שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק שלישי · דף כד:
גמרא הא גופא קשיא כו'. והקשה המהרש"א דנימא בספיקא מותרין בטלטול ולא תקשי הדיוקים דבערב יום טוב מותרים אפילו באכילה וביו"ט ודאי אסורין אפילו בטלטול ובספיקא מותרים בטלטול ואסורים באכילה. ועיין פ"י שדחק. ולי נראה דבלאו הכי קשה דתקשי ליה בפשיטות ארשב"א מאי קמ"ל במצאן מקולקלין ביו"ט בידוע שביו"ט ניצודו וע"כ מיירי שראה משחשכה ולא היו מקולקלים. ובהא ודאי קשיא פשיטא, דבשלמא ברישא במצאן מקולקלין מערב יו"ט בידוע שניצודו מעיו"ט, קמ"ל רבותא דסמכינן אהא דנתקלקלו דבודאי מעיו"ט ניצוד וכמו שנראה מפירש"י בד"ה הלכה כרשב"א. אבל הך דבא ומצאן מקולקלין ביום טוב ובדק משחשכה ולא היו מקולקלין בהא ליכא שום רבותא. לכן נראה דחדא בחברתה מיתרצא. דודאי אסיפא לחודא לא קשיא ליה. די"ל דלדיוקא אתי. דדוקא במצאן מקולקלין ביו"ט הא דאסירי דהוה ודאי אבל מספיקא מותרת. והשתא כיון דמסיפא לא שמעינן רק מדיוקא דמותרת מספיקא. א"כ ל"ל דלפי האמת הדיוקים כך בודאי מערב יום טוב מותרת אפילו באכילה ובספיקא אסור באכילה ומותר בטלטול תקשי ל"ל הסיפא כלל דמרישא לחוד דמוכח דספיקא אסור אפילו בלא סיפא לא נידוק רק דספיקא אסור באכילה אבל טלטול לא נידוק מרישא שיהיו אסורים בטלטול וא"כ א"צ לסיפא כלל. דרישא דנקט בידוע מערב יו"ט. משמע מספיקא אסורה. ובלא סיפא נמי לא נאסור טפי מאכילה דדיוקא לא מוכח טפי וא"כ סיפא ל"ל לגמרי. דליכא למימר דסיפא אתיא לאשמועינן דספיקא מותר בטלטול. דנשמע מרישא דודאי מותר באכילה כדאמר בידוע אבל באין ידוע עכ"פ באכילה אסור. ומשני סיפא קאמר נעשה, ואסורים מספיקא כאילו ניצודו ביו"ט, אסורין אפילו בטלטול. ודו"ק. ועיין בסמוך:
שם אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"א. פירש רש"י דאמר ספק מוכן אסור והיכא דמצאן מקולקלין כו' יש לסמוך. וקשה הא כבר אמר לעיל הלכה כר' יהושע. ואי משום הא דיש לסמוך במצאן מקולקלין לימא הלכה כרשב"א ולא יצטרך לומר אין הלכה כר"ג או הלכה כר' יהושע. גם קשה הא גם ת"ק סבירא ליה ספק מוכן אסור וצ"ל דעיקרא קמ"ל משום דסמכינן אמצודות אם מצאן מקולקלים. והה"מ (בפ"ב מהלכות יו"ט דין ח') כתב שלא הזכירו הרי"ף והרמב"ם הך דמצא מצודות מקולקלות לפי שדבר פשוט הוא. ותמהו עליו דא"כ מאי קאמר שמואל הלכה כרשב"א הא ת"ק נמי ס"ל דספק אסיר. וע"כ עיקר רבותא דסמכינן אמצודות. והיה להם להזכיר זה. ואפשר לומר דס"ל לשמואל דת"ק ורשב"א. דת"ק קאמר אין שוחטין מן הרשתות משמע דטלטול שרי בספיקא. ורשב"א סבירא ליה דאסור כמו שניצד ודאי ואף בטלטול אסור. וזה כבר ידענו ממ"ש במשנה שלא יטול מהם. משמע אפילו טלטול אסור:
עוד אפשר לומר דת"ק אמר שוחטין מן הניגרין אבל לא מן הרשתות. וקשה למה לא אמר הניגרין מותרין והרשתות אסורין. לכן אפשר לומר דת"ק ס"ל דספק מוכן מותר אלא דמ"מ אין שוחטין. והיינו למאי דאיתא לעיל (דף ח') דכוי אין שוחטין אותו ביו"ט משום דאפר כירה מוכן הוא לודאי ואינו מוכן לספק. א"כ י"ל דדוקא אין שוחטין קאמר משום דהאפר המוכן אינו מוכן לספק וכאן נמי ספק, ספק ניצוד ביו"ט ספק ניצוד מערב יו"ט, ומ"מ אין שוחטין משום כיון דספיקא הוא אם ניצוד עיו"ט הוה העפר מוכן וספק ניצוד ביו"ט א"כ מערב יו"ט הו"ל ספק ואינו מוכן לספק. ורשב"א ס"ל דספק מוכן אחור. א"כ זה אין צריך הרמב"ם להזכירו שכבר הזכיר דספק מוכן אסור ובכיסוי ס"ל דמוכן גם לספק רק משום התרת חלבו אין שוחטין את הכוי רק אסור משום ספק מוכן דאסור אבל מוכן גם לספק:
ועוד י"ל דשמואל ודאי כפשטיה קמ"ל הלכה כרשב"א אף דכבר אמר הלכה כר' יהושע לעיל, מ"מ קמ"ל הכא דספק כאילו ודאי ניצודו ביו"ט. ונ"מ דניהו דפסק לעיל דספק מוכן אסור ביו"ט י"ל דהיינו מספיקא ומ"מ בספק ספיקא שרי אע"ג דדבר שיש לו מתירין הוא מ"מ י"ל דמותר בס"ס קמ"ל רשב"א דהוה כמו ודאי דאפילו איכא עוד ספיקא לא מהני ס"ס בדבר שיש לו מתירין. וזה כבר יצאו בו הרי"ף והרמב"ם במה דפסקו בנכרי שהביא דורון אם יש במינו במחובר אסור מספיקא. ואפילו ביו"ט שני דהוה ספק ספיקא ספק יום טוב ספק חול ואת"ל יום טוב שמא ניצוד מערב יו"ט. א"כ כבר השמיענו כזאת דספק ספיקא אסור במוכן וא"צ להעתיק הך הלכה דכרשב"א. דכבר מוכח ספק מוכן דאסור אפילו ביום טוב שני. והך דמצודות פשוט ולא צריך לאשמועינן כמו שכתב המ"מ. וע' בסמוך. ודו"ק:
שם מותרים למאי רב אמר מותרין לקבל כו' לכאורה קשה דמאי נ"מ כיון דפסקינן כרבנן דאסור. לכאורה אפשר לומר דמאן דס"ל מותרין באכילה י"ל דבטלטול ת"ק מודה דשרי ולא פליגי רק באכילה ולמאן דאמר מותרין לקבל ממילא למאן דאסר אפילו בטלטול אסורים. אלא דקשה איך אפשר לומר דלת"ק שרי בטלטול הא לא יטול מהם תנן משמע דאפי' בטלטול אסור. וצ"ל דודאי כבר כיילי הרי"ף והרא"ש דכל דאסור באכילה הוה מוקצה גם לטלטול והיינו משום דלא חזי למידי ומאן דשרי בטלטול ס"ל דלא אמרינן מוקצה לענין טלטול וכדאיתא כה"ג פרק מפנין (דף קכ"ח) במוקצה לטלטול ס"ל כר"ש. וא"כ א"ש דלא יטול מהם היינו משום דכבר כתבו התוס' בריש מכילתין דמוקצה דבעלי חיים חמיר טפי ואפילו למאן דלית ליה מוקצה אסורים בטלטול אפילו בספיקא אבל שאר ספיקא שאינו מוקצה רק מחמת שאינו ראוי לא אמרינן ביה מוקצה רק בודאי ניצוד ביו"ט אסור אפילו בטלטול משום מוקצה דמחוסר צידה אבל בספיקא שמותר לטלטל רק מכח שאינו ראוי מחמת ספק לא הוה רק כמוקצה בעלמא לטלטול ובהא ס"ל דשרי:
ובהכי ניחא מה שהקשה המהרש"א מאי קשיא הדיוקים נימא דמספיקא בטלטול שרי ובאכילה אסורים. ולפמ"ש ניחא דבמצודות דהוה מוקצה דבעלי חיים לכ"ע אסורים בטלטול דהא ביונים לא יטול אא"כ נענע אע"ג דראויים לאכילה לגמרי דב"ש ל"ל מוקצה ומ"מ מוקצה דבע"ח חמיר טפי א"כ במוקצה דבע"ח היכא דהוה מוקצה אפי' באכילה אסורים ולפ"ז אפי' מאן דס"ל לר"ג מותרים לקבל. י"ל דר"ג אינו מתיר רק בדגים דלאו בכלל מוקצה דב"ח נינהו שא"צ שחיטה אבל בבעלי חיים אי אסורים באכילה גם בטלטול אסורי. וכן ספק מוכן דמתיר היינו במידי דלאו בעלי חיים הוא כגון ספק נלקט במחובר וכדומה. ודו"ק היטב:
שם אלא בכוורי דאדימי ופירי דכבישי בירקא. ופירש"י דהני ודאי מוכן הם. והתוס' הקשו פשיטא דמותרין ולדידי קשיא טפי דממה דאדימי וכבישי בירקא אכתי איך מוכח שודאי מעיו"ט הם. ורש"י פירש שניכרין שמעיו"ט הם ואינו מובן במה ניכרין. לכן לפענ"ד נראה ע"פ שמבואר בא"ח (סימן תקי"ג) בעכו"ם מסיח לפי תומו על הבצים שנולדו מעיו"ט נאמן דמל"ת נאמן בדרבנן כן הוא במרדכי. ולכאורה קשה מנ"ל דנאמן דהא חזינן בדבר שיש לו מתירין ספיקא אסור. א"כ ע"כ הוה כמו דאורייתא וגם אפילו באלף לא בטיל. אלמא דשיל"מ חמיר מדאורייתא. א"כ מנ"ל דמסיח לפי תומו נאמן. מיהו נראה דשפיר מוכח כאן דקשה כאן מנין ידע שניצוד מעיו"ט. לכן י"ל דמיירי שהנכרי מסיח לפי תומו שניצוד מעיו"ט. מיהו המג"א כתב אם הנכרי יודע שנולד אסור לא מהימן. די"ל להשביח מקחו אומר כן. וצ"ל לא אמרינן שהנכרי יודע שנולד אסור. וא"כ כאן במסיח לפי תומו שפיר מהימן שניצודו מעיו"ט. והשתא קמ"ל בכוורי אדימי וכו' שנראין שנצודו היום ביו"ט. א"כ ס"ד דלא יהיה הנכרי נאמן במסיח לפי תומו. כיון דנראין כניצודו היום נימא מסתמא הנכרי יודע שאם ניצודו היום אסורים לישראל וכדי להשביח מקחו שנתן לו מתנה חשובה לאכול מהם ביו"ט אומר שמאתמול ניצודו קמ"ל דלא חיישינן לכך. אלא דמשמע ליה לרש"י דבכה"ג לא היה לנו להאמינו. ולזה פירש"י דניכרין שלכך כבשן בירק כדי שיעמדו בלחותן גם ביו"ט. ושפיר מהימן במסיח לפי תומו דליכא ריעותא בזה שאדומים. די"ל מאתמול צדן. ולכך כבשן בירק. ושפיר מהימן במסיח לפי תומו שמאתמול הם. ודו"ק:
אלא דקשה ל"ל ורש"י לומר דאתיא כד"ה ולא פירש כמ"ש התוס' דאתיא כר"ג וכס"ד מעיקרא ופירש התוס' שהוא פשוט. ואין דרך רש"י להעביר עיניו מן הפשוט. ובודאי בכוונת מכוון הוא ולא דבר ריק הוא אמנם דברי רש"י הם ברורים כפי דרכו בכל מקום ועומק לבו ורוחב לבו מני ים כי יראה כמעט שדבריו מוכרחים דבשלמא במתני' דמפרשין מותרים לקבל. אף שדחוק הוא לפרש מותרים דוקא לקבל. דסתם מותרים באכילה משמע. י"ל דסמיך אהא דמייתי מעשה בנכרי שהשאלה היה לענין קבלה. שהרי לפי האמת לא רצה לקבל. שפיר יש לפרש מותרים לקבל. וברייתא דנקט ספק מוכן אסור ור"ג מתיר. אף שלא פירש תנא דברייתא דהיינו בטלטול ולא באכילה. י"ל דהתנא לא חשש לפרושי כולה האי. דס"ל להלכה כר' יהושע. ואין נ"מ להלכתא. לא חשש לפרושי אליבא דר"ג דלא כהלכתא. וא"כ להך ברייתא את"ל דאתיא כר"ג ס"ל כן להלכתא. א"כ הו"ל לפרושי בפירוש מותרים לקבל דוקא:
מיהו גם זה אינו מחוור דהא בס"ד ס"ל מותרים לקבל ולא קשיא ליה. אבל הדבר ברור דרש"י דבריו מזוקקים. ודייק בלישנא דבשלמא לעיל אפשר לפרש מותרים לקבל. אבל כאן דנקט אפילו פירות בני יומן מותרים. משמע לא מבעיא אינם בני יומן ודאי מותרים אלא אפילו בני יומן מותרים. והשתא ודאי משמע דבני יומן דומיא דאינן בני יומן ובאינן בני יומן ודאי מותרים באכילה. ואיך אפשר לפרש דדוקא לקבל מותרים ולא באכילה. דמשמע מדנקט אפילו בני יומן דומיא דאינם בני יומן ואינם בני יומן ודאי אפילו באכילה מותרים. מיהו לפי הס"ד דמתיר התנא לקבל אפילו ודאי בני יומן. שפיר יש לפרש לא מבעיא ספק בני יומן דודאי מותרין לקבל. אלא אפילו ודאי בני יומן נמי מותרים אבל למאי דמסיק דודאי בני יומן לכ"ע אסירי בטלטול כדאמרינן ולטעמיך פירות בני יומן מי שרי בטלטול הלא בכוורי דאדימי וכו'. א"כ אי אפשר לפרש מותרים לקבל והיינו בספיקא מוכן וכמו שפירשו התוס' ואתיא כר"ג דכיון דמסיק דר"ג נמי לא מתיר רק בספיקא ולא בודאי וכאן איירי בספיקא לפירש התוס'. א"כ הך אפילו פירות בני יומן ע"כ ספק בני יומן. וקאמר לא מבעיא ודאי לאו בני יומן דודאי מותרין אלא אפילו בני יומן נמי מותרין. א"כ ודאי משמע באכילה נמי מותרין דומיא דודאי אינן בני יומן וע"כ איירי באכילה. וא"כ מוכרח כפירש"י. פקח עיניך וראה כמה עמקו דברי רש"י. ורבותינו בעלי התוספות לא נתנו לב לעמוד על עומק דעת רש"י:
וליישב פירש כתוס' דודאי קשה איך שייך אפילו כיון דאין בני יומן ודאי מותרים באכילה י"ל דאיירי שכא מחוץ לתחום. וא"כ גם אינן בני יומן אסירי למי שהוברר בשבילו. ומ"מ מותר בטלטול כיון דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כדלקמן דף הסמוך. וא"כ שפיר קאמר לא מבעיא בניצודו מעיו"ט דאין כאן רק חשש חוץ לתחום כיון דמותרים לישראל אחר ודאי מותרים בטלטול כמ"ש הפוסקים. אלא אפילו ספק ניצוד ביו"ט נמי מותרין בטלטול. ודו"ק היטב:
וראיתי למהרש"ל ביש"ש (סי' ט') שתמה על הרי"ף והרא"ש דכיילי בכיילא רבא דכל שאסור באכילה אסור בטלטול דכמוקצה הוא ונחלק עליהם. דהכא אמרינן לר"ג מותרין לקבל ולא הוה מוקצה אעפ"י שאסור באכילה. ולא ידענא מאי קשיא ליה דאין ה"נ לרב דמותרין לקבל פליגי בהך סברא גופיה דר"ג ס"ל אעפ"י שאסור באכילה כיון דמטעם ספק הוא מותרים לקבל ובטלטול. ור' יהושע דאוסר היינו משום דאסור באכילה ממילא הוה מוקצה. וכן משמע דע"כ מטעם מוקצה דאל"כ מ"ט דר' יהושע הא הוה ספיקא דרבנן לענין טלטול. וליכא למימר דהוה דשיל"מ. דלענין טלטול לא שייך דבר שיל"מ שיכול לטלטל היום וגם למחר. וכ"כ סברא זו הצל"ח. וע"כ ס"ל מאי דאסור באכילה אסור נמי בטלטול. ובאמת רב גמליאל פליג בהא ולא קיימא לן כוותיה:
ומה שהקשה המהרש"ל על הטור א"ח (בסימן ת"ה) שפסק בפירות שיצאו חוץ לתחום שמותר לטלטלן תוך ארבע אמות. וחשב לדחות דברי הטור בזה. נראה דלק"מ דשם לא שייך בהו מוקצה כלל שהרי מותרים במקומם ואין מוקצה לחצי שבת רק מטעם קנסא בעלמא אסורים. אבל מידי דאסירי באכילה ודאי הוה נמי מוקצה. וכן מבואר בפ' מפנין דאין מפנין הטבל אף דטבל נקרא מוכן אצל שבת כדלקמן ס"פ המביא מכל מקום אסור בטלטול וכן אדמאי פריך בשבת (דף קכ"ז) הא לא חזיא ליה. ומשני, אי בעי מפקר נכסי. משמע דפשיטא מה שאסור באכילה אסור בטלטול:
שוב ראיתי גם בט"ז (ס"ס ת"ה) שהשיג על המהרש"ל. אלא שגם דבריו אינם מכוונים במ"ש דלרב דס"ל מותרין בטלטול לת"ק אסור אפילו בטלטול. ולמ"ד מותרין באכילה מותר לר"ג אפילו באכילה. וממילא לת"ק באכילה דוקא עכ"ל והא ליתא דלא נחלקו רב ולוי רק לר"ג. אבל למאן דאסור פשיטא דאסור אפילו בטלטול. כמפורש במשנה מצודות חיה ועופות לא יטול מהם. וכן מוכח מדפריך הכא בשלמא למ"ד מותרין לקבל שפיר. אלא למ"ד מותרין באכילה פירות בני יומן מי שרו באכילה. ופירש"י למ"ד מותרין לקבל ע"כ כר"ג הוא דמיקל. ואי אמרינן למ"ד מותרין באכילה לת"ק לא אסירי רק באכילה דוקא. א"כ כ"ש דאתי שפיר למ"ד מותרין באכילה דאתי שפיר כת"ק דאסר באכילה ומ"מ מותרין לקבל. אלא ברור דלמאן דאסור פשיטא דאסירן אפילו בטלטול. אלא נראה איפכא דלמ"ד מותרים לקבל צריך לחלק ולומר דמתיר לקבל אעפ"י שאסור באכילה. אבל למאן דס"ל מותרין באכילה ליכא מ"ד שיהא מותר לטלטל דבר האסור באכילה. וכן משמע מפירש"י שכתב ולוי אמר ולאו משום דס"ל כוותיה. אלא מילתיה הוא דמפרשי ואם איתא נ"מ טובי דלמ"ד מותרין באכילה לת"ק מותרים בטלטול. אלא ודאי ליתא דאפילו למאן דס"ל לר"ג מותרין באכילה לת"ק אפילו בטלטול אסורין. וכל זה ברור. ועיין במג"א (ר"ס תקט"ו) שהשיג ג"כ על המהרש"ל:
ומה שהקשה המהרש"ל למאי נ"מ כתבו הרי"ף והרא"ש כלל זה הא מכח ספק מוקצה נמי אסור. והצל"ח כתב ע"פ הסברא שכתבתי דלענין ספק מוקצה לא שייך דבר שיש לו מתירין. מיהו נראה דנ"מ כגון חדש ביו"ט ראשון של פסח דאסור לטלטלו ביום ראשון במידי שאין דעתו להשליכה לכלבים דמקרי מוקצה מחמת שאסור באכילה:
בפירש"י בד"ה אם יש מאותו המין במחובר אסורים משום מוקצה כו' עכ"ל. ובכדי שיעשו פירש שלא יהנה ממלאכת יו"ט. וקשה א"כ טעמא דמוקצה ל"ל לימא בכולו הטעם שלא יהנה ממלאכת יו"ט. ונראה דבלא"ה קשה לר' פפא לעיל (דף ג') דמתרץ על ספיקא אסורה. ופריך הא ספיקא דרבנן הוא. ודחק רב פפא לאוקמה בספק טריפה ש"מ דס"ל גם בדבר שיל"מ ספיקא דרבנן לקולא ובלא"ה קשה איך יחלוק רב פפא על ספק מוכן שאסור והתוס' הקשו לעיל למ"ד משום מוקצה. ותירצו דמוקצה כעין דאורייתא. ודחוק אדרבה מוקצה חשוב אין לו עיקר מן התורה לענין ביטול לעיל (דף ד' ע"ב). לכן נראה דגם ר"פ ס"ל בדבר שיל"מ ספיקו לחומרא. אלא מיהת בהך דס"ל לאמוראי משום פירות הנושרין או משקין שזבו שגזירה רחוקה היא. אלא דמ"מ חייש שמא יעלה ויתלוש או שמא יסחוט:
וא"כ אין האיסור רק דלא ליתי לאיסור תולש או סחיטה. וא"כ סגי לאסור בודאי ותו לא אתי לאיסור תלישה וסחיטה. וכמ"ש לעיל בחידושי. לכן הקושיא כיון דכל ספיקא דרבנן להקל לא היה להם לחכמים לגזור על הספק שאפילו נתיר הספק לא יסתעף מזה איסור התלישה ולא יהיה בו שום איסור בספק עד שנאמר ספיקא בדבר שיש לו מתירין להחמיר שאם לא נגזור על הספק לא יבא לגזירת האיסור. והשתא בספק מוכן שאיסור מוקצה כבר ישנו גם ספיקו אסור בדבר שיש לו מתירין ואין צריך לדחוק דמוקצה כעין דאורייתא והיינו טעמא בספק מוכן. והשתא נראה דקשיא לרש"י אם נימא כל הטעם שלא יהנה ממלאכת יו"ט וצריך לפרש מה בכך שנהנה ממלאכת יום טוב. וצ"ל דאם כן יצוה לנכרי לצוד ביו"ט:
אלא דקשה לפ"ז דיו שנגזור בודאי ניצוד ביו"ט אבל על הספק לא היה להם לגזור כלל דאפילו נתיר הספק שוב לא יאמר לנכרי לצוד ביו"ט שהרי הודאי אסור. וכי יאמר לנכרי שיבא לכלל ספק דודאי לאו ברשיעי עסקינן דא"כ אפילו נגזור מ"מ יעבור. וע"כ הטעם דלא משמע ליה איסורא לאמר לנכרי אבל אחר שכבר אסרו הודאי לא שייך שיאמר לנכרי. וע"כ הספק אסור משום מוקצה וכפירש"י אלא דבודאי יש לאסור גם בלילה שלא יהנה ממלאכת יו"ט יאמר לנכרי שיהיה מוכן לו מיד במוצאי יו"ט. וכיון דבודאי אסור מסברא בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט. א"כ לא שייך להתיר בספיקא שלא יצטרך בכדי שיעשו כיון דסגי בזה שלא יאמר לנכרי דכיון דכל היום אסור מדינא ספק מוקצה דהוה דבר שיש לו מתירין ומחזיקין הספק לחומרא שמא ניצוד ביו"ט. א"כ לא שייך לתפוס הספק לענין כדי שיעשו שתתלה שניצוד מעיו"ט כיון שכבר נאסרו והחזיקו הספק לחומרא לא חילקו חכמים בענין בכדי שיעשו בין ספק לודאי דהוה כתרתי דסתרי:
וארווח לן בזה דברי הסמ"ג שנתקשו בו ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם והביא ג"כ בחדושי הלכות יו"ט למרן ד"ז הגאון ז"ל. וז"ל והנה הסמ"ג כתב בשם רבינו תם פירות שליקט הנכרי והצד דגים אם בשביל ישראל בכדי שיעשו וכו' ואם הפירות דהיום נתלשו אינם ידועין אם נתלשו בשביל ישראל או ידועים דנתלשו בשביל ישראל אך אינם ידועים אם נתלשו בחול או ביו"ט הוה ספק מוכן ואסור אבל למוצאי י"ט קיימ"ל כשמואל דחיישינן שמא חוץ לחומה לנו ומותר ע"כ. ונתקשו בו כל הפוסקים הא קיימ"ל אם יש במינו במחובר אסור בכדי שיעשו אפילו מספק כדאמר הכא. והמג"א (סי' תקט"ו ס"ק י"ב) תירץ היש"ש דיש ג"כ ספק אם במינו במחובר. וכתב המג"א שהוא דוחק. גם תירץ המג"א דמיירי שעכו"ם מביא דורון מסתמא הביא מן המשובח שנלקט היום וגם זה דחוק וכי כל הפירות שמוכר בחזקת שנלקטו היום ועוד אם הביאן בתחילת ליל יו"ט שיש ספק שמא ניצודו בלילה או ביום סמוך לערב שהם ג"כ משובחים אטו נימא דלא בעי כדי שיעשו. וגם בדברי ד"ז הגאון הנ"ל תירץ בדברים רחוקים שאינם רק בדרך פלפול שנאמר רוב מוכרין ביומן ויש חילוק בין בא ישראל לבית נכרי הוה קבוע:
אלא הדבר ברור דמשמע ליה להסמ"ג דמספיקא אין להחמיר להמתין בכדי שיעשו כמו דתולין לקולא שמא חוץ לחומה לנו. אלא דר"פ ס"ל כאן דבעינן בכדי שיעשו היינו אפילו בספק. וזהו כיון שכבר נאסר ביד הישראל ונתחזק באיסור שביום טוב נלקט גם לענין בכדי שיעשו אסור כמו ודאי. אבל אם הביא הנכרי במוצאי יו"ט הדורון ויש ספק אם נלקט מן המחובר ביו"ט או מערב יו"ט שלא אתחזק האיסור בהא לא מחמירין בספיקא להמתין כדי שיעשו ותלינן לקולא:
וגם לפי ר"ת דהוא מארי דהאי דינא דסמ"ג הנה הוא מפרש כפי' ר"י וכמ"ש הרא"ש בשם ר"ת דלהכי צריך להמתין בכדי שיעשו שמא יאמר לנכרי להביאם ביו"ט כדי שיהיו מוכנים לערב מיד. לכן בהביאם הנכרי ביום טוב אסורים גם בלילה בכדי שיעשו מכח הך חששא. ואפילו בהביאן הנכרי ביו"ט ויש ספק שמא ניצודו ביו"ט, כיון דביו"ט אי אפשר להתירן שיש לחוש שיאמר לנכרי להביא ביום טוב, וביו"ט עצמו ודאי אסורין משום מוקצה אפילו בלא חששא דיאמר לנכרי דהא אפילו ניצוד מאליו אסור אהני סברא דיאמר לנכרי שיביאן ביו"ט כדי לאכלם לערב ומה"ט אפילו הביאם מיד בערב שאין כדי שיעשו וליכא ספק שבודאי ניצוד ביו"ט צריך להמתין בכדי שיעשו מאחר דודאי ניצודו ביו"ט ואם נתיר לו היכא שבודאי ניצודו ביו"ט אתי למישרי אפילו הביאם ביו"ט עצמו. לכן החמירו שאם אין ספק שצדן ביו"ט צריך להמתין בכדי שיעשו. אבל היכא דהביאן הנכרי במוצאי יו"ט ויש לתלות שמערב יו"ט נלקטו, שפיר תלינן לקולא ולא גזרינן שיאמר לנכרי להביאן ביו"ט שאם יביאן ביו"ט יהיו אסורין בכדי שיעשו. ולא התיר ר"ת רק כשמביאן במוצאי יו"ט בתוך שיעור בכדי שיעשו דבהא תלינן לקולא כיון שכבר אסרו במביאן ביו"ט אין להחמיר כלל במביאם במוצאי יו"ט מספיקא דלא אסרינן מספיקא רק כשמביאן ביו"ט דאתחזק בהו האיסור לאוסרן ומחזיקין החשש שניצוד ביו"ט אהני להאריך הזמן עד כדי שיעשו כאילו ודאי ניצודו ביו"ט. אבל כשמביאן במוצאי יו"ט שלא נתחזק האיסור כלל לתלות שניצודו ביו"ט תלינן לקולא שאין בהם איסור כלל. וכמו דתולין לקולא שהם תוך התחום וחוץ לחומה לנו. ומה שהוא בלשון הסמ"ג אותו יום אסורין משום ספק מוכן אבל מותרים למוצאי שבת מיד שם קאי לקנות מן הנכרי באותו היום אסורין משום ספק מוכן אבל למוצאי שבת מותר לקנות ממנו מיד. ובודאי אם קנה באותו יום שכבר עמדו עליו באיסור ספק מוכן, גם מוצאי שבת אסורים בכדי שיעשו. ואע"ג דהסמ"ג ראייתו מחלילין, ושם מיירי שהנכרי הביא החלילין בשבת, י"ל דהחלילין לא שייך לומר שעמדו עליו באיסור ספק חוץ לתחום בשבת דאין ראויין לשבת כלל. אבל במידי שהיה תחת יד ישראל ונאסר עליו בשבת כגון פירות אם הובאו לישראל ונאסרו עליו משום ספק מוכן צריך להמתין בכדי שיעשו, וכמפורש הכא בדברי ר"פ. כן י"ל ברור בדעת הס מ"ג. ועמ"ש בסמוך בתוס':
בתוס' בד"ה ולערב כו' והקשה הר"י לפירש"י דפירש דלכך בעינן כדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט א"כ המבשל בשבת כו' עכ"ל. והרא"ש תירץ דיותר החמירו בנכרי שמביא מאילו הישראל עצמו עשה בשוגג דמילתא דלא שכיחא לא גזרו. ובאמת קשה לי לדעת התוס' שאין מחלקין מ"מ הא איתא בהדיא בשבת (דף י"ח ע"ב) לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמסין וכן נחתום לא ימלא חבית מים ויתן לתוך התנור ואם עשו כן אסורים למוצאי שבת בכדי שיעשו. וע"כ הטעם שלא יהנו ממלאכת שבת. והיינו ע"כ כיון דקיל האיסור כדאיתא בפרק כירה (דף ל"ח) ומבשל הוא דיאכל בשוגג דלא אתי לאיערומי אבל שכח קדירה ע"ג כירה אתי לאיערומי. והיינו ע"כ משום דקיל האיסור א"כ מאי קשיא ממבשל דודאי ע"כ לחלק בין היכא דחיישינן דאתי למיעבד לכתחילה בין היכא דאין לחוש שיעשה כן לכתחילה. ונראה דר"י לא בא אלא להכריח דאין במלאכת שבת איסור מצד עצמו וע"כ הוא מצד איזו גזירה. א"כ י"ל גם ביו"ט שם שייך האי גזירה והכא הגזירה שמא יעשה כן ויאמר לנכרי שיביא ביו"ט ושם נמי שייך הגזירה שתעשה כן לכתחילה והתם נמי שייך שיעשה כן לכתחילה וכדאיתא בפרק כירה (דף ל"ח) כה"ג בשכח קדירה דתליא באתי לאיערומי:
ועם מ"ש לעיל יש ליישב מה שהקשה הגאון הנ"ל בקונטרס הנדפס על פירש"י איך התיר ביום טוב שני כיון דהטעם לפירש"י שלא יהנה ממלאכת יו"ט איך יהיה מותר ביום טוב שני כיון דצריך כדי שיעשו בשביל שלא יהנה ממלאכת יו"ט א"כ אפילו תימא שיום טוב שני חול גמור הרי הוא נהנה ממלאכת יו"ט שאילו לא תלשן ביום טוב ראשון אינו בכדי שיעשה שהרי ביו"ט שני אין יכול לעשות א"כ איך מתיר רש"י ביום טוב שני. והוא קושיא עצומה. ולפמ"ש נראה דגם רש"י ס"ל דמספיקא לא מחמרינן להצריך בכדי שיעשו רק היכא דכבר חל האיסור מכח מוקצה נמשך האיסור עד כדי שיעשה שכבר נתחזק האיסור כאילו ניצוד בודאי ביו"ט אבל להחמיר בתחילה לא אמרינן מספיקא. וא"כ ביום טוב שני לא צריך כלל להחמיר בכדי שיעשה שלא הוחזק האיסור כלל דנתלה דהראשון היה חול והשני קודש שהרי לכך אנו מחזיקין היו"ט שני ליום טוב ואתמול חול א"כ לא הוחזק כלל האיסור ונילך להקל ביו"ט שני שאתמול היה חול גמור ומותר ביו"ט שני דנהי דמחמירין להמתין בכדי שיעשו בשביל שמחזיקין הראשון ליום טוב מ"מ לא הותחל איסור ההכנה דאין בו איסור דררא דהכנת יום טוב דממה נפשך אין כאן הכנת יו"ט רק בשביל כדי שיעשו ולא יהנה ממלאכת יו"ט אם הראשון קודש. הרי מוכח בש"ס דמספיקא לא מחמרינן אבכדי שיעשו ותלינן שבאו ממקום קדוש. כ"ש הכא דלפי היסוד שמחזיקין יום טוב שני אין בו דררא דהכנה כלל שהרי בחול נתלש. כן נראה לי ודו"ק היטב:
ובהכי ניחא דברי המ"מ (בפרק א' מהלכות יום טוב דין כ"ד) שכתב שדעת הרמב"ם כרש"י דמותר ביו"ט שני. והקשה הגאון הנ"ל מדברי הרמב"ם (בפ"ו משבת) שכתב שלכך צריך להמתין כדי שיעשו שלא יאמר לנכרי שיעשה לו המלאכה. וא"כ הו"ל לאסור גם ביו"ט שני כדברי התוס' ולפמ"ש לק"מ דלא בעינן בכדי שיעשו אלא היכא שבודאי נעשה המלאכה בשבת או ביו"ט. אבל ביו"ט שני שאנו תופסין שיו"ט ראשון חול היה א"כ לא נעשה מלאכה ביו"ט כלל כי אם בחול ולא מחמרינן ביו"ט שני טפי מספק גמור ולא ניחוש שנעשה מלאכה ביו"ט כלל ולא שייך לאסור ביו"ט שני משום דהוה כמו בכדי שיעשו כיון שמה שעושין יו"ט שני תופסין שהראשון חול היה. ועיין בסמוך:
בא"ד אלא הטעם הוא שמא יאמר לנכרי כו' עכ"ל. וקשה לפמ"ש הרא"ש דבתוך זמן כדי שיעשו מותר לאחרים דלא חיישינן שיאמר לאחרים בשביל אחרים דאין אדם חוטא ולא לו א"כ היה לנו להתיר ביו"ט שני לאחרים שאין חשש שיאמר לנכרי. ונראה דלא פלוג רבנן כיון שבצד ביו"ט שני עצמו אסור לכל מדין מוקצה ואם נתיר הניצוד ביום ראשון ביו"ט שני אתי למימר דביו"ט שני הקילו ויתירו אפילו מה שניצוד ביו"ט שני עצמו לאחרים דלא מסקי אדעתייהו דמשום שניצוד ביו"ט ראשון הוא דשרי אבל לענין כדי שיעשו הרי נאסר כל היום לכל רק בכדי שיעשו הוא שלא יהנה ממה שעשה הנכרי ביו"ט ושפיר שרי לאחרים. ולפ"ז לא שרי רק במוצאי יו"ט לאחרים. ובהכי ניחא פירש"י שפירש שני הטעמים הטעם משום מוקצה וטעם שלא יהנה ממלאכת יו"ט. דבטעם שלא יהנה הוא שלא יצוה לנכרי לצוד בשבילו ולא סגי ליה בהך טעמא דא"כ יהיה מותר לישראל אחר. ולא סבירא ליה הסברא שכתבתי לחלק. א"כ הו"ל להיות מותר לאחרים. וע"כ הטעם משום מוקצה. אבל על בכדי שיעשו י"ל דבאמת מותר לאחרים וכמ"ש הרא"ש. ולק"מ. ודו"ק:
וראיתי למהרש"ל ביש"ש ומובא במג"א (סק"ד) דפשיטא ליה לרש"י שצריך להמתין בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת יו"ט גם לאחר אסור שלא יהנה ממלאכת יו"ט:
ולפענ"ד ליתא דגם לפירש"י צריך לפרש הטעם שלא ועשה כן לכתחילה דליכא למימר דנהנה ממלאכת יו"ט הוה איסור מצד עצמו. דא"כ בנכרי שהדליק הנר לעצמו אמאי ישתמש בו ישראל. וכן במרחץ ויתר מלאכות שנעשין בשבת אם נעשו בשביל נכרים מותרים לישראל. והרי מ"מ נהנה ממלאכת יו"ט. ומה לי שנעשה בשביל נכרי או בשביל ישראל. וע"כ עיקר הטעם הרחקה שלא יעשה כן הישראל במכוון. וכמ"ש התוס' לפי שיטתם. וברמב"ם (בפ"ו משבת). וא"כ י"ל גם לרש"י מותרים לאחרים הגם שגם ברא"ש וכמה פוסקים משמע דלא ס"ל לרש"י כלל שניחוש שיצוה לנכרי לעשות המלאכה בשבילו. לכן כתב הרא"ש דלפירש"י א"צ להמתין רק כדי שיקצור שתעשה המלאכה ולא למקום שילך הנכרי ויביא. לפענ"ד נראה כמ"ש דאל"כ איזו שיעור תתן לבכדי שיעשו שהרי הקצירה נעשית ברגע אחת. וגם הצידה הגם שצריך לטרוח בפרישת המצודה מ"מ הצידה עצמה שהיא המלאכה עצמה היא ברגע א' ואיזו שיעור תתן שיהיה לו גבול בדבר שיש במינו במחובר הרי הכל ברגע א'. ואפילו צריך לעלות באילן מ"מ עיקר המלאכה ברגע אחת. אלא ודאי גם לפירש"י בעינן שיעור שיביא ממקום קרוב. ולהפוסקים שסוברין דסגי בשיעור לקיטה. צ"ל דאיירי בכלכלת פירות שיש טורח ללוקטן וצריך זמן ללקיטה. מ"מ קשה הא לקיטת כל פירא ברגע א' נעשית. ומה בכך שיש פירות הרבה הרי כל פירא ופירא ברגע א' נלקט. וצ"ל דמצרפין המלאכות שנעשה בכל פירי. וא"ר כפירא א' אין צריך זמן כלל ואיך פסיק ליה דבעינן כדי שיעשו. ובעירובין (דף מ') הני בני גינא דגזו להו אסא ביום טוב שני שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר כו' בעינן בכדי שיעשו ומה זמן צריך לקצירת הדס מסתמא אין הישראל ממהר כל כך. ומ"מ דעתי בטילה נגד דעת ראשונים:
לכן חזינא תיוהא בדברי הש"ע שפסק (בסימן תקט"ו בס"א) דמותר ביו"ט שני והיינו כפירש"י. ולפי הבנת הראשונים ברש"י שאין הטעם רק בשביל שלא יהנה ממלאכה יו"ט. ולפירש"י א"צ להמתין רק כדי תלישה וצידה לבד. וא"כ הש"ע שפסק כרש"י. למה פסק להצריך כדי שיעשו כדי שילך העכו"ם למקום שליקט. הא לפירש"י א"צ רק כדי שיעור לקיטה לבד וכמ"ש הרא"ש. וא"כ המחבר שפסק כרש"י דמותר ביו"ט שני ע"כ לא חיישינן שיאמר לנכרי רק שלא יהנה ממלאכת יו"ט. והצריך כדי שיעשו כדי שילך הוה כמזכה שטרא לבי תרי. שוב ראיתי בר"ן אעפ"י שהסכים לפירש"י מ"מ כתב בכדי שיעשה כדי שילך למקום שליקט ויגמור המלאכה. א"כ לא ס"ל כהרא"ש. וצ"ע דהא ההליכה לאו מלאכה הוא. לכן צ"ל דס"ל כמ"ש לעיל דכדי שיעשו הוא שלא יאמר לנכרי. אמנם במ"ש המחבר בתלשן או צדן הגוי לעצמו מותר בלילה מיד וא"צ כדי שיעשו. זה ודאי אפי' לפירש"י דס"ל דבעינן שלא יהנה ממלאכת יו"ט. זה דוקא כשהמלאכה נעשית בשביל הישראל אסרו חז"ל שיהנה ממלאכה שנעשית בשביל ישראל. אבל הנכרי שעשה מלאכה לעצמו הא אפילו בשבת מותר ליהנות מן המלאכה כמו בנכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל:
שוב ראיתי במהרש"א שהבין בדברי הרא"ש שלישראל אחר מותרין מיד במוצאי יו"ט ראשון. וכן משמע שהבין הב"י (בסי' תקט"ו). ובודאי אי אפשר לומר כן דאיך כתב הרא"ש שלא חשש לפרש בשביל שעה מועטת הא איכא כל הלילה וכל היום. וכמו שהקשה מהרש"א. מיהו אידך קושיא שהקשה מהרש"א דילמא קאי אכולהו הבא בשביל ישראל זה. כמו שדייק הרא"ש מדלא אמר רב פפא בכדי שיעשו בסוף דבריו אלא ודאי לא קאי אכולהו. זה לא קשיא דאיך אפשר לומר דקאי אכולהו דהא ודאי ביומו ודאי אסור לכל. ואיך נאמר דקאי אתרווייהו. דלא נזכר בדברי ר"פ חילוק בין יו"ט ראשון לשני. ואי הוה אמר סתמא ה"א דקאי אניצוד בו ביום. והא ליתא:
בא"ד וקשה לר"י דאמר בפ' שואל כו' ומשמע התם בכדי שיעשו עכ"ל. לכאורה י"ל ליישב בסברא שכתבו התוס' גופייהו דכיון דמותר לישראל אחר לא מסתבר להחמיר על זה שימתין בכדי שיעשו. וזהו דוקא במידי דשייך ביה התירא ביום לאחר. אבל החלילין שאינם רק למוצאי שבת ולא היה להם היתר מעולם שפיר בעינן בכדי שיעשו:
בא"ד ולא משמע כן גבי מרחץ עכ"ל. וכתב המהרש"א דגם בנר לא משמע כן דהא משתמש לאורו לישראל כיון דהדליקו בשביל עצמו. ולפענ"ד נראה לחלק דבנר נשאר השתמשות הנכרי בנר ואין השתמשות הישראל מונע ההשתמשות של נכרי. אבל בדורון אם הישראל נוטלו בטל ההשתמשות של הנכרי לגמרי. נמצא שכל המלאכה נעשית בשביל הישראל לכן ס"ל לר"י דאסור:
עוד י"ל ליישב פירש"י שהוכרח לומר משום מוקצה. ולא פירש משום שלא יהנה. דאי משום שלא יהנה י"ל דרב פפא דאמר נכרי שהביא דורון לישראל. מ"מ לא מוכח שליקטו בשביל הישראל שמא ליקטו לעצמו וממנו הביא דורון לישראל. א"כ רב פפא דאמר אם יש במינו במחובר משמע דספיקא שמא נלקט מעיו"ט. וא"כ אמאי אסור הא הו"ל ספק ספיקא שמא נלקט מעיו"ט. ואת"ל נלקט ביו"ט שמא לקטו הנכרי בשביל עצמו ואינו נהנה ממלאכת יו"ט. ולזה פירש"י הטעם משום מוקצה א"כ ליכא אלא חד ספיקא דאפילו ליקטו בשביל עצמו מ"מ הוה מוקצה. וכמ"ש הר"ן. מיהו הר"ן כתב בפ' השואל דלא הוה ספיקא שמא נלקט מעיו"ט דמסתמא נלקט ביומו דרוב לוקטין מיד. ובזה ניחא מה שתמה המג"א (סי' תצ"ז סק"ד) על הא דפסק המחבר ספק מוכן מותר ביו"ט שני מהא דנכרי שהביא דורון. ולמ"ש י"ל דהר"ן לשיטתיה אזיל דלא חשיב ספיקא ומסתמא נלקט ביו"ט: