אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק ה · הלכה א

פרק ה

המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה כגון חמץ בפסח כו'. משנה פ' האיש מקדש דנ"ו ע"ב המקדש בערלה כו' אינה מקודשת והתוספ' שם ד"ה המקדש בערלה הקשו וז"ל וא"ת אמאי אינה מקודשת הא שרי ליהנות שלא כדרך הנאתו כדאמרינן בפ' כ"ש כו' וראיתי להר"ב מש"ל בהלכות יסודי התורה בפ"ה הלכה ח' תמה על דברי התוס' הללו דפרק כ"ש לא אמרינן אלא דכל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן אבל איסורא מיהא איכא וכמ"ש התוספ' בפ"ג דשבועות דכ"ב בד"ה אהיתירא ובפ"ק דע"ז דף י"ב בד"ה אלא יע"ש וכן תמה הריטב"א ז"ל בשמעתין על דברי התוס' יע"ש: ולעד"נ דמה שהביאו ראייה מההיא דפרק כ"ש דבשלא כדרך הנאתו מותר לאו היינו מההיא דאמרינן התם בדכ"ד כל איסורים שבתורה אין לוקין כו' דהא פשיטא דאיכא למימר דלענין מלקות קאמר אבל איסורא מיהא איכא אלא דכונתם למ"ש שם בדכ"ה ע"ב מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דהוה שייף לברתיה בגוהרקי' דערלה א"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה כו' א"ל האי אשתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא א"ד א"ל מידי דרך הנא' קא עבידנ' וס"ל להתו' דהני תרי לישנא בהא דפליגי לישנ' קמא ס"ל דשלא כדרך הנאתו נהי דמלקות ליכא אבל איסורא מיהא איכא ומש"ה אצטריך לטעמא דאשתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא ולישנא בתרא ס"ל דשלא כדרך הנאתו אפי' איסורא נמי מדרבנן ליכא וכמו שצידד הרב ז"ל שם דאם היה אסור מדרבנן לא שרינן אפי' בחולה שאין בו סכנה דלא התירו אלא שבו' דאמירה לגוי כמ"ש הרשב"א ז"ל הביאו הרדב"ז ז"ל ח"א סימן ב' יע"ש וכן מוכח לישנא דרבינא דקאמר מידי דרך הנאה קא עבידנא ואם איתא דלא כדרך הנאתו מדרבנן אסור אלא דבמקום חולה התירו מאי האי דקא מתמיה רבינא מידי כו' כאלו הוא דבר פשוט והלא היא גופה צריכה רבא והכי הול"ל גוהרקיה דערלה שלא כדרך הנאה היא ובמקום חולי לא גזרו אמנם אי שלא כדרך הנאתו שרי לגמרי א"ש לישנא דמידי דרך הנאה קא עבידנא כלומר דכ"ש בחולה דמותר וכן ראיתי להרשב"א והר"ן ז"ל שתפסו בקושייתם ראיה מההיא דמידי דרך הנאה כו' משמע דמההיא דלעיל דר"י לא הוה ס"ד להקשות להו כלל דתשובת' בצדה דאין לוקין דוקא דקאמר אלא דמהא דמידי כו' הוה משמע להו דשרי לגמרי ונדחקו בתי' לומר דהתם משום מעשה שהיה במקום חולי התירו ולהתוס' ז"ל לא ניחא להו בהכי כמ"ש ומ"ש בפשיטות כדאמרי' בפרק כ"ש היינו דמשמע להו דהכי הלכתא דלישנא בתרא עיקר ובהכי ניחא לי מה שהק' עוד הרב הנז' הובאו דבריו בס' חזון נחום ח"א דקפ"ו ע"ב בקונטריס החכם הש' כמהור"ם אברהם קארו ז"ל לתי' הב' שתי' התוס' דמיירי שפיר בדאיכא שו"פ אף שלא כדרך הנאתו מ"מ כיון שהאשה סבורה ליהנות דרך הנאתן ואינו כן לא סמכא דעתה והוי מקח טעות וז"ל והנה מתי' זה משמע דמתני' איירי בדלא ידעה האשה דמקדש באיסורי הנאה והוי מקח טעות וקשה מדאמרינן בבכורות דף יו"ד ע"ב איכא דמתני לה להא דר"ן אהא המקדש בפטר חמור אינה מקודשת לימא מתניתין לא ר"י ולא ר"ש אי ר"ש תיקדוש בכולה אי ר"י תקדוש במאי דביני ביני ומשני אמר רבה בר אבוה אמר ר' נחמן לעולם ר"י וכגון שאינו שוה אלא שקל כו' ואי כדברי התוספו' מאי פריך תיקדוש במאי דביני ביני הא הוי מקח טעות דסברה ליהנות בחמור זה בלתי פדיון שהרי אינה יודעת דפטר חמור הוא זה יע"ש שהניחו בצ"ע והיא קושיא חזקה אכן ע"פ האמור הנה מקום יש בראש ליישב דבריהם דמה שהוצרכו התוס' לומר דמתני' איירי בדלא ידעה האשה שאיסורי הנאה הן אינו אלא לא"ד דקאמר התם בפסחים דשלא כדרך הנאה שרי לגמרי ואהא ק"ל שפיר דהא חזי ליהנות שלא כדרך הנאתו והוצרכו לומר דמיירי בדלא ידעה האשה שמקדשה באיסורי הנאה אמנם ללישנא קמא דס"ל דשלא כדרך הנאתו אסור ל"ק להו מידי אמתני' ומתני' איכא לאוקמא כפשטא אפי' בידעה האשה שמקדש באיסורי הנאה וא"כ איכא למימר דההיא לישנא דקאמר התם בבכורות אי ר"י תיקדוש בכוליה ס"ל כלישנא קמא דפסחים דשלא כדרך הנאתו אסור ומתני' כפשטא אתיא בדידעה דאיסורי הנאה הן ומשו"ה פריך תקדוש בכוליה ואדרבא נ"ל שיש לסייע דברי התוס' ז"ל משמעתין דלקמן ומלישנא קמא דהתם דקאמר איכא דמתני לה להא דר"ן אהא המקדש בפטר חמור כו' לימא מתני' דלא כר"ש אמר ר"ן לאחר עריפה כו' והשתא ק' דלס"ד דהוה ס"ל דמתני' במקדש בפטר חמור מחיים קאמר אם כן קשה דהיכי הוי ניחא ליה מתני' אליבא דרבי יהודה הא לרבי יהודה נמי תקשי תיקדוש במאי דביני ביני וליכא למימר דלפום ס"ד נמי הוה ס"ל דמתני' בלאחר עריפה דוקא אלא דהוה ס"ל דאפי' בלאחר עריפה פליג ר"ש וס"ל דמותר בהנאה ומש"ה קאמר לימא דלא כר"ש דכר"י מתוקמא שפיר כיון דמיירי בלאחר עריפה דא"כ לא הוה ליה לר"ן למימר לאחר עריפה דהא פשיטא לן דמתני' בלאחר עריפה מיירי אלא הכי הול"ל מודה ר"ש בלאחר עריפה וכי קא מפלגי במחיים וכבר הרשב"א ז"ל בחי' נרגש מזה וכתב דתלמודא הכא אההיא שינוייא דהתם סמוך דמייתי לה בשאינו שוה אלא שקל ואליבא דר"י בר יהודה יע"ש וזה ודאי דוחק אכן כפי דברי התוס' ז"ל ניחא דהנהו תרי לישני בהא פליגי דלישנא קמא ס"ל דמתני' בדלא ידעה שמתקדשת באיסורי הנאה ומש"ה הוה מוקמינן למתני' כר"י משום דכיון דסבורה היא ליהנות בחמור בלי פדיון הוי מקח טעות ולישנא בתרא ס"ל דמתניתין בידעה שמתקדשת באיסורי הנאה ומשו"ה ק"ל דתיקדוש במאי דביני ביני כנ"ל ועל פי האמור יש ליישב דברי התוס' רי"ד שכתב בשמעתין לקמן דנ"ח וז"ל ובפטר חמור ואף על פי שהאשה יכולה לפדותו ולהיות מותרת בו אפי"ה כל זמן שלא פדאו הוי איסורי הנאה ונמצא שלא נתן לה כלום וה"ה בהקדש דאמרינן דלא קדש מפני שלא נתחלל ואע"פ שהאשה יכולה לחללו על שו"פ כדקי"ל הקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל אפי' הכי כל זמן שלא חיללו אינה מקודשת דבשעת הקדושין לא יהיב לה מידי וה"נ הכא עכ"ל ותמה עליו הח' הש' הנז' שזה הפך מסוגיא דבכורות דקאמר התם אי ר"ן תקדוש במאי דביני ביני הרי דיכול לקדש את האשה בעודף מן פדיונו ועוד תמיה אני עליו שהרי בשמעתין מוקמינן למתני' בלאחר עריפה וא"כ מאי ק"ל אכן כפי מ"ש יש ליישב שכונתו להקשות הסוגיא בדוכתא דקאמר נימא מתני' דלא כר"ש משמע דכר"י ניחא ליה מתני' ואהא קאי ואע"פ שהאשה כו' ותריץ יתיב דס"ל דסוגיא דידן דאתיא כלישנא קמא דהתם דכל זמן שלא פדאו אינה מקודשת דבשעת קדושין לא יהיב לה מידי. אמנם הא ודאי דלישנא בתרא דהתם ס"ל דכיון דבידו לפדותו לא חשיב כמקדש באיסורי הנאה ואי קשיא שהרי התוס' רי"ד ז"ל הכריח הדבר מההיא דהמקדש בהקדש דבמזיד לא קידש אליבא דר"י אף על גב דיכולה לפדותו בשו"פ כדקי"ל בעלמא והכי נמי ללישנא בתרא דבכורות תקשי ליה הא דמקדש בהקדש י"ל דההוא לישנא סבירא ליה דדוקא חיללו בדיעבד מחולל אבל לכתחיל' לא וא"כ מש"ה אינה מקודשת דלא ניחא לה למעבד איסורא ומ"מ תק' דהי"ל להתוספות רי"ד ז"ל להזכיר סוגיא דבכורות על דל שפתיו ולומר דסוגיא דידן פליגי אההיא לישנא ודוק: גם מה שכתבו התוס' רי"ד דהאשה יכולה לחללו על שו"פ קשה מההיא דאמרינן בבכורות די"א ע"א א"ד כיון דקני להך דביני ביני לא דמי להקדש ומצאתי להתוס' חיצוניות כ"י שהקשו וז"ל וא"ת כל הקדש נמי איכא דביני ביני דהא אמרינן בעלמא דהקדש שחללו על שו"פ מחולל ואפי"ה מצי פריק ליה ויש לומר דדוקא בעלים יכולים לחללו על שו"פ ולא אחר עכ"ל יעוין שם ומדברי התוס' רי"ד ז"ל מבואר דאחר נמי מצי לחללו בשו"פ וכיון שכן תקשי ליה אההיא דבכורות ועיין בתוספות דתמורה ס"פ כיצד מערימים ומיהו י"ל דאף תוס' רי"ד ז"ל מודה דאחר אינו יכול לפדותו פחות משויה אלא דגבי אשה כיון שנתנו לה בתורת קדושין חשיב כבעלים ופשוט ואי קשיא לכאורה דהנה ראיתי להתוס' ז"ל בר"פ השוכר דף ע"ז בד"ה בדמיהן שהקשו כקו' דהכא ותי' באופן אחר וז"ל י"ל כיון שכל זמן שהוא בעין אסור למוכרו מן התורה כמו כן אסור לקדש בו אשה דהוי כמו מכירה חשובה ויש בו הנאה כשמקדש את האשה כו' יע"ש וק' לכאורה דלפי דבריהם מאי פריך בבכורות אי ר"י תיקדוש במאי דב"ב הא אע"ג דאית לה הנאה שו"פ דיכולה לפדותו בפחו' משויו אפי' הכי כיון שכל זמן שהוא בעין ולא פדאו אינו יכול ליהנות ממנו ולמוכרו כ"כ אסור לקדש בו את האשה לפי דעתם ז"ל האמנם אחר העיון נראה דלק"מ דע"כ לא כתבו התוספות ז"ל אלא דוקא במקדש בערלה וכיוצא דאע"ג דיכולה ליהנות שו"פ בשלא כדרך הנאתה או באפרו אפילו הכי אם רצה הבעל למוכרו בשו"פ בכדי הנאת שלא כדרך הנאתו שיש בו או בכדי אפרו פשיטא ודאי דאסור למוכרו שהרי אין אפרו בעין וכי שקיל השתא פרוטה מאיסור הנאה קא שקיל אכן שלא כדרך הנאתו לא התירה התורה אלא ליהנות מגופו של איסור שלא כדרך הנאה אבל למוכרה לאחר בפרוטה בשביל אותה הנאה דשלא כדרך הנאה שיש בו הא ודאי אסור שהרי הוא נהנה עכשיו מגופו של איסור בדרך הנאתו משא"כ בההיא דפטר חמור דאע"ג דכל זמן שלא פדאו אסור ליהנות ממנו ולמוכרו אפילו הכי אם רצה למוכרו ולהודיעו שהוא מוכר לו מה ששוה יותר מן השה רשאי למוכרו כמ"ש הרא"ש שם והטור ז"ל סי' רי"א יע"ש והילכך פריך תלמו' שפיר דכיון דאשה יודעת דפטר חמור אסור בהנאה ודאי דדעתה לאיתקדש במאי דביני ביני והו"ל כאלו פי' להדיא שהיא מקודשת במה ששוה יותר מן השה דכה"ג איתיה במכירה כנ"ל ובדברי התוס' דע"ז י"ל טובא שכתבו וז"ל בדמיהן מקודשת משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש וטעמא משום דלית ביה שו"פ כו'. והוא תימא דבהדיא קתני המקדש בערלה כו' אינה מקודשת ואמאי הוצרכו לדיוקי מסיפא ולא עוד אלא לישנא דמשמע שכתבו ועיין בהרב ל"מ מה שדחק בזה ולעד"נ שכוונתם ז"ל לשלול תי' התוס' בשמעתין שתי' דמתני' מיירי בשאין בה שו"פ שלא כדרך הנאתו והיינו דק"ל מסיפא דמתני' דמדקתני מכרן וקדש בדמיהן מקודשת משמע דבגוף הערלה לא משכחת לה שיהא מקודשת דאל"כ ליפלוג וליתני בדידה ולימא אם יש בשלא כדרך הנאתו או באפרו שוה פרוטה מקודשת ותי' דבכל גוונא אסור לקדש כיון שכל זמן שהוא בעין כו' כנ"ל ועל מה שכתבו התוס' וא"ת אמאי לא חשיב בהך מתני' פיגול ונותר כו' הקשה הרב ח"ה ז"ל דת"ל דמשום איסור קדש אינה מקו' כדתנן לעיל המקדש בחלקו כו' אינה מקודשת יע"ש: ולעד"נ אחר המחילה לק"מ דהתוס' ז"ל אזלי לשיטתם שכתבו בפ"ק דב"ק די"ב ע"ב ד"ה ומחיים דחלק בעלים אפי' לאחר שחיטה הוי ממון בעלים לקדש בו אשה ולכל דבר וכן משמע דלשון המקדש בחלקו לא שייך אלא בחלק כהנים דבבעלים לא שייך בהו לשון חלק דעיקר הקרבן שלהם יע"ש וא"כ היינו דק"ל שפיר דאמאי לא חשיב פגול ונותר וכגון בחלק בעלים דמשום איסור קדש לא שייך בחלק בעלים ואי משום טעמא דאיסורי הנאה אינה מקודשת כנ"ל כעת והא דלא חשיב חמץ בפסח משום דקסבר כר"י הגלילי דשרי בהנאה ובשיטה להרב החי' ז"ל כתב וז"ל הא דלא חשיב חמץ בפסח בפלוגתא לא קחשיב וצ"ע דבשר וחלב נמי פלוגתא היא כדאיתא בגמרא ואפשר דמשום דפלוגתא דחמץ בפסח מתניא במתני' ופלוגתא דבב"ח לא אתנייא אלא בברייתא עכ"ל וצ"ע שהרי סברת ר"י הגלילי לא הזכירו במתני' בפסחים כלל אלא ברייתא היא דמייתי התם בפ' כ"ש דף כ"ג ע"א ודף כ"ח ע"ב ואם כונתו ז"ל למאי דמוקמינן דל"ב ע"א התם מתני' דהאוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש כרבי יוסי הגלילי דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה הא ודאי ליתא דהתם לא מוקמינן למתניתין כר"י הגלילי אלא כי היכי דלא ליפשוט מינה מאי דאבעיא לן אי לפי מדה משלם או לפי דמים אבל למאי דמסיק התם דפלוגתא דתנאי היא אי לפי מדה משלם או לפי דמים משלם ודאי דמוקי' למתני' כריב"ז דקאמר התם דס"ל לפי מדה משלם וכ"כ הרע"ב בפי' המ' ותו קשה דבפ' השוכר את הפועל דע"ד ע"א פריך התם אמתני' תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין כו' ואי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח כו' והשתא לפי דבריו ז"ל ק' אמאי לא משני דפלוגתא לא קא חשיב גם לדברי התוס' ק' אמאי לא משני דס"ל כר"י הגלילי וכמתני' דהכא וצ"ע. ובמ"ש עוד אהא דלא חשיב ע"ז כו' ושביעית לאחר הביעור כתב הרב ח"א ז"ל וז"ל ר"ל דהו"מ למתני ברישא בשביעית דאינה מקודשת כו' ומיהו לא ידענא לפי מ"ש התוס' לקמן דשביעית שרי בהנאה וא"כ לאחר הביעור נמי מקודשת ע"כ דבריו ונראה שכונתו ז"ל למ"ש התוס' לקמן דנ"ח בד"ה וב' כתובים כו' וז"ל ותימא היכא הוו ב' כתובים כו' הא לא אתי שביעית מע"א דאיכא למיפרך מה לע"א שכן אסורה בהנאה יע"ש והבין הרב ז"ל שכונתם לומר דשביעית שרי בהנאה אף לאחר הביעור וזה ודאי ליתא שהרי בהגוזל קמא דף ק"א ע"א מייתי התם ברייתא דקתני בגד שצבעה בקליפי ז' ידלק הרי בהדיא דשביעית לאחר הביעור אסור בהנאה ואף שהתוס' ז"ל פרק מקו' שנהגו דנ"ב כתבו דכל שמפקירו מותר לחזור ולזכות בו ולאוכלו אחר הביעור מכל מקום מודה דאם הגיע שעת הביעור ולא הפקירו אסור בהנאה ועיין בהר"ב מוהר"ם ן' חביב ז"ל בקו' תוס' יוה"כ דף כ"ב ע"א וא"כ עכ"ל דמאי דמשמע מדברי התוספות דל"ת דז' שרי בהנאה היינו משום דהתם בברייתא איירי בז' בזמן הביעור דתופסין דמיהן לאוכלן בקדושת ז' ואהא הוא דק"ל דאיכא למפרך כו' וזה הוא פשוט:
טעם המלך ה) מה שמצדדים הן הרב מל"מ בהלכות יסו"הת והן מה שמצדד הרב פה דאם שלא כדרך הנאתו מדרבנן אסור לא התירו להתרפאות במקום שאין בו סכנה דלא התירו אלא שבות דאמירה ולא שאר איסור דרבנן הן אמת תמה אני ששני אריות אלו לא הזכירו בדבריהם כלל רבינו הר"ן ז"ל בפ' כ"ש שכתב על האי דהביא הרי"ף שם מאמר הלז דמר בר רב אשי אשכחי' לרבינא דשייף לברתי' כו' שהביא הרב מ"ל והרב פה וז"ל שם וראיתי מי שכתב דמהא שמעינן דמתרפאין בכל איסורי הנאה של דבריהם כגון חמץ שעבר עליו הפסח כו'. ואני אומר שאם באנו לחלוק אפשר שאין מתרפאין אף באי"הנ של דבריהם כדרך הנאתן דדלמא קילי טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורן של דבריהם כדרך הנאתן עכ"ל ועי' בהגהות רמ"א י"ד סוף סי' קנ"ה שנמשך אחר הר"ן ז"ל וכ' י"א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן עייש"ה ואם נקטי' בידן או שמותר להתרפאות באיסורי הנאה דרבנן או אפילו אם אסור להתרפאות אמרינן שאני שלא כדרך הנאתן דקילי טפי כמו שצדד הר"ן ז"ל א"כ לדברי שניהן עכ"פ שלא כדרך הנאתן מדרבנן אסור וקשי' על תוס' הכא דלא מקשי מידי דתהיה מקודשת ואולם כשאני לעצמי בחרתי בזה דרך אחרת וכלפי לייא דמהא דאשכחי' מר בר רב אשי יהא מוכח דאסור להתרפאות באיסורי הנאה דרבנן ושלא כדרך הנאתן אפ"ה אסור מדרבנן אפ"ה לא יהי' קשה על תוס' מידי דהנה בברכות (ל"ה א') איתא שם אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין למימרא כו' ונימא הלכה כרבי עקיבא אי אמרי' הלכה כר"ע הו"א אפי' בארץ קמ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל (פרש"י וז"ל דכל המיקל בארץ בערלה הלכה כמותו בח"ל דכיון דאינה מן התורה הלך אחר המיקל עייש"ה וכן כתב הרב ב"י בהל' ערלה). רבינא אשכחי' למר בר רב אשי דקא זריק אביונות ואכיל קפריסין. א"ל מאי דעתיך כר"ע דמיקל כו'. וא"כ לדעת רש"י והבית יוסף היינו טעמא דאמרי' דכל המיקל בארץ ישראל הלכה כמותו בח"ל לפי שערלה בח"ל מדברי סופרים והיינו כדעת שמואל בקדושין (ל"ח ב') דאמר הלכתא מדינא עייש"ה. ועיין פ"י בברכות ולפ"ז מוכח ממר בר רב אשי ורבינא ששניהם סוברין ערלה בח"ל מדברי סופרים וא"כ קשיא הכא מאי הקשה לי' מר בר רב אשי לרבינא דשייף לברתי' בגוהרקא דערלה כו'. הא המה בחוצה לארץ היו ובח"ל גוף הערלה רק מדרבנן אסור ומותר להתרפאות בו אפי' במקום שאין בו סכנה וע' פ"י פסחים הרגיש קצת בזה וע"כ מוכח כשיטה זו דאסור להתרפאות באיסור דרבנן במקום שאין בו סכנה ולכן בלישנא קמא אמר לי' האי אישתא כמירתא כחולי שיש בו סכנה הוא ובלישנא בתרא אמר לי' מידי דרך הנאה קא עבידנא והוי שלא כדרך הנאתו באיסור דרבנן דערלה גופא אסור' רק מדרבנן. והוי תרי דרבנן. וכל כה"ג לא גזרו. אבל אי הוי ערלה מדאורייתא דהוי שלא כדרך הנאתן לבד והוי חד דרבנן אף שלכד"ה אסור דאסור להתרפאות באיסורי דרבנן. והנה ראיתי בהרב מ"ל פ"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה י"א וז"ל ספק ערלה כו'. וכן ערלה דקיימ"ל בח"ל ספיקא מותר משום דכך נאמרה הלכה בזמן הזה אף בא"י ספקה מותר משום דבטלה קדושת הארץ עכ"ל ומבואר שם מדבריו דלמ"ד ערלה בח"ל הלכתא מדינא בזמן הזה ערלה בא"י נמי רק מדרבנן אסור דכיון דבטלה קדושת הארץ דומי' דכלאי הכרם וחדש שהביא שם עייש"ה כי בזה אין פקפוק ולפ"ז שפיר קשי' להאי מ"ד דסבירא לי' הלכתא מדינא על משנתינו דקתני המקדש בערלה כו' אינה מקודשת ואמאי אינה מקודשת הא יכולה להנות ממנו שלא כדרך הנאתן כקושי' תוס' ואין לומר הא עכ"פ מדרבנן אסור ק"ל הא מתניתין סתמא קתני ולאו דוקא בזמן הבית איירי אלא אף בזמן הזה והא בזמן הזה העיקר ערלה רק מדרבנן. וא"כ שלא כדרך הנאתן הוי תרי דרבנן. ובתרי דרבנן סבירא להו לתוספת דמקודשת דהוי כמו חמץ דרבנן ושעות דרבנן וע' בפסחים (כ"א ב') ברש"י ותוספת והרא"ש. ובדברי הרא"ש בקדושין עלה דהאי מתניתין דהמקדש בערלה שם וע' אה"ע סימן כ"ח ובבית שמואל (סעיף קטן נ"א ונ"ב) דוק נכון הוא עי' עוד לקמן הלכה ב' בדברי רבינו ובזה שהערנו ובחדושי למס' ברכות הארכתי מאוד שם בסוגי' לבאר כל הענין על מכונו. ואין כאן מקומו:
ו) ויש לי ללמד קצת זכות על רבינו מהרש"א ז"ל (רלז) דאי בחלק הבעלים אמאי אינה מקודשת הא יש שאלה בהקדש וע' במשנה למלך בפרק שלפנינו שרוצה לצדד ולומר אם אחד קידש אשה בפירות שאסר על עצמו בקונם דמקודשת לפי שיכול להשאיל על נדרו והוי לגביה היתר הנאה וא"כ אם כונת תוס' לחלק של בעלים לא הוי מקשי מידי דהא יכולין להשאיל על ההקדש דהא נשאלין על ההקדש אמנם זה ליתא חדא דהוי עכ"פ חולין שנשחטו בעזרה ועוד הא כתבו תוס' בכריתות (י"ג ב') בד"ה ארבע חטאות כו' דלאחר זריקת דם ליתא בשאלה יכול לנקוט אם קדשה בפגול ונותר וטמא לאחר שנזרק וע' בתוס' פסחים (מ"ז ב') ד"ה הואיל כו' דכתבו אי בא הקדש ליד גזבר אינו יכול למתשל עליה וע' בש"ך ח"מ סי' רנ"ה סק"ה מ"ש שם ואף ששם איירי לענין הקדש של בדק הבית מ"מ נראה לי שאין חילוק בזה ואם באו קרבנות ליד כהן אי אפשר למתשל עלי' יע' ש"ך ח"מ סי' קכ"ח ס"ק ג' וע' תוס' חולין (כ"ב ב') ד"ה והביא. וע' משנה למלך פי"ד מהל' מעה"ק הלכה ה' וע' במעילה (י"ט א') בש"ס ובפי' רש"י שם היטיב דלפי' רש"י משמע שם דפליגי ר"ש ור"י אי בא ליד כהן אי חייב באחריות אי לא וממילא אם אמרי' שאם בא הקרבן ליד הכהן שבעלים אינן חייבי' באחריות דיצא מרשותן כיון דקנאו הכהן א"כ ממילא נמי דאינו יכול למתשל עליה עיין היטב בכל זה ואין כאן מקומו:
ז) גם אנכי ת"ל עמדתי בהאי עניינא ורוב הדברים היו אתי כדברי הרב המחבר. ואולם בקעה אחת מצאתי ממה שלא דבר ממנו המחבר ואשר הקשיתי קושי' עצומה על דברי תוס' במרובה מהא דאמרינן חולין (קט"ו ב') תניא איסי בן יהודא אומר מנין לבב"ח שהוא אסור באכילה נאמר כאן כי עם קדוש. ונאמר להלן כו' מה כו'. הנאה מנין אמרת ק"ו. ומה ערלה שלא נעבדה בו עבירה אסור בהנאה בב"ח שנעבדה בו עבירה אינו דין שאסור בהנאה מה לערלה כו', עד כלאי הכרם יוכיח. והנה כתבו תוס' שם (קט"ז א') ד"ה חדא וא"ת א"כ מיד כשאמר חמץ בפסח יוכיח נפריך מה להנך שכן גדולי קרקע וי"ל דמתחל' הי' יכול לומר חמץ בפסח וכלאי הכרם יוכיח דהוי להו תלתא. ועוד דהוי מצי למימר בשר תקרובת ע"ז תוכיח. וכ"ת כו' עי"ש במהרש"א. והנה ודאי מתרוצא בתרא דתוס' מוכח דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מן התורה. ואולם לא קשה מזה להרשב"א ותוס' במרובה די"ל דס"ל כתרוצא קמא של תוס' הכא שעמדנו עליו. אבל אי קשי' הא קשי' לדידהו דתקרובת ע"ז מותר בהנאה מן התורה. א"כ מופרך תחלת דין של איסי ב"י דנימא בתחלת דין כשאמר מה ערלה שלא נעבדה בו עבירה כו'. בב"ח כו' נימא תקרובת ע"ז תוכיח שנעבדה בו עבירה ואסור באכילה (כמו שכתב תוס' ב"ק דאכילה ודאי דאורייתא) ומותר בהנאה וכי תימא היא גופא נילף מערלה מה ערלה שלא נעבדה כו' תקרובת ע"ז שנעבדה בו עבירה לא כ"ש א"כ לפ"ז הא אית לן ילפותא דתקרובת ע"ז אסור בהנאה. ואין אנכי יודע מי הוא החולק על איסי בן יהודא בהאי ק"ו. ואף שר"ש שם בחולין (קט"ז א') חולק על איסי ב"י וסובר בב"ח מותר בהנאה ולא יליף האי ק"ו היינו טעמייהו דר"ש כדכתבו שם בתוס' ד"ה מה להלן דאיהו ס"ל אין ג"ש למחצה. (וכמו שילפי' הג"ש) וכמו דילפי' מני' איסור אכילה ה"נ ילפי' מני' היתר הנאה עיין ש"ה כל זה לענין בב"ח אבל לענין תקרובת ע"ז מאי איכא למימר. והק"ו עצמו מונח וקיים. ואם תקשה לפ"ז קשי' נמי לדידן. על הש"ס בע"ז (כ"ט ב') דהקשה וזבח גופא מנא לן או על רבה בר אבוהו עצמו דהקשה יין נסך מנא לן מדוע לא למדין מהאי ק"ו דאיסי בן יהודא ולמאי צריך כלל ההיקש זה ליתא דכל זמן דלא ידעינן איסור אכילה מקרא אחרינא ליכא למילף מהאי ק"ו. כמו שהעלה הש"ס בחולין דיש לומר חורש בשור וחמור תוכיח שנעבד בו עבירה ומותר בהנאה. אבל השתא דידעינן איסור אכילה מקרא אחרינא אמרי' מה לחורש בשור וחמור שכן מותר באכילה. וא"כ לפ"ז צריכין ההיקש עכ"פ לענין אכילה ואף שהשתא דידעינן איסור אכילה באמת הנאה נפקא לן מק"ו דאיסי בן יהודא מ"מ אפוכי מטרתא למה לן. ונקט הש"ס האי הקישא לענין הנאה נמי כיון דאצטריך הש"ס להביא האי הקישא לענין אכילה. ילפי' מני' כולא דלכולא איתקש בין לאכילה בין להנאה וכל זה לדידן. אבל לדעת הני אריות דאמרו דרק אכילה ילפינן מההיקש. ולא הנאה (והא דהביא הש"ס לענין הנאה רק אסמכתא וע' בהגהת מ"ל פ"ה מהל' יסודי התורה במ"ל ד"ה עוד כתבו תוס') קשי' טובא נהי דלא ילפי' מההיקש רק אכילה מ"מ השתא דידעי' איסור אכילה מההיקש תיפוק לי' איסור הנאה מק"ו. וא"ת דאיכא למיפרך מה לתקרובת ע"ז שכן בישראל אינה בשריפה. כדאמר הש"ס בע"ז (נ"ב א') מנין לע"ז של ישראל שטעונה גניזה שנאמר ושם בסתר. וכן כ' הרמב"ם (פ"ח מהל' ע"ז הל' ט') וכמ"ש התוס' בחולין ד"ה מה לערלה דהקשו מה לערלה שכן בשרפה ותירצו היא גופא נילף ותינח בב"ח. אבל הכא גבי ע"ז דילפינן מקרא דטעון גניזה ולא שרפה ל"ש למימר היא גופא נילף. ואולם זה ליתא תינח ע"ז שעבדו ישראל. ע"ז שעבדו גוי דהוא בשרפה דכתיב ואשריהם תשרפון באש מאי איכא למימר. א"כ הרי נילף מני' ע"ז של גוי ושוב גם ממילא ע"ז של ישראל אסור בהנאה דכן צריך למימר לענין בב"ח גופא דאל"כ בב"ח שבשלו גוי מנין לאיסי ב"י לאסור דהא לא נעבד בו עבירה דהא הגוי אינו מצווה על לא תבשל גדי בחלב אמו וע"כ כיון דילפי' בב"ח שבשלו ישראל ה"ה בב"ח שבשלו גוי וא"כ ה"נ אם ילפי' ע"ז של גוי ה"ה נמי של ישראל ואין לפקפק. וא"כ הדרן לדברינו לדעת תוספות ורשב"א נימא תקרובת ע"ז תוכיח שאסור באכילה ומותר בהנאה. ואולם לפי דברי רבינו המחבר פה בהאי ענינא. דרוצה לומר דדעת תוס' והרשב"א בפלוגתא אתמר והיינו בפלוגתא דריב"ב ורבנן (ע"ז ל"ב ב') וחולין (י"ג ב') דריב"ב דס"ל תקרובת ע"ז מטמא באוהל כמת. והיינו דמקיש למת. מה מת מטמא אף ע"ז מטמא. דכתיב ויצמדו לבעל כו' ורבנן דפליגי על ריב"ב כתבו התוס' בחולין (י"ג ב') בד"ה תקרובת היינו טעמייהו דס"ל אכילה דכתיב בהדיא אתקיש. טומאה דלא כתיב בהדי' לא איתקש וריב"ב סובר דלכל מילי דמת אתקש עייש"ה בתוס' וא"כ תוס' דכתבו במרובה דרק לאכילה אתקוש ולא להנאה. היינו נמי לרבנן דרבי יודא בן בתירה. אבל לריב"ב הרי הוא סובר דאפי' לטומאה אתקש דלא רמז בקרא כלל אלא לכולא אתקש כמו כל היקש שאין למחצה ודברים נכונים בפי רבינו המחבר וראוי' למי שאומרן. ולפ"ז ל"ק נמי על איסי בן יהודה הקושי' ראשונה שהקשינו לדעת הרשב"א ותוס' נימא תקרובת ע"ז תוכיח שאסור באכילה ומותר בהנאה דאיסי בן יהודא כר"י בן בתירא סבירא ליה ואמת תקרובת ע"ז אסור נמי בהנאה מכח ההיקש ורשב"א והתוס' אליבא דרבנן דקיימ"ל כותייהו. וא"ת אכתי קשה קושי' שני' אף לרבנן דריב"ב ניהו דמהיקש ליכא למילף דאכילה לבד אתקוש נילף הנאה מק"ו דאיסי בן יהודא. וי"ל דהנה כבר יעדנו בתחלת הצעותינו דברי תוס' בד"ה חדא מחדא. דהקשו מיד כשאמר חמץ בפסח יוכיח נפרך מה להנך שכן גדולי קרקע ותירצו ב' תירוצים חדא דמתחלה הי' יכול לומר חמץ בפסח וכלאי הכרם יוכיח. דהוי להו תלתא. ועוד דהוי מצי למימר תקרובת ע"ז יוכיח ע"כ. ואמרנו לעיל בתחלת דברינו. דע"כ הרשב"א ותוס' ס"ל כתי' קמא דאי כתי' בתרא ס"ל ולא כתי' קמא ולא קשי' הא מוכח לפ"ז דס"ל לאיסי בן יהודא. תקרובת ע"ז דאורייתא. הא זה פרקנו דבאמת איסי בן יהודא הכי ס"ל ול"ק על הרשב"א וזה די"ל דאיסי ב"י כריב"ב ס"ל (ול"ק לפ"ז מה לתקרובת ע"ז שכן מטמא. ופרוקא של תו' לא שייך שטומאת ע"ז רק דרבנן הא לריב"ב טומאת תקרובת ע"ז דאורייתא עיין במהרש"א שכתב רק לרווחא דמילתא כתבו תוס' זאת דאף אם תקרובת ע"ז דאורייתא נמי איכא למימר תקרובת ע"ז תוכיח ול"ק מה לע"ז שכן מטמא הדר דינא ערלה וחמץ תוכיחו עיי"ש במהרש"א) ולפ"ז לא קשה קושייתנו נילף תקרובת ע"ז מערלה. ומה ערלה שלא נעבדו כו'. ע"ז לא כ"ש. נימא מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר ואי נימא חמץ בפסח תוכיח איכא למיפרך מה לערלה וחמץ בפסח שכן גדולי קרקע והשתא ליכא למימר תקרובת ע"ז תוכיח דהא על תקרובת ע"ז אנו דנין. דוק חרי"ף. אמנם אחר העיון ראיתי דאכתי יש לפקפק הא אנן פסקינן דבב"ח אסור בהנאה מדכתיב ג' פעמים לא תבשל וע' בטור סי' פ"ו וא"כ הרי אנן השתא ידעינן איסור בב"ח מקרא א"כ ניתא לעולם תקרובת ע"ז מהאי ק"ו דערלה. ואין לפרוך מה לערלה וחמץ בפסח שכן גדולי קרקע נימא בב"ח תוכיח שאינו גדולי קרקע ואסור באכילה ובהנאה וי"ל מה לבב"ח שחידוש הוא. כמו שאמרי' בכ"מ בש"ס ועל פירכא זו לא שייך למימר אפי' הדר דינא. דלא הוי קולא וחומרא דוק. ובדברים האלה מפורק קושי' תוס' חולין (קט"ז א') ד"ה מה להלן דהקשו על ר"ש מדוע לא יליף איסור הנאה מק"ו דאיסי ב"י עייש"ה ובהכי ניחא דר"ש כרבנן דריב"ב ס"ל דלא מקשינן למת לכולא מילתא וא"כ לענין הנאה נמי לא אתקוש ואיכא למימר תקרובת ע"ז תוכיח. ועל ר"ש ודאי ל"ק היא גופא ניליף דלדידי' דלא יליף איסור בב"ח מקרא אחרינא א"כ ודאי איכא למיפרך על שניהם מה לערלה וחמץ בפסח שכן גדולי קרקע ול"ש למי' תקרובת ע"ז תוכיח או בב"ח תוכיח דהא על אלו שניהם אנו דנין לדון עליהם וללמוד מק"ו דוק חריף ונכון הוא לכל מעיין: אך כל זה לפי רבינו המחבר פה ולפי שכתבו התוס' חולין (י"ג ב') ד"ה תקרובת ע"ז דפלוגתת ריב"ב ורבנן הוא בהאי מילתא דריב"ב סובר דלכל מילתא אתקוש ורבנן ס"ל דלמאי דכתיבא בהדי' אתקיש ולמאי דלא כתיבי לא אתקיש אבל אתנו ת"ל דרך אחרת בזה הענין כולו ובתשובה אחת אשר הערכתי לכבוד מופת דורינו הרב הגאון המפורסם מו"ה אלעזר נרו בעל המחבר ספר אור חדש כתבתי בזה ארוכות ופה אציג פרפרת אחת השייך לענין אשר אנחנו עוסקים בה. ובקצרה ואסמוך על המעיין והוא שאמרתי לפרק קושי' תוספת הנזכרת במאי פליגי ריב"ב ורבנן מדוע לא ילפי רבנן נמי ההיקש לענין טומאה כמו לענין אכילה והנאה. ומאי דעתי' דריב"ב דיליף ועוד הקשו שם תוס' בסוף הדבר וכן בפסחים (ע"ג א') ד"ה תיקון מאי מקשה רבינא מאי תיקון הא תיקון להוציא מידי טומאה דאורייתא דהא לרבנן טומאת תקרובת ע"ז רק מדרבנן כדמוכח בכמה דוכתי בש"ס עיין היטב בתוספות כי אין להרחיב הדברים בדברי זולתו והנה הרשב"א בתשובה סי' שס"ה רצה להוכיח מהא דאמרינן הכא בע"ז (כ"ט ב') וזבח גופא מנ"ל דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור אף זבח אסור דע"כ מת גוי נמי אסור בהנאה דאי לא תימא הכי מנין דזבח אסור בהנאה דלמא למת גוי אתקוש ותי' הרשב"א דלא מוכח מידי דלעולם מת גוי מותר א"ל דאתקוש למת גוי דאל"כ הקישא ל"ל עייש"ה ברשב"א ובמ"ל פי"ד מהל' אבל באריכות (ול"ק על הרשב"א דהא איצטרך הקישא לענין אכילה כדכתבו תוס' פ' מרובה דמי שמעיין ברשב"א ובמ"ל בעיניו יראה דהני פוסקים דס"ל מת גוי מותר בהנאה ס"ל נמי דמותר באכילה עיין מל"מ באורך בהלכות אבל ובר"ן פ' אע"פ ובחידושי הריטב"א ובשיטה מקובצת על מס' כתובות בדף (ס"א א') גם ליכא להקשות הא איצטרך הקישא לכמה דברים כגון למילף מניה דתקרובת ע"ז אין לו בטול כמו שיליף הש"ס בע"ז (נ"ב א') וכדומה רבות ולריב"ב גופא לילף מני' איסור טומאה דזה ל"ק דודאי עיקר ההיקש לענין אכילה דהא כתיב ויאכלו ואיפכא ודאי ליכא למימר דקרא רק להקיש שאר דברים ולא אכילה והנאה דזה יהיה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא) ולפי דברי הרשב"א אלה קשי' לי איפכא על הך פוסקים דס"ל מת גוי אסור בהנאה והמה דעת הטור והש"ע (יו"ד סי' שמ"ט סעיף א') ודעמם מן האחרונים ועי' בנק"הכ ובתשובת צמח צדק סי' י"ג ובמ"ל הל' אבל פי"ד שהביא הרבה מן הראשונים שס"ל מדר"י בן בתירא דהוציא תקרובת ע"ז מטמא באוהל מדכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע"ז מטמא באהל דהכא קשיא קושית הרשב"א היכן ראה ריב"ב דלמת ישראל אתקוש דלמא למת גוי אתקש ובמת גוי הרי קיי"ל דאינו מטמא באהל כמו שפסק הרמב"ם (פ"א מהל' ט"מ) והכא ליכא למימר כתירוצא של הרשב"א דא"כ למאי אתקש דלאיסור אכילה והנאה אתקש וע"כ לומר כדעת הך פוסקים דמת גוי מותר באכילה ובהנאה א"כ שפיר הוכיח ריב"ב דע"כ למת ישראל אתקש ולא למת גוי דאל"כ גם לאיסור אכילה והנאה ליכא הקישא ולמאי הלכתא אתקש למת. ואולם יש לומר דריב"ב לית ליה האי כללא דכייל ר' שמעון בן יוחאי ביבמות (ס"א א') דמת גוי אינו מטמא באהל דכתיב אדם כי ימות באהל אתם קרוים אדם אלא הוא סובר כרשב"ג במשנה באהלות (פ"ח משנה ט') דפליג על רשב"י בזה וסובר דמת עכ"ומ נמי מטמא באהל ולפ"ז נייח לן רבנן דפליגי על רבי"ב ואמרו דלא אמרינן תקרובת ע"ז מטמא דודאי המה נמי סברי דלכל מילי אתקש למת (וכמו שהוציא נמי ר"י בע"ז (נ"ב) לענין שאין ביטול לתקרובת ע"ז) אלא הכא לענין טומאה היינו טעמייהו משום דהמה כרשב"י ס"ל דמת עכ"ומ אינו מטמא באהל ואין ראי' מההיקש דלמא למת עכ"ומ אתקש דוק. ולפ"ז אייתי לן קושי' הכ"מ על הרמב"ם דפסק דתקרובת ע"ז אינה מטמאה באהל ודלא כריב"ב והקשה הכ"מ מדוע פ' כחכמים הא סתם מתני' כותיה בחולין (י"ג א') ובע"ז (ל"ב ב') ולדידן ניחא כיון דקי"ל כרשב"י דמת עכ"ום אינה מטמאה באהל והיינו טעמא כיון דאליהו קאי כותי' עי' תוס' ב"מ (חי"ד ב') עייש"ה א"כ לית לן נמי דריב"ב דוק. ואולם נתתי אל לבי אם כך טעמייהו דרבנן תינח דאינה מטמאה באהל במגע ובמשא מיהא לטמאה מדאורייתא דהא אמרינן ביבמות (ס"א א') רבינא אמר ניהו דמעטינהו קרא מאטמויי באהל דכתיב אדם כי ימות באהל במגע ובמשא מי מעטינהו ואי תימא מטמא במגע ובמשא אף לרבנן אלא שפליגי על טומאת אהל עכ"פ קשיא האי טומאת מגע ומשא להוי טומאה דאורייתא כמו טומאת אהל לריב"ב והרי תוס' הוכיחו בחולין (י"ג ב') מכמה סוגי' הש"ס דלרבנן דריב"ב טומאת תקרובת ע"ז רק מדרבנן בשלמא לדעת תוס' דפירשו לרבנן דס"ל דלא אתקש כל ההיקש לענין טומאה נכון הוא אבל לדברינו דרבנן נמי ס"ל דלכל מילי אתקש אלא שהמה סברי דאתקש למת גוי וא"כ תינח טומאת אהל טומאת מגע ומשא מא"ל. ואמרתי לפ"ז הוכחה נאמנה לדעת ספר יראים והגהות מיימוני פ"ג מהל' אבל ואחריהם הטור והש"ע י"ד סי' שע"ב דפסקו דמת גוי אינה מטמאה כלל אפי' מגע ומשא ותמוהין המה הלא הש"ס יבמות אשר הבאנו מסיק דגוי מטמא במגע ובמשא ועי' במ"ל הל' אבל פ"ג. ואולם הרב פנים מאירות בתשובה ח"ר סי' נ"ו מתרץ להו להני פוסקים דפסקו כתי' קמא בש"ס יבמות שם דמתרץ הש"ס על הקושי' שהקשה על רשב"י והא כתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו דלמא אקטיל מישראל רבינא אמר ניהו דמעטינהו קרא כו' לכן פסקו הך פוסקים דגוי אינו מטמא באהל כתירוץ קמא ולא כרבינא עיין היטב בפנים מאירות ולכאורה זה דוחק גדול חדא איך ראו שפליגי בדין ב' תירוצים אלו. ועוד דמשמע תרוצא דרבינא הוא העיקר ואולם לפי הצעותינו נכון הוא דהא כל סוגיות אלו דמוכח מנייהו דסברי לרבנן דריב"ב טומאת מגע ומשא רק דרבנן וע"כ דכל סוגיות אלו נמי אזלי כשיטות תירוצא קמא ביבמות דמת גוי אינו מטמא אפלו במגע ובמשא ולכך אי אתקש למת גוי אפי' טומאת מגע ומשא ליתא בתקרובת רק דרבנן גזרו על תקרובת שיטמא במגע ובמשא משום לתא דע"ז ולכך נקטו הך פוסקים להלכה כן יעוין דוק כי נכון הוא. ומעתה אם כך דרכה של תורה נחזי אנן לרבינא בשיטתי' דס"ל דלרשב"י ניהו דמעטינהו קרא מטומאת אהל ממגע ומשא מי מעטינהו ולפ"ז לדידי' גוי מטמא מגע ומשא דאורייתא ולפי הנחותינו הרי רבנן נמי ס"ל דלכל הדברים אתקיש תקרובת למת אלא לענין טומאת אהל פליגי יען שסברו דלמא למת גוי אתקש ותינח טומאת אהל מגע ומשא מא"ל וע"כ דרבינא באמת סובר לרבנן מטמא מגע ומשא דאורייתא וחדאי ה' בפלפולא לתרץ לפ"ז קושיא שני' של תוס' בחולין ובפסחים שהקשו על רבינא בפסחים (ע"ג א') מאי קשיא מאי תיקון הא תיקון להוציא מידי טומאה דאורייתא ותקרובת ע"ז אינה מטמאה אלא דרבנן כדמוכח מכמה סוגי' הש"ס ולפי הצעותינו ניחא דכל סוגיות הש"ס דסברי טומאת תקרובת ע"ז אינו אלא מדרבנן היינו שסוגיות הש"ס אלו אזלי לפי תירוצא קמא ביבמות אבל רבינא בשיטתי' דס"ל לרשב"י אף שגוי אינו מטמא באהל מ"מ מטמא מגע ומשא מדאורייתא ה"ה נמי תקרובת ע"ז דאתקש לזה לכן הקשה רבינא בשיטתי' שפיר מאי תיקון דהא תקרובת ע"ז מטמאה נמי במגע ובמשא דאורייתא ולא הוציא מידי טומאה דאורייתא דוק כי נכון וישר הוא לכל מעיין בצדק:
והדרן לפלפול שיצאנו עליו אי תקרובת ע"ז אסור בהנאה דאורייתא או דרבנן והנה רבינו המחבר הביא דעת הרמב"ם (בפ"ז מהל' ע"ז הלכה ב') דכ' תקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא ולוקה ב' וכ' רבינו שדעתו ז"ל דהאי היקשא דויאכלו זבחי מתים רק גילויא בעלמא דהאי תקרובת ע"ז הוי נמי בכלל דלא ידבק בידך מאומה ולא תביא תועבה אל ביתך ונכונים דברי הרב בזה ועי' בס' המצות להרמב"ם מצוה קצ"ב ומצוה קצ"ה וברמב"ן ובהרב מגלת אסתר שם ונראה שכן נמי דעת התוס' בע"ז (י"ב ב') ד"ה אלא בורד שכתבו דע"ז לקי אפי' שלא כדרך הנאתן מידי דהוי אכלאי הכרם דלוקין עליהן אף שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיבה בהו אכילה ובע"ז לא כתיב בה אכילה בדאורייתא אלא בדברי קבלה ויאכלו זבחי מתים עכ"ל (ועי' במ"למ הל' יסו"הת שחוכך בדברי תוס' אלו) ונראה כונתם שהמה סוברים כדעת הרמב"ם דהאי דכתיב ויאכלו זבחי מתים גילוי מלתא בעלמא הוא על לא ידבק בידך מאומה מן החרם שקאי נמי על תקרובת ע"ז וא"כ בדאורייתא לא כתיב אכילה ובאמת מדברי הש"ס שם דנקט ריש לקיש מ"ט דאמר קרא לא ידבק בידך מאומה מן החרם משמע נמי קצת דנקט האי קרא על תקרובת ע"ז ועיין:
ובהאי מלתא תירץ אחי הרבני השלם חכם וסופר מהר"ר ליב נר"ו קושי' מהרש"א בפסחים על האי שהקשה הש"ס שם (כ"ב א') ואשר הביא הרב בפלפול שלפנינו ואימא כמים הנשפכים לע"ז והקשה שם המהרש"א בתוס' ד"ה ואימא כמים הא ע"כ הקישא להיתר אתיא דאי לאיסורא למה לי היקשא הא מלא תאכל כל דם נפקא עייש"ה ובדברי תוס' אלו ניחא דלעולם האי הקישא לאיסורא אתיא דאי מלא תאכל כל דם הו"א הני מילי כדרך הנאתן אבל שלא כדרך הנאתן מותר לכן בא ההיקש על הארץ תשפכנו כמים כמים הנשפכין לע"ז ומה מים הנשפכין לע"ז אסור אפי' שלא כדרך הנאתן ה"נ דם. דוק נכון הוא. והנה לכאורה יש ג"כ קצת ראי' דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מן התורה מהא דאמרינן ביבמות (ק"ג ב') סנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה של תקרובת ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה ופירש"י של תקרובת ע"ז וקיי"ל תקרובת ע"ז אין לה ביטול עולמית דאתקש למת הלכך לית לי' תקנתא וכתותי מכתת שיעורא עכ"ל א"כ הרי משמע דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מ"הת מדאמר חליצתו פסולה ואולם יש לומר חליצתו פסולה מדרבנן וראי' מחליצת קטנה שקתני במתני' ביבמות (ק"ד ב') קטנה שחלצה חליצתה פסולה וכמה מן הפוסקים אית להו דפסולה רק מדרבנן ועי' בתוס' יבמות (ק"ה ב') ד"ה קטנה ועי' בלח"מ (פ"ד מהל' יבום הלכה ט"ו) ובדברי הרב המגיד שם ועוד י"ל דאף אם רק מדרבנן אסור אפ"ה חליצתו פסולה מ"הת דהשתא שהוא אסור בהנאה ואין לו ביטול א"כ כתותי מכתת שעורי' ומה לי אם מדרבנן כתותי מכתת שיעורי' או מדאורייתא וכל שכתותי מכתת שיעורא חליצתו פסולה וכן העלה נמי סברא זו רבינו המחבר גבי אתרוג שאם דבר עומד לשרפה מדרבנן אמרינן בי' כתותי מכתת שיעורא ומדאורייתא אינו יוצא (פ"א מהל' לולב הל' א') והביא ראי' מאתרוג של תרומ' טמא' דפסול משום דלשרפה עומד והא תרומת פירות רק מדרבנן וע"כ השתא שרבנן אסרוהו פסול מדאוריי' ואף שהוא מחלק שם בין דבר שעיקרו מדאורייתא לדבר שאין עיקרו מדאורייתא הא הכא נמי עיקרו מדאוריי' גבי תקרובת האכילה ובע"ז גופא אכילה והנאה ותו אין לפקפק:
מעשה חושב (רלה) מה שהקשה עוד הרב כו'. לתי' הב' שתי' התוס' דמיירי שפיר בדאיכא שו"פ אף שלכדה"נ כו'. תמהני דלא העיר להקשות גם אתירוץ ראשון של התוספות שכתבו דמיירי בדליכא שוה פרוטה בשלא כדרך הנאתן. דמאי הועילו בתירוצם זה דהא אכתי תקשי מתניתין לשמואל דאמאי קתני אינה מקודשת דילמא הוא שוה פרוטה במדי בשלא כדרך הנאתן. וכאן הרי לא שייך לתרץ הא בקדושי ודאי כו' כדמשני הש"ס אליבי' אהא דפריך מדתנן ב"ה אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה דהא ע"כ האי דקתני במתניתין אינה מקודשת היינו דאינה מקודשת כלל אפילו קדושי ספק. מדכייל כלאי הכרם ובב"ח בהדי ערלה ואינך דקחשיב במתניתין והרי כלאי הכרם ובב"ח לוקין עליהן אפי' בשלא כדרך הנאתן כמבואר בפסחים דף כ"ה וא"כ הרי בכלאי הכרם ובב"ח ע"כ דאינה מקודשת כלל אפילו קידושי ספק וא"כ איך אפשר לומר דבערלה ואינך מקודשת מספק עכ"פ. וזה נמי א"א לומר דהאי אינה מקודשת דקאמר היינו דאינה מקודשת קדושי ודאי עכ"פ אבל יש ויש דמספיקא מקודשת. דז"א שהרי אפילו אי לא הוה כלל התנא איסורי הנאה שמותרים בשלכדה"נ עם הני דאסורים נמי בשלכדה"נ ג"כ לא שייך למיתני אינה מקודשת סתמא אי באמת מתקדשת מספק וכש"כ השתא בדכלל דאיכא למטעי ולהתיר א"א דרבנן ולומר דכמו בכלאי הכרם ובב"ח אין חשש קדושין כלל ה"נ הוא בערלה וחברותיה. א"כ ודאי פשיטא דלא שייך למיתני אינה מקודשת:
שוב ראיתי בספר ראש יוסף שהביא בשם הב"ח שהקשה קושייתי זו על התירוץ הראשון של התוספות. אלא דלפי מה דנקט קושייתו בסתם אין כאן קושיא כל כך משום די"ל דמתניתין בקדושי ודאי קאמר דאינה מקודשת וכנ"ל אבל קושייתי חזקה היא. מדכייל שאר איסורי הנאה עם כלאי הכרם ובב"ח וכנ"ל וצ"ע:
(רלו) והשתא לפי דבריו ז"ל קשה אמאי לא משני דפלוגתא לא קא חשיב כו'. זה תמוה. דהא קא חשיב פטר חמור והרי ר"ש ס"ל דפטר חמור מותר בהנאה. ואין לומר דלאחר עריפה וד"ה כדמשני הש"ס בקדושין דף נ"ז ע"ב דז"א שהרי התנא במתניתין דע"ז דבר שבמנין וא"ה קחשיב ופטר חמור הוי דבר שבמנין דבעל חי לא בטיל. וכן פי' רש"י והרע"ב דפטר חמור אסור בהנאה כל זמן שלא נפדה וא"כ ע"כ דקודם עריפה מיירי. ואפשר לומר דכוונת הגאון המחבר ז"ל די"ל דמפטר חמור אין ראיה לומר דבפלוגתא נמי מיירי משום דבאמת יש לפרשו לאחר עריפה וד"ה ודבר שבמנין הוי היינו היכא דחתיכה ראויה להתכבד דומיא דבב"ח וחולין שנשחטו בעזרה אלא דזה דוחק גדול לומר דבשר חמור יהיה ראוי להתכבד. ובל"ז קושייתו זאת. וכן מה שהקשה אח"ז על דברי התוס' ממילא לק"מ שהרי קאמר הש"ס מאן שמעית לי' דחמץ בפסח אסור בהנא

ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם כו' הנה בחידושי הרשב"א ז"ל פרק האיש מקדש דנ"ח ע"א כתב דיש מביאים ראיה דהמקדש באיסור הנאה דדבריהם אינה מקודשת מדתני' בתוספתא המקדש ביין נסך כו' ובכל מה שחל שם ע"ז עליו אינה מקודשת ואמרי' דתקרובת ע"ז אינה אסורה אלא מדרבנן דמדכתיב ויצמדו לבעל פעור ילפינן לה כע"ז ודוק ואסמכתא דרבנן הוא ואפ"ה אינה מקודשת כו' יע"ש ובתוס' פ' מרובה דע"ב ד"ה דאי נסתפק בתקרובת ע"ז אי אסורה בהנאה מדאוריי' וכתבו עוד ומיהו איסור אכילה ודאי דהוי דאורייתא יש לדקדק משמעתין דלעיל דפטרי רבנן שוחט לע"ז כו' ואי איסור אכילה לא הוי אלא מדרבנן לא היה נחשב בהך שחיטה שאינה ראויה כמו מעשה שבת למ"ד דרבנן ואין להקשות דאי אסור באכילה כו' מה"ט תיאסר בהנאה כמת וי"ל כיון דכתיב ויאכלו לאכילה איתקיש ולא להנאה עכ"ל. ולדעתי יש להביא עוד ראי' דתקרובת ע"ז אסור באכילה מדאורייתא מדתנן פ' כ"ה השוחט לע"ז והשוחט חולין בפנים כו' ר"מ מחייב וחכמים פוטרים ואי תקרובת ע"ז מותר באכילה מדאורייתא הא מדאורייתא אשר יאכל קרינא ביה ואמאי פטור מכסוי וכ"כ שם בדפ"ה ע"ב ד"ה אין דממתניתין דפטר חולין בעזרה מכסוי יש להוכיח דס"ל דחש"ב דאורייתא יע"ש וליכא למימר דהתוס' דפ' מרובה שלא הביאו ראי' ממשנה זו דס"ל דלענין כסוי הדם אע"ג דלא אסור אלא מדרבנן אפ"ה פטור מכיסוי דכיון דהקפיד תורה שיהא ראוי לאכילה והשתא מיהא לא חזי מכח גזרת רבותינו ז"ל לא קרינן ביה אשר יאכל ודוקא גבי תשלומי דו"ה הוא דקאמר תלמודא גבי מעשה שבת למ"ד דהוי מדרבנן דלחייב בתשלומי דו"ה משום דמסתמא ודאי לא באו חכמים להקל עליו אלא להחמיר עליו דאל"כ מצינו חוטא נשכר דהא ליתא מדאמרינן התם בפרק כ"ה ר"ח נפל ליה יאניכה בכתניה כו' א"ל שקול עופה כו' ואמרינן דצא נחור א"ל ואקשי' מ"ט לא א"ל צא טרוף ומשני ל"מ קאמר ל"מ צא טרוף דשחיטה שאינה ראויה היא אבל צא נחור אימא אין שחיטה לעוף מן התורה ולבעי כסוי קמ"ל אלמא דאי אמרינן אין שחיטה לעוף מן התו' חייב בכסוי וקרינן ביה אשר יאכל אע"ג דמדרבנן מיהא אסור באכילה ובעי שחיטה ועיין בס' בני יעקב סי' ב' דקפ"ה ע"א גם במ"ש דתקרובת ע"ז אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן משום דלאכילה איתקש ולא להנאה ועיין בהרב פר"ח פ"ז מה' ע"ז שהקשה דהרי קי"ל כר' אבהו דכל מקום שנאמר לא תאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ולק"מ דויאכלו לא ילפינן מלא תאכלו וכמ"ש התוס' פרק כ"ש דכ"א ע"ב ד"ה כל מקום לענין נהנה מחמץ דלא מחייב כרת לרבי אבהו משום דכי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו וכבר תפסו עליו בזה כת הקודמין ז"ל אך מאי דקשייא לן הוא דת"ל דיהא אסור בהנאה מדכתיב לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל שהרי הזובח לע"ז הוא מחייבי מיתות ב"ד וכל שתעבתי לך הוא ובשלמא לאית ספרים שכתבו התוס' בפ' כל הבשר דף קט"ו ד"ה חורש בשור ובחמור דאית דגרסי ומה שבת דחמירא אמרת היא קדש ואין מעשיה קודש הני לכ"ש וכ' ז"ל דה"ט דבב"ח לא אמרי' האי קו' משום דבב"ח הבישול ניכר אבל מעשה שבת אין ניכר שנעשה בשבת ה"נ איכא למימר דתקרוב' ע"ז דאינו נאסר מטעם כל שתעבתי לך משום דעבדינן ק"ו ממעשה שבת דה"נ אינו ניכר שנעשה תקרובת לע"ז אכן לפי פירש"י ז"ל שם דה"ט משום דהן עצמן תועבה וא"נ ליש ספרים דגרסי השתא לגבוה שרי להדיוט מבעיא משמע דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מקרא דלא תאכל כל תועבה וכעין זה הקשה הרא"ם ז"ל בפ' משפטים דלמאי אצטריך לר"ש תלתא קראי גבי בב"ח ת"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה ע"ש הן אמת שקו' זה ק' ג"כ אההיא דגרסי בפ' א"מ דף כ"ט יין מנ"ל דאמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם וזבח גופיה מנ"ל דכתיב ויצמד לבעל פעור כו' והשתא קשה דאמאי הוצרך לאתויי מה"ק ת"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה ואפשר לומר דכי בעי תלמודא התם זבח גופיה מנא לן לא בעי אלא לחזקי' דס"ל דלא תאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע דלר' אבהו ה"נ דנפ"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה אכן דברי התוס' דפ' מרובה ק' וצריך לומר דהתוס' בפרק מרובה ס"ל כאית ספרים דגרסי שכתבו בפ' כ"ה אך אכתי ק' דתיפוק ליה דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא מדכתיב פ' כי תשא פן תכרות ברית ליושב הארץ וקרא לך ואכלת מזבחו שהרי קי"ל דהשמר פן ואל אינו אלא ל"ת וכ"כ הרמב"ן ז"ל בהשגותיו על רבינו בס' המצות מצוה קצ"ב דעל תקרובת ע"ז לוקה מן התורה מהך קרא דפן תכרות וכיון שכן הו"ל כאלו כתיב בהדי' לא תאכל דקיי"ל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע ובשלמא אההיא דפ' א"מ דבעי זבח גופא מנא לן איכא למימר דאליבא דחזקיה קא בעי כמ"ש לעיל וכן ראיתי בס' נ"ב מצוה קי"ב דקמ"ז ע"ג שהוקשה לו כן אפשטא דשמעתא דהתם ותירץ דאליבא דחזקיה קא בעי אכן לדברי התוס' שכתבו דאינו אסור בהנאה מדאורייתא ק' שהרי קי"ל כר"א ולכן היה נ"ל דהתוס' בפ' מרובה ס"ל כשיטת הרא"ש שכ' בפ' ג"ה ד' קס"ז ע"א דהלכה כחזקי' משום דהל' כחזקי' אפי' נגד ר"י כ"ש ר"א תלמידו של ר"י ודקדק כן מדברי הרי"ף ג"כ יע"ש וא"כ מש"ה הוא דס"ל דאינו אסור בהנאה מדאוריי' אבל לר"א ה"נ דאסור בהנאה מקרא דפן תכרות ואי קשיא לך אכתי אמאי הוצרכו להביא ראיה דתקרובת ע"ז אסור באכילה מדאורייתא מאותה סוגיא דפ' מרובה ת"ל מקרא דפן תכרות דבאכילה מיהא אסור לכ"ע י"ל דאי מקרא דפן תכרות הו"א דמאי דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו עיקר הקפידא לאו אעצם אכילה היא אלא אולקחת מבנותיו לבניך דכתיב בתרי' דע"י אכילה יבא לקחת מבנותיו ואי מקרא דויצמדו לבעל פעור הו"א דאינו אלא אסמכתא בעלמא כמ"ש הרשב"א ז"ל אמנם לפי האמת שהכריחו מסוגיא דפרק מרובה דאיסור אכילה הויא מדאורייתא וקרא דויצמדו לבעל פעור דרשא גמור' הוי גילוי מלתא היא דמאי דכתיב וקרא לך וא"מ אפן דכתיב ברישא קא מהדר והו"ל כאלו כתיב בהדיא פן קרא לך ואכלת מזבחו א"כ לר' אבהו ה"נ דאסור בהנאה מדאורייתא מקרא דפן תכרות ובהכי אין צורך למ"ש לעיל דהתוס' דפ' מרובה סבירא ליה כאית ספרים דגרסי שכתבו בפ' כ"ה אלא אפי' ס"ל כפי' רש"י שם אדיש ספרים אפי"ה ס"ל דמותר בהנאה מדאוריי' משום דס"ל דהלכה כחזקיה ואין ה"נ דלר"א אסור בהנאה משום קרא לא תאכל כל תועבה ועל פי זה אשכחנא פתרי מאי דק"ל טובא לדעת התוס' דס"ל דתקרובת ע"ז אינו אסור אלא מדרבנן מההיא דגרסינן בפ' כ"ש דכ"ב ע"א והרי דם דרחמנא אמר לא תאכל דם ותנן אלו ואלו מתערבין כו' שאני התם דאיתקוש למים דכתיב לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים מה מים מותרים אף דם מותר כו' ואימא כמים הנשפכין לע"ז התם נמי ניסוך איקרי דכתיב ישתו יין נסיכם ע"כ והשתא לדעת התוס' ק' טובא מאי פריך ואימא כמים הנשפכין לע"ז והא מים הנשפכין לע"ז מן התורה מותרים בהנאה כיין נסך ותקרובת ע"ז וא"כ אפי' נימא דמים הנשפכין לע"ז קאמר הא גלי קרא דדם מותר בהנאה מדאיתקיש להו דמותרים בהנאה ועיי"ש בד"ה ואימא ובהרב ח"ה שם אכן ע"פ האמור ניחא דמעולם לא כתבו התוס' דתקרובת ע"ז מותר בהנאה מן התורה אלא משום דס"ל דהלכה כחזקיה וכדעת הרא"ש אבל לר' אבהו ה"נ דס"ל דאסור מן התורה מקרא דפן תכרות וא"נ מקרא דלא תאכל כל תועבה וא"כ בפרק כ"ש דקאי התם אליבא דר' אבהו פריך שפיר ואימא כמים הנשפכין לע"ז דאסור מן התורה אליבא דר' אבהו ובהכי אפשר ליישב גם כן מאי דק"ל תו לדעת התוס' דתקרובת ע"ז מותר בהנאה מן התורה מהא דגרסינן פ' ר"י דנ"ב בעא מיניה ר"י מרב ינאי תקרובת ע"ז של אוכלים מי מהניא להו ביטול לטהרינהו מטומאה או לא כו' ותיבעי ליה ע"ז גופיה ע"ז גופיה ל"מ ליה כיון דאיסורא בטיל טומאה נמי בטיל כי קמב"ל לתקרובת ע"ז מאי כיון דאיסורא לא בטיל כדרב גידל טומאה נמי לא בטיל א"ד איסור' דאוריי' לא בטיל טומא' דרבנן בטיל ע"כ הרי בהדיא דתקרובת עבודה זרה אסור בהנאה מן התורה מדקאמר איסורא דאורייתא לא בטיל וליכא למימר דאיסור' דאורייתא דקאמר אאיסור אכילה קאי דאסור מה"ת דא"כ אדמבעי' לי' בטומאה דרבנן תיבעי לי' בתקרוב' ע"ז אי מהני לי' ביטול לענין היתר הנא' מי אמרינן כי היכי דאיסור אכילה לא בטיל ה"נ איסור הנאה א"ד איסור אכילה דאורייתא לא בטיל איסור הנאה דרבנן בטיל ותו דבהדיא אמרי' התם ד"נ ע"א גבי ההיא דבי ינאי מלכא חרוב כו' איכא רבנן דפרשי כו' מ"ט דמאן דפריש ס"ל כי הא דרב גידל דאמר מנין לתקרובת ע"ז שאין לה ביטול כו' הרי דהתם לענין הנאה קאי ואפ"ה קאמר דאין לו ביטול מדרב גידל אכן על פי מ"ש אפשר דר"י ס"ל כר' אבהו ומש"ה ס"ל דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מן התורה אבל התוס' ז"ל ס"ל דהלכ' כחזקיה נגד ר"י כמ"ש הרא"ש ומשום הכי ס"ל דמותר בהנאה כך היה נראה ליישב דבריהם ז"ל אך מאי דק' לפי דרך זה התם מההיא דפרכינן התם בפ' כ"ש דף כ"ג ע"ב מיכדי אותבינהו כל הני קראי כו' מאי בינייהו א"ב חולין שנש"ב כו' והשתא לפי זה קשה דאמאי לא משני דא"ב תקרובת ע"ז דלר"א אסור בהנאה מן התורה ולחזקיה מדרבנן אם לא שנאמר דאין ה"נ וחדא מינייהו נקט וכבר התוס' ד"ה מאי בינייהו הק' דאמאי ל"ק דא"ב חמץ נוקשה וחמץ ע"י תערובת יע"ש מיהו אכתי קשה מ"ש במרובה וז"ל משמע דאי הוי מדרבנן חשיב דידיה שפיר ומתוך כך היה נראה לדקדק דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא מדקאמר לעיל ור"מ שוחט לע"ז אמאי מחייב כיון דשחיטה פורתא כו' ואי דרבנן חשיב שפיר דמרא כו' יעוין שם והשתא כפי מ"ש דלר' אבהו ודאי אסור מן התורה ועד כאן לא נסתפקו אלא אליבא דחזקיה ק' דמאי ראיה מייתי מההיא דפריך אר"מ שוחט לע"ז כו' הא ר"מ כר"א ס"ל וכמ"ש התוס' פ' כ"ש דכ"ב ע"א ד"ה ורש"י וז"ל דלכאורה חזקיה לא אתי כר"מ דלר"מ פשיטא לן לעיל מדאצטריך למשרי נבלה דכל איסורים בהנאה כו' יעוין שם ומש"ה פריך התם שפיר דלר"מ שוחט לע"ז אמאי מחייב דלדידיה ע"כ תקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא כמ"ש ואפשר דהתוס' במרובה ס"ל כדעת רש"י שכתב שם דכ"ז ע"ב ד"ה למאי הלכתא דחזקיה אתי נמי כר"מ יע"ש וגם בפרק כ"ש לא כתבו אלא דלכאורה לא אתי כו' משמע דלא פסיקא להו מילתא דאיכא למימר כפי' רש"י כו' ז"ל ואם כן היינו דמייתי ראיה מדפריך ור"מ כו' ואם איתא לא הו"ל לתלמודא להקשות בפשיטות והול"ל הניחא לחזקיה אלא לרבי אבהו מאי איכא למימר כל זה כתבתי ליישב דבריהם עם שהוא קצת דוחק דכל כי האי הי"ל לפרש דלרבי אבהו אסור מן התורה ולא למסתם סתומי ועוד אפשר ליישב ההיא דפ' כ"ש דודאי מ"ש התוספות ז"ל דתקרובת ע"ז מותר בהנאה מטעמא דלאכילה דכתיבה בהדיא איתקוש ולא להנאה לאו אליבא דכ"ע היא ובפלוגתא אתמר שהרי כתבו התוס' פ"ק דחולין די"ד ע"ב ד"ה תקרובת ע"ז דלענין טומאה הוא דפליג רבנן אריב"ב דרבנן ס"ל דדוקא לענין איסור אכילה דכתיבה בהדיא איתקוש אבל לענין טומאה דלא כתיבה בהדיא לא וריב"ב ס"ל דלגמרי מקיש למת וטומאת אהל מדאוריית' ע"ש וא"כ משמע ודאי דלריב"ב דס"ל דטומאת אהל נמי מדאורייתא משום דס"ל דמקשי' למת לגמרי אע"ג דלאו כתיבא וה"נ איסור הנאה דתקרובת ע"ז דאורייתא לגמרי מקשינן וא"כ איכא למימר דכי פריך התם אילימא כמים הנשפכין לע"ז למאן דס"ד דהוה מדאורייתא דהיינו ריב"ב קא פריך וההיא דפרק ר"י י"ל דה"ק איסורא דעיקרו מדאורייתא דבע"ז גופ' אסור' מדאוריית' אפי' בהנא' החמירו רבנן בתקרובת ע"ז טומאה דעיקר' מדרבנן לא החמירו כנ"ל ושוב מצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל למס' סנהדרין מכ"י פרק נגמר הדין דפי' אההיא דאמרינן התם משמשין ממשמשים גמרינן כתב וז"ל ותימא ועורו של מת מי גרע מתכריכין דאמרינן בפ' העור והרוטב ד"ה עור האדם טהור כו' ובכל דוכתא משמע דאיכ' איסור' דאורייתא ע"ז ילפינן ממת ובפ' ר"י אמרינן גבי תקרובת ע"ז דאיסורא מדאורייתא לא בטיל כו' יע"ש הנה מבואר שדעתו ז"ל דתקרוב' ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא מראיה שהביא בפרק ר"י ומן התימה עליו דבפרק הא"מ משמע שהסכימה דעתו לדעת התוס' דאינו אסור אלא מדרבנן ודו"ק ודעת רבינו ז"ל בפ' ז' מהלכות ע"ז דין ב' דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא ולוקה ב' יע"ש ונראה ודאי שדעתו ז"ל דאף ע"ג דנפ"ל מקרא דלא ידבק בידך מאומה דויאכלו זבחי מתים אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דקרא דלא ידבק בידך מאומה מיירי נמי בתקרובת ע"ז דכיון דנפ"ל מהיקשא דמת דתקרוב' ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא מסתמא ודאי דהיינו דמקרא דלא ידבק ועיין בהפר"ח ז"ל שם ויש לי מן התימה על הרב מש"ל ז"ל שכתב בה' אבל פי"ד דין נ"א שדעת רבי' דמת אינו אסור אלא מדרבנן ואע"ג דנפ"ל מג"ש דשם שם אינו אלא אסמכתא בעלמא יע"ש וכפי דבריו דתקרוב' ע"ז דאסור בהנאה מדאיתקש למת כדאיתא בפרק א"מ ע"כ דאינו אלא אסמכתא ומדרבנן שהרי מת גופיה אינו אלא מדרבנן וכדעת התו' וא"כ ק' איך כתב רבינו דהנהנה מתקרובת ע"ז לוקה ב' וצ"ע ורבינו ז"ל בס' המצות מצוה קצ"ה כתב שיין נסך אסור מדאורייתא וראיה על זה אמרינן בע"ז ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורים שבתורה בס' חוץ מטבל ויין נסך דבעי במשהו וזה ראיה מבוארת דאסור מן התורה עכ"ל וכונתו מדהחמיר' לאסרו במשהו ואם היה איסורו מדרבנן לא היו מחמירי' כ"כ לאוסרו וכתב עליו הרמב"ן ז"ל לא הבנתי ראיה זו שהרי אפילו סתם יינם במשהו ומאמרם ז"ל חוץ מטבל ויי"נ יכלול אפי' סתם יינם וכ"כ הרב בעצמו בחבורו הגדול עכ"ל יע"ש וראיתי להרב מגילת אסתר ז"ל וז"ל אני לא ראיתי לו זה הדעת שם אבל אדרבה כתב שם בריש פ' י"א מהל' מ"א השותה מסתם יינם רביעית מכין אותו מכת מרדות הרי שלא כתב מסתם יינם במשהו א"ד יע"ש והן דברי' תמוהי' שמ"ש רבינו השותה מסתם יינם רביעית היינו דוקא לענין מכת מרדות אבל מ"מ מודה הוא ז"ל דאיסורא מיהא איכא אפילו במשהו וזהו מבואר ממ"ש בפרק ט"ז מה' הנז' הלכה כ"ט וז"ל נתערב סתם יינם ביין הרי זה אסור בכ"ש בשתייה כו' הרי מבואר דאפי' בסתם יינם ס"ל ז"ל דאסור במשהו והיינו דק"ל להרמב"ן ז"ל וזה פשוט: ושמעתי מקשים משם הרב המובהק כמוהר"ר יצחק בכ"ר דוד ז"ל שהקשה לדעת רבינו ולדעת הרמב"ן ז"ל שדחה ראיית רבינו וכתב דאפשר לומר שיין נסך דרבנן מההיא דגרסי' בהוריות דף י"א ע"א ת"ר וכל חלב זהו מומר ואיזהו מומר אוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים ושותה יין נסך ריב"י אומר אף הלובש כלאים ופרכינן מאי בינייהו איכא בינייהו כלאים דרבנן ות"ק סבר דאוריית' הוי מומר דרבנן לא הוי מומר וריב"י סבר כיון דכלאי' מפרסם איסורא אפי' בדרבנן הוי מומר הרי בהדיא שיין נסך דאורייתא שהרי לת"ק דוקא באיסורא דאורייתא הוי מומר אבל באיסורא דרבנן לא הוי מומר וחשיב בהדייהו יין נסך ולעד"ן ליישב ולומר דמאי דפליגי ת"ק וריב"י בכלאים היינו דוקא במומר לתיאבון וכדאמרינן התם מאי קאמר הכי קאמר אכל חלב לתיאבון ה"ז מומר להכעיס ה"ז צדוקי ואיזהו מומר שסתמא צדוקי זה האוכל נבלות כו' ובמומר לתיאבון הוא דס"ל לת"ק דבדרבנן לא הוי מומר אבל במומר להכעיס אפילו בדרבנן הוי מומר והילכך ביין נסך כיון דסתמא להכעיס אפי' בדרבנן הוי מומר כנ"ל ושוב ראיתי להרב באר שבע שם שהקשה בסוגיות הגמ' דיין נסך ודאי לא הוי נפשו של אדם קצה בה מדאמרינן ס"פ פסולי המוקדשין ואלו הן דברים שהנפש קצה בו נבילות וטריפות כו' ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בו טבלים ויין נסך וא"כ למה הוי סתם מין והתוספ' בפרק אין מעמידים הביאו הך ברייתא ולא הזכירו ושתה יין נסך ואולי ט"ס הוא עכ"ד והן אמת שמדברי התוס' דבפרק א"מ דנ"ו ע"ב ד"ה אחר שכתבו דנבלה דקתני בברייתא מיירי במתה מחמת חולי וטרפה שנשברה מפרקתה שמתה והולכת אבל בנבלה מחמת הסכין לא הוי קרוי מין בסתמא דשמא אכלה לתיאבון שהיא טובה לאכול יע"ש צ"ל ע"כ דלא הוי גרסי יין נסך דאם ל"כ תיקשו יין נסך אמאי חשיב סתמא מין דשמא שותה הוא לתיאבון כיון שטוב הוא לשתות האמנם מדברי התוס' דס"פ פסולי המוקדשין מבואר דהוו גרסי לה שהקשו שם כקו' הרב באר שבע ותי' דמ"מ לא חשיב נפשו קצה בו ועוד דהכא מסקינן ע"י תערובות יע"ש ומהתימה על הרב באר שבע איך אישתמיט מיניה ודו"ק ומיהו מההיא דפריך בפרק כ"ש ואימא כמים הנשפכין לע"ז מוכח בהדיא דיין נסך אסור מדאורייתא ומה שתי' לדעת התוספ' לא יגהה מזור ליישב לדעת רבינו וכמובן וצ"ע:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה