אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק שני › דף כ:

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק שני · דף כ:

דף כ.

בגמרא והביא כל צאן קדר כו' כל מי שרוצה לסמוך כו' לכאורה קשה הא הקפידא דתלמידי שמאי בין לפמ"ש התוס' שלא ראו הסמיכה וכמו כן לפמ"ש דאסמיכה לא מסרו עצמם כ"כ א"כ טפי הו"ל לומר כל הרוצה להקריב עולה יקריב דזה עיקר החידוש דלב"ש איכא איסורא דאורייתא בזה. ואפשר לומר דבתחלה שהיה הדבר מרופה בידם אם הלכה כב"ש או הלכה כב"ה א"כ לא היו יכולין להביא לא עולה ולא שלמים. דהא דב"ש מתירין שלמים היינו בלא סמיכה כדאיתא במשנה. וכבר כתבתי במשנה דאיתא בכמה דוכתי בגמרא דאיכא קפידא טובי להקריב בלא סמיכה כדאיתא בפרק כל הגט (דף כ"ח) ובכמה דוכתי בש"ס. אלא ב"ש ס"ל דהעמידו דבריהם לבטל עשה דסמיכה משום שבות. והשתא דלא ברירא להו דהלכה כב"ה לא היה להם אפילו שלמי שמחה. דאף דב"ש מתירין שלמים היינו בלא סמיכה. ושמא הלכה כב"ה דיכולין לסמוך. א"כ איכא איסורא להקריב בלי סמיכה וביטול עשה וטוב להמתין עד למחר. ולזה גברה ידן של ב"ש ובקשו לקבוע הלכה כמותן כדי שיקריב עכ"פ שלמי חגיגה ושמחה דאין שמחה אלא בבשר. ואם יקבעו כבית שמאי יקריבו עכ"פ בלא סמיכה. לכן הזקן שידע שההלכה כב"ה הביא כל צאן קדר ואמר כל הרוצה לסמוך יסמוך דהלכה כב"ה. ועיקר הקפידא להקריב שלמי שמחה וחגיגה. וכיון דהלכתא בהא כב"ה. ממילא הלכה כב"ה גם בעולות. ועיין בסמוך:

בפירש"י בד"ה שוב מעשה לאחר המעשה הזה כו'. עכ"ל. משמע שאחר שנקבעה הלכה כב"ה היתה מעשה הלזו. וקשה מהו שאלת התלמיד מה זו סמיכה הא ידע שכבר נקבעה הלכה כב"ה. ואפשר לומר דבלא"ה הקשו התוס' בחגיגה דהו"ל לומר מה זו עולה. לכן אפשר לומר דהיה התלמיד מב"ש סבור דלא התירו רק סמיכה בשלמים שלא ימנעו משמחת יו"ט. אבל בעולה דאפשר להמתין עד למחר לא עבדינן עובדא נגד דברי הב"ש אבל בשלמים בלא סמיכה לא רצו לעבור על דברי ב"ה לכן התירו הסמיכה. וא"כ י"ל שאותו תלמיד היה סבור שהעולה לא ירצה הכהן להקריב כיון דלב"ש אינה נקרבת. ולכך שאל לו מה זו סמיכה הא מסתמא לא יקריבוהו הכהנים לעבור על דברי ב"ש אבל התלמיד ידע שנקבעה הלכה כב"ה גם בעולה. ולזה אמר לו מה זו שתיקה. כלומר הוה פקח ושתוק ותראה איך יקריבוהו הכהנים לעולה ומזה תראה שהלכה כב"ה גם בזאת דמביאין עולות וסומכין עליהן ביו"ט. ולפי שראה כי מסתמא היה התלמיד בטוח שנתקבלו דברי ב"ה גם לענין הקרבה בעולה לכך הלך לו.

בגמרא תניא אמרו להם ב"ה לב"ש מה במקום שאסור להדיוט כו' פירש"י תמידין ומוספין. והקשה הפ"י נימא דיו דתמידין ומוספין קרבן צבור הם ולא נתיר רק קרבן צבור ואף דמיפרך ק"ו נמי אמרינן דיו כדאיתא בפרק כיצד הרגל. ודחק ליישב דמקרבן יחיד יליף. ועוד קשה לי הא ודאי לא דמי כדמפרש דקביע לו זמן. ומה דמשני, ב"ה אף זה קבוע לו זמן. קשה הא ע"כ לא מקרי קביעת זמן דהא לא דחי שבת. לכן נלע"ד ברור דדיו לא שייך רק היכא דאין אתה יכול לומר שזה נכלל במה שמפורש בתורה ואתה בא ללמד חומרא נוספת על המפורש בתורה. בזו שייך דיו ולא תלמד נגד המפורש בתורה. אבל היכא דיש לכלול דבר זה במה שמפורש בתורה אזלינן בתר סברא וחומרא שלא תחמיר התורה בקל יותר מבחמיר. ר"ל בזה, כי בהך דפ' כיצד הרגל שמפורש בתורה קרן בר"ה חצי נזק ואתה בא ללמוד קרן ברשות הניזק מצד חומרא אחרת שיהיה חומרא נוספת על מ"ש בתורה. בזו אמרינן דיו. שאי אפשר לומר שברשות יהיה נזק שלם שהוא נגד המפורש בתורה בקרן רק חצי נזק. ואתה בא ללמוד שהרשות יגרום חומרא להוסיף על מה שכתוב בתורה בזו אמרינן דיו ולעולם לא ישתנה המשפט המפורש בתורה. אף שיצורף בזה הענין חומרא אחרת שהוא ברשות ניזק נזק שלם. מ"מ כיון שאתה לומד מדין המפורש בתורה לא תוסיף על דין המפורש וכשתחייב נזק שלם ברשות הניזק הרי הוא היפך המפורש בתורה. אבל הכא אם תאמר שמותר להקריב לגבוה אין זה נגד המפורש בתורה אשר יאכל לכל נפש. דכיון דגבוה חמיר, ממילא נכלל שאם להדיוט מותר כ"ש לגבוה. ואין זה נגד המפורש, רק דהתורה פרטה קילתא וכ"ש חמירא. נמצא שמזה הכתוב שמותר להדיוט אנו למידין שהגבוה נכלל בהדיוט ועדיף מיניה. ואין אנו למדין רק שמשפט הגבוה לא נגרע ממשפט הדיוט. ואין זה נגד המפורש בתורה שהגבוה עדיף מהדיוט, ולא גרע עכ"פ מיניה, לא שייך כלל דיו, שאנו למדין שהמפורש בתורה גבוה בכלל:

וארווח לן בזה מה שהקשו התוס' בקדושין (דף ה' ע"ב) בד"ה חופה שהקשו נימא דיו אסוף דינא דחופה אינו קונה רק אחר כסף. ונדחקו דאתיא כר' טרפון דמיפרך ק"ו. ובודאי קשה טובי דלא נזכר בש"ס כלום מזה. ועוד דמאי פריך שלש תנן נימא דמתני' כרבנן אבל לפמ"ש לק"מ דשם לא נלמד רק דמ"ש התורה כסף חופה הוא בכלל וכשתאמר חופה קונה אינו נגד משפט הכתוב בתורה בכסף דלא חמיר מיניה רק שיהיה ככסף ואינו נגד המפורש בתורה דכיון דפרטה התורה קילתא חמירתא בכלל קילתא ורבא דחי דלא מוכח כלל דחופה חמירא שהרי אינם גומרת רק אחר קדושין. כן נ"ל ברור. וא"צ לדחוק כלל. ומקום הניחו לי רבותינו בעלי התוס' בזה:

ובהכי ניחא דמשני אף זה קבוע לו זמן אף דגם לב"ה לא דמי לקביעת זמן גמור דדחי אפילו שבת ועונת ראיה ודאי אינו דוחה שבת. ולפ"ז ניחא דקביעת זמן עכ"פ עדיף מאוכל נפש דהדיוט דאוכל נפש דהדיוט שהתירה התורה משום שצורך יו"ט וכיון דהקרבן ג"כ חובת יו"ט שפיר אהני מעלה דגבוה שיהיה מותר ביו"ט. ודו"ק היטב:

בפירש"י בד"ה אף זו כו' ויש לחוש שמא יפשע או יאנס עכ"ל. ויש לדקדק דא"כ בנדרים ונדבות נמי יהיו מותרים שמא יאנס כדאיתא בגיטין (דף כ"ח) באומר הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד דחיישינן שימות א"כ גם בנדרים יש לחוש לאונס. ואפשר דקיימ"ל באשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשים עולתה. ובקדושין (דף י"ג) אעפ"י שלא הפרישתה מחיים אי שיעבודא דאורייתא וא"כ אפילו יאנס מ"מ יתחייבו היורשים. מיהו למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא קשיא. תו קשיא לי היכא דיעבור על בל תאחר יקריב ביו"ט אחרון כיון שעובר על בל תאחר. א"כ הו"ל כקבוע לו זמן. וכן ברגל אחד עובר בעשה. וא"כ כיון דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט אע"ג דיעבור ג"כ בעשה ובלאו ואפ"ה לא דחו ליו"ט. ואפשר לומר דב"ש וב"ה לשיטתייהו אזלי דפליגי דב"ה ס"ל יש שאלה בהקדש וב"ש ס"ל אין שאלה בהקדש. וא"כ תו לא קשיא מנדרים ונדבות. די"ל שאין קבוע להם זמן. ואי משום קיום נדרו. הא יש שאלה בהקדש. ואפילו עבר על בל תאחר. הרי יכול לשאול על נדרו ועוקר הנדר מעיקרו אבל לב"ש דס"ל אין שאלה בהקדש. א"כ כיון דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט. אע"ג דעובר בעשה ובבל תאחר. ש"מ דאין קריבין משום שהיה לו להקריבן בחול. גם עולת ראיה שיכול להקריב בחה"מ. אע"ג דלא קרבה בחה"מ שוב אינה קריבה ביו"ט. כמו ברגל אחרון מבל תאחר. או משום עשה ובאתם שמה והבאתם שמה. וטעמא דנדרים אין קריבין ביו"ט. י"ל בלא קרא דלכם. מעולת שבת בשבתו. וכמ"ש הפני יהושע:

בגמרא אמרו להם ב"ה והלא כבר נאמר לה' כל דלה'. וקשה לפ"ז כל השקלא וטריא הוא למותר דהו"ל לומר בקיצור הא כתב לה' כל דלה'. ותו קשיא מ"ש בסמוך דודאי גם לב"ה לא מקרי קבוע לו זמן דהא אינה דוחה שבת וגם קשה למה לא אמר לכם ולא לגבוה או נדרים ונדבות וכמ"ש התוס'. ומ"ש התוס' הוא דחוק. כיון דאיירי בהכי בענין נדרים ונדבות. א"כ קשה מאין פסיקא ליה דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט ע"כ אתיא מקרא דלכם וע"כ לדידהו דרשי לכם ולא לגבוה. עוד קשה לפמ"ש התוס' לקמן ר"פ א"צ דבאוכל נפש גופיה לא מפלגינן אפילו אפשר מערב יו"ט וא"כ צרכי הדיוט אף שאין קבוע להם זמן שריין. וא"כ לעולם חזינן דגבוה עדיף מהדיוט שלא מצינו היתר להדיוט בשבת. וא"כ הו"ל למשרי לעולם צרכי גבוה:

לכן נלענ"ד דבלא"ה מסברא כיון דגבוה עדיף לא נמעט מלכם גבוה דאיכא לאוקמה לכם ולא לנכרים. אלא מדאצטריך קרא כל דלה' ואי צרכי גבוה לא גריעי מהדיוט א"כ לה' כל דלה' ל"ל. ומדאצריך כל דלה' ש"מ דגבוה לא נלמד מהדיוט. אלא מיהת כיון דהסברא להתיר צרכי גבוה ולכם נוקמה לנכרים. א"כ עכ"פ ניהו דמדאצטריך כל דלה' מוכח דאיכא צרכי גבוה שאין נלמדין בק"ו מוקמינן לה אנדרים ונדבות. וא"כ לב"ה שפיר מוקי ב"ה לכם ולא לנכרים. ונדרים ונדבות לא מוכח רק מדאצטריך קרא דכל דלה' מוכח דנדרים ונדבות אין קריבין. ומיושב בזה מה שהקשו התוס' לעיל (דף י"ט) שהקשו ל"ל כל דלה' תיפוק ליה דס"ל מתוך. ולפמ"ש א"ש דאי לאו דכתיב כל דלה' הוה אמרינן גם נדרים ונדבות קריבין ביו"ט מכח מתוך או מכח ק"ו. עמ"ש לעיל:

וארווח לן בזה מה שהקשו התוס' לעיל (דף י"ב) למה דוקא לב"ש לוקה בעולת נדבה הא גם לב"ה נדרים אין קריבין מלכם ולא לגבוה. ולפמ"ש ניחא דודאי לב"ה לא דרשי כלל לכם ולא לגבוה רק ולא לנכרים. ונדרים לא אסירי רק מדאצטריך לה' כל דלה' אבל מסברא קריבין ביו"ט לא שייך לומר מלקות. אבל לב"ש דדרשי לכם ולא לגבוה שפיר י"ל אהדריה לאיסורא קמא ואיכא נמי מלקות דאהדריה לאיסורא קמא. וא"צ לדחוק כמ"ש התוספות אבל ב"ה דס"ל מתוך יש להתיר גם נדרים ונדבות. רק מדאצטריך קרא לה' ואהא לא לקי. דכיון דמסברא היו מותרין מכח מתוך. והא דלא קאמר לעיל דלב"ש מותר מכח ק"ו. י"ל דודאי עיקר צורך היום הוא משום שהוא לגבוה ומצינו דלגבוה שרי טפי מהדיוט. והכל ניחא. ודו"ק היטב:

בפירש"י בד"ה שמא ישהה עד המועד שיהיה לו בשר מצוי ברגל כו' ונמצא מאחר נדרו כו' עכ"ל. ויש לדקדק כיון דקיי"ל דלא עבר על בל תאחר כי אם בשלש רגלים. א"כ מהיכי תיתי לחוש שישהנו שלש רגלים. ודוחק לומר דבכל השלש חיישינן לאונס. ועוד כיון דברגל ראשון בא לירושלים וחפץ להקריב רק שאירע לו אונס מסתמא לא יוליך הקרבן לביתו ויקריבנו אחר היו"ט הראשון ולא יבא לבל תאחר. וצ"ל דמ"מ עבר בעשה ובאתם שמה והבאתם שמה. ומכאן מוכח דגם בנאנס עבר בעשה. ודלא כמו שביקשו קצת מפרשים לומר דבאונס ליכא עשה. עיין לעיל (דף י"ט ע"ב):

וארווח לן בזה התמוה המבוארת דלפמ"ש רש"י דמשהי ליה משום שיהיה לו בשר הרבה. א"כ קשה איך ס"ד משום שמא ישהה דמה הועילו חכמים בתקנתן אכתי ישהה להקריבו בחוה"מ. והצל"ח הניח זה בצ"ע. וקושיא עצומה היא. ולפמ"ש נראה דודאי אם פריש הקרבן כבר פשיטא דאסור לשהותו דאיכא למיחש לתקלה אלא קאי אאמר ולא אפריש. והנה אם אין רצונו לילך לירושלים בשביל הקרבן, א"כ מהיכי תיתי ידור להביא הקרבן מיד, כיון שאין דעתו להביאו לירושלים מה לו לנדור מיד, אלא דאמרינן שאם רוצה לדור נודר שיביא הקרבן כשיבא לירושלים אז יקריב הקרבן שלמים לאכול בשר, ולהרבות נודר כשיבא לירושלים יביא קרבן שלמים. נמצא שעיקר הנדר הוא כשיבא לירושלים יקנה בהמה להקריבה שלמים ומסתמא קונה הבהמה להיות מן הזריזין להקריבה זבחי שלמים ביום ראשון של יום טוב אבל מאחר שנדרים אין קריבין ביו"ט א"כ אינו נודר רק דיביא הקרבן בשעה שראוי להביאו. ואינו נודר רק לחוה"מ שיביא קרבן בחוה"מ שראוי להקריבה. א"כ אין עיקר הנדר חל רק חוה"מ שאז התחייב להביא הקרבן. וא"כ אפילו לא יקריבנו בחוה"מ ע"י אונס ליכא עשה רק בעבר כל הרגל כמו דבל תאחר אינו רק בעבר כל הרגל כדאיתא בריה (דף ה' ע"ב) לר"מ דס"ל דבל תאחר הוא מקרא דובאתם שמה כיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא עבר אבל תאחר ואפ"ה בעינן כל הרגל וא"כ ליכא עשה במקצת רגל. וא"כ אפי' נאנס בחוה"מ לא עבר ולא כלום. אבל אם היה מותר להקריב ביו"ט היה נודר להביא ביו"ט. וכי נאנס ועבר עליו כל הרגל ועבר בעשה. והדברים ברורים. וכ"ש לדברי הפ"י לעיל (דף י"ט ע"ב) דלא עבר על עשה ובאתם שמה רק בהפריש אבל באמר ולא אפריש אינו עובר. א"כ כשנודר להביא קרבן מסתמא אינו מפרשו רק כשבא לירושלים. וא"כ אם היו נדרים קרבין ביו"ט, כיון דאין מקדישין ביו"ט היה מקדישו קודם יו"ט ועבר עליו כל הרגל אם נאנס. אבל השתא דאין מקריבין ביו"ט מסתמא אינו מפרישו קודם יו"ט דהא יש לחוש לתקלה ומסתמא יפרישנו ויקדישנו בחוה"מ ולא עבר עליו כל הרגל וליכא חשש דאף אם יאנס נמי לא עבר אעשה. כן נ"ל נכון וברור:

שם דהא שתי הלחם דחובת היום נינהו כו'. וקשיא לי הא גופיה אמאי לא יאפו ביו"ט הא לקמן (דף הסמוך) כתבו התוס' דטעמא דאין נדרים ונדבות קרבים ביו"ט הוא משום דמשולחן גבוה זכו הבעלים. וא"כ בשלמא בזבח שייך שפיר משולחן גבוה דחשיב עיקר המלאכה בשביל חלק גבוה שהוא דם והקטרת אימורים. אבל אם כבר נקרב חלק גבוה פשיטא דשרי לעשות מלאכה כגון לבשל חלק בעלים כדאיתא בסמוך, זורק הדם ע"מ להתיר בשר באכילה. וא"כ בשתי הלחם שאין מהם לגבוה כלום למה לא יהיה מותר לאפותן, הא כל המלאכה הוא בשביל הדיוט. ואטו אסור לבשל מעשר שני בשביל שממון גבוה הוא, סוף סוף המלאכה נעשית בשביל הדיוט. וכן בשר קדשים שלמים ששחטן מערב יו"ט דאיכא מ"ד בפרק אלו דברים שאין יוצא בהם משום שמחה, אטו אסור לבשלם. וצ"ל דבשלמא היכא דכבר נעשה צורך גבוה כגון בשלמים שנשחטו והבשר מותר לבעלים שפיר י"ל דמותרים לבשל בי"ט, אבל לאפות השתי לחם לכתחילה עיקרו הוא לצורך גבוה לקיים מצות גבוה. ושפיר עיקר המלאכה נעשית בשביל גבוה:

בפירש"י בד"ה דהא שתי הלחם וכו' דלאו דומיא דחגיגה הוא כו' עכ"ל שמעתי להקשות בשם הגאון מהר"ם ברבי ז"ל לפי דעת הראב"ד שיוצא בחגיגה אם הביאה בערב יו"ט. א"כ קשה אמאי חגיגה דחיא יו"ט הא אפשר לעשות מערב יו"ט ואיך יביא החגיגה ביו"ט. ולכאורה קושיא עצומה היא ואין ספרו בידי. ונראה ליישב דבלא"ה יש להקשות דהתוס' בחגיגה (דף ז' ע"ב) הקשו הא יוצאין בנדרים ונדבות ידי שמחה וא"כ למה לא יקריבו נדרים ונדבות ביו"ט משום שלמי שמחה, ותירצו שכבר יצא ידי שמחה. ועיין מ"ש לעיל (דף י"ט ע"ב) ליישב דברי התוס'. ויש להקשות לפ"ז אפי' יצא ידי שמחה נמי ליקרבו דהא קיי"ל באופה מיו"ט לחול אינו לוקה דהואיל אי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה. וא"כ אפילו יצא ידי שמחה יקריב נדרו דאי מיקלעי ליה אורחים שעדיין לא יצאו ידי שמחה יכול להביא גם עכשיו. ואהא סמכינן נמי להכין מיו"ט לשבת כדאי' בפסחים (דף מ"ז) וא"כ לא משכחת לה נדרים שאין קרבין ביו"ט:

אלא דהתוס' לקמן (דף כ"א) ובפסחים הקשו איך משכחת לה הרודה חלות דבש ביו"ט סופג את הארבעים הא י"ל הואיל ומיקלעי ליה אורחים. ותירצו סמוך לחשיכה ולא היה שהות אפילו באו אורחים. וא"כ משכחת לה שאין קרבין כשהוא סמוך לחשיכה. והא דמשמע דאין נדרים ונדבות קריבין ביו"ט היינו מדרבנן דהא לא שרי לאפות לכתחילה מיו"ט לחול רק לשבת ע"י עירוב תבשילין:

אמנם לפמ"ש התוס' בזבחים (דף נ"ו) דדם נפסל בשקיעת החמה היינו ד' מילין קודם צאת הכוכבים א"כ בלא"ה אין קרבן נקרב רק ד' מילין קודם שקיעת החמה וא"כ עדיין שהות הרבה לצאת הכוכבים שהיא לילה וי"ל הואיל אי מיקלעי ליה אורחים ולא משכחת לה כלל שיקרבו ביו"ט מן התורה. וצ"ל דבאמת עיקר נדרים ונדבות אין קריבין מן התורה ביום טוב היינו במידי דלא נפיק ידי שמחה כגון בעופות ובמנחות שאין יוצאין בהם ידי שמחה. והיינו טעמא בשתי הלחם דאין קריבין אפילו מן התורה כדאמר רב הונא הכא:

ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' על הא דאמרינן הא מני ב"ש הוא. והקשו לב"ש אפילו עולת ראיה חייב. ותירצו דלדיוקא דשלמי נדבה פטור לב"ש אע"ג דאין קריבין. אלא שנדחקו בטעם הדבר דלב"ש כיון דכתיב לכם ולא לגבוה ואין קריבין גם שלמי נדבה יהיו במלקות ולפמ"ש ניחא דכבר כתבו התוס' בפסחים (דף מ"ח ע"ב) דאע"ג דב"ש לא ס"ל מתוך מ"מ ס"ל הואיל כדדייקו התוס' שם מהך דפריך אהבערה לא לחייב הואיל וחזי לצרכו אע"ג דכב"ש אתיא. וא"כ בשלמי נדבה שייך הואיל אי מקלעי ליה אורחים שלא יצאו ידי שמחה וליכא מלקות.

ועפ"ז י"ל דגם בחגיגה לא שייך איסורא מן התורה להקריב הואיל וחזי לשלמי שמחה וכמו דאיתא שם בפסחים דפריך אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור אע"פ שאין לו צפור כלל מ"מ אי מתרמי ליה דם צפור שייך הואיל. וא"כ י"ל דלא אמרינן שיכול לעשות חגיגה מערב יו"ט היינו דוקא כשהוא שם במקום מקדש. אבל אי אתרמי ליה אורחים שעדיין לא יצאו ידי חגיגה ולא דמי לשתי לחם דלעולם הם מזומנים לעשותן במקדש ושפיר י"ל דמותר לשוחטן הואיל וחזי לצאת ידי שמחה. ובחגיגה לא גזרו כיון דמן התורה שרי. מיהו זה דחוק דמכל מקום כשמפרישו לחגיגה אם נימא דיכול לעשות מערב יו"ט א"כ גם אורחים אין יכולין לעשות חגיגה ביום טוב. מיהו נראה דבחגיגה נמי נפיק ידי שמחה דסוף סוף הרי אכל בשר. וכלשון הרמב"ם (בפ"ב מחגיגה דין י') דסוף סוף אכל בשר וא"כ שפיר י"ל שמותר להקריב החגיגה כיון דאי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה אע"פ שקיים כבר שמחה וכ"ש בלא קיים כיון דיוצא ידי שמחה אף בדבר שבחובה א"כ לעולם יכול לשחוט חגיגה:

וארווח לן בזה התמוה בגמרא לעיל (דף י"ט) דקשה אי יוצא ידי שמחה בנדרים. א"כ למה צריך להביא תודתו בסוכות הא יכול להביאה אפילו בשבועות לצאת ידי שמחה ולמה יעץ דוקא בסוכות. ולפמ"ש ניחא דניהו דיכול להביא התודה שיצא ידי שמחה מ"מ עיקר מצות חגיגה להביאה ביום ראשון, ואם יביא החגיגה ביום ראשון הרי יצא ידי שמחה בחגיגה ותו לא יוכל להביא התודה, אם לא שידחה החגיגה למחר. ובאמת עיקר המצוה להביא החגיגה ביום ראשון. וכ"כ בשבועות שאין יו"ט רק יום אחד ויצטרך לדחות החגיגה לחול. ובפרט דעיקר העצה לת"ק שאמר ולא בעצרת מפני שהוא יו"ט לת"ק, הוא לפי שאינו רוצה לשהות בירושלים יותר מכדי חיובו. דבאמת יכול להביאה ערב שבועות וע"כ איירי שלא יצטרך לשהות יותר מכדי חיובו. אם כן איירי נמי שאינו רוצה לשהות אחר שבועות כלל. וא"כ לא יוכל לסמוך שיביאנה בשבועות ושיצא בה ידי שמחה. דא"כ לא יוכל להביא החגיגה רק למחר. דאם רוצה להביא החגיגה בשבועות א"כ ממילא לא יוכל להביא נדרו לצאת ידי שמחה כיון דיוצא בחגיגה משום שמחה, א"כ אין נדרים קריבין ביום טוב כשאין צריך להם משום שמחה דיכול לקיים שמחה בחגיגה. ומתניתין דחגיגה דיוצאין בנדרים. היינו כשאינו יכול להביא החגיגה כגון שאין לו בהמה אחרת רק נדרו וצריך לקנות בהמה לחגיגה בחוה"מ. או דקמ"ל בדיעבד אם לא קרב החגיגה וקרב נדרו יוצא בה משום שמחה. אבל לכתחילה אם יוכל להביא מקריב החגיגה לצאת ידי שניהם חגיגה ושמחה. לכן אין יכול להביא בעצרת כיון דצריך להביא חגיגה, א"צ לשלמי שמחה דיוצא בחגיגה, והכל ניחא ודו"ק היטב:

מיהו נ"ל ליישב עיקר הקושיא דלא שייך בחגיגה שהיה לו לעשות מערב יו"ט דלא חייבתו התורה לבא כי אם בשעה שצריך להיות בראיית פנים בעזרה. וא"כ ע"כ קבוע ליה זמן ולא היה לו להקדים לבא כדי שיביא החגיגה. לכן נקרא קביעת זמן שחגיגה עיקרה ביו"ט. משא"כ בנדרים ונדבות שנדר מעצמו והביא עצמו לידי חיוב אין קריבין ביום טוב כיון דלא קביע ליה זמן ויכול להקריב גם אחר יום טוב ועיין מ"ש לעיל מה דקשה הא עבר על בל תאחר משא"כ בשתי הלחם שהם חובת צבור ובמקדש עצמו הו"ל לאפות מעיו"ט כיון דהוא במקום החיוב ובמקדש לא מיקרי קביעות זמן. ועוד דע"כ חגיגה דוחה יו"ט דאם חל עיו"ט בשבת א"א להקריבה בע"ש דתפסל. וע"כ מקריבה ביו"ט עצמו ולק"מ וברור:

בגמרא איבעיא להו לדברי האומר נו"נ אין קריבין ביו"ט עבר ושחט כו'. עיין פירש"י דמבעיא ליה אם זורק את הדם. והפ"י הקשה מאי מספקא לי' הא אין שבות במקדש. ולא הבנתי דבריו דהא באמת איתא לקמן בשבת לא יזרוק ע"כ איכא הך שבות אפי' במקדש. א"כ אפילו תימא שלא ידע הך בריותא מאי קשיא אי מספקא ליה מסברא דנפשיה אם גזרו על שבות זה ופשוט. וכולה שמעתתא משמע דמספקא ליה אי זריק. הרי דמיבעיא ליה אשבות דזריקה:

שם רבה בר ר"ה אמר זורק את הדם ע"מ להקטיר אימורין לערב. ויש לדקדק איך מקטיר האימורין בערב נימא דהוה דיחוי. דהא ביום אין יכול להקטיר האימורין דכתיב לכם ולא לגבוה. וא"כ איך יקטיר בערב, הא בשחוטין קיי"ל דיחוי. ואפילו בבעלי חיים איכא פלוגתא בכמה דוכתי. אבל בשחוטין ודאי לא קיי"ל כחנן המצרי שאמר אפילו דם בכוס מביא חבירו ומזווג לו.. דאפילו על ב"ח שפסק הרמב"ם שאינן נדחין. טרח הכ"מ (בפ"י מפסולי המוקדשין דין י"ו) למה לא פסק כר' יוחנן דס"ל בעלי חיים נדחין. אבל שחוטין בודאי נדחין. וי"ל כמ"ש התוס' ביומא (דף ס"ד) בד"ה התם דבשאינו מחוסר מעשה בגופו לא מקרי דיחוי כמו בקרבן שעבר עליו הלילה. מיהו התוס' שם נראה דלא פסיקא להו סברא זו. וטרחו אחר סברות אחרות דלילה לא חזי לשום קרבן. ועפ"ז יש ליישב קושיית המהרש"א שהקשה לימא איכא בינייהו שבת כדפריך לקמן משבת. ולפ"ז ניחא דכל כמה דלא אסיק אדעתיה הך ברייתא דכבשי עצרת י"ל דדוקא ביו"ט לא מקרי דיחוי. די"ל מן התורה מותר להקריב האימורין גם ביום. אע"ג דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט. י"ל שהוא רק מדרבנן ולא הוה דיחוי כיון דמן התורה מותר מכח מתוך. אבל בשבת י"ל דהו"ל דיחוי ואי אפשר להקריב האימורין לערב ולכ"ע לא זריק הדם. אע"ג דמשמע בזבחים (דף ע"ד) דאי קריב לא מרצי אע"ג דמן התורה היה מותר להקריב התערובת ובשביל איסור דרבנן חשיב דיחוי. מ"מ לא פסיקא ליה. אבל למאי דמסיק הברייתא דכבשי עצרת דאפילו בשבת אם קרב הורצה ע"מ להקטיר אימורין לערב. מוכח דלא הוה דיחוי. אע"ג דבשבת אין ראויין להקריב כלל. ע"כ לא מקרי דיחוי בכה"ג פריך שפיר. ודו"ק:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה