אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק שלישי

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק שלישי

פרק שני

דף כג:

בפירש"י בד"ה אין צדין אע"ג דשחיטה ואפיה ובישול כו' משום דאי אפשר מעיו"ט כו'. והתוס' הקשו עליו דבאוכל נפש עצמו אין חילוק בין אפשר לעשות מעיו"ט. ולכאורה היה נ"ל דגם רש"י ס"ל כמ"ש רבינו נתנאל מקינון דקצירה אסורה מן התורה כמ"ש התוס' בריש מכילתין דלא התירה התורה אלא מקצירה ואילך. אלא דקשיא ליה לרש"י כיון דמכשירין מותרין כגון לכבות הנר ולתקן שפוד מותרין לר"י כ"ש מה שהוא מלאכת אוכל נפש עצמו כגון צידה שעושה לצורך אוכל נפש שהרי תיקון מנא אינו כלל מעין אוכל נפש ואפ"ה שרי. ולזה חילק רש"י בין אפשר מעיו"ט. ומה שנתן רש"י טעם לשחיטה ובישול היינו דאי לאו הכי הוה אסירי מדרבנן. כדלעיל (דף י"ד) גבי תבלין:

אמנם בתר עיון נראה ברור כמ"ש גבי תבלין דמה שהתירה התורה ביו"ט אוכל נפש. היינו במה שדרכו לעשות בחול וכמו שדרכו לעשות בחול לצורך אוכל נפש כן יעשה ביו"ט. ומלאכת שחיטה ואפיה ובישול שאין דרכן לעשותן יום קודם. שרובן מתקלקלין. אותן מלאכות התירה התורה גם ביום טוב. ואפילו שיהיה מינים שאין מתקלקלין בהכין אותם יום או יומים קודם. מ"מ היתר שהתירה התורה מלאכות אילו תולה שמלאכות אילו דרכן לעשותן באותו יום. לכן אפילו איתרמי מידי שאין מתקלקל. כגון בישול ואפיה שטוב מעי"ט כמו ביו"ט. לא חילקה התורה בכך שכבר הותרו מלאכות אילו לגמרי ביו"ט, לכן אין צריך להשגיח באוכל נפש אם יוכל להכינו מעי"ט לפי שעיקר המלאכה אפיה ובישול דרכו לעשות באותו יום עצמו שצריך. אבל צידה אין דרכו להדר ולצוד בזמן שיצטרך, דשמא לא יצוד או לא יזדמן לו ודרך להכין יום או יומים קודם, ולא לטרוח בעת הכנת המאכל להביא מצודה לצוד ציד להביא. ואדרבה רובא דרובא מכינין קודם. ומי שרוצה בדגים בני יומן הרי יכול לצוד קודם ולהניח במים שלא יהיו מחוסרין צידה, אפילו אי אתרמי פעמים שאין יכול לצוד מעי"ט לא התירה התורה לצוד ביו"ט, מאחר שבחול ג"כ רובא דרובא אינו סומך דוקא שיצוד ביום שיכין מאכלו, כיון דאפשר להשהותו במים נצוד ועומד. ואמרינן שלא הותרה מלאכה זו ביו"ט כלל. אבל שחיטה אפיה ובישול שכבר התירתן התורה, ע"כ שאי אפשר לאסרן מפני שמתקלקלין בעשותן מעי"ט, הותרו לגמרי אפי' יהיה באופן שאין מתקלקלין, אבל במכשירין כגון גריפת תנור לקמן והשחזת הסכין, אף שדרך שמשחיז סכינו ביום הכנת מאכלו, מ"מ אסור באפשר לעשותן מעי"ט, אבל בגוף אוכל נפש כל שדרכו לעשותו באותו יום. התירה התורה אותה המלאכה, אפילו היה יכול לעשותה מעי"ט אפי' אתרמי ליה מין שאינו מזיק לו כלל ההכנה מעי"ט, אין חילוק כלל, ולא קאמר רש"י רק בצידה דלעולם לא הותרה ביו"ט לפירש"י:

גם י"ל בפשיטות דאותה מלאכה שמתקלקלת התירה התורה והותרה לגמרי אפילו באופן שאינה מתקלקלת אבל צידה לא הותרה מעולם לפירש"י. אבל במכשירין לא הותר אף מה שהותר באי אפשר לעשות מעי"ט לא הותרה באפשר. אבל אותה מלאכה שנאמר שלא הותרה כלל נאמר שלא הותרה אפילו באוכל נפש עצמו כשיכול לעשות מעי"ט ולא תתקלקל, כן נ"ל. ודוק היטב:

בתוס' בד"ה ואין נותנין כו' והשתא תרצת כו' אלא מזונות מה תרצת עכ"ל. לכאורה נ"ל ליישב פירש"י דודאי ס"ל סברת התוס' דהא בשבת מותר ליתן לפניהם מזונות וע"כ ביו"ט אסור שמא יקח מהם. אלא דס"ל דודאי לא שייך לגזור שמא יצוד מהם. דהא אין מתירין להביא מצודה לצודן. א"כ מסתמא יודע שצידה אסורה. אלא מיהת בחיה ועוף שמתקרבין למזונות ועומדין ואוכלין ובקל יתפסם, לא משמע לי' שיהיה צידה בכך, לכן אסור ליתן לפניהם מזונות דיחשוב דזה אינו צידה. אבל בדגים יודע הוא שבלא מצודה לא יתפסם אפילו שיתן להם מזונות עבידי לאשתמוטי ולרבוי' ופשיטא שלא יצוד מהם שהרי צריכים צידה גמורה, וא"ה שפיר כשאסור לצודן אין נותנין לפניהם מזונות, וכמ"ש התוס':

מיהו רשיי גופי' פירש בפרק האורג משום מוקצה כיון דמוקצין הם אין לטרוח קמייהו. ואפשר ליישב הסתירה דכונת רש"י ג"כ שמא יצוד מהם. אלא דס"ל צידה נמי לא אסירא רק מדרבנן כמ"ש קצת מפרשים. וא"כ קשה דאין לגזור כיון דליכא רק איסורא דרבנן ומן התורה מותר הוה אוכל נפש. לכן פירש"י כיון דמוקצים ואסורין ביו"ט מכח איסור מוקצה דרבנן חוזר הצידה לאיסור דאורייתא דלאו לצורך אוכל נפש הוא שהרי אסורין מדרבנן. ובזה יש לדחות ראיית הפני יהושע מפירש"י בעירובין (דף ל"ט) דצידה מלאכה דאורייתא ביו"ט. די"ל דהיינו אחר שנאסרין משום מוקצה חוזרת הצידה למלאכה שאינה לצורך אוכל נפש, ודאורייתא הוא, ודוק:

עוד אפשר לומר דמזונות אמזונות לא קשיא די"ל דחיה ועוף פעמים שמזונתן עליך כגון בזמן שאין עשבים מצויים ופעמים שאין מזונתן עליך. והשתא לר"ע ס"ל לעיל דנפש בהמה נמי משמע א"כ מותר לבשל בשביל בהמה ועוף והיינו כשמזונתן עליך. וא"כ י"ל דלר"ע יש להחמיר שאין ליתן לפניהם מזונות שמא יעשה מלאכה בשביל אותן שאין מזונותן עליו. ובהא ר"ע מודה דאסור להכין לבהמה שאין מזונותיה עליו. לכן תנא בברייתא אין נותנין לפניהם מזונות על מתניתין דאתיא כריה"ג דסתם לן תנא כוותיה בעיסת הכלבים. א"כ לעולם אין היתר לעשות מלאכה בשביל בהמה רק מידי דלא הוי מלאכה הוה יו"ט כמו שבת ונותנין לפניהם מזונות. אבל מאן דס"ל מותר לעשות מלאכה בשביל בהמה איכא למיגזר הני דמזונותן עליך אטו הני שאין מזונותן עליך ואתי לידי מלאכה דאורייתא. לכן ס"ל לברייתא דאין נותנין לפניהם מזונות. ודו"ק. ועיין בסמוך.

בא"ד ומ"מ קשיא וכו' ובשבת כו' למישדא קמייהו שפיר דמי עכ"ל. ונראה ליישב דרש"י פירש שם הטעם משום דמוקצין. והוא תמוה דמה בכך שהם מוקצין. גם התוס' הקשו דנותנים מים לפני אווזין וכו' עכ"ל. ואפשר לומר דיש להבין לעיל (דף כ"א ע"ב) דאמר לכם ולא לכלבים למה נקט דוקא כלבים ולא נקט סתם בהמה. לכן אפשר לומר דכיון דאוכל נפש שרי ביום טוב מותר להכין ולבשל ולעשות מלאכה בשביל בהמות טהורים דחזי לאכילה דניחא להו בפיטומא והשבח בבהמה הוא לאוכל נפש אדם ולכן מותר דהוה בשביל אדם. ודוקא לבהמה טמאה שאין בפיטומה אוכל נפש הוא דאסור, לכן נקט כלבים. אבל בשביל בהמה טהורה מותר להכין מאכל אפילו ע"י מלאכת אפיה או בישול כיון שע"י המאכל משתבחת לאוכל נפש אדם. מיהו דוקא בראוי לאכילה ביום טוב אבל אם אינה ראויה לאכילה ודאי שייך בה לכם ולא לבהמה. והשתא י"ל כוונת רש"י כיון דמוקצין הם אסור ליתן לפניהם מזונות כיון דמותר אפילו לבשל בשביל מאכל בהמה טהורה לאותן שראויים לאכילה. וכן להוציא מרשות לרשות יש לחוש שגם לאלו יעשה מלאכה דאורייתא, ובאמת מוקצין נינהו ואין בהם שבח לאוכל נפש אדם ביו"ט. אבל בשבת בלא"ה לא יעשה מלאכה דאורייתא בשביל להאכילן לכן אין חילוק בין מוקצה לשאר בהמה. וא"ש דברי רש"י. ודו"ק:

ולפ"ז יצא לנו דין חדש דמותר לעשות מאכל בשביל בהמה ועוף שמותרין לאכלן ביו"ט וליכא מלאכה דאורייתא דהוה לאוכל נפש אדם. ולפ"ז מ"ש המרדכי דאסור לגבל המורסן וכן להביא דרך רשות הרבים. ולפמ"ש אפשר להתיר דמקרי לאוכל נפש אדם. מיהו עדיין צריך עיון דאפשר דאינו משתבח העוף מיד באכילה וליכא צורך יו"ט בזה. והרמ"א כתב (ס"ס תקי"ב) דאסור לגבל המורסן רק ע"י שינוי ונראה דדוקא מורסן דאפילו בשבת שרי כדאיתא (בסי' שכ"ד) אבל מלאכה גמורה אסור לעשות אפילו ע"י שינוי וצ"ע:

דף כד.

בגמרא ורמינהו כו' קשיא חיה אחיה קשיא עופות אעופות. לכאורה הוא שפת יתר דלמה חוזר ואומר קשי' חיה אחיה. ואפשר לומר די"ל במתניתין נקט חיה ועוף. וי"ל דדוקא בעוף אחד וחיה אחת מותר דמסתמא מוכנים הם אבל בהרבה חיות ועופות ובלא הזמנה י"ל דאסור לא מטעם צידה דלצורך אוכל נפש י"ל דשרי רק י"ל דלמא מטלטל ושביק כדלעיל (דף י') ביונים דבעינן לומר זה וזה אני נוטל דזימנין דמשתכחי שמנים כחושים וכחושים שמנים. אבל בברייתא דנקט חיה משמע אפילו חיה אחת אסור. וממילא בעופו' שאין הטעם דלמא מטלטל ושביק דבחיה אחת לא שייך. וע"כ משום צידה הוא דאסור. וא"כ קשיא נמי עופות אעופות. ודו"ק:

שם אלא עופות אעופות קשיא. ויש לדקדק כיון דעיקר הקושיא מעופות תקשי ליה בפשיטות ממתניתין דצפור למגדל אין ולבית לא ובמתניתין תנא דצדין עוף מן הביברין. ועיין פני יהושע. ונ"ל ליישב דודאי ממתני' לא קשיא די"ל דצידה אינה אסורה רק מדרבנן דמן התורה שריא לצורך אוכל נפש רק דרבנן אסרוה וכדעת כמה פוסקים באמת. והשתא י"ל בביברין לא הוה רק ספק ניצוד ספק לא. לכן שם בצפור לביברין לא מחייב דשמא עדיין נקרא מחוסר צידה ועדיין לא ניצוד אבל במתניתין לענין יו"ט י"ל ספק מותר דאפילו צידה ודאי לא אסורה רק מדרבנן לכן במתניתין צדין מן הביברין דבדרבנן לא חשו לספיקא דצידה רק בדגים הוה ודאי צידה אבל השתא דבהדיא איתא בברייתא דביברין אין צדין ביו"ט מוכרח דהוה צידה או דדאורייתא הוא פריך שפיר, ודו"ק. ועיין בסמוך:

שם וכי תימא כו' הא בביבר מקורה. פירוש מתניתין דצדין מן הביברין בביבר מקורה וחיה אתיא כרבנן דביברין הוה צידה לחיה ואף דחיה לא אהני הקירוי ואפילו אינה מקורה איירי דאינה פורחת למעלה א"כ לא הוה דומיא דחיה י"ל דכל חד כדאיתא דבחיה א"צ לקירוי אבל בעופות שמזמינים שיוכל להשיגם בלא טירחא ופורחים למעלה מסתמא ביבר שלהם מקורה וברייתא באינו מקורה:

שם צפור למגדל אין לבית לא. לכאורה קשה פירש"י לעיל דלהכי לבית פטור דיש בו חלונות שיוצא לו דרך חלונות א"כ אכתי תקשי הא סתם מגדל אין בו חלונות וא"כ מוכח דבית אפילו אין בו חלונות לא נקרא צידה דאל"כ לישמעינן אפילו לבית שאין בו חלונות דומיא דמגדל. וצ"ל דה"ק סתם מגדל אין בו חלונות וסתם בית יש בו חלונות ומילתא דפסיקא נקט. ובהכי ניחא מה שדייק הפני יהושע דקשה לוקמא בביבר מקורה ואין בו חלונות, דהא ליתא, דא"כ תיקשי ליתני צפור לביבר שאין בו חלונות דהוה רבותא טפי ממגדל וע"כ תאמר סתם ביבר יש בו חלונות כמו בית וא"כ פריך ספיר. ובאמת קשה לי על פירש"י למה לא פירש כפשוטו דבית שהוא רחב עביד לאשתמוטי טפי כדמסיק הש"ס דתליא בצריך מצודה או מטי ליה בחד שחיה, הרי דבגדול וקטן תליא מילתא (ומ"ש הפני יהושע שהיה לו לתלות שיפרחו דרך הפתח. לא הבנתי דבמגדל יש ג"כ פתח, עיין בעירובין נתנו במגדל). והנלע"ד בזה דבלא"ה כתב הצל"ח על הא דמשני השתא דאתית להכי חיה אחיה נמי לא קשיא הא בביבר גדול הא בביבר קטן. וכתב הצל"ח שהדבר יפלא אטו משום דקשיא ליה עופות לא ניחא לי' לאוקמ' חיה ככ"ע ולא צריך לאוקמה כתנאי:

אמנם הדבר ברור דודאי היה פשוט לתרץ ולחלק בין גדול לקטן. אלא נראה דבס"ד לא תליא בטורח והצרכת מצודה דס"ד דרשב"ג היא דתליא במחוסר צידה. אבל לת"ק לא תליא במחוסר צידה דכל שהוא ברשות מיוחד ואין יכולה לברוח דהיינו שהוא בביבר מוקף ואפילו לא יוכל לתפסו רק במצודה תו לא מקרי צידה כיון שעכ"פ אין יכול לברוח למרחוק וברשות בעלים הוא לא מקרי תו צידה דעכ"פ ברשותו הוא. ורב הונא הוא שהמציא דבצפור דרור שאינו מקבל מרשות מקרי צידה אפילו בבית. והשתא לא תליא במוקף דאם צריך צידה אפילו במוקף מחיצות אם לא יוכל לתפסו בשיעור המפורש מקרי צידה. ושפיר קאמר כיון דתליא במחוסר * לכ"ע אפילו אי ת"ק פליג וכמו שפירש"י * צידה לקמן בד"ה השתא. שפיר יש לחלק בין ביבר קטן לביבר גדול דלא תליא במוקף ובזה שהוא ברשות בעלים, רק לפי הטורח והתחבולה לצודו אף שהוא במקום מוקף מחיצות מיקרי צידה:

מעתה תראה איך עמקו דברי רש"י דודאי בס"ד דלא תליא בקושי התפיסה לתופסה, א"כ אין טעם לחלק בין בית למגדל, וע"כ הטעם משום שים בו חלונות ובורח למקום שרוצה ואינו ברשות בעלים כלל, וע"כ משום חלונות ומקום בריחה. אבל למסקנא אפילו בביבר מוקף שאינו יכול לברוח מקרי צידה. א"כ אפילו בלא חלונות מקרי צידה כשהוא צדו מבית כיון דמשתמיט וצריך מצודה. או כדאמר בגמרא דהכל תליא במה שקשה לתפסו והיינו באופן דמסיק בש"ס:

ובהכי ניחא דברי הרמב"ם (בפ"י משבת) שלא הביא הך אוקימתא דצפור דרור. ותמה עליו הלח"מ. ולפמ"ש א"ש דודאי רבה בר רב הונא דמוקי בצפור דרור היינו משום דס"ל דרבנן פליגי ארשב"ג, ואפילו במידי דבעי צידה מותר לצוד אע"פ שעדיין צריך מצודה. והיינו משום דס"ל כיון שהחיה במקום מיוחד ואינה יכולה לברוח אין בו איסור צידה אף שצריך מצודה. לכן מוקי בצפור דרור שדרה בבית כבשדה ולא אהני ליה מחיצות כלל. אבל בשאר עופות אף שצריכין צידה מ"מ אהני מה שהוא בבית מקורה דאין חייבין עוד עליו משום צידה דהוה כניצוד, לכן חייב בצפור אחר שהכניס לבית. אבל למאי דקיימ"ל דלא אהני הקירוי והמחיצות שיהיה כניצוד רק אם מחוסר צידה א"צ דוקא בצפור דרור דכל שעדיין צריך צידה לא הוה כניצוד. והשתא הרמב"ם שפסק כרשב"ג בין פליג או לא פליג, עכ"פ במחוסר צידה תליא מילתא ואפילו צפור שאינו דרור כל שצריך עדיין צידה לא הוה כניצוד. וזה מבואר בלשון הרמב"ם שכתב בהכניס עוף לבית פטור שאין זו צידה גמורה שאם יבא לקחתה צריך לרדוף אחריו ולצוד אותו שם והן הן דברי רשב"ג. וקרוב לזה בפני יהושע. והמעיין יבחר כי הדברים ברורים דבגוונא שאסור לצודו ביו"ט עדיין לא מקרי ניצוד ואין לחייבו לענין שבת. והדברים דברים ברורים כמסיני מסורים:

שם צפור למגדל אין לבית לא. אין להקשות לפמ"ש לעיל דלמא בבית ספק צידה ומותר ביו"ט כדפרישית לעיל. די"ל כיון דכבר שני ליה ביברין הוה צידה גמורה לרבנן בחיה דהא חייב עלה לענין שבת משמע ודאי כיון דחיה דמתניתין הוה ביברין שניצוד לגמרי מסתמא גם בעוף כה"ג הוא:

בפירש"י בד"ה השתא כו'. ולא דחיקת לאוקמה מתני' כתנאי עכ"ל. וכתב הפני יהושע דלשון רש"י תמוה. דהרי בעופות אי אפשר לדחות כתנאי דלכ"ע ציפור למגדל ולבית לא והניח בצ"ע. ולי נראה דודאי הוה מצי לשנויא דהך ברייתא רשב"ג הוא וברייתא דלכך אין צדין מיירי במחוסר צידה וכדחילק רשב"ג במשנה. וכן הקשה הפני יהושע לעיל. אלא די"ל דלא משמע ליה לאוקמה במחוסר צידה כיון דבדרשב"ג נזכר נמי התירא דאין מחוסר צידה מותר. א"כ איך פסק תנא דברייתא לאיסורא כיון דבדרשב"ג נזכר ההיתר אמאי סתם תנא דברייתא חלק האיסור דאין צדין במחוסר צידה דוקא לכן לא משמע ליה דאתי כרשב"ג. מיהו אי בעינן בשינויא דחיקא שפיר י"ל מ"מ רשב"ג היא. וכן לפ"מ שתירץ בעל הפני יהושע גופיה לעיל דמשמע דרשב"ג לא פליג בעופות אלא אחי' לחוד עכ"פ אי בעינן שינויא דחיקא הוה צ"ל דרשב"ג היא. וזהו כוונת רש"י. ודו"ק:

בא"ד ורשב"ג אף בביבר קטן פליג אם צ"ל הבא מצודה כו' עכ"ל. משמע דשיעורא דהבא מצודה שייך אפי' בביבר קטן. ולא יכולתי להבין דהא רש"י פירש בסמוך דאי מטי ליה בחד שחיה בפעם אחת שהוא שוחה עליו לתופסו אין לו להשמט ממנו ע"כ והיינו בביבר קטן ומשמע אם תופסו שחיות הוה צידה אע"ג דא"צ מצודה דהא בשתי שחיות תופסו בלא מצודה. ואיך כתב דהבא מצודה שייך בביבר קטן הא ודאי תופסו בחד שחיה א"צ למצידה. ואע"ג דרש"י פירש הבא מצודה לבקש תחבולות לתופסו ולא שצריך מצודה ממש. וכן משמע דקאמר באווזין ותרנגולים אומרים הבא. מ"מ קשה איך נאמר דאי לא מטי ליה בחד שחיה ותופסו בתרי שחיה שיהיה הצידה יותר ממה שאומרים הבא מצידה ונצודנו דבתרי שחיה נמי לא צריך תחבולות כיון דסגי ליה לתופסו בתרי שחיה. ואפילו לפירוש התוס' שבחיה יש חילוקים האמורים כאן ובעופות תליא באומרים הבא מצודה נראה ודאי דהך שיעורים דחד שחיה שיעורא רבא טפי משיעורא דעופות דפשיטא דבעופות קשה טפי הצידה דעבידו לרבויא ופורחין. ואיך נימא דחיה צריכה טפי תחבולות לתופסה מעוף ע"כ שיעורא דחד שחיה הוא טפי ממה שאומרים הבא מצודה. והוא תמוה ופלא בעיני:

מיהו לולי פירש"י היה נ"ל לפרש ומטיא ליה בחד שחיה. לא שתופסו שעדיין צריך תחבולות לתופסו. כי אף שמשיגו בחד שחיא. היינו לענין כמות הביבר שנקרא ביבר קטן במטיא ליה בחד שחיא. אבל אין החיה נתפסת בחד שחיא כי נשמטת מיד ממנו. אבל רש"י שפירש בחד שחיא תופסו ואין יכול להשמט ממנו אי אפשר לכוון כן. וגם הרמב"ם (בהלכות שבת פ"י) כתב כל מקום שאם ירוץ בו יגיע לחיה בשחיא אחת הוא מקום קטן ולא כתב שתופסו. משמע כמ"ש שאינו אלא משיגו. אבל לא תופסו. ולתופסו וליטלו צריך תחבולת. ומ"מ כמות המקום קטן הוא כיון שמשיגו ונוגע בו. אבל לתופסו צריך תחבולה. מיהו א"צ לומר הבא מצודה דלהרמב"ם משמע דס"ל כפירש"י. דהא (בפ"ב מהלכות יו"ט) כתב הרמב"ם שיעורא דהבא מצודה בחיה ועוף. משמע דס"ל כפירש"י דחד שיעורא הוא ומה שהקשו התוס' על פירש"י אמאי מפרש אותו פעם אחרת. נ"ל ליישב דודאי הך דמטיא לים בחד שחיא הוא עיקר שיעורא דאז הוה ניצוד ועומד. אבל כאן שבא לפרש איך נוטלין מהם ביו"ט דלא אפשר להבחין ביו"ט אי מטיא ליה בחד שחיא. פירש והודיענו כזאת דהיכא דאין אומרין הבא מצודה מסתמא ליכא טפי ממטיא ליה בחד שחיא. וצ"ע ועיין בסמוך:

בגמרא הלכה מכלל דפליגי. דע שהרמב"ם (בפ"ב מיו"ט) כ' דגים שבביברין גדולים וכן חיה ועוף שבביברין גדולים עד שאומרים הבא מצודה הרי הם מוקצין ואין צדין אותן ביו"ט ואם צד לא יאכלו וכל שאין צריך מצודה ה"ז מוכן וצדין. וכתב המ"מ שהרמב"ם סובר שאין הלכה כת"ק שמחלק בין דגים לחיה רק תליא במחוסר צידה. ותמוה הוא דהא בגמרא משמע דלא פליג ת"ק עם רשב"ג כלל דהא אמר הלכה מכלל דפליגי. והלח"מ והפני יהושע נדחקו בזה. גם הפר"ח דחק בדעת הרמב"ם. ולפענ"ד דברי הרמב"ם ברורים ואין חולק עליהם כלל. דהא ודאי כשאינו מחוסר צידה וא"צ מצודה מהיכי תיתי להחמיר בדגים טפי משאר צידה. דכיון שא"צ מצודה לאו צידה הוא כלל מהיכא תיתי להחמיר. אלא הדבר ברור דודאי ביבר קטן של חיה ודאי גדול הרבה מביבר של דגים גדול וכל חד כדאיתא למילתיה והנה הרמב"ם שמר הטעמים ולא המילות שאחז דרכו בקצרה ולשונו ברור מללו:

לכן נראה דודאי בדגים אם הוא באופן שאין צריך מצודה לא יחשב בכלל ביבר רק תיבה וכדומה. וא"כ סתם ביבר של דגים הוא מחוסר צידה ולא משכחת בדגים אשר יכונה בשם ביבר שלא יהיה מחוסר צידה. והיינו טעמא דאין צדין דגים מן הביברין דכל ביבר סל דגים מחוסר צידה הוא דמה שאינו מחוסר צידה בדגים לא בשם ביבר יכונה. מעתה רשב"ג לא פליג כלל. אלא דת"ק קאמר דאין צדין דגים מן הביברין דביברין של דגים ודאי מחוסרי צידה נינהו אבל צדין חיה ועוף שיש ביבר שאינו מחוסר צידה ומכניסין בו חיה ועוף ורשב"ג מפרש דברי ת"ק זה הכלל כל המחוסר צידה היינו דבדגים פסיקא לן דאין צדין מכל אשר בשם ביבר יכונה אבל חיה ועוף יש מהם ביברין קטנים שאינם מחוסרין צידה. ולפי שרבינו הגדול הרמב"ם דעת שפתיו ברור מללו ושונה תלמודו בלשון קצרה כלל הכל כאחד ואזיל בתר טעמא דכשאינו מחוסר צידה אין טעם לאסור אפילו בדגים לכן אמר דגים שבביברין גדולים ופירש בעצמו דבריו כל שמחוסר צידה ע"כ גדול מקרי ומה שהוא פחות מזה לאו בכלל ביבר הוא אצל דגים ושפיר לא פליג רשב"ג כלל עם הת"ק דתליא הכל במחוסר צידה אלא דבדגים ליכא שום ביבר שלא יהיה מחוסר צידה משא"כ בחיות יש בנמצא שאינם מחוסרי צידה. כן נ"ל ברור בדעת הרמב"ם. ולא מצאו אנשי חיל ידיהם:

ודעת הראב"ד והרשב"א דבדגים אפילו אין מחוסרין צידה אסורים מפני שהן מכוסין מן העין. וכבר תמה עליו הה"מ דהא איתא בהדיא בגמרא לקמן (דף כ"ה) הסוכר אמת המים מעיו"ט ולמחר השכים ומצא בה דגים מותרים. ונדחקו ליישב עיין בב"י ובט"ז (סימן תצ"ד) שהשיג עליו והנלענ"ד בזה דודאי אין טעם בזה שמכוסים מן העין ומה זה כסות עינים שיגרום האיסור. לכן י"ל דודאי טעמן של הראב"ד והרשב"א הוא דביברין שמכניסין בהם דגים וחיות ועופות הרבה לא ליום טוב אחד בפרט בדגים שלכך מכניסין שיפרו וירבו ומסתמא איירי שאינו מזמין כולם רק כפי מה שצריך ועכ"פ ס"ל בביברין צריך הזמנה כיון שבסתם אינו מזמין את כולם והוה כמו ביונים שאומר זה וזה אני נוטל לכן בחיה ועוף שיוכל לייחד אותן שרוצה לתופסן למחר. א"כ למחר אינו נוטל רק אותן שהזמין ולא מטלטל לאחרים. אבל בדגים שאינו יכול לייחד דוקא אותן שרוצה ביו"ט מתוך שמכוסין מן העין ואי אפשר שיושיט ידו מיד לאילו שהכין לו וצריך לטלטל עד שיבאו לידו את אשר הכין לו וזה אסור ביו"ט כדאמרינן לעיל (דף י' ע"ב) מטלטל ושביק. הרי דזה אסור ביו"ט לכן בביברין שמסתמא אינו מכין כל הביבר. לכן אין להתיר. אבל בסוכר אמת מים שהכין את כל האמה מה שימצא בה ליו"ט. בזו שפיר מותר דכל הנמצא בה יהיה מוכן שרי. אבל ביברין דעתו שישארו שם במקום גידולן שיפרו וירבו והוה כמו עומדת לגדל דהוה מוקצה והא הוה מוקצה טפי דהוה כגרוגרות וצמוקים שהרי מניחם שם שישארו תמיד ולא יקח תמיד רק קצת מהם כפי צרכו אבל אמת המים מכין לכולם אם יצטרך להם. כן נראה לי לדעת הראב"ד והרשב"א:

אבל השיטה שתפס המהרש"ל לעצמו דהוה עוקר דבר מגידולו אינו מיושב בזה אמת המים. וסברא שלו לחלק אין בה טעם כלל. דבסוכר אמת המים על כל פנים נקרא עוקר דבר מגידולו לפי דבריו. וגם מכוסה מן העין הטעם שמכוסה מן העין לעוקר דבר מגידולו. עיין במגן אברהם (סק"ו):

כללו של דבר להראב"ד והרשב"א כל שהוא מקום שמחזיק לגדל בו דגים ושיפרו וירבו אין מועיל בהם הכנה לצודן כיון שאין יכול לעשות הזמנה ליחד אילו דוקא שמכוסים מן העין. אבל בסוכר אמת המים להכין הנמצא בה אין דעתו שתשאר לגדל דגים לכן היכא דלא שייך בהו צידה מותר, אבל בביבר שמחזיק לגדל דגים לא מהני הכנה מאחר שאין דעתו רק על קצת מהם ואי אפשר שלא יטלטל מה שלא הכין לכן אסור. כן נ"ל ברור בדעת הראב"ד, וגם בזה לא מצאו אנשי חיל ידיהם:

ולפמ"ש י"ל דלא פליג הרמב"ם על הראב"ד והרשב"א כלל דודאי משום צידה גם להראב"ד מותר רק משום הזמנה דלא מהני מאחר שהם מכוסים לא יוכל לתפוס הדג שהזמינו מיד ולא איירי הרמב"ם בזה וצריך לעשות סימן בקשירת חוט שלא יצטרך רק לתפוס הדג בחוט וכמ"ש המהרש"ל אלא בסוכר אמת המים הכין את כולם אבל בביבר שאין רוצה להריק הביבר רק ליטול מה שצריך ועומדים לגדל לא שרי ליקח כלל שצריך הזמנה. ובלא"ה ס"ל להרמב"ם דמוקצה צריך רושם ובכה"ג די"ל טפי מטלטל ושביק צריך לעשות סימן שלא יטלטל אחרים ולא דמי לסוכר אמת המים שדעתו על כל שימצא ודוקא בחי' שקיננה בפרדס א"צ הזמנה שאינה עומדת לגדל אבל בביברין שעומדין לגדל פשיטא שצריך הזמנה ובדגים לא מהני הזמנה שהם מכוסים וא"א שלא יושיט ידו רק במה שהזמין אבל אם קושר חוט ואין צריך לבקש רק החוט ומושכו בחוט אפילו להרשב"א שרי. כן נ"ל. וזכינו לעשות שלום בין הפוסקים. ונראה נכון וברור לדינא. ועיין (בסי' תצ"ז סעיף י') ובט"ז (ס"ק ז'). והנלענ"ד כתבתי ועיין מ"ש בסמוך:

שם הלכה מכלל דפליגי. וקשה דילמא אין ה"נ פליגי כל שאומר הבא מצודה ולת"ק סגי במטי בחד שחי' דהא רש"י פירש לעיל די"ל דפליגי. ועיין במהרש"א שכתב דרש"י מספקא ליה. והנלענ"ד עפמ"ש לעיל דודאי לרבה בר רב הונא דמוקי בצפור דרור נראה דס"ל שאפילו אומרים הבא מצודה לאו צידה הוא לחייב דגם בפחות מצפור דרור טובי צ"ל הבא מצודה ואפ"ה ס"ל דאפ"ה מקרי ניצוד ועומד שהרי אינו חייב רק בצפור דרור אליבא דרבה בר רב הונא א"כ שפיר י"ל דרשב"ג פליג דכל שצריכין לומר הבא מצודה אפי' בצפור שאינו דרור לא הוה ניצוד. וצפור לבית אפילו אינו דרור מ"מ צריך לומר הבא מצודה. לכן שפיר י"ל לרבה דרשב"ג פליג. אבל אי ת"ק ס"ל דדוקא במטי' ליה בחד שחיא הוה ניצוד. אי אפשר לומר דרשב"ג פליג דכיון דמטי ליה בחד שחיא א"צ לומר עוד הבא מצודה. ולא מקרי אינו מחוסר צידה שיאסור רשב"ג. לכן בודאי לא פליגי ולרבה שפיר מספקא ליה דלא ידעינן באיזו אופן נקרא ביבר קטן. דלמאי דמוקי בצפור דרור ביבר קטן ודאי הוה אפילו אי לא מטי ליה בחד שחיא. והש"ס תופס הסברא דלא פליג רשב"ג. ונקט היכי דמי ביבר קטן לרשב"ג דנקרא אינו מחוסר צידה הוא כדמפרש לעיל. אבל לרבה ע"כ לאו הכי הוא. והיינו טעמא דהרמב"ם דפסק כרשב"ג לא הזכיר צפור דרור כלל. דאפילו בפחות מצפור דרור לא הוה ניצוד דעכ"פ צ"ל הבא מצודה. וכל זה ברור ודו"ק היטב:

בתוס' בד"ה ותניא כו' וא"ת כל פטורי דשבת כו' עכ"ל. המהרש"ל כתב דכיון דבשבת פטור אבל אסור ביו"ט מותר לכתחילה לצורך אוכל נפש. וכבר כתב הפני יהושע שאין דבריו מוכרחים וכמה שבותים שביו"ט אף שהם לצורך אוכל נפש. עיי"ש בפני יהושע שביקש לחלק דהני לא הוו אלא מכשירין ולקמן מבואר בפרק המביא אין גוזזין הירק במספרים. ולי נראה דלא אמרינן פטורי דשבת פטור אבל אסור רק היכא דמצי למיתני מותר אמרינן דפטור היינו אבל אסור. אבל בצד אווזין לא שייך למיתני מותר דבשבת אין צריך להם ואפילו בטלטול אסירי אבל משום צידה אין ה"נ דמותר. ואפילו נימא שיהיה מותר לצודן אם ברחו להכניסם לפנים ובלא טלטול. מ"מ לא שייך לומר מותר דהוה משמע אפילו בטלטול אף דנימא דמשום הפסד מותר לצודן דהיינו להכניסן למקום משומר אם ברחו עכ"פ לא שייך מותר. ועיין באו"ח (ס"ס שי"ו) ובמג"א שם דהוה משמע אפילו ליטלם בידים. ועיין ברא"ש שבע"הע כתב שמותר לצודן לכתחילה. ובדעת התוס' נסתפק אם מותר לצודן ביו"ט. ולדעת התוס' שתירצו כיון דרשב"ג אמר בשבת כל המחוסר צידה פטור. משמע דהצד מתוכה חייב דכיון דפטור לענין שבת אלמא דלאו כניצוד הוא. וא"כ הצד מתוכו חייב,. וכתב לשיטת התוס' משמע דהצד אווזין פטור אבל אסור, ודחק להשוות דעת התוס' ולפענ"ד מוכרע שגם דעת התוס' דמותר לכתחילה ביו"ט. והוא דלפי ס"ד כתבו התוס' שפיר דמוכח דאיכא חיוב חטאת כיון דנקרא מחוסר צידה. אבל לפי האמת דמסיק הללו באין לכלובן. א"כ ע"כ מאי דקאמר רשב"ג לענין שבת המחוסר צידה פטור, אווזין ותרנגולין לאו בכלל מחוסר צידה הם כיון דפטור עליהם בשבת. משמע דחשובים כנצודים. דאי מקרי מחוסר צידה א"כ היה חייב עליהם בשבת. שזהו עיקר הוכחת התוס'. וע"כ אווזים ותרנגולים מקרי אינם מחוסר צידה. והשתא הא קאמר הכא בהדיא דמותר באיני מחוסר צידה ואווזים ותרנגולים לא מיקרי מחוסרים צידה מדחזינן דפטור עליהם בשבת. א"כ מוכח בהדיא דביו"ט מותר. וליכא ממוצע ביום טוב. דמאי דקרי רשב"ג פטור בשבת מותר ביו"ט:

אלא דקשיא לן הך ברייתא דאין צדין עוף ואין נותנין לפניהם מזונות. אי מזונתן עליך אמאי אסור הא הכא שרי באווזין ותרנגולין. ואי באין מזונותן עליך מאי קשיא ליה עופות אעופות. לימא מתניתין במזונותן עליך וברייתא באין מזונותן עליך. וצ"ל דלא אהני טעמא דמזונתן עליך רק בעופות דבני תרבות נינהו כגון אווזין ותרנגולין ולאלו אין רגילין להכין ביברין. וברייתא מסתמא בעופות שאינם בני תרבות, ולהני צריך ביברין, ולא אהני מה דמזונותן עליך, רק באווזין ותרנגולין שהם בני תרבות, ובאלו נזכר כלוב, אבל בביברין אין מחזיקין עופות כאלה. ועיין בסמוך:

בגמרא הללו באין לכלובן בערב ומזונתן עליך. ופירש"י הלכך כבהמה הן וחשיבו מזומן עכ"ל. ותמוה לי אטו מזונות גרמו לפטור מחיוב צידה. וצ"ל דכיון דרגילין עם בני אדם מחמת שנותנין להם מזונות בקל נתפסין ואין אומרים הבא מצודה. וקשה הא המקשה לא אקשי רק ממאי דפשיטא בהנך אווזין ותרנגולין אומרים הבא מצודה, וע"ז לא תירץ כלום. דלפי התירוץ אין אומרים הבא מצודה בהנך, ומעיקרא מאי קשיא ליה וצ"ל דמ"מ דאף דלפעמים אומרים הבא מצודה מ"מ בעת שצריכין למזונות כיון דמזונתן עליך ומתקרבין למזונות אינן אסורים משום צידה. וכמו שפי' רש"י טל הללו באין לכלובן מערב וחשובי ניצודין אפילו חוץ לכלובן. ואפשר לפרש בזה סברת הראב"ד לאסור בדגים טפי לפי שמכוסין מן העין ואין רגילין עם בני אדם מה שאין רואין אותן, לכן חשיב טפי צידה אפילו אין אומרים הבא מצודה ונצודנו. אלא דלפ"ז לא אתי שפיר הך דסוכר אמת המים. לכן מחוורתא כמ"ש לעיל דטעמא משום הזמנה. ועיין בסמוך:

במשנה מצודות חיה ועוף ודגים כו' לא יטול מהם וכו'. ויש לדקדק לדעת הראב"ד והרשב"א שסוברין דרשב"ג לעיל לא קאי אדגים. ובדגים שהם מכוסים אפילו אינן מחוסר צידה אסור. א"כ בדגים אפילו אין אומרים הבא מצודה אסורים. א"כ מאי מהני שנצודו מבעוד יום הרי ביברין דלעיל נמי איירי בניצודין ואפ"ה אסורים א"כ מה בכך שניצודו מבעוד יום הרי בביבר ג"כ ניצודים ועומדים הם ואפ"ה אסור. ומכאן מודעא רבא למאי דפרישית לעיל דטעמא משום שביברין עומדין לגדל ואין הזמנה שלהם מועלת. וא"כ כאן שפירס מצודה לאכלן ביו"ט ועומדים לאכילה גם להראב"ד מותר תו קשיא לי לדעת הראב"ד דדגים אסורים אפילו נצודים. א"כ טפי ממוקצה לא הוו. א"כ אמאי אין נותנין לפניהם מזונות הא התוס' כתבו לעיל משום גזירה שיצודם ואם משום מוקצה הרי הס מותרין מן התורה והוה גזירה לגזירה. מיהו י"ל דס"ל כפירש"י שאין מזונתן עליך דגדול אוכל הקטן ואוכלין שרשי עשבים

בגמרא מעשה לסתור. ויש לדקדק נימא דדוקא במצודות חיות של ישראל דזהו אסור מספק דהוה דבר שיל"מ אבל בנכרי שהביא דורון לא שייך דשיל"מ דשמא למחר יחזור בו הנותן. וא"כ י"ל מספיקא שרי דלא מקרי דשיל"מ שמא למחר לא יתן לו ונפסד המתנה ולא גרע מאילו המאכל מתקלקל דלא מקרי דשיל"מ. כדאיתא ביו"ד (סימן ק"כ). וכן מצאתי סברא זו בצל"ח דבמתנה לא שייך דבר שיש לו מתירין מטעם שכתבתי. וא"כ י"ל דבאמת הכי קאמר מותרין הם אילו הייתי רוצה לקבל לא היה שייך בו דשיל"מ אלא שאין רצוני לקבל ממנו. וכיון שאינו חושש למתנה ממילא יש לאסור מספק כמו בדבר שיל"מ. מיהו כולה סוגיא לקמן בנכרי שהביא דורון משמע בספיקא אסור ואפשר לומר בזה ליישב פירוש הרמב"ם במשנה זו שעובדא דר"ג מיירי בניצודו ודאי ביו"ט. אלא שתמוה דהא מסיק הש"ס דפליגי בספק מוכן. לכן אפשר לומר דס"ל להרמב"ם דפליגי בהכנה דאורייתא והיינו בניצודו בשבת ויו"ט אחר שבת. י"ל דאי הכנה דאורייתא א"כ ספיקא נמי אסור ביו"ט אחר שבת. דספיקא דאורייתא הוא וממילא בכל יום טוב אסור גזירה יו"ט אחר שבת כדלעיל בריש מכילתין. ור"ג ס"ל הכנה דרבנן לכן בספק מוכן ביו"ט אחר שבת מותר מטעם ספיקא דרבנן. א"כ ביו"ט דעלמא אפילו ניצוד בו ביום מותר לר"ג. כיון דס"ל דהכנה אינה אסורה מן התורה. וא"כ ממילא ביו"ט דעלמא שרי וא"כ א"ש דר"ג מיירי בניצודו ביו"ט רק ביו"ט דעלמא. דר"ג ס"ל ספק מוכן מדאורייתא שרי. א"כ ביו"ט דעלמא מותר אפילו ודאי ניצוד ביו"ט דלא גזרינן אטו יו"ט אחר שבת כיון דהכנה דרבנן לר"ג. ומוכח לה הרמב"ם דבספיקא אין שייך דשיל"מ בדורון לכן ס"ל דבודאי איירי. כן יש להליץ בדברי הרמב"ם שלא יהיו נגד הסוגיא המפורשת, ודוק. מיהו כולה סוגיא משמע לקמן בדורון נמי מקרי דשיל"מ. והטעם דעכ"פ יכול להניחו אצלו והישראל יאכלם למחר:

שם מעשה לסתור. והקשה הפני יהושע דילמא בשל נכרי שאני דשל נכרי א"צ הכנה כדאיתא בירושלמי ובאמת נראה כל הסוגיא דנכרי שהביא דורון דגם בשל נכרי איכא איסור מחובר והה"ד מחוסר צידה. וגם בכל הפוסקים אף (דבסי' תצ"ח ס"ג) דפסק דשל נכרי א"צ הכן מ"מ כולם אסרו בנכרי שהביא דורון אם יש במינו במחובר וכן מחוסר צידה. לכן נראה דודאי מוקצה לא שייך בשל נכרי כגון גרוגרת וצמוקים שאין הנכרי מקצה שום דבר מדעתו אבל מה שהוא מוקצה מחמת חסרון מלאכה כגון מחובר ומחוסר צידה הוה מוקצה אף שאח"כ תלשו הנכרי או צדו. והר"ן גופיה שכתב בנכרי שהביא דורון הטעם משום מוקצה. ואעפ"כ כתב בשלהי מכילתין דאין מוקצה בשל נכרי דאין עכו"ם צריך הכן. ונראה הטעם דבשלמא במידי דמהני הזמנה י"ל דתליא בדעתו דלאו דעתיה עליה שהקצהו מדעתו שייך לומר בשל נכרי א"צ הזמנה שאין הנכרי מקצה מדעתו שום דבר אבל במחובר ומחוסר צידה דאפי' הזמינו בפירוש לא מהני ליה הה"ד בשל נכרי אסור דלא עדיף מהזמינו בפירוש. זה נ"ל ברור.

שם מעשה לסתור. לכאורה קשה למאי דמסיק בגמרא דר"ג אמר מותרין לקבל אין כאן מעשה לסתור דת"ק קאמר לא יטול מהם היינו לאוכלו אבל לקבל מותרין כדמסיק רב. וי"ל דמ"מ לא שייך להביא מעשה להתר על לשון איסור ובאמת קשה אמאי מותרין בטלטול אם אסורים באכילה דלא חזו למידי. לכן אפשר לומר דאפילו לרב דס"ל מותרים לקבל י"ל מדהתיר הטלטול מסתמא ס"ל דהוה כמו בא מחוץ לתחום דמותר לישראל אחר לכן מותרין בטלטול. וא"כ א"ש דל"ל דמותרין בטלטול דא"כ איך נקט לא יטול מהם הא יכול ליטול מהם בשביל אחר שלא פירס המצודות אלא משמע דלכ"ע אסירי ור"ג דמתיר ס"ל דמותרין לאחר. ובזה ניחא פירש"י שפירש אין רצוני לקבל בשביל שהיה שונאו ולא פירש בפשיטות שלא רצה לקבל ממנו בשביל חומרא וכדומה. ולפ"ז י"ל כיון דמותרין לאחר היה לו ליתנם לאחר עכ"פ לזה פירש"י שהיה שונאו דבשביל חומרא היה נותנם לאחר שמותרין לר"ג ביו"ט אלא ודאי בשביל שהיה שונאו. מיהו בפירש"י יש לומר בפשיטות מדלא הניחן עד הלילה על כרחך לא ביקש לקבל ממנו. ודו"ק:

שם חסורי מחסרא וכו' ספק מוכן אסור ור"ג מתיר לכאורה יש לדייק דהו"ל לומר בקיצור ור"ג מתיר ומעשה בר"ג ולמה חור לפרש ספק מוכן להגדיל החסרון. וגם קשה למה לא אמר הלכה כת"ק ונראה דלכאורה היה נראה דר"ג ור' יהושע הפכו שיטתם דגבי משארסתני נאנסתי בכתובות (דף י"ב) פליגי דר"ג ס"ל דנאמנת ור' יהושע אמר לא מפיה אנו חיין אלא ה"ז בחזקת בעולה עד שלא תתארס. ובגמרא שם דטעמא דר"ג דאזיל בתר חזקה דגופא דאמרינן השתא נאנסה ומהני אפילו לאפוקי * ור' יהושע לא אזיל בתר * ממונא חזקה דגופא במקום דאיכא חזקה דממונא עכ"פ ר"ג ס"ל דחזקה דגופא אלימא לאפוקי ממונא. וא"כ עדיפא מרובא. דבריש פרק האשה שנתארמלה דפריך וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא מייתי ראיה נמי תהימן. וכתבו התוס' דלרב פריך דאזיל בממון אחר רוב וכן משמע בב"ב. עיין בחידושי שם. ובספרי יע"ח הנדפס. א"כ משמע דחזקה דגופא עדיף מרובא. והנה הך ספיקא דספק מוכן דקאי אמתני' דספק ניצוד מעיו"ט ספק ניצוד ביו"ט. א"כ אי אזלינן בתר חזקה דגופא י"ל השתא ניצוד ואסור. א"כ מסברא כיון דלר"ג אלים ליה טפי חזקה דגופא מלר' יהושע א"כ לר"ג יש לאסור טפי דאלימא ליה טפי חזקה דהשתא ואמרינן עכשיו ניצוד ביו"ט. וא"כ י"ל אי הוה קאמר חסורי מחסרא רק ור"ג מתיר ה"א שר"ג שמתיר ע"כ אפילו בודאי ניצוד ביו"ט מתיר דהא אלימא ליה חזקה דגופא ומספיקא נמי י"ל השתא ניצוד ואפ"ה מתיר ס"ד דטעמא דמתיר הוא משום דס"ל דאפילו ודאי ניצוד ביו"ט מותר. ובאמת לא ס"ל לתלמודא שיהיה מי שמתיר דבר שניצוד בודאי ביו"ט כדפריך לקמן ע"ב בפשיטות. לכן מגיה במתני' ספק מוכן אסור והשתא י"ל דבלא"ה בברייתא זו דנזכר ספק מוכן בלשון חכמים. א"כ לכאורה קשה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. וכה"ג מקשי' לעיל (דף י"א):

אלא נראה דרב יהודה אמר שמואל לשיטתיה דפסק בפ"ק דכתובות גבי משארסתני נאנסתי כר"ג דאזיל בתר חזקה דגופא אפילו יש חזקה דממונא כנגדה. גם הכא קמ"ל שמואל משום דפסק בכתובות כר"ג למיזל בתר חזקה דגופא ממילא הכא אין הלכה כר"ג משום דשמואל גופיה פסק כר"ג לענין ממונא. וא"כ החזקה עדיף מרובא משום הכי הכא ס"ל אין הלכה כר"ג וברייתא דמפורש דר' יהושע פליג עם ר"ג שהוא יחיד ובכתובות פסק שמואל גופיה כר"ג ושם איתא ר"ג ור"א אומרים נאמנת א"כ כיון דטעמא משום חזקה דגופא אין חידוש אם יאמר אין הלכה כר"ג הוה ס"ד משום דלא מסתבר טעמא דאזיל בתר איפכא דלדידיה דחשיבא חזקה דגופא איכא למימר השתא איתציד. וא"כ היכא דאיכא ספיקא דלית בה חזקה דהשתא ס"ד להתיר קמ"ל הלכה כר' יהושע דאפילו בלא חזקה דגופא דר' יהושע לא אלים ליה חזקה דגופא כמו לר"ג מ"מ הלכה לאסור ספק מוכן אפילו בלא חזקה דגופא כגון ספק אחר שאין בו חזקה כגון ספק הבא ממחובר ספק מן התלוש. ובלישנא קמא דקאמר אין הלכה כר"ג היה אפשר לפרש משום דלא מסתבר טעמיה דאיהו גופיה אזיל בתר חזקה דגופא. וא"כ בלא חזקה דהשתא לא מוכח משמואל לאיסור. אלא דממילא משמע כיון דאין הלכה כר"ג דלא מסתבר טעמא דר"ג דאזיל בתר איפכא ממילא הלכה כת"ק בכל ספק מוכן. ובאידך לישנא אמר הלכה כר' יהושע אפילו לדידיה דלא אלימא החזקה. יש לומר דמכל מקום ספק מוכן אסור. ודוק היטב:

דף כד:

גמרא הא גופא קשיא כו'. והקשה המהרש"א דנימא בספיקא מותרין בטלטול ולא תקשי הדיוקים דבערב יום טוב מותרים אפילו באכילה וביו"ט ודאי אסורין אפילו בטלטול ובספיקא מותרים בטלטול ואסורים באכילה. ועיין פ"י שדחק. ולי נראה דבלאו הכי קשה דתקשי ליה בפשיטות ארשב"א מאי קמ"ל במצאן מקולקלין ביו"ט בידוע שביו"ט ניצודו וע"כ מיירי שראה משחשכה ולא היו מקולקלים. ובהא ודאי קשיא פשיטא, דבשלמא ברישא במצאן מקולקלין מערב יו"ט בידוע שניצודו מעיו"ט, קמ"ל רבותא דסמכינן אהא דנתקלקלו דבודאי מעיו"ט ניצוד וכמו שנראה מפירש"י בד"ה הלכה כרשב"א. אבל הך דבא ומצאן מקולקלין ביום טוב ובדק משחשכה ולא היו מקולקלין בהא ליכא שום רבותא. לכן נראה דחדא בחברתה מיתרצא. דודאי אסיפא לחודא לא קשיא ליה. די"ל דלדיוקא אתי. דדוקא במצאן מקולקלין ביו"ט הא דאסירי דהוה ודאי אבל מספיקא מותרת. והשתא כיון דמסיפא לא שמעינן רק מדיוקא דמותרת מספיקא. א"כ ל"ל דלפי האמת הדיוקים כך בודאי מערב יום טוב מותרת אפילו באכילה ובספיקא אסור באכילה ומותר בטלטול תקשי ל"ל הסיפא כלל דמרישא לחוד דמוכח דספיקא אסור אפילו בלא סיפא לא נידוק רק דספיקא אסור באכילה אבל טלטול לא נידוק מרישא שיהיו אסורים בטלטול וא"כ א"צ לסיפא כלל. דרישא דנקט בידוע מערב יו"ט. משמע מספיקא אסורה. ובלא סיפא נמי לא נאסור טפי מאכילה דדיוקא לא מוכח טפי וא"כ סיפא ל"ל לגמרי. דליכא למימר דסיפא אתיא לאשמועינן דספיקא מותר בטלטול. דנשמע מרישא דודאי מותר באכילה כדאמר בידוע אבל באין ידוע עכ"פ באכילה אסור. ומשני סיפא קאמר נעשה, ואסורים מספיקא כאילו ניצודו ביו"ט, אסורין אפילו בטלטול. ודו"ק. ועיין בסמוך:

שם אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"א. פירש רש"י דאמר ספק מוכן אסור והיכא דמצאן מקולקלין כו' יש לסמוך. וקשה הא כבר אמר לעיל הלכה כר' יהושע. ואי משום הא דיש לסמוך במצאן מקולקלין לימא הלכה כרשב"א ולא יצטרך לומר אין הלכה כר"ג או הלכה כר' יהושע. גם קשה הא גם ת"ק סבירא ליה ספק מוכן אסור וצ"ל דעיקרא קמ"ל משום דסמכינן אמצודות אם מצאן מקולקלים. והה"מ (בפ"ב מהלכות יו"ט דין ח') כתב שלא הזכירו הרי"ף והרמב"ם הך דמצא מצודות מקולקלות לפי שדבר פשוט הוא. ותמהו עליו דא"כ מאי קאמר שמואל הלכה כרשב"א הא ת"ק נמי ס"ל דספק אסיר. וע"כ עיקר רבותא דסמכינן אמצודות. והיה להם להזכיר זה. ואפשר לומר דס"ל לשמואל דת"ק ורשב"א. דת"ק קאמר אין שוחטין מן הרשתות משמע דטלטול שרי בספיקא. ורשב"א סבירא ליה דאסור כמו שניצד ודאי ואף בטלטול אסור. וזה כבר ידענו ממ"ש במשנה שלא יטול מהם. משמע אפילו טלטול אסור:

עוד אפשר לומר דת"ק אמר שוחטין מן הניגרין אבל לא מן הרשתות. וקשה למה לא אמר הניגרין מותרין והרשתות אסורין. לכן אפשר לומר דת"ק ס"ל דספק מוכן מותר אלא דמ"מ אין שוחטין. והיינו למאי דאיתא לעיל (דף ח') דכוי אין שוחטין אותו ביו"ט משום דאפר כירה מוכן הוא לודאי ואינו מוכן לספק. א"כ י"ל דדוקא אין שוחטין קאמר משום דהאפר המוכן אינו מוכן לספק וכאן נמי ספק, ספק ניצוד ביו"ט ספק ניצוד מערב יו"ט, ומ"מ אין שוחטין משום כיון דספיקא הוא אם ניצוד עיו"ט הוה העפר מוכן וספק ניצוד ביו"ט א"כ מערב יו"ט הו"ל ספק ואינו מוכן לספק. ורשב"א ס"ל דספק מוכן אחור. א"כ זה אין צריך הרמב"ם להזכירו שכבר הזכיר דספק מוכן אסור ובכיסוי ס"ל דמוכן גם לספק רק משום התרת חלבו אין שוחטין את הכוי רק אסור משום ספק מוכן דאסור אבל מוכן גם לספק:

ועוד י"ל דשמואל ודאי כפשטיה קמ"ל הלכה כרשב"א אף דכבר אמר הלכה כר' יהושע לעיל, מ"מ קמ"ל הכא דספק כאילו ודאי ניצודו ביו"ט. ונ"מ דניהו דפסק לעיל דספק מוכן אסור ביו"ט י"ל דהיינו מספיקא ומ"מ בספק ספיקא שרי אע"ג דדבר שיש לו מתירין הוא מ"מ י"ל דמותר בס"ס קמ"ל רשב"א דהוה כמו ודאי דאפילו איכא עוד ספיקא לא מהני ס"ס בדבר שיש לו מתירין. וזה כבר יצאו בו הרי"ף והרמב"ם במה דפסקו בנכרי שהביא דורון אם יש במינו במחובר אסור מספיקא. ואפילו ביו"ט שני דהוה ספק ספיקא ספק יום טוב ספק חול ואת"ל יום טוב שמא ניצוד מערב יו"ט. א"כ כבר השמיענו כזאת דספק ספיקא אסור במוכן וא"צ להעתיק הך הלכה דכרשב"א. דכבר מוכח ספק מוכן דאסור אפילו ביום טוב שני. והך דמצודות פשוט ולא צריך לאשמועינן כמו שכתב המ"מ. וע' בסמוך. ודו"ק:

שם מותרים למאי רב אמר מותרין לקבל כו' לכאורה קשה דמאי נ"מ כיון דפסקינן כרבנן דאסור. לכאורה אפשר לומר דמאן דס"ל מותרין באכילה י"ל דבטלטול ת"ק מודה דשרי ולא פליגי רק באכילה ולמאן דאמר מותרין לקבל ממילא למאן דאסר אפילו בטלטול אסורים. אלא דקשה איך אפשר לומר דלת"ק שרי בטלטול הא לא יטול מהם תנן משמע דאפי' בטלטול אסור. וצ"ל דודאי כבר כיילי הרי"ף והרא"ש דכל דאסור באכילה הוה מוקצה גם לטלטול והיינו משום דלא חזי למידי ומאן דשרי בטלטול ס"ל דלא אמרינן מוקצה לענין טלטול וכדאיתא כה"ג פרק מפנין (דף קכ"ח) במוקצה לטלטול ס"ל כר"ש. וא"כ א"ש דלא יטול מהם היינו משום דכבר כתבו התוס' בריש מכילתין דמוקצה דבעלי חיים חמיר טפי ואפילו למאן דלית ליה מוקצה אסורים בטלטול אפילו בספיקא אבל שאר ספיקא שאינו מוקצה רק מחמת שאינו ראוי לא אמרינן ביה מוקצה רק בודאי ניצוד ביו"ט אסור אפילו בטלטול משום מוקצה דמחוסר צידה אבל בספיקא שמותר לטלטל רק מכח שאינו ראוי מחמת ספק לא הוה רק כמוקצה בעלמא לטלטול ובהא ס"ל דשרי:

ובהכי ניחא מה שהקשה המהרש"א מאי קשיא הדיוקים נימא דמספיקא בטלטול שרי ובאכילה אסורים. ולפמ"ש ניחא דבמצודות דהוה מוקצה דבעלי חיים לכ"ע אסורים בטלטול דהא ביונים לא יטול אא"כ נענע אע"ג דראויים לאכילה לגמרי דב"ש ל"ל מוקצה ומ"מ מוקצה דבע"ח חמיר טפי א"כ במוקצה דבע"ח היכא דהוה מוקצה אפי' באכילה אסורים ולפ"ז אפי' מאן דס"ל לר"ג מותרים לקבל. י"ל דר"ג אינו מתיר רק בדגים דלאו בכלל מוקצה דב"ח נינהו שא"צ שחיטה אבל בבעלי חיים אי אסורים באכילה גם בטלטול אסורי. וכן ספק מוכן דמתיר היינו במידי דלאו בעלי חיים הוא כגון ספק נלקט במחובר וכדומה. ודו"ק היטב:

שם אלא בכוורי דאדימי ופירי דכבישי בירקא. ופירש"י דהני ודאי מוכן הם. והתוס' הקשו פשיטא דמותרין ולדידי קשיא טפי דממה דאדימי וכבישי בירקא אכתי איך מוכח שודאי מעיו"ט הם. ורש"י פירש שניכרין שמעיו"ט הם ואינו מובן במה ניכרין. לכן לפענ"ד נראה ע"פ שמבואר בא"ח (סימן תקי"ג) בעכו"ם מסיח לפי תומו על הבצים שנולדו מעיו"ט נאמן דמל"ת נאמן בדרבנן כן הוא במרדכי. ולכאורה קשה מנ"ל דנאמן דהא חזינן בדבר שיש לו מתירין ספיקא אסור. א"כ ע"כ הוה כמו דאורייתא וגם אפילו באלף לא בטיל. אלמא דשיל"מ חמיר מדאורייתא. א"כ מנ"ל דמסיח לפי תומו נאמן. מיהו נראה דשפיר מוכח כאן דקשה כאן מנין ידע שניצוד מעיו"ט. לכן י"ל דמיירי שהנכרי מסיח לפי תומו שניצוד מעיו"ט. מיהו המג"א כתב אם הנכרי יודע שנולד אסור לא מהימן. די"ל להשביח מקחו אומר כן. וצ"ל לא אמרינן שהנכרי יודע שנולד אסור. וא"כ כאן במסיח לפי תומו שפיר מהימן שניצודו מעיו"ט. והשתא קמ"ל בכוורי אדימי וכו' שנראין שנצודו היום ביו"ט. א"כ ס"ד דלא יהיה הנכרי נאמן במסיח לפי תומו. כיון דנראין כניצודו היום נימא מסתמא הנכרי יודע שאם ניצודו היום אסורים לישראל וכדי להשביח מקחו שנתן לו מתנה חשובה לאכול מהם ביו"ט אומר שמאתמול ניצודו קמ"ל דלא חיישינן לכך. אלא דמשמע ליה לרש"י דבכה"ג לא היה לנו להאמינו. ולזה פירש"י דניכרין שלכך כבשן בירק כדי שיעמדו בלחותן גם ביו"ט. ושפיר מהימן במסיח לפי תומו דליכא ריעותא בזה שאדומים. די"ל מאתמול צדן. ולכך כבשן בירק. ושפיר מהימן במסיח לפי תומו שמאתמול הם. ודו"ק:

אלא דקשה ל"ל ורש"י לומר דאתיא כד"ה ולא פירש כמ"ש התוס' דאתיא כר"ג וכס"ד מעיקרא ופירש התוס' שהוא פשוט. ואין דרך רש"י להעביר עיניו מן הפשוט. ובודאי בכוונת מכוון הוא ולא דבר ריק הוא אמנם דברי רש"י הם ברורים כפי דרכו בכל מקום ועומק לבו ורוחב לבו מני ים כי יראה כמעט שדבריו מוכרחים דבשלמא במתני' דמפרשין מותרים לקבל. אף שדחוק הוא לפרש מותרים דוקא לקבל. דסתם מותרים באכילה משמע. י"ל דסמיך אהא דמייתי מעשה בנכרי שהשאלה היה לענין קבלה. שהרי לפי האמת לא רצה לקבל. שפיר יש לפרש מותרים לקבל. וברייתא דנקט ספק מוכן אסור ור"ג מתיר. אף שלא פירש תנא דברייתא דהיינו בטלטול ולא באכילה. י"ל דהתנא לא חשש לפרושי כולה האי. דס"ל להלכה כר' יהושע. ואין נ"מ להלכתא. לא חשש לפרושי אליבא דר"ג דלא כהלכתא. וא"כ להך ברייתא את"ל דאתיא כר"ג ס"ל כן להלכתא. א"כ הו"ל לפרושי בפירוש מותרים לקבל דוקא:

מיהו גם זה אינו מחוור דהא בס"ד ס"ל מותרים לקבל ולא קשיא ליה. אבל הדבר ברור דרש"י דבריו מזוקקים. ודייק בלישנא דבשלמא לעיל אפשר לפרש מותרים לקבל. אבל כאן דנקט אפילו פירות בני יומן מותרים. משמע לא מבעיא אינם בני יומן ודאי מותרים אלא אפילו בני יומן מותרים. והשתא ודאי משמע דבני יומן דומיא דאינן בני יומן ובאינן בני יומן ודאי מותרים באכילה. ואיך אפשר לפרש דדוקא לקבל מותרים ולא באכילה. דמשמע מדנקט אפילו בני יומן דומיא דאינם בני יומן ואינם בני יומן ודאי אפילו באכילה מותרים. מיהו לפי הס"ד דמתיר התנא לקבל אפילו ודאי בני יומן. שפיר יש לפרש לא מבעיא ספק בני יומן דודאי מותרין לקבל. אלא אפילו ודאי בני יומן נמי מותרים אבל למאי דמסיק דודאי בני יומן לכ"ע אסירי בטלטול כדאמרינן ולטעמיך פירות בני יומן מי שרי בטלטול הלא בכוורי דאדימי וכו'. א"כ אי אפשר לפרש מותרים לקבל והיינו בספיקא מוכן וכמו שפירשו התוס' ואתיא כר"ג דכיון דמסיק דר"ג נמי לא מתיר רק בספיקא ולא בודאי וכאן איירי בספיקא לפירש התוס'. א"כ הך אפילו פירות בני יומן ע"כ ספק בני יומן. וקאמר לא מבעיא ודאי לאו בני יומן דודאי מותרין אלא אפילו בני יומן נמי מותרין. א"כ ודאי משמע באכילה נמי מותרין דומיא דודאי אינן בני יומן וע"כ איירי באכילה. וא"כ מוכרח כפירש"י. פקח עיניך וראה כמה עמקו דברי רש"י. ורבותינו בעלי התוספות לא נתנו לב לעמוד על עומק דעת רש"י:

וליישב פירש כתוס' דודאי קשה איך שייך אפילו כיון דאין בני יומן ודאי מותרים באכילה י"ל דאיירי שכא מחוץ לתחום. וא"כ גם אינן בני יומן אסירי למי שהוברר בשבילו. ומ"מ מותר בטלטול כיון דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כדלקמן דף הסמוך. וא"כ שפיר קאמר לא מבעיא בניצודו מעיו"ט דאין כאן רק חשש חוץ לתחום כיון דמותרים לישראל אחר ודאי מותרים בטלטול כמ"ש הפוסקים. אלא אפילו ספק ניצוד ביו"ט נמי מותרין בטלטול. ודו"ק היטב:

וראיתי למהרש"ל ביש"ש (סי' ט') שתמה על הרי"ף והרא"ש דכיילי בכיילא רבא דכל שאסור באכילה אסור בטלטול דכמוקצה הוא ונחלק עליהם. דהכא אמרינן לר"ג מותרין לקבל ולא הוה מוקצה אעפ"י שאסור באכילה. ולא ידענא מאי קשיא ליה דאין ה"נ לרב דמותרין לקבל פליגי בהך סברא גופיה דר"ג ס"ל אעפ"י שאסור באכילה כיון דמטעם ספק הוא מותרים לקבל ובטלטול. ור' יהושע דאוסר היינו משום דאסור באכילה ממילא הוה מוקצה. וכן משמע דע"כ מטעם מוקצה דאל"כ מ"ט דר' יהושע הא הוה ספיקא דרבנן לענין טלטול. וליכא למימר דהוה דשיל"מ. דלענין טלטול לא שייך דבר שיל"מ שיכול לטלטל היום וגם למחר. וכ"כ סברא זו הצל"ח. וע"כ ס"ל מאי דאסור באכילה אסור נמי בטלטול. ובאמת רב גמליאל פליג בהא ולא קיימא לן כוותיה:

ומה שהקשה המהרש"ל על הטור א"ח (בסימן ת"ה) שפסק בפירות שיצאו חוץ לתחום שמותר לטלטלן תוך ארבע אמות. וחשב לדחות דברי הטור בזה. נראה דלק"מ דשם לא שייך בהו מוקצה כלל שהרי מותרים במקומם ואין מוקצה לחצי שבת רק מטעם קנסא בעלמא אסורים. אבל מידי דאסירי באכילה ודאי הוה נמי מוקצה. וכן מבואר בפ' מפנין דאין מפנין הטבל אף דטבל נקרא מוכן אצל שבת כדלקמן ס"פ המביא מכל מקום אסור בטלטול וכן אדמאי פריך בשבת (דף קכ"ז) הא לא חזיא ליה. ומשני, אי בעי מפקר נכסי. משמע דפשיטא מה שאסור באכילה אסור בטלטול:

שוב ראיתי גם בט"ז (ס"ס ת"ה) שהשיג על המהרש"ל. אלא שגם דבריו אינם מכוונים במ"ש דלרב דס"ל מותרין בטלטול לת"ק אסור אפילו בטלטול. ולמ"ד מותרין באכילה מותר לר"ג אפילו באכילה. וממילא לת"ק באכילה דוקא עכ"ל והא ליתא דלא נחלקו רב ולוי רק לר"ג. אבל למאן דאסור פשיטא דאסור אפילו בטלטול. כמפורש במשנה מצודות חיה ועופות לא יטול מהם. וכן מוכח מדפריך הכא בשלמא למ"ד מותרין לקבל שפיר. אלא למ"ד מותרין באכילה פירות בני יומן מי שרו באכילה. ופירש"י למ"ד מותרין לקבל ע"כ כר"ג הוא דמיקל. ואי אמרינן למ"ד מותרין באכילה לת"ק לא אסירי רק באכילה דוקא. א"כ כ"ש דאתי שפיר למ"ד מותרין באכילה דאתי שפיר כת"ק דאסר באכילה ומ"מ מותרין לקבל. אלא ברור דלמאן דאסור פשיטא דאסירן אפילו בטלטול. אלא נראה איפכא דלמ"ד מותרים לקבל צריך לחלק ולומר דמתיר לקבל אעפ"י שאסור באכילה. אבל למאן דס"ל מותרין באכילה ליכא מ"ד שיהא מותר לטלטל דבר האסור באכילה. וכן משמע מפירש"י שכתב ולוי אמר ולאו משום דס"ל כוותיה. אלא מילתיה הוא דמפרשי ואם איתא נ"מ טובי דלמ"ד מותרין באכילה לת"ק מותרים בטלטול. אלא ודאי ליתא דאפילו למאן דס"ל לר"ג מותרין באכילה לת"ק אפילו בטלטול אסורין. וכל זה ברור. ועיין במג"א (ר"ס תקט"ו) שהשיג ג"כ על המהרש"ל:

ומה שהקשה המהרש"ל למאי נ"מ כתבו הרי"ף והרא"ש כלל זה הא מכח ספק מוקצה נמי אסור. והצל"ח כתב ע"פ הסברא שכתבתי דלענין ספק מוקצה לא שייך דבר שיש לו מתירין. מיהו נראה דנ"מ כגון חדש ביו"ט ראשון של פסח דאסור לטלטלו ביום ראשון במידי שאין דעתו להשליכה לכלבים דמקרי מוקצה מחמת שאסור באכילה:

בפירש"י בד"ה אם יש מאותו המין במחובר אסורים משום מוקצה כו' עכ"ל. ובכדי שיעשו פירש שלא יהנה ממלאכת יו"ט. וקשה א"כ טעמא דמוקצה ל"ל לימא בכולו הטעם שלא יהנה ממלאכת יו"ט. ונראה דבלא"ה קשה לר' פפא לעיל (דף ג') דמתרץ על ספיקא אסורה. ופריך הא ספיקא דרבנן הוא. ודחק רב פפא לאוקמה בספק טריפה ש"מ דס"ל גם בדבר שיל"מ ספיקא דרבנן לקולא ובלא"ה קשה איך יחלוק רב פפא על ספק מוכן שאסור והתוס' הקשו לעיל למ"ד משום מוקצה. ותירצו דמוקצה כעין דאורייתא. ודחוק אדרבה מוקצה חשוב אין לו עיקר מן התורה לענין ביטול לעיל (דף ד' ע"ב). לכן נראה דגם ר"פ ס"ל בדבר שיל"מ ספיקו לחומרא. אלא מיהת בהך דס"ל לאמוראי משום פירות הנושרין או משקין שזבו שגזירה רחוקה היא. אלא דמ"מ חייש שמא יעלה ויתלוש או שמא יסחוט:

וא"כ אין האיסור רק דלא ליתי לאיסור תולש או סחיטה. וא"כ סגי לאסור בודאי ותו לא אתי לאיסור תלישה וסחיטה. וכמ"ש לעיל בחידושי. לכן הקושיא כיון דכל ספיקא דרבנן להקל לא היה להם לחכמים לגזור על הספק שאפילו נתיר הספק לא יסתעף מזה איסור התלישה ולא יהיה בו שום איסור בספק עד שנאמר ספיקא בדבר שיש לו מתירין להחמיר שאם לא נגזור על הספק לא יבא לגזירת האיסור. והשתא בספק מוכן שאיסור מוקצה כבר ישנו גם ספיקו אסור בדבר שיש לו מתירין ואין צריך לדחוק דמוקצה כעין דאורייתא והיינו טעמא בספק מוכן. והשתא נראה דקשיא לרש"י אם נימא כל הטעם שלא יהנה ממלאכת יו"ט וצריך לפרש מה בכך שנהנה ממלאכת יום טוב. וצ"ל דאם כן יצוה לנכרי לצוד ביו"ט:

אלא דקשה לפ"ז דיו שנגזור בודאי ניצוד ביו"ט אבל על הספק לא היה להם לגזור כלל דאפילו נתיר הספק שוב לא יאמר לנכרי לצוד ביו"ט שהרי הודאי אסור. וכי יאמר לנכרי שיבא לכלל ספק דודאי לאו ברשיעי עסקינן דא"כ אפילו נגזור מ"מ יעבור. וע"כ הטעם דלא משמע ליה איסורא לאמר לנכרי אבל אחר שכבר אסרו הודאי לא שייך שיאמר לנכרי. וע"כ הספק אסור משום מוקצה וכפירש"י אלא דבודאי יש לאסור גם בלילה שלא יהנה ממלאכת יו"ט יאמר לנכרי שיהיה מוכן לו מיד במוצאי יו"ט. וכיון דבודאי אסור מסברא בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט. א"כ לא שייך להתיר בספיקא שלא יצטרך בכדי שיעשו כיון דסגי בזה שלא יאמר לנכרי דכיון דכל היום אסור מדינא ספק מוקצה דהוה דבר שיש לו מתירין ומחזיקין הספק לחומרא שמא ניצוד ביו"ט. א"כ לא שייך לתפוס הספק לענין כדי שיעשו שתתלה שניצוד מעיו"ט כיון שכבר נאסרו והחזיקו הספק לחומרא לא חילקו חכמים בענין בכדי שיעשו בין ספק לודאי דהוה כתרתי דסתרי:

וארווח לן בזה דברי הסמ"ג שנתקשו בו ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם והביא ג"כ בחדושי הלכות יו"ט למרן ד"ז הגאון ז"ל. וז"ל והנה הסמ"ג כתב בשם רבינו תם פירות שליקט הנכרי והצד דגים אם בשביל ישראל בכדי שיעשו וכו' ואם הפירות דהיום נתלשו אינם ידועין אם נתלשו בשביל ישראל או ידועים דנתלשו בשביל ישראל אך אינם ידועים אם נתלשו בחול או ביו"ט הוה ספק מוכן ואסור אבל למוצאי י"ט קיימ"ל כשמואל דחיישינן שמא חוץ לחומה לנו ומותר ע"כ. ונתקשו בו כל הפוסקים הא קיימ"ל אם יש במינו במחובר אסור בכדי שיעשו אפילו מספק כדאמר הכא. והמג"א (סי' תקט"ו ס"ק י"ב) תירץ היש"ש דיש ג"כ ספק אם במינו במחובר. וכתב המג"א שהוא דוחק. גם תירץ המג"א דמיירי שעכו"ם מביא דורון מסתמא הביא מן המשובח שנלקט היום וגם זה דחוק וכי כל הפירות שמוכר בחזקת שנלקטו היום ועוד אם הביאן בתחילת ליל יו"ט שיש ספק שמא ניצודו בלילה או ביום סמוך לערב שהם ג"כ משובחים אטו נימא דלא בעי כדי שיעשו. וגם בדברי ד"ז הגאון הנ"ל תירץ בדברים רחוקים שאינם רק בדרך פלפול שנאמר רוב מוכרין ביומן ויש חילוק בין בא ישראל לבית נכרי הוה קבוע:

אלא הדבר ברור דמשמע ליה להסמ"ג דמספיקא אין להחמיר להמתין בכדי שיעשו כמו דתולין לקולא שמא חוץ לחומה לנו. אלא דר"פ ס"ל כאן דבעינן בכדי שיעשו היינו אפילו בספק. וזהו כיון שכבר נאסר ביד הישראל ונתחזק באיסור שביום טוב נלקט גם לענין בכדי שיעשו אסור כמו ודאי. אבל אם הביא הנכרי במוצאי יו"ט הדורון ויש ספק אם נלקט מן המחובר ביו"ט או מערב יו"ט שלא אתחזק האיסור בהא לא מחמירין בספיקא להמתין כדי שיעשו ותלינן לקולא:

וגם לפי ר"ת דהוא מארי דהאי דינא דסמ"ג הנה הוא מפרש כפי' ר"י וכמ"ש הרא"ש בשם ר"ת דלהכי צריך להמתין בכדי שיעשו שמא יאמר לנכרי להביאם ביו"ט כדי שיהיו מוכנים לערב מיד. לכן בהביאם הנכרי ביום טוב אסורים גם בלילה בכדי שיעשו מכח הך חששא. ואפילו בהביאן הנכרי ביו"ט ויש ספק שמא ניצודו ביו"ט, כיון דביו"ט אי אפשר להתירן שיש לחוש שיאמר לנכרי להביא ביום טוב, וביו"ט עצמו ודאי אסורין משום מוקצה אפילו בלא חששא דיאמר לנכרי דהא אפילו ניצוד מאליו אסור אהני סברא דיאמר לנכרי שיביאן ביו"ט כדי לאכלם לערב ומה"ט אפילו הביאם מיד בערב שאין כדי שיעשו וליכא ספק שבודאי ניצוד ביו"ט צריך להמתין בכדי שיעשו מאחר דודאי ניצודו ביו"ט ואם נתיר לו היכא שבודאי ניצודו ביו"ט אתי למישרי אפילו הביאם ביו"ט עצמו. לכן החמירו שאם אין ספק שצדן ביו"ט צריך להמתין בכדי שיעשו. אבל היכא דהביאן הנכרי במוצאי יו"ט ויש לתלות שמערב יו"ט נלקטו, שפיר תלינן לקולא ולא גזרינן שיאמר לנכרי להביאן ביו"ט שאם יביאן ביו"ט יהיו אסורין בכדי שיעשו. ולא התיר ר"ת רק כשמביאן במוצאי יו"ט בתוך שיעור בכדי שיעשו דבהא תלינן לקולא כיון שכבר אסרו במביאן ביו"ט אין להחמיר כלל במביאם במוצאי יו"ט מספיקא דלא אסרינן מספיקא רק כשמביאן ביו"ט דאתחזק בהו האיסור לאוסרן ומחזיקין החשש שניצוד ביו"ט אהני להאריך הזמן עד כדי שיעשו כאילו ודאי ניצודו ביו"ט. אבל כשמביאן במוצאי יו"ט שלא נתחזק האיסור כלל לתלות שניצודו ביו"ט תלינן לקולא שאין בהם איסור כלל. וכמו דתולין לקולא שהם תוך התחום וחוץ לחומה לנו. ומה שהוא בלשון הסמ"ג אותו יום אסורין משום ספק מוכן אבל מותרים למוצאי שבת מיד שם קאי לקנות מן הנכרי באותו היום אסורין משום ספק מוכן אבל למוצאי שבת מותר לקנות ממנו מיד. ובודאי אם קנה באותו יום שכבר עמדו עליו באיסור ספק מוכן, גם מוצאי שבת אסורים בכדי שיעשו. ואע"ג דהסמ"ג ראייתו מחלילין, ושם מיירי שהנכרי הביא החלילין בשבת, י"ל דהחלילין לא שייך לומר שעמדו עליו באיסור ספק חוץ לתחום בשבת דאין ראויין לשבת כלל. אבל במידי שהיה תחת יד ישראל ונאסר עליו בשבת כגון פירות אם הובאו לישראל ונאסרו עליו משום ספק מוכן צריך להמתין בכדי שיעשו, וכמפורש הכא בדברי ר"פ. כן י"ל ברור בדעת הס מ"ג. ועמ"ש בסמוך בתוס':

בתוס' בד"ה ולערב כו' והקשה הר"י לפירש"י דפירש דלכך בעינן כדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט א"כ המבשל בשבת כו' עכ"ל. והרא"ש תירץ דיותר החמירו בנכרי שמביא מאילו הישראל עצמו עשה בשוגג דמילתא דלא שכיחא לא גזרו. ובאמת קשה לי לדעת התוס' שאין מחלקין מ"מ הא איתא בהדיא בשבת (דף י"ח ע"ב) לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמסין וכן נחתום לא ימלא חבית מים ויתן לתוך התנור ואם עשו כן אסורים למוצאי שבת בכדי שיעשו. וע"כ הטעם שלא יהנו ממלאכת שבת. והיינו ע"כ כיון דקיל האיסור כדאיתא בפרק כירה (דף ל"ח) ומבשל הוא דיאכל בשוגג דלא אתי לאיערומי אבל שכח קדירה ע"ג כירה אתי לאיערומי. והיינו ע"כ משום דקיל האיסור א"כ מאי קשיא ממבשל דודאי ע"כ לחלק בין היכא דחיישינן דאתי למיעבד לכתחילה בין היכא דאין לחוש שיעשה כן לכתחילה. ונראה דר"י לא בא אלא להכריח דאין במלאכת שבת איסור מצד עצמו וע"כ הוא מצד איזו גזירה. א"כ י"ל גם ביו"ט שם שייך האי גזירה והכא הגזירה שמא יעשה כן ויאמר לנכרי שיביא ביו"ט ושם נמי שייך הגזירה שתעשה כן לכתחילה והתם נמי שייך שיעשה כן לכתחילה וכדאיתא בפרק כירה (דף ל"ח) כה"ג בשכח קדירה דתליא באתי לאיערומי:

ועם מ"ש לעיל יש ליישב מה שהקשה הגאון הנ"ל בקונטרס הנדפס על פירש"י איך התיר ביום טוב שני כיון דהטעם לפירש"י שלא יהנה ממלאכת יו"ט איך יהיה מותר ביום טוב שני כיון דצריך כדי שיעשו בשביל שלא יהנה ממלאכת יו"ט א"כ אפילו תימא שיום טוב שני חול גמור הרי הוא נהנה ממלאכת יו"ט שאילו לא תלשן ביום טוב ראשון אינו בכדי שיעשה שהרי ביו"ט שני אין יכול לעשות א"כ איך מתיר רש"י ביום טוב שני. והוא קושיא עצומה. ולפמ"ש נראה דגם רש"י ס"ל דמספיקא לא מחמרינן להצריך בכדי שיעשו רק היכא דכבר חל האיסור מכח מוקצה נמשך האיסור עד כדי שיעשה שכבר נתחזק האיסור כאילו ניצוד בודאי ביו"ט אבל להחמיר בתחילה לא אמרינן מספיקא. וא"כ ביום טוב שני לא צריך כלל להחמיר בכדי שיעשה שלא הוחזק האיסור כלל דנתלה דהראשון היה חול והשני קודש שהרי לכך אנו מחזיקין היו"ט שני ליום טוב ואתמול חול א"כ לא הוחזק כלל האיסור ונילך להקל ביו"ט שני שאתמול היה חול גמור ומותר ביו"ט שני דנהי דמחמירין להמתין בכדי שיעשו בשביל שמחזיקין הראשון ליום טוב מ"מ לא הותחל איסור ההכנה דאין בו איסור דררא דהכנת יום טוב דממה נפשך אין כאן הכנת יו"ט רק בשביל כדי שיעשו ולא יהנה ממלאכת יו"ט אם הראשון קודש. הרי מוכח בש"ס דמספיקא לא מחמרינן אבכדי שיעשו ותלינן שבאו ממקום קדוש. כ"ש הכא דלפי היסוד שמחזיקין יום טוב שני אין בו דררא דהכנה כלל שהרי בחול נתלש. כן נראה לי ודו"ק היטב:

ובהכי ניחא דברי המ"מ (בפרק א' מהלכות יום טוב דין כ"ד) שכתב שדעת הרמב"ם כרש"י דמותר ביו"ט שני. והקשה הגאון הנ"ל מדברי הרמב"ם (בפ"ו משבת) שכתב שלכך צריך להמתין כדי שיעשו שלא יאמר לנכרי שיעשה לו המלאכה. וא"כ הו"ל לאסור גם ביו"ט שני כדברי התוס' ולפמ"ש לק"מ דלא בעינן בכדי שיעשו אלא היכא שבודאי נעשה המלאכה בשבת או ביו"ט. אבל ביו"ט שני שאנו תופסין שיו"ט ראשון חול היה א"כ לא נעשה מלאכה ביו"ט כלל כי אם בחול ולא מחמרינן ביו"ט שני טפי מספק גמור ולא ניחוש שנעשה מלאכה ביו"ט כלל ולא שייך לאסור ביו"ט שני משום דהוה כמו בכדי שיעשו כיון שמה שעושין יו"ט שני תופסין שהראשון חול היה. ועיין בסמוך:

בא"ד אלא הטעם הוא שמא יאמר לנכרי כו' עכ"ל. וקשה לפמ"ש הרא"ש דבתוך זמן כדי שיעשו מותר לאחרים דלא חיישינן שיאמר לאחרים בשביל אחרים דאין אדם חוטא ולא לו א"כ היה לנו להתיר ביו"ט שני לאחרים שאין חשש שיאמר לנכרי. ונראה דלא פלוג רבנן כיון שבצד ביו"ט שני עצמו אסור לכל מדין מוקצה ואם נתיר הניצוד ביום ראשון ביו"ט שני אתי למימר דביו"ט שני הקילו ויתירו אפילו מה שניצוד ביו"ט שני עצמו לאחרים דלא מסקי אדעתייהו דמשום שניצוד ביו"ט ראשון הוא דשרי אבל לענין כדי שיעשו הרי נאסר כל היום לכל רק בכדי שיעשו הוא שלא יהנה ממה שעשה הנכרי ביו"ט ושפיר שרי לאחרים. ולפ"ז לא שרי רק במוצאי יו"ט לאחרים. ובהכי ניחא פירש"י שפירש שני הטעמים הטעם משום מוקצה וטעם שלא יהנה ממלאכת יו"ט. דבטעם שלא יהנה הוא שלא יצוה לנכרי לצוד בשבילו ולא סגי ליה בהך טעמא דא"כ יהיה מותר לישראל אחר. ולא סבירא ליה הסברא שכתבתי לחלק. א"כ הו"ל להיות מותר לאחרים. וע"כ הטעם משום מוקצה. אבל על בכדי שיעשו י"ל דבאמת מותר לאחרים וכמ"ש הרא"ש. ולק"מ. ודו"ק:

וראיתי למהרש"ל ביש"ש ומובא במג"א (סק"ד) דפשיטא ליה לרש"י שצריך להמתין בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת יו"ט גם לאחר אסור שלא יהנה ממלאכת יו"ט:

ולפענ"ד ליתא דגם לפירש"י צריך לפרש הטעם שלא ועשה כן לכתחילה דליכא למימר דנהנה ממלאכת יו"ט הוה איסור מצד עצמו. דא"כ בנכרי שהדליק הנר לעצמו אמאי ישתמש בו ישראל. וכן במרחץ ויתר מלאכות שנעשין בשבת אם נעשו בשביל נכרים מותרים לישראל. והרי מ"מ נהנה ממלאכת יו"ט. ומה לי שנעשה בשביל נכרי או בשביל ישראל. וע"כ עיקר הטעם הרחקה שלא יעשה כן הישראל במכוון. וכמ"ש התוס' לפי שיטתם. וברמב"ם (בפ"ו משבת). וא"כ י"ל גם לרש"י מותרים לאחרים הגם שגם ברא"ש וכמה פוסקים משמע דלא ס"ל לרש"י כלל שניחוש שיצוה לנכרי לעשות המלאכה בשבילו. לכן כתב הרא"ש דלפירש"י א"צ להמתין רק כדי שיקצור שתעשה המלאכה ולא למקום שילך הנכרי ויביא. לפענ"ד נראה כמ"ש דאל"כ איזו שיעור תתן לבכדי שיעשו שהרי הקצירה נעשית ברגע אחת. וגם הצידה הגם שצריך לטרוח בפרישת המצודה מ"מ הצידה עצמה שהיא המלאכה עצמה היא ברגע א' ואיזו שיעור תתן שיהיה לו גבול בדבר שיש במינו במחובר הרי הכל ברגע א'. ואפילו צריך לעלות באילן מ"מ עיקר המלאכה ברגע אחת. אלא ודאי גם לפירש"י בעינן שיעור שיביא ממקום קרוב. ולהפוסקים שסוברין דסגי בשיעור לקיטה. צ"ל דאיירי בכלכלת פירות שיש טורח ללוקטן וצריך זמן ללקיטה. מ"מ קשה הא לקיטת כל פירא ברגע א' נעשית. ומה בכך שיש פירות הרבה הרי כל פירא ופירא ברגע א' נלקט. וצ"ל דמצרפין המלאכות שנעשה בכל פירי. וא"ר כפירא א' אין צריך זמן כלל ואיך פסיק ליה דבעינן כדי שיעשו. ובעירובין (דף מ') הני בני גינא דגזו להו אסא ביום טוב שני שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר כו' בעינן בכדי שיעשו ומה זמן צריך לקצירת הדס מסתמא אין הישראל ממהר כל כך. ומ"מ דעתי בטילה נגד דעת ראשונים:

לכן חזינא תיוהא בדברי הש"ע שפסק (בסימן תקט"ו בס"א) דמותר ביו"ט שני והיינו כפירש"י. ולפי הבנת הראשונים ברש"י שאין הטעם רק בשביל שלא יהנה ממלאכה יו"ט. ולפירש"י א"צ להמתין רק כדי תלישה וצידה לבד. וא"כ הש"ע שפסק כרש"י. למה פסק להצריך כדי שיעשו כדי שילך העכו"ם למקום שליקט. הא לפירש"י א"צ רק כדי שיעור לקיטה לבד וכמ"ש הרא"ש. וא"כ המחבר שפסק כרש"י דמותר ביו"ט שני ע"כ לא חיישינן שיאמר לנכרי רק שלא יהנה ממלאכת יו"ט. והצריך כדי שיעשו כדי שילך הוה כמזכה שטרא לבי תרי. שוב ראיתי בר"ן אעפ"י שהסכים לפירש"י מ"מ כתב בכדי שיעשה כדי שילך למקום שליקט ויגמור המלאכה. א"כ לא ס"ל כהרא"ש. וצ"ע דהא ההליכה לאו מלאכה הוא. לכן צ"ל דס"ל כמ"ש לעיל דכדי שיעשו הוא שלא יאמר לנכרי. אמנם במ"ש המחבר בתלשן או צדן הגוי לעצמו מותר בלילה מיד וא"צ כדי שיעשו. זה ודאי אפי' לפירש"י דס"ל דבעינן שלא יהנה ממלאכת יו"ט. זה דוקא כשהמלאכה נעשית בשביל הישראל אסרו חז"ל שיהנה ממלאכה שנעשית בשביל ישראל. אבל הנכרי שעשה מלאכה לעצמו הא אפילו בשבת מותר ליהנות מן המלאכה כמו בנכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל:

שוב ראיתי במהרש"א שהבין בדברי הרא"ש שלישראל אחר מותרין מיד במוצאי יו"ט ראשון. וכן משמע שהבין הב"י (בסי' תקט"ו). ובודאי אי אפשר לומר כן דאיך כתב הרא"ש שלא חשש לפרש בשביל שעה מועטת הא איכא כל הלילה וכל היום. וכמו שהקשה מהרש"א. מיהו אידך קושיא שהקשה מהרש"א דילמא קאי אכולהו הבא בשביל ישראל זה. כמו שדייק הרא"ש מדלא אמר רב פפא בכדי שיעשו בסוף דבריו אלא ודאי לא קאי אכולהו. זה לא קשיא דאיך אפשר לומר דקאי אכולהו דהא ודאי ביומו ודאי אסור לכל. ואיך נאמר דקאי אתרווייהו. דלא נזכר בדברי ר"פ חילוק בין יו"ט ראשון לשני. ואי הוה אמר סתמא ה"א דקאי אניצוד בו ביום. והא ליתא:

בא"ד וקשה לר"י דאמר בפ' שואל כו' ומשמע התם בכדי שיעשו עכ"ל. לכאורה י"ל ליישב בסברא שכתבו התוס' גופייהו דכיון דמותר לישראל אחר לא מסתבר להחמיר על זה שימתין בכדי שיעשו. וזהו דוקא במידי דשייך ביה התירא ביום לאחר. אבל החלילין שאינם רק למוצאי שבת ולא היה להם היתר מעולם שפיר בעינן בכדי שיעשו:

בא"ד ולא משמע כן גבי מרחץ עכ"ל. וכתב המהרש"א דגם בנר לא משמע כן דהא משתמש לאורו לישראל כיון דהדליקו בשביל עצמו. ולפענ"ד נראה לחלק דבנר נשאר השתמשות הנכרי בנר ואין השתמשות הישראל מונע ההשתמשות של נכרי. אבל בדורון אם הישראל נוטלו בטל ההשתמשות של הנכרי לגמרי. נמצא שכל המלאכה נעשית בשביל הישראל לכן ס"ל לר"י דאסור:

עוד י"ל ליישב פירש"י שהוכרח לומר משום מוקצה. ולא פירש משום שלא יהנה. דאי משום שלא יהנה י"ל דרב פפא דאמר נכרי שהביא דורון לישראל. מ"מ לא מוכח שליקטו בשביל הישראל שמא ליקטו לעצמו וממנו הביא דורון לישראל. א"כ רב פפא דאמר אם יש במינו במחובר משמע דספיקא שמא נלקט מעיו"ט. וא"כ אמאי אסור הא הו"ל ספק ספיקא שמא נלקט מעיו"ט. ואת"ל נלקט ביו"ט שמא לקטו הנכרי בשביל עצמו ואינו נהנה ממלאכת יו"ט. ולזה פירש"י הטעם משום מוקצה א"כ ליכא אלא חד ספיקא דאפילו ליקטו בשביל עצמו מ"מ הוה מוקצה. וכמ"ש הר"ן. מיהו הר"ן כתב בפ' השואל דלא הוה ספיקא שמא נלקט מעיו"ט דמסתמא נלקט ביומו דרוב לוקטין מיד. ובזה ניחא מה שתמה המג"א (סי' תצ"ז סק"ד) על הא דפסק המחבר ספק מוכן מותר ביו"ט שני מהא דנכרי שהביא דורון. ולמ"ש י"ל דהר"ן לשיטתיה אזיל דלא חשיב ספיקא ומסתמא נלקט ביו"ט:

דף כה.

בפירש"י בד"ה חוץ לתחום כו' דתחומין דרבנן כו' עכ"ל. וכ' הר"ן ותמהני לדברי האלפס דס"ל תחומין י"ב מיל מן התורה. ולכאורה נראה לפמ"ש התוס' לעיל (דף כ"ב) דהבערה ביו"ט אינה אסורה מן התורה אם הבערה ללאו יצאה. וא"כ נראה דתחומין ג"כ כיון די"ב מיל בשבת ליכא אלא לאו. א"כ ביו"ט כל תחומין מדרבנן. ועיין בא"ח (סימן רמ"ו סעיף ג') לענין שביתת בהמתו ביו"ט:

ועוד נראה דאפילו אי תחומין דאורייתא לא עדיף ממלאכה גמורה שמותרת לצורך אוכל נפש. וא"כ ביו"ט מותר הבא מחוץ לתחום משא"כ בשבת י"ל דאסור לכל ישראל דבשבת גם תחומין דאורייתא בי"ב מיל. ולפ"ז בשבת אפילו דבר הבא מחוץ לתחום אסור ועיין (סי' שכ"ה) דפסקינן להקל אפי' בשבת. מיהו כפה פוסקים חולקין וס"ל גם בי"ב מיל לא הוה רק דרבנן. לכן אין להחמיר. ואפשר דביו"ט התירו לישראל אחר דאז הוה היתר למלאכה לצורך אוכל נפש. משא"כ בשבת בנכרי שהדליק הנר לצורך ישראל אסור לכל שהרי לא יתמעט איסור המלאכה בשבת. אבל ביו"ט כשמתירין לאחר הרי מתמעט איסור המלאכה ולא איתעביד בה רק איסור דרבנן שהרי הוא לאוכל נפש של ישראל אחר:

ועוד נ"ל דבנר שראוי לכל לא חילקו חכמים בהשתמשות ישראל זה לישראל אחר שזה ישתמש בו וזה יהיה אסור להשתמש בו שהרי יוכלו שניהם להשתמש לאורו וכן בכבש. אבל בדורון שמותר לזה בלא"ה כשזה אוכלו אין אחר אוכלו. ושפיר י"ל שלאחר מותר ולזה אסור. ובמילא מים להשקות בהמה אם בשביל ישראל אסור לכל. היינו מטעם שאין דרך להביא מים לרשות ישראל ומסתמא המים הם ברשות וכל ישראל ראויים ליהנות מהם ואינו מבורר בשביל איזו ישראל מילחם לכן אסור לכל ישראל. אבל בדורון שמביאו ליד הישראל מסתמא זה שיקבלו ממנו בשבילו הובא יכול ליתנו לישראל אחר וניכר שהוא אסור לאוכלו ביו"ט. אבל במילוי מים אין היכר שהובא בשביל ישראל זה דוקא שאין דרך שיזכה הישראל במים שחפץ להשקות בהם בהמתו ואין היכר בשביל איזו ישראל שמלאם לכן לא פליג רבנן בין ישראל זה לאחר:

ועוד נראה דאם הנכרי מילא מים להשקות בהמתו ניכר שעשאו לעצמו שהרי משקה את בהמתו. אבל אם עשה בשביל ישראל אמרינן מסתמא מילאו בשביל זה שמשקה בהמתו כיון הנכרי משקה בהמה שלו אמרינן מסתמא זה שהשקה בשבילו מילא הנכרי. לכן לא חילקו בין ישראל זה לישראל אחר.

בגמרא הסוכר אמת המים. עיין מה שכתבתי לעיל (דף כ"ד ע"א) בישוב דברי הראב"ד דבדגים אפילו אין מחוסרין צידה אסור לפי שהם מכוסים:

בפירש"י בד"ה הסוכר סותמה שלא יכנסו בה דגים מבחוץ עכ"ל. צ"ע למה לא פירש שסוכרה כדי שלא יהיו מחוסרין צידה דאז יכולים ליכנס גם אילו יכולים לצאת וצריך צידה:

בתוס' בד"ה המקושרים. פירש"י שהראשון קנה אותם בהגבהה ולא נהירא כו'. לא ידענא מאי קשיא דמסתמא בשעת נענוע הגביהן וקנאן. ומ"ש התוס' דהבטה קונה בהפקר. צ"ע דלא קיימ"ל הכי. וגם איכא בזה תרי לישנא בב"מ (דף קי"ח). והפוסקים פסקו דלא קנה. וע"כ ללישנא דבהבטה לא קני. צ"ל כאן משום הגבהה וכפירש"י גם לא הבנתי המנוענעין שאסורין מאין ידע שזה נענען דבשלמא מקושרין הקשירה ניכרת אבל נענוע אינו ניכר ואם ראה שנענען פשיטא דהו"ל הגבהה. ואפשר דמשום הכי מפרשי דהוה הבטה בהפקר. ואפשר דקמ"ל אפי' לא נענען רק משום הכנה וס"ד דלא נתכוון לקנות קמ"ל דמ"מ אסירי:

בגמרא אמה בזימון סגי לה צידה מעלייתא בעינן. וקשה דילמא הפרדס קטן כמו ביבר קטן שאינו מחוסר צידה כדלעיל לכן סגי לה בזימון. ואין לומר דסתם פרדס הוא גדול ומחוסר צידה. דהא איתא בשבת צבי לגינה ולחצר וביברין. אלמא דגינה הו"ל אינו מחוסר צידה. והכא משמע דפרדס היינו גינה כדאמרינן בגינה הסמוך לעיר. ואפשר לומר דבלא"ה קשה אי באמה ל"ל קנתה בפרדס משמע שהיה לה ולד כיון דבה איירי. לכן אפשר לומר דס"ד בקנתה בפרדס הוה כמו חולה ואינה מחוסרת צידה לכן מותרת ופריך דמ"מ בעי צידה והיינו למאי דמסיק שם סוף פ' האורג בחולה מחמת אשתא חייב ואינו פטור רק בחולה מחמת אובצנא וחולה מחמת לידה הכי ס"ד הוה כחולה מחמת אובצנא לכן פריך אמה צידה מעלייתא בעי. ואין לומר שהפרדס קטן. דא"כ קנתה ל"ל. וע"כ משום חולה וס"ל דהוה כחולה מחמת אשתא וצידה מעלייתא בעי:

במשנה בהמה המסוכנת לא ישחוט כו' קשיא לי לרבנן אמאי מותר לשחטה שמא לא תפרכס והוה שחיטה שלא לצורך אוכל נפש דאסורה. והפני יהושע כתב משום הפסד ממון התירו. וכבר כתב הצל"ח דהוה ניחא אם אמרינן מתוך דליכא איסורא דאורייתא. אבל אכתי קשיא לר"ע דלא ס"ל מתוך. ואפשר לומר דמן התורה הוה ס"ס חדא שמא תפרכס ואת"ל לא תפרכס שמא כבר נעולה נשמתה קודם התחלת השחיטה כיון דחזינן שלא פירכסה י"ל דכבר נטולה נשמתה קודם שחיטה וכמו בן ח' חי אעפ"י שעדיין חי ומתנועע מ"מ חשיב ליה מחתך בשר בעלמא:

עוד אפשר לומר כיון דצורך אוכל נפש המלאכה מותרת והוה כאילו לא עשה מלאכה. והשתא שמכוון לצורך אוכל נפש הו"ל כמו דבר שאינו מתכוין שלצורך אוכל נפש אין בו לתא דמלאכה רק שאפשר שלא תפרכס. אם כן הו"ל דבר שאין מתכוין ולאו פסיק רישא הוא דאפשר שתפרכס. ואי קשיא למאן דס"ל דבר שאין מתכוין אסור י"ל דס"ל דמותר מכח מתוך. ור"ע סבירא ליה דבר שאין מתכוין מותר:

ולכאורה היה נראה דאפילו טריפה גמורה מותר לשחוט מן התורה אי אמרינן אין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדרבנן. א"כ חזי לבטולי ברוב היתר. וקשה לפ"ז איך משכחת לה לכם ולא לנכרים. הא כולה חזי לישראל ע"י ביטול ברוב. (מיהו בשביל שיוכל לאכול שלא כדרך הנאתן אפשר דלאו אוכל הוא), מיהו י"ל דאי מדרבנן אסור הוה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש מיהו מקרא דלכם משמע דאסור מן התורה לבשל ולעשות מלאכה לצורך נכרים. וצ"ל לזה דלא התירה התורה רק המלאכה לצורך אוכל נפש. אבל הכא עיקר המלאכה היא שלא לצורך אוכל נפש רק דלישראל מותר מכח מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. ובשביל נכרים לא אהני מתוך כמ"ש לעיל (דף כ"א) דומיא דלכם ולא לגבוה:

מיהו נראה לומר ע"פ פשוטו שהתורה לא קפדה כל שעושה המלאכה בשביל אוכל נפש אפילו יהיה מציאות שיבא לאוכל נפש בצד רחוק שפיר מקרי מלאכה לצורך אוכל נפש שהרי לא הקפידה תורה במשכל לצורך אוכל נפש אם יותיר אפילו הרבה. וכן באופה מיו"ט לחול אינו לוקה הואיל אי מקלעי ליה אורחיה אפילו שיהיה המציאות האורחים בדרך רחוק. מ"מ עכ"פ שייך ביה מציאות אוכל נפש. ואין בו איסור מן התורה. והה"ד כאן כיון דעושה מלאכה בשביל האוכל נפש שיבא לכלל אוכל נפש אף שאינו מצוי הרי עיקר מלאכתו הוא בשביל אוכל נפש וליכא איסורא מן התורה. ולקמן (דף ל"ד) דמבעיא לן אי מחזיקין ריעותא למעט מדרבנן והכא משום הפסד ממונו התירו. ועמ"ש לקמן במקומו:

בגמרא אי לימא לאפוקי מרב הונא. קשה הא ודאי מוכח דלא מחזקינן בטריפות שהרי אוכלין החלב וכמו שפירש"י בחולין אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיקנה בטריפה. וצ"ל דמן התורה ודאי פשוט לן דעומדת בחזקת היתר רק שמא מדרבנן יש להחמיר. וקשה לפ"ז מאי פריך הא אנן תנן מתני' כרב הונא. ומאי קושיא הא בדרבנן שרינן משום הפסד ממון. ונראה דפשיטא לן שלא התירו חכמים איסורא דרבנן משום הפסד ממון מה שהוא אסור באכילה וע"כ דמותר באכילה מדינא אפילו בלא הפשט וניתוח. ומזה משמע דאפילו איסורא דרבנן ליכא בלא בדיקת הריאה. עיין מ"ש בי"ד (סימן ל"ו):

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה