אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק שני › דף טז.

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק שני · דף טז.

דף טו:

בגמרא כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה עד יוה"כ. כן הוא בגירסא דידן. וצ"ע למה לא יקצבו מר"ה ועד ר"ה. וכן הוא הגירסא ברי"ף ג"כ. ובב"ב (דף י') גבי עובדא דר' יוחנן בן זכאי כי מטא מעלי יומא דכפורי. משמע כגירסא דידן. ואפשר דהש"ס קאי לפי מה שמבואר בר"ה שלשה ספרים נפתחים של צדיקים ושל בינונים ורשעים. צדיקים גמורים כו' בינונים תלויים ועומדים עד יה"כ. א"כ י"ל שכן הוא בכל המאורעות שעברו על האדם משנה לשנה. לכן אמר מראש השנה עד יה"כ. היינו לצדיקים בראש השנה נגמר דינם בכל ענינים ולבינונים עד יוה"כ וכן בקצבת הפרנסה כך הוא. שמר"ה עד יה"כ נגמר דין כולה. במה שנגזר שיוקצב להם. ואפשר דאתיא כמ"ד אדם נדון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביה"כ. כדאיתא פ"ק דר"ה. לכן אמר מר"ה עד יה"כ היינו בר"ה יכתבון וביום כפור יחתמון. ובהכי ניחא פירש"י פ"ק דב"ב (דף י') גבי עובדא דר' יוחנן בן זכאי. שפירש"י חזא להו בחלמא במוצאי יה"כ. וגבי פש גבייהו שיבסר דינרי פירש בר"ה שלא נתנו לצדקה. ובגמרא איתא כי מטא מעלי יומא דכפורי. והוא דמה שנכתב בר"ה ואינו נחתם עד יה"כ:

הוא לפי שבימים שבין ר"ה ליה"כ יכול להשתנות הגזירה הן לטוב הן למוטב. לכן עיקר החתימה ביה"כ. וא"כ באלו שנגזרה הגזירה ונחתם ביה"כ שיחסרו כ"כ. ונשאר עדיין מה שלא חסרו אף שיגיע ר"ה. וצריכין למלאות החסרון. נגזר עליהם שיפסידו עדיין מר"ה עד יה"כ. עד יושלם החסרון שנגזר עליהם. וא"כ ודאי בתחילה היה להם להשלים החסרון בער"ה. וכאשר נבדקו בר"ה שלא השלימו. נגזר עליהם שיחסרו כ"כ ע"י עלילת דברים. כאשר קרה להם וכיון דאשתקד נחתם גזר דין חסרון שלהם ביוה"כ. בר"ה כשיובדקו ולא השלימו. נגזר עליהם שיחסרו להשלים החסרון עד יה"כ. כמו שגזר דין של אדם משתהה עד יה"כ לשנותו מרעה לטובה כמו כן בידם להשלים בין ר"ה ליה"כ. ומ"מ ראוי להשלים החסרון קודם ר"ה. כדי שלא ישא עליו חטא בר"ה אלו השלימו בצדקה לזכות נחשב להם בר"ה. וא"צ להגיה ברש"י כאשר במהרש"א בח"א. ודו"ק היטב:

שם שאם פיחת פוחתין לו. וקשה איך ינהוג בשבת ראשונה שלא נודע מה יהיה לו. וכיון שעדיין הקצבה של כל ימות השנה קיים לא הוציא כ"כ א"כ במה מוסיפין לו שהרי עדיין לא הוציא הנגזר עליו. והוצאות שבתות לא נקצב עליו כלל. ובפירש"י ממציאין לו שכר מועט. וצ"ע שהרי עדיין משתכר כל הקצבה ומי מפיס לחלק שזהו לחול וזהו לשבת. ואם נאמר שגלוי וידוע לפניו ית' שזה יפחות ופוחתין לו מיד בשעת קצבה והידיעה אינה סותרת הבחירה א"כ למה מניחין הוצאות שבתות הא כלפי שמיא גליא מה שיהיה בסופו וכיצד יתנהג עצמו ויכולין לקצוב לו בשיקול אל דעות כאשר גלוי לפניו ית' הנהגתו בעתיד. לכן נראה לפרס דה"ק כל מזונותיו קצובים היינו שנקצב עליו כל מה שישתכר וגם הוצאת שבתות ויו"ט וכו' בכלל כפי מדה בינונית ואם פיחת ממדה בינונית פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפים לו ואף באמצע שנה מוסיפין לו, אחר שע"י תוספות ההוצאות שבתות ויו"ט כבר השתכר מה שנקצב עליו, מוסיפין לו יותר על הקצבה, ואם פיחת מן הראוי למדה בינונית פוחתין לו ואינו משתכר כ"כ. דרך משל אם נגזר עליו להשתכר אלף זהובים, היינו כשיתנהג במדה בינונית ויוציא שני זהובים לשבת, אם הוציא ארבע מוסיפין לו שנים על הקצבה של מדה בינונית. וכן אם צמצם ולא הוציא רק זהב, פוחתין לו זהב בשבוע שפיחת. וזהו כוונת רש"י ממציאין לו שכר מועט

שם מאי קראה כי חוק לישראל הוא. וקשה למה רמז דוקא מזונות הא כל מאורעות נגזרו מר"ה. ואפשר משום דאמרינן בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. וא"כ ס"ד שאינו בגזירה רק במזל לידה תליא מילתא. לכן קמ"ל דנגזר גם מה שתולה במזל אם לשנות לטוב או למוטב. וממילא נילף חיי דנגזר בר"ה. דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב. ובני מהא דבר"ה נפקדה שרה רחל חנה. ובדרך מליצה י"ל שהקצבה הנגזרת הוה כמו שעבוד מלמעלה להמציא לו כפי הקצבה לדעת הרמב"ם דבר שאינו קצוב אינו משועבד. אבל בשבת שהוא דוגמת חתן וכלה כמפורסם בגמרא ובסדר התפילות בואי כלה. וכן במדרש שכנסת ישראל תהיה בת זוגך. והיכא דשייך איתחוני משעבד נמי לדבר שאינו קצוב. בדברים הניקנין באמירה בהנאת איתחוני. כמבואר ברמב"ם (פכ"ג מאישות. ובפ"ו מהלכות זכיה). לכן לא נקצב הוצאת שבת ויו"ט ואפ"ה חל חיוב הקב"ה להוסיף שהוא דוגמת חיתון:

שם אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים כו'. ויש לדייק מה מדה אחרת שייך בזה. והול"ל אבל הלל סובר ברוך ה' יום יום. ונראה דבלא"ה כתבו בהאי עובדא בהאי קצב בשבת (פרק כל כתבי) שכל מה שזכה לעושר וכבוד הוה בשביל שכל בהמה שאירעה לו אמר זו לשבת כו' משמע כשמאי. ועיין בט"ז (ס"ס רמ"ג) שכתב הב"ח בשם א"ז דהלל מודה דכשמאי עדיף. ובאמת הוא דחוק. אבל נראה דודאי לפי מדתו של הלל שהיה כוונתו רק לשם שמים ולא בשביל למלאות תאות נפשו. ולא היה בבטחון שיתוף להנאת עצמו. שפיר עלתה בידו שהזמין לו אחרת טובה מענה לשבת. אבל מי שמשותף בזה לתאות נפשו ואין הבטחון שלם שיזדמן לו אחרת טובה ממנה. ובא האות שלא נזדמנה לו טובה ממנה כשאכל את הראשונה. מזה אות שאין הכוונה לשם שמים לבדו כי אם בשיתוף הדבר שחפץ למלאות נפשו לאכול משופרי דשופרי. לכן אמר הלל מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים. והזמין לו השי"ת אחר שאכל הראשונה שניה טובה ממנה. וא"כ אותו הקצב שהכין לכל לוקחים בשר לא היה בטוח בזכותו. כיון שלא לעצמן לבדו הוכנה. ואולי לא יהיה זכות הקונים מספיק שימצא לו טובה ממנה. א"כ גם להלל עדיף וכ"ש מי שבוחן שלא נזדמנה לו טובה ממנה. ודאי צריך לנהוג כשמאי. אבל הלל שכל מעשיו לשם שמים ולא למהר הנאת גופו. עלתה בידו שנזדמנה לו טובה הימנה. ואולי גם הקצב בחן בזאת. לכן ודאי למי שאין לבו שלם בדבר שיזדמן לו טובה. מנהג שמאי עדיף. כן נ"ל:

בפירש"י בדה א"צ להודיעו שלא יהא יושב ותוהא ולומר מהיכן בא אליו דבר זה עכ"ל. אפ"ג דלפ"ז אין ראיה ממשה שהרי בודאי משה ידע כי מתת אלקים הוא זה. י"ל דלמאי כתבה התורה ומשה לא ידע, מאי דהוה הוה, אלא ללמד דעת שא"צ להודיע. ובשבת פירש"י קצת בענין אחר. ועיין בסמוך:

בגמרא מתנה טובה כו'. אפשר שנקרא מתנה טובה לפי ששאר מצות לא ליהנות ניתנו ואינו מקבל שכר על ההנאה כי אם על המצוה עצמה אבל בשבת מקבל שכר על העונג כמ"ש אז תתענג על ה' המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. כמ"ש במדרש רבה ריש פרשת עקב. וכמ"ש בדרושים:

בפירש"י בד"ה לא ליענשו כו' ואנן אשכחן שחזר הקב"ה להענישן כו'. יראה כוונת רש"י שצריכין ליתן דין וחשבון על כל מצוה פרטיית שלא קיבלו. א"כ בשעת מתן תורה פרט להם כל מצוה וכמ"ש בריש ע"ז ועל דא תברתהון על שלא קיבלו וכן כל מצות שעושין ישראל בעוה"ז וכו' וכמ"ש בפירוש של הגדה על פסח. אבל לפירוש מהרש"א שפירש לא ליענשו אם מקיימים השבת. קשה והא ודאי ידעו משבת שהתורה נכתבה בשבעים לשון. וזה קשה לכל הפירושים. גם לפירוש מהרש"ל שפירש שיטענו אילו הודיע לנו השבת היינו מקבלין התורה. תקשי גם לתירוץ הש"ס מתן שכרה לא אודעינהו. יאמרו העו"ג אלו הודיע לנו מתן שכרה היינו מקבלין. ואפשר לפי שהשבת מורה על חפשיות ממזלות ויוכלו להתנצל כי לכך לא יקבלו התורה שחשבו שאי אפשר לאדם לשנות מזל מערכה שלו ומוכרח הוא במעשיו ואם הודיע להם השבת היו מקבלין התורה. לפי שקודם מצות שבת נוהג בבני נח יום ולילה לא ישבותו. ופ"י זה חשבו שאינם בני בחירה נגד כח המזל שבתולדה. לכן טען עשו הרי כתוב בתורה לא תרצח ומערכתו במזל מאדים. וכן ישמעאל. אבל אילו נתן להם השבת שמורה על שאין כח המזל עליהם היו מקבלין התורה. ואין כאן מקום להאריך בזה:

בגמרא לא שנו אלא תבשיל כו' מ"ש פת. כתב הפני יהושע מכאן יש להקשות על פיר"ת לקמן ( דף י"ז) דהא דאמר אביי אבל פת לא. היינו כשאינו רוצה לאפות אבל אם רוצה לאפות צריך פת ולא מהני תבשיל וא"כ קשה מאי מקשה הכא מ"ש פת מהיכא תיתי דליהני. דכי היכא דלא מהני תבשיל לאפיה דין הוא דלא ליהני פת לבישול. ונדחק להוציא דברי ר"ת מפשטן. לכן נלענ"ד דודאי לר"ת דס"ל בעינן פת ותבשיל. היינו להיות אופין על האפוי ומבשלין על מבושל. אבל אם ירצה לאפות על תבשיל לחוד ג"כ יכול. דאי משום דבעינן מין בישול על בישול. א"כ גם צלי לא ליהני על בישול. דהא הנודר מן המבושל מותר בצלי כדאיתא בנדרים (דף מ"ט). ואי משום דנקרא אפיה הא אשכחן לשון בישול על אפיה בסוף הוריות פת שלא נתבשל כל צרכו. הרי דשם בישול ג"כ על אפיה. אלא שצריך שני מינים אחד לבישול ואחד לאפיה. ואם עירב בתבשיל לאפות נמי מותר לר"ת. רק שאם עירב לאפות אינו רשאי לבשל. וכן אם עירב לבשל אינו רשאי לאפות. אבל ודאי סגי באפיה גם לבישול כמו דסגי בצלי. דהא ר"ת גופיה מייתי הך גמרא דהכא דפת לא. ומפורש. משום דמידי דמלפת בעינן. הרי דס"ל לר"ת בהדיא דאי לא דלא הוה מידי דמלפת לא היה מערבין בפת אתבשיל. א"כ ממילא דלר"ת מערבין בתבשיל על פת לאפות. ואיך יעלה על הדעת שלא ירגיש ר"ת הקושיא במקום שהביא ואילו כוונתו כדברי הפ"י איך לא יבאר הגמרא עדיין הוא בפומיה דר"ת. אלא ברור דפשוט לר"ת דא"צ ממין על מינו רק שצריך שני מינין פת ותבשיל. פת לאפות ותבשיל לבשל. ואם רוצה רק באפיה סגי בתבשיל. וכן אם רוצה בבישול הוה סגי בפת לחוד. ועוד אפילו נימא דפת לא סגי אפילו לתבשיל לחוד. י"ל משום דפת לא מילפת ותבשיל מילפת. בעינן לתבשיל מידי דמלפת. לכן פת לא מהני לתבשיל. וכן תבשיל לא מהני לפת כיון שפת אינו מילפת ותבשיל מילפת. וזהו דוקא לפי האמת. אבל אי לא בעינן מידי דמילפת הוה סגי בפת לתבשיל ג"כ כשאינו רוצה לאפות. רק לפי האמת דפת לא מהני לתבשיל. אפשר דתבשיל לא מהני נמי לפת דכל אחד מועיל למינו. אבל בס"ד דלא בעינן מידי דמילפת. מהני פת לתבשיל ג"כ. ולפי האמת תבשיל לא מהני לפת. וה"ק לא שנו אלא תבשיל מהני לתבשיל. אבל פת לא מהני לתבשיל, מ"ט אי לימא משום דלא מילפת הא דייסא נמי לא מילפתא ואפ"ה מערבין. ומסיק משום דשכיח די שיועיל לפת דשכיח. אבל לא לתבשיל. וכן תבשיל דלא שכיח מהני לתבשיל דלא שכיח. אבל אי לא ידע סברא לחלק אין סברא לחלק ביניהם. ולא בעינן רק שני מינים אפיה ובישול. וכמו דאפוי מהני לפת תבשיל נמי מהני לפת. כיין דלא מצינו סברא לחלק ביניהם.. ובלא"ה שיטת ר"ת שיטה דחוקה היא:

ועוד נראה לי דעיקר ראיית ר"ת מר"א דלעיל דאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מקרא דאשר תאפו אפו. וי"ל דסגי בחדא וה"ק אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. י"ל דאו או קתני. או שתאפו בשביל עירוב או תבשלו בשביל עירוב. ולעולם סגי בתבשיל אחד. כמו מכה אביו ואמו. ואע"ג דאביי בב"מ (דף צ"ה ע"ב) ס"ל כר' יאשי' דצריך קרא לחלק. י"ל דהכא אסמכתא בעלמא הוא ואיכא למימר דהברירה בידם. או לאפות על עירוב. או לעשות תבשיל לעירוב. ולא מוכח כלל דבעינן לאפות בפני עצמו די"ל דסגי בחדא. וה"ק ר"א אין אופין היינו אפילו ירצה רק לאפות לבד בעינן אפוי. וכן אפילו אינו רוצה רק לבשל לבד בעינן מבושל. והה"ד הרוצה אפיה ובישול סגי בחדא. ואין לר"ת ראיה. מיהו לפי האמת דמסיק דפת לא מוכח שפיר דבעינן תרווייהו דהא פת לא מהני לתבשיל. א"כ ע"כ אשר תאפו אאפיה לחוד ולא מהני אתבשיל. א"כ הה"ד תבשיל לא מהני לאפיה. אבל אי הוה אמרינן דפת נמי כשר לתבשיל י"ל דלא בעינן תרווייהו וסגי או בפת או בתבשיל וקרא או או קאמר. ולזה פריך הש"ס מאי טעמא דפת לא עד שתוכיח דבעינן תרווייהו דהא ר"ת צריך לדחוק במשנה דועושה תבשיל דקתני היינו לבישול לחוד א"כ ודאי בדר"א יש לפרש. ולא מוכח דבעינן תרווייהו. רק לפי האמת דפת לא מהני לתבשיל. ע"כ לפת לחוד בעינן אפוי. ואם כן תרווייהו בעינן. ודו"ק היטב. ועיין בסמוך:

שם איכא דאמרי ל"ש אלא תבשיל כו' אבל פת כו' אין מערבין בדייסא. ויש לדקדק דלא שמעינן רבותא טפי דאין מערבין בדייסא אע"ג דלא שכיח וכ"ש בפת דשכיח. ואפשר דבבלאי מערבין שפיר בדייסא אבל בפת אפי' בבלאי אין מערבין משום דשכיח ודלא כהמג"א שפירש דאפי' בבלאי אין מערבין בדייסא. א"כ קשה לאשמועינן דייסא דשכיח וגם אין מלפתין בו. ואפשר לשיטת ר"ת י"ל דפת הוה טפי רבותא אע"ג דמועיל לאפי' אינו מועיל לבשל. ועיין בסמוך:

בפירש"י בד"ה ופת לא מלפתא כו' שהרי הוא בכל יום ומהרש"א דהקשה הא דייסא אינו בכל יום ואפיה ל"ה מידי דמלפת ונדחק בזה. וגם בצל"ח נכנס בזה בדברים רחוקים. ולפענ"ד פשוט כוונת רש"י דמידי דמלפת היינו שאוכלין התבשיל עם הפת. וא"כ א ליה מאי חזית דקרית התבשיל ליפתן נימא שיקרא הפת ליפתן לתבשיל והפת ללפת בו את התבשיל לזה פירש"י כיון שהוא בכל יום ואוכלין אותו בלא תבשיל ג"כ. ממילא התבשיל נקרא ליפתן לפת. שאם אינו רוצה לאכול פת חריבה רק עם תבשיל נקרא התבשיל לפת. אבל הפת לא מקרי לפת שאוכלין אותו בכל יום. אף דלא שכיח תבשיל. לכן לא נקרא לפת רק התבשיל. וזה הכירא לצורך יו"ט אשר לא במסכנות יאכל הלחם לבדו. וכיון דפת לא מקרי ליפתן ממילא גם דייסא אע"ג דלא שכיחא לא מקרי ליפתן דנהמא הוא ובעינן מידי דחשיב לאכול עם הפת שיהיה לפתן לפת. כן נ"ל ברור בפירש"י

בגמרא נהמא בנהמא. לכאורה דייסא הוא פת מבושל וא"כ ריפות מבושלים מקרי תבשיל. מיהו לעיל בפ"ק (דף י"ד ע"ב) משמע דדייסא הוא מן הריפות מבושלים דבעי כתישה וקליף צהרים וצ"ע למה בעדשים מערבין כדבסמוך ובפירות לא:

שם תנא ר"ח עדשים כו' והוא דאית בהו כזית. קשה פשיטא דתבשיל חשוב נמי בעינן כזית. ואפשר דבשאר תבשיל אם יש לו חצי זית מבושל וחצי זית צלי מצטרפין לכזית אבל עדשים ושמנונית אם יש כזית סומכין עליו אבל חצי זית לתבשיל אחר לא מהני דחצי זית לא חשוב כלל:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה