אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק שני › דף יט.

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק שני · דף יט.

דף יח:

בגמרא ת"ר כלי שנטמא מעיו"ט אין מטבילין אותו בין השמשות. הרמב"ם השמיט זה. ולא עוד אלא (דבפ' כ"ד משבת דין י') שכתב דכל דבר משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות כו' והוא שיהיה לדבר מצוה וכו' לפיכך אין מעשרין את הודאי כו' והמ"מ כתב שם וז"ל בעירובין (דף ל"ד ע"ב) בפ' בכל מערבין אמר רבי כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וקשה לזה מה ששנינו בפ' במה מדליקין ספק חשיכה ספק אין חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין בדברים אלו אלא שבות ותירצו שלא התירו השבותים אלא במקום מצוה. ותימא גדולה איך לא נתעורר הרב על דבר השמטה שהשמיט הרמב"ם טבילת כלים. ואי ס"ל לחלק דטבילת כלים לעולם הוא דבר מצוה. א"כ ע"כ מפיק למתני' לבר מהילכתא. א"כ בטלה הראיה. וסבור הייתי שחסר בספרי הרמב"ם שלפנינו הך דאין מטבילין את הכלים אלא שראיתי להב"י (בסימן שמ"ג) שהעתיק כמו הנוסח שלפנינו. ותימא איך לא הרגיש הב"י בזה. ולא ראיתי מי שהרגיש בזה. לכן או שצ"ל שחסר בבא דאין מטבילין הכלים ברמב"ם. או דס"ל דאתיא מתני' דלא כרבי דס"ל לא גזרו על שבות בין השמשות. ומה שהצריך לדבר מצוה אין מוצאו מן המשנה הלזו. דע"כ דלא כרבי אתיא מדאמר אין מטבילין הכלים וכן נראה. לכן השמיט גם כאן הך ברייתא דאין טובלין בין השמשות. דלדידן דקיימ"ל כרבי. טבילת כלים מקרי לדבר מצוה ומותר אפילו בשבת בין השמשות וא"צ ביו"ט. ועיין בסמוך:

בפירש"י בד"ה מידע ידע וכו' הילכך בין השמשות דיו"ט אסור משום דמטביל ביו"ט שלא לצורך כו' עכ"ל. כתב המהרש"א הא דלא פירש"י משום שבות דטבילת כלים עצמן היינו משום דאיכא מ"ד דלא גזרו על שבות בין השמשות. אלא דקשה איך כתב רש"י שהוא שלא לצורך הא רש"י דחי לעיל דברי הי"מ שפירשו כלי שנטמא באב הטומאה דאין מטבילין אותו ביו"ט משום דלא חזי בלא הערב שמש. והקשה רש"י הא ראוי לחולין ונדחק. ולדידי גם מ"ש המהרש"א דס"ל לא גזרו על שבות בין השמשות קשיא לי ג"כ הא סתמא דמתני' בשבת דאין מטבילין את הכלים ופירש"י שהוא דלא כרבי וכיון דמתני' דלא כרבי א"כ מי סני ליה לרש"י דחכמים דברייתא ג"כ דלא כרבי:

לכן נראה לי דבלאו הכי תמה הצליח איך שייך לאסור עליו הטבילה יודיעהו החכם שצריך הערב שמש וליכא למיחש תו לא מידי ע"ש שהאריך קצת. וסיים ולעת כזאת לא מצאתי בעשתנות מחשבותי כוונת הסוגיא על נכון. ולפענ"ד פשוט דמה שאמר אין מטבילין. היינו שהחכם צריך למחות ולרמוז עליו שלא יטבילוהו עד יבא וישאל לחכם ויעמוד החכם על כוונתו אם רוצה לעשות כדת של תורה. אלא שממילא בטרם יבא וישאל יעבור הזמן. לכן קאמר אין מטבילין היינו שאין מניחין להטביל עד שיודיע לחכם ויורה לו לעשות כהוגן. ולא יניחהו לילך ולטבול דשמא אינו יודע דבעי הערב שמש ורוצה להטבילו בין השמשות והיינו בחול. והשתא נראה דמתני' דאין מטבילין את הכלים בין השמשות הוא בשבת. אבל ביום טוב דמסיק לעיל דטעמא דטבילת כלים אסור ביו"ט הוא משום שמא ישהה. והיינו כדפרישית לעיל בכוונת רש"י דביו"ט לא היה לנו לחוש לשבות דמתקן דלצורך אוכל נפש הוא. ולכן צריך הטעם משום שמא ישהה וכאן דמיירי שהחכם אינו יודע סיבת הרהיטה למה רץ ועל מה רץ רק שרואה כלי תשמישו בידו ורץ למקוה אם יהי' בשביל איסור תיקון כלי. הא ביו"ט לא נאסר רק משום שמא ישהה אין לחכם לרדוף אחריו למחות בידו עד יפרש דבריו. דאפילו אי גזרו על שבות בין השמשות, הכא לא פסיקא ליה דשמא כשיראה שכבר פנה היום לגמרי יודע ג"כ שאין לטבול בי"ט. ושמא לא יטביל עד שיהיה שהות לטבול ביום. כמו שיודע הערב שמש א"כ בין השמשות הוא לאו דוקא. ואפילו יטבול בין השמשות לא שייך החששא דשמא ישהה. דבשביל שיטבול בין השמשות לא ישהה וא"כ לאו שבות גמור הוא. לכן פירש"י דחיישינן שמא מטביל ביום טוב שלא לצורך. דודאי לעיל דפסיק מילתא דבאב הטומאה אין מטבילין ביו"ט. שפיר סתר רש"י דעת הי"מ משום שאין ראוי להשתמש בו ביום טוב. שפיר הקשה רש"י דראוי להשתמש בו לחולין. אבל ודאי אם יש לו כלים לחולין. דהיינו כלים טהורים לגמרי או שנטמאו בולד הטומאה. דיכול להשתמש לחולין. וטובל כלי זה שאין ראוי לקדשים ודאי איכא איסורא דהא לא צריך לחולין כלל. לכן לעיל דמפליג בין אב הטומאה משמע ודאי אפילו צריך לכלי שנטמא באב הטומאה נמי אסור לטבול. א"כ ליתא לפירוש הי"מ שא"צ לו היום. דודאי משמע אפילו לית ליה כלים לחולין אסור לטבלו. דאל"כ לישמעינן רבותא אפילו באב הטומאה יכול לטבול. אבל כאן דמיירי לענין שימחה בו החכם לטבלו סמוך לבין השמשות דומיא דבחול. אי לאו דיש לחוש שטובל לצורך סול לגמרי לא הוה חיוב על החכם למחות בו שלא לטבלו עד יפרש דבריו שלצורך יום טוב הוא טובל וכוונתו לטבול קודם בין השמשות רק משום שמא שלא לצורך יו"ט לגמרי הוא טובל וחיישינן שיש לו כלים לחולין. וכשזה רץ צריך החכם לחוש למחות בו שמא טובל לצורך חול לגמרי. דאי משום מתקן יש לתלות שמא ולד הטומאה הוא. והא דקא רהיט הוא בשביל הערב שמש. וזהו שסיים רש"י אבל בחול לא מחינן ביה. היינו לשאול פיו לירד לסוף דעתו. וכן בשאיל על פחות מכעדשה ואתי לשיולי. הנ"מ ג"כ אם ימחה בו החכם כשרהיט ואזיל לומר לו למה אתה רץ אם יודע מהערב שמש. וא"כ בתוך כך פנה יום באמת מפסיד וצריך להמתין עד הערב שמשו של מחר שיש לו לחוש לטעות ורבנן לא חיישי. כנ"ל ברור בדעת רש"י. ודוק היטב:

במשנה ב"ש אומרים מביאין שלמים ואין סומכין עליהם. והקשה הפני יהושע כיון שאי אפשר לסמוך עליהם, א"כ משום ביטול סמיכה לא היה לו להביא כלל שהרי יש לה תשלומין כל שבעה כמו שמצינו בגמרא בגיטין (דף כ"ח) דפריך אשולח חטאתו הא בעי סמיכה וכן בכמה דוכתי. ונראה דלא דמי דשם מזדמן הדבר במקרה אבל לבטל כל ישראל משלמי חגיגה ביום ראשון לא נראה לחכמים כלל. ועוד אם יאסרו חכמים הקרבן ואי אפשר לו להביא, אפשר דדמי לחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דאי אמרינן תשלומין דראשון פטור גם בשני. וכהאי גוונא בזבחים (דף ע"ג) השתא דאמור רבנן לא נקריב אי קריב לא מרצה. משמע דשוב הוה דיחוי אפילו מן התירה. ע"ש בפירש"י דעיכוב דרבנן משוי ליה דיחוי מן התורה. א"כ הה"ד כאן אי אסרו רבנן אי אמרינן תשלומי דראשון ורבנן אסרו ליקרב שוב אינו מרצה. וא"כ גם כאן בשני לא חזו ג"כ. וא"כ אלו לא התירו להביא שלמים היה דיחוי לגמרי ומאן דסבירא ליה תשלומין זה לזה, אפשר דסבירא ליה כמאן דאמר לקמן בסמיכה עצמה פליגי. ועיין מ"ש לקמן בגמרא:

בתוס' בד"ה אמר עולא וכו' וא"ת ל"ל וחגותם כו' עכ"ל לכאורה היה נראה לי דתרי קראי צריכי. והוא דבודאי ביום ראשון שאפשר להביא למחר בחה"מ מקרי לא קבע ליה לזימנא ועוד קרא לי"ט אחרון שכבר נשלם הזמן ועבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו. והכי משמע לישנא דש"ס לקמן (דף כ' ע"ב) דבתחילה השיבו ב"ש שאין קבוע לה זמן וכשאמרו ב"ה אף זו קבוע לה זמן אמרו הרי כבר נאמר לכם. ע"ש לשון הגמרא שיהיה מדוקדק לפ"ז. דאל"כ הו"ל לב"ש להשיב מיד מלכם. אלא ודאי לא צריך לכם רק כשקבוע לו זמן פ"ש. ודו"ק כנ"ל נכון:

בא"ד ומ"מ קשי' תיפוק ליה דאית ליה מתוך כו' עכ"ל המהרש"א תמה בזה דהא לקמן (דף כ' ע"ב) משני ב"ה גופיה לב"ש דב"ש אמר הא כתיב לכם ולא לגבוה ואמרו ב"ה הלא כבר נאמר לה' כל דלה'. וא"כ אי לא כתיב לה' הוה ממעטינן מלכם והניח בצ"ע. גם הפני יהושע דחק בזה ולפענ"ד דודאי קושטא דמילתא דלב"ה נמי דריש לכם ולא לגבוה. אלא דב"ה ס"ל מתוך, אין חילוק בין שהוא מאכל להדיוט או לגבוה כיון דס"ל מתוך. א"כ אין חילוק במה שיש בקרבן אכילת הדיוט לאכילת גבוה, דנדרים ונדבות אפילו שלמים שיש בהם אכילת הדיוט אסור ועולת חובה אעפ"י שאין בה אכילת הדיוט מותר וכל ההפרש הוא בין נדבה לחובה שנדבה לא קביעא לי' זימנא ביו"ט. וחובה קביע' ליה זימנא. אם עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו. וזהו החילוק בין עולת ראיה ושלמי חגיגה לנדרים ונדבות. והשתא ודאי תמיהת התוס' שפיר. דאפילו אי כתיב וחגותם לחוד דהוה מרבינן עכ"פ שלמי חגיגה א"כ ממילא מלכם לא נתמעט רק שלמי נדבה אבל לא עולת חובה, דכיון דשייך לומר מתוך הן בשלמי חובה הן בשלמי נדבה. וכן אפילו בעולת נדבה בכולהו שייך מתוך אלא דממעטינן מלכם ולא לגבוה. וכיון דשלמי חגיגה אתרבו מוחגותם א"כ אין לך לומר שהכתוב ממעט מלכם רק מידי דלאו חובת היום אפילו שלמי נדבה אסור. ומידי דחובת היום אפילו עולה שרי'. שבשביל ההפרש שיש בין אכילה של הדיוט לאכילה של גבוה לא הוה ממעטינן עולת חובה. דהא אכילת הדיוט לא מהני בשלמי נדבה, דהכל של גבוה ומשולחן גבוה זכה. א"כ ממילא הה"ד עולת חובה כיון ששייך בה מתוך הו"ל כשלמי חגיגה כיון דאית בה חובת סיום ושייך בה מתוך אין חילוק כלל במה שיש בהם אכילת הדיוט. דאכילת הדיוט נשי משולחן גבוה זכה כדלקמן (דף כ"א) ולהכי אסורים נדרים ונדבות. והדברים ברורים. וע"ז שפיר תירצו התוס' דמ"מ אי לא כתב רק וחגותם הוה ממעטינן עולת ראיה כמו לב"ש אע"ג דב"ש אוסר אפילו שלמי נדבה ואתמעט מוחגותם. ומ"מ ממעט נמי עולת ראיה אע"פ שקבוע לה זמן יותר. כמו כן לב"ה אי לא כתיב רק וחגותם הוה ממטינן אפי' עולת חובה:

וארווח לן בזה קושיית העולם על תירוץ התוס' לא לכתוב וחגותם ולא לכתוב לה'. ולפמ"ש לק"מ דודאי אי לא הוה כתיב בתורה שום היתר לגבוה פשיטא דהוה ממעטינן מלכם ולא לגבוה אפילו חגיגה, וגם ב"ה הוו מודו בהא דמלכם הוה ממעטינן אפילו חובה, רק אי כתיב וחגותם קשיא להתוס' דאין חילוק לב"ה בין אכילת הדיוט לגבוה. אבל פשיטא אי לא כתיב שום היתר לגבוה, דהוה ממעטינן כל גבוה מלכם כיון דאין קביעות זמן גמור כמו קרבנות צבור. וכל זה ברור, ולא מצאו אנשי חיל ידיהם:

בגמרא אבל נדרים ונדבות ד"ה אין קרבין ביו"ט. כבר כתבתי לעיל (דף י"ב) בתוס' דלב"ש דמפליג בין חגיגה לעולת ראיה ע"כ אכילת הדיוט נמי חשיבא דהא משום גבוה לא הותר דהא עולה אינה מותרת וע"כ ההיתר בשביל אכילת הדיוט. וא"כ קשה למה אסירי לב"ש שלמי נדבה שהרי יש בהם אכילת הדיוט דחלק גבוה אינו גורם היתר לב"ש. וכתבתי שם דאסור משום שאין יכול להקריב האימורים ביום שאחר שחיטה נחלק חלק הדיוט מחלק גבוה וכיון שאי אפשר להקטיר האימורין אין להתיר לשחוט, דהא בלא נאבדו האימורים לא משתרי הבשר. עיין לקמן (דף כ' ע"ב). וא"כ אין לשחוט לכתחילה בשביל חלק הדיוט שאינו מותר רק ע"י האימורין והאימורין אין להקריב ביום טוב אלא דאכתי קשה לב"ש שתי הלחם שאין בהם רק אכילת הדיוט הו"ל להתיר, וא"כ מצינו מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, מיהו י"ל דלאו להכי איתשיל. מ"מ צריך עיון דנימא דלב"ש שתי הלחם דוחין יו"ט הוה מצי למימר בפסחים (דף מ"ז) דרשב"ג ס"ל לכם ולא לנכרים דמצי למימר דס"ל כב"ש ושרי משום חלק הדיוט כמ"ש, ודו"ק, וצ"ע. גם לפום ס"ד דלקמן דב"ה ס"ל שלמים שאינם של יו"ט יביא וב"ש ס"ל לא יביא. ועמ"ש שם:

בפירש"י בר"ה אבל נדרים ואע"ג דחגיגה כו' שרובה בה שמא יאנס וכו' עכ"ל. לכאורה צ"ע דלק (דף כ' ע"ב) מבואר דמדאורייתא נמי לא חזי. ופרש"י דלאו דומיא דחגיגה הוא שזמנה קבוע ברגל שאין יכול להקדים ולאחר. וא"כ ל"ל לרש"י טעמא משום שמא יאנס. ואף דלקמן מפר בברייתא דקביעא לה זמן דעבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו מ"מ סברא הוא דמן התורה ודאי אין לחוש לאונס ולקמן פרש"י שמא יפשע או יאנס ועוד ע"כ טעמא דיפשע או יאנס לא משויה ליה כקביעת זמן גמור דאם כן אפילו שבת תדחה כקרבן שקבוע לו זמן. אלא נראה דאי לא הוה טעמא לחלק הוה גמרינן חד מחבריה דמ"ש חובה או נדבה שעכ"פ החיוב עליו להביא. וצריך לחלק דחובה שאני כיון דאפשר שיזדמן שלא יבוא ע"י פשיעה או אונס ועבר זמן בטל קרבנו לגמרי. לכן לא גמרינן נדבה מחובה כיון דאיכא טעמא לחלק בינייהו, ובזה ניחא מה שהוקשה למהרש"א הא ב"ש לית להו טעמא שמא יאנס ואפילו הכי שרו חגיגה. ולפמ"ש לק"מ דודאי הא דאמעט מקרא לא קשיא כלל דהתורה קפדה רק להקריב בחוה"מ ולא ביו"ט. ולא בא רש"י רק ליתן טעם דלא נילף נדבה מחובה. וא"כ אפילו לב"ש ניהו דאסור בעולה. היינו משום שאין בה אכילת הדיוט. ואינו מתיר רק בשלמי חגיגה. ואיכא תרתי שיש בהם אכילת הדיוט. וגם יש לחוש שיעבור זמנם. לכן לא גמרינן שלמי נדבה משלמי חגיגה ג"כ מהאי טעמא גופיה אבל הא דס"ל לב"ש דעולת ראיה אינה קריבה ביו"ט. ודאי פשיטא דכיון דאסור מן התורה לא שרי משום שמא יאנס רק היכא דשרי מן התורה לא יליף מיניה נדבה. די"ל שלא התירה התורה בשלמי חגיגה שיש בהם אכילת הדיוט. רק משום דשייך שמא יאנס לאפוקי שלמי נדבה. וזה ברור בכוונת רש"י:

בגמרא תריץ ואימא הכי. תמוה לי דמשום דמותיב לעולא משבש הברייתא. א"כ בכל דוכתי דמותיב מן הברייתא נגיה הברייתא. וא"כ לא תמצא שום תיובתא לאמורא מן הברייתא כיון שיש להגיה ולשבש. ובב"מ (דף י"ד:) אמרינן לאו תרוצי מתרצת תריץ נמי בב"ח. ושם ניחא כיון דע"כ צריך להגיה הברייתא כדאיתא שם אבל מבלי הכרח איך נשבש הברייתא בפרט דאיכא תנאי טובי דס"ל נדרים ונדבות קריבים ביו"ט. והנלענ"ד בזה דניהו דמצינו פלוגתא אי נדרים ונדבות קריבים ביו"ט מ"מ אי ס"ל דקריבין ביו"ט אפילו עולות נמי קריבים ביו"ט וכקושיית התוספות לעיל דס"ל מתוך א"כ אין חילוק בין אכילת אדם לאכילת מזבח. ועוד אפילו דס"ל דחלק הדיוט לאו משום משולחן גבוה קזכי מ"מ יש לאסור שהרי אחר שחיטה יובדל חלק הדיוט משל גבוה ויהיה אסור להקריב האימורין (ועיין מ"ש לקמן (דף כ"א) מה שקשה לזה) וכיון דחלק גבוה נמי מותר לא מסתבר ליה לחלק בין שלמים לעולות ולב"ש דאיכא קרא ע"כ מחלקין בין שלמי חגיגה:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה