אור ברסלב
שמחת יום טוב פרק שלישי › דף כד.

שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ

פרק שלישי · דף כד.

דף כג:

בגמרא ורמינהו כו' קשיא חיה אחיה קשיא עופות אעופות. לכאורה הוא שפת יתר דלמה חוזר ואומר קשי' חיה אחיה. ואפשר לומר די"ל במתניתין נקט חיה ועוף. וי"ל דדוקא בעוף אחד וחיה אחת מותר דמסתמא מוכנים הם אבל בהרבה חיות ועופות ובלא הזמנה י"ל דאסור לא מטעם צידה דלצורך אוכל נפש י"ל דשרי רק י"ל דלמא מטלטל ושביק כדלעיל (דף י') ביונים דבעינן לומר זה וזה אני נוטל דזימנין דמשתכחי שמנים כחושים וכחושים שמנים. אבל בברייתא דנקט חיה משמע אפילו חיה אחת אסור. וממילא בעופו' שאין הטעם דלמא מטלטל ושביק דבחיה אחת לא שייך. וע"כ משום צידה הוא דאסור. וא"כ קשיא נמי עופות אעופות. ודו"ק:

שם אלא עופות אעופות קשיא. ויש לדקדק כיון דעיקר הקושיא מעופות תקשי ליה בפשיטות ממתניתין דצפור למגדל אין ולבית לא ובמתניתין תנא דצדין עוף מן הביברין. ועיין פני יהושע. ונ"ל ליישב דודאי ממתני' לא קשיא די"ל דצידה אינה אסורה רק מדרבנן דמן התורה שריא לצורך אוכל נפש רק דרבנן אסרוה וכדעת כמה פוסקים באמת. והשתא י"ל בביברין לא הוה רק ספק ניצוד ספק לא. לכן שם בצפור לביברין לא מחייב דשמא עדיין נקרא מחוסר צידה ועדיין לא ניצוד אבל במתניתין לענין יו"ט י"ל ספק מותר דאפילו צידה ודאי לא אסורה רק מדרבנן לכן במתניתין צדין מן הביברין דבדרבנן לא חשו לספיקא דצידה רק בדגים הוה ודאי צידה אבל השתא דבהדיא איתא בברייתא דביברין אין צדין ביו"ט מוכרח דהוה צידה או דדאורייתא הוא פריך שפיר, ודו"ק. ועיין בסמוך:

שם וכי תימא כו' הא בביבר מקורה. פירוש מתניתין דצדין מן הביברין בביבר מקורה וחיה אתיא כרבנן דביברין הוה צידה לחיה ואף דחיה לא אהני הקירוי ואפילו אינה מקורה איירי דאינה פורחת למעלה א"כ לא הוה דומיא דחיה י"ל דכל חד כדאיתא דבחיה א"צ לקירוי אבל בעופות שמזמינים שיוכל להשיגם בלא טירחא ופורחים למעלה מסתמא ביבר שלהם מקורה וברייתא באינו מקורה:

שם צפור למגדל אין לבית לא. לכאורה קשה פירש"י לעיל דלהכי לבית פטור דיש בו חלונות שיוצא לו דרך חלונות א"כ אכתי תקשי הא סתם מגדל אין בו חלונות וא"כ מוכח דבית אפילו אין בו חלונות לא נקרא צידה דאל"כ לישמעינן אפילו לבית שאין בו חלונות דומיא דמגדל. וצ"ל דה"ק סתם מגדל אין בו חלונות וסתם בית יש בו חלונות ומילתא דפסיקא נקט. ובהכי ניחא מה שדייק הפני יהושע דקשה לוקמא בביבר מקורה ואין בו חלונות, דהא ליתא, דא"כ תיקשי ליתני צפור לביבר שאין בו חלונות דהוה רבותא טפי ממגדל וע"כ תאמר סתם ביבר יש בו חלונות כמו בית וא"כ פריך ספיר. ובאמת קשה לי על פירש"י למה לא פירש כפשוטו דבית שהוא רחב עביד לאשתמוטי טפי כדמסיק הש"ס דתליא בצריך מצודה או מטי ליה בחד שחיה, הרי דבגדול וקטן תליא מילתא (ומ"ש הפני יהושע שהיה לו לתלות שיפרחו דרך הפתח. לא הבנתי דבמגדל יש ג"כ פתח, עיין בעירובין נתנו במגדל). והנלע"ד בזה דבלא"ה כתב הצל"ח על הא דמשני השתא דאתית להכי חיה אחיה נמי לא קשיא הא בביבר גדול הא בביבר קטן. וכתב הצל"ח שהדבר יפלא אטו משום דקשיא ליה עופות לא ניחא לי' לאוקמ' חיה ככ"ע ולא צריך לאוקמה כתנאי:

אמנם הדבר ברור דודאי היה פשוט לתרץ ולחלק בין גדול לקטן. אלא נראה דבס"ד לא תליא בטורח והצרכת מצודה דס"ד דרשב"ג היא דתליא במחוסר צידה. אבל לת"ק לא תליא במחוסר צידה דכל שהוא ברשות מיוחד ואין יכולה לברוח דהיינו שהוא בביבר מוקף ואפילו לא יוכל לתפסו רק במצודה תו לא מקרי צידה כיון שעכ"פ אין יכול לברוח למרחוק וברשות בעלים הוא לא מקרי תו צידה דעכ"פ ברשותו הוא. ורב הונא הוא שהמציא דבצפור דרור שאינו מקבל מרשות מקרי צידה אפילו בבית. והשתא לא תליא במוקף דאם צריך צידה אפילו במוקף מחיצות אם לא יוכל לתפסו בשיעור המפורש מקרי צידה. ושפיר קאמר כיון דתליא במחוסר * לכ"ע אפילו אי ת"ק פליג וכמו שפירש"י * צידה לקמן בד"ה השתא. שפיר יש לחלק בין ביבר קטן לביבר גדול דלא תליא במוקף ובזה שהוא ברשות בעלים, רק לפי הטורח והתחבולה לצודו אף שהוא במקום מוקף מחיצות מיקרי צידה:

מעתה תראה איך עמקו דברי רש"י דודאי בס"ד דלא תליא בקושי התפיסה לתופסה, א"כ אין טעם לחלק בין בית למגדל, וע"כ הטעם משום שים בו חלונות ובורח למקום שרוצה ואינו ברשות בעלים כלל, וע"כ משום חלונות ומקום בריחה. אבל למסקנא אפילו בביבר מוקף שאינו יכול לברוח מקרי צידה. א"כ אפילו בלא חלונות מקרי צידה כשהוא צדו מבית כיון דמשתמיט וצריך מצודה. או כדאמר בגמרא דהכל תליא במה שקשה לתפסו והיינו באופן דמסיק בש"ס:

ובהכי ניחא דברי הרמב"ם (בפ"י משבת) שלא הביא הך אוקימתא דצפור דרור. ותמה עליו הלח"מ. ולפמ"ש א"ש דודאי רבה בר רב הונא דמוקי בצפור דרור היינו משום דס"ל דרבנן פליגי ארשב"ג, ואפילו במידי דבעי צידה מותר לצוד אע"פ שעדיין צריך מצודה. והיינו משום דס"ל כיון שהחיה במקום מיוחד ואינה יכולה לברוח אין בו איסור צידה אף שצריך מצודה. לכן מוקי בצפור דרור שדרה בבית כבשדה ולא אהני ליה מחיצות כלל. אבל בשאר עופות אף שצריכין צידה מ"מ אהני מה שהוא בבית מקורה דאין חייבין עוד עליו משום צידה דהוה כניצוד, לכן חייב בצפור אחר שהכניס לבית. אבל למאי דקיימ"ל דלא אהני הקירוי והמחיצות שיהיה כניצוד רק אם מחוסר צידה א"צ דוקא בצפור דרור דכל שעדיין צריך צידה לא הוה כניצוד. והשתא הרמב"ם שפסק כרשב"ג בין פליג או לא פליג, עכ"פ במחוסר צידה תליא מילתא ואפילו צפור שאינו דרור כל שצריך עדיין צידה לא הוה כניצוד. וזה מבואר בלשון הרמב"ם שכתב בהכניס עוף לבית פטור שאין זו צידה גמורה שאם יבא לקחתה צריך לרדוף אחריו ולצוד אותו שם והן הן דברי רשב"ג. וקרוב לזה בפני יהושע. והמעיין יבחר כי הדברים ברורים דבגוונא שאסור לצודו ביו"ט עדיין לא מקרי ניצוד ואין לחייבו לענין שבת. והדברים דברים ברורים כמסיני מסורים:

שם צפור למגדל אין לבית לא. אין להקשות לפמ"ש לעיל דלמא בבית ספק צידה ומותר ביו"ט כדפרישית לעיל. די"ל כיון דכבר שני ליה ביברין הוה צידה גמורה לרבנן בחיה דהא חייב עלה לענין שבת משמע ודאי כיון דחיה דמתניתין הוה ביברין שניצוד לגמרי מסתמא גם בעוף כה"ג הוא:

בפירש"י בד"ה השתא כו'. ולא דחיקת לאוקמה מתני' כתנאי עכ"ל. וכתב הפני יהושע דלשון רש"י תמוה. דהרי בעופות אי אפשר לדחות כתנאי דלכ"ע ציפור למגדל ולבית לא והניח בצ"ע. ולי נראה דודאי הוה מצי לשנויא דהך ברייתא רשב"ג הוא וברייתא דלכך אין צדין מיירי במחוסר צידה וכדחילק רשב"ג במשנה. וכן הקשה הפני יהושע לעיל. אלא די"ל דלא משמע ליה לאוקמה במחוסר צידה כיון דבדרשב"ג נזכר נמי התירא דאין מחוסר צידה מותר. א"כ איך פסק תנא דברייתא לאיסורא כיון דבדרשב"ג נזכר ההיתר אמאי סתם תנא דברייתא חלק האיסור דאין צדין במחוסר צידה דוקא לכן לא משמע ליה דאתי כרשב"ג. מיהו אי בעינן בשינויא דחיקא שפיר י"ל מ"מ רשב"ג היא. וכן לפ"מ שתירץ בעל הפני יהושע גופיה לעיל דמשמע דרשב"ג לא פליג בעופות אלא אחי' לחוד עכ"פ אי בעינן שינויא דחיקא הוה צ"ל דרשב"ג היא. וזהו כוונת רש"י. ודו"ק:

בא"ד ורשב"ג אף בביבר קטן פליג אם צ"ל הבא מצודה כו' עכ"ל. משמע דשיעורא דהבא מצודה שייך אפי' בביבר קטן. ולא יכולתי להבין דהא רש"י פירש בסמוך דאי מטי ליה בחד שחיה בפעם אחת שהוא שוחה עליו לתופסו אין לו להשמט ממנו ע"כ והיינו בביבר קטן ומשמע אם תופסו שחיות הוה צידה אע"ג דא"צ מצודה דהא בשתי שחיות תופסו בלא מצודה. ואיך כתב דהבא מצודה שייך בביבר קטן הא ודאי תופסו בחד שחיה א"צ למצידה. ואע"ג דרש"י פירש הבא מצודה לבקש תחבולות לתופסו ולא שצריך מצודה ממש. וכן משמע דקאמר באווזין ותרנגולים אומרים הבא. מ"מ קשה איך נאמר דאי לא מטי ליה בחד שחיה ותופסו בתרי שחיה שיהיה הצידה יותר ממה שאומרים הבא מצידה ונצודנו דבתרי שחיה נמי לא צריך תחבולות כיון דסגי ליה לתופסו בתרי שחיה. ואפילו לפירוש התוס' שבחיה יש חילוקים האמורים כאן ובעופות תליא באומרים הבא מצודה נראה ודאי דהך שיעורים דחד שחיה שיעורא רבא טפי משיעורא דעופות דפשיטא דבעופות קשה טפי הצידה דעבידו לרבויא ופורחין. ואיך נימא דחיה צריכה טפי תחבולות לתופסה מעוף ע"כ שיעורא דחד שחיה הוא טפי ממה שאומרים הבא מצודה. והוא תמוה ופלא בעיני:

מיהו לולי פירש"י היה נ"ל לפרש ומטיא ליה בחד שחיה. לא שתופסו שעדיין צריך תחבולות לתופסו. כי אף שמשיגו בחד שחיא. היינו לענין כמות הביבר שנקרא ביבר קטן במטיא ליה בחד שחיא. אבל אין החיה נתפסת בחד שחיא כי נשמטת מיד ממנו. אבל רש"י שפירש בחד שחיא תופסו ואין יכול להשמט ממנו אי אפשר לכוון כן. וגם הרמב"ם (בהלכות שבת פ"י) כתב כל מקום שאם ירוץ בו יגיע לחיה בשחיא אחת הוא מקום קטן ולא כתב שתופסו. משמע כמ"ש שאינו אלא משיגו. אבל לא תופסו. ולתופסו וליטלו צריך תחבולת. ומ"מ כמות המקום קטן הוא כיון שמשיגו ונוגע בו. אבל לתופסו צריך תחבולה. מיהו א"צ לומר הבא מצודה דלהרמב"ם משמע דס"ל כפירש"י. דהא (בפ"ב מהלכות יו"ט) כתב הרמב"ם שיעורא דהבא מצודה בחיה ועוף. משמע דס"ל כפירש"י דחד שיעורא הוא ומה שהקשו התוס' על פירש"י אמאי מפרש אותו פעם אחרת. נ"ל ליישב דודאי הך דמטיא לים בחד שחיא הוא עיקר שיעורא דאז הוה ניצוד ועומד. אבל כאן שבא לפרש איך נוטלין מהם ביו"ט דלא אפשר להבחין ביו"ט אי מטיא ליה בחד שחיא. פירש והודיענו כזאת דהיכא דאין אומרין הבא מצודה מסתמא ליכא טפי ממטיא ליה בחד שחיא. וצ"ע ועיין בסמוך:

בגמרא הלכה מכלל דפליגי. דע שהרמב"ם (בפ"ב מיו"ט) כ' דגים שבביברין גדולים וכן חיה ועוף שבביברין גדולים עד שאומרים הבא מצודה הרי הם מוקצין ואין צדין אותן ביו"ט ואם צד לא יאכלו וכל שאין צריך מצודה ה"ז מוכן וצדין. וכתב המ"מ שהרמב"ם סובר שאין הלכה כת"ק שמחלק בין דגים לחיה רק תליא במחוסר צידה. ותמוה הוא דהא בגמרא משמע דלא פליג ת"ק עם רשב"ג כלל דהא אמר הלכה מכלל דפליגי. והלח"מ והפני יהושע נדחקו בזה. גם הפר"ח דחק בדעת הרמב"ם. ולפענ"ד דברי הרמב"ם ברורים ואין חולק עליהם כלל. דהא ודאי כשאינו מחוסר צידה וא"צ מצודה מהיכי תיתי להחמיר בדגים טפי משאר צידה. דכיון שא"צ מצודה לאו צידה הוא כלל מהיכא תיתי להחמיר. אלא הדבר ברור דודאי ביבר קטן של חיה ודאי גדול הרבה מביבר של דגים גדול וכל חד כדאיתא למילתיה והנה הרמב"ם שמר הטעמים ולא המילות שאחז דרכו בקצרה ולשונו ברור מללו:

לכן נראה דודאי בדגים אם הוא באופן שאין צריך מצודה לא יחשב בכלל ביבר רק תיבה וכדומה. וא"כ סתם ביבר של דגים הוא מחוסר צידה ולא משכחת בדגים אשר יכונה בשם ביבר שלא יהיה מחוסר צידה. והיינו טעמא דאין צדין דגים מן הביברין דכל ביבר סל דגים מחוסר צידה הוא דמה שאינו מחוסר צידה בדגים לא בשם ביבר יכונה. מעתה רשב"ג לא פליג כלל. אלא דת"ק קאמר דאין צדין דגים מן הביברין דביברין של דגים ודאי מחוסרי צידה נינהו אבל צדין חיה ועוף שיש ביבר שאינו מחוסר צידה ומכניסין בו חיה ועוף ורשב"ג מפרש דברי ת"ק זה הכלל כל המחוסר צידה היינו דבדגים פסיקא לן דאין צדין מכל אשר בשם ביבר יכונה אבל חיה ועוף יש מהם ביברין קטנים שאינם מחוסרין צידה. ולפי שרבינו הגדול הרמב"ם דעת שפתיו ברור מללו ושונה תלמודו בלשון קצרה כלל הכל כאחד ואזיל בתר טעמא דכשאינו מחוסר צידה אין טעם לאסור אפילו בדגים לכן אמר דגים שבביברין גדולים ופירש בעצמו דבריו כל שמחוסר צידה ע"כ גדול מקרי ומה שהוא פחות מזה לאו בכלל ביבר הוא אצל דגים ושפיר לא פליג רשב"ג כלל עם הת"ק דתליא הכל במחוסר צידה אלא דבדגים ליכא שום ביבר שלא יהיה מחוסר צידה משא"כ בחיות יש בנמצא שאינם מחוסרי צידה. כן נ"ל ברור בדעת הרמב"ם. ולא מצאו אנשי חיל ידיהם:

ודעת הראב"ד והרשב"א דבדגים אפילו אין מחוסרין צידה אסורים מפני שהן מכוסין מן העין. וכבר תמה עליו הה"מ דהא איתא בהדיא בגמרא לקמן (דף כ"ה) הסוכר אמת המים מעיו"ט ולמחר השכים ומצא בה דגים מותרים. ונדחקו ליישב עיין בב"י ובט"ז (סימן תצ"ד) שהשיג עליו והנלענ"ד בזה דודאי אין טעם בזה שמכוסים מן העין ומה זה כסות עינים שיגרום האיסור. לכן י"ל דודאי טעמן של הראב"ד והרשב"א הוא דביברין שמכניסין בהם דגים וחיות ועופות הרבה לא ליום טוב אחד בפרט בדגים שלכך מכניסין שיפרו וירבו ומסתמא איירי שאינו מזמין כולם רק כפי מה שצריך ועכ"פ ס"ל בביברין צריך הזמנה כיון שבסתם אינו מזמין את כולם והוה כמו ביונים שאומר זה וזה אני נוטל לכן בחיה ועוף שיוכל לייחד אותן שרוצה לתופסן למחר. א"כ למחר אינו נוטל רק אותן שהזמין ולא מטלטל לאחרים. אבל בדגים שאינו יכול לייחד דוקא אותן שרוצה ביו"ט מתוך שמכוסין מן העין ואי אפשר שיושיט ידו מיד לאילו שהכין לו וצריך לטלטל עד שיבאו לידו את אשר הכין לו וזה אסור ביו"ט כדאמרינן לעיל (דף י' ע"ב) מטלטל ושביק. הרי דזה אסור ביו"ט לכן בביברין שמסתמא אינו מכין כל הביבר. לכן אין להתיר. אבל בסוכר אמת מים שהכין את כל האמה מה שימצא בה ליו"ט. בזו שפיר מותר דכל הנמצא בה יהיה מוכן שרי. אבל ביברין דעתו שישארו שם במקום גידולן שיפרו וירבו והוה כמו עומדת לגדל דהוה מוקצה והא הוה מוקצה טפי דהוה כגרוגרות וצמוקים שהרי מניחם שם שישארו תמיד ולא יקח תמיד רק קצת מהם כפי צרכו אבל אמת המים מכין לכולם אם יצטרך להם. כן נראה לי לדעת הראב"ד והרשב"א:

אבל השיטה שתפס המהרש"ל לעצמו דהוה עוקר דבר מגידולו אינו מיושב בזה אמת המים. וסברא שלו לחלק אין בה טעם כלל. דבסוכר אמת המים על כל פנים נקרא עוקר דבר מגידולו לפי דבריו. וגם מכוסה מן העין הטעם שמכוסה מן העין לעוקר דבר מגידולו. עיין במגן אברהם (סק"ו):

כללו של דבר להראב"ד והרשב"א כל שהוא מקום שמחזיק לגדל בו דגים ושיפרו וירבו אין מועיל בהם הכנה לצודן כיון שאין יכול לעשות הזמנה ליחד אילו דוקא שמכוסים מן העין. אבל בסוכר אמת המים להכין הנמצא בה אין דעתו שתשאר לגדל דגים לכן היכא דלא שייך בהו צידה מותר, אבל בביבר שמחזיק לגדל דגים לא מהני הכנה מאחר שאין דעתו רק על קצת מהם ואי אפשר שלא יטלטל מה שלא הכין לכן אסור. כן נ"ל ברור בדעת הראב"ד, וגם בזה לא מצאו אנשי חיל ידיהם:

ולפמ"ש י"ל דלא פליג הרמב"ם על הראב"ד והרשב"א כלל דודאי משום צידה גם להראב"ד מותר רק משום הזמנה דלא מהני מאחר שהם מכוסים לא יוכל לתפוס הדג שהזמינו מיד ולא איירי הרמב"ם בזה וצריך לעשות סימן בקשירת חוט שלא יצטרך רק לתפוס הדג בחוט וכמ"ש המהרש"ל אלא בסוכר אמת המים הכין את כולם אבל בביבר שאין רוצה להריק הביבר רק ליטול מה שצריך ועומדים לגדל לא שרי ליקח כלל שצריך הזמנה. ובלא"ה ס"ל להרמב"ם דמוקצה צריך רושם ובכה"ג די"ל טפי מטלטל ושביק צריך לעשות סימן שלא יטלטל אחרים ולא דמי לסוכר אמת המים שדעתו על כל שימצא ודוקא בחי' שקיננה בפרדס א"צ הזמנה שאינה עומדת לגדל אבל בביברין שעומדין לגדל פשיטא שצריך הזמנה ובדגים לא מהני הזמנה שהם מכוסים וא"א שלא יושיט ידו רק במה שהזמין אבל אם קושר חוט ואין צריך לבקש רק החוט ומושכו בחוט אפילו להרשב"א שרי. כן נ"ל. וזכינו לעשות שלום בין הפוסקים. ונראה נכון וברור לדינא. ועיין (בסי' תצ"ז סעיף י') ובט"ז (ס"ק ז'). והנלענ"ד כתבתי ועיין מ"ש בסמוך:

שם הלכה מכלל דפליגי. וקשה דילמא אין ה"נ פליגי כל שאומר הבא מצודה ולת"ק סגי במטי בחד שחי' דהא רש"י פירש לעיל די"ל דפליגי. ועיין במהרש"א שכתב דרש"י מספקא ליה. והנלענ"ד עפמ"ש לעיל דודאי לרבה בר רב הונא דמוקי בצפור דרור נראה דס"ל שאפילו אומרים הבא מצודה לאו צידה הוא לחייב דגם בפחות מצפור דרור טובי צ"ל הבא מצודה ואפ"ה ס"ל דאפ"ה מקרי ניצוד ועומד שהרי אינו חייב רק בצפור דרור אליבא דרבה בר רב הונא א"כ שפיר י"ל דרשב"ג פליג דכל שצריכין לומר הבא מצודה אפי' בצפור שאינו דרור לא הוה ניצוד. וצפור לבית אפילו אינו דרור מ"מ צריך לומר הבא מצודה. לכן שפיר י"ל לרבה דרשב"ג פליג. אבל אי ת"ק ס"ל דדוקא במטי' ליה בחד שחיא הוה ניצוד. אי אפשר לומר דרשב"ג פליג דכיון דמטי ליה בחד שחיא א"צ לומר עוד הבא מצודה. ולא מקרי אינו מחוסר צידה שיאסור רשב"ג. לכן בודאי לא פליגי ולרבה שפיר מספקא ליה דלא ידעינן באיזו אופן נקרא ביבר קטן. דלמאי דמוקי בצפור דרור ביבר קטן ודאי הוה אפילו אי לא מטי ליה בחד שחיא. והש"ס תופס הסברא דלא פליג רשב"ג. ונקט היכי דמי ביבר קטן לרשב"ג דנקרא אינו מחוסר צידה הוא כדמפרש לעיל. אבל לרבה ע"כ לאו הכי הוא. והיינו טעמא דהרמב"ם דפסק כרשב"ג לא הזכיר צפור דרור כלל. דאפילו בפחות מצפור דרור לא הוה ניצוד דעכ"פ צ"ל הבא מצודה. וכל זה ברור ודו"ק היטב:

בתוס' בד"ה ותניא כו' וא"ת כל פטורי דשבת כו' עכ"ל. המהרש"ל כתב דכיון דבשבת פטור אבל אסור ביו"ט מותר לכתחילה לצורך אוכל נפש. וכבר כתב הפני יהושע שאין דבריו מוכרחים וכמה שבותים שביו"ט אף שהם לצורך אוכל נפש. עיי"ש בפני יהושע שביקש לחלק דהני לא הוו אלא מכשירין ולקמן מבואר בפרק המביא אין גוזזין הירק במספרים. ולי נראה דלא אמרינן פטורי דשבת פטור אבל אסור רק היכא דמצי למיתני מותר אמרינן דפטור היינו אבל אסור. אבל בצד אווזין לא שייך למיתני מותר דבשבת אין צריך להם ואפילו בטלטול אסירי אבל משום צידה אין ה"נ דמותר. ואפילו נימא שיהיה מותר לצודן אם ברחו להכניסם לפנים ובלא טלטול. מ"מ לא שייך לומר מותר דהוה משמע אפילו בטלטול אף דנימא דמשום הפסד מותר לצודן דהיינו להכניסן למקום משומר אם ברחו עכ"פ לא שייך מותר. ועיין באו"ח (ס"ס שי"ו) ובמג"א שם דהוה משמע אפילו ליטלם בידים. ועיין ברא"ש שבע"הע כתב שמותר לצודן לכתחילה. ובדעת התוס' נסתפק אם מותר לצודן ביו"ט. ולדעת התוס' שתירצו כיון דרשב"ג אמר בשבת כל המחוסר צידה פטור. משמע דהצד מתוכה חייב דכיון דפטור לענין שבת אלמא דלאו כניצוד הוא. וא"כ הצד מתוכו חייב,. וכתב לשיטת התוס' משמע דהצד אווזין פטור אבל אסור, ודחק להשוות דעת התוס' ולפענ"ד מוכרע שגם דעת התוס' דמותר לכתחילה ביו"ט. והוא דלפי ס"ד כתבו התוס' שפיר דמוכח דאיכא חיוב חטאת כיון דנקרא מחוסר צידה. אבל לפי האמת דמסיק הללו באין לכלובן. א"כ ע"כ מאי דקאמר רשב"ג לענין שבת המחוסר צידה פטור, אווזין ותרנגולין לאו בכלל מחוסר צידה הם כיון דפטור עליהם בשבת. משמע דחשובים כנצודים. דאי מקרי מחוסר צידה א"כ היה חייב עליהם בשבת. שזהו עיקר הוכחת התוס'. וע"כ אווזים ותרנגולים מקרי אינם מחוסר צידה. והשתא הא קאמר הכא בהדיא דמותר באיני מחוסר צידה ואווזים ותרנגולים לא מיקרי מחוסרים צידה מדחזינן דפטור עליהם בשבת. א"כ מוכח בהדיא דביו"ט מותר. וליכא ממוצע ביום טוב. דמאי דקרי רשב"ג פטור בשבת מותר ביו"ט:

אלא דקשיא לן הך ברייתא דאין צדין עוף ואין נותנין לפניהם מזונות. אי מזונתן עליך אמאי אסור הא הכא שרי באווזין ותרנגולין. ואי באין מזונותן עליך מאי קשיא ליה עופות אעופות. לימא מתניתין במזונותן עליך וברייתא באין מזונותן עליך. וצ"ל דלא אהני טעמא דמזונתן עליך רק בעופות דבני תרבות נינהו כגון אווזין ותרנגולין ולאלו אין רגילין להכין ביברין. וברייתא מסתמא בעופות שאינם בני תרבות, ולהני צריך ביברין, ולא אהני מה דמזונותן עליך, רק באווזין ותרנגולין שהם בני תרבות, ובאלו נזכר כלוב, אבל בביברין אין מחזיקין עופות כאלה. ועיין בסמוך:

בגמרא הללו באין לכלובן בערב ומזונתן עליך. ופירש"י הלכך כבהמה הן וחשיבו מזומן עכ"ל. ותמוה לי אטו מזונות גרמו לפטור מחיוב צידה. וצ"ל דכיון דרגילין עם בני אדם מחמת שנותנין להם מזונות בקל נתפסין ואין אומרים הבא מצודה. וקשה הא המקשה לא אקשי רק ממאי דפשיטא בהנך אווזין ותרנגולין אומרים הבא מצודה, וע"ז לא תירץ כלום. דלפי התירוץ אין אומרים הבא מצודה בהנך, ומעיקרא מאי קשיא ליה וצ"ל דמ"מ דאף דלפעמים אומרים הבא מצודה מ"מ בעת שצריכין למזונות כיון דמזונתן עליך ומתקרבין למזונות אינן אסורים משום צידה. וכמו שפי' רש"י טל הללו באין לכלובן מערב וחשובי ניצודין אפילו חוץ לכלובן. ואפשר לפרש בזה סברת הראב"ד לאסור בדגים טפי לפי שמכוסין מן העין ואין רגילין עם בני אדם מה שאין רואין אותן, לכן חשיב טפי צידה אפילו אין אומרים הבא מצודה ונצודנו. אלא דלפ"ז לא אתי שפיר הך דסוכר אמת המים. לכן מחוורתא כמ"ש לעיל דטעמא משום הזמנה. ועיין בסמוך:

במשנה מצודות חיה ועוף ודגים כו' לא יטול מהם וכו'. ויש לדקדק לדעת הראב"ד והרשב"א שסוברין דרשב"ג לעיל לא קאי אדגים. ובדגים שהם מכוסים אפילו אינן מחוסר צידה אסור. א"כ בדגים אפילו אין אומרים הבא מצודה אסורים. א"כ מאי מהני שנצודו מבעוד יום הרי ביברין דלעיל נמי איירי בניצודין ואפ"ה אסורים א"כ מה בכך שניצודו מבעוד יום הרי בביבר ג"כ ניצודים ועומדים הם ואפ"ה אסור. ומכאן מודעא רבא למאי דפרישית לעיל דטעמא משום שביברין עומדין לגדל ואין הזמנה שלהם מועלת. וא"כ כאן שפירס מצודה לאכלן ביו"ט ועומדים לאכילה גם להראב"ד מותר תו קשיא לי לדעת הראב"ד דדגים אסורים אפילו נצודים. א"כ טפי ממוקצה לא הוו. א"כ אמאי אין נותנין לפניהם מזונות הא התוס' כתבו לעיל משום גזירה שיצודם ואם משום מוקצה הרי הס מותרין מן התורה והוה גזירה לגזירה. מיהו י"ל דס"ל כפירש"י שאין מזונתן עליך דגדול אוכל הקטן ואוכלין שרשי עשבים

בגמרא מעשה לסתור. ויש לדקדק נימא דדוקא במצודות חיות של ישראל דזהו אסור מספק דהוה דבר שיל"מ אבל בנכרי שהביא דורון לא שייך דשיל"מ דשמא למחר יחזור בו הנותן. וא"כ י"ל מספיקא שרי דלא מקרי דשיל"מ שמא למחר לא יתן לו ונפסד המתנה ולא גרע מאילו המאכל מתקלקל דלא מקרי דשיל"מ. כדאיתא ביו"ד (סימן ק"כ). וכן מצאתי סברא זו בצל"ח דבמתנה לא שייך דבר שיש לו מתירין מטעם שכתבתי. וא"כ י"ל דבאמת הכי קאמר מותרין הם אילו הייתי רוצה לקבל לא היה שייך בו דשיל"מ אלא שאין רצוני לקבל ממנו. וכיון שאינו חושש למתנה ממילא יש לאסור מספק כמו בדבר שיל"מ. מיהו כולה סוגיא לקמן בנכרי שהביא דורון משמע בספיקא אסור ואפשר לומר בזה ליישב פירוש הרמב"ם במשנה זו שעובדא דר"ג מיירי בניצודו ודאי ביו"ט. אלא שתמוה דהא מסיק הש"ס דפליגי בספק מוכן. לכן אפשר לומר דס"ל להרמב"ם דפליגי בהכנה דאורייתא והיינו בניצודו בשבת ויו"ט אחר שבת. י"ל דאי הכנה דאורייתא א"כ ספיקא נמי אסור ביו"ט אחר שבת. דספיקא דאורייתא הוא וממילא בכל יום טוב אסור גזירה יו"ט אחר שבת כדלעיל בריש מכילתין. ור"ג ס"ל הכנה דרבנן לכן בספק מוכן ביו"ט אחר שבת מותר מטעם ספיקא דרבנן. א"כ ביו"ט דעלמא אפילו ניצוד בו ביום מותר לר"ג. כיון דס"ל דהכנה אינה אסורה מן התורה. וא"כ ממילא ביו"ט דעלמא שרי וא"כ א"ש דר"ג מיירי בניצודו ביו"ט רק ביו"ט דעלמא. דר"ג ס"ל ספק מוכן מדאורייתא שרי. א"כ ביו"ט דעלמא מותר אפילו ודאי ניצוד ביו"ט דלא גזרינן אטו יו"ט אחר שבת כיון דהכנה דרבנן לר"ג. ומוכח לה הרמב"ם דבספיקא אין שייך דשיל"מ בדורון לכן ס"ל דבודאי איירי. כן יש להליץ בדברי הרמב"ם שלא יהיו נגד הסוגיא המפורשת, ודוק. מיהו כולה סוגיא משמע לקמן בדורון נמי מקרי דשיל"מ. והטעם דעכ"פ יכול להניחו אצלו והישראל יאכלם למחר:

שם מעשה לסתור. והקשה הפני יהושע דילמא בשל נכרי שאני דשל נכרי א"צ הכנה כדאיתא בירושלמי ובאמת נראה כל הסוגיא דנכרי שהביא דורון דגם בשל נכרי איכא איסור מחובר והה"ד מחוסר צידה. וגם בכל הפוסקים אף (דבסי' תצ"ח ס"ג) דפסק דשל נכרי א"צ הכן מ"מ כולם אסרו בנכרי שהביא דורון אם יש במינו במחובר וכן מחוסר צידה. לכן נראה דודאי מוקצה לא שייך בשל נכרי כגון גרוגרת וצמוקים שאין הנכרי מקצה שום דבר מדעתו אבל מה שהוא מוקצה מחמת חסרון מלאכה כגון מחובר ומחוסר צידה הוה מוקצה אף שאח"כ תלשו הנכרי או צדו. והר"ן גופיה שכתב בנכרי שהביא דורון הטעם משום מוקצה. ואעפ"כ כתב בשלהי מכילתין דאין מוקצה בשל נכרי דאין עכו"ם צריך הכן. ונראה הטעם דבשלמא במידי דמהני הזמנה י"ל דתליא בדעתו דלאו דעתיה עליה שהקצהו מדעתו שייך לומר בשל נכרי א"צ הזמנה שאין הנכרי מקצה מדעתו שום דבר אבל במחובר ומחוסר צידה דאפי' הזמינו בפירוש לא מהני ליה הה"ד בשל נכרי אסור דלא עדיף מהזמינו בפירוש. זה נ"ל ברור.

שם מעשה לסתור. לכאורה קשה למאי דמסיק בגמרא דר"ג אמר מותרין לקבל אין כאן מעשה לסתור דת"ק קאמר לא יטול מהם היינו לאוכלו אבל לקבל מותרין כדמסיק רב. וי"ל דמ"מ לא שייך להביא מעשה להתר על לשון איסור ובאמת קשה אמאי מותרין בטלטול אם אסורים באכילה דלא חזו למידי. לכן אפשר לומר דאפילו לרב דס"ל מותרים לקבל י"ל מדהתיר הטלטול מסתמא ס"ל דהוה כמו בא מחוץ לתחום דמותר לישראל אחר לכן מותרין בטלטול. וא"כ א"ש דל"ל דמותרין בטלטול דא"כ איך נקט לא יטול מהם הא יכול ליטול מהם בשביל אחר שלא פירס המצודות אלא משמע דלכ"ע אסירי ור"ג דמתיר ס"ל דמותרין לאחר. ובזה ניחא פירש"י שפירש אין רצוני לקבל בשביל שהיה שונאו ולא פירש בפשיטות שלא רצה לקבל ממנו בשביל חומרא וכדומה. ולפ"ז י"ל כיון דמותרין לאחר היה לו ליתנם לאחר עכ"פ לזה פירש"י שהיה שונאו דבשביל חומרא היה נותנם לאחר שמותרין לר"ג ביו"ט אלא ודאי בשביל שהיה שונאו. מיהו בפירש"י יש לומר בפשיטות מדלא הניחן עד הלילה על כרחך לא ביקש לקבל ממנו. ודו"ק:

שם חסורי מחסרא וכו' ספק מוכן אסור ור"ג מתיר לכאורה יש לדייק דהו"ל לומר בקיצור ור"ג מתיר ומעשה בר"ג ולמה חור לפרש ספק מוכן להגדיל החסרון. וגם קשה למה לא אמר הלכה כת"ק ונראה דלכאורה היה נראה דר"ג ור' יהושע הפכו שיטתם דגבי משארסתני נאנסתי בכתובות (דף י"ב) פליגי דר"ג ס"ל דנאמנת ור' יהושע אמר לא מפיה אנו חיין אלא ה"ז בחזקת בעולה עד שלא תתארס. ובגמרא שם דטעמא דר"ג דאזיל בתר חזקה דגופא דאמרינן השתא נאנסה ומהני אפילו לאפוקי * ור' יהושע לא אזיל בתר * ממונא חזקה דגופא במקום דאיכא חזקה דממונא עכ"פ ר"ג ס"ל דחזקה דגופא אלימא לאפוקי ממונא. וא"כ עדיפא מרובא. דבריש פרק האשה שנתארמלה דפריך וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא מייתי ראיה נמי תהימן. וכתבו התוס' דלרב פריך דאזיל בממון אחר רוב וכן משמע בב"ב. עיין בחידושי שם. ובספרי יע"ח הנדפס. א"כ משמע דחזקה דגופא עדיף מרובא. והנה הך ספיקא דספק מוכן דקאי אמתני' דספק ניצוד מעיו"ט ספק ניצוד ביו"ט. א"כ אי אזלינן בתר חזקה דגופא י"ל השתא ניצוד ואסור. א"כ מסברא כיון דלר"ג אלים ליה טפי חזקה דגופא מלר' יהושע א"כ לר"ג יש לאסור טפי דאלימא ליה טפי חזקה דהשתא ואמרינן עכשיו ניצוד ביו"ט. וא"כ י"ל אי הוה קאמר חסורי מחסרא רק ור"ג מתיר ה"א שר"ג שמתיר ע"כ אפילו בודאי ניצוד ביו"ט מתיר דהא אלימא ליה חזקה דגופא ומספיקא נמי י"ל השתא ניצוד ואפ"ה מתיר ס"ד דטעמא דמתיר הוא משום דס"ל דאפילו ודאי ניצוד ביו"ט מותר. ובאמת לא ס"ל לתלמודא שיהיה מי שמתיר דבר שניצוד בודאי ביו"ט כדפריך לקמן ע"ב בפשיטות. לכן מגיה במתני' ספק מוכן אסור והשתא י"ל דבלא"ה בברייתא זו דנזכר ספק מוכן בלשון חכמים. א"כ לכאורה קשה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. וכה"ג מקשי' לעיל (דף י"א):

אלא נראה דרב יהודה אמר שמואל לשיטתיה דפסק בפ"ק דכתובות גבי משארסתני נאנסתי כר"ג דאזיל בתר חזקה דגופא אפילו יש חזקה דממונא כנגדה. גם הכא קמ"ל שמואל משום דפסק בכתובות כר"ג למיזל בתר חזקה דגופא ממילא הכא אין הלכה כר"ג משום דשמואל גופיה פסק כר"ג לענין ממונא. וא"כ החזקה עדיף מרובא משום הכי הכא ס"ל אין הלכה כר"ג וברייתא דמפורש דר' יהושע פליג עם ר"ג שהוא יחיד ובכתובות פסק שמואל גופיה כר"ג ושם איתא ר"ג ור"א אומרים נאמנת א"כ כיון דטעמא משום חזקה דגופא אין חידוש אם יאמר אין הלכה כר"ג הוה ס"ד משום דלא מסתבר טעמא דאזיל בתר איפכא דלדידיה דחשיבא חזקה דגופא איכא למימר השתא איתציד. וא"כ היכא דאיכא ספיקא דלית בה חזקה דהשתא ס"ד להתיר קמ"ל הלכה כר' יהושע דאפילו בלא חזקה דגופא דר' יהושע לא אלים ליה חזקה דגופא כמו לר"ג מ"מ הלכה לאסור ספק מוכן אפילו בלא חזקה דגופא כגון ספק אחר שאין בו חזקה כגון ספק הבא ממחובר ספק מן התלוש. ובלישנא קמא דקאמר אין הלכה כר"ג היה אפשר לפרש משום דלא מסתבר טעמיה דאיהו גופיה אזיל בתר חזקה דגופא. וא"כ בלא חזקה דהשתא לא מוכח משמואל לאיסור. אלא דממילא משמע כיון דאין הלכה כר"ג דלא מסתבר טעמא דר"ג דאזיל בתר איפכא ממילא הלכה כת"ק בכל ספק מוכן. ובאידך לישנא אמר הלכה כר' יהושע אפילו לדידיה דלא אלימא החזקה. יש לומר דמכל מקום ספק מוכן אסור. ודוק היטב:

תוכן העניינים

שמחת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה