שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק שני · דף יט:
בגמרא אמר רב אדא כו' הכא בי"ד עסקינן וקסבר אין מביאין קדשים לבית הפסול כו'. ויש לדקדק היכא קאמר קסבר הא בזבחים (דף ע"ו) ס"ל לרבא דאפילו ר"ש דס"ל מביאין קדשים לבית הפסול הנ"מ דיעבד אבל לכתחילה לא א"כ הכא לכ"ע לא יביא תודה לכתחילה וצ"ל דס"ל דלר"ש אפילו לכתחילה נמי. וקשה לפ"ז הא משמע דר"ש מודה בהא דאין מביאין תודה בחג המצות דלא פליג אהא. וא"כ קשה לר"ש דס"ל בזבחים מביאין קדשים לב"ה הו"ל נמי לאיפלוגי על האי דינא דלר"ש מותר להביא בי"ד דלא חייש אהבאת קדשים לבית הפסול. וא"כ הו"ל לר"ש לפלוגי אחר דינא דאין מביאין תודה בי"ד. ונראה דודאי ס"ל דר"ש מודה לכתחילה. אלא דלת"ק לא פסיקא מלתא. דהא ס"ל לענין בל תאחר לא בעינן כסדרן. וא"כ משכחת לה שנדר אחר פסח. וא"כ אם לא יביא בערב פסח הו"ל עובר בבל תאחר. וא"כ אי שרי בדיעבד להביא קדשים לבית הפסול. היינו מתירין להביא בערב פסח. כיון דביו"ט לא אפשר ויעבור על בל תאחר. ע"כ להתיר לו להביא קדשים לבית הפסול. וזהו דוקא למאן דמתיר בדיעבד. אבל למאן דס"ל אפילו דיעבד אין מביאין קדשים לבית הפסול. לא שרי אפילו שיעבור על בל תאחר. והשתא ממילא לר"ש דס"ל דליכא בל תאחר רק כסדרן. וא"כ לא משכחת לה שהפסח יהיה אחרון לבל תאחר. ואפילו אם נדר אחר פסח דאשתקד אינו עובר בפסח הבאה. א"כ ממילא דלא הוה רק לכתחילה ולכתחילה מודה ר"ש דאין מביאין קדשים לבית הפסול. אבל לת"ק דס"ל דלא בעינן כסדרן. קאמר שפיר קסבר אין מביאין קדשים לבית הפסול. דאי הוה סבר מביאין היה מותר להביא בע"פ משום בל תאחר. והרי זה נכון ודו"ק:
בפירש"י בד"ה לבית הפסול שממעט זמן אכילתו שאינו יכול לאכול חמץ אלא עד ד' שעות עכ"ל לכאורה קשה ל"ל לרש"י לפרושי שאין יכול לאכול אלא עד ד' שעות דאפילו אי ס"ל כר"ש בפסחים (דף כ"ח ע"ב) דלפני זמנו אינו עובר בלא כלום מ"מ ממעט באכילתו דהא תודה נאכלת עד חצות וא"כ ממעט ודאי אכילת הלילה שכבר הוא פסח. וי"ל דס"ל כמ"ש התוס' שם דגם לר"ש אסור מעשה דתשביתו. וי"ל עוד דמשום חצי הלילה לא הוה ממעט באכילתן דהא התודה הוא ארבעים חלות וכ' עשרונים יו"ד עשרונים לחמץ ויו"ד למצה כדאיתא בפ' התודה ויו"ד של מצה נחלק לשלשה מינים חלות רקיקין ורבוכה עכ"פ החמץ אינו יותר ממצה וכיון שאינה נאכלת רק עד חצות. אין זמן לכולם רק י"ד בניסן ובלילה עד חצות. וא"כ לא יפסיד אכילת ההקדש. שהרי יכול לאכול החמץ ביום ובלילה המצה. ולא מקרא מיעוט באכילה. אבל השתא שאין החמץ נאכל רק עד ארבע שעות. א"כ הוה מיעוט באכילה. שהרי זמן שהתודה נאכלת. נחלק חצי לחמץ וחצי למצה. והשתא אין לו רק ד' שעות ומקרי מיעוט באכילה. אבל אם היה יכול לאכול החמץ כל היום. לא מקרי מיעוט חצי הלילה. שהרי יכול לאכול החמץ ביום. ודו"ק:
בגמרא אימת אילימא ביו"ט עצמו הא אמרת לא בעצרת מפני שהוא יו"ט. קשה לימא בנשלם זמן בל תאחר בחג הסוכות דהיינו באמצע הפסח כמ"ש התוספות בר"ה דבל תאחר נשלם באמצע הרגל כשנדר באמצע הרגל:
בתוס' בד"ה ר"ש כו' כך משמע מפירוש הקונטרס ודוחק דהיכא משמע ממילתא דנדרים ונדבות חוץ מתודה אין קריבין כו' עכ"ל. ע' בפני יהושע שהאריך ליישב בדברים רחוקים. ולפענ"ד יש ליישב בפשיטות והוא דודאי להא גופיה אתיא ההיקש דכל שאינו בא בחג המצות והיינו תודה. אינו בא בחג השבועות ובחג הסוכות. והנה בפסח פשיטא שאי אפשר להקריב מפני חמץ. והשתא אתיא הקישא דתודה אינה באה גם בחג הסוכות דלא שייך חמץ. וע"כ לאקושי אסור שאין אסור להקריבה משום דהוה נדרים ונדבות. ואידך קושיא ל"ל בחג השבועות הא אפילו בחה"מ אינו קרב. גם כן לא קשיא לענ"ד. דודאי אי לא כתב רק בחג המצות ובחג הסוכות. ה"א דההיקש אתי דתודה שאינה קריבה בחג המצות לא תקרב גם בסוכות והיינו ביו"ט דוקא. אבל אחולו של מועד לא ס"ד כלל לאסור נדרים ונדבות. וכדפריך לפי האמת השתא סלותי מסלתינן וכו'. אבל השתא דכבר כתיב בחג השבועות. אפילו לא כתיב בחג הסוכות הוה ידעינן עכ"פ דאין תודה באה בחג השבועות היינו ביו"ט עצמו. להכי כתב נמי בחג הסוכות שמעינן מיתורא דאפילו בחה"מ ג"כ אינו מקריב התודה. והיינו משום דנדרים ונדבות אפילו בחה"מ אין קריבין. וה"ק קרא לא מבעי בחג השבועות ביו"ט ודאי לא קריבה. אלא אפילו בחג הסוכות דאיכא חה"מ נמי לא קריבה. והקושיא השלישית למסקנא כל שראוי לבא בחג המצות בא בחג השבועות וקשה הא הוא יו"ט. ג"כ לא קשיא דודאי דניהו שכתבו התוס' שדוחק לפרש בחג השבועות כשיבא רגל יביאנו היינו קודם או אח"כ. מ"מ ימי תשלומין של חג השבועות נמי כלולים בחג השבועות אף שאינם יו"ט. ותדע לך דהא לב"ש אפילו קרא דשלשה פעמים בשנה יראה כל זכורך כו' בחג המצות ובחג השבועות. והרי לב"ש עולת ראיה אינה קריבה ביו"ט. וע"כ אימי תשלומין קאי. וכן אפילו לב"ה בחל עצרת בשבת ע"כ שבועות כולל נמי ימי התשלומין. וניהו בס"ד אי אפשר לפרש שאינו בא בחג השבועות בימי תשלומין. דלא ס"ד לאסור דחול גמור הוא. מ"מ לפי האמת שפיר יש לפרש בחג השבועות היינו אימי תשלומין. גם לדברי התוס' לפי פירושם צ"ל בחג המצות ובחג השבועות שראוי לבא. צ"ל ג"כ דחג לאו דוקא שהרי אינו בא ביו"ט:
ועפמ"ש מיושב ג"כ מה שהק' המהרש"א לפירש"י איך תלי תניא בדלא תניא דבעצרת תני בדברי ת"ק אין מביאין ובחג המצות לא תני רק אין מביאין תודה. ולפמ"ש לק"מ דאדרבה עיקר ילפותא דר"ש הוא מתודה דאי אפשר בפסח אתי קרא שגם בשבועות וסוכות אינה באה ומהא יליף דאין נדרים ונדבות קריבים ביו"ט. ולק"מ. וברור ונכון פירש"י. ועיין:
בגמרא מתקיף לה ר"ז השתא סלותי מסלתינן כו' ופירש"י עצים מן המחובר. ויש לדקדק מאי פריך נדרים ונדבות מבעיא הא ביו"ט נמי שרי לקוץ עצים המחובר לדעת קצת מפרשים. וכמ"ש הר"ן לקמן ר"פ א"צ. וא"כ ביום טוב אע"ג דסלותי שרי מן התורה. מ"מ אין נדרים ונדבות קריבים ביו"ט אפילו מן התורה. וא"כ מה ק"ו הוא זה דנדרים ונדבות אימעוטי מלכם ולא לגבוה וסלותי אפילו ביום טוב שרי מן התורה. ונראה ליישב דבלא"ה הקשה הפני יהושע אמאי לא קשיא ממקרא מלא שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם. ובתמורה (דף י"ד ע"ב) אמרינן מכאן לימד לנדרים ונדבות שקריבים בחה"מ לכן יש לומר דמדאורייתא פשיטא דשריא בחוה"מ רק ס"ד לאסור מדרבנן בחוה"מ מאחר שהיה אפשר להקריבן קודם. והשתא פריך שפיר אם בשביל צרכי הדיוט לא גזרו כ"ש נדרים ונדבות. מיהו בעיקר תמיהת הפ"י י"ל דיש לפרס קרא לבד מנדריכם צריך לומר דלא יוצאין בנדרים ונדבות. דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. והיינו לבד מנדריכם. דאי הוה שרי דבר שבחובה מן החולין. אם כן יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות. הן בשלמי שמחה הן בעולת ראיה. וא"כ היו קריבים אפילו ביו"ט. אבל אחר שלימד הכתוב שהחובות לבד מנדרים. ממילא כיון שאינו יוצא בנדרים אינם באים אפילו בחוה"מ. אלא דר' יוחנן קאי לפי האמת דיליף מקרא אחרינא דדבר שבחובה בעינן מן החולין אייתר ליה קרא לבד מנדריכם. לכן ס"ל דאתי לגופיה דנדרים קריבים בחוה"מ. דלדבר שבחובה יליף מקרא אחרינא במנחות (דף פ"ב):
עוד י"ל דמקרא דאלה תעשו וגו' לבד מנדריכם י"ל דהיינו שלא יעבור על בל תאחר וברגל אחרון של בל תאחר אלא דקשיא איפכא מה צריך קרא על היתר בחוה"מ דמלאכת חוה"מ לרוב פוסקים מדרבנן. וא"כ ל"ל קרא להתיר בחול המועד נדרים ונדבות. ולא משמע דאיכא מצוה גמורה להקריבן בחוה"מ. דמשמע דלא יליף רק מבאתם והבאתם שמה. עיין פני יהושע. לכן נראה דלא קאמר שיהיה מצוה גמורה ושיעבור אם לא הקריבן בחוה"מ. אלא דקמ"ל דודאי פשיטא בכל מצוה שיש לאדם לעשותה אם עשאה הרי קיים המצוה. וכל זמן שלא עשאה עדיין חיסר לו קיום המצוה. ומ"מ אין מוטל על האדם לקיים המצוה כמו מילה ושופר וכדומה. אינו מוטל דוקא כאור הבוקר. רק הזריזות כדרך העולם וכנהוג העולם להתפלל קודם. ויתר ענינים הנהוגים. וכן בל תאחר קבעה התורה בשלש רגלים. היינו משום שלא הטילה התורה חיוב עליו לקיים מיד. אף שבטרם שקיים חסר לו המצוה. ולזה אמר ר' יוחנן דלימד על נדרים שקריבין בחוה"מ. דלא תימא שמצוה יותר שיתעכב עד אחר הרגל כדי שישהה יותר בירושלים. שבודאי היא מצוה ג"כ. כמ"ש ואכלת לפני ה' אלהיך למען תלמד וגו'. ולזה קמ"ל שקריבין בחוה"מ. אבל אם לא קרבן בחוה"מ אין עבירה בידו אם לא מבאתם שמה והבאתם שמה. דמייתי ליה רבא לעבור בעשה. ובכתוב לבד מנדריכם אין כאן עשה. ונ"מ בנדר ברגל עצמו דלא עבר עליו כל הרגל. וס"ד דלא איכפת לן כשישהה אותם עד אחר הרגל. קמ"ל דמצוה יותר שיקריבן ברגל. אף שישוב מיד לביתו אחר הרגל. משא"כ אילו לא הקריבן. היה דעתו לשהות עד אחר הרגל. קמ"ל דאין דיקריבן בחוה"מ. או דס"ד דמצוה לשהותן כדי שיהיה יותר פנאי לחובת הרגלים. לכן יניחן עד אחר יו"ט. שמא יבא אחד להקריב חובת רגל. קמ"ל דאין לו לחשוב ע"ז כשיוכל להקריב אינו חושש שמא לא יהיה פנאי לאחרים להקריב חובת הרגלים קמ"ל דמצוה שיקריבן בחוה"מ. ואין לו לחוש שיהיה הזמן דחוק לרבוי עם שהיה בירושלי' להקריב חובת הזמן:
שם כי פליגי למיקם עלה בבל תאחר. והקשה הח"ץ הא בלא"ה אין יכול לשהות הקרבן דברגל אחד עובר בעשה. ואפשר לומר דהכא איירי באשה דליכא עשה דבאתם שמה והבאתם שמה הוה מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות. ומ"מ בבל תאחר איתא. ומזה ראיה להרמב"ם דפוסק דאשה עברה ג"כ בבל תאחר דהכא ע"כ לאוקמה בנשים. ובכה"ג מוקי בגיטין (דף כ"ח) בקרבן נשים. מיהו התוס' בר"ה (דף ה' ע"ב) בד"ה דהא כתבו וקרינא בה ובאת שמה והבאתם שמה משמע דאשה נמי בעשה זו כיון דמחייבא בשמחה:
עוד י"ל ע"פ מה דאיתא בפסחים (דף ח' ע"ב) כל אדם שאין לו קרקע אינו עולה לרגל. וכיון דאין חיוב עליו לעלות גם בעשה דובאתם שמה ליתא. ומ"מ בבל תאחר שהוא לאו עבר בשלש רגלים. וא"כ אפילו יש לו קרקע אם אינו רוצה לעלות או שקשה עליו לעלות מצי לאפקורי נכסי ויפטר מן העשה. אבל בבל תאחר לא תליא בקרקע דאפילו בצדקה איתא בל תאחר. כדאיתא בר"ה ובריש נדרים. ואין להקשות לפ"ז מאי פריך בר"ה (דף ו') מר' פפייס היכא משהו ליה. דהא י"ל דאפקירו נכסייהו. דלאו מילתא היא דבסתמא לא היו מפקיעין עצמן מן המצוה. והפני יהושע כתב דבאמר ולא אפרוש לא עבר בעשה. ולכל התירוצים קשה לי דא"כ ר"מ דסבירא ליה ברגל אחד עובר בבל תאחר ומייתי ליה מקרא דבאתם שמה והבאתם שמה. ורבנן ההוא לעשה. ור"מ כיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי קם ליה בבל תאחר. וא"כ קשה איך אמר ר"מ ברגל אחד עובר. הא אכתי באם אמר ולא אפרוש לא עבר בבל תאחר לר"מ ברגל אחד כיון דברגל אחד לא שייך העשה. מיהו למ"ש אינו קשה כ"כ דזה אינו מציאות כ"כ. ומסתמא לא חילקה התורה. אבל באמר ולא אפריש דמשכחת לה בפשיטות קשה אם לא יהיה לר"מ בבל תאחר שהרי לא גילה דעתו בכמה יהיה בל תאחר. והברייתא ודאי מיירי אפילו באמר ולא אפריש. וצ"ע:
בפירש"י בד"ה כי פליגי למיקם בבל תאחר כו' הילכך עצה טובה כו' שהרי בעלותו כו' ולא בעצרת מפני שהוא יו"ט כו' עכ"ל. ויש לתמוה דהא משנה שלימה היא בחגיגה (דף ז' ע"ב) דישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות. א"כ קשה אמאי יצטרך לעלות בשבילה הא יכול לשוחטן ביו"ט בשביל שלמי שמחה לפי פירוש התוס' שם דהא דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט היינו בנפיק משום שלמי שמחה. וא"כ שפיר יכול לעשות ולהקריב התודה בשביל שלמי שמחה וא"כ יכול להביאה שפיר בעצרת. מיהו לפירש"י שם שסובר דבהביאם לשום נדרים אינו יוצא משום שמחה רק כשהקריבם לשם שמחה. שפיר ניחא דאם ישחטם לשם שמחה לא יצא ידי נדרו ויהיה בבל תאחר:
וראיתי בפני יהושע שעלה בדעתו לומר דמילי מילי קתני דדוקא משום נדר אין יכול להביא בשבועות אבל אם רוצה להביאן בשביל שלמי שמחה יכול להביאן אפילו בשבועות, ותמוה בעיני. דא"כ מאי עצה טובה שיביאנה בסוכות. הא יותר עצה טובה שיביאנה ויצא בה ידי שלמי שמחה וא"כ אפילו בשבועות יכול להביאה. וראיתי בפני יהושע שכתב דתודה אינו יכול להביאה. דדוקא בנדרים ונדבות דאידי ואידי שלמים יכול להביא לשם שלמי שמחה משא"כ תודה. ולא הבנתי דע"כ התוס' ס"ל דיכול להביא נדרים לכתחילה לשם שלמי שמחה. מדתנן דיוצאין בנדרים. משמע להו כיון שיוצאין בהם יכולין לשוחטן ג"כ. וא"כ כיון דתנן הכהנים יוצאין בחטאות ואשמות. משמע ג"כ שיכולין לשוחטן לכתחילה. וא"כ אם יוצא בתודה למה לא יוכל לשחוט לשם שמחה לפי' רבינו אלחנן. שהרי חטאת ג"כ אינו דומה לשלמים ואינו נאכל אלא לזכרי כהונה. וא"כ גם בתודה יכול לצאת וכיון שיכול לצאת בה וכמ"ש הרמב"ם. א"כ מהיכי תיתי לא יצא בתודה וכיון שיוצא בה יכול לשוחטה ג"כ. והנלע"ד בזה דהא ע"כ העצה טובה שלא יצטרך לשהות יותר מכדי חיוב דהא בערב שבועות יכול להביאה. וכן בימי
תשלומין. אלא דהוה עצה טובה למי שאינו רוצה לשהות בירושלים רק כדי חיובו בצמצום לבא עם חשיכה לירושלים. ובכלות הרגל יפנה בבוקר לאהלו. והשתא אם בא לירושלים סמוך לחשיכה אין יכול להביא תודה דניהו דיוצא בה משום שמחה היינו כשהכין הלחמי תודה מעיו"ט אבל ביו"ט לחמי תודה ודאי אסור לעשותן דבלחם אין שמחה. וא"כ ממילא שלא יכול להביא התודה מאחר שאין יכול לעשות הלחם. אבל אם הכין הלחם שפיר יכול לשחוט התודה ביו"ט אם אמרינן דיכול לשחוט שלמי שמחה ביו"ט:
אלא דלכאורה אין דברי התוס' מוכרחים שיהיה מותר להביא נדרים לשלמי שמחה. די"ל הא דאיתא במתני' דיוצאין בנדרים. ומשמע שיכול לשוחטן ג"כ י"ל היינו בערב יו"ט. למאי דקיי"ל בפסחים (דף ע"א) דשלמים ששחטן מעיו"ט יוצא בהם ידי שמחה ולא בעינן זביחה בשעת שמחה. א"כ יכול לשוחטן מעיו"ט ולצאת בהם ידי שמחה. מיהו לעולא אמר ר"א דס"ל דבעינן זביחה בשעת שמחה. א"כ ע"כ מותר לשחוט שלמי שמחה ביו"ט. דאל"כ במה ישמח ביו"ט ראשון. גם רש"י פירש לעיל דשלמי שמחה נשחטין ביו"ט. וקשה הא משמע לקמן (דף כ') דקביע ליה זמן. ואם יכול לשוחטן ערב הרגל למה לא ישחטו בערב הרגל ויצא ידי שמחה. והנלענ"ד בזה דמסתמא כיון שחייב בשמחה ברגל ולא הזקיקתו התורה לבא לירושלים רק בערב הרגל עם חשיכה. א"כ מסתמא מותרין שלמי שמחה ביו"ט. דאל"כ במה ישמח ביום ראשון. ובהכי ניחא מה שהקשה הפני יהושע במשנה איך התירו ב"ש חגיגה ביו"ט הרי מבטל מצות סמיכה. והיה להם לב"ש לומר שלא יביא כלל חגיגה כמו שמצינו שמשום סמיכה אין להביא הקרבן כדי שלא לבטל הסמיכה וכמ"ש במשנה. ולפמ"ש ניחא דודאי שמחה דנהוג בכל יום. ע"כ להתיר שלמי שמחה. וכיון שכבר התירו שלמים בלא סמיכה. לא תגרע חגיגה משלמי שמחה. אף דחגיגה יש לה תשלומין לא מסתבר לגרוע חגיגה משלמי שמחה:
ומ"מ אפשר לומר כפשטא דש"ס דאין נדרים ונדבות קריבים אפילו לשם שמחה. ומתני' דחגיגה איירי בשחטן מעיו"ט דוקא. אבל ביו"ט י"ל שאין קריבין משום שמחה. או בחה"מ יוצאין משום שמחה אבל לשחטן ביו"ט לא. מאחר שאין קבוע להם זמן, וע"כ יביאם בחה"מ או אחר יו"ט. אבל שלמי שמחה שמקדישין לשם שמחה יכול לעשותן ביו"ט. אלא דלא מסתבר דמה מרויח במלאכת יו"ט. הרי צריך לשחוט בהמה אחרת לשם שלמי שמחה. ואם יוצא בנדרים למה לא ישחוט הנדר. ובאמת תמוה לי על דברי הר"י שכתב בהביאם לשום נדרים לא נפיק רק משום הקדישם. דהא ראב"ש אמר בהדיא מביא אדם תודתו בחג הסוכות ויוצא בה משום שמחה. א"כ משמע דאף שיוצא ידי נדרו. דהא ע"י זה ניצול מבל תאחר לראב"ש ואפ"ה יוצא בה משום שמחה. הרי שיוצא ידי נדרו אף שיוצא ידי שמחה. ואפשר לומר דראב"ש ס"ל נדרים ונדבות קריבים ביו"ט. א"כ שפיר י"ל שיוצא בנדרים ידי שמחה. אבל למאן דס"ל נדרים ונדבות אין קריבין א"כ צריך לכוון דוקא משום שמחה. ולכן לא נפיק ידי נדרו. ומיושב בזה קושיית המהרש"א מנ"ל דראב"ש ס"ל נו"נ קריבין ביו"ט. ולפמ"ש י"ל דאי אין קריבין לעולם אינו יוצא ידי נדרו אם הקריבום משום שמחה. דאין לחלק בין יו"ט לחוה"מ בזה. ובאמת מצד הסברא למה לא יוצא ידי שמחה כיון שאוכל בשר מ"ל שהוא תשלום נדר. לכן הדעת נוטה לפירוש רבינו אלחנן דלשם שמחה לעולם יוכל להקריב אפילו ביו"ט. וכפירש"י לעיל. ופשטא דש"ס לעיל שלמים של יו"ט. כי דוחק הוא לפרש דוקא שלמי חגיגה. דהא שלמי שמחה נמי של יו"ט הם. וכיון שנתרצה הקושיא מתודה כמ"ש לעיל. נקטינן כפשטיה דיוצאין בנו"נ ידי שמחה: