שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק שני
דף טו:
במשנה יו"ט שחל להיות ע"ש כו' אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת. ויש לדקדק דמשמע דלכתחילה אין להרבות כדי שיותיר לשבת והו"ל לומר אבל מבשל להותיר לשבת. דהא לקמן (דף י"ז) מבואר אין אופין מיו"ט לחבירו באמת אמרו ממלאה אשה קדירה בשר אעפ"י שאין צריך אלא לחתיכה אחת א"כ כ"ש דמותר מיו"ט לשבת כה"ג. וא"כ קשה לאשמועי' רבותא טפי דאפי' לכתחילה שרי. וכן לעיל (דף י"א ע"ב) כתבו התוס' דמערימין לבשל ולאכול הכבד של התרנגולת. א"כ קשה דהוה ליה למיתני אבל מבשל הוא להותיר לשבת. וי"ל דהא דשרי למלאות הקדירה בשר אעפ"י שאינו צריך אלא לחתיכה הא גופיה מותר משום הואיל אי מקלעי ליה אורחים חזי ליו"ט. וכדאיתא בפסחים (דף מ"ו ע"ב) דלהכי מבשלין מיו"ט לשבת משום דשייך הואיל. וא"כ י"ל הא גופיה נמי מקרי לצורך יו"ט דאי מקלעי ליה אורחים חזי ליו"ט. וא"כ לעולם נקרא הבישול ליו"ט ואם הותיר היינו שלא באו אורחים הותיר לשבת. מיהו קשה לרב חסדא דלית ליה הואיל ולא יחלוק על הברייתא דממלאה אשה קדירה בשר אלמא דשרי. וא"כ קשה הו"ל למימר אבל מבשל ליו"ט ומותיר לשבת דלדידיה ע"כ שרי לרבות בקדירה אחת בלא טעמא דהואיל. וא"כ תקשי למה נקט אם הותיר משמע דלכתחלה לא יבשל:
וראיתי בטא"ח (סי' תקכ"ז) וז"ל יו"ט שחל ע"ש לא יבשל בתחלה לצורך שבת בקדירה בפני עצמה דאילו בקדירה א' יכול לבשל כמו שירצה אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת עכ"ל. ונראה שרצה לתקן זה. ומפרש דהיינו בקדירה בפני עצמה לא יבשל וא"כ נקט אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר אפילו קדירה שלימה שא"צ ליו"ט כלל הותיר לשבת. וקשה לזה פשיטא הא אפילו בישל באיסור נמי מותר כדלקמן (דף י"ז ע"ב). א"כ כ"ש כשבישל ליו"ט ונשאר לשבת דמותר והדרא הקושיא לדוכתה דהו"ל לאשמועינן דאפילו לכתחילה מבשל ומותיר לשבת דהוה רבותא טפי מאם בישל קדירה שלימה ליו"ט ונשארת לשבת. וי"ל דקמ"ל אפילו קדירה שלימה אם לא נתכוין בתחילה לבשלה לשבת יוכל להותיר אפילו אם לא יאכל כלום ממנה כיון שבתחלה בישלה ליו"ט אעפ"י שא"צ לה כלל. ובהכי ניחא מה שדייק הצל"ח מאי רבותא יש בזה הא אפילו הותיר לחול בלא הערמה מותר. ולפמ"ש י"ל דאם נשאר לו קדירה שלימה לחול צריך לטעום ממה שנשאר לחול כדי שלא יהיה הבישול בשביל חול אבל לשבת דאיכא התירא על ידי עירוב תבשילין אפילו לבשל לשבת ואם כן אם הותיר אעפ"י שלא הניח עירוב תבשילין יכול להותיר קדירה שלימה. וא"צ אפילו טעימה. דבכה"ג לא גזרו כיון שכבר תיקנו חכמים להתיר ע"י עירוב תבשילין. אפילו מי שלא הניח ע"ת מותר. כיון שבישל תחלה על יום טוב. משא"כ מיו"ט לחול לכתחלה צריך לאכול ממנו ביו"ט שלא תהא מלאכה לצורך חול. ודו"ק היטב:
בגמרא מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא זכור את כו' מאי טעמא. לכאורה תמוה דהא כבר אמר זכור מאחר שבא להשכיחו. ופירש"י כשעירב עירובי תבשילין נמצא שזוכרו. ואם הטעם כדי שיברור מנה יפה לשבת לא צריך לטעמא דזכור את יום השבת. ועוד דאם לא יהא רשאי להכין מיו"ט לשבת כ"ש שיזכור השבת. גם רש"י פירש דאסמכתא בעלמא הוא וקרא לאו בעירוב משתעי א"כ קשה ל"ל קרא כלל לימא בפשיטות כדי שיברור. ואפשר לומר דקאמר מנה"מ שמותר להכין מיו"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין דמשום עירוב תבשילין לא שרינן איסורא דאורייתא כדאיתא בפ' אלו עוברין (דף מ"ו ע"ב). ועז"א זכור את יום השבת זכרהו אחר שבא להשכיחו היינו ביו"ט שבא להשכיחו שלא יוכל להכין מיו"ט לשבת א"כ נשכח עונג שבת. ולזה קמ"ל קרא דמותר להכין לרבה מטעם הואיל אי מקלעי ליה אורחים ולרב חסדא משום צרכי שבת נעשים ביו"ט. והדר פריך מ"ט תקינו עירוב יבשל בלא עירוב ויהיה שבת נזכר לעונג. לזה אמר כדי שיברור כו' ואסמכתא דזכור הוא לעיקר הכנה שיוכל להכין לשבת. כן נ"ל לולי שרש"י לא פירש כן. ודו"ק:
שם רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין כו' ק"ו מיו"ט לחול. ויש לדקדק לפמ"ש ריש מכילתין דלהכי ביצה שנולדה בחול מותרת אף שנגמרה בשבת או ביום טוב משום דסעודת חול א"צ הכנה וא"כ ק"ו פריכא הוא דילמא מיו"ט לשבת אין אופין משום הכנה אבל מיו"ט לחול דלא הוה הכנה דסעודת חול לא חשיבא שפיר אופין. וי"ל דכבר כתבו התוס' לעיל ריש מכילתין דבכל דבר אפוי ומבושל לא שייך הכנה רק בביצה שהוא דבר חדש שלא היה בעולם. וא"כ הא דאין אופין מיו"ט לשבת משום מלאכה. אף די"ל קדושה אחת הוא ק"ו לחול דודאי מלאכה אסורה. דלא הוה לצורך אוכל נפש דיו"ט. דמלאכה והכנה שני ענינים הם. דאע"ג דלא שייך הכנה מיו"ט לחול איסור מלאכה איתא. וזה ברור:
וגם כוונת התוס' שם כן הוא דהכנה לא שייך בדבר אפוי ומבושל. ומ"מ בפ' אלו עוברין פריך שפיר איך אופין ועושין מלאכה מיו"ט לשבת אי לא אמרינן הואיל ומשני משום הואיל. אלא דקשיא להתוס' ניהו דלית ביה משום איסור מלאכה מ"מ לפי האמת שלא באו אורחים הרי הדבר שאוכל בשבת הוכן מיו"ט והכנה אסורה אפילו בלא דררא דמלאכה דהא אפילו הביצה דהוה הכנה דממילא אסור משום שנגמרה בשבת. ע"ז כתבו דבעבר אפוי ומבושל לא שייך הכנה אבל לאפות מיו"ט לשבת הוה מלאכה עיקר האפיה וזה אין לו ענין להכנה. מעתה תראה שמ"ש המג"א (ר"ס תקכ"ז) דלטעמא דהואיל אסור לבשל סמוך לחשיכה דלא שייך הואיל אי מיקלעי ליה אורחים, דאיסור דאורייתא לא שרי על ידי הואיל. וכתב וז"ל אעפ"י שהתוס' בריש ביצה כתבו דבבישול לא שייך הכנה, לא כתבו כן אלא למאן דלית ליה הואיל ובלא"ה דבריהם תמוהים וצריכים ישוב עם הגמרא דפסחים עכ"ל. במח"כ לא ירד לסוף דעת התוס' דפשוט כוונת התוס' כמ"ש, דהכנה ואיסור מלאכה שני ענינים הם. ופשיטא דאי לא הואיל לרבה דס"ל צרכי שבת אין נעשין ביו"ט דאיסור מלאכה הוא כמו אופה מיו"ט לחול שסעודת חול אין צריך הכנה ואעפ"כ איכא איסור מלאכה אלא דהכנה לא שייך שכבר הוא בעולם ובשביל שנאפה ביו"ט לא מקרי הכנה לשבת שאינו דבר חדש כמו ביצה. נמצא שלדינא שכתב המג"א שאסור לבשל סמוך לחשיכה דלא שייך הואיל, יפה כתב לדברי התוס' דלא שייך הואיל ואסור משום מלאכה אע"ג דלא שייך הכנה וכו' וברור בכוונת התוס' ודו"ק, עי' בקונטרס עשרים גרה שלי:
ובהכי ניחא דיש לדייק איך אמר מיו"ט לשבת אין אופין, הא באמת אופין. ורש"י הוכרח לפרש שהק"ו שאין אופין רק ע"י עירוב. וקשה נימא שיטעו ג"כ לאפות ע"י עירוב אפילו לחול. וגם לשון הש"ס אין אופין, הא באמת אופין עכ"פ ע"י עירוב. ולפ"ז י"ל כפשוטו שהרי סמוך לחשיכה אין אופין מיו"ט לשבת דלא שייך הואיל. וא"כ הק"ו כפשוטו שע"י עירוב שרואין שאין צרכי שבת נעשין ביו"ט בלא עירוב, פוסקים סמוך לחשיכה, דלא שייך שוב הואיל. ואפשר לומר דלא כתבו דסמיך לחשיכה לא שייך הואיל אלא בין השמשות דאז לא שייך מיקלעי אורחים, וא"כ לענין איסורא ליכא נ"מ דבלא"ה אסור בין השמשות ומ"מ מלקות לא משכחת לה אף דבין השמשות לא שייך מלקות דדילמא חול הוא מ"מ איכא נ"מ ביו"ט שחל בע"ש, דהוה ממנ"פ. או שהוא יו"ט וחייב מלקות. או שהוא שבת ועבר על לאו דלא תעשה מלאכה, ואף דלא לקי על לאו דשבת דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כדאיתא בר"פ מי שהחשיך מ"מ בין השמשות דליכא דררא דמיתת ב"ד שפיר לקי בממה נפשך. וא"כ לענין איסורא ליכא נ"מ כלל, דקודם בין השמשות שייך הואיל ובין השמשות אסור משום ספק שבת ודו"ק. אלא דסברא זו צ"ע דמ"מ כיון דלא לקי אלאו דשבת אין לוקין מספיקא:
ומ"מ עיקר הסברא דתליא ביה התוס' בסמוך לבין השמשות לא שייך הואיל. צ"ע לפענ"ד דכפי הסברא נראה שאין הסמך על מקלעי אורחים דאטו בגברא דלא רגיל להכניס אורחים וגם לא למכור לאורחים אטו משום הא ישתנה הדין. וגם איך יהיה מותר לבשל מיו"ט לשבת, הא קמי שמיא גליא שלא יבואו לו אורחים. לכן לפענ"ד הפירוש הוא פשוט דרבה ס"ל אעפ"י שכבר שייך ביה אוכל נפש דעכ"פ ראוי הוא לאורחים אילו היו באותה שעה והתורה התירה מלאכת אוכל נפש כשיש אפשרות שיהיה או"נ לכן אף שאין כאן אורחים ואין עתידין לבא כלל מ"מ מקרי מלאכת אוכל נפש אילו צריך אדם לאכול אז בכלל אוכל נפש הוא. ובזה דברי התוס' תמוהים ג"כ שהקשו מלאכת שבת תשתרי דחזי לחולה שיש בו סכנה. ודבריהם תמוהים וכבר עמדתי עליהם במקום אחר דלא שייך רק ביו"ט משום הואיל מקרי מלאכת אוכל נפש אבל בשבת דמלאכת אוכל נפש אסור ולא הותרה רק משום הכנה ולא שייך הואיל כלל מיהו אפשר ליישב דברי התוס' דע"כ לרבה כיון שאפשר שיהיה מזה היתר לא לקי, דהא אמרינן התם אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור אע"ג דלאו אוכל נפש הוא. ודוחק לומר שע"י שיש לו מקום לכיסוי דם ציפור שוחט הצפור והוה ג"כ אוכל נפש דהא אפילו שחט ואין לו לכסות אין אסור באכילה. וצ"ל כיון שיש למלאכה זו מקום אילו איתרמי היתר למלאכה זו שוב אינו חייב עליה. וא"כ שפיר הקשו התוס' דכיון שאפשר שיהיה היתר למלאכה זו אילו יזדמן חולי שיש בו סכנה נימא דלא לחייב על איסור שבת, וע"ז תירצו שפיר דחולי שיש בו סכנה לא שכיח:
ובהכי ניחא מה שהקשיתי בימי חורפי נימא החובל בשבת שרי הואיל והותרה מילה בשבת. ולפי"ז לק"מ דעכ"פ אותה החבלה שעשה לא משכחת שתהיה בהיתירא, וזה ברור. מ"מ כיון שלא נזכר בש"ס גבול למלאכת יו"ט לשבת משמע דשרי עד זמן שבלא"ה שובתין בשבת ועוד הרי התוס' לא כתבו רק סמוך לחשיכה שאין שהות לאכול קודם שבת וזה זמן מועט. ובלא"ה בכל שבת אין מצמצמין ופוסקין ממלאכה זמן מה שהיה עכ"פ ראוי לאורח לאכול כזית. וא"כ אין חילוק בין שבת זה לשאר שבת דכשרגילין לפסוק ממלאכה מעט קודם בין השמשות י"ל שעדיין שייך הואיל. לכן מצינו בגמרא נ"מ בין רבה לרב חסדא ביו"ט סמוך לשבת, וכיון דלרב חסדא דצרכי שבת נעשין ביו"ט שרי, גם לרבה שרי. ועל מה שהקשו התוס'. שערי תירוצים לא ננעלו. והתוס' גופי' כתבו תירוצים אחרים. ואפשר דנ"מ לרב אשי אין יכול לערב בספק חשיכה מיו"ט שהרי העירוב עצמו מכין מיו"ט לשבת וכיון שבא ללמוד שאין אופין מיו"ט לחול וצריך היכרא שמכין עיו"ט מיו"ט לשבת וממילא ידעו שאין מכינין מיו"ט לחול. א"כ כשיערב בין השמשות והעירוב עצמו שמכין הוא בלא עירוב קדום, א"כ יורו היתר דמספק מכינין ואופין לחול. לכן צריך להיות עירוב תבשילין קודם בין השמשות. אבל לרבא גם בין השמשות יכול לערב עירוב תבשילין. מיהו רמ"א פסק דמותר לערב בין השמשות ועמ"ש בסמוך:
שם כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת כו' כתב הפ"י אף דקיימ"ל כרבה דאופה מיו"ט לחול אינו לוקה, ומשמע דליכא איסורא דאורייתא עיי"ש. ובאמת מוכח בהדיא בפסחים דליכא איסורא דאורייתא כדאמרינן התם ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא. הרי מפורש בהדיא דלרבה אינו רק מדרבנן ומן התורה מותר משום הואיל מיהו מ"ש הפ"י להכריח דקיי"ל כרבה דליכא למימר צרכי שבת נעשין ביו"ט כיון דקיימ"ל הכנה דרבה אלמא דצרכי שבת אינן נעשין ביו"ט לפענ"ד אינו מוכרח דאף לרב חסדא י"ל דס"ל הכנה ומ"מ צרכי שבת נעשין בי"ט כגון אפיה ובישול דלא שייך בהו הכנה שכבר ישנו בעולם ואינו מחוסר אלא תיקון, וכמ"ש התוס', וכמ"ש לעיל בסמוך בביאור דבריהם. והיינו לפירוש התוס' דלאו משום קדושה אחת היא רק דהוה כמו אוכל נפש דיו"ט עצמו. שהרי צריך לבשל ולאפות לשבת וא"כ צורך היום ביום טוב להכין כי מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, אבל במידי דלא חזי ליו"ט עצמו אינו נעשה מוכן רק לשבת לחוד בהא מודה רב חסדא דאין יו"ט מכין לשבת שהרי לא שייך לומר דהוה כמכין ליום טוב עצמו שהרי אין הדבר ראוי רק לשבת ולא ליו"ט וזה ברור מיהו לפירש"י דרב חסדא ס"ל קדושה אחת הוא ודאי לדידן דקיימ"ל שתי קדושות ע"כ הלכתא כרבה דלא שרינן הכנה מיו"ט לשבת רק משום הואיל אבל לשיטת התוס' פסחים (דף מ"ז) בד"ה ואי דלא תליא בקדושה אחת לא מוכח כלל דלא קיימ"ל כרב חסדא בהא אפילו לסברא דלא אמרינן הואיל. וזה ברור:
שם אלא לרבא מאי ארי' מעיו"ט אפילו ביו"ט נמי. והקשה בצל"ח לפמ"ש הרא"ש דנ"מ בין רב אשי לרבא דלרבא צריך דוקא לעשות העירוב מעיו"ט ואינו רשאי להקדים משא"כ לרב אשי וא"כ קשה מאי פריך מאי ארי' מעיו"ט דלמא קמ"ל שלא יקדים לעשותו מקודם ובאמת ביו"ט נמי. ונראה דלק"מ דהא בפירוש אמרה מתני' לא יבשל בתחלה מיו"ט לשבת אבל מבשל הוא ליו"ט משמע ביו"ט גופיה ליכא שום תקון לבשל לשבת אף דמסתמא מבשל ליו"ט קודם אכילה דוקא אם הותיר וע"ח לא מהני ביו"ט רק מערב יום טוב וזה פשוט וברור:
שם גזירה שמא יפשע. הצל"ח הביא דברי הרא"ש מבונבורק שהורה לעשות עירובי תבשילין ביום ב' אם שכח ביום ראשון והוא דקיימ"ל כרבא דהיה מותר ביו"ט רק משום שמא יפשע ואם שכח יכול לערב ביום טוב עצמו וקיימ"ל כרבא בשל סופרים ובודאי מאן חכים למימר כי הא מלתא. והב"י דחהו בשתי ידים. ולפענ"ד לא בדה הר"ש זאת מלבו רק מכח הוכחה בש"ס דהא רש"י פירש הטעם שמא יפשע מכח שטרוד והיינו בשמחת יום וא"כ אי אמרינן משום יפשע העמידו חכמים דבריהם שאפילו בדיעבד לא יוכל לערב א"כ תיקשי איך אמר רבא גופיה לקמן (דף י"ז) דמניח אדם עירוב תבשילין מיו"ט לחבירו ומתנה וקשה הא ביו"ט הוא טרוד ויש לחוש שיפשע מה לי במה שמתנה אע"כ טעמא דשמא יפשע אינו רק לכתחלה ואם שכח באמת מותר לערב ולכתחילה כשיכול להתנות מתנה אבל אם שכח גם ביו"ט שפיר מניח אפילו ביו"ט שני עצמו דלא גזרו על השוכח. מיהו אין דעת הפוסקים כן וגם פשטא דמתניתין לא יבשל בתחילה מיו"ט לשבת משמע דאין לו שום תקון לבשל ולדברי הר"ש איך פסיק ותני לא יבשל בתחילה הא יכול לערב ביו"ט ג"כ אם שכח. ואפשר דאדרבה דייק לשון בתחלה. ורש"י דחק בפירושו לא יהיה תחילת בישולו לשבת. ולדברי הר"ש יש לפרש לא יבשל בתחלה היינו שלא יסמוך בתחלה לבשל מיו"ט לשבת היינו שיערב עירוב תבשילין ביו"ט עצמו רק צריך להכין מעיו"ט אבל אם שכח שפיר מהני ביו"ט. אלא דקשה אם איתא להאי דיוקא תקשי לרב אשי דהר"ש לא קאמר רק משום דהלכה כרבא. וא"כ איך יתרץ רב אשי להך דיוקא דבתחלה. מיהו איכא למימר דלפי האמת גם לרב אשי יש להתיר בשכח. רק בס"ד י"ל לרב אשי לפי טעם העירוב שייך לתקן דוקא מעיו"ט. אבל לרבא הו"ל להיות תחלת תקון ביו"ט עצמו ומשני שמא יפשע. וא"כ י"ל דלרב אשי נמי אחר שתחלת תקון העירוב היה מעיו"ט משום שילמוד שלא לאפות מיו"ט לחול א"כ כשאירע ששכח סגי לערב ביו"ט ג"כ ואיכא נמי הכירא שמשלים ביו"ט מה שהיה לו לעשות עיו"ט ומזה יודע שהרי כ"א עירבו בעיו"ט וזה אינו אלא משלים ביו"ט מה שהיה לעשות עיו"ט בשביל ההיכר שידע שאין אופין מיו"ט לחול שפיר סגי בהכי אלא דמלשון הר"ש גופיה שכתב בשל סופרים הלך אחר המקיל. משמע דפליגי בהכי:
ואין להקשות לדברי הר"ש כל סוגיא דקמחו נאסר ועבר ואפה וכן בסמיא פושע את ומה כל החרדה הא יכולין לעשות ביום טוב עירוב תבשילין דהא לאו מלתא דלא אמר הר"ש רק קודם שהתחיל לבשל לסעודת יו"ט וכמו שפירש"י קודם סעודת יו"ט אבל לאחר סעודת יו"ט מודה דלא מהני וכולהו איכא למימר אחר סעודת יו"ט. ומ"מ פשט הסוגיות אין משמע כן. לכן נראה ליישב מה שהקשתי איך מערב ביום ראשון הא טריד ונראה כיון שתקנו חכמים לערב בעיו"ט לא פלוג רבנן ולא מצי לערב ביו"ט כיון שתחילת התקנה דוקא בעיו"ט היתה אלא מיו"ט לחבירו דיו"ט הראשון נקרא עיו"ט לגבי יו"ט שני א"כ כשמתנה הוה ע"ת מעיו"ט כתקון חכמים שמצד שבא העירוב היינו בעיו"ט אבל ביו"ט עצמו אינו מערב בשום אופן. וכסתימת כל הפוסקים. ועיקר:
בפירש"י בד"ה אלא על האפוי בחמישי בשבת עכ"ל. כתב הצליח רמז לנו רש"י דדוקא בערב יו"ט עושין עירוב תבשילין אבל קודם ערב יו"ט לא. ולי נראה דהוכרח רש"י לומר בחמישי בשבת, דאל"כ איך משכחת לה שיכין מן המן ערב תבשילין, דהא במן לא היו רשאין להותיר והנותר הרים תולעים, א"כ לא נשאר ממנו עד בוקר, וקודם הכנה לשבת חלף ואיננו, ולא משכחת לה עירוב תבשילין במן. אלא דר"א ס"ל דלא ירד מן ביו"ט כמו בשבת. א"כ בחמישי בשבת ירד מן על ע"ש שהוא יו"ט ועל שבת. א"כ לא משכחת לה רק בחמישי בשבת עיו"ט, דקודם אין המן מתקיים רק ביומו ולא יותירו ממנו עד בוקר. עיין לעיל (דף ב' ע"ב) בתוס'. ומוכח מכאן שלא ירד המן ביו"ט, שאילו ירד ביו"ט א"כ א"א לעשות ע"ת מערב יו"ט שהרי לא ישאר עד בוקר:
בגמרא מעשה בר' אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו. אינו מדוקדק דהא אחר הדרשה היו אוכלין כמ"ש התוס'. ואפשר שהגם שנתן רשות לתלמידים לצאת לעצמו ישב ודרש כל היום או שנשאר איזה מהם ואפשר דהתחילו פניהם משתנים היה מחמת רעבון וכאב לב וקרוב לאחיזת בולמוס. וזהו נתן עינו בתלמידים אם לא יכלו לבא לידי סכנה ע"י זה וכענין אחיזת בולמוס שעיניו כהות, ככה התחילו פניהם משתנים, לכן אמר להם אכלו משמנים ושתו ממתקים שזהו רפואת הבולמום לאכול מיני מתוקה כמבואר ביומא פ' יה"כ:
שם התחילו כת ששית לצאת. עיין מהרש"א בח"א דכיפי תלי לה בהך דפ"ק דשבת שעה ראשונה מאכל לודים שעה ששית מאכל תלמידי חכמים אף דיצאו שעה קודם חצות הקדימו לאכול י"ל שהשלימו אח"כ. ובלא"ה י"ל דהמג"א (סימן קנ"ז) כתב דחשבינן השש שעות משעה שקם ממטתו, וא"כ אפשר שכבר הקדימו לקום שעה קודם. מיהו דברים רחוקים הם שהרי ודאי לא דרש קודם תפלה, ואותן שמאכלן כלודים ודאי לא היו אצל דרשת ר"א, ועמ"ש בסמוך:
בפירש"י בד"ה התחילו פניהם משתנין כסבורין שכועס על כת ששית מפני שאיחרו לצאת וכ"ש עלינו עכ"ל. לכאורה תמוה דהא רש"י פירש אדרבה בד"ה הללו בעלי מאירה שהוקשה לו שבית המדרש תתרוקן וא"כ איך יכעוס עליהם בשביל שלא יצאו. וצ"ל דהתלמידים טעו בכך שכועס בשביל שאיחרו לצאת. אלא דגם זה קשה שהרי בכל הכיתות שאמר הללו בעלי כוסות וכו'. הרי ראו התלמידים שכועס על שהלכו ולמה בכת ששית יכעוס על שאיחרו. ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה בדברי רש"י על שהקדימו לצאת וכ"ש עלינו. מתפרש כיון שדעת ר"א שיהיה כולו לה' כ"ש על תלמידים שלו אם יצאו מיד אחר כת ששית ויתרוקן הבית המדרש לגמרי. לכן נתן עיניו בתלמידים שיזהרו ולא ילכו. שאם ילכו כ"ש שיכעוס עליהם שישאר הבית המדרש ריקן לגמרי. כך היו סבורים התלמידים. וזהו כ"ש שיכעוס עלינו אם נצא. אבל באמת היה שבודאי לא יצאו קודם סיום הדרשה. ונתן עיניו בתלמידים דרך חבה כלומר שלא חשדן שאינם ככיתות הקודמין. ולפי שהיו פניהם משתנות אמר לא לכם אני אומר כלומר שאיני חושד אתכם שבודאי תשארו עד סיום הדרשה. וזהו בשעת פטירתן, היינו אחר סיום הדרשה והתלמידים נשארו עד הסיום. ואף שלא היה דעתם לצאת, סבורים היו שחושד אותם, ואולי יוציא דבר קללה מפיו, כמו שמצינו בחגיגה (דף ג') בשביל דבר קל אמר לר' יוסי פשוט ידיך וקבל עיניך כי דבריו כגחלי אש. לכן התחילו פניהם משתנות שאולי לפי מחשבתו של ר"א שחשב שיצאו ג"כ יוציא דברי גנאי עליהם מפיו. או שחשבו פן ראו עיניו של ר"א בהכרת פנים של איזה תלמידים שדעתם לצאת. ואף שכ"א ידע בעצמו שאין כוונתו לצאת קודם גמר הדרשה. חשבו שמא ראתה עינו ביתר התלמידים שדעתם לצאת ויוציא דבר קללה מפיו על הכלל כולו:
בד"ה אכלו משמנים בספר עזרא עד כי חדות ה' היא מעוזכם. תמוה שאין כתוב רק בספר נחמיה ואפשר דספר נחמיה נמי נקרא ע"ש עזרא. וכן בב"ב (דף ט"ו) מבואר עזרא כתב ספרו עד לו מאן אסקיה נחמיה, ולא כתב מי כתב ספר נחמיה. משמע דעזרא כתב גם נחמיה שעיקרן דברי עזרא. ויש לדייק מאי בעי רש"י בזה, עיין בצל"ח. גם מ"ש עד כי חדות ה' וגו'. אפשר דקשיא ליה לרש"י הדרשה דשלחו מנות לאין נכון לו מי שלא הניח עירוב תבשילין הא אדם גדול מניח בסתמא על כל העיר כמבואר לקמן (דף י"ז ע"ב) [ובעזרא ז'] כי עזרא הכין לבבו לדרוש וגו' וללמד בישראל חוק ומשפט. א"כ מסתמא עירב אכולה מתא. לכן י"ל כיון דאמרינן מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. וא"כ משמע דלא היה שכיח שלא יבואו עדים בזמנן שיצטרכו לעבר אלול. לכן לא חשש עזרא לערב אכולה מתא. ומ"מ יש שעירבו וחששו שמא לא יבואו עדים, ויש שלא עירבו שלא חששו שמא יבואו עדים, מאחר שאינו שכיח. לכן כתב רש"י בספר עזרא כתיב, דלא הוה שכיח כלל לערב, לכן לא עירב אכולה מתא כיון דאז נמצא מעובר לא חשש לערב, כי חשב שלא יהיה מעובר ויהיה ר"ה ביום ה', לכן חשב שגם אחרים לא חששו לכך ולא עירבו. גם לקמן (דף כ"ז סוף ע"ב) פירש"י ספר עזרא אמ"ש בנחמיה.
ובזה מיושב מה שהביא הפני יהושע בשם גדול אחד להקשות על מ"ש התוס' בר"ה (דף י"ט ע"ב) שכתבו דמוכח כן מדכתיב ביום ארבעה ועשרים בחודש נאספו ולא נאספו בכ"ג ע"כ משום שהיה מעובר. ובכ"ג היה יו"ט לפום מה שחשבו שלא יהיה מעובר היו רגילין למנות מיום ראשון של ראש השנה. אף דלפי האמת משני ראוי למנות כשהוא מעובר. וקשה אם חל ר"ה ביום ו' א"כ כ"ג היה שבת ואי אפשר לאסוף ולקרוא צום. ולפמ"ש ניחא דאי נקטינן הדרשא דאין נכון לו הוא מי שלא עירב ע"ת. ע"כ קשה למה לא עירב עזרא. וע"כ לא אסיק אדעתיה משום שהיה מעובר. ע"כ מוכח שהיה מעובר. ואי לא דרשת הך דרשא דעירוב תבשילין. שפיר י"ל הראיה מדלא נאספו בכ"ג. ועוד י"ל ליישב קושיא זו דלשון התוס' שם בר"ה הוא דכתיב וביום השני נאספו. משמע שעשו שני ימים וקרי ליה שני למילתיה וכתיב נמי ביום עשרים וארבעה לחודש נאספו בשני וגו' וא"כ י"ל דהכל הוכחה אחת היא דשני משמע שהיו שני ימים טובים ר"ה. אלא דהוה אפשר לדחות דילמא בשני בשבת. וכמו שהקשו בגמרא בריש ר"ה (דף ג') ואימא בשני בשבת. ומשני חדא דלא אשכחן שני בשבת בקרא ועוד מקיש שני בתראה וכו'. הרי דבגמרא גופא לא פסיקא ליה אי איכא למימר שני בשבת. ואם כן המשך דברי התוס' כך דכתיב שני משמע שהיו שני ימים טובים. וא"ת לדחות דהיינו שני בשבת. א"כ שפיר תיקשי למה לא נאספו בכ"ג. דאם ר"ה חל בשני בשבת א"כ כ"ג הוא חול והיה להם להתאסף בכ"ג. וע"כ היה כ"ג יו"ט. ואי דרשת הך דרשא דשלחו מנות לאין נכון לו. א"כ היה ר"ה ביום ו'. א"כ ממילא מוכח דשני היינו יו"ט ב' של ר"ה וקרי ליה שני למילתיה. וממה נפשך מוכח דהיה מעובר וא"ש לנכון. ודוק היטב:
בגמרא ר"א אומר אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. נראה דלא בא ר"א למעט שאם התחיל בשינון לא יהיה רשאי עוד לאכול צריך להיות יושב ושונה כל היום דלא מסתבר כלל. וגם הרי אמר ר"א לתלמידים אכלו משמנים אחר הדרשה. וכן אם התחיל באכילה יהיה חייב לאכול ולשתות כל היום. דגם זה לא מסתבר כלל. אלא ר"ל שהברירה בידו אם לאכול ולשתות או לשנות. ולזה אמר הללו בפלי חבית שלא היה להם להניח הדרשה בשביל הסעודה. לכן צל"ע פירוש הערוך שפירש על הללו בעלי מאירה וז"ל אין להם כלום לא קיימו שמחת יו"ט ולא מצות בית המדרש שכבר יצאו פ"כ. וצ"ע דאטו לא קיימו מצות בהמ"ד במקצת שהיו שם זמן מה וכשיבואו לביתם יקיימו שמחת יו"ט. אלא שכעס ר"א שמאחר שמקיימין לה' בהיותם אצל הדרשה. לא היה להם להניח הדרשה ולילך באמצע. וזהו שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שפה והיה כדי בזיון לר"א שיניחהו לדרוש והם ילכו באמצע. ואולי אמר הללו בעלי מאירה על מה שנאמר ועוזבי ה' יכלו. ובכה"ג איתא (בסימן כ"ה) בהתחיל לומר קדיש ויצאו מקצתן שנאמר עליהם ועוזבי ה' יכלו. ועל הראשונים אמר שהולכים לפי שהרבו להכין לשמחת יו"ט. לכן אמר בעלי חבית ובעלי לגינין וכו' ועל האחרונים הגם שלא הרבו להכין כל כך. עבירה היא בידם להניח הדרשה. או הללו בעלי מאירה הוא בעלי חיסרון שאילו היה להם הרבה לא היו ממתינין רק שמאירה בנכסיהון שאין להם הרבה לשתות. ועיין בסמוך. והמהרש"א כתב דר"א מודה כשיושב בטל שצריך לעסוק בשמחת יו"ט דאל"כ עצרת תהיה לכם למה לי אלא כשיושב ושונה יוצא ג"כ ואינו מובן לכאורה מ"ש עצרת תהיה לכם למה לי. דאי לא כתיב רק עצרת לה' אלהיך ה"א דוקא להיות יושב ושונה ואין רשות בידו לעשות שמחת יו"ט כלל. מיהו כוונת המהרש"א דפשיטא אי הוה כתיב עצרת לה' אלהיך לא ס"ד שיגזור הכתוב עליו תענית ביו"ט לגרע מימי חול שאין חיוב עליו להתענות אלא דהוה מפרשין עצרת לה' אלהיך אם ירצה. א"כ רשות ידעינן אפי' בלא קרא דעצרת תהיה לכם. וע"כ למצוה אתי היינו אם יושב בטל צריך לעסוק בשמחת יו"ט. ועמ"ש בסמוך:
בתוס' בד"ה או אוכל כו' ואע"ג דלעיל קאמר אכלו משמנים כו' משום דסיום הדרשא הוא דבשאר ימים נמי כו' עכ"ל. לכאורה אין מובן דהא קאמר או כולו לה'. מיהו נראה כוונת התוס' כמ"ש בסמוך. דאע"ג דכתיב לה' אלהיך. אין לגרוע כבודו מימי חול שאין רגילין להתענות. ואדרבא ת"ח אסור לישב בתענית שממעט במלאכת שמים. ולא יגרע כבוד יו"ט מחול. אלא שהברירה בידם שלא להמשיך בסעודה יותר מרגילות שלו בחול. ובמקום זמן המשכת סעודה ושמחה יתירה יוכל לעסוק בתורה. ולזה בארו א"כ למה אמר אכלו משמנים הא יותר טוב לעסוק בתורה. ולזה אמר משום שמחת יו"ט דבאיכות המאכל לא ימשוך זמן ביטול תורה ממה שאוכלים למעדנים או שיאכלו כדרכן בחול:
בגמרא אמר להם הקב"ה לישראל בני לוו עלי ואני פורע לשון עלי הוא למותר והו"ל לומר לוו ואני פורע. ואפשר מזה סמך למ"ש המג"א ריש הלכות שבת לווין ברבית לצורך שבת. א"כ נקט לוו עלי שהותר ללות ברבית לפי שההלואה שאתם לוין הוא עלי. וקיי"ל דשרי למימר הילך ד' זוזי ואוזפן לפלניא. כדאיתא בפ' איזהו נשך וביו"ד (סימן ק"ס סעיף י"ג). וכיון שהוה כאלו הוא ית' הלוה שרי לפסוק רבית שילוה להקב"ה, ואף שהוא ית' מחזיר לו גם הרבית. לגבי השי"ת אין שייך איסור רבית שהכל שלו יתברך:
בתוס' בד"ה לוו עלי והא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות היינו כשאין לו לפרוע עכ"ל. ופי' בהג"א דהכא מיירי שיש לו משכנות כדי לפרוע ואין לו מעות לכך קאמר לוו עלי ואני פורע. ודחוק הוא ואפשר לפרש ע"פ מ"ש לקמן שכל מזונותיו קצובין מר"ה ועד יה"כ חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט. וזהו מה שאמר לוו עלי ר"ל שכל מה שתקח מהנגזר עליך היינו דרך משל שנגזר עליו על מזונותיו אלף זהובים לשנה נמצא כשלוקח על הוצאת שבת הוא מלוה מן המעות אשר נקצב לו לצורך שבת. ועז"א לוו עלי ממה שנגזר עליכם אף שיש מעות תחת ידו מקרי מלוה שהרי נוטל מזה שנגזר. ועז"א לוו עלי מה שתוציא תהיה הלואה לפי שעה ממה שבידכם מה שנגזר עליכם מר"ה ואני פורע לכם ולא יחסר ממה שנקצב לכם כי יוחזר לכם מה שתתנו בהלואה:
בפירש"י בד"ה יטע בהם אדר כו' ומתוך כך נקראת על שמו ואם הולך למדה"י כו' יש לו עדים ואלו מכרה כו' עכ"ל. בודאי בהא איכא נ"מ כשמוצא עדים שהיא שלו דשמא כשיתעכב במדינת הים יחזיק בשדהו. ואף דקיי"ל דלהכי חזקה מהני שלש שנים משום דלא מזדהר בשטריה והיה לזה למחות. א"כ כיון דמסתמא קלא אית ליה היה לו למחות במקום שהוא במדינת הים. מ"מ יש לחוש שמא לא ימצא עדים שהיא שלו ולא תועיל לו המחאה וע"י אדר זה יש לו קול ימצא עדים. אבל מה שפירש"י ואלו מכרו היה הקול יוצא לקרות על שמו של שני. צ"ע דהא מ"מ הו"ל למחוייה בכל מקום שהוא דהא להכי מהני מחאה משום דאית ליה קלא ולומר שבשביל הקול לא אצטרך מחאה וצ"ע. עיין ב"ב (דף ל"ב) ברבה בר שרשום ובח"מ (סימן קמ"ט). ומי הכריחו לרש"י על כך. ואפשר דקשיא לים למה יצטרך לקנות שדה שיש בה אדר דהמעלה הוא או שהיא גדר לשדה או שפירותיה משתמרין. א"כ קשיא יקנה שדה שסמוכה לאדר יש לו ג"כ אלו המעלות שעכ"פ כשעומד בגבול שדהו אף שאין האדר שלו הוה גדר ממילא לשדה אחר וכן פירותיה משתמרין ג"כ. וכיון שיש בה החשיבות ג"כ יצא הקול שקנה שדה סמוכה לאדר שיש בה מעלות אלו וימצא עדים שהיא שלו. לכן פירש"י דהמעלה ג"כ שאפילו יחזיק בה המחזיק שלש שנים דאז לא מהני עדים שהיא שלו דהו"ל למחויה. מ"מ בשדה שיש בה אדר אלו קנהו אחר היה קול יוצא שזה קנה השדה שיש בה אדר לכן א"צ למחות כלל. אבל בשדה הסמוכה יש לחוש שיחזיק בה השכן בעצמו אשר לו שדה שיש בה האדר בעצמו. ובזה לא שייך שיצא הקול שזה קנה שדה הסמוכה לאדר דפ"ז לא יצא הקול שקנה שדה חשובה הסמוכה לאדר כיון שהוא יש לו האדר בעצמו ידוע חשיבות האדר הוא לו ולשכינו הקרוב אליו. וא"כ אפי' קנהו לא יצא הקול שקנה שדה סמוכה לשלו שיש בה האדר. וא"כ לא יהיה במקום מחאה ויוכל השכן להחזיק בה. וא"כ מוכרח רש"י לפרש שמועיל ג"כ לענין שא"צ למחות כלל דזה לא הוה בשדה הסמוכה לאדר דצריך למחות שלא יחזיק בה בעל האדר בעצמו. וס"ל לרש"י שכיון שקלא אית ליה אלו קנאו א"צ לעשות מחאה כלל דסמוך על זה מאחר שלא מכרו ודאי לא יהיה קול שמכרו וא"צ לעשות מחאה כלל ודו"ק היטב. וצ"ע דקשה לעולם לא יצטרך מחאה דהא קיי"ל המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים כדאיתא ב"ב (דף מ"ג). וא"כ ע"כ קול יש למכירה. וא"כ למה יצטרך מחאה משום דעד תלת שנין מזדהר בשטריה טפי לא מיזדהר נימא אפילו בלא מחאה כיון דאין קול שזה קנאה כיון שבאמת לא מכרו להמחזיק וכשאין קול מסתמא לא קנאה. אלא ע"כ מהא לא איריא וכיון שלא עשה מחאה נשארת למחזיק ולפירש"י נימא נמי אלו מכרה היה הקול יוצא. וצ"ע:
בפירש"י בד"ה נחמסת חמסן יהיב דמי כו' ויש קול לדבר. וצ"ע דהא בב"ק פ' הכונס (דף ס"ב) מפרש חמסן יהיב דמי. ופריך אי דיהיב דמי חמסן קרית לה הא אמר רב הונא תלוה וזבין זביני' זבינה. ומשני לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני. א"כ קשה מה מעלה יש בשדה אדר הא כמו שמכריחו על גוף המכירה יכריחו על אמירת רוצה אני ויהיה זביניה זבינא. וי"ל דיכול למסור מודעא דמודעא ודאי מהני. כדאיתא בח"מ (סימן ר"ה):
דף טז.
בגמרא כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה עד יוה"כ. כן הוא בגירסא דידן. וצ"ע למה לא יקצבו מר"ה ועד ר"ה. וכן הוא הגירסא ברי"ף ג"כ. ובב"ב (דף י') גבי עובדא דר' יוחנן בן זכאי כי מטא מעלי יומא דכפורי. משמע כגירסא דידן. ואפשר דהש"ס קאי לפי מה שמבואר בר"ה שלשה ספרים נפתחים של צדיקים ושל בינונים ורשעים. צדיקים גמורים כו' בינונים תלויים ועומדים עד יה"כ. א"כ י"ל שכן הוא בכל המאורעות שעברו על האדם משנה לשנה. לכן אמר מראש השנה עד יה"כ. היינו לצדיקים בראש השנה נגמר דינם בכל ענינים ולבינונים עד יוה"כ וכן בקצבת הפרנסה כך הוא. שמר"ה עד יה"כ נגמר דין כולה. במה שנגזר שיוקצב להם. ואפשר דאתיא כמ"ד אדם נדון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביה"כ. כדאיתא פ"ק דר"ה. לכן אמר מר"ה עד יה"כ היינו בר"ה יכתבון וביום כפור יחתמון. ובהכי ניחא פירש"י פ"ק דב"ב (דף י') גבי עובדא דר' יוחנן בן זכאי. שפירש"י חזא להו בחלמא במוצאי יה"כ. וגבי פש גבייהו שיבסר דינרי פירש בר"ה שלא נתנו לצדקה. ובגמרא איתא כי מטא מעלי יומא דכפורי. והוא דמה שנכתב בר"ה ואינו נחתם עד יה"כ:
הוא לפי שבימים שבין ר"ה ליה"כ יכול להשתנות הגזירה הן לטוב הן למוטב. לכן עיקר החתימה ביה"כ. וא"כ באלו שנגזרה הגזירה ונחתם ביה"כ שיחסרו כ"כ. ונשאר עדיין מה שלא חסרו אף שיגיע ר"ה. וצריכין למלאות החסרון. נגזר עליהם שיפסידו עדיין מר"ה עד יה"כ. עד יושלם החסרון שנגזר עליהם. וא"כ ודאי בתחילה היה להם להשלים החסרון בער"ה. וכאשר נבדקו בר"ה שלא השלימו. נגזר עליהם שיחסרו כ"כ ע"י עלילת דברים. כאשר קרה להם וכיון דאשתקד נחתם גזר דין חסרון שלהם ביוה"כ. בר"ה כשיובדקו ולא השלימו. נגזר עליהם שיחסרו להשלים החסרון עד יה"כ. כמו שגזר דין של אדם משתהה עד יה"כ לשנותו מרעה לטובה כמו כן בידם להשלים בין ר"ה ליה"כ. ומ"מ ראוי להשלים החסרון קודם ר"ה. כדי שלא ישא עליו חטא בר"ה אלו השלימו בצדקה לזכות נחשב להם בר"ה. וא"צ להגיה ברש"י כאשר במהרש"א בח"א. ודו"ק היטב:
שם שאם פיחת פוחתין לו. וקשה איך ינהוג בשבת ראשונה שלא נודע מה יהיה לו. וכיון שעדיין הקצבה של כל ימות השנה קיים לא הוציא כ"כ א"כ במה מוסיפין לו שהרי עדיין לא הוציא הנגזר עליו. והוצאות שבתות לא נקצב עליו כלל. ובפירש"י ממציאין לו שכר מועט. וצ"ע שהרי עדיין משתכר כל הקצבה ומי מפיס לחלק שזהו לחול וזהו לשבת. ואם נאמר שגלוי וידוע לפניו ית' שזה יפחות ופוחתין לו מיד בשעת קצבה והידיעה אינה סותרת הבחירה א"כ למה מניחין הוצאות שבתות הא כלפי שמיא גליא מה שיהיה בסופו וכיצד יתנהג עצמו ויכולין לקצוב לו בשיקול אל דעות כאשר גלוי לפניו ית' הנהגתו בעתיד. לכן נראה לפרס דה"ק כל מזונותיו קצובים היינו שנקצב עליו כל מה שישתכר וגם הוצאת שבתות ויו"ט וכו' בכלל כפי מדה בינונית ואם פיחת ממדה בינונית פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפים לו ואף באמצע שנה מוסיפין לו, אחר שע"י תוספות ההוצאות שבתות ויו"ט כבר השתכר מה שנקצב עליו, מוסיפין לו יותר על הקצבה, ואם פיחת מן הראוי למדה בינונית פוחתין לו ואינו משתכר כ"כ. דרך משל אם נגזר עליו להשתכר אלף זהובים, היינו כשיתנהג במדה בינונית ויוציא שני זהובים לשבת, אם הוציא ארבע מוסיפין לו שנים על הקצבה של מדה בינונית. וכן אם צמצם ולא הוציא רק זהב, פוחתין לו זהב בשבוע שפיחת. וזהו כוונת רש"י ממציאין לו שכר מועט
שם מאי קראה כי חוק לישראל הוא. וקשה למה רמז דוקא מזונות הא כל מאורעות נגזרו מר"ה. ואפשר משום דאמרינן בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. וא"כ ס"ד שאינו בגזירה רק במזל לידה תליא מילתא. לכן קמ"ל דנגזר גם מה שתולה במזל אם לשנות לטוב או למוטב. וממילא נילף חיי דנגזר בר"ה. דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב. ובני מהא דבר"ה נפקדה שרה רחל חנה. ובדרך מליצה י"ל שהקצבה הנגזרת הוה כמו שעבוד מלמעלה להמציא לו כפי הקצבה לדעת הרמב"ם דבר שאינו קצוב אינו משועבד. אבל בשבת שהוא דוגמת חתן וכלה כמפורסם בגמרא ובסדר התפילות בואי כלה. וכן במדרש שכנסת ישראל תהיה בת זוגך. והיכא דשייך איתחוני משעבד נמי לדבר שאינו קצוב. בדברים הניקנין באמירה בהנאת איתחוני. כמבואר ברמב"ם (פכ"ג מאישות. ובפ"ו מהלכות זכיה). לכן לא נקצב הוצאת שבת ויו"ט ואפ"ה חל חיוב הקב"ה להוסיף שהוא דוגמת חיתון:
שם אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים כו'. ויש לדייק מה מדה אחרת שייך בזה. והול"ל אבל הלל סובר ברוך ה' יום יום. ונראה דבלא"ה כתבו בהאי עובדא בהאי קצב בשבת (פרק כל כתבי) שכל מה שזכה לעושר וכבוד הוה בשביל שכל בהמה שאירעה לו אמר זו לשבת כו' משמע כשמאי. ועיין בט"ז (ס"ס רמ"ג) שכתב הב"ח בשם א"ז דהלל מודה דכשמאי עדיף. ובאמת הוא דחוק. אבל נראה דודאי לפי מדתו של הלל שהיה כוונתו רק לשם שמים ולא בשביל למלאות תאות נפשו. ולא היה בבטחון שיתוף להנאת עצמו. שפיר עלתה בידו שהזמין לו אחרת טובה מענה לשבת. אבל מי שמשותף בזה לתאות נפשו ואין הבטחון שלם שיזדמן לו אחרת טובה ממנה. ובא האות שלא נזדמנה לו טובה ממנה כשאכל את הראשונה. מזה אות שאין הכוונה לשם שמים לבדו כי אם בשיתוף הדבר שחפץ למלאות נפשו לאכול משופרי דשופרי. לכן אמר הלל מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים. והזמין לו השי"ת אחר שאכל הראשונה שניה טובה ממנה. וא"כ אותו הקצב שהכין לכל לוקחים בשר לא היה בטוח בזכותו. כיון שלא לעצמן לבדו הוכנה. ואולי לא יהיה זכות הקונים מספיק שימצא לו טובה ממנה. א"כ גם להלל עדיף וכ"ש מי שבוחן שלא נזדמנה לו טובה ממנה. ודאי צריך לנהוג כשמאי. אבל הלל שכל מעשיו לשם שמים ולא למהר הנאת גופו. עלתה בידו שנזדמנה לו טובה הימנה. ואולי גם הקצב בחן בזאת. לכן ודאי למי שאין לבו שלם בדבר שיזדמן לו טובה. מנהג שמאי עדיף. כן נ"ל:
בפירש"י בדה א"צ להודיעו שלא יהא יושב ותוהא ולומר מהיכן בא אליו דבר זה עכ"ל. אפ"ג דלפ"ז אין ראיה ממשה שהרי בודאי משה ידע כי מתת אלקים הוא זה. י"ל דלמאי כתבה התורה ומשה לא ידע, מאי דהוה הוה, אלא ללמד דעת שא"צ להודיע. ובשבת פירש"י קצת בענין אחר. ועיין בסמוך:
בגמרא מתנה טובה כו'. אפשר שנקרא מתנה טובה לפי ששאר מצות לא ליהנות ניתנו ואינו מקבל שכר על ההנאה כי אם על המצוה עצמה אבל בשבת מקבל שכר על העונג כמ"ש אז תתענג על ה' המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. כמ"ש במדרש רבה ריש פרשת עקב. וכמ"ש בדרושים:
בפירש"י בד"ה לא ליענשו כו' ואנן אשכחן שחזר הקב"ה להענישן כו'. יראה כוונת רש"י שצריכין ליתן דין וחשבון על כל מצוה פרטיית שלא קיבלו. א"כ בשעת מתן תורה פרט להם כל מצוה וכמ"ש בריש ע"ז ועל דא תברתהון על שלא קיבלו וכן כל מצות שעושין ישראל בעוה"ז וכו' וכמ"ש בפירוש של הגדה על פסח. אבל לפירוש מהרש"א שפירש לא ליענשו אם מקיימים השבת. קשה והא ודאי ידעו משבת שהתורה נכתבה בשבעים לשון. וזה קשה לכל הפירושים. גם לפירוש מהרש"ל שפירש שיטענו אילו הודיע לנו השבת היינו מקבלין התורה. תקשי גם לתירוץ הש"ס מתן שכרה לא אודעינהו. יאמרו העו"ג אלו הודיע לנו מתן שכרה היינו מקבלין. ואפשר לפי שהשבת מורה על חפשיות ממזלות ויוכלו להתנצל כי לכך לא יקבלו התורה שחשבו שאי אפשר לאדם לשנות מזל מערכה שלו ומוכרח הוא במעשיו ואם הודיע להם השבת היו מקבלין התורה. לפי שקודם מצות שבת נוהג בבני נח יום ולילה לא ישבותו. ופ"י זה חשבו שאינם בני בחירה נגד כח המזל שבתולדה. לכן טען עשו הרי כתוב בתורה לא תרצח ומערכתו במזל מאדים. וכן ישמעאל. אבל אילו נתן להם השבת שמורה על שאין כח המזל עליהם היו מקבלין התורה. ואין כאן מקום להאריך בזה:
בגמרא לא שנו אלא תבשיל כו' מ"ש פת. כתב הפני יהושע מכאן יש להקשות על פיר"ת לקמן ( דף י"ז) דהא דאמר אביי אבל פת לא. היינו כשאינו רוצה לאפות אבל אם רוצה לאפות צריך פת ולא מהני תבשיל וא"כ קשה מאי מקשה הכא מ"ש פת מהיכא תיתי דליהני. דכי היכא דלא מהני תבשיל לאפיה דין הוא דלא ליהני פת לבישול. ונדחק להוציא דברי ר"ת מפשטן. לכן נלענ"ד דודאי לר"ת דס"ל בעינן פת ותבשיל. היינו להיות אופין על האפוי ומבשלין על מבושל. אבל אם ירצה לאפות על תבשיל לחוד ג"כ יכול. דאי משום דבעינן מין בישול על בישול. א"כ גם צלי לא ליהני על בישול. דהא הנודר מן המבושל מותר בצלי כדאיתא בנדרים (דף מ"ט). ואי משום דנקרא אפיה הא אשכחן לשון בישול על אפיה בסוף הוריות פת שלא נתבשל כל צרכו. הרי דשם בישול ג"כ על אפיה. אלא שצריך שני מינים אחד לבישול ואחד לאפיה. ואם עירב בתבשיל לאפות נמי מותר לר"ת. רק שאם עירב לאפות אינו רשאי לבשל. וכן אם עירב לבשל אינו רשאי לאפות. אבל ודאי סגי באפיה גם לבישול כמו דסגי בצלי. דהא ר"ת גופיה מייתי הך גמרא דהכא דפת לא. ומפורש. משום דמידי דמלפת בעינן. הרי דס"ל לר"ת בהדיא דאי לא דלא הוה מידי דמלפת לא היה מערבין בפת אתבשיל. א"כ ממילא דלר"ת מערבין בתבשיל על פת לאפות. ואיך יעלה על הדעת שלא ירגיש ר"ת הקושיא במקום שהביא ואילו כוונתו כדברי הפ"י איך לא יבאר הגמרא עדיין הוא בפומיה דר"ת. אלא ברור דפשוט לר"ת דא"צ ממין על מינו רק שצריך שני מינין פת ותבשיל. פת לאפות ותבשיל לבשל. ואם רוצה רק באפיה סגי בתבשיל. וכן אם רוצה בבישול הוה סגי בפת לחוד. ועוד אפילו נימא דפת לא סגי אפילו לתבשיל לחוד. י"ל משום דפת לא מילפת ותבשיל מילפת. בעינן לתבשיל מידי דמלפת. לכן פת לא מהני לתבשיל. וכן תבשיל לא מהני לפת כיון שפת אינו מילפת ותבשיל מילפת. וזהו דוקא לפי האמת. אבל אי לא בעינן מידי דמילפת הוה סגי בפת לתבשיל ג"כ כשאינו רוצה לאפות. רק לפי האמת דפת לא מהני לתבשיל. אפשר דתבשיל לא מהני נמי לפת דכל אחד מועיל למינו. אבל בס"ד דלא בעינן מידי דמילפת. מהני פת לתבשיל ג"כ. ולפי האמת תבשיל לא מהני לפת. וה"ק לא שנו אלא תבשיל מהני לתבשיל. אבל פת לא מהני לתבשיל, מ"ט אי לימא משום דלא מילפת הא דייסא נמי לא מילפתא ואפ"ה מערבין. ומסיק משום דשכיח די שיועיל לפת דשכיח. אבל לא לתבשיל. וכן תבשיל דלא שכיח מהני לתבשיל דלא שכיח. אבל אי לא ידע סברא לחלק אין סברא לחלק ביניהם. ולא בעינן רק שני מינים אפיה ובישול. וכמו דאפוי מהני לפת תבשיל נמי מהני לפת. כיין דלא מצינו סברא לחלק ביניהם.. ובלא"ה שיטת ר"ת שיטה דחוקה היא:
ועוד נראה לי דעיקר ראיית ר"ת מר"א דלעיל דאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מקרא דאשר תאפו אפו. וי"ל דסגי בחדא וה"ק אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. י"ל דאו או קתני. או שתאפו בשביל עירוב או תבשלו בשביל עירוב. ולעולם סגי בתבשיל אחד. כמו מכה אביו ואמו. ואע"ג דאביי בב"מ (דף צ"ה ע"ב) ס"ל כר' יאשי' דצריך קרא לחלק. י"ל דהכא אסמכתא בעלמא הוא ואיכא למימר דהברירה בידם. או לאפות על עירוב. או לעשות תבשיל לעירוב. ולא מוכח כלל דבעינן לאפות בפני עצמו די"ל דסגי בחדא. וה"ק ר"א אין אופין היינו אפילו ירצה רק לאפות לבד בעינן אפוי. וכן אפילו אינו רוצה רק לבשל לבד בעינן מבושל. והה"ד הרוצה אפיה ובישול סגי בחדא. ואין לר"ת ראיה. מיהו לפי האמת דמסיק דפת לא מוכח שפיר דבעינן תרווייהו דהא פת לא מהני לתבשיל. א"כ ע"כ אשר תאפו אאפיה לחוד ולא מהני אתבשיל. א"כ הה"ד תבשיל לא מהני לאפיה. אבל אי הוה אמרינן דפת נמי כשר לתבשיל י"ל דלא בעינן תרווייהו וסגי או בפת או בתבשיל וקרא או או קאמר. ולזה פריך הש"ס מאי טעמא דפת לא עד שתוכיח דבעינן תרווייהו דהא ר"ת צריך לדחוק במשנה דועושה תבשיל דקתני היינו לבישול לחוד א"כ ודאי בדר"א יש לפרש. ולא מוכח דבעינן תרווייהו. רק לפי האמת דפת לא מהני לתבשיל. ע"כ לפת לחוד בעינן אפוי. ואם כן תרווייהו בעינן. ודו"ק היטב. ועיין בסמוך:
שם איכא דאמרי ל"ש אלא תבשיל כו' אבל פת כו' אין מערבין בדייסא. ויש לדקדק דלא שמעינן רבותא טפי דאין מערבין בדייסא אע"ג דלא שכיח וכ"ש בפת דשכיח. ואפשר דבבלאי מערבין שפיר בדייסא אבל בפת אפי' בבלאי אין מערבין משום דשכיח ודלא כהמג"א שפירש דאפי' בבלאי אין מערבין בדייסא. א"כ קשה לאשמועינן דייסא דשכיח וגם אין מלפתין בו. ואפשר לשיטת ר"ת י"ל דפת הוה טפי רבותא אע"ג דמועיל לאפי' אינו מועיל לבשל. ועיין בסמוך:
בפירש"י בד"ה ופת לא מלפתא כו' שהרי הוא בכל יום ומהרש"א דהקשה הא דייסא אינו בכל יום ואפיה ל"ה מידי דמלפת ונדחק בזה. וגם בצל"ח נכנס בזה בדברים רחוקים. ולפענ"ד פשוט כוונת רש"י דמידי דמלפת היינו שאוכלין התבשיל עם הפת. וא"כ א ליה מאי חזית דקרית התבשיל ליפתן נימא שיקרא הפת ליפתן לתבשיל והפת ללפת בו את התבשיל לזה פירש"י כיון שהוא בכל יום ואוכלין אותו בלא תבשיל ג"כ. ממילא התבשיל נקרא ליפתן לפת. שאם אינו רוצה לאכול פת חריבה רק עם תבשיל נקרא התבשיל לפת. אבל הפת לא מקרי לפת שאוכלין אותו בכל יום. אף דלא שכיח תבשיל. לכן לא נקרא לפת רק התבשיל. וזה הכירא לצורך יו"ט אשר לא במסכנות יאכל הלחם לבדו. וכיון דפת לא מקרי ליפתן ממילא גם דייסא אע"ג דלא שכיחא לא מקרי ליפתן דנהמא הוא ובעינן מידי דחשיב לאכול עם הפת שיהיה לפתן לפת. כן נ"ל ברור בפירש"י
בגמרא נהמא בנהמא. לכאורה דייסא הוא פת מבושל וא"כ ריפות מבושלים מקרי תבשיל. מיהו לעיל בפ"ק (דף י"ד ע"ב) משמע דדייסא הוא מן הריפות מבושלים דבעי כתישה וקליף צהרים וצ"ע למה בעדשים מערבין כדבסמוך ובפירות לא:
שם תנא ר"ח עדשים כו' והוא דאית בהו כזית. קשה פשיטא דתבשיל חשוב נמי בעינן כזית. ואפשר דבשאר תבשיל אם יש לו חצי זית מבושל וחצי זית צלי מצטרפין לכזית אבל עדשים ושמנונית אם יש כזית סומכין עליו אבל חצי זית לתבשיל אחר לא מהני דחצי זית לא חשוב כלל:
דף טז:
בגמרא א ת"ש תבשיל זה צלי כו' כתב בצל"ח יש לתמוה איך שייך אפי' על מבושל הא במשנה תנן עושה תבשיל. והאריך בצל"ח. ולפ"ד אין תמוה כלל לפי שתבשיל מועיל אפילו לאפות ודלא כר"ת כפשט הש"ס והצלי מורכב בין בישול ואפיה דבלשון תורה נקרא בישול לצלי. כדאיתה בנדרים (דף מ"ט). וכן בא"ח (סימן שי"ח) כמה פוסקים ס"ל דיש בישול אחר צליה ואפיה. א"כ י"ל דצלי כולל גם אפיה קמ"ל דאפילו בישול מהני גם לאפיה:
ומה שהאריך בצל"ח אם סומכין על מליח לעירוב תבשילין לא ידענא מאי מספקא ליה הא מבואר דדגים מלוחים אין בהם משום בישולי נכרים. ואהא קאמר אם צלאן נכרי סומך עליהם משום עירוב תבשילין. משמע בהדיא דמליח לא מהני לער"ת דאי לא אתא רק לאשמועינן דאין בהם משום בישולי נכרים מה ענין ער"ת לזה הול"ל אפי' צלאן אין בהם משום בישולי נכרים ואין לומר דאיירי במלחן ועדיין אין ראויין לאכילה. דא"כ פשיטא דלא שייך בהו בישול שהרי לא הוכשרו לאכילה. ועוד דהרשב"א בתה"א כתב שע"י מליחה עולין על שולחן מלכים לכן מותרים גם בצלאן נכרי דהוה נאכל כמות שהוא ע"י מליחה ובזה מיושב קושיית התוס' ד"ה דגים דבלא מלח י"ל שאינם עולים על שלחן מלכים ואינם נאכלין כמות שהן חיין אבל ע"י מלח נאכלין כמות שהן חיין ועולים על שלחן מנכים עכ"פ פשיטא דקודם צליה אינו יוצא במליח משום עירוב ומה שצריך טעם הוא למה במליח שכרותח דצלי אין יוצא ידי עירוב תבשילין ובכבוש יוצא. לע"ד נראה דודאי סתם כבוש שכובשין לאכילה בחומץ וציר. לכן שפיר מהני דעיקר כבוש הוא בחומץ וציר. וזה הוא מכשיר לאכילה ואפילו למי שאומר כבוש מע"ל במים. אין דרך להכשיר כבוש לאכילה במים. וגם כתבתי במקום דפשטא דמילתא שאין כבוש רק בציר וחומץ וזהו כבישה מכשרת לאכילה הוה כמבושל אבל מליחה רובא דרובא מן המינין של מאכל אין נכשרין לאכילה ע"י מליחה. לכן אף מין דגים קטנים שמוכשרים לאכילה על ידי מליחה לא פליג רבנן במליח. ועוד אפשר לומר דאותן דגים שראויים ע"י מליחה נאכלין כמו שהן חיין ג"כ. א"כ ליכא שום דבר שיוכשר ע"י רותח דמליחה דהדגים קטנים מלוחים אפשר דנאכלין במליחה אפילו שנאכלין מחמת מלחו והא לא הוה כרותח רק באינו נאכל מחמת מלחו וא"כ אין מליח כרותח מכשיר לאכילה אבל כבוש מכשיר לאכילה והוה כמבושל גם לענין עירוב תבשילין. כללא דמילתא במליח אין עושין עירוב תבשילין ובכבוש שפיר יוצאין. מיהו בכבוש במים ודאי לא מהני אף דמחמירין לענין איסור והיתר במע"ל. גם לדעתי לא משכחת שום דבר שיוכשר על ידי כבישה במים אם אינו ראוי לאכילה בלא"ה ואם לרכך לא צריך מע"ל או לא מהני מע"ל ודלא כהמג"א שמתיר בכבוש במים:
שם לא אין לו שיעור למעלה כו'. קשה פשיטא ועיין צל"ח שדחק. ונלענ"ד דקמ"ל ע"פ מה שמבואר לקמן דמערב אכולא מתא. וא"כ י"ל דאם די בתבשיל העירוב לכל מה שצריך לשבת ואינו מערב רק כדי לזכות לבני מתא. וא"כ ס"ד כיון דהוא עצמו א"צ כלל להכין לשבת כי הרבה התבשיל של העירוב שיספיק לו והוה ס"ד שאין יכול לערב לבני מתא דכה"ג בעירובי חצירות בנדרים באשתו שמזכה על ידה ביש לה בית בחצר דמיגו דזכיא לנפשה זכיא לאחרינא. ומייתי לה הרי"ף ורא"ש כאן. לכן ס"ד דדוקא בצריך להכין לעצמו לשבת י"ל מיגו דזכי לנפשיה זכי לאחריני אבל אם עירב במה שדי לו לשבת לא יהיה בעירובו כלום שהרי די לו בזה. וא"כ לא יוכל לערב וגם לא לברך על העירוב כיון שאין צריך לו וגם האחרים אין זוכין בו קמ"ל דמ"מ מהני דשמא יצטרך לו עוד איזה דבר להכין ואהני גם לנפשיה. לכן שפיר אין לו שיעור אפילו למעלה. ועיין ברמ"א (בסימן תקכ"ז סעיף כ') במי שמתענה ביום טוב:
שם עד תחום שבת. אע"ג דאיתא בנדרים (דף נ"ו ע"ב) הנודר מן העיר אסור בעיבורה דעיבורה של עיר כעיר אבל תחומה אינו כעיר הכא תליא במאי שיוכל לבא לתוך העיר כשהוא תוך התחום. ולפ"ז בעירב אפילו היה חוץ לתחום יכול לסמוך שהרי יכול לבא לעיר. מיהו המ"מ כתב דבעינן שהתנה עליו בהדיא. והמ"מ כתב שאין ראיה להרשב"א. ולפמ"ש יש ראיה:
בפירש"י בד"ה לשנה ור"ה היה כו'. כבר צווחו קמאי דקמאי למה לא משכחת לה ביו"ט של גליות ביום שני דלא מצי להתנות. וכבר נאמרו בזה דברים ואכתוב הנראה בעיני וי"ל דקשיא ליה לרש"י דכבר ידע משנה שעברה שיוכל לסמוך אשמואל א"כ למה היה עצוב. לכן י"ל בפשיטות דהסמיא היה חפץ לערב בעצמו ביו"ט עצמו על תנאי ולא רצה לסמוך אשמואל שסמך ביו"ט עצמו יערב ע"י תנאי שהיה סבור דר"ה ג"כ שתי קדושות ונולדה בזה מותרת בזה וכדרבה לעיל (דף ה') דמתקנת ר' יוחנן בן זכאי ואילך ביצה מותרת. והשתא כשהיה מסדר מתני' קמיה דשמואל הורה לו מתוך משנתו דנולדה בזה אסורה בזה דהוה קדושה אחת ולכן התעצב אל לבו שהיה סובר מאחר שנתכוין להניח בעצמו ע"י התנאי ביו"ט ראשון לא יועיל לו זכוי דשמואל שהרי בפירוש נתכוון שלא לזכות בעירובו. והשתא שנתברר לו שאין יכול להתנות סבר שלא יועיל לו הזכוי והשיב לו דבשביל טעות היה לו עירובו. אלא דבהא גופיה הוי פושע. שלא הים לו להמתין במכוון עד יו"ט ראשון להתנות. דשמואל לא זיכה רק לשוכחין. אבל זה שסמך בתחילה על התנאי לא עירב עליו. ואין לומר מנא ידע שמואל שנתכוון לערב בראשון על תנאי שמא שכח. י"ל דמהא גופיה מוכח ליה מדהיה עציב. ע"כ ידע שלא יוכל לסמוך אדשמואל. והיינו ממה שברצון סמך לערב ולהתנות. וכפי זה מוכח שפיר דבר"ה היה כיון דביום השני של יו"ט של גליות ליכא למימר. דא"כ אמאי היה עציב שע"כ לא סמך על התנאי ביו"ט שני. וא"כ לפי סברתו היה יכול לסמוך אשמואל. אלא ודאי עכשיו נתברר לו שקדושה אחת היא. א"כ ע"כ ביום ראשון היה. וקרי ליה פושע למה שבתחילה סמך לערב ביו"ט על תנאי:
עוד י"ל מעין זה דודאי מעיקרא היה סבור שתי קדושות הם שני יו"ט של ר"ה. ומתוך לימודו נתברר לו שהוא קדושה אחת דודאי מסתמא למד הלכות יו"ט ביו"ט כמו הלכות פסח בפסח וכמ"ש בסוף מגילה. אלא דקשיא כיון דטעמא כדי שיברור מנה יפה לשבת. וא"כ קשה מאי מהני זיכוי של גדול העיר. וע"ז ס"ל דסמכינן על גדול העיר דשכחה לא שכיח. ולא גזרו במילתא דלא שכיחא. אלא דאי הוה מתקנין שאם שכח לערב יוכל לבשל. א"כ היה סומך כ"א ומשתכח עירוב תבשילין. לזה בעינן זיכוי של גדול העיר. אף דמשום הא אכתי ליכא הכירא כ"כ לברור מנה יפה. במלתא דלא שכיח לא גזרו. והשתא ס"ל לסמיא שהיה עציב אף דידע מדאשתקד שסומכין על הגדול. היה סבור שמא אין סומכין על הגדול רק בשאר ימים טובים. שגם ביום ראשון יכול להניח ולהתנות. א"כ לא אהני ערובו של גדול רק על מי ששכח בעיו"ט וגם ביום ראשון. ושכחה שני פעמים לא שכיח. אבל בר"ה שאם שכח מעיו"ט לא מצי לערב ביו"ט. א"כ שכחת עיו"ט מלתא דשכיחא הוא. וא"כ בטל טעמא דיברור מנה יפה לא מהני סמיכה על גדול. והשתא י"ל דמעיקרא ס"ד טעמא דרב אשי ליה שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו לחול. ומשום הא שפיר מהני הכירא מגדול העיר ומתוך לימודו נשמע לו טעמא דשמואל גופיה לעיל דאמר זכרהו מאחר שבא להשכיחו ופירש רבא טעמו כדי שיברור מנה יפה. והיה סבור בר"ה שהוא קדושה אחת ושכחה בעיו"ט לחוד שכיח. ע"ז לא מהני גדול העיר. והשיב לו שמואל כי לא מן השם הוא זה רק בשביל שפשע ולא היה חרד לשכוח אשתקד וגם עכשיו. לכן לדידיה אסור. וא"כ מוכח שפיר שר"ה היה שזה היה טעותו של הסמיא אשר נתעצב אל לבו. דסבר דבהא לא מהני סמיכה בשכחת יום אחד. ודו"ק היטב. והא דלא פירש שהיה יום א' דשבועות. י"ל דודאי ביו"ט לא פלוג רבנן בסמיכה. דהא גופיה לא שכיח יום ראשון של שבועות בערב שבת שאין שום יו"ט חל יום ראשון בערב שבת רק שבועות. ומקרי ג"כ לא שכיח. אבל ביום ה' שייך בכל יו"ט חוץ שבועות. אבל ר"ה לעולם ע"י שכחת יום א':
עוד י"ל דקשיא ליה לרש"י למה נתעצב כמ"ש לעיל. לכך י"ל דהסמיא סבר טעמא כיון דשמואל גופיה אמר טעמא דעירוב תבשילין כמו שפירש רבא זכרהו מאחר שבא להשכיחו. ופירש"י מאחר שבא להשכיח לשבת מחמת שמחת יו"ט ולא יכלה הכל בשמחת יו"ט והיה סבור הסמיא דמצוה להתנות בר"ה.. וא"כ א"צ לרבות השמחה. והיה סבור דבר"ה לא צריך כלל ע"ת. וכשראה ע"ת שהניח שמואל. א"כ ידע שטעה. וגם בר"ה צריך ע"ת. א"כ בלא"ה ע"כ מוכת דר"ה הי'. דאל"כ במה טעה הסמיא. וכיון דבר"ה היה יכול להיות ביום ראשון ג"כ מאחר שאין יכול להניח ולהתנות. לא יקשה כלל שיפרש רש"י שהיה ביום שני. מאחר דא"ש אפילו ביום ראשון שאין יכול להניח ולהתנות. וע"ז קאמר ליה פושע את. שהרי אינו חרד לדברים. דבקל היה יכול לחקור הדין. אם בר"ה צריך ע"ת. ואין זה אלא מכח פשיעה בזדון. ובהכי ניחא דקשה למה קרי ליה פושע שמא שכח שנית. אלא דבהא שהיה יכול לחקור בקל קרי ליה מזיד. אבל אם שכח קשה איך קריא ליה מזיד לפירש"י. אלא ודאי כמ"ש:
עוד י"ל דקשיא לרש"י למה נעצב הא יכול לסמוך אשמואל. לכן י"ל שביום ראשון היה ושכח לערב, והיה סבור דאין סומכין על הגדול. רק היכא שאין יכול לערב בעצמו. אבל כשיכול לערב בעצמו אין סומכין על הגדול. והשתא כשנזכר כשהיה קמיה דמר שמואל ושכח. היה סבור שעדיין יכול להתנות ולילך לביתו. היה קשה לו לאיש אשר אור עיניו אין אתו שילך וישוב לביתו. לכן היה עציב. ואפשר שהיה צריך עוד לחזור לסדר מתניתא והשתא קשיא לרש"י למה אמר לדידך אסור. הא מ"מ היה יכול לילך לביתו לערב. ואיך גזר עליו איסור. אלא ודאי ר"ה היה שאין יכול להתנות לפי האמת. רק לפי טעות הסמיא היה סבור שיכול לשוב לביתו. אבל שמואל דס"ל שאין יכול להתנות גזר עליו איסור בהחלט. שלהתנות אין יכול. וגם לסמוך על הגדול אין יכול. ודו"ק היטב. הנה ת"ל ישבנו בכמה דרכים וגם במה שקדמוני תירוצים שונים ואתה תבחר. ועיין בסמוך:
בפירש"י בד"ה לדידך אסור שאין דעתי על המזידין והפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים עכ"ל. הט"ז באו"ח (סי' תקכ"ז) מדייק מזה שאם הגדול מכוין להוציא גם המזידין יוציא ועשה מחלוקת בין רש"י להטור. ולפענ"ד מדברי רש"י אינו מוכרח כלל דודאי אילו היה נכון להניח גם על המזידין ופושעין בודאי לא היה מונעין הטוב. אלא ודאי היושר הוא לקנוס המזידין א"כ מסתמא כל גדול העיר יעשה כפי היושר. ואם מכוין גם לפושעין אין במעשיו כלום. דמדינא לא שייך שיערב בסתמא. אע"ג דלא בעינן דעת (מניח) [מי שהניחו לו] מ"מ בזה שמניח לכלל בני העיר לא מהני רק משום תיקון בעלמא. דאל"כ לעולם יניח גדול העיר לבד וישתכח תורת עירוב. ואיך אפשר שיעשו הגדולים תקנתא לפושעים שאין חרדים על דברי חכמים. וכיון דמניח אכולא מתא לא מהני רק לאותן שהם שוגגים. מיהו ודאי אם הניח בשביל פרטי כיון דלא בעינן דעת מי שהניחו הוה כאילו עירב בעצמו. אבל לענין זה אם עירב סתם לכולא מתא. ולא פירש בשביל פלוני. אין בכללו רק אותן שאין מזידין ואנוסין. דודאי לכתחילה אין לסמוך על גדול העיר שהרי הטעם שיברור תנם יפה. לא שייך כ"כ בגדול העיר. וכן בשביל הק"ו מיו"ט לשבת אין אופין ק"ו לחול. ולא מינכרא מלתא כולה האי כשגדול עיר מערב בשביל רבים אלא דעבדו רבנן תקנתא שפעמים אחד טרוד או שוכח. והכי אמרינן לעיל ר"פ אבל מי שהיה לו להניח ולא הניח פושע הוא. לכן לא תקנו להניח גדול העיר אף דלא שייכי טעמא דעירוב דודאי מינכר טפי כשהיחידים מניחים. מ"מ כיוון דלא שייך רק באדם פרטיי לא מעקרא תקנתא דרבנן אבל אם יניח לכולם לא מחכמה שאל על זה. דא"כ יתבטל העירוב לגמרי. כן מסתבר. אלא דהרשב"א בתשובה שהביא הב"י כתב בהדיא אם דעת המניח על הפושעים הוא סומך לעולם על מי שהניח. ולענ"ד מסתבר כהרא"ש וטור. וגם רש"י סבירא ליה כוותייהו:
והר"ן כתב פושע את כיון דעציבת גלית דעתך שאינך רוצה לסמוך על של אחרים ולא הנחת ואף אני אין דעתי לסמוך על הפושעים שאינם רוצים לסמוך עלי ע"כ. ולא הבינותי במה קרי ליה פושע הרי יש לדונו לזכות דאדרבה רוצה לעשות המצוה בעצמו. וכי כולם יסמכו על גדול העיר הא ודאי מצוה בו יותר מבשלוחו ועוד אטו בשופטני עסקינן שלא ירצה לסמוך בדיעבד על גדול העיר ולאסור עצמו בהכנה זה דבר שאינו עולה על הדעת כלל. ואם כוונתו למצוה מן המובחר פשיטא שאין לקונסו. לכן לא נתבררו לי דברי הר"ן. והדבר פשוט שלכתחילה אין לו לסמור על הגדול רק למי ששכח:
ועפי"ז תראה שגם בזה לא נתחוורו לי דברי הר"ן אבעיא דלעיל אי בעינן דעת מי שהניחו לו. וכתב הר"ן דלא פשיט רק מר' יעקב בר אידי דמכריז. אבל משמואל אין ראיה די"ל דידעו שמערב לרבים וסומכין עליו כיון שלא הכריזו ידעו רבים. וצ"ע דהא אין יכול לסמוך לכתחילה על הגדול ואדרבה מקרי פושע אם אינו מערב בעצמו וסומך על הגדול. וצ"ל דהר"ן לפי שיטתו ופירושו לא נאסר הסמיא רק בשביל שגילה דעתו שאינו רוצה לסמוך אמה שעירב עליו מר שמואל. וא"כ אפילו לכתחילה יכול לסמוך על גדול העיר וכבר כתבתי שאין זה מחוור. ועוד למה תיקנו כלל עירוב לכל א' הוי ליה לתקן מיד שאחד מן העיר יערב על כל העיר. ואם אין ראיה משמואל דלא בעינן דעת מי שהניחו לו. מאי ראיה יש מר' יעקב בר אידי דמכריז. אדרבה קשה איך הכריז בסתם שמא יש אחד שלא היה בדעתו לסמוך עליו וכההיא סמיא וזה אין יכול לסמוך ואיך נתן מכשול. ועוד איך אפשר שנודע לרבים מימות עולם שעירבו אכוליה מתא עכ"פ היה להם להכריז בפעם ראשונה טרם שנתפרסמה:
ובאמת י"ל גם שמואל דמערב אכולה נהרדעא. היינו למי שבא לשאול ששכח לערב. והוא היה מרא דאתרא מנהרדעא. ותדע דהא הסמיא שהיה עציב בשנה ראשונה. ע"כ לא ידע שיוכל לסמוך אשמואל. דאם ידע ולא רצה לסמוך. א"כ איך אמר סמוך אדידי בשנה ראשונה הא לשיטת הר"ן כשהיה עציב לא ביקש לסמוך. וא"כ בכה"ג ס"ל להר"ן דלא מצי לסמוך. ואם ידוע שמניח ולכך לא היה דרכו להכריז. א"כ ידע הסמיא גם אשתקד ששמואל מניח אכולה מתא. א"כ למה אמר לו בשנה שעברה סמוך אדידי כיון שידע והיה עציב. ש"מ שלא ביקש לסמוך עליו כמו שאמר לו בשנה השניה. לכן לא ירדתי לסוף דעת הר"ן בזה. וצ"ע. ודע לפום סוגיא משמע שאינו יכול לסמוך על הגדול כי אם בפעם ראשונה אבל בשני פעמים לא. ולא ידעתי למה לא הובא דין זה בש"ע דבשני פעמים פעם אחר פעם לא יכול לסמוך על המערב:
בד"ה לא עירובי חצירות לטלטל למחר דמחזי כמתקן דבר עכ"ל. אין להקשות על פירש"י איך אמר לקמן דמניח ע"ת ביו"ט ראשון הא הוה מתקן. די"ל כיון דאיכא ממנ"פ לא מקרי מתקן דאי חול הוא יכול לתקן ואם קודש א"צ לתקן שלמחר הוא חול. אלא דקשה ל"ל טעמא בעירובי תחומין משום מיקנא שביתא לימא משום מתקן דלעולם צריך עירובי תחומין. וצ"ל כיון דלמחר אומר ג"כ אי אתמול יו"ט היה לא היה צריך התיקון שהרי אומר ביום וי"ו ג"כ וסגי בהך אמירה לחודה. אלא דקשיא לי מאי פריך לעיל בריש פרקין למאן דס"ל כדי שיברור מנה לשבת אי הכי ביו"ט נמי. וקשה לימא דאסור ביו"ט משום מתקן שעל ידי העירוב תבשילין מתיר לבשל לצורך שבת והוה תקון ואפילו לרבי יש לאסור דלא שייך טעמא כיון שמותר ביו"ט לבשל מ"מ לצורך שבת אסור אפילו ביו"ט עצמו וא"כ הוה מתקן ביו"ט עצמו בשלמא לפירוש התוס' דטעמא משום הכנה י"ל דלא שייך לאסור להניח העירוב משום הכנה דהא באמת גם אחר הנחת העירוב מכין מיו"ט לשבת. אבל לפירש"י דשייך מתקן כ"ש דשייך מתקן שמעיקרא אסור לבשל לשבת ועכשיו ע"י העירוב מתיר אם כן שייך טפי מתקן מהכא. ואפשר לומר דרש"י ס"ל כמ"ש הרא"ש דלרבא דטעמא כדי שיברור מנה יפה צריך לערב דוקא מעיו"ט ולא קודם. וא"כ י"ל דאי הוה מצי לתקן לערב ביו"ט. א"כ לא היה לערב מעיו"ט. דביו"ט שייך טפי שיברור מנה יפה לשבת. והשתא י"ל דרבי דס"ל דאין לערב עירובי חצרות משום מתקן י"ל דאפילו יהיה מתקן הא קיימ"ל כר' יהודה דמכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט מותר לעשותן ביו"ט א"כ י"ל דדוקא בע"ח אוסר רבי משום מתקן דהו"ל למיעבד מעי"ט. ולעיל הקושיא ביו"ט נמי. היינו דהו"ל לתקוני שיניח העירוב תבשילין ביו"ט. ואי הוה תקנו ביו"ט לא היה יכול להניח מעיו"ט וא"כ הו"ל כמו מכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט. ולא איכפת לן במתקן כיון דאי אפשר מעיו"ט. ומשני שמא יפשע ודו"ק. ומזה נסתרה ג"כ הוראת הר"ש מבונבורק להתיר אם שכח מעיו"ט לערב ביו"ט כיון שלא פשע. ולפמ"ש ליתא כיון דכבר תקנו שמניח ע"ת בערב יו"ט. א"כ אף אם לא הניח בעיו"ט אסור ביום טוב משום מתקן כיון דיכול לעשות מעיו"ט הו"ל כמו עירובי חצירות דהכא. ודו"ק היטב:
בגמרא איבעיא להו הלכה כרבי לקולא כו' מה שקשה דלרב נמי הו"ל למבעי אי הלכה כת"ק לקולא וי"ל דלרב דאמר הלכה כת"ק ודאי משמע לחומרא דאי לקולא א"כ ל"ל למימר פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים כדמקשינן לעיל (דף י"א) אבל אי הלכה כת"ק לחומרא י"ל דהוצרך לומר משום די"ל דמסתבר טעמא דרבי שהרי נותן טעם לדבריו שאי אתה אוסרו בדבר המותר לו הוצרך לומר שפיר הלכה כת"ק ולמאי דמסיק דרב לקולא קאמר הלכה כת"ק י"ל דרב לא אמר הלכה כת"ק בהדיא רק מכללא אתמר כיון דאמר הוראה לקלקולא כיון דמקלקלי בה רבים א"כ לא אמר רב הלכה כת"ק רק מכללא אתמר והש"ס כבר הוצרך לומר הלכה כת"ק לקולא כיון דשמואל ס"ל הלכה כרבי. וא"ש:
עוד נראה דבעל הבעי' ס"ל לרב לשיטתיה דס"ל לעיל (דף ד') נולדה בזה אסורה בזה וס"ל שתי קדושות ואסור משום הכנה פשיטא ליה דאוסר דהא ס"ל הכנה דהא צרכי שבת אינן נעשין ביום טוב רק משום הואיל אי מקלעי ליה אורחים א"כ יש לאסור ע"ח מיו"ט שמכין לשבת לכן לא מבעי' רק לשמואל אי ס"ל הלכה כר' לאיסורא והיה שונה כמו ששלח ר"א לגולה דר' אוסר והלכה כר' לחומרא או ששנה רבי מתיר אבל לרב פשיטא ליה דאסור משום הכנה לכן לא מבעיא ליה לרב דודאי אוסר דלא שייך הואיל בעירוב שמניח על יום שבת דמניחו ע"ד כן שישאר עד שבת לכן בס"ד פשיטא ליה דאסור מיהו למסקנא דבעי למימר רב לקולא כיון דליכא הכנה גמורא ומשום קלקולא דרבים מתיר שפיר י"ל רב לקולא אע"ג דס"ל שתי קדושות והכנה אסורה י"ל מ"מ משום קלקול רבים שרי שעכ"פ אין הכנה דאורייתא רק טלטולא בעלמא. אבל לפום ס"ד דלא אסיק אדעתי' קלקולא ודאי רב לחומרא אבל לשמואל מיבעיא אם שנה משנתו ר' לקולא או לחומרא:
ובזה נתיישב לי לשון התוס' בד"ה רבי אמר שהקשו תימא הא רבי ס"ל קדושה א' ואיך מערבין כו'. וכתבו וי"ל דאדרבה היינו טעמא דרבי דס"ל קדושה א' וכו'. ולשון אדרבה תמוה דהא אי הוה ס"ל לרבי שתי קדושות לא הוה קשיא להו כלל. דמשום דשתי קדושות הם שפיר מערב מיו"ט לשבת. ואין הקושיא רק אי קדושה אחת. וא"כ קשה איך בתירוצם אזלי בתר איפכא משום דס"ל דהוה קדושה אחת. ולפמ"ש ניחא דודאי קושיית התוס' היינו אי ס"ל לרבי קדושה אחת. דאי פ"ל שתי קדושות לא קשיא להו למה מערבין מיו"ט לשבת כיון דהוה שתי קדושות. אלא דמ"מ קשה אי ס"ל שתי קדושות ליאסר משום הכנה דבשלמא אי קדושה אחת י"ל דלא שייך הכנה דצרכי שבת נעשין ביו"ט דהכל אחד. אבל על עירוב קשיא ליה שפיר דהוה כמערב באמצע שבת. כיון דהוה קדושה אחת. אבל אי שתי קדושות אע"ג דקשיא דהוה הכנה. י"ל דרבי לא ס"ל הכנה. דלעיל (דף ד') איכא פלוגתא דתנאי אי נולדה בשבת ויו"ט אי אסורה בזה ולא הוה מצי לאקשויה. והשתא מדוייק לשון דאדרבה. דשפיר י"ל דרבי ס"ל הכנה ולא קשיא איך מערב. אדרבה משום דס"ל דהוה קדושה אחת ולא שייך הכנה הוא דשייך להתיר ע"ת משבת יו"ט משא"כ אי הוה ס"ל שתי קדושות הוה אסור משום הכנה. וא"ש הלשון. ודו"ק היטב:
דף יז.
בפירש"י בד"ה מתפלל שבע כשאר שבתות כי היכא דבחול אין לו למועד ברכה קבועה כו' אף בשבת אין צריך לקבוע לו ברכה לב"ש כו' עכ"ל. משמע מפירש"י דא"צ אבל אם רוצה יכול לקבוע לו ברכה לב"ש וכ"ש לב"ה דאינו רק הזכרה בעלמא בלא ברכה ומאי איכפת לן הרי כמה וכמה דברים נוספים בתפילה שלא מעיקר הנוסח א"כ אם רוצה יכול להזכיר ר"ח בברכה של שבת א"כ כ"ש שיכול להזכיר של שבת ביעלה ויבא וכמ"ש הרמ"א בא"ח (סימן תפ"ז). לכן אינו מובן לי הפלפול בט"ז שם שהביא תשובת מהרי"ל שמביא ראיה מפירש"י לעיל ד"ה ואומר קדושת היום באמצע ומתחיל להזכיר של שבת תחילה וכו' וקדושת היום שאומר ותתן לנו את חג פלוני כו' משמע באמצע לא יזכיר של שבת. ועיין בט"ז שכתב ראיה מהא דמייתי הכא שבת שחל בר"ח במוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת וקדושת היום באמצע והתם ודאי מזכירין קדושת שבת באמצע דהא אומרים פסוק קרבן מוסף שבת וישמחו במלכותך. ואי מהא לא אריא דודאי מה שהוסיפו בתפילות. ע"ז לא קאמר מהרי"ל רק בדבר שנתייסד על זמן פרטי דהיינו יעלה ויבא שנתייסד על ר"ח וחוה"מ בלא שבת, גם בשבת אין להזכיר בו שבת, שאין זה מיוסד על שבת כלל, שהרי בר"ח בחול אומרים אותו ג"כ, ונתייסד נוסח זה בפרטות לחול ויו"ט ולא לשבת, לכן אין מזכירין בו של שבת, אבל דברים הנוספים שהוסיפו שאינם מנוסח הקבוע ומיוחד ליום אחר ודאי ימצאו תוספת הרבה שהוסיפו דהא אפילו לא אמרו פסוקי מוספין כלל ג"כ יוצאין. עיין ר"ה (דף ל"ה) בפירש"י ותוס'. ובר"ה כתב המחבר שלא להזכירם כלל, כדאיתא (בסימן תקכ"א). ופסוקי ר"ח אין מזכירין כלל בר"ה, ודברים רבים שהוסיפו אף שאין מעכבין בתפילה. ומ"ש המהרי"ל באמצע לא, היינו בעיקר נוסח תפילה המיוחדת ליום טוב. ובאמת אין אתנו יודע עד מה, מה שהוא מעיקר הנוסח. ולדעתי ודאי אם לא אמר רק ותתן לנו ה' אלהינו שבת ויום טוב פלוני בא"י מקדש השבת וישראל כו' סגי ג"כ. אלא דמשמע למהרי"ל דכל הנוסח שיקבע באמצע מיוחד ליום טוב ולא לשבת, לכן אין לערב בו שבת. וכמו כן יפלה ויבא שמיוחד ליו"ט ור"ח אין לערב בו שבת. אלא דלא הבנתי מה צורך כל הפלפול הא ודאי חיובא ליכא דסגי בהזכרה פעם אחת. וכ"כ המהרש"ל גופי' ביש"ש. ואם ירצה להזכיר, הא מבואר בפירש"י הנ"ל דאי רוצה יכול לכלול בברכה המיוחדת לשבת, אף שמזכיר אחר כך מעין המאורע בעבודה. גם אין ראיה כלל ממ"ש רש"י דאדרבא אפילו אינו אומר רק ותתן לנו חג פלוני באמצע ויתר הנוסח על שבת לא איכפת לן בהכי, וכל נוסח שבת י"ל דנמשך אחר חתימה, והיינו וחותם בשל שבת אם מזכיר אחר קדושת היום של שבת ג"כ עד כלות הברכה בכלל חתימה היא, דליכא חיובא רק שיאמר ותתן לנו את יום השבת ואת יום חג פלוני הוה, ואם לא אמר יותר רק מקדש אשבת אח"כ ודאי נראה דיצא. ולהוסיף בנוסח י"ל שיכול להוסיף כמו שירצה ולא איירי רק במה שמחויב מעיקר הדין, וכמו שפירש"י כאן א"צ, אבל אם מאריך בנוסח כמו שאנו אומרים במוספין כמה דברים נוספים שאינם מעיקר הנוסח לעיכובא, ואם לא אמר רק נעשה לפניך את קרבנות חובותינו אף שלא אמר נוסח ומפני חטאינו בארוכה יצא ג"כ, ומי גרע מכל ברכות שיכול להוסיף מעין כל בברכה, כדאיתא (בסימן קי"ט) בא"ח, ואין נוסחאות כל התפילות שוות, ובהרבה יש תוספות, וא"כ מי שירצה להזכיר ביעלה ויבא של יום טוב שחל בשבת שבת ג"כ, לית לן בה, וחיובא ודאי ליכא. גם רש"י פי' בד"ה בעבודה כגון יעלה ויבא.. משמע שלא נתקן דוקא נוסח יעלה ויבא. רק איך שיאמר מעין המאורע סגי בהכי. גם משמע מפירש"י שאם כוללו בברכה של שבת א"צ להזכיר מעין המאורע בעבודה:
וגם עיקר דיוקי של מהרי"ל שדייק מרש"י. לא הבנתי כלל דבאמצע לא משמע רק שצריך להזכיר ותתן כו' ואת יום חג פלוני. אבל מ"מ יוכל להרחיב הברכה בשל שבת לחוד. דאפילו חתימה בשל יו"ט לא בעי ת"ק. משמע דמחשיב ברכת שבת עיקר ובמזכיר יום חג פלוני לחוד סגי. ויכול להאריך מעין שבת עד כלותה. ולרבי א"צ רק להזכיר יו"ט בחתימה. אבל באמצע יכול להאריך בענין שבת. וסגי כשמזכיר חג פלוני הלזה לחוד. וכן מצאתי מבואר בהדיא ברמב"ם (בפ"ב מברכות דין י"א) בר"ח וחה"מ בשבת כתב מתחיל בברכה של שבת ומשלים בענין שבת ואומר קדושת היום באמצע וחותם מקדש השבת וכו'. הרי שפירש בהדיא שמשלים בענין שבת חוץ מן החתימה. וכן מסתבר דהא לת"ק דהכא א"צ לסיים כלל בשל יו"ט רק בשל שבת. א"כ ודאי עיקר הברכה בשביל שבת ושבת עיקר. לכן לפענ"ד אין מקום לדברי מהרי"ל כלל. ועיין בסמוך:
בתוס' בד"ה אין הלכה כו' וא"ת אמאי לא אמר הלכה כת"ק עכ"ל. ואפשר לומר דבעירובין (דף מ"א) מבעיא לן אם להזכיר של ר"ח בר"ה ורב הונא גופיה דבעי למפשט דחי ליה. ומיהו בר"ה אפילו אי מזכיר של ר"ת. פירש"י שיאמר את יום הזכרון ואת יום ר"ח הזה. א"כ בהא לכ"ע אומר ר"ח באמצע. לזה אמר אין הלכה כאותו הזוג שאמרו כל מקום שזקוק לשבע. אבל אם מזכיר של ר"ח בר"ה אעפ"י שזקוק לשבע בערבית שחרית מנחה מ"מ אומרה באמצע ולא בעבודה. וא"כ טובי קמ"ל דאיכא דזקוק לשבע ואומרה באמצע דהיינו בר"ה:
בגמרא א"ר מניח אדם עירובי תבשילין מיו"ט לחבירו ומתנה. הרמב"ם (בפ"ו מהל' יו"ט) פסק דבזמן הזה שבקיאין בקביעא דירחא ואין עושין יו"ט שני רק מפני מנהג אבותינו ליתא להאי דינא. והלח"מ הקשה על זה דא"כ איך פסק בביצה נולדה מזה מותרת בזה בשני ימים טובים של גליות. ותירץ דכשצריך לומר בפירוש גרע טפי. עוד הקשו הא בזמן רבא היו בקיאים בקביעא דירחא ואפ"ה אמר דמתנה. עיין בחידושים על הלכות יו"ט מד"ז הגאון מהר"י ז"ל. ולענ"ד נראה ליישב טעמו של הרמב"ם כיון דהשני חול בבירור. א"כ איך יתירו ביו"ט ראשון להניח עירוב תבשילין. דהא פעמים שמבשל תבשיל ביחוד על עירוב תבשילין. וא"כ לא מבעיא לרב חסדא דס"ל באיפה מיו"ט לחול לוקה. ומקשה בפסחים לדידך דלא ס"ל הואיל איך אופין מיו"ט לשבת וכ"ת ע"י עירוב תבשילין וכי מועיל על איסור תורה. ומשני רב חסדא מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט. וא"כ ודאי אם חל יו"ט ביום ה' ומבשל ליו"ט שני לערב בו שהוא ביום ו'. א"כ עביד איסור דאורייתא דודאי בחל יו"ט ביום ה' אסור להכין לשבת. בפרט לפירוש התוס' פסחים (דף מ"ז) דלאו טעמא משום קדושה אחת רק מאחר שהוא מצות שבת ואם לא יעשה ביו"ט לא יעשנה מותר להכין מיו"ט לשבת. א"כ ודאי אם יום חול מפסיק פשיטא שאסור מיום ה' לשבת שהרי יום הששי חול הוא לפי האמת. א"כ לר"ח ודאי ליתא להאי דינא. אלא דיש מציאות לדין זה אם נימא דאף מיו"ט לחול אינו לוקה משום דאמרינן הואיל אי מקלעי ליה אורחים חזי ליה. לכן מותר לרבה להכין מיו"ט לשבת לכן ס"ל להרמב"ם דכשיערב ביום טוב ראשון הוה כמכין לחול ופעמים מבשל ג"כ. אלא דרבא מצי סבר דמ"מ התירו חכמים להתנות. דרבא לשיטתיה דס"ל דטעמא דעירוב תבשילין כדי שיברור מנה יפה לשבת ולא לאפרושי מאיסורא מלאכה. י"ל שפיר דמ"מ שרי אבל לרב אשי דטעמא דעירוב תבשילין שיאמר מיו"ט לשבת אין אופין ק"ו מיו"ט לחול. א"כ תקנת עירוב תבשילין לאורייתא חומרא שלא להכין מיו"ט לחול. וא"כ איך יתקנו לערב מיו"ט ראשון על מחר שבודאי הוא חול. א"כ איכא חשש זלזול טפי שהוא העירוב עצמו הוא מכין מיו"ט ראשון שהוא קודש ליום שהוא חול גמור א"כ קרוב הדבר לקלקול יותר להקל בהכנה מיו"ט לחול. אנן קיי"ל כרב אשי. לכן ס"ל להרמב"ם דאין מניחין על תנאי והשתא ממילא לא קשיא מביצה דודאי נולדה בזה מותרת בזה מכח ממנ"פ. אבל תיקון עירוב תבשילין לרב אשי לאפרושי מאיסור מלאכה מיו"ט לחול. א"כ אדרבה בזה יקילו במלאכה מיו"ט לחול שהרי ידוע שמחר חול הוא. וא"ש דברי הרמב"ם. ודו"ק היטב. מיהו מרבא ליכא קושיא כ"כ דהא אשכחן בראש השנה (דף כ"א) דצם תרי יומי זימנא חדא אשתכח כוותיה. א"כ היה ג"כ ספק בשני ימים טובים. משא"כ עכשיו שאין מקדשין ע"פ הראיה בשום מקום. דהא אין לנו סמוכין. ולעיל (דף ו') דאמר רב אשי ארבא גופיה דלא אמר בר"ה. י"ל עדיפא מיניה קאמר שאין שום היתר:
בפירש"י בד"ה מיו"ט לחבירו אם נזכר ביו"ט ראשון כו' עכ"ל. הא דפירש"י סמוך לשבת. ולא פי' בשני ימים טובים של גליות באמצע שבוע ומערב סמוך לערב יו"ט שני. דאם ראשון קודש השני חול וא"צ עירוב ואם הראשון חול מערב בחול. יראה דמוכח מדנקט מתנה משמע דתנאי בעי. ואי איירי בשני ימים טובים של גליות ל"ל התנאי. הא כשמערב בראשון בסתם ראוי להתיר לו ממה נפשך לילך לתחומו שעירב. דאם הראשון חול, הרי עירב. ואה הראשון קודש א"צ עירוב כלל. לכן נראה דמהאי טעמא גופיה לא מצי מערב ביו"ט ראשון על השני. דהוה ודאי כמיקנא שביתה. כיון שאם יערב לא שייך להתנות כלל. וזה ודאי הוה כמו בחול. ואתא לערובי ביו"ט סמוך לשבת ג"כ. אבל כשמערב לשבת בזו שפיר שייך תנאי. שהרי עירוב שהניח ביום ה' לא יועיל לשבת בסתם וצריך להתנות כשמערב ביום ה' אם למחר יו"ט. וכן ביום ו' חוזר ואומר אם אתמול היה חול והיום קודש אין בדברי כלום. א"כ מתוך התנאי עצמו נזכר שאין כוונתו לערב ביו"ט. אבל מיו"ט לחבירו הרי כמו בחול וזה ודאי אסור וכן מוכח מלשון ומתנה, דאל"כ לימא בפשיטות אדם מניח עירובי תחומין מיו"ט לחבירו. אלא ודאי לא שייך אלא היכא דצריך תנאי כגון מיו"ט ראשון לשבת שאו צריך לחזור לערב באותו עירוב עצמו ולומר אם היום קודש אין בדברי כלום:
ומה שכתב הפני יהושע דיש לתמוה כיון דלרב הוה שתי קדושות א"כ עירוב שהניח בראשון לא מהני כלל לענין שבת דשתי קדושות הן. ומה זה שכתב דממנ"פ הוה עירוב. ועוד כיון דמניח ביו"ט שני באותו הפת שהניח בראשון למה הוצרך לפרש דממנ"פ הוה עירוב בלא"ה העירוב של ע"ש בין שהוא חול בין שהוא קודש ודאי מהני לשבת כדאיתא בהדיא בעירובין (דף ל"ט) דבאותו הפת מותר להניח מיו"ט לשבת. והאריך בזה והניח בצ"ע. וכל דבריו דברי תימא. דמ"ש דעירוב שהניח בראשון לא מהני כלל לענין שבת. תמוה דאטו מערב בתורת מיו"ט לשבת הא ודאי לכתחילה אם חלו שני יו"ט ביום החמישי וביום הששי. לכתחילה מערב ביום ד' שהוא ערב יו"ט למקום שרוצה לילך בשבת וסגי בהכי כיון דלא אפשר לערב ביו"ט אי לא מצי מתני. וקמ"ל רב דאף דאין מערבין ביו"ט בשני ימים טובים של גליות. מערב בראשון דשמא חול הוא והוה עירוב מערב יו"ט. וכשהוא קודש חוזר ומערב באותו עירוב בערב שבת שהוא חול אם הראשון קודש. וזה יכול לעשות. דממנ"פ לא עירב ביו"ט רק בחול ולא שייך הכנה. אבל שיערב לכתחלה ביום טוב ולקרות שם עירוב הוה הכנה. כמו שפירש"י בעירובין (דף ל"ט) והכא לא שייך הכנה דבממנ"פ אינו מכין רק מחול לשבת. דשם העירוב אינו נקרא רק בחול. ובעירובין מיירי שהניח העירוב בערב יו"ט כדת בזה יכול באותו פת לעירוב בשני שכבר חל שם עירוב עליו מראשון. אבל כשלא עירב לראשון כלל שרוצה להיות כבני עירו. לא יכול לקרות עליו שם עירוב ביו"ט. לכן צריך הממנ"פ שאין קריאת שם העירוב ביו"ט כלל. כיון דמתנה שאם הוא קודש אין בדבריו כלום אין נקרא שם עירוב כלל ביו"ט. ומהאי טעמא אין יכול לערב מיו"ט לחבירו כלל. שהרי אין שייך בו תנאי. שהרי בודאי מערב על יום טוב שני ביו"ט ראשון. וכן לא מהני עירוב מיום טוב ראשון לשני. ובצל"ח צידד לומר דמהני. ולענ"ד ברור כמ"ש דדוקא היכא שצריך תנאי מתיר וכ"ז ברור. ודוק היטב ועיין בסמוך.