אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק שני › דף כא.

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק שני · דף כא.

דף כ:

בגמרא אלא לרבה בר רב הונא קשיא קשיא. ויש לדקדק דילמא דוקא לעיל שניתן לדחות השבות דזריקה קודם שנטמא הבשר ס"ל דזורק בשביל האימורין ג"כ. אבל בשבת שלא היה הבשר עומד לאכילה מעיקרא לכן לא יזרוק לכתחילה. וי"ל דבבשר נמי משכחת לה שנמצא בבשר מחט שהבשר טמא. כדאי' בעדיות ובפסחים (דף י"ט) ובפרט טמאה ודאי ואפ"ה מתיר בשביל אימורין. ועיין בסמוך:

שם ואבע"א שאני שבות שבת משבות יו"ט לכאורה הסברא כן הוא. עיין בתוספות לקמן (דף ל"ז) דמילי טובי אסורים בשבת ומותרים ביו"ט. וא"כ תקשי לרבא דס"ל בנטמא בשר אפילו ביו"ט אינו זורק. וא"כ מאי קמ"ל בשבת לא יזרוק לפלוג ביו"ט גופיה דאם נטמא הבשר לא יזרוק וכ"ש בשבת. ודוחק לומר דס"ד בשבת שלא הורצה אפילו דיעבד. דאין זה סברא כלל. מיהו למאי דפרישית לעיל שפיר י"ל דקמ"ל אפילו בשבת לא הוה דיחוי:

ועיין בצל"ח הביא דברי הרמב"ם והסתירה שנמצא בו (דבפ' ט"ו מפסולי מוקדשין הלכה יו"ט) כתב שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או לפני זמנן או לאחר זמנן הדם יזרוק והבשר יאכל אעפ"י שלא עלו לבעלים לשם חובה ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה להקטיר אימורים לערב הרי שפסק בשבת לכתחילה לא יזרוק. (ובפ"ב משגגות) כתב השוחט קרבן ציבור בשבת שלא לשמו ה"ז חייב חטאת ויקטיר האימורין לערב. וכן אם שחט יתר על חובת היום ה"ז חייב חטאת. שחט קרבנות יחיד כו' ואין זורקין את הדם ואם עבר וזרק דמן לשמן כו' עלו לבעלים לשם חובה ויקטיר האימורין לערב והבשר יאכל עכ"ל. ויש סתירה בדבריו דכיון דכתב ויקטיר האימורין לערב ע"כ שזורק הדם מבעוד יום וגם בפ"ב משגגות ע"כ בכבשי עצרת איירי. דלא מצי איירי בחטאת שהרי פסול שלא לשמו ולא בעולה שהרי כתב ויקטיר האימורין לערב. וע"כ איירי נמי בכבשי עצרת. ומשמע דזורק לכתחילה. והאריך ליישב ותוכן דבריו דמ"ש הרמב"ם לא יזרוק קאי אלפני זמנן ולאחר זמנן ולא יזרוק לכתחילה אע"ג דראוי לאכול חי מ"מ הוא מוקצה משא"כ ביו"ט אף שנדרים אין קריבין ביו"ט לא הוו מוקצה שראוי היה בין השמשות לשלמי שמחה. מיהו בכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן ל"ש מוקצה שאתמול עומדין לשחטן לשמן אילו תורף דבריו:

הנה טרח הגאון הנ"ל למשכוני נפשיה על דברי הרמב"ם ומ"מ קשה לי דאפילו נימא כדבריו דהוה מוקצה. א"כ גם נדרים ונדבות נמי הוו מוקצה. ואי משום דראויים לשלמי שמחה. הא שלמי שמחה גופייהו מוקצין הם. דבין השמשות אין ראויין דאין שוחטין בלילה. וא"כ כל הקדשים מוקצין מחמת איסור. ועיין לעיל (דף ו' ע"ב) בתוס' בד"ה השתא. ועיין חולין (דף י"ד) בשוחט בשבת דאסורה באכילה ליומא. ואף דאפשר ליישב זה, מ"מ הא איתא בהדיא בפסחים (דף מ"ז) דמביאין נסכים מן המוקצה ביו"ט משום דאיסור דבר אחר גרם לו. ופסקה הרמב"ם (בפ"ה מאיסורי המזבח). ומשמע בגמרא הטעם משום דמוקצה דרבנן. ודוחק לחלק בין מוקצה לאכילה למוקצה לטלטול. דהא מביאין אפילו לכתחילה בשבת. וע"כ לא גזרו בקרבן משום מוקצה והיינו מטעמא דפרישית דכל הקרבנות מוקצין הם בין השמשות. ואפשר דמחלק דדוקא נכסים מביאין שאינם לאכילה רק לאישים. מיהו זה דחוק. ויותר נראה דלא גזרו במוקצה. והכא בזריקה גזרו משום דעבר ושחט או שגג:

והנלע"ד ליישב דברי הרמב"ם ותחילה נאמר דיש להבין בש"ס תחילה הניח דברי רבה בר רב הונא בקושיא. ובתר הכי משני שאני שבות דשבת משבות דיו"ט. וי"ל דתליא הקושיא בדרבא לפי שיטתו נשארים דברי רבה בקושיא. והוא דהא דשני ליה בין שבות שבת ליו"ט צריך לומר שבת איסור סקילה מחמירין טפי. ולרבא לשיטתיה דס"ל ביבמות (דף קי"ט) דכל בדאורייתא אין לחלק בין איסור לאו לכרת. א"כ לא משמע לחלק בענין זה בין שבות לשבות. א"כ לפי דברי רבא נשארו דברי רבה בר"ה בקושיא. ואיבעית אימא משני דרבה גופיה אפשר לחלק בין שבות שבת לדיו"ט. מיהו ליישב שיטת הרמב"ם י"ל דגם אי בעית אימא אפילו לסברת רבא שאין לחלק בדאורייתא בין חמור לקל רק היכא דיש סברא וטעם לחלק. ועפ"ז נראה דבודאי במ"ש הגאון בעל הצל"ח דלא קאי הרמב"ם רק אלפני זמנן ולאחר זמנן. אין דרך לנטות ממנו. דודאי צ"ל דהרמב"ם ס"ל בכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן דיזרוק לכתחילה אך לא מטעמיה והוא דודאי אם שחטן לפני זמנן. והיינו כשחל עצרת ביום א'. איכא למימר דאסור לזרוק הדם. דכיון שע"י הזריקה מתכשר הבשר לאכול. ובשבת אינו ראוי כדאמר בגמרא. וא"כ הו"ל שבת מכין ליו"ט והוה הכנה דאורייתא לכאורה. לכן יש לגזור בין לפני זמנן בין לאחר זמנן. ואף דבלאחר זמן לא שייך הכנה. דאם חל עצרת ע"ש ושחטן בשבת לא הוה הכנה דאורייתא דסעודת חול א"צ הכנה. כמ"ש רש"י ותוס' לעיל ריש מכילתין. בהא שפיר י"ל להחמיר בשבות דשבת. דמשכחת ליה לבא להכנה דאורייתא. והיינו כשישחוט אותן לפני זמנן בשבת. והוה הכנה ליו"ט בזריקה שמתיר בשר באכילה. והיינו דהניח דברי רבה בר הונא בקושיא כיון דר' יוחנן וכמה אמוראי דלעיל לית להו הכנה, גם תנאי פליגי בהכנה. לא משמע ליה דתיתי הברייתא דוקא למאן דאמר דסבירא ליה הכנה. ואי בעית אימא ס"ל דשאני ליה בין שבות שבת לשבות דיו"ט. דס"ל בשבת לפני זמנן שייך הכנה. לכן גזרו בשבות דשבת טפי. אבל בנדרים ונדבות ששחטן ביו"ט עצמו. לא משכחת לה הכנה. דאפילו חל שבת אחר יו"ט. מ"מ כיון דראויין לאכול ולבשל ביו"ט עצמו לא שייך הכנה דיו"ט לעצמו מכין כמ"ש בריש מכילתין:

והשתא שפיר צדקו דברי הרמב"ם דפסק כרבה בר הונא דמשום אימורין לחוד נמי זורק. והא דבברייתא לא יזרוק היינו משום שבת דמשכחת לה הכנה דאורייתא כדפרישית. אבל בכבשי עצרת ששחטן בעצרת עצמו שלא לשמן. לא משכחת הכנה דבלילה חול הוא. ושפיר פסק הרמב"ם כרבה בר הונא שנזכרו דבריו בתר רבא. ש"מ דהש"ס תופס כוותיה. לכן בכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן ס"ל דיזרוק להתיר אימורין בלילה. בזה לא מקרי הכנה. כיון דאינו מאכל הדיוט. והכנה נפקא לן מוהכינו. היינו סעודת יו"ט. אבל מצות לאו ליהנות ניתנו. גם מלתא דטלטול בעלמא היא הזריקה. אבל בלפני זמנו ולאחר זמנו בשבת שאינו ביו"ט עצמו. יש לגזור אטו עצרת אחר שבת דהוה הכנה דאורייתא:

ובהכי ניחא שהשמיט הפלוגתא דרבא ורבה בר"ה לגמרי דסמך עצמו אמה שפסק בכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן דמקטיר אימורין בלילה. וע"כ זורק הדם. וכיון דאפילו בשבת כיון דלא שייך הכנה שרי כ"ש ביו"ט. דממנ"פ אם לא נטמא הבשר יו"ט מכין לעצמו ואם נטמא הבשר לא שייך הכנה. ודברי רמב"ם ברורים ונכונים. ודו"ק היטב:

שם בעי מיניה רב אויא סבא מר"ה בהמה חציה של נכרי כו' מהו לשוחטה ביו"ט א"ל מותר א"ל וכי מה זה לנדרים ונדבות כו'. קצת קשה אמאי לא פשיט לנפשיה מנדרים ונדבות דאסור. ואפשר דס"ד לחלק בוודאי בין שחיטה שלא מדעת נכרי. י"ל דקניא לה בשינוי ואינו חייב אלא דמים לנכרי משא"כ בשחיטה מדעת הנכרי. ולכן ר"ה דאמר ליה סתמא מותר בכל אופן קשיא ליה שפיר:

עוד נראה ויתיישבו דברי הרמב"ם שפסק בהך דבני באנא דאי יהבי ריפתא לינוקא ולא קפדי שרי. וגם פסק כריב"ל דאין מזמנין הנכרי ביו"ט. ותמהו עליו הא בש"ס אמר בהדיא ופליגי דריב"ל. ונראה ליישב דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דודאי י"ל דדוקא מר"ה בעי. דלדידיה לא קשיא אפילו נימא מותר וכי מה בין זה לנדרים ונדבות. די"ל דהא ודאי כיון שעיקר כוונתו בשביל חלקו. אלא שגם של נכרי נשחט ממילא. וא"כ הוה לא אפשר ולא קמכוון. כדאיתא בפסחים (דף כ"ו). דבהא פליגי אביי ורבא. וא"כ יש לחלק בשלמא בחצי של נכרי וחצי של ישראל לא קמכוון בשביל הנכרי כלל. משא"כ בנדרים ונדבות הוה לא אפשר וקמכוון. מיהו לדברי אביי שם דס"ל דלר' יהודה אין חילוק בין מתכוון לאינו מתכוון. א"כ אין לחלק בכך. וא"כ י"ל דדוקא מרב הונא קבעי דרב הונא תלמידו דרב כרב ס"ל. ורב ס"ל כר"י דדבר שאין מתכוון אסור. וא"כ אין חילוק בין מכוון לאינו מכוון פריך ליה שפיר מה בין זה לנדרים ונדבות:

ומעתה י"ל גם בהנך דבני באגא כיון דאמר להם ר"ה שיאפו בשביל הינוקא. וכפמ"ש התוס' הטעם דדוקא בשביל טורח האפיה לא קפדי. וכבר תמה המהרש"א איך אמר ופליגי הא ודאי בשלו אסור טפי כיון שאף בלא טורח יכול לאכול את שלו. אך נראה דודאי י"ל דיש חילוק בין עיסה חצי של נכרי שפיר י"ל אפשר למיפלגה בלישה ובני באגא עדיף מיניה דדוקא בשביל טורח אפיה לא יקפידו. אבל י"ל דפשיטא להש"ס היכא שאין להנכרי שום חלק וכולו של ישראל שיכול לאכול הכל ודאי עדיף טפי מסברא דיהבא ריפתא לינוקא דכל הטירחא בדידיה. וא"כ אין צריך לדחוק כמ"ש התוס' דהעגל היה של בני האיל דאפילו היה של ישראל פשיטא לן דהאי עדיף מסברא דריפתא לינוקא דכל הטירחא בדידיה. ולכן פריך שפיר מעגל מכח כ"ש דבכה"ג יש להתיר. ואמר שפיר דפליגי אריב"ל דפשיטא לן היכא דכולה דישראל עדיף טפי. אלא די"ל שלא התיר רב הונא רק כשאינו מכוון רק לעצמו דמה שעושה בהכרח בשביל הנכרי הוה ג"כ כמו אינו מכוון. כמו שמצינו שדייק מכפאו ואכל מצה יצא דמצות אין צריכות כוונה. אלמא מה שעושה ע"פ הכרח מקרי בלא כוונה. משא"כ מרבה בשבילו הרי מכוון בשביל הנכרי. אלא די"ל לפי גירסת הרי"ף דגרס רב. ורב ס"ל אין חילוק בין מכוון לאינו מכוון. וא"כ הרמב"ם לשיטתיה דפסק (בפט"ו ממאכלות אסורות) בכל איסורין לא אפשר ומכוון אסור א"כ שפיר אסור להרבות בשבילו וא"ש דברי הרמב"ם:

שם בעי מיני ר' אויה סבא מר"ה בהמה חציה של נכרי כו'. יש לדייק למה לא אמר בהמה של נכרי ושל ישראל ולמה דייק לומר חציה. ואפשר לומר דפשיטא ששוחט בהמה אף שיש חלב ודם דברים שאין ראויין לאכילה משום מאי דראוי לאכילה. א"כ ביש לנכרי איזו חלק בטל גם כן בחלק ישראל רק בחציה שאם תוסיף החציה על דברים האסורים בבהמה נמצא שחיטת הבהמה רובה שלא לצורך האכילה:

שם מהו לשוחטה ביו"ט. ויש לדקדק דתפשוט ליה ממתני' דלקמן (דף כ"ה) בהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ יש שהות לאכול ממנו כזית צלי. הרי בשביל כזית אחד מותר לשחוט כל הבהמה. וע"כ מטעם דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. ולשיטת התוס' דמחלקין בין אם כל כזית ראוי לו משא"כ בחציה של נכרי הרי חלק הנכרי מובדל לעצמו וצריך ליתן לנכרי חלקו. ואף דהכא אי אפשר בלא שחיטה י"ל דמ"מ השחיטה בשביל חלק הנכרי ג"כ. אבל לרש"י דאינו מחלק בכך קשה תפשוט ליה ממתני' דמסוכנת. ונראה דידע סברא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה מ"מ יש לחלק דהתם כל השחיטה לצורך עצמו אבל כאן השחיטה בשביל נכרי כמו בשביל ישראל. אלא דלא הונח לי בזה דשם השחיטה לצורך חול ג"כ ואינו רק כזית לצורך י"ט א"כ קשה דאטו לא ידע מתניתין דבהמה מסוכנת שאפילו ע"י הערמה מותר ועיקר השחיטה לצורך חול. וגם לפירוש התוס' אינו מספיק דהתם ליכא שהות רק לכזית ואפ"ה שרי דאין זמן להפשט וכזית יכול לאכול מבית טביחתה. וא"כ עיקר השחיטה לצורך חול וגם כוונתו ג"כ לצורך חול ואפ"ה שרי ואין לומר שם שרי משום הפסד ממון. דא"כ מדאורייתא שרי. ומאי קשיא מנדרים ונדבות תקשי ליה לנפשיה דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט מן התורה. ועיין בסמוך:

שם וכי מה בין זה לנדרים ונדבות. הקשה הצל"ח תקשי ליה לנפשיה משתי לחם דכולן לכהנים ואפ"ה אין דוחין. יו"ט. וע"כ צ"ל דמשולחן גבוה זכו ולא תירץ כלום. ולי נראה דודאי פשיטא ליה בדבר שהוא רק למצוה דשתי לחם אפילו לא יהיה מי שיכול לאוכלן נמי הוה מצוה. א"כ אין כוונת השתי לחם בשביל אכילה. שאפילו לא יהיה שום כהן שיכול לאוכלן. כגון שהכהן המקריב הכבשים אין יכול לאכול לחם וכדומה. מ"מ המצוה בשתי לחם. אבל נדרים ונדבות כפי נדרו מיד נודר לגבוה ולבעלים. לכן מדמי ליה שפיר לחצי של נכרי וחצי של ישראל. וכמעט הדבר מוכרח מכח מה שכתבתי לעיל. דבדבר שכולו להדיוט לא שייך איסור מלאכה דהא מותר לבשל נדרים ונדבות אם שחטן מעי"ט אף דמשולחן גבוה קזכו. וע"כ שתי לחם עיקרן לצורך גבוה. עמ"ש בחדושים ישנים ויועתקו כאן ואין לכפול הדברים:

בפירש"י בד"ה דבעי טעמא וצריך אני להרהר ולעיין בה עכ"ל. צ"ע איך מתיר מבלי שיעיין הטעם ואפשר לומר לפירש"י דטעמא דרב הונא לאו מטעם אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה דרב הונא מתיר אפילו בעיסה דאפשר למיפלגה בלישה. וא"כ י"ל דהך טעמא פשיטא ליה דמותר. אלא שאם ישיב הטעם דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. יהיה מוכח מיניה לאסור בעיסה. והך טעמא עדיין לא עיין להתיר גם בעיסה. ולשיטת התוס' דלא פליג ר"ה אר"ח. י"ל דמפרשין שלא ביקש ליכנס עמו בפלפול הטעם:

בפירש"י בד"ה וטעמא מאי סוגיית הגמ' קא"ל. המהרש"א פירש דרש"י לשיטתיה דס"ל לרב הונא אפילו בעיסה מותר אע"ג דאפשר למיפלגה בלישה. וקשה א"כ איך שתיק הש"ס לפרש טעמא דרב הונא. וגם קשה הא מסתמא הלכתא כרב הונא נגד רב חסדא דרבו הוה. לכן נראה דרש"י גופיה פירש צריך טעמא וצריך אני לעיין בה א"כ ממילא לא משמע דרב הונא עצמו פירש הטעם דכמו שלא פירש הטעם לר' אויא איך פירשו לרבה אלא ודאי רב הונא לא אמר הטעם רק הש"ס מפרש ליה. אלא דקשה לרב הונא עצמו לא שייך זה הטעם דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כיון דאפילו בעיסה מתיר. לכן נראה דבלא"ה קשה מאי מספקא ליה בחציה של נכרי. ופריך מה בין זה לנדרים ונדבות. הא בנדרים ונדבות אין מקריבין רק האיסורין * לגבוה והחלב ודם * צ"ל האימורין אפילו בחולין אסור. א"כ תקשי ליה איך שוחטין שום בהמה הא החלב והדם אין ראויין. מיהו אי אמרינן נפש ואפילו נפש בהמה א"ש דלא תקשי מהדיוט דהא עכ"פ חזי לכלבים. לכן קשיא ליה מנדרים ונדבות. והשתא לפי האמת שפיר מפרש הש"ס אליבא מאי דקיימ"ל דנפש בהמה אינו בכלל. א"כ לא סגיא בטעמא דכל חדא חזיא. דא"כ נפשוט דאפילו אם חלק הנכרי אסור כגון שנבלע בחלקו של נכרי. ובאמת כה"ג אסור דהא חלק זה לא ראוי לישראל וא"כ תקשי אפילו בכה"ג לשתרי. ולזה צריך הטעם דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. דלא תקחי איך שוחט בהמת חולין הא איכא חלק איסור חלב ודם. ולזה ע"כ לומר דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. א"כ לפי האמת מוכרח הש"ס לחילוק זה דאם חלק הנכרי אסור לאפותה ביו"ט. ולק"מ:

עוד אפשר ליישב קושיית המהרש"א דצריך להאי טעמא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה לרב הונא לשיטתיה והיינו ג"כ אם בהמה עומדת לגדל דהוה חלק ישראל מוקצה ושל נכרי לא שייך ביה מוקצה. כדאיתא (בסי' תצ"ח) א"כ לרב הונא לשיטתיה דבלא קפיד שרי. א"כ משום מוקצה העכו"ם יכול ליטול חלקו ובו אין שייך מוקצה וכיון דלא קפיד שרי משום חלק העכו"ם ג"כ כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה יש היתר לשחוט חלק ישראל אעפ"י שאסור משום מוקצה כיון דקיימ"ל בדרבנן יש ברירה וא"כ הכותי יכול ליטול חלקו וזה אינו אסור משום מוקצה:

בגמרא כהנים כי זכו משלחן גבוה. ויש לדקדק איך מותר לבשל חזה ושוק ותרומה שאסורים לזרים הא מוגמר אסור דאינו שוה לכל נפש א"כ הני מתנות כהונה שאסורים לזרים איך יעשה מלאכת הבישול הא אינו שוה לכל נפש שזרים אסורים בתרומה וחזה ושוק. וצ"ל כיון דגוף המאכל ראוי רק איסורא דרביע עליה מקרי שפיר שוה לכל נפש משא"כ במוגמר שאין ראוי מצד עצמו לכל נפש רק למפונקים והא דטריפה אסור לבשל אף שהוא מאכל ואין המניעה רק מצד האיסור י"ל דטריפה שאסורה היינו משום דכתיב לכם ולא לנכרים א"כ עושה מלאכה לצורך הנכרי אבל תרומה הרי מבשל לצורך הכהן:

וארווח לן בזה מה שתמה המהרש"א לקמן דפריך הא חזי לכלבים הא כבר הביא משנה דחלה דעיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלים ממנה אינה נאפית ביו"ט. ובאמת דייקו הפוסקים מהך משנה דאין הלכה כר"ע כמ"ש התוס' לקמן (ע"ב). אבל לפמ"ש לק"מ די"ל דמתני' דעיסת הכלבים לכ"ע. והיינו דאפילו מ"ד אשר יאכל לכל נפש נפש בהמה נמי במשמע. היינו שנכללין נמי בנפש. אבל מדכתיב לכל נפש משמע מה שאינו ראוי לנפש אדם לא מהני מה שראוי לנפש בהמה דלא עדיף ממוגמר דדרשינן לכל נפש דבעינן שוה לכל נפש. וא"כ י"ל בשלמא טריפה מקרי שוה לכל נפש שהמאכל ראוי לכל נפש אלא דאיסורא רביעא עליה ואי אמרינן נפש בהמה נמי במשמע מקרי שוה לכל נפש אבל עיסת הכלבים שאין הרועים אוכלין א"כ אף שראוי לבהמה לא מקרי מאכל השוה לכל נפש. ושפיר י"ל דמתני' דעיסת כלבים אתיא ככ"ע אפילו כר"ע. וליכא ראיה כלל. וא"צ לדחוק כמ"ש בעל המאור. וברור ונכון:

אלא דקשה מאי פריך לקמן ארב חסדא מעיסת כלבים הא אפשר למיפלגא בלישה נימא דר' עקיבא הוא דס"ל אפילו נפש בהמה במשמע. מיהו אין זו קושיא דניחא ליה לאסוקי מתני' ככ"ע. ועיין בע"ב גבי סופלי:

שם אמר רב חסדא כו' עיסה חציה של נכרי כו' אסור לאפותה ביו"ט. כתב הצל"ח הא דשבק איסור הלישה דמיירי שכבר לשה הנכרי וקמ"ל דמ"מ אסור לאפותה דס"ד שיהיה מותר לאפותה שהפת נאפה יפה ע"ש. ונראה דלא כתב כן רק דרבותא טפי מאפיה מבלישה. אבל אי שייך טעמא דהפת נאפה יפה. משמע שגם הלישה מותרת. דהא רשב"א אמר ממלאה אשה תנור פת אעפ"י שאינה צריכה אלא לפת אחת. א"כ משמע דלשה נמי הפת. וגם הלישה מותרת דהלישה צורך אפיה כדי שתמלא התנור ויהיה הפת נאפה יפה. ולכאורה נראה לי דהלישה לא פסיקא ליה לאיסור. דאי לש כל העיסה ביחד. אין המלאכה מתרבה בשביל חלק הנכרי אבל באפיה דרך לאפות כל פת לעצמו. ואין דרך לאפות כל הנילוש פת אחד. ועיין מ"ש בסמוך:

בתוס' בד"ה הואיל ותימא וכו' עכ"ל. מה שהופכו הרשימות. היינו דבפשיטות אפשר לומר דהואיל תליא בברירה שהרי סוף סוף לא באו האורחים. וי"ל למפרע דאגלאי מילתא שהכין לצורך חול. והוה אפשר לומר דמאן דס"ל הואיל ס"ל אין ברירה. ולא אמרינן איגלאי מילתא למפרע. כיון דבשעת אפיה אפשר שיקלעו לו אורחים אע"ג דלא אתו מ"מ אינו לוקה דבשעת אפיה לא היה מבורר. והך מ"ד דרודה סופג ארבעים. ס"ל יש ברירה. ואיגלאי מילתא שהכין לצורך חול. אבל אחר שהקדימו דרב הונא ס"ל כל חד חזי לינוקא. משמע אפילו לא יהבו לינוקא. רק דלא קפדי. ולא אמרינן הוברר הדבר למפרע שנעשה הכל בשביל כותים. ורב הונא תלמידיה דרב כרב ס"ל כדאיתא בפ' מפנין. ורב ס"ל יש ברירה באחין שחלקו יורשים. כדאיתא בב"ק (דף ט') אלמא דלא תליא בברירה מקשו שפיר. ובפסחים הקשו ג"כ למאי דבעי למימר דר"א ס"ל הואיל. ור"א גופיה ס"ל סופג את הארבעים. לכן טרחו שם והביאו דברי ר"א עצמם. אבל כאן שלא נזכר ר"א סמכו קושייתם ארב הונא. ועיין מ"ש לעיל (דף ב') גבי פירות הנושרין בתוס' שם ישוב נכון כיון דהוה מוקצה אף דמוקצה דרבנן מ"מ הא אינו ראוי לאורחים ומייתי למלקות דאורייתא:

בגמרא א"ר יוסף עגל טרפה הואי. לפמ"ש התוס' דהאיסור הוא בעגל בשביל הבישול. א"כ קשה ל"ל לשנוי' עגל טריפ' אפי' היה כשר י"ל דבשלוהו בלא מליחה ואסור לישראל לאכול ממנו. וא"כ עבדו איסורא בבישול. ואפשר דס"ל איסורא דרבנן שרי לינוקא ודם שמלחו אינו אלא דרבנן. עיין (סי' שמ"ב) בא"ח. וקשה לפמ"ש המג"א (סי' שמ"ג) דאיסור דאורייתא נמי שרי. א"כ קשה אפילו טריפה חזי לינוקא:

שם והא חזי לכלבים. וקשה הא כבר אייתי מתני' לעיל דעיסת כלבים בזמן שאין רועים אוכלים ממנה אינה נאפת ביו"ט. וי"ל דבלא"ה קשה מה שהקשו בתוס' אר"ח דאמר בעיסה חצי של נכרי אסור לאפותה למה לא יהיה מותר משום דפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא. ומה שתירצו התוס' דלא מהני היתר זה רק היכא שיכול לאכול כ"א. קשה מאי פריך מעיסת כלבים. ולאידך תירוצא דשייך ביה הואיל. אפשר ליישב דודאי הכא לרב חסדא לשיטתיה דלא ס"ל הואיל. א"כ י"ל דבאמת לא ס"ל כלל הלכה כרשב"א. ורבא דאמר הלכה כרשב"א. היינו אליבא דידן דאמרינן הואיל. אבל לתירוץ הרא"ש קשה. וכן קשה לשיטת הר"ן דס"ל דמיירי בשני תנורים. א"כ מאי פריך מעיסת כלבים. מיהו לשיטת הר"ן אפשר ליישב דמתני' דעיסת כלבים לא משמע ליה דאיירי בתנור אחד. דא"כ אפילו אין רועים אוכלים ממנה לישתרי שיאפה פת אחד לצרכו ויאפה גם עיסת הכלבים שיאפה פתו יפה. וכל זה דחוק. אך נראה לפענ"ד ליישב קושיית התוס' ע"פ מ"ש התוס' גבי שוחט עולת נדבה דאינו לוקה כיון דאמרינן מתוך אע"ג דדריש לכם ולא לגבוה אין כאן מלקות רק עשה. וא"כ לפ"ז בהקדש לא שרינן מכח מתוך. וא"כ הה"ד נמי אי דרשינן לכם ולא לכותים אף דשייך מתוך אין היתר. וא"כ מיושב קושיית התוס' דלא שרינן מכח פת נאפה יפה רק של ישראל דשייך ביה היתר דמתוך. משא"כ בשל נכרי לא אמרינן שיהא היתר מכח מתוך. וא"ש:

ועפ"ז יש ליישב גם התמוה דהא יש להבין דהא ר' יהודה בן בבא אמר שהרי אמרה תורה לכם ולא לכותים וזהו לשון ר' עקיבא. ולדידיה דרשינן דנפש אפילו בהמה משמע ושרי אפילו לכלבים. ולכן י"ל בענין אחר דודאי לפמ"ש דעל של נכרי אין היתר מכח מתוך. א"כ צ"ל דהך דבני באגא עדיף להתיר אף דלא שייך מתוך בשל נכרי. והנה בלא"ה יש להבין ל"ל מיעוט על של כותים כיון שלא התירה התורה רק בשביל אוכל נפש מה לנו לאוכל נפש של הכותי אך למאי דפרישית י"ל שבא לאסור אפילו היכא דשייך מתוך שיש גם לישראל צורך קצת כמו בצריך לו פת אחד שי"ל הפת נאפה יפה. אך זה אינו רק אי אמרינן בעלמא מתוך משא"כ אי לא אמרינן בשום דוכתא מתוך. א"כ כי דרשינן לכם ולא לכותים ליכא למימר דאתי היכא דשייך מתוך דאפילו בישראל לא אמרינן מתוך. וא"כ פ"כ אתי למעוטי נכרי אפילו בגוונא דבני באגא שהוא עדיף מן מתוך שאין הישראל יוכל לאכול רק בשביל טורח אפיה כמו שחילקו התוס', וא"כ י"ל דכך הקושיא כיון דדרשת לכם ולא לכותים אלמא כר' עקיבא ס"ל. וא"כ היה לו להתיר לכלבים ואם בא לאסור שניהם היה לו לומר לכם ולא לכלבים ולכותים. אלא ודאי כר"ע ס"ל ודריש לא לכותים לחוד. וא"כ קשה הא חזי לכלבים. ומשני תנאי היא דר' עקיבא אשכחן דדריש ולא לכותים. וא"כ ר"ע לשיטתיה דס"ל בפסחים (דף ה') דלא אמרינן מתוך. א"כ ע"כ מיעט כותים אפילו היכא דעדיף ממתוך. והיינו כעין בני באגא. וא"כ א"ש דס"ל כר' עקיבא לגמרי דגבי בני באגא אסור ולכלבים שרי. ור"ה ס"ל דאמרינן מתוך. וא"כ בבני באגא דעדיף ממתוך שפיר שרי. וא"ש ודו"ק:

עוד יש ליישב ע"פ שיטת בעל המאור דפסק לכם אפילו לכלבים. ומתניתין דעיסת כלבים ס"ל דאפשר לכלבים בלא אפיה. וכתב המהרש"א שהוא דחוק. דא"כ מאי פריך הא חזי לכלבים הא אפשר לכלבים בלא בישול. ובאמת אין זה קושיא די"ל דהמאור לא ס"ל כמ"ש התוס' דהקושיא מכח הבישול. רק ס"ל דהקושיא הוא מכח השחיטה. דהבישול לא זכר כלל. דאפשר שבישלו ע"י נכרי. והא דלא פריך לכ"ע דבשחיטה אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. י"ל דדוקא כששוחט בשביל הישראל שיאכל הישראל ממנו. אבל כאן שחטו בשביל החיל לבד. אבל לר"ה דס"ל חזי לינוקא. משמע אפי' אינו אוכל ממנו פריך שפיר מכח כ"ש. מיהו י"ל סברא אחרת דודאי בשביל כלבים אף שצריך לאפותה ולא יהבינן להו עיסה. מ"מ אין חילוק לכלבים בין אפוי מאתמול או היום דדוקא באכילת אדם פת חמה עדיף אבל לא לכלבים. וא"כ י"ל דתליא בפלוגתא דפליגי (בדף י"ד) במלח אי בעי שינוי. ולמאן דס"ל דכשאינו מפיג טעם בעי שינוי א"כ לכלבים דלא שייך ה"ט כיון שיכול לעשות אתמול האפיה אסורה. משא"כ מאן דס"ל אוכל נפש מותר לגמרי אף שאינו מפיג טעם ויכול לעשות מאתמול. א"כ אין לחלק אי אמרינן אפילו לכלבים אף דאין חילוק בין נעשית מהיום למאתמול. וא"כ י"ל דודאי לעיל פליגי בהא ר"ה ור"ח חד אמר משום הפגת טעם. ולפמ"ש התוס' לא פליג ר"ה ארב חסדא כלל בעיסה חציה של נכרי וגם רב הונא אוסר שם. וא"כ פריך שפיר הא חזי לכלבים. דהא ממתני' דעיסת כלבים אין ראיה לאיסור. די"ל דגבי כלבים דוקא אסורה שאין חילוק להם בין פת חמה לפת שנאפה מאתמול. אבל כאן הקושיא על השחיטה כדפרישית ואין ראיה כלל מן המשנה. ולכן י"ל דלא פריך לעיל הא חזי לכלבים אמתניתין אע"ג דפשיטא ליה בס"ד היתר לכלבים די"ל משום דלכלבים אין חילוק. אבל כאן פריך שפיר לר"ה ולרב חסדא דחד מינייהו ס"ל דאף שאינו מפיג טעם שרי. וא"כ אף דיכול לעשות אתמול יש להתיר. ובאמת הקושיא על שניהם:

שם והא חזי לכלבים. המהרש"א הקשה על בעל המאור דנימא דכלבים אפשר להם בלא בישול. ונראה דבעל המאור ס"ל דאין הקושיא על הבישול. דאי על הבישול מקשי. קשה דילמא בשלוהו בדמו בלא מליחה ובחלבו בלא ניקור וא"כ אינו ראוי אלא משמע ליה כיון שלא נזכר רק השחיטה. והשתא א"צ לדחוק כדברי התוס' שעגל של האיל היה. די"ל עגל של עיר היה. רק כיון דאשחיטה קפיד. לא שייך אפשר למיפלג. דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. והא דלא פריך לעיל ארב חסדא ורב הונא. דיש לומר דהתם בעינן רק דוקא שיאכל הישראל. וי"ל שהם לא אכלו אבל רב הונא דס"ל אעפ"י שלא אכלו סגי פריך שפיר. ובלא"ה לא ידענא מאי קשיא ליה למהרש"א הא בלא טורח בישול לא יתננו. וא"כ מכל מה שבשלו יוכלו ליתן לכלבים גם העצמות אשר ישארו אחר אכילה ראוים לכלבים. משא"כ כשלא יבשלום ויקחו עמהם הבשר חי:

מיהו קשה מאי פריך הא חזי לכלבים נימא שכבר יש להם מה שצריך לכלבים. שהרי מסתמא בלא"ה היה להם מה שצריך לכלבים. וצ"ל דגם בזה שייך הואיל אי מקלעי ליה כלבים. ולפ"ז אפשר לפרש תנאי היא דלמאי דמסיק טעמא דאין מזונותן עליך. א"כ ממילא בכלבים אם יש לו שייך הואיל אי מקלעי ליה כלבים דאותן שיבאו אין מזונותן עליך ושפיר אתי ככ"ע. ובהכי ניחא דהא קשה הא כבר ידע מתני' דלעיל דעיסת הכלבים אם אין הרועים אוכלים ממנה אסור לאפותה. ולפ"ז ניחא דהתם י"ל דאיירי שיש לו נבילה כדאוקי לעיל לרב חסדא. ואף דשייך הואיל אי מקלעי ליה כלבים אחרים. י"ל ודאי לכתחילה לאפות על סמך הואיל אסור משא"כ הכא מקשי' שפיר דעכ"פ בדיעבד אין כאן איסור דס"ד דגם בכלבים שייך הואיל. ולרב הונא אית ליה הואיל ומשני תנאי הוא בזה. ומייתי הטעם משום מזונותן עליך. א"כ ממילא בכלבים לא שייך הואיל. וי"ל דאתיא ככ"ע. וכבר יש להם עיסת כלבים או כדומה. לכן מסיק תנאי היא בזה ואתיא ככ"ע אם יש לו כבר. וברועים אפילו יש להם מותר דשייך הואיל ומקלעי ליה אורחים דיכולין לאכול אבל נפש בהמה בעינן מזונותן עליך:

שם שומע אני אפילו נפש בהמה כו' ת"ל לכם ולא לכלבים. קשה לא לכתוב נפש ולא יצטרך לכם. ואפשר דקרא קאמר אשר יאכל נפש הוא לבדו, היינו אפילו נפש בהמה. משמע הוא לבדו יעשה לכם, היינו כשתאכלו ממנו מותר אפילו לעשות בשביל נפש בהמה. והיינו כמו עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה אעפ"י שכוונתו ליתן לכלבים מ"מ כיון דנאכל לאדם ממנו שפיר יכול לאפותה ביום טוב. וזה אשר יאכל לכל נפש. היינו אפילו נפש בהמה. אך מותר לעשות אך לכם. שתהיו אתם אוכלים ממנו. וכמו עיסת הכלבים לעיל. ואי לאו קרא הוי אמינא דמשום בהמה אין לעשות שום מלאכה אפילו אדם אוכל ממנה קמ"ל כשהוא לכם ג"כ מותר לעשות אפילו לבהמה. וכמתני' דעיסת הכלבים:

או י"ל איפכא אשר יאכל לכל נפש אפילו לנפש בהמה, הוא לבדו יעשה לכם דוקא, היינו כשהוא בשבילכם ולא לכלבים. והיינו אפילו באופן שיש לומר דאפשר לפייסן בנבלה וס"ד דנאמר הואיל ויהיה מותר גם בשביל כלבים. קמ"ל לכם דוקא ולא לכלבים דלא סמכינן אסברא הואיל ואפשר לפייסן אם אין לו נבלה דלא אמרינן הואיל בכה"ג:

ועפי"ז נראה ליישב דברי הר"ן שכתב דוקא בדאית לי' נבלה מותר לאפות עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנו. ותמה הב"י (בסימן קי"ב) דהש"ס לא קאמר לעיל רק לרב חסדא דלית ליה הואיל בעינן דאית ליה נבלה אבל לדידן דקיימ"ל כרבה דס"ל הואיל. משמע דסגי באופן שאפשר לפייסן בנבלה אפילו לית ליה נבלה. והב"י דחק דמ"מ משום הואיל לא שרינן לכתחילה. והוא דחוק. דלעיל משמע אי אמרינן הואיל מותר אפילו לית ליה נבלה. אך לפמ"ש יש ליישב דהא קשה מאי אהני אפשר לפייסן אם אין לו נבלה הא בחנם לא יתנו לו נבילה. וע"כ שיקנה בשבילם נבלה ממקום אחר וא"כ אפילו לרבא לא שייך הואיל, כמ"ש הר"ן בפסחים בסוגיא דנכרי שהלוה דאינו עובר משום אי בעי פדי ליה דשוה מחוסר ממון. וא"כ גם לרבה קשה הא הוה מחוסר ממון ולא שייך הואיל. וצ"ל דהא לא נפיק מסברא דלא נימא הואיל במחוסר ממון רק מכח סברא גופא. דקשה נפש למה לי. וצ"ל דאתי אפילו מה שראוי לכלבים מותר דוקא כשראוי לכם לבד. וא"כ מוכח דבלית לים לפייס הכלבים אסור לבשל בשביל כלבים דלכם ולא לכלבים. ומהא הוא דמוכח דבמחוסר ממון לא אמרינן הואיל. וא"כ בס"ד דלא אסיק אדעתיה הנך קראי. ס"ל לתרץ המשנה דלעולם אמרינן הואיל אפילו במחוסר ממון. ואמרינן שאפשר שיבא לידי נבילה ואפשר לפייסן. אבל למסקנא דמסיק לכם ולא לכלבים ונפש בהמה אתיא לאסור לכלבים אפילו כשראוי לאדם. מוכח דלא אמרינן הואיל בכה"ג רק באית ליה נבלה אז הוי לכם דאפשר שיפייס הכלבים בנבלה ודברי הר"ן נכוחים דבלית ליה הוה כמחוסר ממון דלא אמרינן הואיל:

גם י"ל דהא דאפשר לפייסן אם אין לו נבלה וצריך להדר אחר נבלה הוה כמו מחוסר מעשה. ובפסחים ( דף ס"ב) אמרינן דבמחוסר מעשה גם רבה לא ס"ל הואיל ורב חסדא ס"ל אפילו במחוסר מעשה הואיל. וא"כ י"ל בס"ד ס"ל גם במחוסר מעשה הואיל כדס"ל לרב חסדא בשחטו למולין ע"מ שיתכפרו בו ערלים בזריקה. ושם פריך גם כן הא רב חסדא לא ס"ל הואיל. ומשני לחומרא אית ליה. וא"כ מעיקרא משני שפיר לרב חסדא הואיל ואפשר לפייסן בנבלה. דרב חסדא ס"ל אפילו במחוסר מעשה אמרינן הואיל. ופריך דרב חסדא לא ס"ל הואיל כלל. וע"כ לחלק דלחומרא אית ליה ולקולא לית לים. אלא דרבה לא קשיא דאפשר דס"ל דבעיסה חציה של נכרי מותר לאפותה ביו"ט. ולא ס"ל סברא דאפשר למפלגה בלישה לכן פריך מרב חסדא לשיטתיה. אבל למסקנא דמוקי באית לים אי ס"ל כר"ח. י"ל דבעינן דוקא אית ליה נבלה אבל באין לו נבלה מיקרי מחוסר מעשה ולא אמרינן הואיל אפילו לרבה. וא"כ לסברת רב חסדא דקיימ"ל כוותיה דבעיסה חצים של נכרי אסור לאפותה. אפילו למאי דקיימ"ל הואיל בעינן אית ליה נבלה דבלית ליה הוה כמחוסר מעשה. ולק"מ על הר"ן ודוק היטב:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה