אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק שני › דף יז.

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק שני · דף יז.

דף טז:

בפירש"י בד"ה מתפלל שבע כשאר שבתות כי היכא דבחול אין לו למועד ברכה קבועה כו' אף בשבת אין צריך לקבוע לו ברכה לב"ש כו' עכ"ל. משמע מפירש"י דא"צ אבל אם רוצה יכול לקבוע לו ברכה לב"ש וכ"ש לב"ה דאינו רק הזכרה בעלמא בלא ברכה ומאי איכפת לן הרי כמה וכמה דברים נוספים בתפילה שלא מעיקר הנוסח א"כ אם רוצה יכול להזכיר ר"ח בברכה של שבת א"כ כ"ש שיכול להזכיר של שבת ביעלה ויבא וכמ"ש הרמ"א בא"ח (סימן תפ"ז). לכן אינו מובן לי הפלפול בט"ז שם שהביא תשובת מהרי"ל שמביא ראיה מפירש"י לעיל ד"ה ואומר קדושת היום באמצע ומתחיל להזכיר של שבת תחילה וכו' וקדושת היום שאומר ותתן לנו את חג פלוני כו' משמע באמצע לא יזכיר של שבת. ועיין בט"ז שכתב ראיה מהא דמייתי הכא שבת שחל בר"ח במוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת וקדושת היום באמצע והתם ודאי מזכירין קדושת שבת באמצע דהא אומרים פסוק קרבן מוסף שבת וישמחו במלכותך. ואי מהא לא אריא דודאי מה שהוסיפו בתפילות. ע"ז לא קאמר מהרי"ל רק בדבר שנתייסד על זמן פרטי דהיינו יעלה ויבא שנתייסד על ר"ח וחוה"מ בלא שבת, גם בשבת אין להזכיר בו שבת, שאין זה מיוסד על שבת כלל, שהרי בר"ח בחול אומרים אותו ג"כ, ונתייסד נוסח זה בפרטות לחול ויו"ט ולא לשבת, לכן אין מזכירין בו של שבת, אבל דברים הנוספים שהוסיפו שאינם מנוסח הקבוע ומיוחד ליום אחר ודאי ימצאו תוספת הרבה שהוסיפו דהא אפילו לא אמרו פסוקי מוספין כלל ג"כ יוצאין. עיין ר"ה (דף ל"ה) בפירש"י ותוס'. ובר"ה כתב המחבר שלא להזכירם כלל, כדאיתא (בסימן תקכ"א). ופסוקי ר"ח אין מזכירין כלל בר"ה, ודברים רבים שהוסיפו אף שאין מעכבין בתפילה. ומ"ש המהרי"ל באמצע לא, היינו בעיקר נוסח תפילה המיוחדת ליום טוב. ובאמת אין אתנו יודע עד מה, מה שהוא מעיקר הנוסח. ולדעתי ודאי אם לא אמר רק ותתן לנו ה' אלהינו שבת ויום טוב פלוני בא"י מקדש השבת וישראל כו' סגי ג"כ. אלא דמשמע למהרי"ל דכל הנוסח שיקבע באמצע מיוחד ליום טוב ולא לשבת, לכן אין לערב בו שבת. וכמו כן יפלה ויבא שמיוחד ליו"ט ור"ח אין לערב בו שבת. אלא דלא הבנתי מה צורך כל הפלפול הא ודאי חיובא ליכא דסגי בהזכרה פעם אחת. וכ"כ המהרש"ל גופי' ביש"ש. ואם ירצה להזכיר, הא מבואר בפירש"י הנ"ל דאי רוצה יכול לכלול בברכה המיוחדת לשבת, אף שמזכיר אחר כך מעין המאורע בעבודה. גם אין ראיה כלל ממ"ש רש"י דאדרבא אפילו אינו אומר רק ותתן לנו חג פלוני באמצע ויתר הנוסח על שבת לא איכפת לן בהכי, וכל נוסח שבת י"ל דנמשך אחר חתימה, והיינו וחותם בשל שבת אם מזכיר אחר קדושת היום של שבת ג"כ עד כלות הברכה בכלל חתימה היא, דליכא חיובא רק שיאמר ותתן לנו את יום השבת ואת יום חג פלוני הוה, ואם לא אמר יותר רק מקדש אשבת אח"כ ודאי נראה דיצא. ולהוסיף בנוסח י"ל שיכול להוסיף כמו שירצה ולא איירי רק במה שמחויב מעיקר הדין, וכמו שפירש"י כאן א"צ, אבל אם מאריך בנוסח כמו שאנו אומרים במוספין כמה דברים נוספים שאינם מעיקר הנוסח לעיכובא, ואם לא אמר רק נעשה לפניך את קרבנות חובותינו אף שלא אמר נוסח ומפני חטאינו בארוכה יצא ג"כ, ומי גרע מכל ברכות שיכול להוסיף מעין כל בברכה, כדאיתא (בסימן קי"ט) בא"ח, ואין נוסחאות כל התפילות שוות, ובהרבה יש תוספות, וא"כ מי שירצה להזכיר ביעלה ויבא של יום טוב שחל בשבת שבת ג"כ, לית לן בה, וחיובא ודאי ליכא. גם רש"י פי' בד"ה בעבודה כגון יעלה ויבא.. משמע שלא נתקן דוקא נוסח יעלה ויבא. רק איך שיאמר מעין המאורע סגי בהכי. גם משמע מפירש"י שאם כוללו בברכה של שבת א"צ להזכיר מעין המאורע בעבודה:

וגם עיקר דיוקי של מהרי"ל שדייק מרש"י. לא הבנתי כלל דבאמצע לא משמע רק שצריך להזכיר ותתן כו' ואת יום חג פלוני. אבל מ"מ יוכל להרחיב הברכה בשל שבת לחוד. דאפילו חתימה בשל יו"ט לא בעי ת"ק. משמע דמחשיב ברכת שבת עיקר ובמזכיר יום חג פלוני לחוד סגי. ויכול להאריך מעין שבת עד כלותה. ולרבי א"צ רק להזכיר יו"ט בחתימה. אבל באמצע יכול להאריך בענין שבת. וסגי כשמזכיר חג פלוני הלזה לחוד. וכן מצאתי מבואר בהדיא ברמב"ם (בפ"ב מברכות דין י"א) בר"ח וחה"מ בשבת כתב מתחיל בברכה של שבת ומשלים בענין שבת ואומר קדושת היום באמצע וחותם מקדש השבת וכו'. הרי שפירש בהדיא שמשלים בענין שבת חוץ מן החתימה. וכן מסתבר דהא לת"ק דהכא א"צ לסיים כלל בשל יו"ט רק בשל שבת. א"כ ודאי עיקר הברכה בשביל שבת ושבת עיקר. לכן לפענ"ד אין מקום לדברי מהרי"ל כלל. ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה אין הלכה כו' וא"ת אמאי לא אמר הלכה כת"ק עכ"ל. ואפשר לומר דבעירובין (דף מ"א) מבעיא לן אם להזכיר של ר"ח בר"ה ורב הונא גופיה דבעי למפשט דחי ליה. ומיהו בר"ה אפילו אי מזכיר של ר"ת. פירש"י שיאמר את יום הזכרון ואת יום ר"ח הזה. א"כ בהא לכ"ע אומר ר"ח באמצע. לזה אמר אין הלכה כאותו הזוג שאמרו כל מקום שזקוק לשבע. אבל אם מזכיר של ר"ח בר"ה אעפ"י שזקוק לשבע בערבית שחרית מנחה מ"מ אומרה באמצע ולא בעבודה. וא"כ טובי קמ"ל דאיכא דזקוק לשבע ואומרה באמצע דהיינו בר"ה:

בגמרא א"ר מניח אדם עירובי תבשילין מיו"ט לחבירו ומתנה. הרמב"ם (בפ"ו מהל' יו"ט) פסק דבזמן הזה שבקיאין בקביעא דירחא ואין עושין יו"ט שני רק מפני מנהג אבותינו ליתא להאי דינא. והלח"מ הקשה על זה דא"כ איך פסק בביצה נולדה מזה מותרת בזה בשני ימים טובים של גליות. ותירץ דכשצריך לומר בפירוש גרע טפי. עוד הקשו הא בזמן רבא היו בקיאים בקביעא דירחא ואפ"ה אמר דמתנה. עיין בחידושים על הלכות יו"ט מד"ז הגאון מהר"י ז"ל. ולענ"ד נראה ליישב טעמו של הרמב"ם כיון דהשני חול בבירור. א"כ איך יתירו ביו"ט ראשון להניח עירוב תבשילין. דהא פעמים שמבשל תבשיל ביחוד על עירוב תבשילין. וא"כ לא מבעיא לרב חסדא דס"ל באיפה מיו"ט לחול לוקה. ומקשה בפסחים לדידך דלא ס"ל הואיל איך אופין מיו"ט לשבת וכ"ת ע"י עירוב תבשילין וכי מועיל על איסור תורה. ומשני רב חסדא מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט. וא"כ ודאי אם חל יו"ט ביום ה' ומבשל ליו"ט שני לערב בו שהוא ביום ו'. א"כ עביד איסור דאורייתא דודאי בחל יו"ט ביום ה' אסור להכין לשבת. בפרט לפירוש התוס' פסחים (דף מ"ז) דלאו טעמא משום קדושה אחת רק מאחר שהוא מצות שבת ואם לא יעשה ביו"ט לא יעשנה מותר להכין מיו"ט לשבת. א"כ ודאי אם יום חול מפסיק פשיטא שאסור מיום ה' לשבת שהרי יום הששי חול הוא לפי האמת. א"כ לר"ח ודאי ליתא להאי דינא. אלא דיש מציאות לדין זה אם נימא דאף מיו"ט לחול אינו לוקה משום דאמרינן הואיל אי מקלעי ליה אורחים חזי ליה. לכן מותר לרבה להכין מיו"ט לשבת לכן ס"ל להרמב"ם דכשיערב ביום טוב ראשון הוה כמכין לחול ופעמים מבשל ג"כ. אלא דרבא מצי סבר דמ"מ התירו חכמים להתנות. דרבא לשיטתיה דס"ל דטעמא דעירוב תבשילין כדי שיברור מנה יפה לשבת ולא לאפרושי מאיסורא מלאכה. י"ל שפיר דמ"מ שרי אבל לרב אשי דטעמא דעירוב תבשילין שיאמר מיו"ט לשבת אין אופין ק"ו מיו"ט לחול. א"כ תקנת עירוב תבשילין לאורייתא חומרא שלא להכין מיו"ט לחול. וא"כ איך יתקנו לערב מיו"ט ראשון על מחר שבודאי הוא חול. א"כ איכא חשש זלזול טפי שהוא העירוב עצמו הוא מכין מיו"ט ראשון שהוא קודש ליום שהוא חול גמור א"כ קרוב הדבר לקלקול יותר להקל בהכנה מיו"ט לחול. אנן קיי"ל כרב אשי. לכן ס"ל להרמב"ם דאין מניחין על תנאי והשתא ממילא לא קשיא מביצה דודאי נולדה בזה מותרת בזה מכח ממנ"פ. אבל תיקון עירוב תבשילין לרב אשי לאפרושי מאיסור מלאכה מיו"ט לחול. א"כ אדרבה בזה יקילו במלאכה מיו"ט לחול שהרי ידוע שמחר חול הוא. וא"ש דברי הרמב"ם. ודו"ק היטב. מיהו מרבא ליכא קושיא כ"כ דהא אשכחן בראש השנה (דף כ"א) דצם תרי יומי זימנא חדא אשתכח כוותיה. א"כ היה ג"כ ספק בשני ימים טובים. משא"כ עכשיו שאין מקדשין ע"פ הראיה בשום מקום. דהא אין לנו סמוכין. ולעיל (דף ו') דאמר רב אשי ארבא גופיה דלא אמר בר"ה. י"ל עדיפא מיניה קאמר שאין שום היתר:

בפירש"י בד"ה מיו"ט לחבירו אם נזכר ביו"ט ראשון כו' עכ"ל. הא דפירש"י סמוך לשבת. ולא פי' בשני ימים טובים של גליות באמצע שבוע ומערב סמוך לערב יו"ט שני. דאם ראשון קודש השני חול וא"צ עירוב ואם הראשון חול מערב בחול. יראה דמוכח מדנקט מתנה משמע דתנאי בעי. ואי איירי בשני ימים טובים של גליות ל"ל התנאי. הא כשמערב בראשון בסתם ראוי להתיר לו ממה נפשך לילך לתחומו שעירב. דאם הראשון חול, הרי עירב. ואה הראשון קודש א"צ עירוב כלל. לכן נראה דמהאי טעמא גופיה לא מצי מערב ביו"ט ראשון על השני. דהוה ודאי כמיקנא שביתה. כיון שאם יערב לא שייך להתנות כלל. וזה ודאי הוה כמו בחול. ואתא לערובי ביו"ט סמוך לשבת ג"כ. אבל כשמערב לשבת בזו שפיר שייך תנאי. שהרי עירוב שהניח ביום ה' לא יועיל לשבת בסתם וצריך להתנות כשמערב ביום ה' אם למחר יו"ט. וכן ביום ו' חוזר ואומר אם אתמול היה חול והיום קודש אין בדברי כלום. א"כ מתוך התנאי עצמו נזכר שאין כוונתו לערב ביו"ט. אבל מיו"ט לחבירו הרי כמו בחול וזה ודאי אסור וכן מוכח מלשון ומתנה, דאל"כ לימא בפשיטות אדם מניח עירובי תחומין מיו"ט לחבירו. אלא ודאי לא שייך אלא היכא דצריך תנאי כגון מיו"ט ראשון לשבת שאו צריך לחזור לערב באותו עירוב עצמו ולומר אם היום קודש אין בדברי כלום:

ומה שכתב הפני יהושע דיש לתמוה כיון דלרב הוה שתי קדושות א"כ עירוב שהניח בראשון לא מהני כלל לענין שבת דשתי קדושות הן. ומה זה שכתב דממנ"פ הוה עירוב. ועוד כיון דמניח ביו"ט שני באותו הפת שהניח בראשון למה הוצרך לפרש דממנ"פ הוה עירוב בלא"ה העירוב של ע"ש בין שהוא חול בין שהוא קודש ודאי מהני לשבת כדאיתא בהדיא בעירובין (דף ל"ט) דבאותו הפת מותר להניח מיו"ט לשבת. והאריך בזה והניח בצ"ע. וכל דבריו דברי תימא. דמ"ש דעירוב שהניח בראשון לא מהני כלל לענין שבת. תמוה דאטו מערב בתורת מיו"ט לשבת הא ודאי לכתחילה אם חלו שני יו"ט ביום החמישי וביום הששי. לכתחילה מערב ביום ד' שהוא ערב יו"ט למקום שרוצה לילך בשבת וסגי בהכי כיון דלא אפשר לערב ביו"ט אי לא מצי מתני. וקמ"ל רב דאף דאין מערבין ביו"ט בשני ימים טובים של גליות. מערב בראשון דשמא חול הוא והוה עירוב מערב יו"ט. וכשהוא קודש חוזר ומערב באותו עירוב בערב שבת שהוא חול אם הראשון קודש. וזה יכול לעשות. דממנ"פ לא עירב ביו"ט רק בחול ולא שייך הכנה. אבל שיערב לכתחלה ביום טוב ולקרות שם עירוב הוה הכנה. כמו שפירש"י בעירובין (דף ל"ט) והכא לא שייך הכנה דבממנ"פ אינו מכין רק מחול לשבת. דשם העירוב אינו נקרא רק בחול. ובעירובין מיירי שהניח העירוב בערב יו"ט כדת בזה יכול באותו פת לעירוב בשני שכבר חל שם עירוב עליו מראשון. אבל כשלא עירב לראשון כלל שרוצה להיות כבני עירו. לא יכול לקרות עליו שם עירוב ביו"ט. לכן צריך הממנ"פ שאין קריאת שם העירוב ביו"ט כלל. כיון דמתנה שאם הוא קודש אין בדבריו כלום אין נקרא שם עירוב כלל ביו"ט. ומהאי טעמא אין יכול לערב מיו"ט לחבירו כלל. שהרי אין שייך בו תנאי. שהרי בודאי מערב על יום טוב שני ביו"ט ראשון. וכן לא מהני עירוב מיום טוב ראשון לשני. ובצל"ח צידד לומר דמהני. ולענ"ד ברור כמ"ש דדוקא היכא שצריך תנאי מתיר וכ"ז ברור. ודוק היטב ועיין בסמוך.

בתוס' בד"ה מאי טעמא וכו' וא"ת ל"ל ה"ט הא איכא טעמא דהכנה כו' עכ"ל. לפענ"ד לא מצינו הכנה רק מיו"ט לשבת אבל אם נולדה בשבת מותר ביו"ט אם חל ביום שני מותר ביו"ט ולא חשיב שבת מכין ליו"ט שיש הפסק יום חול בינתיים. וכן לפמ"ש לעיל (דף ד' ע"ב) בעצים שנשרו מן הדקל דיש הכנה דאורייתא הוא ביו"ט ושבת סמוכין זה לזה. א"כ לא משכחת כלל הכנה בהפסק יום בין יום טוב לשבת. דאין סכנה אלא בשני ימים סמוכים. שבת ויום טוב, או יו"ט ושבת. לא שייך לגזור כלל, רק משום יו"ט אחר שבת. והיינו בסמוכים דוקא. דבענין אחר לא משכחת לה הכנה, ונכון:

בא"ד מ"מ קשה דהתם בעירובין ל"ל טעמא דהכנה כו' ת"ל משום דמקני שביתא כו' עכ"ל. לכאורה אין מקום לקושיא דהא הכא פליגי ולמאן דסבירא ליה דמניח עירובי תחומין לא חייש לטעמא דמקני שביתא ונקט טעמא דהכנה דהוה לכ"ע. מיהו נראה כוונת התוס' דמשמע דלא פליגי רק הכא. דלענין מקני שביתא נמי שייך הממנ"פ דלא הוה רק מיקנא שביתא בחול לפי האמת. משא"כ ביו"ט הסמוך לשבת דהוה מיקנא שביתא בודאי משמע דלכ"ע אסור. מיהו נראה לי ליישב מ"מ דחשש מיקנא שביתא אינו אלא שלא להניח לכתחילה משום מראית עין בעלמא. אבל בדיעבד מהני. דהא אפילו מקח וממכר עצמו בדיעבד מהני. וכמ"ש הרי"ף והרא"ש בפרק משילין. מאן דעבר ואקני בשבת מטלטלי או מקרקעי מהני. וי"ל הטעם כיון דעיקר מקח וממכר משום גזירה שמא יכתוב. וא"כ שפיר י"ל ביה אי עביד מהני. שהרי אין האיסור מתבטל. אם נאמר דלא מהני. כמו בשוחט בשבת שכתבו דלא שייך אי עביד לא מהני. דמ"מ האיסור לא יתבטל, וכאן נמי לא יתבטל האיסור. וא"כ אי עביד עירוב מהני בדיעבד. ומשום הכי שרי ג"כ לצורך חולי אפי' לכתחלה דליכא רק מראית עין בעלמא. אבל משום הכנה אם אנו אומרים שלא הועיל לו העירוב, א"כ לא הוה הכנה וגוף האיסור מתבטל. ולהכי הכא כיון דאיכא מ"ד דאפי' לכתחלה לא אהני מקני שביתא רק אלכתחלה. ושם משמע דאין מערבין, היינו שהעירוב אינו מועיל כלום, צריך טעמא משום הכנה, דלהכי אינו מועיל דהא הכנה אסור אפי' בביצה דהוה הכנה דממילא. א"כ כשישתמש בשבת בעירוב זה נעשה איסור ההכנה, לכן אינו מועיל לו העירוב ויושב במקומו, וא"כ לא הועיל לו בשבת עירוב של יו"ט וליכא איסור הכנה, א"כ שפיר צריך טעמא דהכנה שלא יועיל העירוב לשבת וישאר בשביתתו. וא"כ הכא בספיקא דלא שייך הכנה באמת בדיעבד מותר וכן מסתבר דלא מסתבר להרחיק פלוגתייהו כ"כ, וא"צ לדחוק כמ"ש התוס':

בא"ד ומ"מ קשה מגיטין פרק הזורק דקאמר איהו תיזל ותיחוד ותפתח והתם מיירי בשבת דשרי לעשות קנין כו' עכ"ל. ועלה בדעתי לחלק דבהך תיחוד ותפתח לא ניכר שהוא לקנין כ"כ כמו בעירוב דאין דרך להניח רק בשביל עירוב וקנין. אלא דבאמת מבואר בב"ב (דף קנ"ו) קונין משכ"מ אפי' בשבת שלא תטרף דעתו. לכן לא ידעתי מה שעשו התוס' קושיא מזה דהרי מבואר דקונין משכ"מ. ואפשר דס"ל להתוס' דמשם אין ראיה דכיון דדברי שכ"מ אכתובין וכמסורין דמי, א"כ הקנין למותר ומילי דכדי כבל כשהקנין מועיל לקנות דוקא ע"י הקנין כי מכח מתנת שכ"מ אינה מגורשת. דמתנת שכ"מ אינה אלא לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה. לכן לא פסיקא ליה. ולפי האמת י"ל קונין משכ"מ אפי' במקום שמועיל הקנין כגון במקצת, וכמ"ש התוס' בב"ב שם:

בא"ד ולי נראה מדאמר התם אי אתה מודה שאין מערבין כו' הא איכא רבי כו' עכ"ל. לענ"ד לק"מ דוודאי לא שייך לאקשויה דר"א קדים טובא לרבי. דהא ביום שמת ר' עקיבא נולד רבי כדאי' בקדושין בפ' י' יוחסין. ור"א היה רבו של ר' עקיבא אלא שכך הוא מקובל בידם שחכמים השיבו לר"א. א"כ י"ל דרבי מפרש לה דקאי אעירובי תחומין. אלא דהש"ס מפרש לדידן דקיימ"ל כרבנן דרבי דגם עירובי חצירות אין מערבין. לכן מפרש משום הכנה דבעירובי חצירות לא שייך מקני שביתא. אבל רבי דס"ל דמניחין עירובי חצירות מפרש לה לענין תחומין ומשום מקני שביתא. ולק"מ. ודוק:

בא"ד היינו גבי ביצה דהוי הכנה בידי שמים עכ"ל. וקשה לפמ"ש התוס' לעיל ריש מכילתין דבדבר אפוי ומבושל לא שייך הכנה א"כ לא משכחת לה הכנה אחרת דהכנה דעירוב לא שייך בדאורייתא ואיך יתקנו מלתא דליתא בדאורייתא. וי"ל לפמ"ש לעיל בפ"ק גבי עצים שנשרו מן הדקל דדבר שאינו ראוי ביו"ט בשבת מקרי הכנה א"ש:

בפירש"י בד"ה דלמקני כו'. ואם התירו בעירובי תבשילין התם משום כבוד שבת התירו. לכאורה קשה אמאי לא פירש"י דמקני חמור טפי מעירוב תבשילין. ונראה דרש"י ס"ל כולה בחדא מחתא מחתינהו דגם מקני שביתא אין חשש שהרי ממה נפשך הוא מערב בחול רק שנראה כמניח ביו"ט. א"כ גם בעירוב תבשילין נראה כמניח ביו"ט. ולזה פירש"י דמשום כבוד שבת התירו טפי. אלא דקשה לשון הגמרא הו"ל לומר אבל עירובי תחומין לא דלא התירו אלא משום כבוד שבת ובעת"ח לא שייך לפירש"י. והא פשיטא דאין מערבין עת"ח ביו"ט דבשלמא אי מפרשינן דחששא דמקני שביתא אלימא טפי ניחא. אבל לפירש"י דמשום כבוד שבת הו"ל למימר דוקא עירובי תבשילין משום כבוד שבת אבל עירובי תחומין לא. ומה צריך ליתן טעם הכא למה שאין מערבין עירובי תחומין. ואפשר דלהכי פריש בש"ס טעמא דאי לא הוה נקט אלא דוקא עירובי תבשילין משום כבוד שבת אבל עת"ח לא. ה"א הה"ד עירובי חצרות דלא. קמ"ל דדוקא משום מיקני שביתא אסור. אבל עירובי חצרות מותר. אף דלא שייך בהו כבוד שבת. כמו בעירובי תבשילין שהוא עיקר ההכנה לשבת. ובזה א"צ לכל האריכות דברי הפני יהושע ודחק דמקני שביתה היינו מתקן. והקשה על הב"י (בסי' תקכ"ח). ולפמ"ש דברי הב"י נכונים. וא"צ לדחוק דמקני שביתה היינו שאינו במשמע כלל. והנלענ"ד כתבתי ודו"ק היטב:

בגמרא אמר רבא הלכה כרשב"א. ויש לדקדק לפמ"ש הרא"ש דאשה נקט דוקא שאופה בתנור קטן ונאפה יפה אבל בתנור גדול לא. וא"כ קשה איך אמר הלכה מכלל דפליגי הא י"ל דת"ק נמי מודה באשה ולא מיירי רק בנתתום שאופה בתנור גדול וכמ"ש הרא"ש. ואפשר ליישב הדיוק דרבותא נקט ממלאה אשה דלקמן (דף כ"א) כתבו התוס' דבעיסה חציה של נכרי אסור לאפותה משום שהפת נאפה יפה דהכא איכא למימר הואיל אי מיקלעי ליה אורחים, א"כ י"ל לא מבעיא בנחתום שמוכר לרבים דמתרמי טפי למכור אף שכעת סגי ליה במה שיש לו אבל אשה דליכא למיחש כ"כ שתצטרך לכל התנור אפ"ה שרי ועיין לקמן (דף כ"ב ע"ב) דמתירין ב"ה פת מרובה ופירש"י שהפת נאפה יפה. ונראה ליישב דמוכח שפיר דת"ק פליג אפי' כשמשביח במילוי, והוא דבטור (סימן תק"ב) מתיר בתבשיל אפי' אומר בפירוש שעושה לצורך מחר, וכתב הטעם שהתבשיל משביח בריבוי שהוא שמן ומוטעם ביותר. ובחמין כתב הרמ"א דאין להוסיף אחר שכבר נתן החמין אצל האש, והיינו משום שאין החמין משביחין. ולכאורה קשה א"כ לא הוה חמין דומיא דתבשיל, דתבשיל מותר אפי' להוסיף ובחמין אינו מותר רק בחד טירחא וכמ"ש רש"י מיהו נראה דכבר כ' המהרש"ל דה"ט דהתבשיל משביח איני אלא לרשב"א דס"ל דבפת שרי משום שמשביח אבל לת"ק לא מהני מה שמשביח להוסיף רק בחד בישול. וא"כ שפיר מוכח דפליגי דאי רבנן דוקא בנחתום אסרי, א"כ גם רבנן ס"ל משום שבח התבשיל שרי להוסיף, ובחמין ליכא שבח ולא שרי רק בטירחא אחת, א"כ לא הוה חמין דומיא דתבשיל, או ת"ק לא ס"ל כלל להתיר משום שבח, וא"כ שפיר הלכה מכלל דפליגי, ודו"ק:

שם אבעי' להו מי שלא הניח עירובי תבשילין אי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר כו' צריך לאקנוי' קמחו לאחרים. משמע דאם אינו מקנה קמחו אין יכולין לאפות בשבילו. וקשה הא התוס' לקמן (דף כ"א) כתבו בבני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא דאי יהבא רפתא לינוקא ולא קפדי מותר לאפות. וכתבו התוס' שע"י טורח אפיה ובישול לא קפדי אם נותנין מעט לתינוק. וא"כ קשה אפילו אי קמחו נאסר הא מסתמא כיון שצריך לשבת ודאי לא יקפידו אם יתנו מעט לתינוק, א"כ לעולם יבשלו ויאפו אחרים בשבילו. דמי גרע מנכרי דשרי כיון דלא קפיד אריפתא לינוקא. דהא במקנה קמחו ודאי לא יקפיד שהרי מקנהו לגמרי, וא"כ אפילו בלא הקנאה לישתרי משום האי טעמא. ובברייתא נקט בהדיא ולא אחרים אופין ומבשלין לו, ואמאי אינו מותר בשביל ליתן לינוקא. ואפילו להפוסקים שפסקו דלא כרב הונא, מ"מ תיקשי לרב הונא ברייתא דלא אחרים אופין ומבשלין לו. וצ"ל כדברי הט"ז שאינו מותר רק ביש אונס כמ"ש (ס"ס תקי"ב) ובתשובה כתבתי שלא נראה כדבריו. גם מפירש"י לא משמע כן. וצ"ל דהכא החמירו לחזק תקנת העירוב שלא יסמוך תמיד על אחרים וצריך להקנות דוקא. ומיושב תמיהת התוס' על פירש"י, כיון דמדינא יש להתיר אפילו בלא הקנאה, דיו להחמיר שיצטרך הקנאה. ואף שקמחו נאסר מ"מ האופה ומבשל בשביל עצמו הוא עושה שהרי לא קפיד, אלא דבעי לאקנוי' לחזק התקנה, אבל מדינא שרי בלא קפיד, ודו"ק, ועיין בסמוך:

שם צריך לאקנוי' קמחו. משמע דבעי קנין. וקשה הא כתב הרמ"א בא"ח (סימן י"ד) דמותר ליקח טלית חבירו בלא דעתו ולברך עליו דמסתמא ניחא לי'. א"כ כ"ש כאן מסתמא ניחא לי' להכין ואפילו בסתמא נמי לישתרי דודאי ניחא לי' להכין לשבת ואפילו בלא דעתו יוכל לאפות ולבשל. דודאי ניחא לי' שיקנה כדי שיכין לשבת, א"כ אפי' בלא הקנאה לשתרי. וצ"ל דבעינן קנין דוקא והתם לאו קנין הוא, כמ"ש המג"א דלא הוה לכם:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה