שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק שני · דף כא:
בגמרא אמר ליה אביי לרב יוסף ולרבי יוסי הגלילי הני סופלי דחיותא היכא שדינן להו ביו"ט כו'. כבר תמהו התוס' וכל המפרשים דמה ענין לר' יוסי הגלילי הא פשיטא דמטלטלין מאכל בהמה אפילו בשבת. ונראה לומר דהא דגרעינן ודאי מקרי נולד כדאיתא בשבת פרק במה מדליקין (דף כ"ט) והיינו מטעמא דמעיקרא קיימו התמרים לאדם וכשנפרדו הגרעינין מיקרי נולד. אלא דאי קיימא לן כר' עקיבא דביום טוב לכל נפש אפילו בהמה במשמע אין לחלק ביו"ט בין שראוי למאכל אדם או לבהמה דמותר אדם מן הבהמה אין ביו"ט ומעיקרא קיימי לאדם ולבהמה שאפילו לא יצטרך לאכילת אדם יוכל לקלוף האוכל כדי שיתן הגרעינין לפני בהמה לכן לא מיקרי נולד. אבל לר' יוסי הגלילי דדוקא לאדם מותר אבל לבהמה לא א"כ הגרעינין הם נולד דמעיקרא לא קיימי בשביל בהמה. שאילו לא היה צריך להם לאדם לא היה יכול להכינה לבהמה מיקרי נולד כדאמרינן בפרק במה מדליקין:
ועפי"ז יש ליישב מה דפריך בשבת מאי איכא למימר. ותמוה דמאי שייטי' דבשבת לריה"ג דבשבת אפילו לאדם לא הותר אוכל נפש. לכן אפשר לסייע מכאן סברת בעל המאור בריש מכילתין דהא דפסק ביו"ט כר"י ובשבת כר"ש. והקשה בעה"מ היכן מצינו יום טוב חמיר משבת. ופירש בעל המאור דלא קיימ"ל מוקצה ביו"ט רק בדבר שאסור בשבת בלא"ה מצד איסור שבת אבל בדבר שיש היתר בשבת לא שייך לאסור ביו"ט. והשתא י"ל דמשני ליה דחזי להסקה ולא אמרינן ביה מוקצה. וקשה הא ביום טוב קיימ"ל מוקצה. וצ"ל דלא שייך להחמיר ביו"ט טפי משבת. ולהכי פריך בשבת מאי איכא למימר. וכיון דבשבת אי אפשר להתיר איך נתיר ביו"ט. דבשבת לא חזי להסקה ויש לאסרן בשבת לגמרי למאי דמשנית דאין היתר רק משום דחזי להסקה משמע דס"ל דבשבת אסורין א"כ אמאי נתירם ביו"ט דבמידי דבשבת אסור בלא"ה יש לאסור גם ביו"ט משום מוקצה. ומשני דבשבת נמי חזי אגב ריפתא. וכיון דיש לו היתר בשבת לא גזרו ביום טוב ומותר לטלטלן בלא ריפתא. מיהו לפ"ז צ"ל אי הוה אסורה בשבת גם ביו"ט הוה אסורה אע"ג דלא קיימ"ל מוקצה בשבת. י"ל דנולד אפילו בשבת אסור. ומצאתי שכוונתי בסברא זו להרמב"ן במלחמות. דלר"ע לא שייך מוקצה כיון דראוי לבהמה. ולפ"ז צ"ל דכולהו תנאי בפרק במה מדליקין ס"ל כריה"ג כיון דחשיב גרעינין מוקצה. ועיין בסמוך:
בתוס' בד"ה הני סופלי כו'. ואפשר ליישב הקושיא דגרעינין הוה נולד. אלא דכתבו התוס' לעיל (דף ח') בד"ה אמר רב יהודה דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש. א"כ אי אמרינן נפש בהמה נמי במשמע מותר הטלטול משא"כ אם אין נפש בהמה בכלל הרי הטלטול שלא לצורך אוכל נפש והוה נולד. ובזה אפשר ליישב מה שהקשתי מאי דפריך בשבת מאי איכא למימר. וקשה הא אין זה ענין לר' יוסי הגלילי דאיירי ביו"ט. ולפ"ז אפשר לומר דבשבת היינו כשנפרדו בשבת ויו"ט אחר שבת. דאז י"ל הכנה דאין שבת מכין ליו"ט. ולריה"ג שפיר י"ל דטלטול מיהו שרי לצורך אוכל נפש של בהמה. ומשני כיון דאפשר בשבת אגב ריפתא. א"כ י"ל שבת לעצמו מכין:
ובזה יש ליישב קושיית הלח"מ על הרמב"ם שהקשה איך פסק בסבת דמותר לזרוק הסופלי. ובגמ' מסיק דמטלטלן אגב ריפתא. ולפ"ז ניחא דאביי לא פריך רק לרב יוסף דלדידיה מוקצה אסור גם בשבת. אבל הרמב"ם לשיטתיה דפסק כרב נחמן דמוקצה בשבת מותר. ורב יוסף לא סבירא ליה לחלק בין יום טוב לשבת. דהא מוקי לעיל משום פירות הנושרין. אבל הרמב"ם לשיטתיה לא קשה כלל. דבשבת בלא"ה פסקינן כר"ש לשיטת הרמב"ם.
בגמרא א"ל הואיל וחזו להסקה. ויש לתמוה ממה נפשך אי לא ס"ל מוקצה פשיטא דשרי מאי דחזי לבהמה כדאיתא בריש מכילתין מגביהין מן השולחן עצמות וקליפין. ואי ס"ל מוקצה הא איתא בשבת (דף כ"ט) לר' יהודה אין מסיקין בגרעינין. וא"כ מאי משני הא חזי להסקה הא אין מסיקין בגרעינין ואי תפס הש"ס סברת הש"ס דלא קיבלה רב מרב חייא. וס"ל שאין לאסור משום נולד דמעיקרא גרעינן השתא נמי גרעינן. א"כ בלא טעמא דהסקה לא שייך מוקצה ושריא לבהמה. כדאיתא דרב אכל תמרי ושדא קשייתא לחיותא. ובעי למימר משום דלא קיבלם. א"כ שרי לחיותא אפילו בלא טעמא דחזי להסקה כיון דלית ביה משום מוקצה בלא"ה מותר לבהמה. ובפשיטות הדבר קשה מאי אלימא דהסקה ממאכל בהמה. אי שייך בהו מוקצה. גם להסקה יהיו אסורים. ואי לא שייך בהו מוקצה. לא יאסרו למאכל בהמה. אי לא אמרינן מוקצה. דהא מה שהוא מוקצה. גם בהסקה אסור. ואם אינו אסור בהסקה. למה יאסר למאכל בהמה. ובפרק במה מדליקין שם רב שדא קשייתא לחיותא ולא תליא ליה בהסקה כלל. ובגמרא היה אפשר לפרש לפמ"ש התוס' דיש טורח גדול בהם. לכן פריך כיון שאין' ראוי לטרוח בשביל בהמה הוה כמו עצמות וקליפין שאינן מאכל בהמה וראוי לאסור לטלטלן אפילו לר"ש דאפילו לבהמה לא חזי רק פ"י טורח גדול ומשני חזי להסקה והיינו דאי לא ס"ל מוקצה אלא דיש לאסור אפילו לר"ש לטלטלן מפני שתיקונם טורח גדול ומשני דחזי להסקה והיינו אי לא ס"ל מוקצה אבל למאן דס"ל מוקצה אפילו להסקה אסורים כפשט הסוגיא פרק במה מדליקין וצ"ל דגם להפוסקים מוקצה מפרשינן כך דקשיא ליה והיינו דסוגיין דלא קיבלה רב מרב חייא ולא הוה מוקצה דמעיקרא גרעינין והשתא גרעינין. אלא דמ"מ הו"ל להיות מוקצה לבהמה כיון שאין ראוי רק בטורח גדול ומשני כיון דחזי להסקה. לא גזרו עליו משום מוקצה. אף שיש במאכל בהמה טורח. וכן בשבת דשרי בטלטול. שרי נמי לטרוח בשביל בהמה. כיון דחזי לטולטולי אגב ריפתא:
עכ"פ כפי הסוגיא בפרק במה מדליקין גרעינין הוו טפי מוקצה מקליפין דמעיקרא מיגלו והשתה נמי מיגלו. וא"כ אם נימא דתופס הש"ס שגרעינין אינם מוקצין כ"ש קליפין. וא"כ יש לתמוה על הרמב"ם (בפ"ב מיו"ט) שפסק לאיסור בקליפין כ"ש שיש לאסור גרעינין דמעיקרא מיכסו והשתא מיגלו וגם לבהמה הו"ל לאוסרן כיון דהוו מוקצה טפי מקליפין. ואי ס"ל להרמב"ם מסוגיין דגרעינין מותרין כ"ש שהיה לו להתיר קלופין דמיגלו. ואי משום דקליפין לא חזו למאכל בהמה הא חזינן דהש"ס לא מפליג ואדרבה הכא תלי היתר מאכל לבהמה במה דשריין להסקה. ועיין במג"א (ס"ס תק"א ) דקליפין ראויין למאכל בהמה אסורים משום נולד. וראיתי שם הג"ה בגליון המג"א שהשיג על המג"א. וכתב דלא דק דאנן קיימ"ל כר"ש מיהו ר"ש אינו מתיר רק מה שראוי למאכל בהמה כדתנן במתני' מפני שהן ראויין למאכל בהמה ע"ש. ושארי ליה מריה שכתב על מ"א דלא דק והוא לא דק. ולא ירד לכוונת המ"א. דמ"ש דאנן קיימ"ל כר"ש. הא המ"א קאי בשיטת הרמב"ם ורמ"א דפסקו דמוקצה אסור ביו"ט. גם מ"ש לר"ש לא שרי רק מה שראוי לאכילה לבהמה. שיבוש הוא. ונשתבש בין שבת ליו"ט דהתוס' כתבו בריש מכילתין ובשבת פרק נוטל דבשבת מה שאינו ראוי למאכל בהמה אין לטלטלן דלא חזי למידי אבל ביו"ט שהוא ראוי להסקה. הרי מבואר בגמרא הנ"ל מסיקין באגוזים ושקידים. והיינו מה שהעתיק הרמב"ם דאין מסיקין דס"ל ביו"ט כר"י היה לו לאסור גם גרעינין. גם מ"ש בעל ההג"ה זו (בר"ס תצ"ה). דמ"ש הרמ"א אבל נולד אסור היינו שאינו ראוי למאכל בהמה והם דברי ב"ה. לא דק כלל דודאי לר"ש אפילו נולד שרי. וגם מסיקין בקליפי אגוזים אף שאינו ראויה לאכילת בהמה ובשבת מה שאינו ראוי לאכילה הוא כאבנים ועצים. שאין תורת כלי עליהם. והפלוגתא בנולד היינו אפילו במידי דראוי למאכל בהמה. וכמ"ש הרא"ש בשלהי ביצה לשיטה זו דנולד אסור. וכל דבריו בהגהות הללו אשר שנה בהם זה שלש פעמים (בסימן תצ"ה). (ובסימן תצ"ט) בסופו. (ובס"ס תק"א). כולם דברים בטילים ודברי שגיאה ולא ירד למכוון כלל:
והנלענ"ד בדעת הרמב"ם דודאי פשטא דש"ס דתליא אביי ורבא היתר הטלטול בשביל היתר ההסקה ס"ל דמוקצה מותר אפילו ביו"ט. לכן פשיטא להו דחזו להסקה אלא דהרמב"ם לשיטתיה שפסק במוקצה בשבת כר"ש וביו"ט החמיר. ס"ל כשיטת הרז"ה דודאי כיון דפשטא דמתני' דמגביהין עצמות ורב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ה כר"ש. הרי מפורש דנולד מותר בשבת דעצמות וקליפין שראויין לאכילה אינם אסורים רק משום נולד. וכמ"ש המג"א (סימן תצ"ה). וא"כ י"ל דלא משגיחינן במאי דס"ל לאביי ורב יוסף דמוקצה שרי. אלא קיימ"ל דאסור כפי שיטת הרמב"ם והרי"ף כדמשמע להו מכמה מימרות דדריש רבא אשה לא תטול אוד וכדומה, אבל מ"מ מאי דבשבת שרי אין לאסור ביו"ט. לכן קליפין של אגוזים שאין ראוין רק להסקה. והסקה אי אפשר בשבת. יש לאסור מוקצה ונולד דידהו. משא"כ בגרעינין דחזו למאכל בהמה אין להחמיר ביו"ט יותר מבשבת. וכמ"ש בעל המאור דנקטינן כפשטא דמתני' דעצמות וקליפין שרי ובזה פסק הרמב"ם על נכון יבא. ובעל ההג"ה ניבא ואינו יודע מה ניבא:
ומ"מ צדקו דברי המג"א לשיטת הרמ"א דאוסר נולד גם בגרעינין יש לאסור דהוה נולד. אלא די"ל דהרמ"א לא חשש להגיה בזה כיון דלא קים לן אם קיבלה רב. ואפשר אפילו בקליפין מתיר. הניח רמ"א סתימת המחבר דבספיקא מחמיר בנולד כיון דאיכא סברא דאפילו נולד לא הוו דמעיקרא גרעינין והשתא נמי גרעינין. (ובס"ס תצ"ט) ודאי צדקו דברי המג"א דהוה נולד ואפילו להרמב"ם אסור דהיכא דמוקצה אסור גם נולד אסור אם לא להמקילין במוקצה לגמרי. וכל זה ברור אחרי העיון היטב:
שם ופליגי דר' יהושע בן לוי. כבר תמהו על הרמב"ם ז"ל דפסק כרב הונא וכר' יהושע בן לוי. וכבר כתבתי בזה. ונראה עוד דהר"ן פירש בשם אחרים דחיישינן שמא ירבה בשבילו דברים אסורים. אלא דתמוה דכ"ש דקשה איך אמר ופליגי הא בדברים אסורים לא שייך חזי לינוקא. לכן נראה עפמ"ש לעיל דקשה מאי ס"ד לאסור בהמה חצי של נכרי לדמות לנדרים ונדבות הא כל בהמות החלב אסור. וצ"ל דהבעיא הוא למ"ד לכם אפילו לכלבים. וא"כ כל הבהמה ראויה. וא"כ ע"כ רב הונא ס"ל אפילו לכלבים. א"כ שפיר קאמר ופליגי דריב"ל דלעולם שייך חזי לכלבים. והרמב"ם לשיטתיה דפסק דלכלבים אסור יש לומר שפיר שמא ירבה דברים אסורים. ולק"מ:
במשנה ביש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו. ויש לדקדק לפמ"ש הר"ן לקמן פ' המביא גבי ביקוע עצים שהתירו. ולא אמרינן דהוה מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט. היינו משום דהנאת הגוף לאו מכשירין הוא אלא אוכל נפש עצמו. וכשעושה מדורה לחמם הוה הנאת כל גופו. לכן גם לבקע עצים לתבשיל מותר מכח מתוך. אעפ"י שהביקוע עצים לתבשיל לא הוה הנאת כל גופו רק מכשירין מותר הוא מכח מתוך. לכן לא הבנתי מה שהקשה מהר"י אבוהב הביאו הט"ז (סימן תק"א) דפשוט הוא כמ"ש דביקוע עצים לתבשיל לא מקרי רק מכשירין וחימום המדורה מותר בלא מתוך. והט"ז לא ביאר יפה. ואדרבה ביקוע עצים לתבשיל הוא בעינן מכח מתוך כיון דאפשר לעשותו מערב יו"ט. אלא דקשה לפ"ז למה ס"ל לב"ש דלא יחם חמין לרגליו הא הנאת הגוף הוה כמו אכל נפש. ואפשר לומר דדוקא הנאת כל גופו כגון מדורה לחמם ס"ל להר"ן דהוה כאוכל נפש אבל לא רחיצת רגליו לבד:
ובהכי ניחא דהר"ן נתן טעם במשנה מכח מתוך. וקשה לשיטתו הא ס"ל להר"ן דהנאת הגוף כאוכל נפש ולפ"ז י"ל דדוקא הנאת כל גופו לבד הוה כאוכל נפש. מיהו לב"ש אסרי אפילו הנאת כל הגוף דהא אסרי אפילו מדורה ע"כ ס"ל דהנאת גופו לאו כאוכל נפש דמי דהא אסרי אפילו הנאת כל גופו. וקשה לפי דברי הר"ן אמאי לא פליגי בביקוע עצים דלב"ש אסור דלא ס"ל מתוך. והו"ל מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט. וב"ה ס"ל מתוך שרי מכח מתוך. ולב"ש אסור אפילו הנאת כל גופו. ואפילו הוה ס"ל מתיך היה אסור כיון דס"ל דהנאת גופו לאו אוכל נפש הוא. ולפמ"ש התוס' לקמן (דף ל"ד ריש ע"ב) דר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש. ור"א ס"ל בפ' תולין דאפילו מכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט מותר. א"כ י"ל בביקוע עצים ס"ל דאף דאפשר מעיו"ט מותר. אלא דקשה דהו"ל מקולי ב"ש ולא מצינו שום מ"ד דמתיר במכשירין שאפשר לעשותן רק ר"א. וי"ל דמ"מ לא נאמרו דברי ב"ה בפירוש בזה. ולכאורה קשה כיון דבית שמאי ודאי ס"ל הנאת גופו לאו כאוכל נפש הוא דהא אסרי מדורה. א"כ קשה נהי דבית הילל מתירין מדורה י"ל משום מתוך. אבל מהיכי תיתי לאפושי פלוגתא דבית הילל ס"ל הנאת גופו הוא אוכל נפש ממש. ויש לומר דבית הילל מודו בהא דאינו מותר רק מטעם מתוך:
ובזה ניחא מה שהביא הצל"ח שהקשה השיטה מקובצת למאי נ"מ מבעיא ליה אליבא דב"ש כיון דלב"ה ודאי שרי. ולפ"ז ניחא דנ"מ לב"ש אי הנאת גופו חשיב אוכל נפש. א"כ ביקוע עצים לבית הילל טעמיה משום דלא מקרי מכשירין רק אוכל נפש עצמו מותר ביקוע עצים מטעם מתוך. אבל אי הנאת גופו לאו אוכל נפש. ע"כ לומר ביקוע עצים הטעם כדברי הראב"ד שעשו אותה כדיכת מלח. גם במדורה גופה איכא נ"מ אם חשיב אוכל נפש מותר לעשות מדורה אפילו שלא להתחמם. ומאי דשייך ביה מתוך נמי מותר. מיהו להר"ן משמע דפליגי נמי בזה אי הנאת גופו כאוכל נפש חשיב. וע"כ ב"ש ס"ל דלאו כאוכל נפש הוא. דאל"כ אפילו בלא מתוך היה לו להתיר. ועיין בסמוך:
בתוס' בד"ה לא יחם כו' וא"ת מאיזה טעם שרי הא לית להו מתוך עכ"ל. לכאורה י"ל לפמ"ש התוס' בפסחים (דף מ"ז ע"ב) דאע"ג דב"ש לית להו מתוך מ"מ הואיל אית להו. וא"כ בראויים לשתיה. י"ל דמתירין ב"ש אפילו אינו שותה מהם. הואיל וראויין לשתיה. ועוד אפשר לומר דב"ש אף דלא ס"ל מתוך. היינו כגון הוצאת קטן ולולב. דאין היתר לגוף הדבר. אבל כשיש היתר לגוף הדבר שיכול לשתות מהם. אמרינן שפיר מתוך שמותר אם ישתה מהם מותר נמי ברחיצה. אבל הוצאת קטן ולולב אי לא אמרי' מתוך אין היתר כלל להוציא את הקטן:
בא"ד ודוקא לרגליו אבל לכל גופו מודה דאסור כו'. עיין בר"ן שכתב דמדאורייתא אסור להתוס' דרחיצה אינה שוה לכל נפש ולהחם לכל גופו אסור מן התורה. וקשה איך אפשר שיהיה איסור לחמם מן התורה הא הר"ן גופיה כתב גבי בני באגא דאפילו מרבה בקדירה אחרת לא שייך איסור דאורייתא. די"ל הואיל אי מקלעי ליה אורחים שרי. א"כ ניהו דמחמם לרחוץ כל הגוף מ"מ ליכא איסור דאורייתא. דאי מקלעי ליה אורחים חזי לכ"א לפניו ידיו ורגליו. וא"כ איך אפשר שיהיה מלאכה דאורייתא. ואפשר לומר דשיטת התוס' דרחיצה אינה מותר רק מכח מתוך שהותרה הבערה לצורך. לכן מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו דבהבערה לצורך פניו ידיו ורגליו הוה שוה לכל נפש. וכיון דהבערה לרחיצת פניו ידיו ורגליו אינו מותר רק מכח מתוך לא אמרינן מתוך והואיל אי מקלעי ליה אורחים. וא"כ אי אמרין כשיטת הר"ן שכתבתי לעיל דהנאת כל גופו הוה כאוכל נפש. א"כ אי אפשר לומר לחמם לרחיצת כל הגוף הוה מדאורייתא דכיון דפניו ידיו ורגליו שוה לכל נפש שייך לומר הואיל אי מקלעי ליה אורחים. וא"כ לשיטת התוס' מוכרח לומר דהנאת כל הגוף לאו כאוכל נפש דמי. וא"כ רחיצה אינה מותרת רק מכח מתוך. וצ"ע:
ולכאורה מוכח דהנאת הגוף כאוכל נפש דקשה לרבה דמוקי לעיל (דף י"ב) דפליגי בעירוב והוצאה. א"כ לכ"ע נא אמרינן מתוך. וא"כ קשה מ"ט דב"ה דמתיר חמין לרגליו. וע"כ לומר דהנאת גופו מקרי אוכל נפש וכדברי הר"ן. ואם כן פליגי בהך סברא ב"ש וב"ה. ודו"ק. וצ"ע:
בגמרא ושאני להו לב"ש בין הנאת כל גופו. לא יכולתי להבין אטו ברחיצת רגליו אין כל הגוף נהנה והרי בחימום מדורה אינו מחמם רק ידיו ואברים הגלוים רק שהחום מתפשט לכל גופו וכאן נמי ההנאה מתפשטת לכל גופו: