועיין במרן ב"י סימן שצ"א וכן נמי בשלא הכיר הלוקח המעות כולם אינם גזל בידו שהרי ביד הלוקח לפדותו בשה כל שהוא ונמצא שהמעות היתרים על דמי השה הן האסורים בהנאה שהרי הן דמי המקח והילכך משו"ה דמיו אסורים שהרי דמי איסור והיתר מעורבין בו ובמוכרו לנכרי נמי כיון שיש לו דמים לפטר חמור ע"י פדיון שה כ"ש אם מכרו ולקח דמים לא חשיבי המעות גזל אלא דמי המקח הן והו"ל מעות חליפי איסורי הנאה ובענין זה כתב בחי' פ"י להרנב"י ז"ל דגבי נדרים לכ"ע חליפיו אסורים דכיון דחפץ זה יש לו דמים לאחריני שהרי אחרים מותרי' ליהנות מהן נמצא דהמעות אינם גזל בידו אלא בעד המקח הן יע"ש באורך וכתבתיו בארוכה פ"א מהלכ' חו"מ יע"ש והכריחו לרבינו ז"ל לחלק בהכי מכח ההיא דפ"ק דבכורות דאמרינן דר"י ור"ש פליגי בין בהנאת גופו בין בהנאת דמיו ופשטא משמע דבשעבר ומכרו קאמר דדמיו אסורים ואם כן מש"ה הוכרח לו לחלק בהכי וכתב א"כ אמאי תני מתניתין מכרן וקדש בדמיהן מקודשת י"ל דע"כ לא כתב רבינו דדמיו אסורים אלא דוקא למחליף בעצמו אבל לאחריני שרי ומש"ה מקו' ועיין בהרב הנז' פי"ב מה' ביכורים דכ"ט ע"ב אלא שמ"ש שם דפטר חמור בפי' אמרו שם שאינו תופס דמיו דקדוש כתיב ולא קדש הוא תמוה שלא אמרו כן בגמרא אלא גבי שער נזיר ולפי הנראה ט"ס הוא והראב"ד ז"ל השיגו וכתב א"א דמיו אסורים למה יתנם לכהן ויהנה בהן שהרי פודין פטר חמור בשוויו כו' וכונתו ז"ל להשיג על רבינו שכתב דמיו אסורים דמשמע שאותן הדמים אין להם תקנה לעול' וע"ז השיג עליו שהרי איתיה בתקנתא שיתנם לכהן בתורת פדיון ויהנה הכהן מהם ואע"ג שהפטר חמור אינו ברשותו הא קי"ל דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואם כן הי"ל לרבינו ז"ל למיתני בתקנתא ולומר שיתנם לכהן ועל פי זה נראה שיש ליישב מה שתמה עליו מרן בכ"מ שם וז"ל ואיני יודע מה ק"ל על רבינו שהרי דבריו דברי הגמרא יע"ש אכן לעד"ן דבגמרא ל"ק ליה משום דלישנא דברייתא דקתני ואסור בהנאה הך לישנ' אגבר' קאי לומר דאסור הוא ליהנות מהדמים וא"כ איכא למימר שפיר דה"ק ואסור ליהנות עד שיתנם לכהן בתורת פדיון אבל ללשון רבינו ז"ל שכ' דמיו אסורים ק"ל שפיר דאסורים אדמים קאי משמע אסורים לעולם ולית להו תקנה כנ"ל ודוק:
הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך מ"ש קושיא בשם הגאון מוהר"י בכר דוד בעל ספר דברי אמת מהוריות דף י"א מאד תמהני על הגאון ועל המחבר דבין להרמב"ם ובין להרמב"ן שניהם מודים די"נ אסור מן התורה עכ"פ משום תקרובת ע"ז רק התוס' יחיד בדבר זה דאינו רק מדרבנן אבל כלם סוברים דמדאורייתא הוא וכן כתב ספר החנוך בהדיא וא"כ עכ"פ שפיר אסור מן התורה משום תקרובת ע"ז ולשיטת התוס' דס"ל דאינו רק מדרבנן הן באמת יסברו די"נ אסור מקרא דישתו יין נסיכם אבל להרמב"ם אין מזה ראיה וגם על הרמב"ן אין קושיא דהם ס"ל דתקרובת ע"ז אסור מן התורה ודוק ועיין פסחים דף כ"ב האי יי"נ מקרי דכתיב ישתו יין נסיכם ודוק ועיין רש"י בחולין דף ה' ובשאלתות פ' האזינו ועיין טעם המלך כאן מ"ש ליישב קו' מהרש"א פסחים כ"ב ולא דק דקושית התוס' הוא על מים המתנסכים ע"ג המזבח דפריך התוס' לעיל מני' וע"ז סובב הולך דברי המהרש"א ובזה אין מקום למה שכתב. שם ה' כ"ג מ"ש בבע"ח שקונה משכון ונטל לולב ואתרוג במשכון אי חשיב כשלו ויוצא בו י"ח והניח בצ"ע הדבר מפו' בב"י חו"מ סי' שנ"ג שכתב בשם הראב"ד דאף דיאוש ושינוי רשות קנה דמים מיהו בעי לאהדורי והרשב"א השיג דמשמע דקנה קנין הגוף והביא ראיה מהא דאמר רב הונא כי זבינתא אסא ומאי אהני דהא מ"מ האי אסא לא מקני קנין הגוף ואינו אלא כעין משכון דבדמים בעי לאהדורי ואנן בעינן יום הראשון לכם ע"ש הרי מבואר דמשכון לא מקרי לכם ובתשובה הארכתי בזה:
מעשה חושב (רלט) ובר מן דין קשה דמתניתין דמכרן וקידש בדמיהן איכא למשמע שפיר דלאחריני שרי דאי לא אמאי מקודשת כו'. לכאורה יש מקום ליישב קושיא זו (אי לאו קושייתו הראשונה) משום די"ל דמכרן לישראל קאמר וא"כ מקודשת ממה נפשך דאי ידע הלוקח דאיסור הנאה מכר לו הרי ידע ומחל לו ובמתנה נתן לו המעות כמ"ש הר"ן ברפ"ב דקדושין ואי לא ידע והו"ל מקח טעות וחייב להחזיר לו הדמים מ"מ היא מקודשת משום די"ל דהממון נעשה מלוה אצלו וכמ"ש כל זה הר"ן הנ"ל וא"כ בשוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ דלא שייך לומר זה א"כ י"ל דלאחריני נמי אסור ולהכי צריך להביא האי דחמצן של עוברי עבירה דמחליפין עם הנכרי שאינו מקח טעות דליכא איסור לגבי': אבל באמת גם קושיא זו קשה ושפיר מותיב לה הגאון המחבר ז"ל משום דעכ"ר לומר דמתניתין דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת במכר לנכרי נמי מיירי דאל"כ יקשה אמאי לא תני במתניתין דרפ"ב דקדושין גם ע"ז בהדי אינך איסורי הנאה וכמו שהקשו התוס' שם ועכ"ר צ"ל כמו שתירצו שם דמשום דבעי למיתני סיפא ואם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ובע"ז לא שייך זה כיון דתופס את דמיו וע"ש וא"כ לפ"ז עכ"ר לומר דבמכרן לנכרי אצטריך לאשמעינן היתר זה באיסורי הנאה דלא תפסי דמיהן דאי במכרן לישראל א"כ הא אפי' בדמי ע"ז נמי מקודשת בין אם ידע הלוקח ובין אם לא ידע וכנ"ל דבידע הרי המעות מתנה הם אצל המקדש ובלא ידע הרי המעות הלואה וכנ"ל וא"כ אמאי לא קא חשיב נמי בהדייהו ע"ז ושביעית לאחר הביעור אע"כ דהאי מכרן לנכרי קאמר דהמעות חלופי איסורי הנאה נינהו ומשום הכי בהני דלא תפסי דמיהן מקודשת ובע"ז ושביעית לאחר הביעור דתפסי דמיהן אינה מקודשת ודוק: ומה מאד תמהני על הגאון בעל ישועות יעקב הלכות קדושין ס"ס כ"ח שהניח בקושיא גדולה אצלו ש"ס ערוך בנדרים דף מ"ז ע"ב דמייתי התם ראיה דחליפי איסורי הנאה מותרין מהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וע"ז הקשה שם מאי ראיה היא דמנ"ל דמתניתין במכרן לנכרי איירי דלמא מיירי במכרן לישראל וא"כ בלא ידע הלוקח הרי אין המעות חליפי איסורי הנאה דמקח טעות הוא והמעות אינו גזל בידו כמ"ש הב"ש משום דדרך מקח וממכר באו לידו ואם בידע הלוקח הרי בודאי במתנה נתן לו המעות כמו במקדש אחותו וע"ש: ואולם למאי שכתבתי תראה דאין כאן התחלה לקושייתו כלל משום דעכ"ר לומר דבמכרן לנכרי מיירי מתניתין מדלא קא חשיב בהדייהו ע"ז וכנ"ל: [ומ"ש נמי דאי בידע הלוקח הוי ודאי המעות מתנה כמו במקדש אחותו הוא ג"כ תמוה שהרי הרא"ש כתב להדיא בפ"ק דב"מ דדוקא אחותו אבל לא עביד אינש למיהב מתנה לנוכראה והרב הנ"ל עצמו מביא דברי הרא"ש אלו לקמי' סי' נ' ע"ש ומאי זה דקאמר דלוקח ישראל בודאי במתנה נתן לו ועיין ב"ש ועיין מ"ש לקמן בדף ט"ז ע"ב בד"ה תמהני]: ובאמת ממ"ש בש"ע אה"ע ס"ס כ"ח דבעבר ומכר איסורי הנאה וקידש בדמיהן מקודשת ואם מכרם לישראל ולא ידע כו' ספק מקודשת חוץ מע"ז שאם מכרה וקידש בדמי' אינה מקודשת וע"ש מבואר מזה להדיא דאפי' בלוקח ישראל ולא ידע אפ"ה בדמי ע"ז אינה מקודשת כלל ולדעתי הרי זה א"א לומר דכיון דהמכירה היא מקח טעות א"כ הרי אין כאן דמי ע"ז כלל וכנ"ל וניהו די"ל דכיון דדרך מקח וממכר באו המעות לידו לא הוו המעות גזולים אצל המוכר מ"מ כיון דהמקח בטל לגמרי אמאי לא תהיה מקודשת כמו בשאר איסורי הנאה דבשלמא בידע הלוקח או בשמכר לנכרי י"ל דגזירת הכתוב הוא דתופס את דמיו דכיון שנמכר מדעת שניהם תופס את דמיו אעפ"י שאין שייך באיסורי הנאה למוכרם כלל וכמ"ש לקמן משא"כ כשלא ידע הלוקח הישראל הרי המכירה הוי מקח טעות ולא חל שם ע"ז על המעות כלל ואמאי אינה מקודשת והבן וצע"ג: ומ"מ מה שכתבתי לעיל על דברי הרב בעל ישועות יעקב ז"ל הנ"ל יפה כתבתי משום דלדידי' במכר לנכרי באמת הוי חליפין ממש וא"כ תו איכא למימר דאין חילוק בין שאר איסורי הנאה לע"ז אלא דבע"ז אם מכר לנכרי תופס את דמיו משא"כ בשאר איסורי הנאה וקשיא לי' דילמא חלופי איסורי הנאה באמת אסורים אלא דמתניתין מיירי במכרן לישראל וע"ז שפיר הקשיתי דא"כ ליחשוב נמי ע"ז וכנ"ל: (ועוד ק"ל דבריו במאי דהתם בהחליף עם הנכרי מיירי ולנכרי אין המקח בטעות אלא חליפין ממש דלדידי' ליכא איסור):
(רמ) עוד ראיתי להרב הנז' שנסתפק בהא דקיי"ל דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת או דילמא כו' משום דלמקדש אינו שוה כלום כו'. לפום ריהטא לא ידענא מה בכך דלמקדש אינו שוה כלום ומאי שנא מהאי דאדם חשוב דמקודשת בההיא הנאה שיש לה שקיבל ממנה מתנה הא מ"מ להמקדש אין הפסד כלל בממון בהנאה הזו שמגיע להאשה דכבוד הזה אינו בר דמים ואינו ניתן לימכר דנימא דיש ביד האדם החשוב ליקח דמים בעד הכבוד הזה שיקח מתנה מתנת חנם ואפ"ה מקודשת בזה הרי לך דהדבר תלוי בהנאת האשה דלדידה הנאה זו שוה ממון אע"ג דאינה שוה כלום להמקדש: ואפשר שיש לחלק בין הפרקים (אבל עכ"פ הי"ל למאור עינינו המל"מ להזכיר דבר מזה) שהיה נראה לכאורה לומר דאעפ"י דההנאה זו שמגיע להאשה אינו ניתן למכור מ"מ לא דמי לאיסור הנאה שלגבי המקדש משום די"ל דכמו שמצינו דאשה מתקדשת בחפץ אעפ"י שאינו שוה כ"כ כמו שאמר לה אם אך היא אומרת דלדידי שוה אעפ"י שבאמת אינו שוה כ"כ ואינו נמכר בממון זה שאמר לה ומ"מ מקודשת ה"נ י"ל לגבי המקדש דכבודו לדידי' שוה והוי לי' כהפסד ממונו דלא בעינן שיהי' דוקא בר דמים ע"י מכירה כן הי' נראה לחלק קצת ועיין ר"ן בפ"ק דקדושין דף כ"ז ע"ב בד"ה גרסינן בגמרא כו': אולם א"א לומר דהמל"מ כוון לדברינו אלה שהרי הר"ן שם מסתפק במקדש בדבר שאינו שוה פרוטה אי מצית אמרה דלדידי שוה משום די"ל דלאו כל כמינה לתת תורת כסף לזה כיון דלא שוה מידי ולכאורה קשה מאי מספקא לי' בזה הא אפי' אי נימא דיכולה לתת עליו תורת כסף מ"מ הא המקדש לא יהיב לה שוה פרוטה. (דדוחק לומר דגם המקדש אומר לדידי שוה דוק ותשכח) אע"כ דאין הדבר תלוי בהמקדש אלא באשה המתקדשת וא"כ אמאי לא הביא המל"מ דברי הר"ן אלו למיפשט ספיקא דידי': אלא די"ל קצת דעכ"ר ספיקא דהר"ן הוא לענין קדושי ודאי שהרי מספק ממילא מקודשת דשמא הוא שוה פרוטה במדי אלא דאי אמירתה שאומרת לדידי שוה מהניא לתת עליו תורת כסף מקודשת קדושי ודאי (בדבר שאינו מתקיים ופחות משוה פרוטה בודאי אין דרכו להתקיים ומכש"כ לטעמא דמשום הרואים) וא"כ י"ל דספיקא דהר"ן הוא במי שהוא במדי ונתן לשליח דבר ששוה פרוטה שם שיקדש לו בו אשה בכאן. וכאן אינו שוה פרוטה והיא אומרת לדידי שוה אי מקודשת בודאי דבאופן זה הרי גם להמקדש הוא שוה פרוטה: אבל באמת על זה יש להשיב דמה בכך דבמדי הוא שוה פרוטה להמקדש הא מ"מ כיון דכאן אינו שוה הרי הו"ל כהוזל המקח ובשעת קדושין אינו שוה פרוטה להמקדש ולא יהיב לה מה שעכשיו שוה פרוטה לו. והיה נראה לכאורה לומר דמטעם אחר אין מהר"ן ראי' דלא בעינן שיהיה שוה פרוטה להמקדש משום די"ל דבאומרת לדידי שוה והיינו דמתיקרת בחפץ זה ואיכא למימר דאי נמי לא הי' מקדשה בו היה יכול למכור לה החפץ הזה בפרוטה וא"כ הרי גם לדידי' הוא שוה פרוטה אלא דלפי סברא זו אין מקום לספיקי' דהר"ן ז"ל כ"כ דכיון דאפי' בלאו הקדושין היתה קונה החפץ בפרוטה א"כ אמאי לאו כל כמינה לתת תורת כסף לדבר שאינו שוה פרוטה הא היא מוכנת לקחתו בפרוטה אפי' בלא קדושין ומה לי הן ומה לי דמיהן אבל מ"מ אין תימה על המל"מ ז"ל אי ס"ל בדעת הר"ן ז"ל דבכה"ג חשיב גם להמקדש שוה פרוטה כיון שהיה בידו למוכרו לה בפרוטה. ובאמת לא זכיתי להבין כראוי ספיקי' דהר"ן ז"ל שהרי אמרינן דטעמא דאין אשה נקנית בחליפין משום דאיתנייהו בפחות משוה פרוטה ואשה לא מקניא נפשה בפחות משוה פרוטה ועיין בר"ן ריש מכילתין וא"כ כיון דהדבר תלוי בדעתה א"כ היכא דבאמת לדידה שוה פרוטה אמאי לאו כל כמינה לתת עליו תורת כסף כיון דאשה מקניא נפשה במאי דשוה פרוטה לדידה וזה ניחא רק להמל"מ בספיקא דידי' די"ל דגנאי הוא לה להתקדש בדבר שאינו שוה פרוטה להמקדש וא"כ אדרבה י"ל להיפך דהר"ן ז"ל ס"ל דבעינן שיהי' גם להמקדש שוה פרוטה ומספקא לי' באומרת לדידי שוה פרוטה אם כל כמינה לתת עליו תורת כסף באופן שגם להמקדש יהיה שוה פרוטה משום די"ל מה בכך דלדידה שוה פרוטה הא מ"מ גנאי הוא לה שהמקדש לא נתן לה שוה פרוטה וא"א לה לתת תורת כסף במאי דשוה לדידה שיהי' גם להמקדש תורת כסף אבל לולא זאת פשיטא דהיתה מקודשת כיון דאשה מקניא נפשה במאי דשוה לדידה פרוטה ובעיקר הערתינו הנ"ל על המל"מ ז"ל מאדם חשוב י"ל דגם לקיחתו מתנת חנם הוא שוה לו פרוטה משום שהי' נותן פרוטה שלא יצטרך לקחת המתנה: ודע דמ"ש לעיל די"ל דספיקי' דהר"ן הוא במי שהוא במדי וקידש אשה כאן ע"י שליח והחפץ שוה פרוטה שם להמקדש משום הכי י"ל דמהני לדידיה שוב הא ליתא שהרי כתב הר"ן עצמו לקמי' דף ר"י ריש ע"א דבכה"ג מקודשת בודאי דכיון דנודע דשוה פרוטה במדי ודאי יכולה לומר לדידי שוה פרוטה וע"ש אלמא דפשיטא לי' להר"ן ז"ל דכיון שיש על החפץ תורת כסף במדי א"כ גם כאן תוכל לתת עליו תורת כסף וספיקי' הוא רק כשלא נודע בודאי דשוה פרוטה במקום אחר ולפי מ"ש שם דבעינן שידעו עדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר מוכח סברתינו הנ"ל שביישוב הקושיא שעל המל"מ מדברי הר"ן הנ"ל והיינו די"ל דכיון דדרך האשה לתת פרוטה בחפץ כזה הא ממילא גם להמקדש שוה פרוטה שהרי הי' יכול למוכרו לה בפרוטה. איברא לקושטא דמילתא דמהר"ן אין תיובתא על המל"מ דנראה דהר"ן כרש"י ס"ל דא"צ שיהיה שוה פרוטה להמקדש כמו במקדש בערלה ועיין בר"ן בפ"ב דקדושין וכ"כ הישועות יעקב בדעת הר"ן דלא בעינן שוה פרוטה מצד הנותן ע"ש בסי' כ"ח ס"ק ג' ואולם לפ"ז לא ידענא מ"ש הגאון הזה לקמי' בס"ק י"ח למיפשט ספיקי' דהמל"מ הנ"ל מדברי הר"ן ז"ל שכתב דמהני אמירתה לדידי שוה פרוטה דהא הר"ן ז"ל לשיטתי' דס"ל דלא בעינן שיהיה שוה פרוטה מצד הנותן וא"כ אין ראיה כלל די"ל דכתב כן לדעת רש"י ז"ל. אבל זאת פשיטא לי דהיכא דשוה פרוטה שלא כדרך הנאתו דמקודשת אף לתירוץ השני של התוס' דס"ל דאפי' הוא שו"פ בשלכדה"נ נמי אינה מקודשת משום דדעתה ליהנות בכדרך הנאה דוקא מ"מ בכה"ג שהיא באמת נהנית בכדרך הנאה ולדידיה נמי הוא שוה פרוטה עכ"פ בשלכד"ה בזה אפי' המל"מ מודה דמקודשת. ודע דמספקא לי לאותו צד דס"ל דבעינן דוקא שיהיה שוה פרוטה להמקדש ובהיא חולה שי"ב סכנה אינה מקודשת (ומהא דאדם חשוב אין תיובתא וכן מהאי דפ"ק דקדושין באומרת תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו דמקודשת מדין שניהם דהיינו עק"ל וערב נמי ליכא לאקשויי אע"ג דהאי פלוני אינו אדם חשוב יהיה מאיזה טעם שיהיה) לפ"ז מאי דינו באומרת תן איסור הנאה לפלוני חולה ואתקדש אני לך אי מקודשת אי לא כיון דאין הקדושין שוין פרוטה אלא להמקדש אבל באדם חשוב י"ל דבכה"ג אינה מקודשת משום דלא מתחשבה במה שלוקח ממנה איסור הנאה כיון דלדידה אינו שוה פרוטה:
(רמא) דכיון דאיסורי הנאה הן ונמצא שאין לו דמים כלל כו' הו"ל המעות גזל או מתנה בידו כו'. תמהני אי נימא דגם מכירה לנכרי לאו חליפין נינהו אלא גזל או מתנה א"כ מאי זה דקאמר הש"ס בע"ז דף ס"ב ע"א מ"ט שכרו אסור אילימא הואיל ויי"נ אסור בהנאה שכרו נמי אסור הרי ערלה וכלאי כרם דאסורין בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת וע"ש ולפ"ז האי מאי קושיא דהא גבי הנהו הדמים ממה נפשך מותרים כמ"ש הרב המחבר כאן אבל ביי"נ דנוטל שכר פעולה מיי"נ האסור בהנאה והיין נסך הוא של הנכרי א"כ הרי התם לא שייך לומר כן שפעולתו אינה שוה כלום להבעלים והוי המעות גזל או מתנה ביד הפועל וכן תמוה מאי דבעי הש"ס בנדרים דף מ"ז ע"ב למיפשט שם בקונם פירות אלו על פלוני מהו בחלופיהן ממתניתין הנ"ל דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וקשה דהא התם שאני דכיון דאיסור הנאה אינו שוה כלום להמוכר הוי המעות מתנה או גזל ולא חליפי איסורי הנאה ומה ענין זה לקונם במדיר את חבירו מפירותיו אע"כ צ"ל דניהו דבמכר לישראל י"ל כן דאם ידע שהן איסורי הנאה הרי המעות שנתן בעדן במתנה נתנן ואי דלא ידע פשיטא דאין כאן חלופי איסורי הנאה דהא המקח טעות והוא בטל והמעות הוי גזל בידו (או כמלוה כמ"ש הר"ן והרא"ש בפ' האיש מקדש) אבל במכר לנכרי הרי הוי חלופי איסורי הנאה משום דלהנכרי הרי ניחא לי' בהמקח ואין כאן לא מתנה ולא גזל בין בידע בין בשלא ידע משום הכי שפיר קאמר הש"ס בע"ז ובנדרים הנ"ל והיינו דמתניתין דקדושין דתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת מסתמא גם במכר לנכרי מיירי (דבישראל לא שייך שיקנה איסור הנאה בידיעתו ובשלא ידע הרי הוי המקח טעות דאטו בשופטני עסקינן שימכור בכדי דהא לכשיודע שהוא איסור הנאה הרי המעות חוזרים) ועוד דעכ"ר לומר דמתניתין במכירה לנכרי נמי מיירי דאל"כ קשה אמאי לא חשיב נמי ע"ז בהדי אינך איסורי הנאה וכקושיית התוס' והר"ן שם אע"כ דמשום סיפא דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת א"א לו למחשב נמי ע"ז היינו אי נימא דמכירה לנכרי הוי חלופין וע"ז תופס דמים וא"א שתהא מקודשת אבל אי נימא דהאי דמכרן לאו במכרן לנכרי נמי מיירי אלא דמיירי דוקא במכרן לישראל או אי נימא כמ"ש הגאון המחבר כאן דאפי' מעות הנכרי אינן חליפין ביד המוכר אלא גזל או מתנה א"כ אמאי לא תני נמי ע"ז דהא אמרת דאיסור הנאה אינו שוה כלום למוכר והמעות שנותן הלוקח ואפי' הוא נכרי הוי גזל או מתנה בידו וא"כ הרי אין כאן חלופי ע"ז כלל דנימא שיתפסו דמיו (ועיין בר"ן בפ' האיש מקדש. הן אמת דמשמע קצת בר"ן פ"ב דע"ז מדכתב שם דבע"ז גזירת הכתוב הוא דתופס דמיו דכוונתו דלפי מה דאמרינן בירושלמי דאיסור הנאה אין שוה כלום לבעליו א"כ מה"ט היה לו לומר דגם ע"ז אין תופס דמיו דהא אינו שוה כלום למוכר וא"כ הרי אין המעות דמי ע"ז אלא גזל או מתנה ואי מגזירת הכתוב הוא א"כ אפי' אי נימא דהמעות מתנה או גזל הוא גם במכרו לנכרי מ"מ לא מצי למחשיב במתניתין ע"ז בהדי הנך איסורי הנאה כיון דתופס את דמיו ואפי' בכה"ג ואפשר דאפי' בלוקח ישראל וידע שהוא איסור הנאה אבל בלוקח ישראל ולא ידע כיון דמקחו מקח טעות י"ל דאפי' במכר לו ע"ז וקידש בדמיו אי נימא דהוי כמלוה אצלו ולא כגזל כמו שכתב הר"ן מקודשת ולפי מה דמספקא לי' בש"ע סי' כ"ח גם בע"ז הוי ספק קדושין וע"ש:

עבר ומכר בו. הנה בפ' הא"מ דנ"ח ע"א פרכי' מכרן וקדש כו' מנ"ל ומשנינן מדגלי רחמנא בע"ז כו' וראיתי להרב עצמות יוסף ז"ל שהק' דמאי קושיא נילף בבנין אב משער נזיר דדרשינן לעיל דאסור בהנאה מדכתיב קודש יהיה ופריך אי מה קדש תופס את דמיו כו' ומשני מי קרינן קדש קדוש קרינן ופרש"י דלהכי קרינן קדוש למעוטי דמיו יע"ש ונלע"ד דל"ק דהא דממעטינן שער נזיר דלא תפסי דמייהו מדקרינן קדוש היינו לפי האמת דממעטינן שאר איסורים דלא תפסי דמייהו משום דהוו ע"ז ושביעית ב' כתובים או משום דתרי מיעוטי כתיבי כדאמרינן לקמן ולהכי אמרינן דלהכי קרינן קדוש למימרא דשער נזיר שוה לשאר איסורים אמנם למאי דבעי תלמודא השתא דשאר איסורים מנ"ל דלא תפסי דמייהו ליכא לאקשויי דנילף משער נזיר מדקרינן קדוש דאיכא למי' דלעולם דשער נזיר תפסי דמייהו וכן שאר איסורים ומאי דקרינן קדוש היינו למעוטי שלא יהא דינו כקדש לגמרי דתופס דמיו ויוצא לחולין להכי קרינן קדש לומר דשער נזיר עצמו אינו יוצא לחולין ואע"ג דאי הוה כתיב קדש הו"א דתופס דמיו בין דרך מקח בין דרך חילול שהרי שביעית דכתיב ביה קדש ס"ל לר"י בפרק לולב הגזול ד"מ דתפסי דמיו בין דרך מקח בין דרך חילול ואפי' ר"א דפליג התם וס"ל דאין שביעית מתחלל אלא דרך מקח היינו משום מיעוטא דכתי' בשנת היובל הזאת כו' וסמיך ליה וכי תמכרו כדאמרינן התם ואם כן מש"ה קרינן קדוש לומר דאינו תופס דמיו דרך חילול אבל דרך מקח ה"נ דתפסי דמייהו כנ"ל נכון: עוד הקשה הרב הנז' דמדבעי מנ"ל נראה דהסברא מבחוץ היא דתפסי דמייהו ולהכי בעי מנ"ל ומשני מדגלי בע"ז כו' מכלל דבעלמא דמים מותרים וק' דא"כ מאי פריך ונילף מינה דהא להכי לא אצטריך ע"ז דלשתוק מינה וממילא ידעינן דבכל איסורי הנאה תפסי דמייהו ותי' משום תוספי הרא"ש ז"ל דסוגיא זו אתיא כמ"ד חליפי חליפין בע"ז והשתא פריך שפיר ונילף מינה דאי לאו נהי דמסתברא לו' דחליפי איסורי הנאה אסורין חליפי חליפין לא מסתברא למימר ותמיה עליו דהא בע"ז פרק ר"י אסיקנא דמאן דס"ל חליפי חליפין אסורים ס"ל דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין ואצטריך הוא למעט שאר איסורין דעלמא וכיון דסוגיא זו אתיא אליביה היכי משני בגמ' משום דהוו ע"ז ושביעית ב' כתובים ואין מלמדין הא איהו ס"ל דמלמדין עכ"ל ולדידי אי מהא לא איריא דהא דאסיקנא התם דמאן דס"ל חליפי חליפין אסורים ס"ל דמלמדין היינו לפום מאי דמסקינן הכא בשמעתין דהוא למעט שאר איסורין הוא דאתא ולהכי ק"ל התם שפיר דלמאי אצטריך מיעוטא דהוא ת"ל משום דהוו ב' כתובים וע"כ צ"ל דס"ל דמלמדין אמנם הכא בשמעתין דאכתי לא אסיק אדעתיה מיעוטא דהוא כדפריך בתר הכי הניחא כו' שפיר איכא למימר דאפי' מאן דס"ל חליפי חליפין אסורים ס"ל דב' כתובין אין מלמדין וממעטינן שאר איסורים מב' כתובים וזה פשוט: ושוב ראיתי בספר פני יהושע שיישב כן דברי הרא"ש ז"ל אך מאי דק' לי בדברי הרא"ש ז"ל מהא דפריך התם פ' ר"י דמאן דס"ל חליפי חליפין מותרים והוא אצטריך למעוטי חליפי חליפין ערלה וכלאי הכרם מנ"ל ומשני ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מעוטא דהו"ל ע"ז ושביעית ב' כתובים כו' והשתא לפי דברי הרא"ש ז"ל מאי פריך הא למאן דס"ל חליפי חליפין מותרים שאר איסורין דלא תפסי דמייהו נפ"ל מדגלי רחמנא בע"ז דאל"כ למאי אצטריך קרא בע"ז לאשמועינן דחליפי אסורים וחליפי חליפין מותרים הא מסברא ידעינן לה כמ"ש הרא"ש ז"ל ולכן היותר נכון דמאי דפריך מנ"ל לאו מסברא קא פריך אלא אמה דפריך בתר הכי נילף מע"ז קא סמיך כנ"ל ודוק:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה