שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק שלישי · דף כה.
בפירש"י בד"ה חוץ לתחום כו' דתחומין דרבנן כו' עכ"ל. וכ' הר"ן ותמהני לדברי האלפס דס"ל תחומין י"ב מיל מן התורה. ולכאורה נראה לפמ"ש התוס' לעיל (דף כ"ב) דהבערה ביו"ט אינה אסורה מן התורה אם הבערה ללאו יצאה. וא"כ נראה דתחומין ג"כ כיון די"ב מיל בשבת ליכא אלא לאו. א"כ ביו"ט כל תחומין מדרבנן. ועיין בא"ח (סימן רמ"ו סעיף ג') לענין שביתת בהמתו ביו"ט:
ועוד נראה דאפילו אי תחומין דאורייתא לא עדיף ממלאכה גמורה שמותרת לצורך אוכל נפש. וא"כ ביו"ט מותר הבא מחוץ לתחום משא"כ בשבת י"ל דאסור לכל ישראל דבשבת גם תחומין דאורייתא בי"ב מיל. ולפ"ז בשבת אפילו דבר הבא מחוץ לתחום אסור ועיין (סי' שכ"ה) דפסקינן להקל אפי' בשבת. מיהו כפה פוסקים חולקין וס"ל גם בי"ב מיל לא הוה רק דרבנן. לכן אין להחמיר. ואפשר דביו"ט התירו לישראל אחר דאז הוה היתר למלאכה לצורך אוכל נפש. משא"כ בשבת בנכרי שהדליק הנר לצורך ישראל אסור לכל שהרי לא יתמעט איסור המלאכה בשבת. אבל ביו"ט כשמתירין לאחר הרי מתמעט איסור המלאכה ולא איתעביד בה רק איסור דרבנן שהרי הוא לאוכל נפש של ישראל אחר:
ועוד נ"ל דבנר שראוי לכל לא חילקו חכמים בהשתמשות ישראל זה לישראל אחר שזה ישתמש בו וזה יהיה אסור להשתמש בו שהרי יוכלו שניהם להשתמש לאורו וכן בכבש. אבל בדורון שמותר לזה בלא"ה כשזה אוכלו אין אחר אוכלו. ושפיר י"ל שלאחר מותר ולזה אסור. ובמילא מים להשקות בהמה אם בשביל ישראל אסור לכל. היינו מטעם שאין דרך להביא מים לרשות ישראל ומסתמא המים הם ברשות וכל ישראל ראויים ליהנות מהם ואינו מבורר בשביל איזו ישראל מילחם לכן אסור לכל ישראל. אבל בדורון שמביאו ליד הישראל מסתמא זה שיקבלו ממנו בשבילו הובא יכול ליתנו לישראל אחר וניכר שהוא אסור לאוכלו ביו"ט. אבל במילוי מים אין היכר שהובא בשביל ישראל זה דוקא שאין דרך שיזכה הישראל במים שחפץ להשקות בהם בהמתו ואין היכר בשביל איזו ישראל שמלאם לכן לא פליג רבנן בין ישראל זה לאחר:
ועוד נראה דאם הנכרי מילא מים להשקות בהמתו ניכר שעשאו לעצמו שהרי משקה את בהמתו. אבל אם עשה בשביל ישראל אמרינן מסתמא מילאו בשביל זה שמשקה בהמתו כיון הנכרי משקה בהמה שלו אמרינן מסתמא זה שהשקה בשבילו מילא הנכרי. לכן לא חילקו בין ישראל זה לישראל אחר.
בגמרא הסוכר אמת המים. עיין מה שכתבתי לעיל (דף כ"ד ע"א) בישוב דברי הראב"ד דבדגים אפילו אין מחוסרין צידה אסור לפי שהם מכוסים:
בפירש"י בד"ה הסוכר סותמה שלא יכנסו בה דגים מבחוץ עכ"ל. צ"ע למה לא פירש שסוכרה כדי שלא יהיו מחוסרין צידה דאז יכולים ליכנס גם אילו יכולים לצאת וצריך צידה:
בתוס' בד"ה המקושרים. פירש"י שהראשון קנה אותם בהגבהה ולא נהירא כו'. לא ידענא מאי קשיא דמסתמא בשעת נענוע הגביהן וקנאן. ומ"ש התוס' דהבטה קונה בהפקר. צ"ע דלא קיימ"ל הכי. וגם איכא בזה תרי לישנא בב"מ (דף קי"ח). והפוסקים פסקו דלא קנה. וע"כ ללישנא דבהבטה לא קני. צ"ל כאן משום הגבהה וכפירש"י גם לא הבנתי המנוענעין שאסורין מאין ידע שזה נענען דבשלמא מקושרין הקשירה ניכרת אבל נענוע אינו ניכר ואם ראה שנענען פשיטא דהו"ל הגבהה. ואפשר דמשום הכי מפרשי דהוה הבטה בהפקר. ואפשר דקמ"ל אפי' לא נענען רק משום הכנה וס"ד דלא נתכוון לקנות קמ"ל דמ"מ אסירי:
בגמרא אמה בזימון סגי לה צידה מעלייתא בעינן. וקשה דילמא הפרדס קטן כמו ביבר קטן שאינו מחוסר צידה כדלעיל לכן סגי לה בזימון. ואין לומר דסתם פרדס הוא גדול ומחוסר צידה. דהא איתא בשבת צבי לגינה ולחצר וביברין. אלמא דגינה הו"ל אינו מחוסר צידה. והכא משמע דפרדס היינו גינה כדאמרינן בגינה הסמוך לעיר. ואפשר לומר דבלא"ה קשה אי באמה ל"ל קנתה בפרדס משמע שהיה לה ולד כיון דבה איירי. לכן אפשר לומר דס"ד בקנתה בפרדס הוה כמו חולה ואינה מחוסרת צידה לכן מותרת ופריך דמ"מ בעי צידה והיינו למאי דמסיק שם סוף פ' האורג בחולה מחמת אשתא חייב ואינו פטור רק בחולה מחמת אובצנא וחולה מחמת לידה הכי ס"ד הוה כחולה מחמת אובצנא לכן פריך אמה צידה מעלייתא בעי. ואין לומר שהפרדס קטן. דא"כ קנתה ל"ל. וע"כ משום חולה וס"ל דהוה כחולה מחמת אשתא וצידה מעלייתא בעי:
במשנה בהמה המסוכנת לא ישחוט כו' קשיא לי לרבנן אמאי מותר לשחטה שמא לא תפרכס והוה שחיטה שלא לצורך אוכל נפש דאסורה. והפני יהושע כתב משום הפסד ממון התירו. וכבר כתב הצל"ח דהוה ניחא אם אמרינן מתוך דליכא איסורא דאורייתא. אבל אכתי קשיא לר"ע דלא ס"ל מתוך. ואפשר לומר דמן התורה הוה ס"ס חדא שמא תפרכס ואת"ל לא תפרכס שמא כבר נעולה נשמתה קודם התחלת השחיטה כיון דחזינן שלא פירכסה י"ל דכבר נטולה נשמתה קודם שחיטה וכמו בן ח' חי אעפ"י שעדיין חי ומתנועע מ"מ חשיב ליה מחתך בשר בעלמא:
עוד אפשר לומר כיון דצורך אוכל נפש המלאכה מותרת והוה כאילו לא עשה מלאכה. והשתא שמכוון לצורך אוכל נפש הו"ל כמו דבר שאינו מתכוין שלצורך אוכל נפש אין בו לתא דמלאכה רק שאפשר שלא תפרכס. אם כן הו"ל דבר שאין מתכוין ולאו פסיק רישא הוא דאפשר שתפרכס. ואי קשיא למאן דס"ל דבר שאין מתכוין אסור י"ל דס"ל דמותר מכח מתוך. ור"ע סבירא ליה דבר שאין מתכוין מותר:
ולכאורה היה נראה דאפילו טריפה גמורה מותר לשחוט מן התורה אי אמרינן אין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדרבנן. א"כ חזי לבטולי ברוב היתר. וקשה לפ"ז איך משכחת לה לכם ולא לנכרים. הא כולה חזי לישראל ע"י ביטול ברוב. (מיהו בשביל שיוכל לאכול שלא כדרך הנאתן אפשר דלאו אוכל הוא), מיהו י"ל דאי מדרבנן אסור הוה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש מיהו מקרא דלכם משמע דאסור מן התורה לבשל ולעשות מלאכה לצורך נכרים. וצ"ל לזה דלא התירה התורה רק המלאכה לצורך אוכל נפש. אבל הכא עיקר המלאכה היא שלא לצורך אוכל נפש רק דלישראל מותר מכח מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. ובשביל נכרים לא אהני מתוך כמ"ש לעיל (דף כ"א) דומיא דלכם ולא לגבוה:
מיהו נראה לומר ע"פ פשוטו שהתורה לא קפדה כל שעושה המלאכה בשביל אוכל נפש אפילו יהיה מציאות שיבא לאוכל נפש בצד רחוק שפיר מקרי מלאכה לצורך אוכל נפש שהרי לא הקפידה תורה במשכל לצורך אוכל נפש אם יותיר אפילו הרבה. וכן באופה מיו"ט לחול אינו לוקה הואיל אי מקלעי ליה אורחיה אפילו שיהיה המציאות האורחים בדרך רחוק. מ"מ עכ"פ שייך ביה מציאות אוכל נפש. ואין בו איסור מן התורה. והה"ד כאן כיון דעושה מלאכה בשביל האוכל נפש שיבא לכלל אוכל נפש אף שאינו מצוי הרי עיקר מלאכתו הוא בשביל אוכל נפש וליכא איסורא מן התורה. ולקמן (דף ל"ד) דמבעיא לן אי מחזיקין ריעותא למעט מדרבנן והכא משום הפסד ממונו התירו. ועמ"ש לקמן במקומו:
בגמרא אי לימא לאפוקי מרב הונא. קשה הא ודאי מוכח דלא מחזקינן בטריפות שהרי אוכלין החלב וכמו שפירש"י בחולין אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיקנה בטריפה. וצ"ל דמן התורה ודאי פשוט לן דעומדת בחזקת היתר רק שמא מדרבנן יש להחמיר. וקשה לפ"ז מאי פריך הא אנן תנן מתני' כרב הונא. ומאי קושיא הא בדרבנן שרינן משום הפסד ממון. ונראה דפשיטא לן שלא התירו חכמים איסורא דרבנן משום הפסד ממון מה שהוא אסור באכילה וע"כ דמותר באכילה מדינא אפילו בלא הפשט וניתוח. ומזה משמע דאפילו איסורא דרבנן ליכא בלא בדיקת הריאה. עיין מ"ש בי"ד (סימן ל"ו):
בתוס' בד"ה בחזקת איסור פירש"י אבר מן החי ולא נהירא דכיון שמתה כו'. אמרתי לחדד התלמידים ליישב הקושיא דלפי מה שמבואר כחולין בשוחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה הוה כמאן דמנחא בדיקולא ואמר רב אחא ש"מ אין מזמנין נכרים על בני מעיים דבישראל דבשחיטה תליא מילתא אבל לנכרים דבמיתה תליא מילתא הוה כמאן דמנחא בדיקולא. וא"כ י"ל הבני מעים נשארים בחזקת אבר מן החי אף שמתה וממילא כל הבהמה בחזקת אבר מן החי דכיון שמקצתה אסור משום שעומדת בחזקת איסור אבר מן החי דבני מעים נשארים באיסור אבר מן החי ואי אפשר להתיר ספיקן. וכבר נודע השאלה מהגאונים אם לקח חצי צלע קודם שנולד הספק דמותר וחצי השני לאחר שנולד הספק שדעת קצת גאונים דכיון שזה שאחר שנולד הספק אסור אי אפשר לחלק דחצי יהיה מותר וחצי יהיה אסור וכמו שהביא הפר"ח בקונטרס אחרון. ואם כן י"ל בדעת רש"י כיון דעכ"פ הבני מעיים נשארים באיסור אבר מן החי אם לא נודע במה נשחטה ממילא הבהמה כולה אסורה וקאי בחזקת אבר מן החי כיון שאבר מן החי של בני מעיים לא נתבטל וממילא כולה בחזקת איסור. ודו"ק:
אמנם נראה דבעיקר הקושיא י"ל דבודאי אפילו נימא שאף שנולד הריעותא מחיים לא נקרא בחזקת איסור וכמ"ש בחידושי ליו"ד. דהיינו משום דידענא שחזקת איסור שהיה לו מכח אבר מן החי כבר הלך וזה הריעותא שנולדה היא מכח טריפות ואין מחזיקין מאיסור לאיסור, וכדמוכח בפרק א"ט (דף מ"ב ע"ב). אבל כאן שעכ"פ הבהמה היא בחזקת איסור ואין אנו יודעין אם נעשה בה שום מעשה המתיר י"ל שבטל ממנה אבר מן החי ומאיזה צד שהיא אסורה דסוף סוף לא ידענו שנעשה בה מעשה המוציא מידי איסור. אבל באיכא ריעותא דחשש טריפות כיון שידענו שנעשה בה מעשה המתיר חזקת האיסור לא איכפת לן בריעותא שנולד מחיים. כי האיסור שמחיים הלך לו. ולולי הריעותא מחשש טריפות היה ההיתר ברור ע"פ מה שנשחטה, אין חילוק בין נולדה הריעותא מחיים או לא שכבר בטל האיסור שהיה מחיים ונעשה בה מעשה המתיר האיסור ובטל האיסור שמחיים. אבל במתה. אף שאיסור אבר מן החי בטל. מ"מ לא נעשה בה מעשה המתיר. אין נ"מ אם עומדת באותו איסור או באיסור אחר. דלאו שמא גרים אלא האיסור. ואנו לא ידענו שנעשה מעשה המתיר כמו בכל בהמות. ואין חילוק במה שמשתנה האיסור מאבר מן החי לנבילה. סוף סוף לא יצא מחזקת איסורו. ופירש"י נכון וברור: