שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק ראשון
דף ב.
בתוס' ד"ה ביצה וא"ת אמאי לא תני אוסרין ומתירין כו' עכ"ל. ואפשר ליישב לר"נ דמוקי מתני' משום מוקצה וב"ש לית להו מוקצה אי תני מתירין ה"א דיש היתר והיינו דמיירי בתרנגולת שלקחה סתם דאמרי' לקמן דף ד' תאכל אגב אמה נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל עומדת וה"א מתירין היינו ע"י שישחוט את אמה קמ"ל דתאכל מצד עצמה דלית להו מוקצה ולשאר אמוראי דמוקי בעומדת לאכילה א"כ י"ל בעומדת לגדל ודאי אסור לב"ש דב"ש אית להו מוקצה וכדאמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וס"ל מוקצה גם ביום טוב א"כ ע"כ בעומדת לאכילה איירי א"כ קמ"ל דתאכל היינו משום דעומדת לאכילה משא"כ בתרנגולת העומדת לגדל בצים לגדל אפרוחים בהא אסורה לב"ש דאפי' לא נפרש כדברי בעל המאור דתרנגולת איירי בלגדל אפרוחים מ"מ י"ל באם הבצים עומדים לגדל אפרוחים אפילו התרנגולת עומדת לאכילה מ"מ הו"ל הבצים מוקצים כיון שאין עומדין לאכילה לכן נקט תאכל להורות דרגילין לאכילה ודמי לפירות דאל"כ אין דמיון ביצה לפירות הנושרי דחיה אינה עומדת רק לגומעה ולהכי נקט מתניתין דראוי לאכילה ובכלל פירות הוא וכן לטעמא דהכנה היינו משום דבמעי אמה גמרה מאתמול וחזי לאכילה ע"י הכנת שבת:
עוד אפשר לומר דאי נקט מתירין הוה ס"ד למאי דמסיק לקמן בעצים שנשרו מן הדקל מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן ופריך הא אין מבטלין איסור לכתחילה ומשני הנ"מ בדאוריי' אבל בדרבנן מבטלין וא"כ הוה ה"ד דב"ש לא התירו הביצה בעינא רק מתירין ע"י ביטול דבדרבנן מבטלין וב"ה ס"ל דדשיל"מ לא בטל לכן אוסרין. או דפליגי בביטול גופיה בדרבנן להכי נקט תאכל אפילו בעינא והיינו דוקא דנקט התירא דב"ש קודם אבל בהך דמותר השמן דנקט ר' יהודא אוסר ור"ש מתיר לא נטעי דר"ש מתיר רק לבטלו דא"כ איך פסיקא ליה לחלוק על ר' יהודא דילמא ר' יהודא בעינא הוא דאסר אבל כאן דנקט דברי המתיר תחילה י"ל דלא התירו, ו. ע"י ביטול ודו"ק:
בא"ד וכ"ת אי תני אוסרין הוה משמע שאסור לעולם כו' ע"כ. ודייק בס' פ"י הא י"ל כאן בביצה דווקא הוה ס"ד דאסור לעולם משום הכנה כקושיית התוס' לקמן משא"כ בעלמא. ולי נראה דאם כוונת התוס' דלא תאכל משמע דווקא בו ביום בלא"ה לא הי' מקום לקושי' דודאי אף דלשון אוסרין שייך נמי היכא דאין איסור אלא ביומי' מ"מ עדיפא למנקט לישנא דלא תאכל כיון דלישנא דאוסרין משמע נמי לעולם אלא ודאי פשיטא דגם לישנא דלא תאכל אינו מורה בבירור שלמחר מותר רק כוונת התוס' דאין לומר דלשון אוסרין לא שייך כלל רק בדבר שאסור לעולם ולכך הוצרך למנקט לשון לא תאכל שצודק אף על מה שאינו איסור עולם ע"ז מייתי דלשון אוסרין נמי שייך בליכא איסור עולם. וא"כ ממילא טפי הו"ל למנקט אוסרין כיון דגם מלשון לא תאכל אינו משמט שמותר למחר:
בא"ד וא"ת והא קיימ"ל דאף לטלטל אסור ע"כ. עיין בספר פ"י שהאריך להקשות על התוס' מנ"ל אסור הטלטול למ"ד שאסור משום משקין שזבו או פירות הנושרין ולכאורה היה נ"ל שהתוס' הוכיחו כן דלקמן מקשה מברייתא דף ו' ביצה שנולדה בשבת או ביו"ט אסורה וספיקא אסורה ופריך למ"ד משום משקין שזבו ופירות הנושרין דספיקא דרבנן הוא וכתבו התוס' ישינים דלמ"ד משום מוקצה לא קשיא דמוקצה כעין דאורייתא וקשה לוקמה נמי כאידך מ"ד דאית לי' מוקצה דטובי תנאי איפליגי בהכי ולכן צ"ל דבשלמא לרב נחמן דליכא טעמא אחרינא רק משום מוקצה שפיר יש לומר דהברייתא לא איירי רק בתרנגולת העומדת לגדל ביצים משא"כ לאינך מ"ד דמתניתין איירי אפילו בתרנגולת עומדת לאכילה א"כ ממיל משמע דקאי אמתניתין ואביצה דאיירי במתניתין שהוא אפילו עומדת לאכילה וע"ז קאי נמי וספיקא אסורה ומשמע נמי דאיירי אפילו עומדת לאכילה ופריך שפיר וא"ש מה"ט נמי מוכח (והא דאוקי אתאן לספק טריפה ולא נקט ספק מוקצה עיון דלאו בכל גווני איירי יתבאר לקמן) דאפילו בתרנגולת העומדת לאכילה נמי אסורה בטלטול וא"ש מיהו מלשון התוס' כאן אין הכרע לומר דס"ל דלמ"ד משום משקין שזבו ופירות הנושרין יאסור בטלטול די"ל דמ"ש דקיימ"ל היינו משום דהתוס' ס"ל דנולד אסור וכמ"ש הרא"ש בשלהי מכילתין בשם ר"ת ור"י ובסוף פ' כירה כתבו התוס' דלמ"ד משום משקין שזבו ליכא איסור טלטול עיין מ"ש לקמן (דף ג' ע"ב). מיהו לקמן (דף ד') בעובדא דאשפזיכנא מבואר דאסור בטלטול אף דס"ל דנולד מותר כמ"ש בס' פ"י כאן ואפשר דביצה בקליפתה לא חזו לכלב וא"כ ממילא אסור דלא חזיא למידי וכמ"ש התוס' בפ' מפנין (דף קכ"ח) ד"ה רב. ועיין ברא"ש שילהי מכילתין כתב דר"י אסור ביצה משום משקין שזבו אפי' לטלטל כדמוכח מאושפזיכנא ובפ' כירה ה"מ לשנוי' הכי:
אמנם כן לפענ"ד נראה בלא"ה טעמא אחרינא דכל היכא דאסור היום באכילה יש לאסור ג"כ בטלטול ומטעם שכתבו התוס' ריש פסחים דבחמץ החמירו להצריך בדיקה מטעם דילמא אתי למיכל מיני'. וכן מבואר בש"ס (שם דף י"א) דאיכא למגזר דילמא אתי למיכל מיני' ואפילו באיסורא כדמוכח מהא דאין נותנין כלי תחת הנר דמדמי שם לאיסור חדש דגזרינן דילמא אתי למיכל מיניה דלכך אין נאותין ממנו אע"ג דאף מסתפק ממנו ליכא רק איסורא דרבנן לדידן דקיימ"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה מ"מ גזרינן כמו כן בחמץ אי לאו טעמא דמחזיר עליו לשורפו הוה גזרינן דילמא אתי למיפל מיני' ומה"ט ס"ל לר"י דא"צ בדיקה אפילו לאחר מועד אע"ג דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי וא"כ לרב אחא בר יעקב דיליף שאור דאכילה משאור דראיה א"כ בביטולו ליכא רק איסור דרבנן מ"מ חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה ע"ש בסוגיא. וא"כ מה"ט נראה לאסור כל איסורין שאסורין באכילה באותו יום בטלטול דילמא אתי למיכל מיניה והיינו באיסור הנוהג באותו יום לכל וכמ"ש התוס' בריש פסחים וכן מוכח שם דאפילו שאור שהוא חמץ דרבנן נמי צריך בדיקה מהאי טעמא וא"כ כ"ש שמהאי טעמא ראוי לאסור לטלטל גוף הדבר האסור פן יבא לאוכלו. וא"כ הך ברייתא דלקמן לכ"ע גם סוגיא בפרק כירה (דף מ"ח) דמוכח דשרי בטלטול היינו בקינה של תרנגולין משום דאין שייך לאסור לטלטל הכלי כיון דלא ס"ל מוקצה רק משום דאתי למיכלה סגי שלא יטלטל גוף הביצה. אבל לא נאסר בשביל זה לטלטל הכלי ולזה י"ל שכיוונו התוס' שם עיי"ש. ובהכי ניחא תירץ התוס' דנקט האי לישנא משום סתם ביצה לאכילה קאי. ולכאורה מאי תירץ הוא זה. ולמאי דפרישית א"ש דודאי מ"ש התוס' דלינקט אוסרין אין הכוונה דאוסרין משמע נמי איסור טלטול בהכרח דמצינו כמה פעמים אוסרין אף אאיסור אכילה לחוד. רק עיקר הקושי' כך דלשון לא תאכל לא משמע רק אכילה לחוד וא"כ טפי הו"ל למנקט לשון אוסרין דמשמע שפיר תרוויהו איסור אכילה וטלטול אף דאינו מוכח איסור טלטול. גם מלשון אוסרין מ"מ עכ"פ בכלל לשון זה אכילה וטלטול וסובל שניהם אבל לשון לא תאכל אינו מורה רק אאכילה לחוד ולא נכלל בו טלטול כלל וע"ז תירצו התוס' לשיטתייהו דס"ל דאי אסור מטעמים האמורים בגמרא בלי טעם מוקצה אינו אסור בטלטול רק מטעם דילמא אתי למיכל מיניה וא"כ לישני דלא תאכל עדיף טפי דלא תימא דביצה אין ראויה לאכלה חיה וא"כ אין הטלטול אטו אכילה. וקמ"ל דסתמא לאכילה קאי וא"כ מהאי טעמא יותר יש לאסור הטלטול דילמא אתי למיכלה וא"כ לשון לא תאכל מוכיח יותר לאסור הטלטול ממה שמוכיח לשון אוסרין דיש לפרש לאכילה לחוד כיון שאין טעם לאסור הטלטול אי לא ס"ל מוקצה וא"ש ודוק ועייו במ"א ריש סי' תקט"ו דא"ש בלא"ה מ"מ כתבתי מה שנראה לי לפי הסוגיא דפ' כירה ותוס' שם עיין או"ח ס"ס תרי"ב ומ"א שם. ועפ"ז אפשר ליישב הירושלמי והרא"ש שם שכתבו ובלבד שלא יהא הכלי נוגע בביצה שאסרו הנגיעה מטעמא דפרישית. ובפרט למאי דקיי"ל הכנה דאורייתא שפיר איכא למגזר שלא יאכלו ומה שמביא המג"א שם ראי' מהתוס' לקמן (דף ו' ע"ב) ד"ה מוכן צ"ע די"ל דהיינו למאן דאית ליה מוקצה ע"ש:
בא"ד דסתם ביצה לאכילה קיימא עכ"ל. עמ"ש בסמוך להסביר תירוץ זה. ואפשר לומר בפשיטות דלקמן (דף ג') אמרינן דלכך לא דמי ביצה למשקין שזבו דביצה אוכלא וא"כ י"ל שבא לאשמועינן בלישנא דלכך לא שייך גזירת משקין שזבו כיון דסתמא לאכילה קאי:
בא"ד עיי"ל דנקט האי לישנא כו' עכ"ל. עיין מהרש"א שהקשה למה לא כתבו בפשיטות דנקט לא תאכל להודיעך כחו דב"ש כדאמרינן בגמרא לרב נחמן ונדחק דלרב נחמן דוקא ניחא ליה ולכאורה אין טעם לזה כיון דלרב נחמן לא דחיקא ליה לומר כן מנ"ל להתוס' דלא אמרינן הכי נמי לשאר אמוראי. ולי נראה דודאי לא מסתבר לאשמועינן טעמא דב"ש כיון דב"ש במקום ב"ה אינה משנה וליכא נ"מ לדידן מיהו לרב נחמן דהרבותא דמוקצה ונולד שוין הוה שפיר רבותא אליבא דב"ש כיון דס"ל ביו"ט קיי"ל כר"י ובשבת כר"ש וא"כ נ"מ במאי דקמ"ל דנולד שרי לב"ש גם לדידן לב"ה בשבת בביצה שנולדה בשבת. משא"כ לאוקימתא דשאר אמוראי ליכא נ"מ כלל לב"ה בשבת. ולכן לא ניחא להו למימר הכי וא"ש ודוק:
בתוס' ד"ה שאור בכזית לא שייך הכא מידי אנא מייתי כאן תלת מילי דביו"ט כו' עכ"ל. כבר מבואר כן בפירש"י. ואפשר דהתוס' באו ליישב למה נקט חמץ באמצע ליתנייהו לבסוף. לכן ס"ל להתוס' דאי תני השוחט חיה ועוף דתרווייהו ביו"ט היה אפשר לומר דביצה תליא ג"כ בהך דהשוחט. והוא דפריך בגמרא בתרנגולת העומדת לאכילה אוכלא דאפרת ופירשו התוס' דאי בעי שחיט לתרנגולת א"כ אפשר לומר דמיירי שאין לו עפר מוכן. וא"כ לב"ש לשיטתיה דס"ל דיחפור בדקר ויכסה. שפיר י"ל אוכלא דאפרת אבל לב"ה דס"ל לא ישחוט אא"כ הי' לו עפר מוכן וא"כ באין לו עפר מוכן אי אפשר לשחוט התרנגולת לכן הביצה אסורה וא"כ לא הוה הך דביצה והשוחט חי' ועוף רק חדא מלתא וליכא רק תרי עם שאור בכזית. להכי נקט שאור באמצע להורות דלאו הא בהא תליא. לכן כתבו התוס' לא שייך הכא מידי דאף דתלת הם מקולי ב"ש מ"מ תחילה ה"ל למתני מילי דיו"ט בהדי הדדי אלא משום דבעי להורות תלת מילי נקט לשאור באמצע. וזהו כוונת התוס' לא שייך הכא היינו באמצע רק להורות שהם תלת מילי ביו"ט ולא דתלי' ביצה בשוחט וא"ש וכדומה שראיתי זאת באיזה ספר קטן. ועוד י"ל דלכאורה איכא מזה חומרא לב"ש והוא ע"פ מ"ש בטא"ח סימן תמ"ו במוצא חמץ בביתו אם לא בטלו מותר לשרפו ביום טוב כדי שלא יעבור בבל יראה והשתא י"ל דלב"ש דמקיל בחמץ בככותבת אתי מיניה חומרא דהיינו דב"ה ס"ל בפחות מככותבת ג"כ עבר עליה א"כ מותר לשרפו ביום טוב ואם אין ביעור חמץ אלא שריפה הרי אפרו מותר ולקמן (דף ח') איתא באם הוסק ביו"ט וראוי לצלות בו ביצה מותר לכסות בו. א"כ לב"ה דעבר עליו שמותר לשרפו ונשרפין אפרן מותר לכסות בי ואפי' בעפר עיר הנדחת מכסין. והשתא שפיר יכול לשחוט אפי' אין לו עפר מוכן שע"י שישרוף החמץ יהי' לו אפר משא"כ לב"ש דבפחות מככותבת לא עבר. א"כ אסור לשורפו ביו"ט. וא"כ אם אין לו עפר מוכן אסור לשחוט. אבל השתא דב"ש ס"ל שא"צ עפר מוכן ויחפור בדקר. א"כ גם מחמץ אינו מסתעף חומרא לענין שחיטת חיה ועוף ביום טוב כיון דיחפור בדקר ויכסה. א"כ אינו מסתעף חומרא מהך דמקיל בחמץ בככותבת וא"כ שייך שפיר באמצע להורות דהוה קולא גמורה וליכא חומרא כלל מהך דב"ש. והיינו דתלת מילי לקולא גבי יו"ט כן י"ל דרך פלפול. מיהו למאי דמסקינן דלב"ש בעינן דקר נעוץ אכתי באין לו מסתעף חומרא מיהו י"ל דלב"ש אפילו הכותבת אסור לשורפו דב"ש לשיטתיה דלא ס"ל מתוך. והטור אינו מתיר רק לדידן דקיימא לן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך. אבל ב"ש לשיטתיה לעולם אין מתירין אפילו איכא ככותבת כיון דלא אמרינן
מתיך. כדאיתא בפסחים (דף ה') דדייקינן דר"ע לא ס"ל מתוך א"כ שפיר קמ"ל דלעולם לא מסתעף קולא לב"ש מכח הא דס"ל חמץ בככותבת כיון דלא ס"ל מתוך אי אפשר שישרפנו וליכא קולא רק ביש לו דקר נעוץ כמפורש בש"ס ודוק ולמ"ש התוס' לקמן דלב"ש אין מכסין באפר אוכלין. א"ש דלא שייך מזה חומרא דלעולם אין ראוי לכיסוי לב"ש. ואפשר לומר עוד דקמ"ל דשייך הפלוגתא ביום טוב דוקא. והיינו להורות נתן דבל יראה ליכא רק ביום טוב דומיא דביצה ושוחט חיה ועוף. לאפוקי מדעת האומרים דבערב יום טוב נמי שייך בל יראה:
בתוס' ד"ה אוכלא דאפרת דאי בפי שחיט לה וכו' עכ"ל. והקשה מהרש"א דלפי זה איך קאמר מאן דשרי במוקצה בנולד אסור דאם התרנגולת מותר עם הביצה אוכלא דאפרת הוא דאי בעי סחיט לה. ותירץ דאע"ג דהתרנגולת שרי מ"מ חשיב נולד כיון שנולדה מדבר המוקצה. ובס' פ"י ביאר סברתו דכיון שאין שוחט התרנגולת יש על הביצה שם מוקצה אבל בשוחט התרנגולת גם הביצה חוזרת להיתר ע"ש וקשה לי ע"ז דא"כ מאי פריך בש"ס לקמן לרב נחמן לפלגו בתרווייהו תרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה ב"ש תאכל וב"ה וכו' אי ליתני הכי לא נשמע דב"ש שרי בנולד די"ל דפליגי דוקא היא וביצתה שב"ש אומרים תאכל היא וביצתה. והיינו שישחוט התרנגולת ותרווייהו שרי. משא"כ באין שוחט התרנגולת י"ל דב"ש אסרי נולד. ולכן ניחא ליה לאשמועינן בביצה לחוד דנשמע דודאי דב"ש שרי נולד. ולכן צ"ל לדברי מהרש"א אף אם שחט האם אין הביצה ניתרת. כיון שנולדה מדבר המוקצה כבר נאסרה ולא שייך אוכלא דאפרת רק כשנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה ששם אוכל על התרנגולת אבל אם התרנגולת מוקצה אין שם אוכל על התרנגולת אף שאם רוצה יכול לשוחטה מ"מ הביצה אסורה אי אמרינן נולד ובהכי א"ש דפריך מ"ט דב"ש מוקצה הוא ומסיק הקושיא משום נולד וא"כ הל"ל נולד הוא. א"ו אי לא הוה מוקצה לא הוה שייך נולד ודו"ק. ולתרץ קושיית מהרש"א נראה לומר דדוקא אב"ה פריך שפיר מאי טעמא דאי בעי שחיט ואע"ג דלא צריך לתרנגולת. מ"מ ב"ה ס"ל מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. משא"כ לב"ש דלא ס"ל מתוך א"כ לא שייך לומר אי בעי שחיט. כיון דלא צריך לתרנגולת אסור לשוחטה. ושפיר ה"ל נולד אפילו עומדת לאכילה והא דקאמר לעיל אי בתרנגולת העומדת לאכילה מ"ט דב"ה אוכלא דאפרת הוא. היינו לב"ה לשיטתיה דס"ל מתוך. גם לב"ש י"ל דעומדת לאכילה ביום טוב שצריך לה. אבל אם אין צריך לה לב"ש דלא ס"ל מתוך לא מקרי עומדת לאכילה וכ"ש בתרנגולת מוקצה לגמרי דהביצה מקרי נולד אפילו שתאמר אם צריך לתרנגולת יכול לשוחטה אי לית ליה לב"ש מוקצה. מ"מ השתא שא"צ לתרנגולת מקרי נולד ודו"ק:
בתוס' ד"ה דילמא ב"ש תימא במתניתין קאמר כו' לא יטול כו' עכ"ל. ולפענ"ד אפשר ליישב דודאי קושיית התוס' לפי האמת אינה אלא לרב נחמן. דלאידך אמוראי שפיר י"ל דב"ש ס"ל מוקצה. ולס"ד השתא י"ל טעם אחר. והיינו אליבא דמ"ד לקמן (דף ח' ע"ב) בשוחט חיה ועוף לב"ש אמרינן חפור שחוט וכסה. וכיון דב"ש ס"ל להתיר לחפור תחילה בכל דוכתי ולכן חייש לאמלוכי וא"כ חפר ביו"ט שלא לצורך וכיון דחייס עלייהו ולכן צריך ליטול ולנענע מבעוד יום וא"ש ולק"מ. עוד אפשר לומר דב"ש לשיטתיה דלא ס"ל מתוך ועיין לקמן גבי מוליכין הסולם משובך לשובך דקאמר מחלוקת בר"ה. משמע שלפעמים השובך עומד ברשות הרבים. וגם שכיח טובא שיעמוד בכרמלית וב"ש לשיטתיה דלא ס"ל מתוך. א"כ כשיביא היונים משובך העומד ברשות הרבים לרה"י. אי ממליך בתר הכי עביד איסורא דאורייתא ובכרמלית איסורא דרבנן ולהכי מחמרי ב"ש וחיישי לאמלוכי. וזה א"ש אפי' למ"ש התוס' דמפכינן במתניתין וב"ש ס"ל דלא ישחוט. ולפ"ז ניחא דמ"מ איסור הוצאה איכא לדידן דקיי"ל כרבנן בפ' המצניע אפי' בבעלי חיים לא אמרינן חי נושא את עצמו וא"ש כדפרישית ואין צורך לדחוק כמ"ש התוס' ודו"ק:
בא"ד דמוקצה דב"ח חמיר טפי. והקשו המפרשים דא"כ תיקשי מאי פריך לקמן לפלגי בתרנגולת הא י"ל גם ב"ש מודה במקצה דב"ח ונדחקו. ואפשר לומר לפי מה שנראה מלשון התוס' שהקשו כן לסברת המקשה ולא הקשו גם לפי האמת לרב נחמן דמסיק דלית להו מוקצה. ולכן אפשר דלמסקנא דרב נחמן לא קשה להך די"ל דס"ל טעמא דרבא לקמן (דף י') זימנין דמשתכחי כחושים שמנים וכו' ואתי לאמנועי משמחת יו"ט וכ"כ בס' פ"י. אלא דעיקר קושיית התוס' סתמא דש"ס אסתמא דש"ס. דמשמע דסתמא דש"ס לקמן לא מסיק האי סברא. והכא סתמא דש"ס משמע בפשיטות די"ל דב"ש לית להו מוקצה. וע"ז תירצו דהאי מקשן משמע ליה שפיר לחלק בין מוקצה דבע"ח. ולכן קאמר בפשיטות די"ל דב"ש לית להו מוקצה וא"כ י"ל דלקמן ס"ל להש"ס דרב נחמן ע"כ לא מפליג בין בע"ח דהתוס' בדיבור הסמוך כתבו דבעירובין מוכח בפשיטות דנולד לכ"ע אסור. וא"כ רב נחמן דס"ל דנולד הכא מותר נראה דיש לחלק דבשלמא התם הו"ל נולד גמור דמיא בעיבא כ"ז שלא ירדו אינן ברשותו שפיר הו"ל נולד גמור משא"כ בתרנגולת כיון דלית ליה מוקצה אי בעי שחיט לה ואכיל מה שבגווה. רק דמ"מ מקרי נולד כיון דשם מוקצה עכ"פ על התרנגולת וכמ"ש מהרש"א. ובזה ס"ל לרב נחמן דמאן דלית ליה מוקצה ל"ל נולד. וא"כ שפיר הוכיח הש"ס דלר"נ גם מוקצה דבע"ח לית ליה דאם איתא דס"ל מוקצה דבע"ח והתרנגולת אסורה א"כ הוה הביצה נולד גמור ובנולד גמור פשיטא לן דליכא מאן דשרי. וע"כ לומר לרב נחמן גם התרנגולת מותר וס"ל טעמא דב"ש לקמן כטעמא דרבא לקמן וא"ש ולק"מ ודו"ק:
גמרא אמר רב נחמן כו' דאית ליה מוקצה אית ליה נולד בס' פ"י הקשה לשיטת הפוסקים דס"ל לפי האמת נולד אסור א"כ למה נדחק רב נחמן וכולהו אמוראי לוקמה בפשיטות טעמא דמתני' משום נולד ולא קשי' כלל לפליגי בתרנגולת בשלמא להפוסקים שאין לחלק בין מוקצה לנולד י"ל דלא משמע להו שום סברא לחלק אבל להפוסקים דס"ל באמת כן קשה והאריך בדברי אריכות. ולדידי אין התחלה לקושי' זו לא הבדיל בנושאים דהרי כבר כתבו התוס' דמאן דשרי מוקצה שרי בנולד רק דס"ד דביצה הוה נולד גמור שלא הי' בעולם כלל עמ"ש לעיל בסמוך. ומבואר ברא"ש שלהי מכלתין בהדיא דלדידהו מקרי נולד גרעיני תמרי פרסייתא והאי נמי הוה נולד דפליגי ר' יהודה ור"ש בבמה מדליקין (דף כ"ט). וכן מבואר ברא"ש שלהי מכלתין דגם עצמות וקליפין מקרי נולד וא"כ אי אפשר דפליגי הכא בנולד דא"כ אכתי תיקשי מעצמות וקליפין דהוו נמי נולד. וגם לא שייך שינוי' דש"ס בשבת סתם לן תנא כר"ש מההיא דנבילה לא מקרי נולד. וגם לפי מ"ש בעל המאור דסמך אסתמא דסוף פרקין דאין משקין ושוחטין המדבריות. א"כ חזינן סתמא אפילו במוקצה לחוד נמי אסור ביו"ט. ולכן אי אפשר לומר דפליגי בנולד והאי סברא דביצה ה"ל נולד טפי כמ"ש התוס' זהו לא ס"ל לרב נחמן ולא לשום אמורא. ובאמת הדבר ברור שלדברי פוסקים הללו שמחלקין בין מוקצה לנולד ודאי מודו דתנאי לא פליגי בהא כלל. דהא בפ' במה מדליקין (דף כ"ט) ר' יהודא אוסר מוקצה ונולד ור"ש מתיר אפילו בנולד. רק דס"ל דהאמוראים הכריעו בזה כר"י ובמוקצה כר"ש ונולד אסור לדידהו אפילו בשבת ואין מקום להקשות כלל. ואמת שקשה לי על רמ"א שלא הגיה בסימן ש"ח סכ"ז דלי"א מדינא אסור בנולד כמבואר ברא"ש לקמן וכמו כן בעצמות וקליפין שנתפרקו בשבת נמי הוה ליה נולד ואסור לדברי רמ"א ועיין בסי' שי"ח סי"ו בהגהת רמ"א ועיין במ"א סימן תק"א סקי"ד ויפה כתב והיינו כדפרישית ומה שנדפס בגליון הג"א שם שהשיג על המ"א לאו בר סמכא הוא ואינו כדאי להשיג על המ"א במילי דכדי ודברי המג"א נכונים:
רש"י בד"ה ומי אמר וכו' דב"ה כר"י עכ"ל. עיין בס' פ"י שכ' צ"ע כוונת רש"י דהול"ל דאתרווייהו מקשי. ועמ"ש בזה. וכן עלה בדעתי בהשקפה ראשונה. אבל בתר העיון נ"ל דבלא"ה פירש"י בעצמות וקליפין דלא חזו לכלב. והתוס' הקשו עליו מסיפא דנקט שהן מאכל בהמה. ועיין בס' פ"י שכ' ליישב פירש"י דברישא דמי לגרף של רעי ע"ש מ"ש לפי דרכו. ויותר נ"ל דרש"י דייק מלשון המשנה דברישא נקט מגביהין ובסיפא מעבירין וכן גירסת ברטנורה וכן נראה מפירש"י כאן וכן בפי' רש"י שברי"ף במס' שבת. ולכן ס"ל דברישא נקט מגביהין פירש עצמות קשין. משמע דלא איירי מעצמות שבאותה סעודה שכבר אכלו. רק מעצמות שמונחות מקודם עצמות קשין ואיירי שעתה צריך למקומן לאכול שם. וקיימ"ל במוקצה אפי' דבר שמלאכתו לאסור שרי לצורך מקומו. ולכן שרי ברישא אפילו אין ראוין לכלב כיון שצריך לאכול במקומו ואע"ג דמסיק בפ' כל הכלים (דף קכ"ד) דלא שרי דבר שמלאכתו לאסור לצורך מקומו היכא דליכא תורת כלי עליו. בהא דבר שמלאכתו לאיסור גרע טפי או כיון שהוא לצורך אכילה וסעודת שבת מקילינן טפי. ובזה מיושב קושיית התוס' ג"כ דהוה בסיס לדבר איסור. ולפ"ז לק"מ כיון דהוה לצורך אכילה וצריך לאכול במקומו מקלינן טפי. וכן מיושב ג"כ קושי' זו לפמ"ש בס' פ"י דהוה כגרף של רעי ע"ש. ולפמ"ש א"ש להכי נקט ברישא מגביהין דאיירי שלצורך אכילה מגביהין ובסיפא נקט מעבירין היינו לאחר אכילה דומיא דפרורין פחות מכזית שנשארו שלא נאכלו וכיון שא"צ למקום השולחן שכבר אכל רק להעבירן מן השולחן ולכן צריך דווקא שיהי' ראוי לבהמה עכ"פ וא"ש ולק"מ. עיין בס' פ"י דרכו והמעיין יבחר. ומעתה נראה שלכך פירש"י דעיקר קושי' מב"ה כר"י. דודאי ב"ש אב"ש לא קשי' דאפילו מאן דלית ליה מוקצה י"ל דהתם ודאי גרע טפי כיון דאין ראוי למאכל בהמה רק עיקר קוש' מב"ה כר"י דודאי מאן דס"ל מוקצה ואפילו בדבר שתורת כלי עליו נמי אסור כשאין מלאכתו להיתר א"כ כ"ש דיש לאסור בזה כן נ"ל ודו"ק. וכן מורה ג"כ לשון רש"י ב"ש כר"י ומחמירו. ומאי בעי רש"י בזה. ולפמ"ש א"ש דודאי יש מקום לומר דאפילו לר' שמעון אסור רק דראוי היה להקל מטעמא דפרישות רק לר"י לא מקלינן. ובזה א"ש נמי קושיית המקשה דילמא ב"ש ל"ל מוקצה. והקשה בס' פ"י ממנ"פ היכא ס"ד אי ס"ד דרב נחמן דב"ש כר"י א"כ הא אית ליה מוקצה. ואי ס"ל דב"ש ס"ל מגביהין א"כ הא בהדיא ס"ל לב"ש כר"ש. ולפ"ז ניחא דודאי גם בס"ד דמקשה ידע דב"ש ס"ל אין מגביהין ומ"מ מב"ש אין הכרע די"ל כיון דאין ראויין למאכל בהמה אסירי בטלטול אפילו למאן דלית ליה מוקצה אלא דרב נחמן ס"ל כיון דלא מצינו פלוגתא חדשה מוקמינן לב"ש כר"י. ומ"מ אינו הכרח. ולכן נקט דילמא:
ומה שהקשה בס' פ"י מסוגיא דשבת (דף קכ"ד) דמשמע דלב"ש לא שני ליה בין יו"ט לשבת בההיא דאין סומכין הקדירה בבקעת דגזרו ב"ש יו"ט אטו שבת ואסרו טלטול גם ביו"ט. לא הבנתי דבריו דזהו בבקעת שאין תורת כלי עליו ואפי' לר"ש אסור בשבת כדמשמע רק דביו"ט הוה ליה למישרי בהא גזור יו"ט אטו שבת דטלטול דבר שאין תורת כלי עליו משום הוצאה נאסר ולב"ש הוצאה אסורה ביו"ט וכמו כן בההיא דמשילין פירות וע"ש:
וגם נכונים הם דברי הרמב"ן במלחמות דודאי דב"ש וב"ה גופייהו לא מפלגי כלל בין שבת ליו"ט וגם ר"י ור"ש תרווייהו כב"ה דהלכתא כוותייהו. אלא שלר"י בין ביו"ט בין בשבת אסרי ב"ה מוקצה. ולר"ש שרו בין ביו"ט בין בשבת לב"ה מוקצה דכל חד מוקי לב"ה כוותיה. ולכן רבי שביקש לסתום ביו"ט כר"י ולר"י ע"כ ב"ה ס"ל מוקצה ולהכי מוקי לב"ה כר"ש וזה פשוט. ובספ"י לא עיין כל הצורך בדברי הרמב"ן בזה. ועיין במהרש"א לקמן:
בתוס' ד"ה מגביהין פ"ה כו' עכ"ל. עמ"ש לעיל בישוב פירש"י בא"ד ושער אפונין מפני שהוא מאכל בהמה ושם מוקי לה כר"ש. והקשה מהרש"א אמאי לא אייתי הא דסתם לן תנא כר"ש בשער אפונין ונדחק ליישב. ונראה דודאי משער אפונין גופיה לא מוכח דפליג ר"י דאפשר דמעיקרא דעתיה לבהמה והוה כמו בר אווזא דרבא בשבת (דף קמ"ג) והתוס' בשבת (דף כ"ט) הקשו באמת כן. אגרעינין ותירצו דהגרעינין צריכין לאוכל. וא"כ בשער אפונין אפשר לומר דגם ר"י מודה שאין השער צריך לאפונין ואפשר שיוכל לפרך האפונין ולא יתקלקל האוכל. אלא דלפי האמת דמוקי רב נחמן ב"ם כר"ש. מוכח דר"י פליג גם בשער אפונין. דאל"כ מאי קמ"ל בשער אפונין הא אפי' בעצמות וקליפין דהוה נולד גמור ס"ל כר"ש. אע"כ לרב נחמן כולהו כב"ה היא ובפרט למאי דאפיך ר"נ נראה שלפי דבריו צריך להיות דב"ה קאמרי מגביהין כו' דליכא למימר דמפיך ב"ה אומרים מגביהין וב"ש כו', דהא בכל מקום דברי ב"ש קודמין לדברי ב"ה. אלא ודאי דס"ל דה"ק בש"א אין מגביהין כו' ובה"א מגביהין כו'. וא"כ סיפא כולהו ב"ה והיינו אליבא דר"ש דס"ל הכי אבל אי לא הוה מקום להוכיח ממקום אחר דרבי סותם ב"ה כר"ש מהך דשיער אפונין לחוד ליכא להכריע דר"י פליג גם בזה. רק לפי האמת דב"ה כר"ש א"כ מסתמא האי דינא נמי אליבא דר"ש וא"ש ולק"מ ודו"ק. וע' שבת (דף כ"ט):
דף ב:
גמרא גבי יו"ט דסתם לן תנא וכו'. יש לדקדק דכל זה שפת יתר דלא הוה ליה לשנויה רק דלהכי מוקי בסבת ב"ה כר"ש משום דסתם ק תנא הכי. אבל ביו"ט בלא"ה כיון דתנן במתני' דב"ה אמרי לא תאכל. ממילא משמע דס"ל כר"י ביו"ט. ולכאורה משמע דלהכי איצטריך לאתויא דביו"ט סתם לן כר"י דהי' לו להפך גם במתני' דברי ב"ש לדברי ב"ה כדמפיך ההיא דמגביהין. מ"מ קשה הא במשנתינו אי אפשר להפך דברי ב"ש לדברי ב"ה כיון דתנא לה בעדיות מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. ונראה דודאי מתני' איכא לאוקמי דפליגי בהכנה. דהא לר"א לקמן אליבא דר"י (דף ד') ע"כ פליגי בהכנה ב"ש וב"ה. אלא מ"מ מוכח דאיכא תו טעמא למיסר ביצה בר מטעמא דהכנה דהא ת"ק דס"ל נולדת בזה מותרת בזה ע"כ לית ליה הכנה אבל לר"א מוכח ודאי דפליגי בהכנה דהא ר"א ס"ל בעירובין (דף ל"ט) שבת וי"ט ב' קדושות הן אלא דהני אמוראי דלית להו הכנה מוקי למתני' כתנא דלית ליה הכנה וסברי טעמא אחרינא לאסור ביצה כמפורש בש"ס ולכן כיון דרבי סתם לן בשבת כר"ש. א"כ לא קשי' כלל מב"ה הכא. די"ל רבי ס"ל עיקר כפנא דפליגי בהכנה אבל באמת בין בשבת בין ביו"ט ס"ל כר"ש. ולהכי איצטריך לאתויה דסתם לן רבי כר"י. שזה היא ראיה לאוקימתא דרב נחמן דביו"ט ס"ל לרבי מוקצה. דאל"כ לא הוה סתם לן כב"ה. א"כ ממילא עדיף לפרושי טעמא דב"ה נמי משום מוקצה ולית לים הכנה ודו"ק:
בתוס' ד"ה גבי שבת כו' הואיל ואוסר מוקצה מחמת מיאוס וכו' כדמוכח התם ע"כ אינו מוכרח כ"כ שם. אבל בפ"ק דשבת (דף כ' ע"ב) ד"ה הני הוכיח ר"ת כן. וצ"ע דבשלהי שבת מוכח איפכא דאיכא מ"ד דבכל דוכתי קיימ"ל כר"ש בר ממוקצה מחמת מיאוס וחד אמר בר ממוקצה מחמת איסור ופירשו התוס' היינו בדחיה בידים ומשמע דלחד מ"ד אפי' בדחיה בידים חמור מוקצה מחמת מיאוס ממוקצה מחמת איסור. ואידך לא פליג עליה רק בדחיה בידים. וא"כ נבילה דלא דחיה בידים י"ל דקילא ממוקצה מחמת מיאוס. ונראה דכוונת התוס' דניהו דאמוראי פליגי בהכי. מ"מ לא מצינו שום תנא שיאסור מוקצה מחמת מיאוס ויתיר מוקצה מחמת איסור. ובזה אפשר ליישב קושית מהרש"א דלא מייתי משער אפונין. ולפ"ז א"ש דמשער אפונין ליכא לאוכוחי דסתם לן תנא כר"ש רק בשאר מוקצה אבל לא במוקצה מחמת איסור כמו נבילה. וא"כ לא הוה מוכח לחלק בין שבת ליו"ט רק דבמוקצה מחמת איסור סתם לן כר"י. וא"כ אכתי לא הוה ליה לרב נחמן לאוקי מתני' משום מוקצה לחלק בין סבת ליו"ט כיון שאין לו ראיה דרבי מפליג בהכי. וי"ל דבמוקצה מחמת איסור דוקא ס"ל כר"י ובשאר מוקצה סתם לן כר"ש. וא"כ אכתי לא הים לרב נחמן לאוקמי טעמא דמתני' משום מוקצה לחלק בין שבת ליו"ט. ולהכי מייתי הא דנבילה. דבע"כ צ"ל טעמא דמתני' משום הכנה כדפרישית לעיל בסמוך ודו"ק היטיב. וכ"כ התוס' להדיא בשבת (דף כ') דבמוקצה מחמת איסור חמיר טפי. ולפ"ז מיושב, גם כן מה שהקשה התוס' ד"ה מוקים מאי אולמי' האי סתמא מהאי סתמא. ופירש מהרש"א דטפי הול"ל משנה דמגביהין כדי שלא נצטרך לחלק בין שבת ליו"ט ולפ"ז א"ש דודאי ההיא דמגביהין בע"כ צריך להיפך מכח סיפא דשיער אפונין. דסתמא כר"ש רק הכא לא סגי לן לאתויה האי דשער אפונין דמשער אפונין אין הכרח לחלק בין שבת ליו"ט רק בין מוקצה מחמת איסור דחמיר משאר מוקצה וי"ל דרבי ס"ל בכל מוקצה מחמת איסור דאסור בין בשבת בין ביו"ט. ומתני' דביצה יש לאוקמה בע"א כדפרישית שכ"ז שאין לו ראיה לחלק בין שבת ליו"ט לא היה מוקי למתני' משום מוקצה אבל ודאי שפיר הוכרח להפך דברי ב"ש מכח שער אפונין. דסתמא כר"ש דמגביהין נמי לאו מוקצה מחמת איסור הוא. אלא דתלמודא בעי לאתויה ראיה לפלוגי בין שבת ליו"ט מפלגינן ולא בין מוקצה מחמת למוקצא דעלמא ולק"מ ודו"ק:
ולפמ"ש לעיל בתוס' במשנה א"ש טפי דמייתי הך דנבילה דהוה מוקצה מחמת איסור כפיר"ת משום דלרב נחמן דהכא מוכח דס"ל דבשבת אפילו מוקצה מחמת איסור שרי דהא מדפליגי בביצה ולא פליגי בתרנגולת להודיעך כחו דב"ה צ"ל כח דהתירא עדיף. וכבר כתבתי דלא שייך לומר רק כשיש נפקותא לב"ה ג"כ בשבת. וע"כ צ"ל גם בביצה יש נ"מ לב"ה בשבת בביצה שנולדה בשבת. ובשבת הוה הביצה מוקצה מחמת איסור. וש"מ דבשבת אפילו מוקצה מחמת איסור שרי ולהכי מייתי דנבילה לאתויה דמוקצה מחמת איסור שרי בשבת דמזה א"ש אוקימתא דרב נחמן לאוקמי מתניתין בהכי. וא"ש דקמ"ל כח דהיתירא דאיכא נ"מ גם לב"ה וא"ש ודו"ק:
גמרא וניפלוג בתרווייהו. ויש לדקדק דילמא מתני' קמ"ל כחא דהתירא טפי דהיינו ביצה סתמא דב"ש מתירין בכל גווני אפילו נולדה מעוף שהוא אסור כגון מיונים שהם מוקצה דבע"ח ואפ"ה הביצה שרי ולא מבעיא בתרנגולת דכיון דלית להו מוקצה איכא למימר דאי בעי שחיט לה ואכיל כל מה שבגווה ולכן נקט במתני' ביצה סתמא אפילו נולדה מעוף שאסור לשחוט ביו"ט. ולפמ"ש לעיל א"ש דבכה"ג אפילו לר"ש אסור דהוה נולד גמור מיהו אין זה מוכרח כ"כ. ולפמ"ש משמע דאפילו בשבת שרי הביצה אף שאי אפשר לשחוט התרנגולת א"כ גם בכה"ג לא מקרי נולד לאסור לכ"ע. ונראה דלפמ"ש התוס' דמוקצה דבע"ח כגרוגרות וצמוקין דמי משמע דדמי' לדחיה בידים. ולכן גם לר"ש יש לאסור הביצה. ודו"ק.
גמרא תרנגולת העומדת לגדל וכו' לכאורה היא שפת כיון דמתני' ביצה סתמא מתניא ולא אתפרש בה בעומדת לגדל הול"ל סתמא תרנגולת הוא וביצתה בפרט לפמ"ש התוס' שלא צריך להאריך משום כך רק לומר היא וביצתה וא"כ לא הול"ל רק תרנגולת היא וביצתה ועוד דבתרנגולת פשיטא דאף אי תני סתמא נדע דאיירי בעומדת לגדל דבשלמא בביצה יש טעמים אחרים לאסור אף בעומדת לאכילה אבל בתרנגולת פשיטא שאין לאסור בעומדת לאכילה ואי תני תרנגולת היא וביצתה פשיטא דאיירי בעומדת לגדל וגם לישנא דש"ס לא הול"ל רק נפליג בתרווייהו. ונראה דודאי לא קשיא דליתני סתמא תרנגולת היא וביצתה די"ל דקמ"ל דלב"ש לית להו מוקצה די"ל דאיירי בלקחה סתם כדמוקי אביי לקמן (דף ד') ואם נשחטה הובררה דלאכילה עומדת וא"כ הוה מצינן למטעי דדוקא בלקחה סתם ופליגי ב"ש וב"ה בברירה ולכ"ע אית להו מוקצה ולכן פירש בש"ס תרנגולת העומדת לגדל ועיין מ"ש בסמוך:
בתוס' ד"ה וניפליג כו' תימא בכל דוכתו כו' עכ"ל. תירץ התוס' דחוק בפרט לפמ"ש בסמוך דצריך לפרש בעומדת לגדל ודאי זה אריכות. ולכאורה עלה בדעתי לפרש דדוקא הכא פריך וניפלוג בתרווייהו כיון דהך סתמא מתני' נמי בעדיות גבי דברים שמקולי ב"ש וחומרי ב"ה וא"כ בעדיות הו"ל לאשמוענין בביצה דאפילו נולד שרי ובכאן ביו"ט הו"ל לאשמועינן רבותא לב"ה דקיי"ל כוותי' דאפי' תרנגולת אסורה. מיהו לישנא דש"ס לא משמע הכי. ונראה דבעלמא היכא דאשמועינן עכ"פ כחא דהיתירא לגמרי לא קשיא לן הכי רק הכא דוקא דבביצה לאו טעמא ברירה הוא כיון דאיכא תנא דס"ל הכנה כמבואר לקמן ולדידיה אפילו עומדת לאכילה אסור אלא דרב נחמן לית ליה הכנה ולכן לא בעי לאוקמי מתני' בטעמא דהכנה וא"כ רבי דבעי לאשמועינן דלא כהאי תנא טפי הו"ל לפרושי לתרווייהו פליגתייהו א"כ נשמע כחא דהתירא לכ"ע דמשמע דוקא בתרנגולת העומדת לגדל אבל בתרנגולת העומדת לאכילה כ"ע מודו דשרי ול"ל הכנה וא"כ הוה בזה רבותא טפי לכ"ע ולכן פריך הכא כנ"ל ועיין בתוספות עירובין (דף ע"ב ע"ב) ד"ה כח:
גמרא אמר רבה כו' משום הכנה. רוב מפרשים פירשו דגם לרבה מוקצה דרבנן רק הכנה אסורה מן התורה ואף דעל שבת עצמו אין צריך הכנה מ"מ גזרת הכתוב לאסור ביו"ט הנעשה מהכנת שבת. אבל רש"י פי' דרבה ס"ל מוקצה דאו'. והקשו עליו המפרשים דבפסחים (דף מ"ח) מוכח בברייתא דהביא שה מן האפר דכשר דמוקצה דרבנן. ונראה ליישב דודאי מכח קושי' זו אינו מוכרח לדחות דברי רבה ותחילה אפרש דסברת רש"י דאם איתא דמוקצה דרבנן לגמרו לא שייך לאסור מה שמוכן משבת ליו"ט כיון דאפילו בשבת עצמה א"צ הכנה ובאותו יום מותר למה יחזור וינעור האיסור למחר ביו"ט ולכן ס"ל דודאי מוכח דבשבת מיהת אסור וטעמא דמילתא כדאמרינן בפסחים שם דהזהרת מוקצה מלא תעשה מלאכה דכי היכא שאסורה המלאכה ומלאכה היא שמכשרת הדבר כגון בישול ואפי' וכדומה ה"נ בדבר שלא הי' מוכן שמעיקרא לא הי' עומד לאכילה ועתה חפץ לאכלה נמצא שמוליד בה מעשה חדש שעתה רוצה שיהי' מוכשר וזהו מה שאסרה התורה ועפ"ז נפרש דודאי רבה גופיה מוכח מדבריו שיש לחלק בין מוקצה בין שבת ליו"ט ותחילה נבאר דיש להבין שם בגמרא דמעיקרא פריך מכח הואיל ומשני רבה אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה וקשה ל"ל למימר אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה הא רבה לא בא לתרץ רק קושי' דהואיל וא"כ לא הו"ל לשנויה רק שבישלו בעצי מוקצה דאפילו לצרכו אסורים וא"כ לקי שפיר משום הבערה כיוון דלית ליה הואיל וכן נראה מפירש"י שם וא"כ ודאי קשה ל"ל לרבה למימר בעצי מוקצה דאזהרתו מלא תעשה מלאכה דודאי הא בלא"ה איכא לאו דהבערה. ואין לומר דקשי' ליה דלחייב תרתי משום הבערה ומשום מוקצה דא"כ לפי האמת תיקשי הבערה היכא אזלא ולזה י"ל דס"ל ע"כ האי ברייתא אתי' כמ"ד שהביאו התוס' לקמן (דף כ"ג) דהבערה לא נאסרה ביו"ט כלל וא"כ קשי' ליה דלחייב תרתי משום מוקצה ומשום הבערה. ולכן ע"כ צ"ל דהאי תנא לא ס"ל כלל לחייב משום הבערה וליכא רק משום עצי מוקצה לחוד. מיהו לפי האמת דס"ל לרבה דאין חילוק מלאכות ליו"ט נראה דס"ל הכי דודאי מידי דמוקצה שאינו מוכן אזהרתו מלא תעשה מלאכה כמו שאמר רבה שם והטעם כיון דמתחילה לא הי' ראוי למלאכה ועתה משתמש בו ועושה בו מלאכה יש לאו דלא תעשה כל מלאכה אך נראה דמטעם זה אין לאסור ביו"ט מוקצה לצורך אוכל נפש כיון דאפילו מלאכה גמורה שרי ביו"ט לצורך אוכל נפש וא"כ קשה מאי משני לעייל עצי מוקצה הא גם בעצי מוקצה י"ל הואיל כיון דמוקצה שרי לצורך אוכל נפש וא"כ י"ל הואיל. אך נראה דהמ"מ כתב דהבערה לא מקרי אוכל נפש רק מכשירין רק דביום השבת ממעט הבערה ביום טוב ע"ש בפ"א דיו"ט. וא"כ נראה אי אמרינן דהבערה לא נאסרה ביו"ט כלל משום דלאו מלאכה הוא כמ"ש התוס' לקמן לרבה גופי' א"כ בעצי מוקצה דמקרי מלאכה כמבואר בש"ס לא שייך הואיל כלל דאין להתיר עצי מוקצה לצורך אוכל נפש דלא הוה רק מכשירין ומכשירין אסורין ולכן לא שייך הואיל משא"כ אי אמרינן דהבערה לחודה אסורה ביו"ט ומ"מ גזירת הכתוב להתיר ביו"ט מדכתיב ביום השבת כיון דמלאכה היא והתורה התירתה גם בעצי מוקצה אין לאסור לצורך אוכל נפש דמה לי מלאכה דהבערה מה לי מלאכה דמוקצה אך אם נימא דהבערה ללאו יצאת ואינה מלאכה כלל ועצי מוקצה חשיבא מלאכה א"כ מעולם לא הותרה מלאכה זו ביו"ט לצורך אוכל נפש ולא שייך לומר הואיל ולכן ע"כ האי תנא דס"ל דלא שייך הואיל בעצי מוקצה ואסורי אפילו באוכל נפש בע"כ ס"ל הבערה ללאו יצאת ומעולם לא הותרו עצי מוקצה ביו"ט דמה שהותרה הבערה ביו"ט היינו משום דלאו מלאכה הוא כלל משא"כ עצי מוקצה דהוה מלאכה ולא דמי לשאר מלאכה דזהו לא הוה רק מכשירין כמ"ש לעיל ולכן צ"ל אפיק הבערה דלאו מלאכה היא כלל ולכן לא שייך הואיל ונשאר האיסור מעצי מוקצה משא"כ אילו היתה ההבערה מלאכה ואעפ"כ הותרה לאוכל נפש מטעם ביום השבת כמ"ש המ"מ גם מוקצה לא שייך לאסור ביו"ט. ולפ"ז לא קשי' מידי מברייתא דמוקצה שרי ביו"ט דהיינו לצורך אוכל נפש ובהא לא שייך איסורא ושפיר הוה מהמותר לישראל אלא דאכתי ס"ד בדברי רבה דלהכי נקט אפיק הבערה משום חייב תרתי משום הבערה ומשום מוקצה ולכן צ"ל דלאו מלאכה הוא כלל. ובהכי א"ש מה דאמר הא את הוא דאמר ולכאורה תמוה דמה ענין קושי' זו להא דמוקי ברייתא משום מוקצה. ולפ"ז א"ש דודאי אהא נמי קשיא למה מוקי ברייתא כמ"ד דלא חייב משום הבערה לס"ד דאביי דלהכי נקט אפיק הבערה דלא לחייב תרתי. וע"ז קשיא ליה דרבה גופיה הא דאמר חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט וא"כ לא הוה צריך לומר אפיק הבערה אבל רבה גופיה ודאי לא הדר מכח קושי' קמייתא דודאי מוקצה דאורייתא רק ביו"ט לצורך אוכל נפש הותר רק שהוכרח להנוי' אחרינא משום קושיא דחילוק מלאכות וקשיא ברייתא גופה דחייב אהבערה ובישול וא"ש ודו"ק היטיב. ובזה מיושב נמי לפירש"י לקמן (דף ד') אמרינן בפשיטות אמוקצה דעצים בדרבנן מבטלין ופירש"י מוקצה דהכא וקשה הא לרש"י מוקצה דאורייתא אליבא דרבה וקיי"ל כוותיה ולפ"ז ניחא דלדידן דקיי"ל הבערה לחלק יצאת ואפ"ה הוה מלאכה ממילא גם עצי מוקצה שרי מן התורה וא"ש ודוק ובהכי א"ש לשון רש"י שכתב מיהו בחול ליכא למיסריה וקשה דקארי לה מאי קארי לה הא אמרינן התם דאזהרה דמוקצה משום לא תעשה כל מלאכה וא"כ מהיכא תיתי לאסור בחול בשלמא לשיטת התוס' דאין הטעם משום מוקצה רק דגזירת הכתוב לאסור מה שהכין שבת צריך הדבר לאומרו שלא לאסור בחול אבל לפירש"י מה מקום לאיסורו הא אזהרה דמוקצה אינו אלא משום לא תעשה מלאכה וניהו דהתורה אסרה נמי מה שנעשה מאליה מ"מ מהיכא תיתי לאסור בחול. ולפ"ז ניחא דודאי גם לפירש"י צ"ל דמה שאסור מה שהכין שבת ליו"ט היינו משום דבשבת עצמה אסור מן התורה שדבר שאינו מוכן אמור בשבת דהוה כמו מלאכה שמכשיר לאכול דבר שלא היה מוכן ומזה גזירת הכתוב ג"כ דמה שנאסר בשבת משום שנתכן בשבת אסור ג"כ ביו"ט וכמו כן להיפך מה שצריך ביו"ט הכנה ונתכן ביו"ט אסור בשבת של אחריו כיון דמידי דלא הוה מוכן אסרתו התורה משום מלאכה שלא היה מוכן מבעוד יום וזה רוצה לאכול עתה שתבא הכנתו ביו"ט הוה כמו מלאכה ואסור ביו"ט רק לצורך היום גופיה. ולכן בשבת אסור דניהו דאם היה צריך ביו"ט היה מותר היינו משום דמלאכה נמי מותרת לצורך אוכל נפש דיו"ט ולא לשבת ומ"ט הוה ס"ד לאסור אף בחול כמו ביו"ט. ולכן צריך לטעמא דלא שייך בה מוקצה משא"כ ביו"ט דשייך מוקצה אף שההכנה שביומה מותרת משום אוכל מ"מ דבר הבא מהכנת שבת אסרה התורה כיון שאסור לעשות בשבת ואפילו אוכל נפש וכמו כן מיו"ט לשבת ודוק היטיב ולפמ"ש ממילא מיושב ההיא דעירובין (דף ל"ח ע"ב) דאמרינן דשבת מכינה לעצמה. ולפמ"ש אין מקום להקשות כלל דהא שם לענין עירוב שקונה בתחילת שבת לא שייך הכנה דהא כל עירוב נקנה בתחילת שבת ויו"ט לא הכין כלל כיון דאין סוף היום קונה העירוב:
עוד נ"ל ליישב פירש"י בפשיטות דהא קשה לכאורה מאי פריך אביי מברייתא דהביא שה מן האפר הא הא דיליף מוקצה דאורייתא היינו מקרא דוהכינו וא"כ למאן דלית ליה הכנה ודאי לא ס"ל מוקצה דאורייתא וא"כ כיון דהכא ב"ש ע"כ לית להו הכנה וא"כ י"ל ברייתא דשריא מוקצה להקרבה אתיא כב"ש דלית להו הכנה ואית להו מוקצה כההיא דרב נחמן דאנו אין לנו אלא ב"ש כר"י ונ"ל דקשיא ליה לאביי דהא לקמן (דף י"ב) מוקמינן ברייתא דלוקה משום הבערה כב"ש וא"כ תיקשי היכא מוקי רבה טעמא משום הכנה הא ב"ש הכא לית להו הכנה וצ"ל דרבה ס"ל דודאי גם ב"ש ס"ל קרא דוהכינו לאסור מוקצה מן התורה אלא דגמר הביצה בשבת לא חשוב ליה הכנה כלל כיון דממילא נעשה בידי שמים א"כ שפיר אותביה דלאוקימתא דרבה מוכח דאפילו ב"ש אית להו מוקצה דאורייתא וא"כ ל"ל דהך ברייתא אתיא כב"ש דע"כ לא פליגי ב"ש רק בהכנה דבידי שמים אבל במוקצה גם לב"ש הוה מן התורה והוכרח לחזור מאוקימתא זו אבל מגוף הכנה לא הדר ביה דודאי ס"ל מוקצה דאורייתא רק דב"ש לא ס"ל הכנה כלל וברייתא דמבשל גיד לקי משום הבערה ואתיא כב"ש שפיר דלית להו מתוך ול"ל נמי הכנה וברייתא דמביא מן המוקצה נמי כב"ש ול"ל לב"ש משום מוקצה מדאורייתא ולק"מ ודו"ק ולפ"ז לפירש"י עיקר איסור הכנה משום מוקצה כיון שאין שבת מכינו ממילא נשאר מוקצה. וגם יש ליישב בלא"ה כיון דלקמן פליגי תנאי בהכנה א"כ קושיא ראשונה של אביי לאו קושיא הוא די"ל דאתי כהך תנא דלקמן. ואין להקשות דהא לרבה משמע לקמן (דף י"ב) דלית ליה דפליגי במתוך דאפשר דקבלה מרב יוסף. וכן נראה מדברי התוס' בפסחים שהוכיחו מהך ברייתא דאפי' מאן דלית ליה מתוך ס"ל הואיל ולמה לא הוכיחו מרבה גופיה מהא דהואיל דלית ליה מתוך אלא ודאי שפיר י"ל דגם רבה ס"ל מתוך. אלא שיש לדקדק לפירש"י ל"ל למימר קסבר רבה כל ביצה דמתילדה האידנא מאתמול גמרה לה הא אפילו גמרה היום נמי יש לאסור מאחר שלא הוכן מעיו"ט וכ"כ בס' פ"ו. ונראה דבלא"ה יש לדקדק היכא מוקי רבה למתניתין מטעמא דהכנה הא מוכח לקמן (דף ד') דאיכא נמי טעמא אחרינא לאסור ביצה דהא ת"ק לקמן (דף ד') דס"ל נולדה בזה מותרת בזה משמע דלית ליה הכנה ואפ"ה נולדה ביומה אסור. וצ"ל דרבה ס"ל דכ"ע ס"ל הכנה דאורייתא לב"ה רק דבנולדה בזה מותרת בזה משום דליכא הכנה דאורייתא שם כיון דאפילו ביומה לא אסירה אלא מדרבנן וכמ"ש הר"ן שם וא"כ הוכרח לומר דסבר כל ביצה דמתילדה האידנא מאתמול גמרה לה דאל"כ תיקשו מנ"ל לאוקמה מתניתין משום הכנה כיון דחזינן לקמן דלת"ק דלית ליה הכנה נמי ביומה אסורה ולהכי קאמר דמאתמול גמרה לה וא"כ ביו"ט אחר שבת אסור לכ"ע וביו"ט דעלמא הוא דשרי משום דמאתמול גמרה לה רק משום גזירה דרבנן אטו יו"ט אחר שבת ודוק:
שם גמרא יו"ט דעלמא תישתרי. לפירש"י היינו משום דהלידה לא חשיבא הכנה ולא ס"ל כמ"ש התוס'
לקמן (דף ד') רק כשנויא בתרא דתוס' וא"כ כיון דמאתמול גמרה לה תישתרי:
בתוס' ד"ה והיה כו' אך תימא הואיל והכנה דאורייתא כו' וי"ל כו' עכ"ל. לכאורה תמוה הקושיא והתירוץ שהרי הוא מפורש קושיית הש"ס ותירוצה בפסחים (דף מ"ו ע"ב) לרב חסדא דס"ל מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט גם הכנה נראה דלא שייכא לאסור מיו"ט לשבת. ונראה דודאי ידעו התוס' תירץ הש"ס שם דלרבה י"ל הואיל. אלא דקשיא להו הכא דבשלמא היכא דעביד מלאכה מיו"ט לשבת לא שייך לחייבו כיון דראוי ליו"ט אי מקלעי לי' אורחין. אלא דקושיית התוס' כאן דחזינן דאפילו מה שהוכן מאליה בשבת כמו ביצה נמי אסורה הואיל ושבת הכינה וא"כ הכי נמי נהי דאין חייב על מה שעשה מלאכה ביו"ט כיון שראוי לאורחים מ"מ השתא דלא אתי אורחים ונשאר לשבת איך יהיה מותר בשבת מאחר שיו"ט הכינו ולא עדיף מביצה שההכנה בידי שמים ואפ"ה אסרה התורה לאכול מה שהוכן בשבת. וע"ז תירצו התוס' דמ"מ לרבה י"ל הואיל דלא אסרו ההכנה רק היכא שאין ההכנה עולה רק לשבת דוקא כמו הגמר הביצה שגמרה ביו"ט גרם שתלד בשבת ולא הועיל לענין יו"ט רק לענין שבת שנולד בשבת ולכן אסורה בשבת משא"כ היכא שהפעילה לאותו יום עצמו י"ל יו"ט לעצמו הכין וממילא בשבת שאחריו שרי ודוקא בביצה שיו"ט לא הכין לעצמו כלל לענין הלידה אסור בשבת מן התורה ולכן כיון דאיכא למימר הואיל לא מקרי הכנה בשבת כי אם יו"ט הוא שהכין לעצמו זהו נ"ל נכון וברור. והוא הטעם ג"כ בשוחט תרנגולת ומצא בה בצים שמותרות אפילו ביו"ט אחר שבת ולא חיישינן שמא עתידין להוולד היום. ולפמ"ש ניחא דהכנת הגמר שהוא פעולה לאותו יום י"ל שיו"ט לעצמו הכין משא"כ לענין הלידה שלא היה לה להולד ביו"ט מאחר שלא נגמר מעיו"ט לא הכין רק לשבת וזה ברור ונכון. ובעמדי על דברי קדמונים מצאתי ראיתי כי כוונתי בסברא לדעת הגדול הרמב"ן במלחמות. ודברי המג"א ר"ס תקכ"ז תמוהים במ"ש דברי התוס' תמוהים והדבר ברור כמ"ש ואין מקום לדברי המג"א שם:
בא"ד ואפילו לדידן ניחא כו' עכ"ל. נראה דהתוס' לא פסיקא להו דהלכה כרבה דאמר הואיל וכ"כ התוס' בפסחים (דף מ"ח) שר"י דחה ראיית הר' יוסף דלא כמהרש"ל בחכמת שלמה עיי"ש. אלא דקשיא דאי לא אמרינן הואיל ע"כ צ"ל דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט כמפורש בפסחים שם ולפירש"י משום דקדושה אחת הן ולפיר"י שם (דף מ"ז ד"ה) ואי ) אפילו אי שתי קדושות הן הוה כאוכל נפש דיו"ט עצמו וא"כ לא שייך לאסור הכנה מיו"ט לשבת כיון דהוה כיו"ט עצמו וע"כ רבה דאסר הכנה מיו"ט לשבת היינו משום דס"ל מן התורה אסור לעשות מיו"ט לשבת משא"כ לרב חסדא לא שייך כלל לאסור הכנה מיו"ט לשבת כיון שצרכי שבת נעשין ביו"ט וצ"ע. וכ"נ להדיא מהר"ן פ' אלו עוברין דלרב חסדא ל"ש הכנה:
בא"ד תימא דכאן משמע שלא היה יורד מן ביו"ט כו' ע"כ. כוונת התוס' דע"כ הא דדייקינן דאין יו"ט מכין לשבת והיינו משום דסתם שישי חול כדפירש"י והיינו משום דקרא דיום השישי איירי ביום לקיטה כדכתיב בסיפא דקרא והיה משנה על אשר ילקטו וכו' וא"כ שפיר יש לדייק דדוקא בשישי שהוא חול דאיירי ביה ולא בשישי שהוא יו"ט משא"כ אם ירד המן ביו"ט ג"כ. א"כ מאי פסיקא דששי דאיירי ביה חול הוא דילמא האי שישי אפילו ביו"ט הוה ולא משתמע לאסור מהכא הכנה מיו"ט לשבת כלל. ובאידך תירוצא תירצו דהשישי משמע שראוי להכנה ומשכחת שישי שאין ראוי להכנה ולא משכחת לה רק ביו"ט משום הכנה ודרשינן הכי מיתורא דהא כן נ"ל פשוט בכוונת התוס'. ובספ"י הניח קושייתם בצ"ע והנ"ל כתבתי. מיהו לפענ"ד לפמ"ש התוס' לקמן בשם רבינו נתנאל דמלישה ואילך דוקא שרי וטחינה אסורה מן התורה ביו"ט. וכן מפורש בירושלמי הובא בר"ן ריש פרק אין צדין א"כ כיון דכתיב במן טחנו ברחים וכו' וטחינה אסורה מן התורה ממילא ע"כ לא ירד ביו"ט ושפיר משמע סתם שישי חול שראוי לטחינה משא"כ ביו"ט ולק"מ קושיית התוס' ואפשר דהני מדרשים שהביאו התוס' פליגי נמי בפלוגתא שבירושלמי אי לא שרינן ביו"ט רק מלישה ואילך ממילא לא ירד מן משום טחינה ואי אמרינן דמקצירה ואילך א"כ מהיכא תיתי לא ירד מן כיון דטחינה שריא נמי ביו"ט ודו"ק:
גמרא. ומי גזרינן והא תניא השוחט את התרנגולת כו'. לדברי ה"ר אפרים שהובא בפוסקים דמוקי לפי האמת הך ביו"ט דעלמא אבל ביו"ט אחר שבת אסורין דשמא היו נולדים היום. קשה דטפי' הו"ל למפרך לגזור אטו יו"ט אחר שבת דאסורין מספיקא דאוריי'. גם קשה עליו קושיית רש"י דהוה ליה גזירה לגזירה וקושי' ראשונה מצאתי ג"כ ברמב"ן במלחמות וליישב דברי רבינו אפרים שהיה גאון קדמון וגם הסברא הפשוטה נוטה לו נ"ל דודאי לישנא דגמורות יש לפרש דגמורות בחלמון ולא גמורות ממש כדאשכחן להדיא לקמן בש"ס (דף ח') דשייך גמורות אפילו מעורות בגידין וכיון דכל ביצה דמתילדה האידנה מאתמול גמרה לה א"כ אותן שאין גמורות ממש ודאי אין לחוש בהם שילדו היום וס"ל לה"ר אפרים דמשמע ליה לאביי דהא מלתא דפשיטא דאי לא איירי בגמורות ממש ל"ל דאיירי ביו"ט דעלמא דקשי' פשיטא אלא דגזרינן הך גזירה לגזירה אטו הנך דמתילדן והנך דמתילדן גופייהו אטו יו"ט אחר שבת וא"כ אי לא איירי בגמורות ממש תיקשי מאי קמ"ל אע"כ דאיירי אפילו ביו"ט אחר שבת וקמ"ל דלא גזרינן אטו הנך דמתילדן וקמ"ל דאפילו חדא גזירה לא אמרינן. ולפ"ז שפיר י"ל דאפילו בגמורות ממש איירי וקמ"ל דלא גזרינן אפילו היכא דמהנך דמתילדן אתא לידי איסורא דאורייתא והיינו בביצה שנולדה ביו"ט שחל ערב שבת דנולדה מזה אסורה בזה. וכתבו התוס' משום דהלידה ה"ל הכנה ועיין מהרש"ל ביש"ש דהו"ל הכנה דאורייתא ע"ש בסימן ג'. וא"כ בכה"ג איכא אטו הנח דמתילדן ומכח הלידה נאסר בשבת מן התורה ולא הוה גזירה לגזירה כלל דאתי לידי איסורא דאורייתא. וא"כ למאי דמסיק דלא גזרינן משום דמלתא דלא שכיחא הוא שפיר י"ל דאיירי בגמורות ממש וביו"ט אחר שבת פשיטא דיש לאסור מספיקא דאורייתא. וברייתא קמ"ל דלא גזרינן אפילו חדא גזירה והיינו ביו"ט שקודם שבת דליכא רק חדא גזירה שיש לחוש שיאכלנו בשבת ובהני דמתילדן איכא איסורא דאורייתא. כנ"ל ליישב דברי רבינו אפרים. ויש לי להוסיף עוד נופך בזה דודאי משמע לי' בפשיטות ממתניתין מדלא פליגי ב"ה אב"ש רק בנולדה משמע דבמעי אמן מודו כדדייק בש"ס לקמן (דף ו' ע"ב) דדוחק לומר דטעמא דב"ש קמ"ל כמ"ש מהרש"א במשנה. רק דאין הכרח ממתניתין די"ל דוקא ביו"ט דעלמא דהוה גזירה לגזירה עכ"פ מוכח ממתניתין דלא גזרינן גזירה לגזירה. וא"כ לא צריכי ברייתא כאשמועינן הך מילתא דמפשטא דפלוגתא דב"ש וב"ה מוכח הכי וע"כ אמר דממתניתין לא שמעינן רק היכא דהוה גזירה לגזירה וברייתא קמ"ל דאפילו חדא גזירה לא אמרינן. וא"כ מוכח או דאיירי באין גמורות ממש וביו"ט אחר שבת. או בגמורות ממש וביו"ט שקודם שבת כדפרישית ובהא קשי' לו שפיר נגזור משום הני דמתילדן כדפרישת ודוק היטיב:
דף ג.
מתוס' ד"ה גזירה ותימא ל"ל האי טעמא דלקמן גבי נכרי כו' מיגו דאתקצאי כו' עכ"ל. לכאורה היה נ"ל דצריך לטעמא דלקמן משום מוקצה לפמ"ש בתוספות לקמן והביאן מהרש"א דבמוקצה אזלינן בספיקא להחמיר דהוה כעין דאוריי' משא"כ אי טעמא משום פירות הנושרין מספיקא הו"ל ספיקא דרבנן לקולא כדלקמן בע"ב. וא"כ לקמן דאיירי דיש במינו במחובר ע"כ טעמא משום מוקצה מדאסרינן ספיקא דהא י"ל שנלקט מאתמול ומשום גזירה דיעלה ויתלוש הו"ל ספיקא דרבנן להקל ותלינן שנתלש מעי"ט. ולכן אמרינן טעמא משום מוקצה דאסר נמי מספיקא ואע"ג דמסיק לקמן דמספיקא נמי הוה דבשיל"מ ואסור. מ"מ מרא דהאי מימרא הוא ר"פ. ור"פ משמע דלא ס"ל קמן האי סברא לאסור מספיקא דרבנן ובמוקצה ע"כ ס"ל להחמיר דהא פסק לאסור במינו במחובר מספק. וסוגיין הכא למאן דלית ליה מוקצה צריך גזירה דשמא יעלה ויתלוש וא"ש. וזהו כשי' הרי"ף והרמב"ם וסייעתו שאוסרין ביו"ט מוקצה. ובהכי סלקא סוגיא דלקמן שפיר ודברי ר"י הכא לר"ש דלית ליה מוקצה וא"ש. אלא דרש"י פירש לקמן אפילו לר"ש אסור דהוה כמוקצה דגרוגרות וצמוקין ואפילו לר"ש אסור. ובאמת לפענ"ד יש לקיים שניהם דודאי בסתמא היכא דאינו יושב ומצפה גם לר"ש אסורין משום מוקצה והכא דצריך לטעמא דשמא יתלוש היינו דמש"ה אסור אפי' ביושב ומצפה. וכן נראה מדברי התוס' פ' כל כתבי או דלר"ש מהני תנאי במוקצה מחמת איסור כדמשמע לכאורה לקמן (דף ל'). מיהו משום גזירה דיעלה ויתלוש לחוד לא הוה שייך לאסור ביו"ט כמ"ש התוס' לקמן דתלישה לצורך אוכל נפש שרי מן התורם אבל השתא דבאין יושב ומצפה אסור משום מוקצה וביושב ומצפה שרי דליכא מוקצה ולא גזרינן יושב ומצפה אטו אין יושב ומצפה דמוקצה דרבנן והוה ליה גזירה לגזירה אבל השתא דבאין יושב ומצפה הפירות אסורין משום מוקצה וא"כ יש לחוש שמא יעלה ויתלוש אותן הפירות שאינו יושב ומצפה עליהן וכיון דאסורין משום מוקצה נמצא שתלישתו לא היתה לצורך אוכל נפש כלל כיון דהפירות אסורין. וממילא דקעביד איסורא דאורייתא דהוה תולש שלא לצורך אוכל נפש וא"כ אפילו לפירש"י תרווייהו צריכין מוקצה וגזירה דשמא יעלה ויתלוש דמשום הכי אסורי אפילו ביו"ט ביושב ומצפה אטו אין יושב ומצפה דאיסור מוקצה דרבנן גורם שתהי' התלישה אסורה מן התורה וא"ש. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו התוס' לקמן (דף ק"א) לרבה דס"ל הואיל מפ' המצניע ברודה חלות דבש הזיד ביו"ט לוקה ארבעים הא הואיל אי מקלעי ליה אורחים חזי ולפמ"ש א"ש דכיון דאסרו חכמים הרדיה מדרבנן ממילא הו"ל מוקצה מחמת איסור. ור"א ס"ל מוקצה כמו שפירש"י לקמן (דף ד') וכיון דאית ליה מוקצה נהי דאסור ביו"ט מדרבנן מכח מוקצה. מ"מ הו"ל מלאכה שאינו לצורך אוכל נפש ולקי עלה מן התורה. וזהו נכון לכאורה בסברא דודאי לא מסתבר שיתירו לו חכמים איסור מוקצה באכילה שלא יבא לידי חיוב דאורייתא ולא דמי לרדיית הפת פ"ק דשבת. ועדיין צ"ע בזה ויתבאר בעזר ה' במקומות הבאים הנוגעין בספק זה. ובר מן דין אני תמה על התוס' שלא דיברו מסוגיא דפ' מקום שנהגו (דף נ"ו ע"ב) ששם מבואר בפירות הנושרין גופייהו פלוגתא דעולא ס"ל דלא הוה מוקצה דמוכן לעורבים הוה מוכן לאדם ורבין ס"ל דלרבנן הוה מוקצה דמוכן לעורבים לא הוה מוכן לאדם. וא"כ י"ל בפשיטות דרב יוסף דס"ל פירות הנושרים אסורין דשמא יעלה ויתלוש לשיטתו אזיל דס"ל לקמן (דף ו') דמוכן לכלבים הוה מוכן לאדם ולכן לא שייך מוקצה ורב פפא לקמן ס"ל כרבנן, התם דלא הוה מוכן לאדם ולק"מ. ואי ס"ל להתו' דע"כ לא פליגי התם רק למאן דאית ליה מוקצה. משא"כ למאן דלית ליה מוקצה ודאי הוה מוכן לאדם. א"כ הו"ל להקשות משם על פירש"י להדיא שפירש להדיא שפירש לקמן דכשיש במינו במחובר הוה מוקצה אפילו לר"ש. ולפי מה שנראה מדברי התוס' דמוכן לעורבים לא הוה רק בחצר. א"כ לק"מ וכמ"ש התוס' בתירוצם באמת עכ"פ היה להם להביא סוגיא הנ"ל. ובאמת י"ל לפירש"י למאן דס"ל מוכן לעורבים לא הוה מוכן לאדם י"ל דאפילו לר"ש הוא כדמשמע דנקט לה מק"ו השתא מוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים. מוכן לכלבים הוה מוכן לאדם. משמע דבהא פשיטא לן טפי דלא הוה מוכן. או דס"ל לרש"י דמוכן לעורבים לא שייך בנכרי שהביא דורן שלא הים דעתו עליו כנ"ל. וא"כ לק"מ בפשיטות על דברי רש"י
בא"ד דהכי אתי אליבא דר"ש. ולפ"ז לר"י לא היה צריך לחדש כלל גזירות פירות הנושרין. כיון דבלא"ה אסירי מכח מוקצה. וא"כ צ"ל דר"י ס"ל דלא נחלק ב"ש וב"ה בדבר זה. וכמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה ולדידיה דלמאן דאית ליה מוקצה משום ביצה לחוד ודאי לא שייך לגזור. כנ"ל פשוט לפי דברי התוס' לקמן. וא"צ למ"ש בספ"י בזה. אלא דקשיא לי דא"כ סתמא דמתניתין ע"כ לית ליה מוקצה מדאסר תרנגולת עומדת לאכילה הביצה משום פירות הנושרין. וא"כ תיקשי סתמא אסתמא דלקמן איכא סתמא ביו"ט דמוקצה אסור וכאן מוכח דמוקצה שרי דאל"כ אין שייך לאסור ביצה מכח גזירות פירות הנושרין כיון דלא הוצרכו לחדש גזירה על פירות הנושרין. ממילא שאין לאסור ביצה. ועיין בסמוך:
בא"ד ע"כ י"ל דמיירי בחצר דהוה מוכן לעורבים כו' עכ"ל. נראה שכוונת התוס' לאוקמה אפי' כר"י דאית ליה מוקצה משום דרב יוסף הכי ס"ל לקמן (דף ו') דמוכן לבהמה הוה מוכן לאדם. ובהכי ניחא לי דקו' התוס' בסמוך מההיא דמעמיד אדם כו' אבל לא על המוקצה ומאי קושיא נימא דרב הונא משום דס"ל מוקצה לכך לא מקרי מוכן במחובר. ואי ס"ל להתוס' בפשיטות דלבהמה לא הוה מוכן מוקצה שהיה מחובר א"כ אין ענין קושיא זו לכאן. אלא ודאי כמ"ש דכוונתו אפילו לר' יהודא כדאיתא בפ' מקום שנהגו להדיא. ולכן מקשה שפיר דשם חזינן דאפילו לבהמה לא מקרי מחובר מוכן. וכן נ"ל מדברי מהרש"א במ"ש התוס' דלא שייך מוכן לעורבים רק היכא דאיכא יושב ומצפה והיינו לר"י דלר"ש ביושב ומצפה לחוד סגי רק ר"י אע"ג דס"ל מוכן לעורבים הוה מוכן לאדם מ"מ בעי נמי יושב ומצפה ונסתלקה בזה תלונות פ"י:
בא"ד וי"ל דלקמן מיירי במידי דבעי מרא וחצינא ע"כ. והקשה בספ"י אכתי ל"ל טעמא דמוקצה. ת"ל דיש לאסור
משום גזירה דשמא יאמר לנכרי להביאם. ותירץ דא"כ לא הים לו להיות אסור בטלטול. וזהו דחוק דהא הרי"ף והרא"ש כתבו לקמן דכל היכא דאסור באכילה אסור נמי בטלטול וגם ביו"ט שני דהוה טעמא משום גזירה אסור בטלטול עיין מ"ש במשנה. ואי ס"ל לחלק דטעם זה שמא יאמר לנכרי לא יספיק. אלא להמשיך הגזירה אחר שכבר נאסר ביו"ט ראשון מדינא. א"כ אין מקום לקושיא. ולי נראה דמשום הך גזירה שמא יאמר לנכרי לא הוה אסרינן מספיקא ביש במינו במחובר כיון דאפשר שנחלש מעיו"ט. ודוקא בודאי נלקט ביו"ט הו"ל למגזר משא"כ מספיקא לא הוה מחמרינן רק כיון דודאי נלקט ביו"ט יש לאסור גם ביו"ט שני. מטעם שמא יאמר לנכרי וכיון דמספיקא אסור ביו"ט ראשון אסור נמי ביו"ט שני. ועוד י"ל דקושטא דמילתא היכא דאסור באמת משום מוקצה ולא חשדינן הישראל שירצה לאכול דבר האסור. ולא מצינו גזירה זו רק כשאין איסור מגופו רק האמירה וא"כ ביו"ט כיון דעיקר הטעם משום מוקצה. דלפי האמת הוה מוקצה לא שייך שיאמר הישראל. כיון שאסור באמת. וא"כ הא דאייתי התם היינו משום דלפי האמת אסור משום מוקצה. וממילא לא שייך הגזירה ביו"ט ראשון:
בא"ד דהיינו מלישה ואילך. ולפי דעת קצת פוסקים דבעי שימור משעת קצירה לעיכובא. התוס' נקטו הכא מלישה ואילך. היינו ליישב ג"כ הא דגזרינן שמא יסחוט ובזה לא סגי אי שרי מלאכות שמשעת קצירה. שסחיטה הוא מפרק ותולדה דדש. ובזה אפשר ליישב דעת בה"ג שהתיר סחיטה לצורך אוכל נפש ותמהו עליו. ולפ"ז אפשר דס"ל דר' יצחק דהכא ס"ל דלא בעי שימור אלא משעת לישה. וא"כ לדידן דקיי"ל כרבא בפסחים דבעי שימור משעת קצירה. וא"כ ליכא איסורא בסחיטה לצורך אוכל נפש. ואף דדישה אסורה מדרבנן. י"ל סחיטה לצורך אוכל נפש אין לאסור שאין דרך לעשות. כ"כ הרבה כמו דישה עיין ספ"י. ועיין מ"ש לקמן בפ' אין צדין בס"ד ליישב דעת הנ"ל ולכתוב הנלענ"ד בזה:
גמרא דר"י רמי דר"י אדר"י כו'. תמוה לי טובא מאי קשיא ליה דר"י אדר"י עד שהוצרך להפך פשוטה. כיון דר' יהודה גופיה אמר לקמן (דף ד') משום ר"א נולדה בזה אסורה בזה משום הכנה. וא"כ מי סני ליה אי ר"י כרבי' ס"ל בהא. דאסורה משום הכנה כמו בנולדה בזה. והתו' כתבו לקמן דהא דרבי ותימא מנ"ל לר"י להקשות דלמא כרבי' ס"ל. ובסך דשתי קדושות נמי ס"ל כר"א כדאיתא בעירובין (דף ל"ח). ונראה דלא ס"ל לר' יוחנן הך סברא כלל דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה. או דלא מקרי הכנה כפירוש רוב מפורשים דשבת לעצמה מכינה. רק דבנולדה בזה. כיון דביומה אסורה מטעמא דמשקין שזבו. גם למחר אינה מותרת. וכתירץ שני של התוס' לקמן (דף ד'). אבל אי ליתא לטעמא דמשקין שובו כיון שביומה מותרת. א"כ אין מקום לאסור למחר וכמ"ש לקמן (דף ד'). וגם לא שייך הכנה כלל רק כיון דאסורה היום מדרבנן מקרי הכנה כפי דברי התוס' לקמן וא"ש והייתי יכול לומר בפשיטות גם לפי תירוץ הראשון די"ל דהגמר לא מקרי הכנה רק הלידה דוקא. ולכן אף שביומה לא נאסרה משום הכנה מ"מ למחר אסורה דהלידה הוה הכנה. וא"ש ג"כ. אלא שלא נחה דעתי לומר דביומה אין בה משום הכנה ולמחר יחזור וינעור איסור ההכנה ויתבאר לקמן בס"ד:
שם גמרא וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני. ולכאורה קשה דמאי קשיא ליה כיון דפשיטא לן בכולי ש"ס דר"י אית ליה מוקצה. וא"כ יצדק ספיר לומר בביצה הנולדה בראשון שתאכל בשני בצד מה שתהא התרנגולת עומדת לגדל ביצים כדפסיק רבינא באמת לקמן ואמאי דחיק כולה האי להחליף השיטה. ונראה דבעירובין התם עביד צריכותא ודמפרש דביצה קמ"ל דמשום משקין שזבו ופירות הנושרין ניחוש טפי. וא"כ י"ל דלר' יוחנן משמע ליה דאי טעמא משום מוקצה. לא הוה צריך לאשמועינן ביצה כלל דבמוקצה פשיטא לן דיש להקל כיון שאין לו עיקר מן התורה. או דקשיא ליה לר' יוחנן אדקמ"ל בביצה לינקט בתרנגולת וכל מוקצה דומיא דרישא. והיינו בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומזמינן ביו"ט ראשון לאכילה לשוחטו ביו"ט שני דהו"ל דומיא דכלכלה ממש והו"ל למימר וכן מתנה אדם על תרנגולת כו' שתאכל בשני או דהוה ליה למכללי' על הכלכלה ועל המוקצה. ולכן משמע ליה דלאו טעמא משום מוקצה. ורבינא אפשר דלא חייש להכי או דס"ל דקמ"ל רבותא דאפילו בנולד אמרינן שתי קדושות הן ור' יוחנן לא משמע ליה לחלק כלל בין מוקצה לנולד. ובהכי יש ליישב שיטת ר"ת דפסק לחלק בין מוקצה לנולד. והוקשה לי מסתמא דש"ס דפרק כירה דפריך אר' יוחנן ממילתיה דר' נחמן דאמר מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד ש"מ שאין לחלק ולפמ"ש ניחא דודאי אנן קיי"ל כסתמא דהש"ס שהוכיח ר"ת דס"ל נולד. אלא דר' יוחנן לשיטתיה דלא שני הכא בתרנגולת עומדת לגדל ביצים. מוכח דלא שני ליה בין מוקצה לנולד כדפרישית. דאל"כ י"ל בפשיטות דר' יהודא איירי בתרנגולת עומדת לגדל. ורבינא דמוקי באמת בתרנגולת עומדת לגדל. היינו דס"ל שנולד חמיר ממוקצה. וקמ"ל רבותא אפילו בנולד. וזה סיוע לשיטת ר"ת דמחלק ביניהם. ודו"ק ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה מוחלפת פירש"י כו' דא"כ כ"ש דקשה מדר"י אדר"י עכ"ל. ולפי מאי דפרישית בסמוך לק"מ דודאי גם ר' יוחנן אסיק אדעתיה לאוקמה בתרנגולת עומדת לגדל. רק דקשיא לאשמועינן במתנה על המוקצה ביו"ט ראשון להזמינו לשני. וא"כ למאי דמפיך ונקט במשנה לא הודה להן ר' יהודא לא קשיא כלל. דודאי צריך לומר שלא הורה ר' יהודא גם בביצה היינו דנ"מ לדידיה מיהו בעומדת לגדל ביצים ורבנן דנקטו כולהו היינו משום דלדידהו אסורה משקין שזבו. מ"מ שייך ולא הודה להן ר' יהודא דרבנן קאמרי בכל הביצים שתאכלו בשני. ובכללן אפילו בעומדת לגדל. ושפיר שייך ולא הודה להן ר' יהודא שהוא חולק על כל החלוקות ודוק. כי לכאורה צ"ע על התוס' שלא כתבו כן. אך נראה שדעת התוס' כיון דר' יהודא איירי שם ברישא ובסיפא. נקט ועוד אמר ר' יהודא לא שייך כלל להפך ולמחוק הועוד מן המשנה שאין זה מהגיון החילוף רק להפך דברי האומר כן לדברי האומר כן. ולכן ע"כ ס"ל אי מפכינן ההיא דכלכלה צריך לומר שמשנה שם. ועוד אמר ר' יהודא אין אדם מתנה. וכן ביצה לא תאכל בשני. וא"כ אמר ר' יהודא בהדיא דבריו אביצה. ומשמע שפיר אפילו בעומדת לאכילה כדפרישית לעיל והקשו שפיר. ובזה מיושב קושיית מהרש"א שהקשה דלפירש"י תיקשו דרבנן אדרבנן. ונדחק ליישב. ולמ"ש לק"מ דודאי רבנן דנקט בהו לישנא ולא הודו לו. שפיר י"ל דסתמא קאמרי אכולהו. והתם מוקמינן חכמים ר' יוסי. וי"ל דס"ל מוקצה. וא"כ ביצה אסורה משום מוקצה אף דר' יהודא איירי גם בעומדת לאכילה. מ"מ שייך לשון לא הודו לו. כיון דלדידהו נמי ביצה אסורה משום מוקצה ולק"מ ודוק. מיהו ממ"ש התוס' בשיטה מאייברא לא משמע כן. וא"כ הו"ל לתרץ בפשיטות וצ"ע:
עוד נ"ל ליישב קושיית מהרש"א דהתוס' הקשו לעיל אמאי גזרינן שמא יעלה ויתלוש הא תלישה לצורך אוכל נפש הוא. ופירש בספר פ"י דהיינו לדבריהם הקודמין דלא חיישינן רק לתלישה בפירות שמתאוה להן דבלא"ה י"ל דחיישינן שיתלוש הרבה. וכן בשמא יסחוט נמי י"ל שיסחוט הרבה ע"ש. והתוס' תירצו ע"ז דילפינן בירושלמי דלא הותרו רק מלאכות שמשימור ואילך והיינו מדסמיך ליה ושמרתם את המצות. וא"כ י"ל ודאי דר' יוחנן שפיר ס"ל כר' יוסף דאיכא למיגזר משום פירות הנושרין. ומ"מ שפיר הקשה דר"י אדר"י דלר' יהודא לשיטתיה ליכא למימר טעמא דיעלה ויתלוש דתלישה לצורך אוכל נפש מותרת ביו"ט. ול"ל דקצירה אסורה מן התורה מדסמיך ליה ושמרתם את המצות דר' יהודא לשיטתיה לא דריש סמוכין כי אם במשנה תורה וע"כ לר' יהודא צריך לומר טעמא משום משקין שזבו. ובהא אתי שפיר דיש לחוש שיסחוט הרבה. והיינו דדייק בלישנא ואף ר' יוחנן סבר משום משקין שזבו. ולא קאמר אף ר' יוחנן ס"ל כר' יצחק. דלפ"ז לא ס"ל לגמרי כר' יצחק רק לר' יהודא גופיה ל"ל טעמא אחרינא. וע"כ דס"ל דשייך לגזור בביצה משום משקין שזבו. וא"כ השתא דמחלפינן. לא קשיא כלל דרבנן אדרבנן דלרבנן דדרשו סמוכין שפיר י"ל טעמא כרב יוסף משום שמא יתלוש דתלישה אסורה מן התורה ודו"ק. בפרט לר' יוחנן דלא ס"ל מתוך שפיר י"ל שיסחוט הרבה:
וארווח במה שכתבתי ליישב מה שנדחקו התוס' בפ' חביות כיון דר' יוחנן פסק כר' יהודא שם דמשקין היוצאין
משאר פירות מותרין. א"כ מהיכי תיתי לגזור בביצה טפי משאר פירות ונדחקו שם דבביצה יש לגזור טפי. והוא דחוק דאדרבה אמר הכא ביצה אוכלא. אבל למאי דפרישית לק"מ דודאי ר' יהודא לשיטתיה י"ל ביצה מותרת משום דלשיטתיה קצירה גופיה שרי' מן התורה משא"כ לרבנן נשאר הטעם משום תלישה. ולכן אף דפסק כר"י בשאר פירות מ"מ אסור מגזירה דפירות הנושרין לדידן דלא קיימ"ל כר"י בהא דלא דריש סמוכין ודו"ק.
דף ג:
גמרא רבנא בריה דרב עולא אמר הכא בתרנגולת עומדת לגדל ביצים ור"י לטעמיה כו'. ויש לדקדק לשיטת בעל המאור שמפרש תרנגולת העומדת לגדל ביצים לגדל אפרוחים דבלא"ה אין הביצה מוקצה כיון שדעתו עליו וא"כ קשה אפילו תימא דיום ראשון חול הוא. מ"מ יש לאסרה בשני שהביצה מוקצית מצד עצמה מאחר שעומדת לגדל אפרוחים ואין הביצה עומדת לאכילה ובמתני' צ"ל לשיטת בעל המאור ביצה שנולדה ביו"ט לאו דוקא נולדה ביו"ט דאפילו נולדה קודם יו"ט כיון שעומדת לגדל אפרוחים יש לאסרה מ"מ לא שייך שתהא מותרת בשני שלא יצאה מידי מוקצה. ואפשר לומר דלשיטת בעל המאור האי וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני הוא ע"י הזמנה שמזמין מראשון לשני ומותרת ממנ"פ אם היום יו"ט הרי מחר חול ואם היום חול מהני הזמנה. ולהכי נקט נמי מתניתין ביצה שנולדה ביו"ט דבחול אפשר בהזמנה משא"כ ביו"ט וצ"ע:
שם אי אמרת בשלמא משום הכנה וכו' וכתב מהרש"א דלרבה ע"כ ביו"ט אחר שבת איירי דהוה ספיקא דאורייתא. ולכאורה קשה היכא משכחת לה ספק יו"ט ספק חול. אם ספק נולדה בשבת ספק נולד ביו"ט. אסורה מטעם ודאי דבנולדה בשבת אסורה ביו"ט. ואי מיירי ספק נולדה ביו"ט ספק נולדה ביום ו'. א"כ הו"ל למשרי מטעם ס"ס שמא נולדה ביום שהוא חול לגמרי ולא נאסרה מעולם ואת"ל שלא נולדה בחול דילמא נולדה בשבת ולא אסורה רק מדרבנן וס"ס אפי' בדאורייתא שרי. ולרוב פוסקים אפילו בדבר שיל"מ ואע"ג דחדא ספק מדרבנן דבנולדה בשבת אסורה מדרבנן. מ"מ הוה ס"ס כמ"ש הש"ך ביו"ד סימן פ"ו. ולכאורה היה נ"ל דבהך ס"ד איירי בהיו כאן שני ביצים ונשאר א' א' נולדה בחול וא' נולדה ביו"ט וזהו הספיקא. ובזה אפשר ליישב קושיית הפר"ח בי"ד על רמ"א שחילק בהא דס' א' בגופו וס"א בתערובות לא אמרינן הוא דוקא באיסורא דאו' אבל באיסורא דרבנן אמרינן ס"א בגופו וס"א בתערובות והקשה פר"ח ממנ"פ אי מפרשינן הך אם נתערבה אודאי א"כ מנ"ל להוכיח כלל האי דינא מהכא אפילו בדאורייתא. ואי מפרשינן אם נתערבה אספיקא. א"כ גם לפי האמת דאיירי לכולהו ספק יו"ט ס' חול דהוה דרבנן ואפ"ה לא מהני ס"ס. ולמפ"ש ניחא דודאי לרבה דאיירי ע"כ בתערובות חד בחד הך דספיקא אסורה שפיר מוכח הך אם נתערבה קאי אספיקא דליכא למימר דקאי אודאי דא"כ רישא ל"ל הא כ"ש הוא מסיפא בנתערבה באלף. וע"כ צ"ל דנתערבה קאי אספיקא משא"כ לפי האמת דאיירי בפשיטות בס' יו"ט ספק חול ואפי' בדרבנן ספק אסורה בדשיל"מ. שפיר י"ל דספיקא קאי באפי נפשה דקמ"ל דאפי' בדרבנן ספיקא אסורה. ואיירי בחד ביצה ספק נולדה ביו"ט ספק נולדה בחול. דאפי' בדרבנן אסורה שפיר י"ל אם נתערבה קאי אודאי וא"ש ודו"ק. מיהו נ"ל דלא הוה ס"ס בכה"ג דלא הוה רק חדא ספיקא. ספק נולדה ביו"ט ספק נולדה בחול. וא"כ בלא"ה לק"מ. ועיין בסמוך:
ויותר נראה דלרבה לא קשיא. דבלא"ה קשה לכאורה כיון דכבר אסיק אדעתיה דדבר שיש לו מתירין לא בטל אפילו שיהיה בדאורייתא מ"מ מדאורייתא ברובא בטל וכיון דאהני דשיל"מ שלא יתבטל. א"כ משמע ספיקא דרבנן בעינא לא קיל מתערובות. ולכאורה י"ל דעיקר הקושי' דלמה נחמיר תרי חומרי ספיקא שנתערב באלף וס"ל אם נתערבה קאי אספיקא כמ"ש הפוסקים. וא"כ ניהו דנימא ספיקא דרבנן בעיניה לא קיל מתערובות. מ"מ למה נחמיר בספיקא שנתערב. ובהכי ניחא שינויא דרב אשי דלא מסיק אספיקא רק על הביטול דלא בטיל דעיקר הקושיא מן הביטול. מיהו לפר"ח דאם נתערבה אודאי קאי. לא אתי שפיר. ומ"מ י"ל דלרבה פשיטא ליה דיש לגזור ספיקא דיו"ט וחול אטו ספיקא דיו"ט אחר שבת דהוה ספיקא דאורייתא. ופשיטא לן להחמיר בכה"ג בדבר שיל"מ. משא"כ למ"ד משום פירות הנושרין ליכא שום חששא להחמיר בספיקא דביצה זו ופריך שפיר
שם אלא לרב יוסף ולר' יצחק וכו' והקשו בתוס' ישינים אמאי לא פריך נמי לרב נחמן. ותירצו דמוקצה חמיר כעין דאורייתא. ולכאורה קשה לפ"ז גם רב יוסף ור"י מצו לאוקמה ברייתא כתנא דאית ליה מוקצה דטובי תנאי ס"ל מוקצה. וכן ראיתי שגם בס' פ"י הרגיש בזה. מיהו י"ל בפשיטות דבשלמא לרב נחמן ליכא איסורא אחרינא רק בעומדת לגדל. שפיר שייך לומר בסתמא וספיקא אסורה דאיירי שפיר בהך ביצה דרישא. משא"כ לדידהו דגם בעומדת לאכילה אסורה וא"כ ברייתא מיירי בין בעומדת לאכילה ובין לגדל. א"כ הך ספיקא נמי בהכי איירי. ומשמע דאפילו בעומדת לאכילה איירי ולק"מ. אלא דלכאורה אין זה מספיק כיון דמוקי בספק טריפה טפי הו"ל לאוקמה בתרנגולת עומדת לגדל וס' יו"ט ס' חול. אמנם בתר עיון נראה שיותר יתכן לאוקמה בספק טריפה מבתרנגולת עומדת לגדל. דהא לכאורה באמת תמוה איך ס"ד לאוקמה בספק טריפה דמאן דכר שמיה. אלא נראה דהא דמוקי בספק טריפה אין בו מהזרות כלל. והוא משום דעיקר כוונת הברייתא להשמיענו דין הטלטול ומפרש דספיקא נמי אסורה בטלטול. והיינו היכא דאסורה באכילה מספיקא. אסורה נמי בטלטול מספיקא. וקמ"ל דאע"ג דבאכילה לא אסורה רק מטעם ספיקא דאורייתא. וא"כ לענין דרבנן הו"ל להקל קמ"ל מ"מ כיון שאסורה באכילה גם בטלטול אסורה וזהו לא הוצרכה הברייתא לפרש באיזה ספיקא מיירי דזהו פשיטא לן בכל דוכתי דספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא. כפי הכלל המסור בידינו מכמה מקומות ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא. ולא נחית לאשמועינן באיסור גוף הביצה באיזה אופן בא איסורה. דפשיטא ליה דלא איירי רק היכא דאסורה באכילה מספיקא גם בטלטול אסורה אף דהו"ל ספיקא דרבנן לענין הטלטול מ"מ אסורה בטלטול. וא"כ ממילא שלא הוצרכה הברייתא לפרש שאין זו בכוונתה רק לאשמועינן היכא דפשיטא לן לאסור באכילה אסור גם בטלטול. ואנן לא אשכחינן לאסור באכילה מספיקא רק בספיקא דאורייתא וא"ש. ואמור מעתה דודאי לענין מוקצה דגם איסורו מספיקא באכילה לא פשיטא לן טפי מטולטול דלענין מוקצה שניהם שוין מדרבנן. וע"כ עיקר כוונת הברייתא לאשמועינן ל הדין. א"כ צריך להיות דתיקו סיפא ארישא. כיון דרישא איירי אפילו עומדת לאכילה אם איתא דהך ספיקא איירי בספק מוקצה הוה ליה לפרושי עיקר הדין דאיירי העומדת לגדל כיון דרישא איירי בעומדת לאכילה וליכא למימר דברייתא לא הוצרכה לפרש דפשיטא לן להחמיר במוקצה באכילה טפי מטלטול דמהיכי תיתי דתרווייהו מדרבנן נינהו משא"כ אי איירי בספק טריפה לא קמ"ל בגוף איסור ביצה מידי רק דאסורה בטלטול. ודברי התוס' נכונים ודו"ק כי הדברים ברורים למבין:
מיהו גוף דברי התוס' בהא דמוקצה כעין דאורייתא דחוקים. ואדרבה מצינו לקמן בתוס' דס"ל דמוקצה אין לו עיקר מן התורה כלל. ובאמת י"ל בפשיטות דודאי לרב נחמן י"ל דס"ל ג"כ הכנה דרבה ביו"ט אחר שבת אסור מן התורה. והא דלא מוקי מתני' כרבה. היינו משום דלא משמע ליה לגזור יו"ט דעלמא אטו יו"ט אחר שבת. ומתוקמא ברייתא שפיר ביו"ט אחר שבת דוקא. משא"כ לרב יוסף ולר' יצחק ע"כ לא ס"ל הכנה כלל. דאל"כ לוקמה משום הכנה. וליכא למימר דלא ס"ל גזירה אטו יו"ט אחר שבת דודאי פשיטא לן דהך גזירה דפירות הנושרין ומשקין שזבו רחוקה ביותר ולק"מ ודו"ק. ובהכי ניחא מה שהקשו המפרשים לרב נחמן תיקשי הך ברייתא דהשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות דמותר לאכלן ביו"ט כיון דאיירי בעומדת לאכילה אפילו נולדו שרי. ולפמ"ש לק"מ די"ל דאיירי ביו"ט אחר שבת וכרבה לעיל ולאינך אמוראי בלא"ה לק"מ ודו"ק:
עוד נ"ל לסייע מכח זה דעת מה שפוסק בספיקא דרבנן באתחזק איסורא לחומרא. ולסייע ג"כ דברי רמ"א דבדרבנן אמרינן ספק בגופו וספק בתערובות. וא"כ י"ל לרב נחמן ניחא די"ל דאיירי בשני תרנגולת א' עומדת לגדל וא' עומדת לאכילה והוה אתחזק איסורא ולחומרא משא"כ לשאר אמוראי ליכא לאוקמה בכה"ג בשני ביצים א' נולדה ביו"ט וא' נולדה בחול דתיקשי מ"מ סיפא דאם נתערבה באלף ליכא למימר דקאי אספיקא דהא הו"ל ספק ספיקא. וס"ס לקולא וע"כ איירי בוודאי. וא"כ תיקשו הך וספיקא ל"ל השתא חד באלף לא בטיל חד בחד מבעיא. משא"כ לרב נחמן י"ל דברישא קמ"ל אע"ג דלא אתחזק איסורא בגוף הביצה מ"מ אסור ואם נתערבה קאי אודאי וא"ש. ודו"ק:
אלא דמ"מ אין לנטות מסברת התוס' ישינים. דהא לקמן פ' א"צ משנה שלימה היא דספק מוכן אסור והתם איירי אפילו ביו"ט דעלמא. וא"כ תיקשי גם לרבה ומוכח כדברי התוס' ישינים. וא"כ קשה טובי למאי דכתבו התוס' לקמן דמוקצה קיל טפי משאר איסורין. וא"כ קסה לכ"ע. ואפילו תימא דלרבה י"ל בכל יו"ט דעלמא יש לאסור משום דטעמא דרבה דגזר אטו יו"ט אחר שבת. וגם בספיקא דאורייתא יש להחמיר. מ"מ קשה דהו"ל לאקשויה מתניתין למ"ד דלית להו הכנה אמאי ספק מוכן אסור. אכן למאי דפרישית לעיל ניחא דודאי פליגי תנאי בהכנה. אלא דפליגי בהאי הכנה דביצה. דלאינך אמוראי לא הוה הכנה כלל. וא"כ י"ל מתני' בלא"ה לק"מ. די"ל דאתיא כמ"ד הכנה דאורייתא ואסור ביו"ט אחר שבת כשניצוד בשבת מן התורה שאין ראוי באותו יום רק ליו"ט. וכ"ע י"ל בהאי הכנה דאורייתא אפילו אמוראי דפליגי ארבה כדפרישית לעיל לר' יוחנן. וא"כ מתני' י"ל שהחמירו שפיר בספק כיון דיש לגזור אטו דאורייתא. משא"כ בביצה לדידהו ליכא שום הכנה דאורייתא. משמע להו דאין להחמיר כלל בספיקא דרבנן אבל ממתני' לא קשיא כ"כ וא"ש. ובהכי ניחא דהרמב"ם השמיט הך דספיקא אסורה. והמ"מ כתב דכ"ש הוא מנתערבה באלף וקשה א"כ גם ברייתא תיקשי מאי קמ"ל. וגם מ"ש המ"מ שסמך על המשנה דספק מוכן ג"כ א"כ אמאי לא פריך ממתני' ולא מצי לאוקמה בספק טריפה. אכן למאי דפרישית א"ש דודאי ממתני' לא מצי להקשות די"ל שם אתיא כמ"ד דאית ליה הכנה דאורייתא ויש להחמיר בספיקא דלפעמים איכא דאורייתא משא"כ בביצה לדידהו לית להו הכנה כלל. וא"כ הרמב"ם שכבר ביאר בביצה נמי הכנה דאורייתא. א"כ ממילא דספיקא דביצה לא עדיף משאר ספק מוכן ולק"מ ונכון:
עוד היה נ"ל דלרב נחמן י"ל בפשיטות דאיירי בספק טריפה ול"ק מה ענינו לכאן די"ל דלדידיה בתרנגולת עומדת לאכילה הביצה מותרת, רק בעומדת לגדל אסורה, וא"כ י"ל דקמ"ל ביצה ספק טרפה שנולדה ביו"ט אסורה היינו בזה האופן למאי דקיימ"ל דספק טריפה מותרת כשתלד בשיחלא בתרא, וא"כ י"ל שנולדה הביצה ביו"ט כשכלו כ"א יום וא"כ הביצה כשרה כיון דיצאה מספק טריפות ומ"מ אסור משום מוקצה כשנולד הספק טריפות והיה צריך להמתין עד שתלד ממילא נפיק התרנגולת מעמדה לאכילה והוה כמו עומדת לגדל, משא"כ לשאר אמוראי גם בעומדת לאכילה אסורה לא משמע ליה לאוקמא בנולדה ביו"ט דאפילו עומדת לאכילה נמי אסורה וא"ש:
עוד נ"ל ליישב קושיית התוס' למ"ד משום מוקצה, דבלא"ה יש לדייק דבכל דוכתי אמרינן מיגו דאתקצאי לבין השמשות ולא קאמר בתחילת יו"ט, וצ"ל דאם נימא דבין השמשות מותר מספיקא א"כ נימא דגם ביו"ט יהי' מותר דהא בין השמשות הוי ספיקא דרבנן והיה מותר המוקצה, א"כ גם ביו"ט נימא דכשהיה מותר כבר הים לילה ואין מוקצה לחצי שבת, לכן ע"כ גזרו גם בין השמשות, לכן לא קשיא למ"ד משום מוקצה דע"כ גזרו בין השמשות, דאל"כ נימא הספק ביו"ט אח"כ כיון דבין השמשות הוה שריא ואז אפשר שכבר הי' יו"ט וכיון שהותר במקצת הותר כולו: