שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק שלישי · דף כט:
בתוס' בד"ה שמואל כו' ואמר הר"ר שמואל מאייברא כו' אבל אנו שאין מפרישין אלא מעט כו' עכ"ל. ויש לתמוה לפ"ז היכא קאמר שמואל הלכה למעשה אתי לאשמועינן הא שמואל היה בבבל שהוא חוץ לארץ ובח"ל אין לחלה שיעור כמ"ש התוס' ר"פ כל הבשר וא"כ בלא"ה אסור מדינא למדוד דלא שייך כדי שתטול חלה בעין יפה מטעם שכתבו התוס' כיון דאין שיעור לחלת ח"ל. ואפשר דבזה יש סעד למה שכתבו הפוסקים דיש מתירין בפסח שצריך למדוד כדי שלא יוסיף על המדה ויבא לידי חימוץ וא"כ י"ל שמואל הלכה למעשה קאמר בפסח דשייך נמי כדי שימדוד בצמצום והוה כמו סברא דעין יפה. ובזה אפשר ליישב דברי הטור שכתב על היש מתירין בפסח ורי"ף אוסר. ותמה הב"י היכן מצא הטור דהרי"ף אוסר בפסח. ולפ"ז ניחא דקשיא ליה למאי נ"מ הביא הרי"ף הפלוגתא הא בלא"ה חלת חו"ל אין לה שיעור וגם בארץ ישראל אין לה שיעור שהרי נשרפת שכולנו טמאי מתים וע"כ נ"מ לפסח. ושפיר מוכח דהרי"ף אוסר גם בפסח. ושפיר דברי הטור מוכרחים:
מ"מ יש לתמוה על התוס' דפשטא דמילתא משמע דקאמר הלכה למעשה אתי לאשמועינן משמע דלרב אפילו בח"ל שרי. ואפשר לפרש כן באמת הלכה למעשה אתי לאשמועינן היינו בחו"ל בבבל ששם מקום שמואל ולא שייך למדוד בעין יפה לכן אסור למדוד. ודברי הטור נכונים. מ"מ פשטא דמלתא לא משמע הכי. גם קשה רב שהיה בבבל איך אמר סתם מותר למדוד לפמ"ש התוס' ר"פ כל הבשר וברא"ש דחלת חו"ל אין לה שיעור. לכן לפום פשטא דגמרא יש לפרש דכיון שכבר התירו מדידה כשהיתה חלה נוהגת ליתן לכהן אחד מכ"ד בארץ ישראל גם בח"ל מותר למדוד כיון דהותר בא"י מותר נמי בחו"ל. וא"כ בזמן הזה נמי מותר אי לא פסקינן כשמואל. ובזה נוח לפרש הלכה למעשה אתי לאשמועינן שאין לו טעם כיון שמותר למה יחמיר ובפרט שיש בו דררא דמצוה ליטול חלה בעין יפה. ולפ"ז י"ל באמת דודאי בח"ל לא שייך הטעם כיון דאין לה שיעור. אלא מיהו רב ס"ל כיון שהותר הותר בכל מקום ולא נחלוק בין ארץ ישראל לחו"ל. והשתא שמואל למעשה מחמיר משום דלא שייך הטעם בחו"ל. ודבי שמואל דאמרי מותר אפשר היכא דשייך שתטול חלה בעין יפה והיינו בארץ ישראל. כן נ"ל ודברי התוס' צ"ע ותלמוד
במשנה הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו. ופירש"י דנקט רגיל שמאמינו וכו'. ובמשנה לעיל נקט אומר אדם לחבירו. דהתם לא נקט רק בשביל המדה לאשמועינן דמדה אסור אפילו אין ביניהם דמים כלל אפילו נותן במתנה או שהקדים לו מעות מעיו"ט אבל כאן דעיקרא לאשמועינן כשלוקח בהקפה וברגיל אצלו דאם הקדים לו מעות ממילא א"צ להזכיר מנין כי כפי מה שהקדים לו יתן לו:
בתוס' בד"ה אצל חנוני הרגיל אצלו בין הוא נכרי וכו' דאין לחלק אא"כ הוא נולד עכ"ל. בביצים דתני במתני' איכא חשש נולד. ועיין באו"ח (סימן תצ"ז). ובמ"א שם דמייתי ראיה מהך (דסי' תקי"ג) דבנכרי שהביא ביצים ומסיח לפי תומו שנולדו מעיו"ט מותר. א"כ משמע בלא מסיח לפי תומו אסור. וא"כ במשנה דנקט ביצים בנכרי איכא חששא דנולד. בשלמא באגוזים ניכר שהם ישינים ואינם באים מן המחובר ביו"ט. גם מצינו קולא לענין מוקצה דשל נכרי א"צ הכן כדאיתא (בסי' תצ"ח ס"ג). ועיין בר"ן בשם ה"ג. והר"ן כתב דרוב ביצים מאתמול:
בתוס' בד"ה שלא יזכיר לו סכום מדה כו'. וקשה דפשיטא דאסור עכ"ל ונראה ליישב דקמ"ל דאפילו לא הזכיר לו שיתן לו בדינר כמו לעיל שקול לי בדינר בשר אלא שאומר תן לי חמשים אגוזים בדינר שלא הזכיר הדינר רק כדי שלא יתבע ממנו דמים יתירים ואילו הזכיר המנין לבד היה מותר מכל מקום כשהזכיר הדמים אסור אף שבלאו הכי לא היה תובע ממנו דמים יתירים מכל מקום אסור להזכיר דמים בפירוש:
בא"ד תן לי אגוזים בששה פשיטין עכ"ל. כבר תמהו ע"ז דפשיטא דבמזכיר דמים אסור. ונ"ל דמ"ש בששה פשיטין אין ר"ל שיאמר בפירוש מעות המקח רק שאומר תן לי אגוזים בששה וכבר נתת לי כך ואני חייב לך י"ב ולא זכר המטבע כלל רק מתוך שיודע שמעיקרא חייב לו ששה פשיטין מכח זה מובן כוונתו דפשיטין קאמר אבל לא הזכיר פשיטין בפירוש. ואם אמר תן לי אגוזים בששה אין מובן כונתו או פרוטות או פשיטין או דינרין רק מכח החשבון מובן שכוונתו פשיטין כיון שחייב לו פשיטין אסור. וזהו החילוק דסכום מנין שמחשב עמו כמה פירות יש לו אצלו מתיר רשב"א. אבל סכום מקח שמובן חיוב התשלומין שימכור לו בעד סך פלוני אסור. אבל אם אומר תן לי אגוזים בששה אף שזה מבין ומשער כוונתו לפשיטין אין איסור רק מה שמבאר כוונתו שמתכוון לפשיטין.
הדרן עלך פרק אין צדין. בצדק עמו ידין