אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק שני › דף כ.

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק שני · דף כ.

דף יט:

בפירש"י בד"ה נזיר כו' דכיון דאמר הרי עלי לחייב כו' עכ"ל. צ"ע דבב"ק (דף ע"ג ע"ב) משמע דגם בהקדש יכול לחזור תוך כדי דיבור וע"ש בתוס' בד"ה תרי. ובש"ך חו"מ (סי' רנ"ה). וצ"ל דדוקא בנמלך דהוה חזרה אבל כאן שלא נתכוון לחזרה רק שסבור היה לצאת ידי חגיגה. שפיר אמרינן כיון דאמר הרי עלי נתחייב. והיינו משום דתרי מילי נינהו. ואין במשמעות דבריו שחוזר. רק אמרינן תרי מילי נינהו. ורוצה הוא בשניהם. ואין במשמע חזרה. רק סבור לצאת בו ידי חגיגה. לכן כי הדר ואמר ע"מ לאו מילתא הוא. מאחר שאינו מפורש בו חזרה. ואף שאפשר שבלבו היה דוקא שיצא בו ידי שמחה. לא הוה רק דברים שבלב דלא מוכחי. ודברים שבלב לא הוו דברים. לכן אף שאומר אח"כ שאילו ידע שלא יצא ידי חגיגה לא היה נודר. מ"מ לא מהני. אבל באמר איפכא ע"מ שאצא בו ידי חגיגה הרי עלי תודה לא. שהרי הוה כנדר ופתחו עמו. שעיקר נדרו היה שיצא ידי חגיגה ולא נתחייב בתודה כלל. וניחא בזה מה שהקשה התה"ד (סי' ש"ן) איך מדמי הך דלינסוב ברתי להך דהרי עלי תודה דבהרי עלי לא מצי למיהדר. ולפמ"ש לק"מ דגם בתודה יכול לחזור. וע"כ שאין זה בכלל חזרה בלשונו. אלא דכוונת רש"י אעפ"י שאח"כ אומר שאם אינו יוצא בו ידי חגיגה אינו רוצה לנדר. אין בדבריו כלום. אעפ"י שלא אמר רק דיבור בעלמא אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט. אבל בשכ"מ לא שייך חזרה. דאם רוצה לחזור יוכל לחזור בלא"ה. רק שנלמד דבמשמעות הלשון לא תלה זו בזה. שאם היה תולה זה בזה אף בהקדש מהני חזרה. כדמוכח פ' מרובה. וע"כ לומר שאינו נידון בחזרה:

אלא דיש לדקדק היכא מדמי הך דלינסוב ברתי. הא י"ל בהרי עלי תודה מקרי מתנה עמ"ש בתורה. שהרי התורה אמרה שאין דבר שבחובה בא רק מן החולין לכן תנאו בטל. אבל בלינסוב ברתי י"ל שפיר יכול להתנות כרצונו אבל בהרי עלי תודה ע"מ שאצא בה ידי חגיגה י"ל דלכך תנאו בטל אפילו הו"ל תנאי גמור. וכן באמר איפכא ע"מ שאצא בו ידי חגיגה הרי עלי תודה. אמאי נימא דיוצא ידי חגיגה והנדר. הא הו"ל מתנה עמ"ש בתורה ועוד דלשיטת התוס' היכא דאמר ע"מ בעינן נמי משפטי התנאי. וכדעת הרא"ש הובא באה"ע (סי' ל"ח סעיף ד') א"כ ע"כ צריך נמי מעשה קודם לתנאי. וא"כ אם אמר ע"מ שאצא ידי חגיגה הרי עלי תודה. מקרי מעשה קודם לתנאי. א"כ תנאי בטל ומעשה קיים דאפילו באמירה צריך להיות תנאי קודם למעשה וכמ"ש הב"ש (סי' ל"ח סק"ד) שכולם חלקו על הרמב"ם בזה. ועיין מ"ש בחידושי על אה"ע הלכות קדושין שם. מיהו התוס' בר"ה (דף ה') כתבו באמר הרי עלי ע"מ שלא אתחייב באחריותו לא דמי למתנה עמ"ש בתורה. וצריך לחלק בדברים:

ונראה שזה טעמו של הראב"ד שכתב (בפ"ב מהלכות חגיגה) בספרים שלנו לא גרסינן שאצא בה אלא ואצא בה דלאו כל כמיניה לצאת בה. אבל אמר שאצא בה יכול להתנות דאדעתא דהכי נדר ע"כ. והכ"מ הביא ראיה ממה ששנינו בפ' התודה תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין ע"כ. ובאמת דברי הראב"ד מוכרחים דאם הטעם משום מתנה על מ"ש בתורה כמו בתודה מן החולין ולחמה מן המעשר. א"כ קשה איך מייתי לה אהא דהבו ד' מאה זוזי ולינסוב ברתי. וע"כ לאו משום מתנה עמ"ש בתורה אתי עלה הכא רק דתרי מילי נינהו ובהרי עלי תודה ולחמה מן המעשר ע"כ משום מתנה עמ"ש בתורה הוא. ונראה דלהראב"ד הוה גם התם טעמא שאמר ולחמה מן המעשר נדון ג"כ כמו ואצא בה ידי חגיגה דהתנה על שני דברים שם נדר שם תודה וגם רוצה לצאת וזה אי אפשר אבל אם אמר שאצא בה הרי כאילו נדר תודה שאצא בה ידי חגיגה. ותודה כזה לא הוה בתורה לכן אין הנדר כלום ולא נתחייב בתודה כלל והלח"מ הקשה למה לא הקשה על הרמב"ם בהלכות נזירות שהעתיק הרמב"ם הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מעשר. וביקש לחלק דשם כיון שחל נזירותו ונהג בו לא מצי להתנות תו שיגלח ממעות מעשר. ולא נהירא דהא בגמ' בחדא מחתה מחתינהו. גם מה דמשמע מדבריו שכבר התחיל לנהוג נזירות. לא משמע כן דהרי זה נזיר משמע שצריך לנהוג נזירות אפילו אם לא ירצה לנהוג אם יודע לו שאין יכול לגלח על מעות מעשר:

ונראה דודאי בתודה כיון דאם התנה שיביא תודה ולחמה מן המעשר יביא כמו שהתנה כדאיתא בפ' התודה (דף פ"א). אעפ"כ התודה חובה עליו. לכן באמר שאצא בה ידי חגיגה הוה כמו שאמר תודה ולחמה מן המעשר שכן נדר להביא מדבר שאינו חולין. לכן גם כאן הוה כאילו נדר התודה מן המעשר דהוא ג"כ דבר שבחובה. אבל בנזירות כיון שנהג נזירות בע"כ שהרי נדר בנזיר לכן צריך להביא קרבנותיו מן החולין דהא הוה נזיר כמו שאר נזיר וממילא צריך להביא מן החולין. אבל כאן אינו חייב רק כפי מה שנדר. וכן משמע לשון הראב"ד שהנדר קיים בכה"ג. ומ"מ בגמרא משמע דשניהם שוין. וגם בנזירות לשיטת הראב"ד יכול להביא קרבנותיו מן המעשר. ופשטא דש"ס משמע כדברי הראב"ד. דכיון דחזינן שאם פירש בהדיא להביא מן המעשר א"צ להביא מן החולין. משמע דיכול להתנות אפילו על דבר שבחובה דכשמתנה אינו חייב בענין אחר. ובהכי ניחא דלא שייך מתנה עמ"ש בתורה בכה"ג. שהרי אפשר שיתקיים נדרו בדבר שבחובה. וא"כ אררבה משנה דפ' התודה. משמע כדברי הראב"ד שיכול לידור תודה ולחמה מן המעשר. אלמא דאם מתנה שיקיים נדרו בדבר שבחובה אינו מחוייב רק כפי נדרו. כיון שאם מתנה בתחילה שיביא מדבר שבחובה יעשה כפי נדרו. וצ"ע:

בגמרא אמר ר' פפא ד' מאה זוזי שקיל וברתיה אי בעי נסיב. ויש לדקדק א"כ מה הועיל בצוואתו דלינסוב ברתיה הא אין בידו להכריחו וגם הבת אינה ברשותו לאחר מותו. וא"כ תליא ברצון שניהם. ואם יתרצו אפילו בלא צוואתו מי ימחה בהם להנשא. ואפשר דבכה"ג א"צ דעת אמה ואחיה כיון שאביה ציוה על כך מאחר שהיא קטנה:

שם תני תנא כו' לימד על עולת חובה שטעונה סמיכה. והקשה הפ"י ל"ל קרא להכי הא כולהו קרבנות איתקשו להדדי מקרא דזאת התורה לעולה ולמנחה. כדאיתא בכמה דוכתי בזבחים ובמנחות. א"כ לסמיכה נמי יש ללמוד מהקישא דכולהו צריכי סמיכה. גם התוס' במנחות (דף צ"ב) הניחו בתימא דיש ללמוד בכור ומעשר בהקישא. ולפענ"ד נראה לומר בפשיטות דכיון דאיכא טובי קראי בסמיכה ע"כ לא נלמד מהקישא דאל"כ ל"ל טובי קראי בסמיכה בפ' ויקרא לא לכתוב רחמנא רק בחדא וליתו כולהו בהקישא. אע"כ לא גמרינן מהך הקישא. והוה כמו שני כתובין שאין מלמדין. מדאצטריך תרי קראי. ש"מ שלא נלמוד זה מזה. אבל בהך דמנחות דמייתי קרבנו ולא בכור קרבנו ולא מעשר קרבנו ולא פסח. היינו משום דס"ד דנלמד בק"ו ע"כ צריך מיעוטא לאחד. וכיון דכתיב מיעוטא לחדא אפשר דאינך בעו סמיכה רק חד נתמעט ואהא שקיל וטרי בש"ס מה דאיכא למילף בק"ו. ופריך לה. ממילא בכולהו לא נלמד בהקישא דזאת התורה. דא"כ כולהו קראי בסמיכה ל"ל זה נ"ל ודו"ק:

בפירש"י בד"ה ויקרב את העולה עולת יום שמיני למילואים וכו' עכ"ל. ודאי פירש"י תמוה. וכמ"ש התוס' דקאי על עולת ציבור. והתוס' כתבו באם אינו ענין לעולת ציבור תנהו ענין לעולת אהרן שהוא קרבן יחיד. וכבר כתב הפני יהושע שהוא דחוק. ובפרט לפמ"ש דבעולת אהרן של יום ראשון כתב בהדיא סמיכה. לכן נלענ"ד ויעשה כמשפט שפיר קאי על עולת ציבור. אלא דדייקינן מקרא דדייק כמשפט. והיינו ודאי בלא סמיכה. דאין סמיכה בקרבנות ציבור אלא בשתים. וכיון דדייק קרא דמה שלא היה לו סמיכה הוא בשביל שמשפט עולת ציבור כן בלא בלא סמיכה. ממילא דעולת אהרן שהיתה עולת יחיד היתה צריכה סמיכה דכל חד כדינו כיון שזהו העולה שאינה צריכה סמיכה כמשפט בלי סמיכה. משמע דזהו שהוא בציבור הוא כמשפט בלי סמיכה כמו שהדין אין רק שתי סמיכות בציבור וא"כ כיון דיהיב טעמא שהיתה בלא סמיכה משום שהוא בציבור. משמע ודאי דעולת אהרן שהיתה של יחיד היתה צריכה סמיכה. דליכא למימר דאתי לומר כמשפט עולת חובה שאינה צריכה סמיכה דא"כ קרא ל"ל. בלא"ה אין סמיכה בציבור דגמירי רק שתי סמיכות בציבור. אלא ע"כ דקאמר כמשפט עולת חובה שא"צ סמיכה. והיינו משום דעולת ציבור הוא ממילא משמע דעולת אהרן שהיתה קרבן יחיד היתה בה סמיכה:

עוד י"ל בפשיטות דודאי כמשפט קאי בעולת נדבה אלא דבציבור אפילו בנדבה לא בעי סמיכה דגמירי דאין בציבור רק שתי סמיכות וכיון דעשה כמשפט עולת נדבה משמע כדינו. דבצבור לא הוה סמיכה. וקרבן אהרן שהיה יחיד היה בו סמיכה. דהא חזינן בחטאת כתיב וישחטהו ויחטאהו כראשון ובעולה לא כתיב כראשון. לכן דריש כמשפט עולת נדבה שביחיד טעון סמיכה ובצבור אין טעון סמיכה וא"כ להכי לא כתיב כמשפט הראשון כמ"ש בחטאת משום דהעולה היתה צריכה סמיכה והיינו ביחיד אבל בצבור ליכא סמיכה ולפ"ז בחטאת דכתיב כראשון משמע שהיה סמיכה גם בחטאת צבור בהוראת שעה אבל העולה לא היה כראשון רק כמשפט הראוי בלי סמיכה אבל משפט הראשון דהיינו עולת אהרן היה בו סמיכה, והוה כמשפט עולת נדבה. ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה דלא גמירי כו' השתא אית ליה דטעמא דב"ש משום דאין טעונין כו' עכ"ל. והקשה הפני יהושע א"כ למה ביו"ט הא אפילו בחול אין סומכין. והניח בצע"ג. ולא ידענא מה קושי' דהכא להודיעך כחו דב"ה דאפילו ביו"ט סומכין ולא גזרו על הסמיכה משום שבות. גם קמ"ל דתיכף לסמיכה שחיטה ולא מצי לסמוך מאתמול. וכן סוגיית הש"ס בכמה דוכתי טובא. ועוד דקמ"ל אע"ג דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט, וא"כ מהא גופיה איכא ק"ו מה שלמי נדבה שאינן קריבין בי"ט טעונין סמיכה כ"ש שלמי חובה. שקריבין ביום טוב כ"ש שטעונין סמיכה קמ"ל דמ"מ אין סומכין, דאיכא קרבנות צבור יוכיחו שדוחין שבת ויום טוב ואפ"ה לא בעי סמיכה דגמירי שתי סמיכות בצבור:

בגמרא וסברי ב"ה כו' לא נחלקו כו' על תיכף לסמיכה שחיטה שב"ש אומרים א"צ. וקשיא לי דא"כ ליתני גבי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה בעדיות. ומדלא חשיב ליה ע"כ מתניתין דעדיות לא ס"ל כן. רק פליגי בשבות דסמיכה וכדאיתא בחגיגה. וא"כ מאי קשיא אסתמא דמתניתין דודאי לא אתיא כר' יוסי. דבשלמא אי פליגי בסמיכה עצמה י"ל דזה נקרא חומרא דלב"ש סמיכה אסורה כיון דלא בפי סמיכה הוה כעובד עבודה בקדשים ואסור לסמוך, אבל אי פליגי בתיכף הו"ל ב"ש לקולא שא"צ תיכף שהרי גם לב"ש סומך עליהם מערב יו"ט א"כ הו"ל קולי ב"ש שא"צ תיכף. ונראה דס"ל להש"ס למאי דס"ד השתא דפליגי בסמיכה עצמה לעולם הוה מקולי ב"ש שא"צ סמיכה. וע"כ מתני' פליגא אמשנה דעדיות דלא חשיב ליה במקולי ב"ש. לכן פריך שפיר מר' יוסי דלא פליגי בסמיכה עצמה רק בתיכף. מיהו קשיא דר' יוסי גופיה חשיב בפרק ה' דעדיות ששה דברים מקולי ב"ש ולא חשיב לתיכף לסמיכה שחיטה דלב"ש א"צ וה"ל ב"ש לקולא. ודוחק לומר דכיון דב"ש ס"ל דאפשר לסמוך מערב יום טוב ואוסר משום הכי הסמיכה ביום טוב נקרא ב"ש לחומרא ולענין זה איתשיל דלב"ש כיון דאפשר לסמוך בעיו"ט אין סומכין ביום טוב להכי נקרא ב"ש לחומרא דזהו דחוק. דודאי עיקר הפלוגתא שייכא בסמיכה עצמה וזה נמשך ממילא. ותו קשיא לי מנ"ל לר' יוסי דב"ה ס"ל תיכף לסמיכה שחיטה דילמא כ"ע ס"ל דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה. אלא דפליגי ע"כ לב"ש כיון דסמיכה צריך ע"כ הפלוגתא אם לא סמך מערב יום טוב אם סומכין ביו"ט דלב"ש דלא בעי תיכף לסמיכה שחיטה היה לו לסמוך מערב יו"ט. וא"כ קשה מנ"ל דב"ה בעו תיכף לסמיכה שחיטה דילמא גם ב"ה לא בעו תיכף לסמיכה שחיטה, אלא דסבירא להו דלא העמידו דבריהם בשבות דסמיכה לבטל הסמיכה לגמרי. וב"ש סבירא להו דהעמידו דבריהם במקום עשה דסמיכה אבל תיכף לסמיכה שחיטה אפילו לב"ה לא בעינן, וצ"ע:

שם ת"ר מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביו"ט חברו עליו תלמידי שמאי הזקן א"ל מה טיבה של בהמה זו אמר להם נקיבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה. יש לדקדק כיון דכבר אמר להם נקיבה היא ודאי דשלמים היא דעולה אינה רק זכר וחטאת שהוא קרבן יחיד אינה קריבה ביום טיב. ועוד משום זבחי שלמים אפי' זכר יכול להביא. ועוד איך אמר שקר מוחלט. ואם שינה מפני השלום. היה לו להחזיק הרע במיעוטו ולומר סתמא שלמים הם. ונראה דיש לפרש כי בודאי עולה קודמת לשלמים דמקודש מחבירו כדאיתא בזבחים ר"פ כל התדיר וא"כ כשהביא העולה מסתמא הפריש לשלמים של יו"ט. לכן אמר נקיבה היא ר"ל נקיבה היא הבהמה שהפריש לזבחי שלמים. ולהיות שקודם השלמים צריך להקריב העולה. א"כ העולה היא לצורך שיוכל להביא אחרים זבחי השלמים. וזהו ולזבחי שלמים הבאתים היינו שיהיה העולה נקרבת כדי שיקריב אחר כך זבחי השלמים, והעולה לצורך זבחי השלמים כמו בשביל זבחי שלמים הבאתיה ומיושב הלשון שפיר, וכעין שפירשו ביעקב שאמר אנכי מי שהוא, עשו בנך בכורך, כן יש לפרש נקיבה היא אותה שהים דעתו להביא שלמים ולזבחי שלמים הבאתי בהמה זו שאוכל להקריב זבחי שלמים שלמי חגיגה או שלמי שמחה, ודו"ק:

ועיין תוס' חגיגה (דף ז' ע"ב) בד"ה מביאין שהקשו למה לא קפיד על הסמיכה באידך עובדא לקמן ע"ב, עמ"ש שם בדוחק. ונראה דהכא לא קפדי אסמיכה כיון דבאמת מסקינן בחגיגה דבשבות בעלמא נחלקו. וב"ש ס"ל דהעמידו דבריהם במקום עשה דאורייתא. ולב"ש נמי ליכא טפי משבות לא קפדי אם יעשה ב"ה כדבריהם. אבל הקרבת העולה שאסור מן התורה לב"ש קפדי וחיברו עליו תלמידי שמאי למסור עצמם על הדבר. אבל לקמן לא היה רק תלמיד אחד שקפיד על הסמיכה גם כן. ועיין מה שכתבתי בסמוך ע"ב:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה