שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק שלישי · דף כז.
בגמרא מאי הוי עלה. עי' בפ"י שתמה כיון דאמר מסתברא כר"ש א"כ ודאי למה לא יהיה הלכה כר"ש. ונראה דדיוקו מדתני לה בלשון חכמים. וי"ל דמסתברא מכח סברא היינו אי אמרינן מוקצה שפיר מסתבר כר"ש. וא"כ י"ל דברייתא דתני ליה בלשון חכמים היינו משום דס"ל לכמה תנאו דס"ל מוקצה ביו"ט יש לאסור לפי שאינו מן המוכן. משא"כ למאן דלית ליה מוקצה אפשר דמסתבר הלכה כר"י להתיר אע"ג דאין רואין מומין. מ"מ י"ל דלא ס"ל מוקצה. וא"כ לא מוכח מדתני ליה בלשון חכמים:
בפירש"י בד"ה אמרו הלכה כר"מ בבכורות השתא משמע שמעידין קהלא קדישא על ריש בן מנסיא כו' עכ"ל. עי' מהרש"א. ונראה פשוט דכוונת רש"י מדאמר הא אינהו קשישי בשלמא אי קאי על ר"ש בן מנסיא כיון דר"ש בן מנסיא בימי רב ובניו היו. א"כ קהלא קדישא שאחר רבי שמעון קשישא מר"ש בן מנסיא אבל אי קאי אר"ש סתם מנ"ל דקהלא קדישא קשישי מר"ש. דר"מ עם ר"ש בן יוחאי היו בדור אחר ולא שייך קשישי וגם קהלא מנ"ל דקשישי מר"ש. וגם רש"י פירש בשיטת ר"מ אמרו שהזקנים נתנו דעתם ואמרו פלוני נוטין אחר דברי פלוני שהיה לפניו. ור"ש עם ר"מ בדור אחד היו:
בגמרא א"ל אביי אטו התם ברואין מומין פליגי. עיין בפ"י שתמה איך יחלוק אביי על קהלא קדישא. ונראה ליישב דהא פשיטא לן אם אין רואין מומין ביו"ט:
והיינו לפי שהיה בחזקת איסור אין להתירו ביו"ט ודאי י"ל כר"מ דאסור אם לא הראהו לחכם. אלא דאי אמרינן רואין מומין ביו"ט. מ"מ אפשר דמ"מ בלא הראהו אסור מטעם קנס כמו שאמר אביי. ואם כן הוי שפיר קהלא קדישא ובשיטת ר"מ אמרו דכיון דאין רואין מומין ביו"ט ודאי יש לאסור אם לא הראהו לסכם. רק דאביי קאמר אפילו רואין מומין. מ"מ בקנסא י"ל דפליגי. וא"כ מוכח כדברי הרמב"ם דלדידן דקיי"ל אין רואין מומין ודאי אסור. רק ר' יהודה לשיטתיה דס"ל רואין מומין מתיר. ודו"ק: