אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק שני › דף טו:

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק שני · דף טו:

פרק שני

במשנה יו"ט שחל להיות ע"ש כו' אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת. ויש לדקדק דמשמע דלכתחילה אין להרבות כדי שיותיר לשבת והו"ל לומר אבל מבשל להותיר לשבת. דהא לקמן (דף י"ז) מבואר אין אופין מיו"ט לחבירו באמת אמרו ממלאה אשה קדירה בשר אעפ"י שאין צריך אלא לחתיכה אחת א"כ כ"ש דמותר מיו"ט לשבת כה"ג. וא"כ קשה לאשמועי' רבותא טפי דאפי' לכתחילה שרי. וכן לעיל (דף י"א ע"ב) כתבו התוס' דמערימין לבשל ולאכול הכבד של התרנגולת. א"כ קשה דהוה ליה למיתני אבל מבשל הוא להותיר לשבת. וי"ל דהא דשרי למלאות הקדירה בשר אעפ"י שאינו צריך אלא לחתיכה הא גופיה מותר משום הואיל אי מקלעי ליה אורחים חזי ליו"ט. וכדאיתא בפסחים (דף מ"ו ע"ב) דלהכי מבשלין מיו"ט לשבת משום דשייך הואיל. וא"כ י"ל הא גופיה נמי מקרי לצורך יו"ט דאי מקלעי ליה אורחים חזי ליו"ט. וא"כ לעולם נקרא הבישול ליו"ט ואם הותיר היינו שלא באו אורחים הותיר לשבת. מיהו קשה לרב חסדא דלית ליה הואיל ולא יחלוק על הברייתא דממלאה אשה קדירה בשר אלמא דשרי. וא"כ קשה הו"ל למימר אבל מבשל ליו"ט ומותיר לשבת דלדידיה ע"כ שרי לרבות בקדירה אחת בלא טעמא דהואיל. וא"כ תקשי למה נקט אם הותיר משמע דלכתחלה לא יבשל:

וראיתי בטא"ח (סי' תקכ"ז) וז"ל יו"ט שחל ע"ש לא יבשל בתחלה לצורך שבת בקדירה בפני עצמה דאילו בקדירה א' יכול לבשל כמו שירצה אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת עכ"ל. ונראה שרצה לתקן זה. ומפרש דהיינו בקדירה בפני עצמה לא יבשל וא"כ נקט אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר אפילו קדירה שלימה שא"צ ליו"ט כלל הותיר לשבת. וקשה לזה פשיטא הא אפילו בישל באיסור נמי מותר כדלקמן (דף י"ז ע"ב). א"כ כ"ש כשבישל ליו"ט ונשאר לשבת דמותר והדרא הקושיא לדוכתה דהו"ל לאשמועינן דאפילו לכתחילה מבשל ומותיר לשבת דהוה רבותא טפי מאם בישל קדירה שלימה ליו"ט ונשארת לשבת. וי"ל דקמ"ל אפילו קדירה שלימה אם לא נתכוין בתחילה לבשלה לשבת יוכל להותיר אפילו אם לא יאכל כלום ממנה כיון שבתחלה בישלה ליו"ט אעפ"י שא"צ לה כלל. ובהכי ניחא מה שדייק הצל"ח מאי רבותא יש בזה הא אפילו הותיר לחול בלא הערמה מותר. ולפמ"ש י"ל דאם נשאר לו קדירה שלימה לחול צריך לטעום ממה שנשאר לחול כדי שלא יהיה הבישול בשביל חול אבל לשבת דאיכא התירא על ידי עירוב תבשילין אפילו לבשל לשבת ואם כן אם הותיר אעפ"י שלא הניח עירוב תבשילין יכול להותיר קדירה שלימה. וא"צ אפילו טעימה. דבכה"ג לא גזרו כיון שכבר תיקנו חכמים להתיר ע"י עירוב תבשילין. אפילו מי שלא הניח ע"ת מותר. כיון שבישל תחלה על יום טוב. משא"כ מיו"ט לחול לכתחלה צריך לאכול ממנו ביו"ט שלא תהא מלאכה לצורך חול. ודו"ק היטב:

בגמרא מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא זכור את כו' מאי טעמא. לכאורה תמוה דהא כבר אמר זכור מאחר שבא להשכיחו. ופירש"י כשעירב עירובי תבשילין נמצא שזוכרו. ואם הטעם כדי שיברור מנה יפה לשבת לא צריך לטעמא דזכור את יום השבת. ועוד דאם לא יהא רשאי להכין מיו"ט לשבת כ"ש שיזכור השבת. גם רש"י פירש דאסמכתא בעלמא הוא וקרא לאו בעירוב משתעי א"כ קשה ל"ל קרא כלל לימא בפשיטות כדי שיברור. ואפשר לומר דקאמר מנה"מ שמותר להכין מיו"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין דמשום עירוב תבשילין לא שרינן איסורא דאורייתא כדאיתא בפ' אלו עוברין (דף מ"ו ע"ב). ועז"א זכור את יום השבת זכרהו אחר שבא להשכיחו היינו ביו"ט שבא להשכיחו שלא יוכל להכין מיו"ט לשבת א"כ נשכח עונג שבת. ולזה קמ"ל קרא דמותר להכין לרבה מטעם הואיל אי מקלעי ליה אורחים ולרב חסדא משום צרכי שבת נעשים ביו"ט. והדר פריך מ"ט תקינו עירוב יבשל בלא עירוב ויהיה שבת נזכר לעונג. לזה אמר כדי שיברור כו' ואסמכתא דזכור הוא לעיקר הכנה שיוכל להכין לשבת. כן נ"ל לולי שרש"י לא פירש כן. ודו"ק:

שם רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין כו' ק"ו מיו"ט לחול. ויש לדקדק לפמ"ש ריש מכילתין דלהכי ביצה שנולדה בחול מותרת אף שנגמרה בשבת או ביום טוב משום דסעודת חול א"צ הכנה וא"כ ק"ו פריכא הוא דילמא מיו"ט לשבת אין אופין משום הכנה אבל מיו"ט לחול דלא הוה הכנה דסעודת חול לא חשיבא שפיר אופין. וי"ל דכבר כתבו התוס' לעיל ריש מכילתין דבכל דבר אפוי ומבושל לא שייך הכנה רק בביצה שהוא דבר חדש שלא היה בעולם. וא"כ הא דאין אופין מיו"ט לשבת משום מלאכה. אף די"ל קדושה אחת הוא ק"ו לחול דודאי מלאכה אסורה. דלא הוה לצורך אוכל נפש דיו"ט. דמלאכה והכנה שני ענינים הם. דאע"ג דלא שייך הכנה מיו"ט לחול איסור מלאכה איתא. וזה ברור:

וגם כוונת התוס' שם כן הוא דהכנה לא שייך בדבר אפוי ומבושל. ומ"מ בפ' אלו עוברין פריך שפיר איך אופין ועושין מלאכה מיו"ט לשבת אי לא אמרינן הואיל ומשני משום הואיל. אלא דקשיא להתוס' ניהו דלית ביה משום איסור מלאכה מ"מ לפי האמת שלא באו אורחים הרי הדבר שאוכל בשבת הוכן מיו"ט והכנה אסורה אפילו בלא דררא דמלאכה דהא אפילו הביצה דהוה הכנה דממילא אסור משום שנגמרה בשבת. ע"ז כתבו דבעבר אפוי ומבושל לא שייך הכנה אבל לאפות מיו"ט לשבת הוה מלאכה עיקר האפיה וזה אין לו ענין להכנה. מעתה תראה שמ"ש המג"א (ר"ס תקכ"ז) דלטעמא דהואיל אסור לבשל סמוך לחשיכה דלא שייך הואיל אי מיקלעי ליה אורחים, דאיסור דאורייתא לא שרי על ידי הואיל. וכתב וז"ל אעפ"י שהתוס' בריש ביצה כתבו דבבישול לא שייך הכנה, לא כתבו כן אלא למאן דלית ליה הואיל ובלא"ה דבריהם תמוהים וצריכים ישוב עם הגמרא דפסחים עכ"ל. במח"כ לא ירד לסוף דעת התוס' דפשוט כוונת התוס' כמ"ש, דהכנה ואיסור מלאכה שני ענינים הם. ופשיטא דאי לא הואיל לרבה דס"ל צרכי שבת אין נעשין ביו"ט דאיסור מלאכה הוא כמו אופה מיו"ט לחול שסעודת חול אין צריך הכנה ואעפ"כ איכא איסור מלאכה אלא דהכנה לא שייך שכבר הוא בעולם ובשביל שנאפה ביו"ט לא מקרי הכנה לשבת שאינו דבר חדש כמו ביצה. נמצא שלדינא שכתב המג"א שאסור לבשל סמוך לחשיכה דלא שייך הואיל, יפה כתב לדברי התוס' דלא שייך הואיל ואסור משום מלאכה אע"ג דלא שייך הכנה וכו' וברור בכוונת התוס' ודו"ק, עי' בקונטרס עשרים גרה שלי:

ובהכי ניחא דיש לדייק איך אמר מיו"ט לשבת אין אופין, הא באמת אופין. ורש"י הוכרח לפרש שהק"ו שאין אופין רק ע"י עירוב. וקשה נימא שיטעו ג"כ לאפות ע"י עירוב אפילו לחול. וגם לשון הש"ס אין אופין, הא באמת אופין עכ"פ ע"י עירוב. ולפ"ז י"ל כפשוטו שהרי סמוך לחשיכה אין אופין מיו"ט לשבת דלא שייך הואיל. וא"כ הק"ו כפשוטו שע"י עירוב שרואין שאין צרכי שבת נעשין ביו"ט בלא עירוב, פוסקים סמוך לחשיכה, דלא שייך שוב הואיל. ואפשר לומר דלא כתבו דסמיך לחשיכה לא שייך הואיל אלא בין השמשות דאז לא שייך מיקלעי אורחים, וא"כ לענין איסורא ליכא נ"מ דבלא"ה אסור בין השמשות ומ"מ מלקות לא משכחת לה אף דבין השמשות לא שייך מלקות דדילמא חול הוא מ"מ איכא נ"מ ביו"ט שחל בע"ש, דהוה ממנ"פ. או שהוא יו"ט וחייב מלקות. או שהוא שבת ועבר על לאו דלא תעשה מלאכה, ואף דלא לקי על לאו דשבת דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כדאיתא בר"פ מי שהחשיך מ"מ בין השמשות דליכא דררא דמיתת ב"ד שפיר לקי בממה נפשך. וא"כ לענין איסורא ליכא נ"מ כלל, דקודם בין השמשות שייך הואיל ובין השמשות אסור משום ספק שבת ודו"ק. אלא דסברא זו צ"ע דמ"מ כיון דלא לקי אלאו דשבת אין לוקין מספיקא:

ומ"מ עיקר הסברא דתליא ביה התוס' בסמוך לבין השמשות לא שייך הואיל. צ"ע לפענ"ד דכפי הסברא נראה שאין הסמך על מקלעי אורחים דאטו בגברא דלא רגיל להכניס אורחים וגם לא למכור לאורחים אטו משום הא ישתנה הדין. וגם איך יהיה מותר לבשל מיו"ט לשבת, הא קמי שמיא גליא שלא יבואו לו אורחים. לכן לפענ"ד הפירוש הוא פשוט דרבה ס"ל אעפ"י שכבר שייך ביה אוכל נפש דעכ"פ ראוי הוא לאורחים אילו היו באותה שעה והתורה התירה מלאכת אוכל נפש כשיש אפשרות שיהיה או"נ לכן אף שאין כאן אורחים ואין עתידין לבא כלל מ"מ מקרי מלאכת אוכל נפש אילו צריך אדם לאכול אז בכלל אוכל נפש הוא. ובזה דברי התוס' תמוהים ג"כ שהקשו מלאכת שבת תשתרי דחזי לחולה שיש בו סכנה. ודבריהם תמוהים וכבר עמדתי עליהם במקום אחר דלא שייך רק ביו"ט משום הואיל מקרי מלאכת אוכל נפש אבל בשבת דמלאכת אוכל נפש אסור ולא הותרה רק משום הכנה ולא שייך הואיל כלל מיהו אפשר ליישב דברי התוס' דע"כ לרבה כיון שאפשר שיהיה מזה היתר לא לקי, דהא אמרינן התם אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור אע"ג דלאו אוכל נפש הוא. ודוחק לומר שע"י שיש לו מקום לכיסוי דם ציפור שוחט הצפור והוה ג"כ אוכל נפש דהא אפילו שחט ואין לו לכסות אין אסור באכילה. וצ"ל כיון שיש למלאכה זו מקום אילו איתרמי היתר למלאכה זו שוב אינו חייב עליה. וא"כ שפיר הקשו התוס' דכיון שאפשר שיהיה היתר למלאכה זו אילו יזדמן חולי שיש בו סכנה נימא דלא לחייב על איסור שבת, וע"ז תירצו שפיר דחולי שיש בו סכנה לא שכיח:

ובהכי ניחא מה שהקשיתי בימי חורפי נימא החובל בשבת שרי הואיל והותרה מילה בשבת. ולפי"ז לק"מ דעכ"פ אותה החבלה שעשה לא משכחת שתהיה בהיתירא, וזה ברור. מ"מ כיון שלא נזכר בש"ס גבול למלאכת יו"ט לשבת משמע דשרי עד זמן שבלא"ה שובתין בשבת ועוד הרי התוס' לא כתבו רק סמוך לחשיכה שאין שהות לאכול קודם שבת וזה זמן מועט. ובלא"ה בכל שבת אין מצמצמין ופוסקין ממלאכה זמן מה שהיה עכ"פ ראוי לאורח לאכול כזית. וא"כ אין חילוק בין שבת זה לשאר שבת דכשרגילין לפסוק ממלאכה מעט קודם בין השמשות י"ל שעדיין שייך הואיל. לכן מצינו בגמרא נ"מ בין רבה לרב חסדא ביו"ט סמוך לשבת, וכיון דלרב חסדא דצרכי שבת נעשין ביו"ט שרי, גם לרבה שרי. ועל מה שהקשו התוס'. שערי תירוצים לא ננעלו. והתוס' גופי' כתבו תירוצים אחרים. ואפשר דנ"מ לרב אשי אין יכול לערב בספק חשיכה מיו"ט שהרי העירוב עצמו מכין מיו"ט לשבת וכיון שבא ללמוד שאין אופין מיו"ט לחול וצריך היכרא שמכין עיו"ט מיו"ט לשבת וממילא ידעו שאין מכינין מיו"ט לחול. א"כ כשיערב בין השמשות והעירוב עצמו שמכין הוא בלא עירוב קדום, א"כ יורו היתר דמספק מכינין ואופין לחול. לכן צריך להיות עירוב תבשילין קודם בין השמשות. אבל לרבא גם בין השמשות יכול לערב עירוב תבשילין. מיהו רמ"א פסק דמותר לערב בין השמשות ועמ"ש בסמוך:

שם כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת כו' כתב הפ"י אף דקיימ"ל כרבה דאופה מיו"ט לחול אינו לוקה, ומשמע דליכא איסורא דאורייתא עיי"ש. ובאמת מוכח בהדיא בפסחים דליכא איסורא דאורייתא כדאמרינן התם ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא. הרי מפורש בהדיא דלרבה אינו רק מדרבנן ומן התורה מותר משום הואיל מיהו מ"ש הפ"י להכריח דקיי"ל כרבה דליכא למימר צרכי שבת נעשין ביו"ט כיון דקיימ"ל הכנה דרבה אלמא דצרכי שבת אינן נעשין ביו"ט לפענ"ד אינו מוכרח דאף לרב חסדא י"ל דס"ל הכנה ומ"מ צרכי שבת נעשין בי"ט כגון אפיה ובישול דלא שייך בהו הכנה שכבר ישנו בעולם ואינו מחוסר אלא תיקון, וכמ"ש התוס', וכמ"ש לעיל בסמוך בביאור דבריהם. והיינו לפירוש התוס' דלאו משום קדושה אחת היא רק דהוה כמו אוכל נפש דיו"ט עצמו. שהרי צריך לבשל ולאפות לשבת וא"כ צורך היום ביום טוב להכין כי מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, אבל במידי דלא חזי ליו"ט עצמו אינו נעשה מוכן רק לשבת לחוד בהא מודה רב חסדא דאין יו"ט מכין לשבת שהרי לא שייך לומר דהוה כמכין ליום טוב עצמו שהרי אין הדבר ראוי רק לשבת ולא ליו"ט וזה ברור מיהו לפירש"י דרב חסדא ס"ל קדושה אחת הוא ודאי לדידן דקיימ"ל שתי קדושות ע"כ הלכתא כרבה דלא שרינן הכנה מיו"ט לשבת רק משום הואיל אבל לשיטת התוס' פסחים (דף מ"ז) בד"ה ואי דלא תליא בקדושה אחת לא מוכח כלל דלא קיימ"ל כרב חסדא בהא אפילו לסברא דלא אמרינן הואיל. וזה ברור:

שם אלא לרבא מאי ארי' מעיו"ט אפילו ביו"ט נמי. והקשה בצל"ח לפמ"ש הרא"ש דנ"מ בין רב אשי לרבא דלרבא צריך דוקא לעשות העירוב מעיו"ט ואינו רשאי להקדים משא"כ לרב אשי וא"כ קשה מאי פריך מאי ארי' מעיו"ט דלמא קמ"ל שלא יקדים לעשותו מקודם ובאמת ביו"ט נמי. ונראה דלק"מ דהא בפירוש אמרה מתני' לא יבשל בתחלה מיו"ט לשבת אבל מבשל הוא ליו"ט משמע ביו"ט גופיה ליכא שום תקון לבשל לשבת אף דמסתמא מבשל ליו"ט קודם אכילה דוקא אם הותיר וע"ח לא מהני ביו"ט רק מערב יום טוב וזה פשוט וברור:

שם גזירה שמא יפשע. הצל"ח הביא דברי הרא"ש מבונבורק שהורה לעשות עירובי תבשילין ביום ב' אם שכח ביום ראשון והוא דקיימ"ל כרבא דהיה מותר ביו"ט רק משום שמא יפשע ואם שכח יכול לערב ביום טוב עצמו וקיימ"ל כרבא בשל סופרים ובודאי מאן חכים למימר כי הא מלתא. והב"י דחהו בשתי ידים. ולפענ"ד לא בדה הר"ש זאת מלבו רק מכח הוכחה בש"ס דהא רש"י פירש הטעם שמא יפשע מכח שטרוד והיינו בשמחת יום וא"כ אי אמרינן משום יפשע העמידו חכמים דבריהם שאפילו בדיעבד לא יוכל לערב א"כ תיקשי איך אמר רבא גופיה לקמן (דף י"ז) דמניח אדם עירוב תבשילין מיו"ט לחבירו ומתנה וקשה הא ביו"ט הוא טרוד ויש לחוש שיפשע מה לי במה שמתנה אע"כ טעמא דשמא יפשע אינו רק לכתחלה ואם שכח באמת מותר לערב ולכתחילה כשיכול להתנות מתנה אבל אם שכח גם ביו"ט שפיר מניח אפילו ביו"ט שני עצמו דלא גזרו על השוכח. מיהו אין דעת הפוסקים כן וגם פשטא דמתניתין לא יבשל בתחילה מיו"ט לשבת משמע דאין לו שום תקון לבשל ולדברי הר"ש איך פסיק ותני לא יבשל בתחילה הא יכול לערב ביו"ט ג"כ אם שכח. ואפשר דאדרבה דייק לשון בתחלה. ורש"י דחק בפירושו לא יהיה תחילת בישולו לשבת. ולדברי הר"ש יש לפרש לא יבשל בתחלה היינו שלא יסמוך בתחלה לבשל מיו"ט לשבת היינו שיערב עירוב תבשילין ביו"ט עצמו רק צריך להכין מעיו"ט אבל אם שכח שפיר מהני ביו"ט. אלא דקשה אם איתא להאי דיוקא תקשי לרב אשי דהר"ש לא קאמר רק משום דהלכה כרבא. וא"כ איך יתרץ רב אשי להך דיוקא דבתחלה. מיהו איכא למימר דלפי האמת גם לרב אשי יש להתיר בשכח. רק בס"ד י"ל לרב אשי לפי טעם העירוב שייך לתקן דוקא מעיו"ט. אבל לרבא הו"ל להיות תחלת תקון ביו"ט עצמו ומשני שמא יפשע. וא"כ י"ל דלרב אשי נמי אחר שתחלת תקון העירוב היה מעיו"ט משום שילמוד שלא לאפות מיו"ט לחול א"כ כשאירע ששכח סגי לערב ביו"ט ג"כ ואיכא נמי הכירא שמשלים ביו"ט מה שהיה לו לעשות עיו"ט ומזה יודע שהרי כ"א עירבו בעיו"ט וזה אינו אלא משלים ביו"ט מה שהיה לעשות עיו"ט בשביל ההיכר שידע שאין אופין מיו"ט לחול שפיר סגי בהכי אלא דמלשון הר"ש גופיה שכתב בשל סופרים הלך אחר המקיל. משמע דפליגי בהכי:

ואין להקשות לדברי הר"ש כל סוגיא דקמחו נאסר ועבר ואפה וכן בסמיא פושע את ומה כל החרדה הא יכולין לעשות ביום טוב עירוב תבשילין דהא לאו מלתא דלא אמר הר"ש רק קודם שהתחיל לבשל לסעודת יו"ט וכמו שפירש"י קודם סעודת יו"ט אבל לאחר סעודת יו"ט מודה דלא מהני וכולהו איכא למימר אחר סעודת יו"ט. ומ"מ פשט הסוגיות אין משמע כן. לכן נראה ליישב מה שהקשתי איך מערב ביום ראשון הא טריד ונראה כיון שתקנו חכמים לערב בעיו"ט לא פלוג רבנן ולא מצי לערב ביו"ט כיון שתחילת התקנה דוקא בעיו"ט היתה אלא מיו"ט לחבירו דיו"ט הראשון נקרא עיו"ט לגבי יו"ט שני א"כ כשמתנה הוה ע"ת מעיו"ט כתקון חכמים שמצד שבא העירוב היינו בעיו"ט אבל ביו"ט עצמו אינו מערב בשום אופן. וכסתימת כל הפוסקים. ועיקר:

בפירש"י בד"ה אלא על האפוי בחמישי בשבת עכ"ל. כתב הצליח רמז לנו רש"י דדוקא בערב יו"ט עושין עירוב תבשילין אבל קודם ערב יו"ט לא. ולי נראה דהוכרח רש"י לומר בחמישי בשבת, דאל"כ איך משכחת לה שיכין מן המן ערב תבשילין, דהא במן לא היו רשאין להותיר והנותר הרים תולעים, א"כ לא נשאר ממנו עד בוקר, וקודם הכנה לשבת חלף ואיננו, ולא משכחת לה עירוב תבשילין במן. אלא דר"א ס"ל דלא ירד מן ביו"ט כמו בשבת. א"כ בחמישי בשבת ירד מן על ע"ש שהוא יו"ט ועל שבת. א"כ לא משכחת לה רק בחמישי בשבת עיו"ט, דקודם אין המן מתקיים רק ביומו ולא יותירו ממנו עד בוקר. עיין לעיל (דף ב' ע"ב) בתוס'. ומוכח מכאן שלא ירד המן ביו"ט, שאילו ירד ביו"ט א"כ א"א לעשות ע"ת מערב יו"ט שהרי לא ישאר עד בוקר:

בגמרא מעשה בר' אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו. אינו מדוקדק דהא אחר הדרשה היו אוכלין כמ"ש התוס'. ואפשר שהגם שנתן רשות לתלמידים לצאת לעצמו ישב ודרש כל היום או שנשאר איזה מהם ואפשר דהתחילו פניהם משתנים היה מחמת רעבון וכאב לב וקרוב לאחיזת בולמוס. וזהו נתן עינו בתלמידים אם לא יכלו לבא לידי סכנה ע"י זה וכענין אחיזת בולמוס שעיניו כהות, ככה התחילו פניהם משתנים, לכן אמר להם אכלו משמנים ושתו ממתקים שזהו רפואת הבולמום לאכול מיני מתוקה כמבואר ביומא פ' יה"כ:

שם התחילו כת ששית לצאת. עיין מהרש"א בח"א דכיפי תלי לה בהך דפ"ק דשבת שעה ראשונה מאכל לודים שעה ששית מאכל תלמידי חכמים אף דיצאו שעה קודם חצות הקדימו לאכול י"ל שהשלימו אח"כ. ובלא"ה י"ל דהמג"א (סימן קנ"ז) כתב דחשבינן השש שעות משעה שקם ממטתו, וא"כ אפשר שכבר הקדימו לקום שעה קודם. מיהו דברים רחוקים הם שהרי ודאי לא דרש קודם תפלה, ואותן שמאכלן כלודים ודאי לא היו אצל דרשת ר"א, ועמ"ש בסמוך:

בפירש"י בד"ה התחילו פניהם משתנין כסבורין שכועס על כת ששית מפני שאיחרו לצאת וכ"ש עלינו עכ"ל. לכאורה תמוה דהא רש"י פירש אדרבה בד"ה הללו בעלי מאירה שהוקשה לו שבית המדרש תתרוקן וא"כ איך יכעוס עליהם בשביל שלא יצאו. וצ"ל דהתלמידים טעו בכך שכועס בשביל שאיחרו לצאת. אלא דגם זה קשה שהרי בכל הכיתות שאמר הללו בעלי כוסות וכו'. הרי ראו התלמידים שכועס על שהלכו ולמה בכת ששית יכעוס על שאיחרו. ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה בדברי רש"י על שהקדימו לצאת וכ"ש עלינו. מתפרש כיון שדעת ר"א שיהיה כולו לה' כ"ש על תלמידים שלו אם יצאו מיד אחר כת ששית ויתרוקן הבית המדרש לגמרי. לכן נתן עיניו בתלמידים שיזהרו ולא ילכו. שאם ילכו כ"ש שיכעוס עליהם שישאר הבית המדרש ריקן לגמרי. כך היו סבורים התלמידים. וזהו כ"ש שיכעוס עלינו אם נצא. אבל באמת היה שבודאי לא יצאו קודם סיום הדרשה. ונתן עיניו בתלמידים דרך חבה כלומר שלא חשדן שאינם ככיתות הקודמין. ולפי שהיו פניהם משתנות אמר לא לכם אני אומר כלומר שאיני חושד אתכם שבודאי תשארו עד סיום הדרשה. וזהו בשעת פטירתן, היינו אחר סיום הדרשה והתלמידים נשארו עד הסיום. ואף שלא היה דעתם לצאת, סבורים היו שחושד אותם, ואולי יוציא דבר קללה מפיו, כמו שמצינו בחגיגה (דף ג') בשביל דבר קל אמר לר' יוסי פשוט ידיך וקבל עיניך כי דבריו כגחלי אש. לכן התחילו פניהם משתנות שאולי לפי מחשבתו של ר"א שחשב שיצאו ג"כ יוציא דברי גנאי עליהם מפיו. או שחשבו פן ראו עיניו של ר"א בהכרת פנים של איזה תלמידים שדעתם לצאת. ואף שכ"א ידע בעצמו שאין כוונתו לצאת קודם גמר הדרשה. חשבו שמא ראתה עינו ביתר התלמידים שדעתם לצאת ויוציא דבר קללה מפיו על הכלל כולו:

בד"ה אכלו משמנים בספר עזרא עד כי חדות ה' היא מעוזכם. תמוה שאין כתוב רק בספר נחמיה ואפשר דספר נחמיה נמי נקרא ע"ש עזרא. וכן בב"ב (דף ט"ו) מבואר עזרא כתב ספרו עד לו מאן אסקיה נחמיה, ולא כתב מי כתב ספר נחמיה. משמע דעזרא כתב גם נחמיה שעיקרן דברי עזרא. ויש לדייק מאי בעי רש"י בזה, עיין בצל"ח. גם מ"ש עד כי חדות ה' וגו'. אפשר דקשיא ליה לרש"י הדרשה דשלחו מנות לאין נכון לו מי שלא הניח עירוב תבשילין הא אדם גדול מניח בסתמא על כל העיר כמבואר לקמן (דף י"ז ע"ב) [ובעזרא ז'] כי עזרא הכין לבבו לדרוש וגו' וללמד בישראל חוק ומשפט. א"כ מסתמא עירב אכולה מתא. לכן י"ל כיון דאמרינן מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. וא"כ משמע דלא היה שכיח שלא יבואו עדים בזמנן שיצטרכו לעבר אלול. לכן לא חשש עזרא לערב אכולה מתא. ומ"מ יש שעירבו וחששו שמא לא יבואו עדים, ויש שלא עירבו שלא חששו שמא יבואו עדים, מאחר שאינו שכיח. לכן כתב רש"י בספר עזרא כתיב, דלא הוה שכיח כלל לערב, לכן לא עירב אכולה מתא כיון דאז נמצא מעובר לא חשש לערב, כי חשב שלא יהיה מעובר ויהיה ר"ה ביום ה', לכן חשב שגם אחרים לא חששו לכך ולא עירבו. גם לקמן (דף כ"ז סוף ע"ב) פירש"י ספר עזרא אמ"ש בנחמיה.

ובזה מיושב מה שהביא הפני יהושע בשם גדול אחד להקשות על מ"ש התוס' בר"ה (דף י"ט ע"ב) שכתבו דמוכח כן מדכתיב ביום ארבעה ועשרים בחודש נאספו ולא נאספו בכ"ג ע"כ משום שהיה מעובר. ובכ"ג היה יו"ט לפום מה שחשבו שלא יהיה מעובר היו רגילין למנות מיום ראשון של ראש השנה. אף דלפי האמת משני ראוי למנות כשהוא מעובר. וקשה אם חל ר"ה ביום ו' א"כ כ"ג היה שבת ואי אפשר לאסוף ולקרוא צום. ולפמ"ש ניחא דאי נקטינן הדרשא דאין נכון לו הוא מי שלא עירב ע"ת. ע"כ קשה למה לא עירב עזרא. וע"כ לא אסיק אדעתיה משום שהיה מעובר. ע"כ מוכח שהיה מעובר. ואי לא דרשת הך דרשא דעירוב תבשילין. שפיר י"ל הראיה מדלא נאספו בכ"ג. ועוד י"ל ליישב קושיא זו דלשון התוס' שם בר"ה הוא דכתיב וביום השני נאספו. משמע שעשו שני ימים וקרי ליה שני למילתיה וכתיב נמי ביום עשרים וארבעה לחודש נאספו בשני וגו' וא"כ י"ל דהכל הוכחה אחת היא דשני משמע שהיו שני ימים טובים ר"ה. אלא דהוה אפשר לדחות דילמא בשני בשבת. וכמו שהקשו בגמרא בריש ר"ה (דף ג') ואימא בשני בשבת. ומשני חדא דלא אשכחן שני בשבת בקרא ועוד מקיש שני בתראה וכו'. הרי דבגמרא גופא לא פסיקא ליה אי איכא למימר שני בשבת. ואם כן המשך דברי התוס' כך דכתיב שני משמע שהיו שני ימים טובים. וא"ת לדחות דהיינו שני בשבת. א"כ שפיר תיקשי למה לא נאספו בכ"ג. דאם ר"ה חל בשני בשבת א"כ כ"ג הוא חול והיה להם להתאסף בכ"ג. וע"כ היה כ"ג יו"ט. ואי דרשת הך דרשא דשלחו מנות לאין נכון לו. א"כ היה ר"ה ביום ו'. א"כ ממילא מוכח דשני היינו יו"ט ב' של ר"ה וקרי ליה שני למילתיה. וממה נפשך מוכח דהיה מעובר וא"ש לנכון. ודוק היטב:

בגמרא ר"א אומר אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. נראה דלא בא ר"א למעט שאם התחיל בשינון לא יהיה רשאי עוד לאכול צריך להיות יושב ושונה כל היום דלא מסתבר כלל. וגם הרי אמר ר"א לתלמידים אכלו משמנים אחר הדרשה. וכן אם התחיל באכילה יהיה חייב לאכול ולשתות כל היום. דגם זה לא מסתבר כלל. אלא ר"ל שהברירה בידו אם לאכול ולשתות או לשנות. ולזה אמר הללו בפלי חבית שלא היה להם להניח הדרשה בשביל הסעודה. לכן צל"ע פירוש הערוך שפירש על הללו בעלי מאירה וז"ל אין להם כלום לא קיימו שמחת יו"ט ולא מצות בית המדרש שכבר יצאו פ"כ. וצ"ע דאטו לא קיימו מצות בהמ"ד במקצת שהיו שם זמן מה וכשיבואו לביתם יקיימו שמחת יו"ט. אלא שכעס ר"א שמאחר שמקיימין לה' בהיותם אצל הדרשה. לא היה להם להניח הדרשה ולילך באמצע. וזהו שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שפה והיה כדי בזיון לר"א שיניחהו לדרוש והם ילכו באמצע. ואולי אמר הללו בעלי מאירה על מה שנאמר ועוזבי ה' יכלו. ובכה"ג איתא (בסימן כ"ה) בהתחיל לומר קדיש ויצאו מקצתן שנאמר עליהם ועוזבי ה' יכלו. ועל הראשונים אמר שהולכים לפי שהרבו להכין לשמחת יו"ט. לכן אמר בעלי חבית ובעלי לגינין וכו' ועל האחרונים הגם שלא הרבו להכין כל כך. עבירה היא בידם להניח הדרשה. או הללו בעלי מאירה הוא בעלי חיסרון שאילו היה להם הרבה לא היו ממתינין רק שמאירה בנכסיהון שאין להם הרבה לשתות. ועיין בסמוך. והמהרש"א כתב דר"א מודה כשיושב בטל שצריך לעסוק בשמחת יו"ט דאל"כ עצרת תהיה לכם למה לי אלא כשיושב ושונה יוצא ג"כ ואינו מובן לכאורה מ"ש עצרת תהיה לכם למה לי. דאי לא כתיב רק עצרת לה' אלהיך ה"א דוקא להיות יושב ושונה ואין רשות בידו לעשות שמחת יו"ט כלל. מיהו כוונת המהרש"א דפשיטא אי הוה כתיב עצרת לה' אלהיך לא ס"ד שיגזור הכתוב עליו תענית ביו"ט לגרע מימי חול שאין חיוב עליו להתענות אלא דהוה מפרשין עצרת לה' אלהיך אם ירצה. א"כ רשות ידעינן אפי' בלא קרא דעצרת תהיה לכם. וע"כ למצוה אתי היינו אם יושב בטל צריך לעסוק בשמחת יו"ט. ועמ"ש בסמוך:

בתוס' בד"ה או אוכל כו' ואע"ג דלעיל קאמר אכלו משמנים כו' משום דסיום הדרשא הוא דבשאר ימים נמי כו' עכ"ל. לכאורה אין מובן דהא קאמר או כולו לה'. מיהו נראה כוונת התוס' כמ"ש בסמוך. דאע"ג דכתיב לה' אלהיך. אין לגרוע כבודו מימי חול שאין רגילין להתענות. ואדרבא ת"ח אסור לישב בתענית שממעט במלאכת שמים. ולא יגרע כבוד יו"ט מחול. אלא שהברירה בידם שלא להמשיך בסעודה יותר מרגילות שלו בחול. ובמקום זמן המשכת סעודה ושמחה יתירה יוכל לעסוק בתורה. ולזה בארו א"כ למה אמר אכלו משמנים הא יותר טוב לעסוק בתורה. ולזה אמר משום שמחת יו"ט דבאיכות המאכל לא ימשוך זמן ביטול תורה ממה שאוכלים למעדנים או שיאכלו כדרכן בחול:

בגמרא אמר להם הקב"ה לישראל בני לוו עלי ואני פורע לשון עלי הוא למותר והו"ל לומר לוו ואני פורע. ואפשר מזה סמך למ"ש המג"א ריש הלכות שבת לווין ברבית לצורך שבת. א"כ נקט לוו עלי שהותר ללות ברבית לפי שההלואה שאתם לוין הוא עלי. וקיי"ל דשרי למימר הילך ד' זוזי ואוזפן לפלניא. כדאיתא בפ' איזהו נשך וביו"ד (סימן ק"ס סעיף י"ג). וכיון שהוה כאלו הוא ית' הלוה שרי לפסוק רבית שילוה להקב"ה, ואף שהוא ית' מחזיר לו גם הרבית. לגבי השי"ת אין שייך איסור רבית שהכל שלו יתברך:

בתוס' בד"ה לוו עלי והא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות היינו כשאין לו לפרוע עכ"ל. ופי' בהג"א דהכא מיירי שיש לו משכנות כדי לפרוע ואין לו מעות לכך קאמר לוו עלי ואני פורע. ודחוק הוא ואפשר לפרש ע"פ מ"ש לקמן שכל מזונותיו קצובין מר"ה ועד יה"כ חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט. וזהו מה שאמר לוו עלי ר"ל שכל מה שתקח מהנגזר עליך היינו דרך משל שנגזר עליו על מזונותיו אלף זהובים לשנה נמצא כשלוקח על הוצאת שבת הוא מלוה מן המעות אשר נקצב לו לצורך שבת. ועז"א לוו עלי ממה שנגזר עליכם אף שיש מעות תחת ידו מקרי מלוה שהרי נוטל מזה שנגזר. ועז"א לוו עלי מה שתוציא תהיה הלואה לפי שעה ממה שבידכם מה שנגזר עליכם מר"ה ואני פורע לכם ולא יחסר ממה שנקצב לכם כי יוחזר לכם מה שתתנו בהלואה:

בפירש"י בד"ה יטע בהם אדר כו' ומתוך כך נקראת על שמו ואם הולך למדה"י כו' יש לו עדים ואלו מכרה כו' עכ"ל. בודאי בהא איכא נ"מ כשמוצא עדים שהיא שלו דשמא כשיתעכב במדינת הים יחזיק בשדהו. ואף דקיי"ל דלהכי חזקה מהני שלש שנים משום דלא מזדהר בשטריה והיה לזה למחות. א"כ כיון דמסתמא קלא אית ליה היה לו למחות במקום שהוא במדינת הים. מ"מ יש לחוש שמא לא ימצא עדים שהיא שלו ולא תועיל לו המחאה וע"י אדר זה יש לו קול ימצא עדים. אבל מה שפירש"י ואלו מכרו היה הקול יוצא לקרות על שמו של שני. צ"ע דהא מ"מ הו"ל למחוייה בכל מקום שהוא דהא להכי מהני מחאה משום דאית ליה קלא ולומר שבשביל הקול לא אצטרך מחאה וצ"ע. עיין ב"ב (דף ל"ב) ברבה בר שרשום ובח"מ (סימן קמ"ט). ומי הכריחו לרש"י על כך. ואפשר דקשיא לים למה יצטרך לקנות שדה שיש בה אדר דהמעלה הוא או שהיא גדר לשדה או שפירותיה משתמרין. א"כ קשיא יקנה שדה שסמוכה לאדר יש לו ג"כ אלו המעלות שעכ"פ כשעומד בגבול שדהו אף שאין האדר שלו הוה גדר ממילא לשדה אחר וכן פירותיה משתמרין ג"כ. וכיון שיש בה החשיבות ג"כ יצא הקול שקנה שדה סמוכה לאדר שיש בה מעלות אלו וימצא עדים שהיא שלו. לכן פירש"י דהמעלה ג"כ שאפילו יחזיק בה המחזיק שלש שנים דאז לא מהני עדים שהיא שלו דהו"ל למחויה. מ"מ בשדה שיש בה אדר אלו קנהו אחר היה קול יוצא שזה קנה השדה שיש בה אדר לכן א"צ למחות כלל. אבל בשדה הסמוכה יש לחוש שיחזיק בה השכן בעצמו אשר לו שדה שיש בה האדר בעצמו. ובזה לא שייך שיצא הקול שזה קנה שדה הסמוכה לאדר דפ"ז לא יצא הקול שקנה שדה חשובה הסמוכה לאדר כיון שהוא יש לו האדר בעצמו ידוע חשיבות האדר הוא לו ולשכינו הקרוב אליו. וא"כ אפי' קנהו לא יצא הקול שקנה שדה סמוכה לשלו שיש בה האדר. וא"כ לא יהיה במקום מחאה ויוכל השכן להחזיק בה. וא"כ מוכרח רש"י לפרש שמועיל ג"כ לענין שא"צ למחות כלל דזה לא הוה בשדה הסמוכה לאדר דצריך למחות שלא יחזיק בה בעל האדר בעצמו. וס"ל לרש"י שכיון שקלא אית ליה אלו קנאו א"צ לעשות מחאה כלל דסמוך על זה מאחר שלא מכרו ודאי לא יהיה קול שמכרו וא"צ לעשות מחאה כלל ודו"ק היטב. וצ"ע דקשה לעולם לא יצטרך מחאה דהא קיי"ל המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים כדאיתא ב"ב (דף מ"ג). וא"כ ע"כ קול יש למכירה. וא"כ למה יצטרך מחאה משום דעד תלת שנין מזדהר בשטריה טפי לא מיזדהר נימא אפילו בלא מחאה כיון דאין קול שזה קנאה כיון שבאמת לא מכרו להמחזיק וכשאין קול מסתמא לא קנאה. אלא ע"כ מהא לא איריא וכיון שלא עשה מחאה נשארת למחזיק ולפירש"י נימא נמי אלו מכרה היה הקול יוצא. וצ"ע:

בפירש"י בד"ה נחמסת חמסן יהיב דמי כו' ויש קול לדבר. וצ"ע דהא בב"ק פ' הכונס (דף ס"ב) מפרש חמסן יהיב דמי. ופריך אי דיהיב דמי חמסן קרית לה הא אמר רב הונא תלוה וזבין זביני' זבינה. ומשני לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני. א"כ קשה מה מעלה יש בשדה אדר הא כמו שמכריחו על גוף המכירה יכריחו על אמירת רוצה אני ויהיה זביניה זבינא. וי"ל דיכול למסור מודעא דמודעא ודאי מהני. כדאיתא בח"מ (סימן ר"ה):

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה