אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק שני › דף טז:

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק שני · דף טז:

דף טז.

בגמרא א ת"ש תבשיל זה צלי כו' כתב בצל"ח יש לתמוה איך שייך אפי' על מבושל הא במשנה תנן עושה תבשיל. והאריך בצל"ח. ולפ"ד אין תמוה כלל לפי שתבשיל מועיל אפילו לאפות ודלא כר"ת כפשט הש"ס והצלי מורכב בין בישול ואפיה דבלשון תורה נקרא בישול לצלי. כדאיתה בנדרים (דף מ"ט). וכן בא"ח (סימן שי"ח) כמה פוסקים ס"ל דיש בישול אחר צליה ואפיה. א"כ י"ל דצלי כולל גם אפיה קמ"ל דאפילו בישול מהני גם לאפיה:

ומה שהאריך בצל"ח אם סומכין על מליח לעירוב תבשילין לא ידענא מאי מספקא ליה הא מבואר דדגים מלוחים אין בהם משום בישולי נכרים. ואהא קאמר אם צלאן נכרי סומך עליהם משום עירוב תבשילין. משמע בהדיא דמליח לא מהני לער"ת דאי לא אתא רק לאשמועינן דאין בהם משום בישולי נכרים מה ענין ער"ת לזה הול"ל אפי' צלאן אין בהם משום בישולי נכרים ואין לומר דאיירי במלחן ועדיין אין ראויין לאכילה. דא"כ פשיטא דלא שייך בהו בישול שהרי לא הוכשרו לאכילה. ועוד דהרשב"א בתה"א כתב שע"י מליחה עולין על שולחן מלכים לכן מותרים גם בצלאן נכרי דהוה נאכל כמות שהוא ע"י מליחה ובזה מיושב קושיית התוס' ד"ה דגים דבלא מלח י"ל שאינם עולים על שלחן מלכים ואינם נאכלין כמות שהן חיין אבל ע"י מלח נאכלין כמות שהן חיין ועולים על שלחן מנכים עכ"פ פשיטא דקודם צליה אינו יוצא במליח משום עירוב ומה שצריך טעם הוא למה במליח שכרותח דצלי אין יוצא ידי עירוב תבשילין ובכבוש יוצא. לע"ד נראה דודאי סתם כבוש שכובשין לאכילה בחומץ וציר. לכן שפיר מהני דעיקר כבוש הוא בחומץ וציר. וזה הוא מכשיר לאכילה ואפילו למי שאומר כבוש מע"ל במים. אין דרך להכשיר כבוש לאכילה במים. וגם כתבתי במקום דפשטא דמילתא שאין כבוש רק בציר וחומץ וזהו כבישה מכשרת לאכילה הוה כמבושל אבל מליחה רובא דרובא מן המינין של מאכל אין נכשרין לאכילה ע"י מליחה. לכן אף מין דגים קטנים שמוכשרים לאכילה על ידי מליחה לא פליג רבנן במליח. ועוד אפשר לומר דאותן דגים שראויים ע"י מליחה נאכלין כמו שהן חיין ג"כ. א"כ ליכא שום דבר שיוכשר ע"י רותח דמליחה דהדגים קטנים מלוחים אפשר דנאכלין במליחה אפילו שנאכלין מחמת מלחו והא לא הוה כרותח רק באינו נאכל מחמת מלחו וא"כ אין מליח כרותח מכשיר לאכילה אבל כבוש מכשיר לאכילה והוה כמבושל גם לענין עירוב תבשילין. כללא דמילתא במליח אין עושין עירוב תבשילין ובכבוש שפיר יוצאין. מיהו בכבוש במים ודאי לא מהני אף דמחמירין לענין איסור והיתר במע"ל. גם לדעתי לא משכחת שום דבר שיוכשר על ידי כבישה במים אם אינו ראוי לאכילה בלא"ה ואם לרכך לא צריך מע"ל או לא מהני מע"ל ודלא כהמג"א שמתיר בכבוש במים:

שם לא אין לו שיעור למעלה כו'. קשה פשיטא ועיין צל"ח שדחק. ונלענ"ד דקמ"ל ע"פ מה שמבואר לקמן דמערב אכולא מתא. וא"כ י"ל דאם די בתבשיל העירוב לכל מה שצריך לשבת ואינו מערב רק כדי לזכות לבני מתא. וא"כ ס"ד כיון דהוא עצמו א"צ כלל להכין לשבת כי הרבה התבשיל של העירוב שיספיק לו והוה ס"ד שאין יכול לערב לבני מתא דכה"ג בעירובי חצירות בנדרים באשתו שמזכה על ידה ביש לה בית בחצר דמיגו דזכיא לנפשה זכיא לאחרינא. ומייתי לה הרי"ף ורא"ש כאן. לכן ס"ד דדוקא בצריך להכין לעצמו לשבת י"ל מיגו דזכי לנפשיה זכי לאחריני אבל אם עירב במה שדי לו לשבת לא יהיה בעירובו כלום שהרי די לו בזה. וא"כ לא יוכל לערב וגם לא לברך על העירוב כיון שאין צריך לו וגם האחרים אין זוכין בו קמ"ל דמ"מ מהני דשמא יצטרך לו עוד איזה דבר להכין ואהני גם לנפשיה. לכן שפיר אין לו שיעור אפילו למעלה. ועיין ברמ"א (בסימן תקכ"ז סעיף כ') במי שמתענה ביום טוב:

שם עד תחום שבת. אע"ג דאיתא בנדרים (דף נ"ו ע"ב) הנודר מן העיר אסור בעיבורה דעיבורה של עיר כעיר אבל תחומה אינו כעיר הכא תליא במאי שיוכל לבא לתוך העיר כשהוא תוך התחום. ולפ"ז בעירב אפילו היה חוץ לתחום יכול לסמוך שהרי יכול לבא לעיר. מיהו המ"מ כתב דבעינן שהתנה עליו בהדיא. והמ"מ כתב שאין ראיה להרשב"א. ולפמ"ש יש ראיה:

בפירש"י בד"ה לשנה ור"ה היה כו'. כבר צווחו קמאי דקמאי למה לא משכחת לה ביו"ט של גליות ביום שני דלא מצי להתנות. וכבר נאמרו בזה דברים ואכתוב הנראה בעיני וי"ל דקשיא ליה לרש"י דכבר ידע משנה שעברה שיוכל לסמוך אשמואל א"כ למה היה עצוב. לכן י"ל בפשיטות דהסמיא היה חפץ לערב בעצמו ביו"ט עצמו על תנאי ולא רצה לסמוך אשמואל שסמך ביו"ט עצמו יערב ע"י תנאי שהיה סבור דר"ה ג"כ שתי קדושות ונולדה בזה מותרת בזה וכדרבה לעיל (דף ה') דמתקנת ר' יוחנן בן זכאי ואילך ביצה מותרת. והשתא כשהיה מסדר מתני' קמיה דשמואל הורה לו מתוך משנתו דנולדה בזה אסורה בזה דהוה קדושה אחת ולכן התעצב אל לבו שהיה סובר מאחר שנתכוין להניח בעצמו ע"י התנאי ביו"ט ראשון לא יועיל לו זכוי דשמואל שהרי בפירוש נתכוון שלא לזכות בעירובו. והשתא שנתברר לו שאין יכול להתנות סבר שלא יועיל לו הזכוי והשיב לו דבשביל טעות היה לו עירובו. אלא דבהא גופיה הוי פושע. שלא הים לו להמתין במכוון עד יו"ט ראשון להתנות. דשמואל לא זיכה רק לשוכחין. אבל זה שסמך בתחילה על התנאי לא עירב עליו. ואין לומר מנא ידע שמואל שנתכוון לערב בראשון על תנאי שמא שכח. י"ל דמהא גופיה מוכח ליה מדהיה עציב. ע"כ ידע שלא יוכל לסמוך אדשמואל. והיינו ממה שברצון סמך לערב ולהתנות. וכפי זה מוכח שפיר דבר"ה היה כיון דביום השני של יו"ט של גליות ליכא למימר. דא"כ אמאי היה עציב שע"כ לא סמך על התנאי ביו"ט שני. וא"כ לפי סברתו היה יכול לסמוך אשמואל. אלא ודאי עכשיו נתברר לו שקדושה אחת היא. א"כ ע"כ ביום ראשון היה. וקרי ליה פושע למה שבתחילה סמך לערב ביו"ט על תנאי:

עוד י"ל מעין זה דודאי מעיקרא היה סבור שתי קדושות הם שני יו"ט של ר"ה. ומתוך לימודו נתברר לו שהוא קדושה אחת דודאי מסתמא למד הלכות יו"ט ביו"ט כמו הלכות פסח בפסח וכמ"ש בסוף מגילה. אלא דקשיא כיון דטעמא כדי שיברור מנה יפה לשבת. וא"כ קשה מאי מהני זיכוי של גדול העיר. וע"ז ס"ל דסמכינן על גדול העיר דשכחה לא שכיח. ולא גזרו במילתא דלא שכיחא. אלא דאי הוה מתקנין שאם שכח לערב יוכל לבשל. א"כ היה סומך כ"א ומשתכח עירוב תבשילין. לזה בעינן זיכוי של גדול העיר. אף דמשום הא אכתי ליכא הכירא כ"כ לברור מנה יפה. במלתא דלא שכיח לא גזרו. והשתא ס"ל לסמיא שהיה עציב אף דידע מדאשתקד שסומכין על הגדול. היה סבור שמא אין סומכין על הגדול רק בשאר ימים טובים. שגם ביום ראשון יכול להניח ולהתנות. א"כ לא אהני ערובו של גדול רק על מי ששכח בעיו"ט וגם ביום ראשון. ושכחה שני פעמים לא שכיח. אבל בר"ה שאם שכח מעיו"ט לא מצי לערב ביו"ט. א"כ שכחת עיו"ט מלתא דשכיחא הוא. וא"כ בטל טעמא דיברור מנה יפה לא מהני סמיכה על גדול. והשתא י"ל דמעיקרא ס"ד טעמא דרב אשי ליה שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו לחול. ומשום הא שפיר מהני הכירא מגדול העיר ומתוך לימודו נשמע לו טעמא דשמואל גופיה לעיל דאמר זכרהו מאחר שבא להשכיחו ופירש רבא טעמו כדי שיברור מנה יפה. והיה סבור בר"ה שהוא קדושה אחת ושכחה בעיו"ט לחוד שכיח. ע"ז לא מהני גדול העיר. והשיב לו שמואל כי לא מן השם הוא זה רק בשביל שפשע ולא היה חרד לשכוח אשתקד וגם עכשיו. לכן לדידיה אסור. וא"כ מוכח שפיר שר"ה היה שזה היה טעותו של הסמיא אשר נתעצב אל לבו. דסבר דבהא לא מהני סמיכה בשכחת יום אחד. ודו"ק היטב. והא דלא פירש שהיה יום א' דשבועות. י"ל דודאי ביו"ט לא פלוג רבנן בסמיכה. דהא גופיה לא שכיח יום ראשון של שבועות בערב שבת שאין שום יו"ט חל יום ראשון בערב שבת רק שבועות. ומקרי ג"כ לא שכיח. אבל ביום ה' שייך בכל יו"ט חוץ שבועות. אבל ר"ה לעולם ע"י שכחת יום א':

עוד י"ל דקשיא ליה לרש"י למה נתעצב כמ"ש לעיל. לכך י"ל דהסמיא סבר טעמא כיון דשמואל גופיה אמר טעמא דעירוב תבשילין כמו שפירש רבא זכרהו מאחר שבא להשכיחו. ופירש"י מאחר שבא להשכיח לשבת מחמת שמחת יו"ט ולא יכלה הכל בשמחת יו"ט והיה סבור הסמיא דמצוה להתנות בר"ה.. וא"כ א"צ לרבות השמחה. והיה סבור דבר"ה לא צריך כלל ע"ת. וכשראה ע"ת שהניח שמואל. א"כ ידע שטעה. וגם בר"ה צריך ע"ת. א"כ בלא"ה ע"כ מוכת דר"ה הי'. דאל"כ במה טעה הסמיא. וכיון דבר"ה היה יכול להיות ביום ראשון ג"כ מאחר שאין יכול להניח ולהתנות. לא יקשה כלל שיפרש רש"י שהיה ביום שני. מאחר דא"ש אפילו ביום ראשון שאין יכול להניח ולהתנות. וע"ז קאמר ליה פושע את. שהרי אינו חרד לדברים. דבקל היה יכול לחקור הדין. אם בר"ה צריך ע"ת. ואין זה אלא מכח פשיעה בזדון. ובהכי ניחא דקשה למה קרי ליה פושע שמא שכח שנית. אלא דבהא שהיה יכול לחקור בקל קרי ליה מזיד. אבל אם שכח קשה איך קריא ליה מזיד לפירש"י. אלא ודאי כמ"ש:

עוד י"ל דקשיא לרש"י למה נעצב הא יכול לסמוך אשמואל. לכן י"ל שביום ראשון היה ושכח לערב, והיה סבור דאין סומכין על הגדול. רק היכא שאין יכול לערב בעצמו. אבל כשיכול לערב בעצמו אין סומכין על הגדול. והשתא כשנזכר כשהיה קמיה דמר שמואל ושכח. היה סבור שעדיין יכול להתנות ולילך לביתו. היה קשה לו לאיש אשר אור עיניו אין אתו שילך וישוב לביתו. לכן היה עציב. ואפשר שהיה צריך עוד לחזור לסדר מתניתא והשתא קשיא לרש"י למה אמר לדידך אסור. הא מ"מ היה יכול לילך לביתו לערב. ואיך גזר עליו איסור. אלא ודאי ר"ה היה שאין יכול להתנות לפי האמת. רק לפי טעות הסמיא היה סבור שיכול לשוב לביתו. אבל שמואל דס"ל שאין יכול להתנות גזר עליו איסור בהחלט. שלהתנות אין יכול. וגם לסמוך על הגדול אין יכול. ודו"ק היטב. הנה ת"ל ישבנו בכמה דרכים וגם במה שקדמוני תירוצים שונים ואתה תבחר. ועיין בסמוך:

בפירש"י בד"ה לדידך אסור שאין דעתי על המזידין והפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים עכ"ל. הט"ז באו"ח (סי' תקכ"ז) מדייק מזה שאם הגדול מכוין להוציא גם המזידין יוציא ועשה מחלוקת בין רש"י להטור. ולפענ"ד מדברי רש"י אינו מוכרח כלל דודאי אילו היה נכון להניח גם על המזידין ופושעין בודאי לא היה מונעין הטוב. אלא ודאי היושר הוא לקנוס המזידין א"כ מסתמא כל גדול העיר יעשה כפי היושר. ואם מכוין גם לפושעין אין במעשיו כלום. דמדינא לא שייך שיערב בסתמא. אע"ג דלא בעינן דעת (מניח) [מי שהניחו לו] מ"מ בזה שמניח לכלל בני העיר לא מהני רק משום תיקון בעלמא. דאל"כ לעולם יניח גדול העיר לבד וישתכח תורת עירוב. ואיך אפשר שיעשו הגדולים תקנתא לפושעים שאין חרדים על דברי חכמים. וכיון דמניח אכולא מתא לא מהני רק לאותן שהם שוגגים. מיהו ודאי אם הניח בשביל פרטי כיון דלא בעינן דעת מי שהניחו הוה כאילו עירב בעצמו. אבל לענין זה אם עירב סתם לכולא מתא. ולא פירש בשביל פלוני. אין בכללו רק אותן שאין מזידין ואנוסין. דודאי לכתחילה אין לסמוך על גדול העיר שהרי הטעם שיברור תנם יפה. לא שייך כ"כ בגדול העיר. וכן בשביל הק"ו מיו"ט לשבת אין אופין ק"ו לחול. ולא מינכרא מלתא כולה האי כשגדול עיר מערב בשביל רבים אלא דעבדו רבנן תקנתא שפעמים אחד טרוד או שוכח. והכי אמרינן לעיל ר"פ אבל מי שהיה לו להניח ולא הניח פושע הוא. לכן לא תקנו להניח גדול העיר אף דלא שייכי טעמא דעירוב דודאי מינכר טפי כשהיחידים מניחים. מ"מ כיוון דלא שייך רק באדם פרטיי לא מעקרא תקנתא דרבנן אבל אם יניח לכולם לא מחכמה שאל על זה. דא"כ יתבטל העירוב לגמרי. כן מסתבר. אלא דהרשב"א בתשובה שהביא הב"י כתב בהדיא אם דעת המניח על הפושעים הוא סומך לעולם על מי שהניח. ולענ"ד מסתבר כהרא"ש וטור. וגם רש"י סבירא ליה כוותייהו:

והר"ן כתב פושע את כיון דעציבת גלית דעתך שאינך רוצה לסמוך על של אחרים ולא הנחת ואף אני אין דעתי לסמוך על הפושעים שאינם רוצים לסמוך עלי ע"כ. ולא הבינותי במה קרי ליה פושע הרי יש לדונו לזכות דאדרבה רוצה לעשות המצוה בעצמו. וכי כולם יסמכו על גדול העיר הא ודאי מצוה בו יותר מבשלוחו ועוד אטו בשופטני עסקינן שלא ירצה לסמוך בדיעבד על גדול העיר ולאסור עצמו בהכנה זה דבר שאינו עולה על הדעת כלל. ואם כוונתו למצוה מן המובחר פשיטא שאין לקונסו. לכן לא נתבררו לי דברי הר"ן. והדבר פשוט שלכתחילה אין לו לסמור על הגדול רק למי ששכח:

ועפי"ז תראה שגם בזה לא נתחוורו לי דברי הר"ן אבעיא דלעיל אי בעינן דעת מי שהניחו לו. וכתב הר"ן דלא פשיט רק מר' יעקב בר אידי דמכריז. אבל משמואל אין ראיה די"ל דידעו שמערב לרבים וסומכין עליו כיון שלא הכריזו ידעו רבים. וצ"ע דהא אין יכול לסמוך לכתחילה על הגדול ואדרבה מקרי פושע אם אינו מערב בעצמו וסומך על הגדול. וצ"ל דהר"ן לפי שיטתו ופירושו לא נאסר הסמיא רק בשביל שגילה דעתו שאינו רוצה לסמוך אמה שעירב עליו מר שמואל. וא"כ אפילו לכתחילה יכול לסמוך על גדול העיר וכבר כתבתי שאין זה מחוור. ועוד למה תיקנו כלל עירוב לכל א' הוי ליה לתקן מיד שאחד מן העיר יערב על כל העיר. ואם אין ראיה משמואל דלא בעינן דעת מי שהניחו לו. מאי ראיה יש מר' יעקב בר אידי דמכריז. אדרבה קשה איך הכריז בסתם שמא יש אחד שלא היה בדעתו לסמוך עליו וכההיא סמיא וזה אין יכול לסמוך ואיך נתן מכשול. ועוד איך אפשר שנודע לרבים מימות עולם שעירבו אכוליה מתא עכ"פ היה להם להכריז בפעם ראשונה טרם שנתפרסמה:

ובאמת י"ל גם שמואל דמערב אכולה נהרדעא. היינו למי שבא לשאול ששכח לערב. והוא היה מרא דאתרא מנהרדעא. ותדע דהא הסמיא שהיה עציב בשנה ראשונה. ע"כ לא ידע שיוכל לסמוך אשמואל. דאם ידע ולא רצה לסמוך. א"כ איך אמר סמוך אדידי בשנה ראשונה הא לשיטת הר"ן כשהיה עציב לא ביקש לסמוך. וא"כ בכה"ג ס"ל להר"ן דלא מצי לסמוך. ואם ידוע שמניח ולכך לא היה דרכו להכריז. א"כ ידע הסמיא גם אשתקד ששמואל מניח אכולה מתא. א"כ למה אמר לו בשנה שעברה סמוך אדידי כיון שידע והיה עציב. ש"מ שלא ביקש לסמוך עליו כמו שאמר לו בשנה השניה. לכן לא ירדתי לסוף דעת הר"ן בזה. וצ"ע. ודע לפום סוגיא משמע שאינו יכול לסמוך על הגדול כי אם בפעם ראשונה אבל בשני פעמים לא. ולא ידעתי למה לא הובא דין זה בש"ע דבשני פעמים פעם אחר פעם לא יכול לסמוך על המערב:

בד"ה לא עירובי חצירות לטלטל למחר דמחזי כמתקן דבר עכ"ל. אין להקשות על פירש"י איך אמר לקמן דמניח ע"ת ביו"ט ראשון הא הוה מתקן. די"ל כיון דאיכא ממנ"פ לא מקרי מתקן דאי חול הוא יכול לתקן ואם קודש א"צ לתקן שלמחר הוא חול. אלא דקשה ל"ל טעמא בעירובי תחומין משום מיקנא שביתא לימא משום מתקן דלעולם צריך עירובי תחומין. וצ"ל כיון דלמחר אומר ג"כ אי אתמול יו"ט היה לא היה צריך התיקון שהרי אומר ביום וי"ו ג"כ וסגי בהך אמירה לחודה. אלא דקשיא לי מאי פריך לעיל בריש פרקין למאן דס"ל כדי שיברור מנה לשבת אי הכי ביו"ט נמי. וקשה לימא דאסור ביו"ט משום מתקן שעל ידי העירוב תבשילין מתיר לבשל לצורך שבת והוה תקון ואפילו לרבי יש לאסור דלא שייך טעמא כיון שמותר ביו"ט לבשל מ"מ לצורך שבת אסור אפילו ביו"ט עצמו וא"כ הוה מתקן ביו"ט עצמו בשלמא לפירוש התוס' דטעמא משום הכנה י"ל דלא שייך לאסור להניח העירוב משום הכנה דהא באמת גם אחר הנחת העירוב מכין מיו"ט לשבת. אבל לפירש"י דשייך מתקן כ"ש דשייך מתקן שמעיקרא אסור לבשל לשבת ועכשיו ע"י העירוב מתיר אם כן שייך טפי מתקן מהכא. ואפשר לומר דרש"י ס"ל כמ"ש הרא"ש דלרבא דטעמא כדי שיברור מנה יפה צריך לערב דוקא מעיו"ט ולא קודם. וא"כ י"ל דאי הוה מצי לתקן לערב ביו"ט. א"כ לא היה לערב מעיו"ט. דביו"ט שייך טפי שיברור מנה יפה לשבת. והשתא י"ל דרבי דס"ל דאין לערב עירובי חצרות משום מתקן י"ל דאפילו יהיה מתקן הא קיימ"ל כר' יהודה דמכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט מותר לעשותן ביו"ט א"כ י"ל דדוקא בע"ח אוסר רבי משום מתקן דהו"ל למיעבד מעי"ט. ולעיל הקושיא ביו"ט נמי. היינו דהו"ל לתקוני שיניח העירוב תבשילין ביו"ט. ואי הוה תקנו ביו"ט לא היה יכול להניח מעיו"ט וא"כ הו"ל כמו מכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט. ולא איכפת לן במתקן כיון דאי אפשר מעיו"ט. ומשני שמא יפשע ודו"ק. ומזה נסתרה ג"כ הוראת הר"ש מבונבורק להתיר אם שכח מעיו"ט לערב ביו"ט כיון שלא פשע. ולפמ"ש ליתא כיון דכבר תקנו שמניח ע"ת בערב יו"ט. א"כ אף אם לא הניח בעיו"ט אסור ביום טוב משום מתקן כיון דיכול לעשות מעיו"ט הו"ל כמו עירובי חצירות דהכא. ודו"ק היטב:

בגמרא איבעיא להו הלכה כרבי לקולא כו' מה שקשה דלרב נמי הו"ל למבעי אי הלכה כת"ק לקולא וי"ל דלרב דאמר הלכה כת"ק ודאי משמע לחומרא דאי לקולא א"כ ל"ל למימר פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים כדמקשינן לעיל (דף י"א) אבל אי הלכה כת"ק לחומרא י"ל דהוצרך לומר משום די"ל דמסתבר טעמא דרבי שהרי נותן טעם לדבריו שאי אתה אוסרו בדבר המותר לו הוצרך לומר שפיר הלכה כת"ק ולמאי דמסיק דרב לקולא קאמר הלכה כת"ק י"ל דרב לא אמר הלכה כת"ק בהדיא רק מכללא אתמר כיון דאמר הוראה לקלקולא כיון דמקלקלי בה רבים א"כ לא אמר רב הלכה כת"ק רק מכללא אתמר והש"ס כבר הוצרך לומר הלכה כת"ק לקולא כיון דשמואל ס"ל הלכה כרבי. וא"ש:

עוד נראה דבעל הבעי' ס"ל לרב לשיטתיה דס"ל לעיל (דף ד') נולדה בזה אסורה בזה וס"ל שתי קדושות ואסור משום הכנה פשיטא ליה דאוסר דהא ס"ל הכנה דהא צרכי שבת אינן נעשין ביום טוב רק משום הואיל אי מקלעי ליה אורחים א"כ יש לאסור ע"ח מיו"ט שמכין לשבת לכן לא מבעי' רק לשמואל אי ס"ל הלכה כר' לאיסורא והיה שונה כמו ששלח ר"א לגולה דר' אוסר והלכה כר' לחומרא או ששנה רבי מתיר אבל לרב פשיטא ליה דאסור משום הכנה לכן לא מבעיא ליה לרב דודאי אוסר דלא שייך הואיל בעירוב שמניח על יום שבת דמניחו ע"ד כן שישאר עד שבת לכן בס"ד פשיטא ליה דאסור מיהו למסקנא דבעי למימר רב לקולא כיון דליכא הכנה גמורא ומשום קלקולא דרבים מתיר שפיר י"ל רב לקולא אע"ג דס"ל שתי קדושות והכנה אסורה י"ל מ"מ משום קלקול רבים שרי שעכ"פ אין הכנה דאורייתא רק טלטולא בעלמא. אבל לפום ס"ד דלא אסיק אדעתי' קלקולא ודאי רב לחומרא אבל לשמואל מיבעיא אם שנה משנתו ר' לקולא או לחומרא:

ובזה נתיישב לי לשון התוס' בד"ה רבי אמר שהקשו תימא הא רבי ס"ל קדושה א' ואיך מערבין כו'. וכתבו וי"ל דאדרבה היינו טעמא דרבי דס"ל קדושה א' וכו'. ולשון אדרבה תמוה דהא אי הוה ס"ל לרבי שתי קדושות לא הוה קשיא להו כלל. דמשום דשתי קדושות הם שפיר מערב מיו"ט לשבת. ואין הקושיא רק אי קדושה אחת. וא"כ קשה איך בתירוצם אזלי בתר איפכא משום דס"ל דהוה קדושה אחת. ולפמ"ש ניחא דודאי קושיית התוס' היינו אי ס"ל לרבי קדושה אחת. דאי פ"ל שתי קדושות לא קשיא להו למה מערבין מיו"ט לשבת כיון דהוה שתי קדושות. אלא דמ"מ קשה אי ס"ל שתי קדושות ליאסר משום הכנה דבשלמא אי קדושה אחת י"ל דלא שייך הכנה דצרכי שבת נעשין ביו"ט דהכל אחד. אבל על עירוב קשיא ליה שפיר דהוה כמערב באמצע שבת. כיון דהוה קדושה אחת. אבל אי שתי קדושות אע"ג דקשיא דהוה הכנה. י"ל דרבי לא ס"ל הכנה. דלעיל (דף ד') איכא פלוגתא דתנאי אי נולדה בשבת ויו"ט אי אסורה בזה ולא הוה מצי לאקשויה. והשתא מדוייק לשון דאדרבה. דשפיר י"ל דרבי ס"ל הכנה ולא קשיא איך מערב. אדרבה משום דס"ל דהוה קדושה אחת ולא שייך הכנה הוא דשייך להתיר ע"ת משבת יו"ט משא"כ אי הוה ס"ל שתי קדושות הוה אסור משום הכנה. וא"ש הלשון. ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה