אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק שלישי › דף כז:

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק שלישי · דף כז:

דף כז.

בפירש"י בד"ה חלה כו' אינה ראיה לכהן כו' ואפילו ע"י אכילת בהמה דגזה"כ הוא כו' דרחמנא אחשבה עכ"ל. והקשו עליו מפסחים (דף ה' ע"ב) דדייק ש"מ מר' עקיבא אין ביעור חמץ אלא שריפה. ופירש"י דאי השבתתו בכל דבר י"ל תשביתו ביו"ט ויאכילנו לכלבים וקשה מאי ראיה דילמא אפינו לכלבים מקרי מלאכה דאחשבה. ועיין פני יהושע בפסחים. ומה שנדחקו בזה. ונ"ל ליישב בפשיטות דמסברא לא אמרינן אחשבה למלאכה רק בתר דחזינן דהתורה אסרה לבער קדשים טמאים ביו"ט אף דהבערה לצורך הוא כמו שפירש"י מ"מ איכא גזירת הכתוב שאין מתבערין ביו"ט מדהצריכה תורה להמתין עד בוקר שני, אף דלצורך התירה התורה ע"כ אחשבה הביעור למלאכה שהרי אין חילוק בין מלאכה גמורה מאחר שגם המלאכה דהבערה לאו מלאכה היא כשהיא לצורך יום טוב א"כ ע"כ דאחשבה רחמנא למלאכה, לכן אפילו להטיל לבהמה אסור שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט. וזהו דוקא בקדשים דחזינן דהתורה אסרה הבערתן אבל מסברא לא נימא דחשבה למלאכה. וא"כ אי לא ס"ל לר' עקיבא אין ביעור חמץ אלא שריפה שפיר מצינו לאוקמה תשביתו ביום טוב ובענין שאינו מלאכה. ומסברא לא נאמר אחשבה. אדרבא אמרינן דתשביתו הוא ביום טוב והיינו משום דלאו מלאכה הוא כלל. ועיין מה שכתבתי בסמוך, ודו"ק:

בתוס' בד"ה ועל החלה וקשה הא דאין שורפין כו' היינו משום טורח מלאכה וכו' עכ"ל. ולכאורה היה נראה דהך דהנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו נאמר בפסח מצרים ופסח מצרים משמע שעדיין לא נהגו בו יו"ט דהא מרעמסס לסוכות ששים מיל שנסעו ביום ההוא. ואיכא דס"ל תחומין י"ב מיל מן התורה. ועוד דגם חימוצו לא נהג רק יום אחד כדאיתא בפסחים (דף כ"ז פ"ב). ושבת נמי איפקוד במרה אפילו על שבת לא נצטוו עד שבאו למרה וכ"ש יום טוב ואפ"ה משמע דהגזירה עד בוקר שני תשרופו א"כ ע"כ לאו משום מלאכה הוא רק גזירת הכתוב עמ"ש בפירוש ההגדה שלי. א"כ ע"כ בלא טעם מלאכה אסור לבער קדשים ביו"ט. וכיון דנקבע להם בוקר שני אין לבערן ביו"ט. ודו"ק, וצ"ע:

בא"ד וקשה לפ"ז הא צליית פסחים כו' עכ"ל. לפענ"ד נראה ליישב סברת רבינו יצחק דודאי בתרומה י"ל דאף דיכול להסיקה תחת תבשילו מ"מ עיקר המצוה בשביל גבוה שאפילו אין לו תבשיל המצוה בשריפה וא"כ מצות הגבוה לא נעשית לצורך הדיוט. לכן אף לפעמים שמסיקה תחת תבשילו הוה עיקר צורך גבוה ומצות השריפה שהיא צורך גבוה אינה בשביל ההדיוט. אבל הפסח שהמצוה של גבוה היא אכילת הדיוט עצמו. א"כ חזינן דהמצוה בשביל ההדיוט שעיקרו אינו אלא לאכילה בשביל הדיוט. א"כ אינו בכלל גבוה כלל כמו שמותר לבשל קדשים שנשחטו בעיו"ט אפילו אם אין נדרים קריבין ביו"ט כיון שכולו צורך הדיוט. כן נ"ל ברור ונכון ליישב דברי הר"י:

בגמרא אלא טעמא דקדישא הא דחולין שריא וכו' ומסיק במסוכנת וד"ה, לפ"ז משמע דאתיא דוקא כר"ש. וקשה דבריש מכילתין אמרינן ביו"ט סתם לן תנא כר"י הא הכא איכא סתמא כר' שמעון ביו"ט דבאינה מסוכנת שריא בטלטול. מיהו י"ל דבכה"ג לאו סתמא הוא דאיכא למימר דמעשה שהיה כך בבהמת קדשים. אלא דמדנקט התנא בהמה קדשים משמע דחולין שריא. ומסיק במסוכנת וד"ה. דבבהמת קדשים לכ"ע אסירא, ובחולין תליא בפלוגתא דר"י ור"ש ולא הוה סתמא. ועמ"ש לדברי הרי"ף. אלא דקשי' לי מאי פריך הא דחולין שריא הא כיון דמוקי מתניתין בבהמת קדשים איכא לפרושי שמתה מעיו"ט ודחולין שרי לכ"ע ודקדשים אפילו מתה מעיו"ט אסור שאסורה בהנאה ודאי אסורה בטלטול, וצ"ע:

הרי"ף הביא הך אוקימת' דמתניתין במסוכנת ודוקא בבהמת קדשים אסורה. ותמה עליו בעל המאור דהיינו דוקא לר' שמעון. אבל הרי"ף דפסק ביום טוב כר' יהודה אפילו במסוכנת אסור משום מוקצה. והרמב"ן לא השיב ע"ז כלום. ולענ"ד נראה ליישב דקשיא ליה מה שכתבתי כיון דדייקינן דהמשנה דוקא בבהמת קדשים מיירי אבל דחולין שרי' א"כ הכא סתם לן תנא ביו"ט כר"ש. לכן נראה דודאי מסוכנת דעתיה עליה להשליכה לכלבים ואפילו לר' יהודה לא הוה מוקצה ולא פליגי רק בשבת דבשבת אי אפשר לשוחטה בין השמשות וס"ל כמ"ש לעיל (דף כ"ה) דהא דשרי לשחוט מסוכנת ולא חיישינן שמא תהיה נבלה ולא תפרכס משום דכל מה שעושה לצורך אוכל נפש מותר אפילו יבא האוכל נפש בענין דלא שכיח לא חילקה התורה באוכל נפש. וא"כ אף שיודע שמסוכנת וקרוב לומר שלא תפרכס מ"מ כיון שיש אפשרות שתפרכס מותר לו לשוחטה. וא"כ י"ל לר' יהודה נמי מקרי מוכנת לכלבים בין השמשות. שהרי יכול לשוחטה ע"ד שאם תמצא כשירה יאכל ממנה. ומ"מ מסתמא תמצא נבילה, דכל שלא פירכסה וידוע איסורה הוה אצלו מוכן לכלבים ג"כ בין השמשות. שהכנה דאדם נסתלקה, שבמה שהיא מסוכנת, יותר היא מוכנת לכלבים מלאדם. ואי מתרמי שהיא כשרה איגלאי מילתא שמוכנת לאדם. עכ"פ לכלבים הוכנה טפי מלאדם. ולא פליג ר' יהודה רק בשבת שבין השמשות אין ראויה אף לכלבים דכל זמן שחיה לא יוכל לנוחרה מחמת איסור שבת אף דלא הוה מוקצה מחמת איסור ממש, שהשחיטה אינה אלא תיקון האיסור מ"מ לר' יהודה שפיר הו"ל מוקצה מחמת שעומדת לאדם ובין השמשות דשבת אין בידו לתקן שתהיה ראויה לכלבים מחמת שמסוכנת ומתייאש מהכנה דאדם מ"מ אין התקון בידו שתהיה ראויה לכלבים. אבל ביו"ט שהתיקון בידו לשחטה ואז תהיה ראויה או לאדם או לכלבים, גם לר"י לא הוה מוקצה. לכן שפיר אתיא כדברי הכל. דר' יהודה מודה ביום טוב שראויה בין השמשות או לאדם או לכלבים וכיון שמסוכנת דעתיה עליה להשליכה לכלבים. ובין השמשות התקון בידו להשליכה לכלבים לכ"ע שרי. ודברי הרי"ף כמעט מוכרחים מקושיא הנ"ל דכיון דדומיא דחלה קתני משמע במסוכנת דחולין שרי' ודו"ק:

בגמרא מאי אין נמנין אר"י אמר שמואל אין פוסקין כו' ופירש"י דמקח וממכר אסור בשבת וביו"ט בספר עזרא (נחמיה י"ג) עכ"ל. שם אינו מבואר רק בשבת. מיהו גם ביום טוב אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ולקמן (דף ל"ז) פירש"י משום ממצוא חפציך עיין בתיו"ט וצ"ל דכאן לא שייך מצוא חפציך דהרי עושה לצורך אוכל נפש דיו"ט לכן פירש"י כיון שגזרו על מקח וממכר אין חילוק בין שבת ליום טוב. ואפשר דנחמיה גופיה אסמיך ליה אקרא דממצוא חפציך:

בפירש"י בד"ה היכא עביד דקתני שוחט וכו'. משמע דשוחטין ומחלקין לא קאי אעיו"ט רק ביו"ט ס"ל לרש"י דעלה קאי שוחטין:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה