שמחת יום טוב· רבי אריה לייב צינץ
פרק רביעי · דף ל:
בפירש"י בד"ה אין נוטלין בפסח כו' עכ"ל. לכאורה קשה דלמאי דמוקי באיסורייתא או בסמוך לדפנות א"כ אפילו בסוכות החג שרי. ואפשר דקשיא ליה לרש"י מאי קמ"ל דאין נוטלין עצים דהא פשיטא כיון דמתני' בסוכה עומדת פשיטא דאין נוטלין. א"כ עיקר הרבותא דנוטלין מן הסמוך הו"ל למיתני נוטלין עצים הסמוכים לסוכה. לכן אפשר לומר איפכא דיש להבין מאי פריך הא סתר אהלא קשה דילמא ס"ל כמאן דאמר מכשירין מותרין. וא"כ אם אין לו עצים י"ל דמותר לסתור אהלא כדי שיבשל ביו"ט דהוה מכשירין לצורך אוכל נפש. לכן י"ל דמשמע ליה אין נוטלין אלא מן הסמוך. משמע דיש עצים סמוכים. וא"כ פשיטא כיון דאפשר לו לבשל בעצים הסמוכים פשיטא שאין נוטלין. והשתא י"ל לפי האמת ה"ק אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך היינו משום דיש סמוך לה עצים וא"כ אין נוטלין עצים דאפילו מכשירי אוכל נפש לא הוה. ואין ה"נ אם אין לו עצים סמוכים דמותר לסתור אהלא משום דהוה מכשירין. והשתא מוכח שפיר דאיירי בסוכה שאינה של מצוה דאילו בסוכת מצוה תקשי ליתני רק נוטלין מן הסמוך לסוכה. ואין לומר דקמ"ל דדוקא ביש סמוך הוא דאסור למסתר אהלא. אבל באין סמוך מותר מטעם מכשירין דהא סוכת מצוה אסורה מטעם שעצי סוכה אסורין כל שבעה. אם כן הוה ליה למיתני נוטלים מן הסמוך. ודו"ק:
מיהו לפי האמת לא מצינו לשום מ"ד לסתור אהלא. וכבר כתבתי בכתבים וקצת שנתחדש אכתוב:
בפירש"י בד"ה ור"ש מתיר אפילו מן הסכך. ויש להבין מאי בעי רש"י בזה. ואפשר דקשיא ליה לרש"י מאי פריך והא סתר אהלא נימא דר"ש מתיר באסורייתא ות"ק אינו מתיר רק בסמוך דוקא ובאסורייתא אוסר. אלא ודאי ליכא חילוק בין סמוך לדפנות או אסורייתא. לכן ע"כ מתיר אפילו מן הסכך:
בגמרא אמר רב נחמן בר יצחק הכא בסוכה נופלת. ויש לדקדק איך אמר אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך והא בסמוך אפילו עומדת מותר. ואפשר לומר דקאי נמי אסוכה רעועה שסמכה לחזק שלא תפול. וקמ"ל דמותר אפילו למאן דאמר דאית ליה מוקצה כה"ג לאו מוקצה היא שהרי לא הועיל לו החיזוק. מיהו במשנה יש לדייק איך קאמר אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך פשיטא דסמוך לאו בכלל סוכה הוא וכיון דנקט מן הסוכה ממילא סמוך מותר. ואפשר דקמ"ל בסמוך שנתן לחיזוק וס"ד שיהיה אסור משום שנתן לחיזוק הוה סמוך ג"כ בכלל סוכה וסתר אהלא וקמ"ל כיון שאינו מתכוון לסתור אוהל ולא הוה פסיק רישא דאפשר שלא תפול אם יקח הסמוך לכן מותר מיהו ברייתא דאתיא כרב יהודה ומיירי בנופלת. שפיר י"ל דקמ"ל דכיון דנפלה לאו מוקצה הוא שהרי לא הועיל לה הסמיכה שמ"מ נפלה. ואתי שפיר לרב יהודה ג"כ דס"ל דבר שאין מתכוין אסור ודו"ק:
אלא דיש לדקדק מאי פריך הא סתר אהלא, הא י"ל דמיירי באסורייתא ות"ק פליג אפילו באסורייתא ואינו מתיר רק סמוך לדפנות. וצ"ל דא"כ בסוכת החג נמי שרי ומוכח דבסוכת מצוה אסורייתא שריא. עיין בט"ז (סימן תקי"ח):
שם מי דמי התם יושב ומצפה. וכתב הר"ן דהא דפשיטא ליה דר"ש מודה באינו יושב ומצפה הוא משום דמודה ר"ש בכוס וקערה ועששית משום דאינו יושב ומצפה. והפני יהושע הקשה עליו שאני דדחויה בידים. לכן כתב דמוכח מבכור דר"ש ס"ל דכל שאין מומו ניכר מבעוד יום אין זה מן המוכן. וקשה לי לפ"ז תיקשי למ"ד ומייתי לעיל (דף כ"ז ע"ב) דחולק היה ר"ש אף בבעלי חיים. וא"כ אפילו אינו יושב ומצפה מתיר ר"ש. גם הו"ל למימר הניחא כדלעיל. וא"כ תקשי ליה מבכור. לכן י"ל דמבכור אין ראיה דהוה כגרוגרת וצמוקין דלכ"ע לר"ש הוה מוקצה. וא"כ הא דפשיטא ליה דסוכה בריאה אסור היינו דסוכה נמי לדחוייה בידים דמי ובעלי חיים שמתו לא דמי לדחייה בידים. אם כן צדקו דברי הר"ן. דמוכח מכוס וקערה ועששית דסוכה נמי מיקרי דחייה בידים. ודברי הר"ן מוכרחים. ודו"ק:
ליישב הסוגיא בכירה דלא פריך בפשיטות מר"ש דס"ל סוכת החג בחג אסורה. י"ל דאסורה מן התורה ומ"מ תנאי מהני אף בשל תורה. אבל השתא דברייתא דמייתי מבואר תנאי בנויין ולא אשמועינן בסוכה עצמה ש"מ דבשל תורה לא מהני א"כ אי אפשר לומר דסוכת החג אסורה מן התורה דא"כ לא מהני תנאי. וע"כ קאי אדרבנן. כגון שנפלה לתירוץ הר"י. ועל הנוסף על השיעור לסברת ר"ת. א"כ ע"כ אין איסור רק מחמת מוקצה. פריך שפיר:
עוד י"ל לגירסא דגרם ולא מן הסמוך לא קשיא די"ל דגם רב יהודה לא ס"ל מוקצה מחמת מצוה והכא אין נוטלין עצים מן הסוכה ולא מן הסמוך היינו סמוך לסכך דבטל לגבי סכך אבל מוקצה מחמת מצוה לא ס"ל כלל. ושוין בסוכת החג בחג שאסורה היינו מחמת שאסורה מן התורה והיינו בבנאה בחוה"מ דליכא מוקצה מחמת איסור רק אסורה מן התורה עיקר הסוכה וגם ר' יהודה לא ס"ל מוקצה מחמת מצוה. אבל השתא דמייתי ברייתא דנויין אסורין משום מוקצה ונויין אין אסורין רק מוקצה מחמת מצוה והשתא באידך ברייתא דנקט ושוין. משמע דגם לר"ש אסור מוקצה מחמת מצוה. פריך שפיר:
הרמב"ם בפרק ב' מהלכות יו"ט כתב נוטלין עצים הסמוכים לסוכה וכו'. וכתב הכ"מ ויש לתמוה למה השמיט רבינו דתנאי מהני דלכ"ע איתא הך ואם התנה הכל לפי תנאו. וכתב הכ"מ דסובר דלר"ש איצטריך אם התנה ובסוכה בריאה דמודה בה ר"ש. וזה דוחק גדול דלא נזכר בברייתא כלל סוכה בריאה:
והנלע"ד בישוב דברי הרמב"ם. ותחלה נבאר ליישב קושיית התוס' פרק כירה (דף מ"ה) בד"ה עד הקשה ר"ת ביו"ט האחרון דלא אסור אלא משום מיגו דאתקצאי בין השמשות מכח יום שעבר הא ר"ש שרי מותר השמן שבנר אע"ג דהוקצה למצותו, ואור"י דמה שאסרה הברייתא ביו"ט אחרון לא אתי כר"ש. והוא דוחק גדול. לכן נלע"ד דשפיר י"ל דגם ר"ש אית ליה מיגו דאיתקצאי והאי מותר השמן שבנר היינו דלא אסיר מוקצה מחמת מצוה רק מה שהוקצה למצותו לכן מוקצה לר"ש שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל ואתקצאי למצותו בשעה שהוא דולק ומ"מ מותר השמן שבנר שרי והיינו כיון דמה שנשאר איגלאי מילתא למפרע שזה ישאר ולא היה מוקצה למצותו כלל דבדרבנן קיי"ל יש ברירה א"כ לא הוקצה כלל למצותו כמו בלוקח יין שאומר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' ותליא בברירה משא"כ בנויי סוכה שבודאי בין השמשות הוקצו למצוותן מצינו למימר דשפיר אית ליה מיגו דאתקצאי רק במותר השמן שבנר אמרינן הוברר הדבר למפרע שלא אתקצאי הנשאר. ולק"מ קושיית התוס'. ועפי"ז י"ל דהרמב"ם מפרש כפירוש הרמב"ן בשיטת הרי"ף דאינו בודל מהני גם בסוכה דמצוה דכיון שהותנה איגלאי מילתא דלא חלה קדושה עלייהו כלל אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו היינו בלא התנה תנאי דאינו בודל דכבר חל קדושה עלייהו איתקצאי לשבעה אלא דהרמב"ם ס"ל דתנאי דאינו בודל נמי תליא בברירה דמתנה אם יצטרך להם לא יבדל כל שבעה וכשצריך איגלאי מילתא דלא חלה קדושה מעיקרא עלייהו. וכבר כתבו התוס' בפרק כל הגט (דף כ"ה) דגם בתנאי שייך ברירה ר"ש אית ליה ברירה גבי הריני בעליך ע"מ שירצה אבא. וא"כ י"ל הכא מהני תנאי שפיר לר"ש דאית ליה ברירה שפיר מהני אינו בודל אבל למאי דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה. א"כ בעצי סוכה שהם מדאורייתא לא אמרינן ברירה. ובדרבנן יש ברירה. לכן לא העתיק הרמב"ם תנאי רק בנויין שהן מדרבנן אבל בעצי סוכה שהם מדאורייתא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה. וצדקו שפיר דברי הרמב"ם. ודו"ק היטב:
ועיין בתוס' פרק במה מדליקין (דף כ"ב) שר"ת מתרץ כמו כאן שאין אסור מן התורה רק הכשר סוכה רק דקשיא ליה לר"ת מאי פריך הכא מנויין אסוכה. ונראה דבלא"ה דייק הפני יהושע הא דבעי מריב"ל אטו לא ידע ריב"ל הברייתא דנויין. ונראה דודאי י"ל דידע הברייתא אלא דה"ק הרי אמרו אסור להרצות מעות נגד נר חנוכה והטעם משום ביזוי מצוה וס"ל כיון דאיכא ביזוי מצוה ממילא לא מהני תנאי. וכן באמת לא מצינו תנאי מועיל להשתמש בנר חנוכה וא"כ י"ל דבעי למיפשט ליה דאפילו נפלה כיון דתנאי לא מהני משום ביזוי, א"כ כי תניא בנויין מהני תנאי ע"כ משום דמיירי בנפלה דליכא משום ביזוי א"כ שפיר מוכח דאפילו נפלה אסור. ועפי"ז י"ל סברת ר"ת דמחלק בין יותר מהכשר סוכה שאינו אסור רק משום ביזוי. וי"ל דס"ד דמקשה מנויין אסוכה דס"ד דבנויין לא שייך איסור רק משום ביזוי וכיון דאסורין משום ביזוי ראוי שלא יועיל תנאי דמ"מ ביזוי איכא. ומשני דלא שייך ביזוי רק באקצינהו לסוכה. אבל אינו בודל י"ל דלא בטילי לסוכה כלל וליכא ביזוי ודו"ק היטב:
מיהו למ"ש התוס' שם דבחול לא שייך מוקצה צ"ע דמה שנשאר אסור כמ"ש בפרק כירה (דף מ"ד) בד"ה שבנר:
עוד באותו ענין. במשנה אין נוטלין ענים מן הסוכה. ופירש"י בפסח או בעצרת והיינו משום דדבר הלמד מענינו הוא דביו"ט מיירי. מיהו לכאורה קשה דהך דינא שייך נמי בסוכה דמצוה למאי דמוקי בסמוך לדפנות או באיסורייתא כיון שלא ביטלו אל הסוכה אינו מכלל סוכה ואינו אסור אפילו בסוכה דמצוה. ואפשר לומר דסמוך לדפנות לא גרע מנויי סוכה ולא שייך בסוכה דמצוה ולמ"ד דאיירי בסמוך לסכך ובאיסורייתא י"ל בסכך אם הוא חבילה שמסככין בה י"ל דמ"מ אסור כיון דקדושה חלה על עצי סוכה מן התורה וזה ראוי לסכך אין להתיר ללוקחם ולא דמי למוקצה שהוא דרבנן. מיהו בסמוך לדפנות לא מסתבר שיהיה אסור אפילו בסוכה דמצוה כיון שלא סמכן לנוי. ואפשר לומר דבסוכה דמצוה שהוא מן התורה לא שרינן גם סמוך לדפנות כיון דאם נארגו עמו אסורין מן התורה לא מפלגינן להתיר בסמוך לדפנות רק באיסור מוקצה וסתירת אוהל דאינו רק מדרבנן כיון דאינו סותר ע"מ לבנות בהא הוא דמפלגינן בין סמוך לדפנות עצמן. ומזה סיוע לדעת הרמב"ם שסובר דגם הדפנות אסורין מן התורה לכן לא משכחת להאי דינא גם למ"ד סמוך לדפנות אלא בסוכה דעלמא ולא בסוכה דמצוה. ולשאר פוסקים י"ל דאי הוה נקט לה הך דינא בסוכה הו"א דוקא בסוכה דמצוה הוא דאסור משום דחלה קדושה עלייהו משא"כ בסוכה דעלמא ליכא איסורא משום סתירה דהוה לצורך אוכל נפש. לכן קמ"ל במס' ביצה דלח שרינן סתירה כלל משום אוכל נפש ולפירש"י דמפרש בסוכה עלמא י"ל דהיינו למאן דמוקי בסמוך לסכך י"ל בסוכה דמצוה לא שייך באיסורייתא דאם הוה חבילה שאין מסככין בה מסתמא לא יפסול הסוכה ואם מסככין בה כיון דראוי לסכך אם ינטל הכל אין להתירו בסוכה דמצוה כיון שראוי לסכך:
עוד אפשר לומר דסמוך לדפנות פירש"י שלא נארגו עם הדופן. וקשה פשיטא. וצ"ל דקמ"ל אפי' נתנם שם להחזיק הסוכה כדי לעבותה וכדומה לסתום הסדקים בעצי הרוח שיעמוד בפניו מ"מ כיון שלא נארג עם הדופן שרי. ובכה"ג לא גרע מנויי סוכה:
ועפ"ז יש ליישב לשון הטור שכתב (בסימן תקי"ח) ואם לאחר שתיקנה בדפנותיה סמך לה עוד חבילות ולא חברם שמה או שזרק עוד יותר על הסכך מותר ליטלם. ותמה הב"י בסמוך לדפנות ל"ל חבילות אפילו קנים נמי שרי. ונראה לפ"ז דודאי סמוך לדפנות שלא נארגו עמהם פשיטא דאין לחלק בין חבילה לקנים כיון שלא נארגו רק בסכך שמונח בלי ארוגה בזה יש לחלק דקנים כעיקר הסכך הם משא"כ חבילות, וא"כ הטור שכתב חבילות משום סכך נקטינהו שאין הפרש אחר בין הסכך למה שסמוך לו. אבל בקנים עיקר תליא בארגם עם הדופן. ובלא נארגו אין לחלק בין קנים לחבילות וכיון דחבילות שרינן אפילו על הסכך כ"ש קנים שאין ארוגים עם הדופן. ונראה מלשון הטור דמפרש באיסורייתא היינו שהוסיף אח"כ על הסוכה אחר שנגמרה הסוכה בלא חבילות אפילו מה שהטילו אח"כ על הסוכה בטלו לגבי הסוכה אבל אם בשעה שסיככה הוסיף חבילות הוה כמסכך בחבילות והבין פירוש מן הסמוך לה מה שסמך אחר שנגמרה ופסק כתרווייהו ותימא על מהרש"ל שהבין בטור שפוסק כשמואל דמיירי בסמוך לדפנות אבל לרב מנשיא אפילו אם בשעת עשיית הסוכה הוסיף חבילות נמי שרי. ותמוהין דבריו למאד איך הבין בש"ס כיון דלשמואל דמוקי בסמוך לדפנות מוקי מתניתין דהוסיף אח"כ א"כ איך אמר רב מנשיא אפילו תימא שאין סמוך לדפנות ובאיסורייתא. הא גם לשמואל נמי מצי איירי בסמוך לסכך דומיא דסמוך לדפנות דמיתוקם בהוסיף אח"כ. אלא פשוט דהטור מפרש גם לרב מנשיא איירי כמו לשמואל בסמוך לדפנות. ומשמע להטור כן מלישנא דקאמר אפילו תימא שאין סמוך לדפנות ובאיסורייתא. וא"כ משמע דמתניתין מן הסמוך אדפנות נמי קאי דאל"כ היה מתניתין בסמוך לסכך ולחלק בלשון המשנה דסמוך לה פירושו סמוך לדפנות בלא נארגו ובסמוך לסכך בחבילות דלא משמע לישנא לפרושי בשני ענינים. א"ו מפרש מתניתין כולה בחבילות. ומ"מ לישנא משמע דלא פליג אדשמואל. א"ו בדפנות אין חילוק כלל בין חבילות ובין קנים סמוכים שלא נארגו ומתני' כולה בחד ענינא:
בפירש"י בד"ה שהיא אסורה אפילו בחוש"מ עכ"ל. מה שדייק רש"י אפילו בחש"מ אפשר דקשיא ליה לרש"י למאי דמוקי הסוכה רעועה משום דיושב ומצפה. וא"כ קשה בסוכת החג הא קיי"ל בסוכה (דף כג) דבסוכה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה ד"ה לאו כלום הוא. וא"כ ע"כ מיירי בעומדת ברוח מצויה ורוח שאינה מצויה לא שכיח ולא שייך ביה יושב ומצפה. וא"כ אפילו בלא טעמא דסוכת מצוה אסורה. לכן פירש"י אפילו בחש"מ אסורה ומצי איירי אפילו בסוכה גרופה מטעם מוקצה למצותו. מיהו בלא"ה אין זו דיוק ברש"י. ועפ"ז אמרתי ליישב הסוגיא בכירה ( דף מ"ה ) דמיבעי שם לר"ש בחיטין שזרען בקרקע כו' וא"ל אין מוקצה לר"ש אלא בשמן שבנר בשעה שהוא דולק ופריך ולית ליה לר"ש מוקצה למצוותו ומייתי מהא דסככה בקרומין כו' דלקמן דאסור להסתפק מהם עד מוצאי יו"ט האחרון של חג וממאי דר"ש הוא ומייתי הך דהכא דשוין בסוכת החג בחג שאסורה. והוא תמוה למאד דלמה ליה לאתויי הך דסיככה בקרמים כלל כיון דלא מוכח מיניה מידי כמו שהרגיש רש"י שם. ומה שתירץ רש"י שם תמוה לכאורה דמ"מ מברייתא ראשונה לא מוכח מידי. ולפ"ז י"ל דלהכי ניחא ליה לאקומי ברייתא קמייתא דמהך ברייתא י"ל דלעולם לית ליה מוקצה למצוותו והא דסוכת החג בחג אסורה היינו משום דהכא מוקמינן בסוכה רעועה דדעתיה עלה שתפול. וא"כ י"ל דזה דוקא בסוכה שאינה של מצוה משא"כ בסוכה דמצוה כיון שצריך לה ע"כ דעתו להחזיקה שלא תפול. וכהאי דתנינן בס"פ שואל וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה שלא תוסיף. וא"כ אינו יושב ומצפה עליה לכן אסורה גם לר"ש. לכן מייתי הך דסיככה דת"ק ס"ל דאסורה עד מוצאי יו"ט אחרון של חג. וכיון דלת"ק ודאי אף בחוה"מ אסורה. א"כ כיון דתני ושוין שאסורה משמע דגם בחוה"מ אסורה לר"ש. וא"כ ע"כ הטעם משום מוקצה למצותו. ומזה יש לדייק דיו"ט אחרון לאו בכלל חג הוא. דהא כתבו התוס' שם דלר"ש ודאי ביו"ט אחרון אין שייך מיגו דאתקצאי דהא מתיר מותר השמן שבנר. וא"כ אכתי אינן שוין שהרי לר"ש שרי עכ"פ ביו"ט אחרון. אלא ודאי יו"ט אחרון לאו בכלל חג הוא והכא סוכת החג בחג תני. וא"ש הכל:
בגמ' ואם התנה עליה הכל לפי תנאו. למאי דמוקי רב מנשיא לקמן בסוכה דעלמא. א"כ מוכח בהדיא דמהני תנאי במוקצה מחמת איסור. ותמוה מאוד על המג"א (בסימן תקי"ח סק"ג) שכתב שנ"ל דלא מהני תנאי לרבנן במוקצה מחמת איסור רק לר"ש דביושב ומצפה מהני. מהני נמי תנאי בבריאה ג"כ משא"כ למאן דס"ל מוקצה ואפילו יושב ומצפה לא מהני תנאי נמי לא מהני וקשה איך מפרש הכא אם החלה דע"כ לת"ק הוא דאילו לר"ש בלא תנאי נמי שרי. ואי ס"ל כשיטת התוס' וכמ"ש מהרש"א שסוברין כדעת הרי"ף דמתוקם התנאי לענין סוכה. א"כ י"ל דאפילו לר"ש לא מהני תנאי לענין מוקצה מחמת איסור וכמ"ש התוס' דבשום מקום לא מצינו שיועיל תנאי במוקצה מחמת איסור כיון דברייתא מתפרשת בסוכה דמצוה לא מוכח תנאי כלל במוקצה מחמת איסור. ובמאור כתב דבסוכה רעועה מהני תנאי אפילו לר"י והוא מוכיח לפי שיטתו שפסק כרב מנשיא:
ובאמת נ"ל מלשון הירושלמי שהביא הר"ן בפ' כירה שהביא הרמב"ן ראיה ממנו דמועיל תנאי למוקצה מחמת איסור מדגרסינן בירושלמי אם התנה עליו מותר במה אנן קיימין אי כר' מאיר אפילו התנה אסור דלדידיה כל המיוחד לאיסור אסור אי כר"י כו' אי כר"ש אפילו לא התנה יהא מותר ופרקינן כר"ש ובכוס וקערה ועששית הלכך לדידן דקיימ"ל מוקצה מוקצה מחמת איסור שרי בין בנר של חרס ובין בנר של מתכת שרי עכ"ל הר"ן בשם הרמב"ן. ותמוה לי טובא דאדרבה מן הירושלמי משמע איפכא דדוקא לר"ש דלית ליה מוקצה מחמת איסור ולא אסור אלא בכוס וקערה ועששית שאינו יושב ומצפה שפיר י"ל דמהני תנאי משא"כ לדידן דקיימ"ל כר"י במוקצה מחמת איסור הו"ל כמו לר' מאיר דלא מהני תנאי כיון דגם ביושב ומצפה לא מהני דהא במוקצה מחמת איסור לא קיימ"ל כר"ש ואפילו ביושב ומצפה אסור גם תנאי לא מהני כיון דבמוקצה מחמת איסור קיימ"ל כר"י. גם דברי בעהמ"א שכתב דבסוכה בריאה לא מהני תנאי אפילו לר"ש נסתרין מן הירושלמי שהרי בכוס וקערה דאינו יושב ומצפה מהני תנאי לר"ש. ונהירנא שכבר העירותי בזה בימי חורפי כד הוינא טליא. ונראה שגם דעת התוס' בפ' כירה ( דף מ"ד ) שפשוט להו דלא מהני תנאי במוקצה מחמת איסור בנר והקשו מסוכה. ונראה שסמכו על הירושלמי וס"ל דלר"י לא מהני תנאי ובסוכה רעועה מהני תנאי אפילו לרבנן דאית להו מוקצה:
שם ומי מהני בה תנאי. ע' בספר פ"י שהקשה דילמא מיירי לדפנות דאין אסורין מן התורה. ובאמת כן מבואר ברא"ש שהשיב על הרמב"ם שכתב בין עצי סכך בין עצי דפנות. ומ"ש דהרמב"ם איירי מדרבנן. כבר קדמו בט"ז (ר"ס תרל"ח). ולכאורה היה נראה דהשגת הרא"ש מדשלל הרמב"ם עצי סכך עם דפנות משמע דאיסורן שוה מן התורה מיהו זה אינו דהא הרמב"ם כתב כל שמונת ימי החג. ובשמיני ודאי ליכא טפי מאיסור מוקצה. וא"כ י"ל דמדרבנן אסירי הדפנות ובזה ניחא מה שתמוה בסוגיא דבתחילה פריך שאין להועיל תנאי. והדר פריך ולא מהני בה תנאה וכו'. משמע דיש להועיל התנאי. ולפ"ז ניחא דודאי אם התנה משמע ליה ודאי אכל סוכה קאי בין הסכך בין הדפנות דהא הך דשוין בסוכת החג אסורה הסכך בודאי בכלל. וא"כ התנאי נמי על הסכך קאי. ומשני דאתאן לסוכה דעלמא. ואם התנה קאי ארישא. וא"כ כיון דקאי ארישא ממילא משמע בסיפא לא מהני שום תנאי. דאל"כ הו"ל למיתני הך ואם התנה ברישא ובסופא נמי אדפנות דמהני תנאי. וכיון דקאי ארישא משמע בסיפא לא מצינן לאשמועינן תנאי אפילו אדפנות דאל"כ לישמעינן בסיפא דמהני תנאי אדפנות מיהו אלא ודאי אדפנות נמי לא מהני ואדפנות פריך שפיר מ"ש מנויין דתרוייהו דרבנן. ומשני באומר אינו בודל מהם. ותנאי דברייתא לא איירי באינו בודל. ולא מהני כלל בסוכה דמצוה ולא שייך רק בסוכה דעלמא. ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה אבל ליישב ג"כ לשיטת התוס':
ולפענ"ד תמיהא חזינא בדברי הש"ע (ר"ס תרל"ח) שהעתיק מלשון הר"ן שכתב ואם אחר השיעור הצריך מן הדפנות ונשלם הכשר סוכה הוסיף עוד דופן לא מתסרא אבל אם עשה הרבעתן סתם כולם אסורות ומוקצות ע"כ. ואמת הוא שהוא לשון הר"ן. אבל הוא תמוה דמי גרע דופן רביעי מנויי סוכה שעשאן לאחר הסוכה. וכן לגירסת הרי"ף ולא מן הסמוך ע"ז קאי ושוין דהסמוך לדפנות נמי אסור. הגם שיש לדחוק בכל זה. לפענ"ד הדבר ברור שכוונת הר"ן דלא מיתסרא היינו מן התורה מקרא דחג הסוכות. ואע"ג דסיים הר"ן אם עשה ארבעתן סתם כולם אסורות ומוקצות נא תילף מיניה דאם עשה הדופן הרביעי אח"כ אפילו מוקצה נמי ליכא דא"כ היכא כתב בעשאן סתם כולם אסורין ומוקצות הא מן התורה אסורות דהא הי מינייהו מפקית. אלא כוונת הר"ן דמפרש לשיטת הרי"ף שסובר דאינו בודל מהני אפילו לסוכה דמצוה ומפרש אבל עצי סוכה דכבר חיילא קדושה עלייהו כלומר שלא התנה אתקצאי לז' בע"כ ולא מהני בהו תנאה אחרינא. כמבואר בר"ן לשיטת הרי"ף. א"כ ע"כ אתקצאי דקאמר היינו מן התורה. שע"כ הוקצו ונפרשו לשבעה מן התורה. ואף דהתוס' דייקו דלשון אתקצאי משמע מוקצה. הר"ן לא ס"ל כן. לכן בד"ה ומיהו איכא למידק לא מייתי הר"ן רק דבפ' כירה מוכח דהטעם משום מוקצה אבל מלישנא דאיתקצאי לשבעה לא דייק דמשמעו משום מוקצה דס"ל דהוקצה מן התורה. (כי מוקצה הוא לשון מופרש כמו מוקצה ונעבד) ונ"מ שאם התנה על דופן הרביעי מהני ביה תנאי כמו בנויי סוכה כשהתנה עליהם אינו בודל לא מיתסרא. אבל בהמוסיף דופן ולא התנה עליו ברור דאסור. ודלא כמ"ש בש"ע. ולשיטת הרי"ף כפי מ"ש הר"ן נ"מ דדופן רביעי אינו אסור מה"ת דע"כ נויין אינן מן התורה דמשום ביזוי מצוה הוא. וכן י"ל מלשון התוס' בשם ר"ת שכתבו דאי עביד דפנות שלימות לא אסור רק מטעם איסור מוקצה וקשה הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה. וא"כ כולהו אסירי מן התורה. אלא ע"כ מיירי בגווני שכתב הר"ן שאח"כ הוסיף דופן ואז אסור משום מוקצה:
בתוס' בד"ה אבל כו' יקשה דמשמע הכא כו' היינו מטעם מוקצה כו' עכ"ל. ונראה דעם פירש"י מתיישב הכל דרש"י פירש דאינו בודל לא מהני בסוכה כיון דע"כ בודל מהם משום סתירת אוהל. וא"כ י"ל שפיר בודאי בלא התנה אסורין מן התורה. אבל באומר איני בודל התנה שלא תחול הקדושה שפיר מהני התנאי. וכמ"ש הר"ן לדעת הרי"ף אלא משום דע"כ בודל משום סתירת אוהל ומן התורה ליכא איסור סתירת אוהל דסותר אינו חייב אלא ע"מ לבנות. וא"כ מעיקר דינא דאורייתא שפיר מצי להתנות גם על הסתירה כיון דמן התורה ליכא איסור סתירה אינו אסור רק משום מוקצה. וא"כ ה"ק אבל עצי סוכה אף שהתנה אינו בודל מ"מ חיילא הקדושה על ידו מחמת שבודל מכח איסור סתירה דרבנן וא"כ בלא אמר איני בודל אסורין מן התורה ובאמת באיני בודל אסורין מדרבנן כיון דעיקר איסור סתירה הוא דרבנן:
אלא דהסוגיא דפרק כירה לא א"ש אכתי דמאי פריך לר"ש מהך דסוכת החג אסורה הא בלא התנה אסורה מן התורה. ומ"מ נראה ליישב גם זה דסמך אסוגיא דהכא דבסוכת החג לא מהני תנאי. והנה י"ל ודאי הא דלא מהני תנאי דאיני בודל דביו"ט ע"כ בדיל משום סתירת אוהל מ"מ בחוה"מ היה ראוי שיועיל התנאי דאף דבע"כ בדיל מכח סתירת אוהל ביו"ט מ"מ כי היכא דמהני תנאי בנויין אף שישב ונטפלו לסוכה לא חלה קדושה עלייהו כן ראוי ג"כ שיועיל בגוף הסוכה התנאי דמ"מ מאיסור קדושת סוכה לא בדיל רק כיון דאסור משום סתירת אוהל ובדיל מיניה הוקצה למצותו כל ז' כיון דע"כ בדיל מיניה ולא אהני טעמא דסתירת אוהל לענין קדושת סוכה אלא דכיון דע"כ בדיל מיניה ממילא איתקצאי למצותה. וא"כ י"ל דלרבנן דה"ל מוקצה למצותן לא מהני תנאי כלל כיון דלא מצי למימר איני בודל מכח סתירת אוהל ממילא אף בחוה"מ אסור משום מוקצה למצותו דלרבנן פשיטא דאסור מוקצה למצותו כיון דאיתקצאי ביו"ט ע"כ למצותה משום סתירת אוהל בדיל מיניה. מיהו למאן דלא ס"ל מוקצה למצותו ל"מ הך דבדיל בע"כ משום סתירת אוהל ביו"ט דמ"מ בחוה"מ אין טעם שתאסר שהרי התנה שלא תחול קדושת סוכה עליה ואי משום דבדיל משום סתירת אוהל א"כ עיקר מאי דבדיל משום מוקצה למצותו דהא מן התורה ליכא איסור בסתירה אלא כיון דבדיל מדרבנן משום סתירה ממילא מוקצה למצותו כמו שמן שבנר בשעה שדולק דאיכא תרתי מוקצה למצותו ומוקצה לאיסורו. וא"כ במה שנסתלק איסור סתירת אוהל הרי לא נשאר רק מוקצה למצותו כיון שהתנה איני בודל וא"כ לרבנן פשיטא לן דאפילו בתנאי אסורה כיון דס"ל מוקצה למצותו. והשתא דנקט ושוין משמע אפילו לר"ש לא מהני התנאי אפילו בחוה"מ וא"כ כיון דהתנה דאיני בודל ליכא רק משום איתקצאי למקצת יום טוב שאין התנאי מועיל ליום טוב ממילא איתקצאי לכל שבעה. ומוכח שפיר דס"ל מוקצה למצותו:
וארווח לן בזו הסוגיא דתמוה למה מביא הך דסיככה כהלכתה התם בפרק כירה דפריך עלה ממאי דר"ש היא ומייתי הך ברייתא דהכא דושוין בסוכת החג ולפ"ז ניחא דמהך דושוין י"ל דלא מיתסרא רק בלא התנה ומן התורה אסורה דאי משום מוקצה למצותו י"ל בחוה"מ לא שייך מוקצה למצותו ואינה אסורה רק בלא התנה ובהתנה אפילו לרבנן שריא בחוה"מ אף דביו"ט בדיל משום סתירת אוהל לא איתקצאי לחוה"מ וא"כ תנאי שפיר מהני אבל אחר דמייתי דרבנן ס"ל הוקצה למצותו גם בחוה"מ א"כ ממילא היכי דאין שייך תנאי דאיני בודל אסורה משום מוקצה למצותו אף בחוה"מ. וכיון דתני ושוין משמע גם לר"ש לא מהני תנאי דלמאן דס"ל מוקצה למצותו פשיטא לן דאי איתקצאי ביו"ט למצוה איתקצאי לז'. ופריך שפיר:
בא"ד ותירץ ר"ת כו' אבל אי עביד דפנות שלימות כו' עכ"ל. וקשיא לי כיון דעצי סוכה אסורין מן התורה ובדאורייתא קיימ"ל אין ברירה, וא"כ הי מינייהו מפקת. ואפילו נימא שעשה אח"כ דופן רביעי וכמ"ש הר"ן מ"מ כיון דקיי"ל הזמנה לאו מילתא וא"כ מאי חזית שנכשרת הסוכה בדופן שעשה כבר שמא נכשרת בדופן הנוסף ומאי חזית לעשות ההכשר במה שבנה תחלה שלשה דפנות. וכ"ש דקשה טפי על הרא"ש בפ"ק דסוכה שכתב דהדפנות לא מתסרי מן התורה והסכך אינו אסור רק כדי הכשר סוכה. והוא תמוה יותר דאיך שייך על הסכך יותר מכדי הכשר שהרי כל מה שיש סכך יותר הוא סוכה גדולה יותר והוה כמו עשה שתי סוכות ומהיכא תיתי שיותר אחת שהרי זו סוכה כמו זו. בשלמא על הדופן יש לדחוק שדופן רביעי אין מועיל למצות סוכה אבל מה שהרחיב הסכך לא שייך בו יותר מכדי הכשר דכולה סוכה דמצוה. ולא שייך לומר שאם לא הוסיף היתה כשרה שאין ענין התוספת שהוסיף לומר שהוסיף על הסוכה שהרי סוכה ממש הוא. ואפשר שכוונת הרא"ש הוא שהוסיף בעובי הסכך יותר מן השיעור הצריך דזה שפיר י"ל שלא נאסר. וגם בזה אפשר דאע"ג דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה כיון דיושב תחת הסכך לא נאסר רק כשיעור שיושב תחתיו. מיהו מדברי הב"י (סימן תרל"ח) מוכח דס"ל דאפילו הוסיף על משך הסוכה נמי אינו אסור מן התורה:
ותו תמוה לי על דברי הרא"ש דכיון דפשיטא ליה דדפנות אין אסורין מן התורה א"כ שוב אין לר"ת ראיה לחלק בין הכשר סוכה דקושית התוס' לא קשיא כלל דבפרק כירה שמע ודאי דאדפנות נמי קאי ושוין שאסורה דלא גרע מנוי סוכה שעל הדפנות שאסורין וא"כ עיקר הקושיא ל"ק כלל. והשתא מנ"ל לחלק בין שיעור הכשר סוכה ליותר מן השעור. דבשלמא אי לא מפלגינן בין סכך לדפנות שפיר מוכח כן. אבל בהך חילוקא דמפלגינן בין סכך לדפנות מתיישבת עיקר הקושיא ואיני מוכרח לחלק כלל. ואפשר להליץ בעד הרא"ש כי בלא"ה תמה הב"י בשם המזרחי איך לא ראה הרא"ש דברי התוס' כאן שכתבו בהדיא איסור בדפנות. ונראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' בפ' במה מדליקין אהא דאמרינן שם אבוהון דכולהו דם ולא קאמר עצי סוכה דנפקו מקרא דאסורין ונילוף מיניה ביזוי מצוה. ותירצו דבסוכה דבמסתפק מהם איכא ביטול מצוה. והנה אי אמרינן בסוכה טעמא משום ביטול מצוה א"כ ממילא בדפנות נמי שייך איסור ביטול מצוה. ואין מקום לקושיית הרא"ש דסוכה בסכך קאי דמ"מ נלמד דפנות מסכך כיון דשניהם צריכים למצוה. אלא דקושית הרא"ש מנ"ל דטעמא משום ביזוי מצוה שמא הטעם דגזה"כ שתחול קדושה על הסוכה ואסכך דוקא קאי ולא אדפנות. מיהו לר"ש דדריש טעמא דקרא שפיר י"ל משום ביזוי מצוה וממילא לא מפלגינן בין סכך לדפנות וא"כ התוס' כאן כתבו שפיר דלר"ש דס"ל ג"כ בפ' כירה טעמא דמוקצה. ור"ש דדריש טעמא אין לחלק בין סכך לדפנות. משא"כ הרא"ם קאי לדידן דלא קיי"ל כר"ש בב"מ בפרק המקבל שפיר אין להוכיח מקרא רק הסכך לבד ולא הדפנות. דעל הסכך הוא דחיילא קדושה ולא על הדפנות דיש לומר דאין הטעם משום ביזוי מצוה רק דחיילא קדושה עלה. ואם כן יש לומר דאין איסור בדפנות מן התורה וצריך עיון:
בא"ד ור"י פירש דודאי כ"ז שהסוכה בעמידה כו' אבל כשנפלה כו' וא"כ היה יכול לתרוצי כו' עכ"ל. לכאורה א"צ לדחוק דודאי בלא"ה הסוגיא תמוה דמעיקרא פריך ומי מהני בם תנאה. משמע ליה דלא מהני בה תנאה. והדר ומי לא מהני בה תנאה. ולפיר"י ניחא דודאי אי קאי אסיפא דסוכת החג בחג מהני בה תנאה. משמע ודאי דבכל גווני מהני בה תנאה. דהא סוכת החג בכל גווני משמע אפילו בחוש"מ מהני תנאי ואפילו עומדת דמשמע דתנאי מהני בכל גווני אף דרישא ע"כ איירי בנפלה אף דסתמה הבריות ברישא דר"ש מתיר וע"כ איירי בנפלה. דפשיטא דביו"ט ליכא מאן דשרי למיסתר אהלא. ואם כן סתמא כפירושה דודאי איירי בנפלה דלא ס"ד לאשתרויי ביו"ט סוכה עומדת וסתמא כפירושה דבנפלה איירי. אבל אי קאי אסוכת החג משמע אפילו עומדת מהני בה תנאה. דליכא למימר דמסתמא כשעומדת לא יטול דסתר אהלא דבחוה"מ ליכא סתירת אוהל. לכן מוקי ארישא. וכיון דקאי אשאר יו"ט ע"כ בנפלה איירי דסתירת אוהל פשיטא דאסור ביו"ט. והשתא דע"כ ארישא קאי ורישא בנפלה מיירי א"כ מוכח מדלא נקט בסיפא דסוכת החג אף דסתמא הו"א אפילו בעומדת מ"מ הו"ל לאשמועינן בהדיא ואם נפלה והתנה הכל לפי תנאו דהוה קאי בין איו"ט ובין אסוכה דמצוה. א"ו סוכה דמצוה לא מהני בה תנאה בשום אופן אפילו נפלה ופריך שפיר מנויי סוכה דמהני בהו תנאה ומשני באומר איני בודל הוא דמהני. וברייתא לא מיירי בסך תנאה ושפיר קאי אסוכה דעלמא. וא"כ ממילא ארישא קאי וסתמא בנפולה דליכא סתירת אוהל. והא דלא תני בנפלה אפילו בסוכה מהני תנאה דשאר תנאי לא מהני רק איני בודל. ובסוכת החג לא שייך כיון דבדיל וחיילא קדושה עלה ממילא איתקצאי לשבעה:
ועפ"ז יש ליישב לשון התוס' שבת (דף מ"ה) בד"ה ואם התנה וכתבו וז"ל בריש המביא פריך עלה ומוקי בסוכה רעועה ונפולה עכ"ל. והוא תמוה דהא אהא דאם התנה ל"ק כלל אי קאי אסוכת החג י"ל דמיירי בחוה"מ ולא מקשינן כן ארישא בסוכה דעלמא דר"ש מתיר. ומה ענין זה לשם. ולפ"ז נראה דכוונת התוס' ליישב הא דמקשו דילמא מדאורייתא אסורה. וע"כ הקושיא דפרק המביא דפריך ולא מהני בה תנאה היינו משום דדילמא דרישא איירי בנפולה. וא"כ כוונת התוס' דע"כ הש"ס סמך על הא דמוקי פרק המביא בנפולה משמע דסוכת החג אפילו נפולה אסור. להכי דחק שפיר דאסר מכח מוקצה למצותו דכיון דקאי ארישא בסוכה דעלמא ממילא משמע דבסוכה דמצוה לא מהני תנאי אפילו נפלה דאל"כ ליתני נמי בסיפא בסוכת החג תנאי בנפלה דומיא דרישא. ובהכי ניחא ג"כ הסוגיא דפרק כירה דדייק מהך ברייתא דר"ש ס"ל הוקצה למצותו וקשה דלמא מייתי בלא נפלה ואסורה מן התורה. ולפמ"ש ניחא דכיון דרישא דר"ש מתיר. ולפ"ז פריך שפיר דמשמע דומיא דרישא אפילו בנפלה אסור:
ודע כי הרי"ף לא הביא הך דאתאן לסוכה דעלמא. וכתב הרמב"ן שגירסתו דאינו בודל מהני אפילו לסוכה דמצוה רק שאר תנאי לא מהני. וכתב הרמב"ן דה"ק אבל עצי סוכה דאמרן אסורין בהנאה כל שבעה כשחלה קדושת סוכה עלייהו דהנהו בין קיימת בין נפולה אסורין שע"כ איתקצאי למצותה כל ז' ואע"פ שהתנה עכ"ל. משמע מדבריו דבלא התנה אסורה מן התורה. וקשה איך יפרנס הסוגיא דפרק כירה דדייקינן דר"ש ס"ל מוקצה מחמת מצוה. ונראה דהרמב"ן לשיטתו אזיל שהביא הר"ן בשמו דעצי סוכה אסורין כל ז' מן התורה כחגיגה ונויי סוכה אסורין משום ביזוי מצוה וביו"ט אחרון אסורה משום מוקצה למצותה. וא"כ ע"כ לומר הקושיא פרק כירה דמשמע שאסורין אפילו ביו"ט אחרון. ומזה דייקינן דס"ל לר"ש מוקצה למצותה. ובהכי ניחא דלא מקשו בפשיטות מברייתא דושוין בסוכת החג בחג שאסורה דר"ש ס"ל מוקצה למצותה. ולפ"ז ניחא די"ל דלא קאי רק אז' ימי החג לחוד וביו"ט אחרון אין שום איסור. ולהכי מייתי הך דאסור בנויי סוכה עד מוצאי יו"ט אחרון של חג. וא"כ כיון דת"ק ס"ל דביו"ט אחרון אסורה משום דאיתקצאי למצותה א"כ כיון דתני בהך ברייתא ושוין מוכח דר"ש ס"ל ביו"ט אחרון נמי אסורה וא"כ ע"כ דס"ל מוקצה למצותה ודייק שפיר. ולפ"ז משמע דגם יו"ט אחרון בכלל חג הוא דהא סוכת החג בחג קתני. וע"כ הקושיא דביו"ט אחרון משמע נמי דאסורה. אלא דיש לתמוה על הרמב"ן דהא כבר הוכיחו התוס' שם דר"ש לית ליה מיגו דאיתקצאי דהא מתיר מותר השמן שבנר וכתבו דיו"ט אחרון לא אתיא כר"ש. וא"כ תימא לדברי הרמב"ן איך מוכח דר"ש ס"ל מוקצה למצותה דהא מתיר מותר השמן לית ליה מיגו דאיתקצאי. ונראה דהרמב"ן ס"ל דודאי ר"ש ס"ל נמי בסוכה מיגו דאיתקצאי. והא דשרי מותר השמן שבנר ולא אמרינן מיגו דאתקצאי י"ל משום דכיון דנשאר השמן איגלאי מילתא דלא הוקצה זה הנשאר. דהא קיי"ל בדרבנן יש ברירה. וא"כ הוברר הדבר למפרע שהנשאר לא שייך למצוה משא"כ בסוכה דהוקצה למצוה הסוכה בעצמה ס"ל גם לר"ש מוקצה למצותו. וא"כ שפיר י"ל דמושוין משמע דאפילו ביו"ט אחרון ס"ל דאסור משום מוקצה למצותו. ושפיר מוכח דסבירא ליה מוקצה למצותו:
ויותר נראה לי דהרי"ף לפי גירסתו דגרס אין נוטלין עצים מן הסוכה ולא מן הסמוך לו. וא"כ י"ל דודאי מן התורה אינו אסור רק שעור שצריך לסוכה אבל מה שזרק אח"כ לסכך או לדפנות כיון שלא נתכוין בשביל סוכת מצוה דלמצוה לא צריך טפי ממה שהיה מעיקרא אינו אסור מן התורה דאף שבטל לגבי הסוכה לענין סתירת אוהל מ"מ לענין קדושה לא בטל מאחר שכבר היה לו הכשר סוכה ואין זה אלא לעבות או לחזק אלא מיהת כיון שנטפל למצוה הרי הוא כמו הסוכה דהוה מוקצה למצותה שהרי בטלו לסוכת מצוה ונעשה מוקצה למצותה. א"כ אין להועיל בה תנאי שהרי כל עיקר איסורו של הסמוך בשביל שבטל לגבי הסוכה ונעשה מוקצה לעיקר הסוכה דמצוה. א"כ אין טעם שיועיל בה תנאי יותר מן גוף הסוכה שצריך להכשר. והדר פריך כיון דקאמרת דמאי דבטל למצוה דין סוכה יש לו שאין יכול להפקיע קדושתה. א"כ בנויין אמאי מועיל תנאי. ומשני באומר איני בודל מהם כל בין השמשות. ואם כן שפיר קאי אסמוך. ובקאמר איני בודל לא ביטל הסמוך לגבי סוכה ולא נעשה מוקצה לה. ובזה א"צ לדחוק כמ"ש אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו איתקצאי לשבעה כמ"ש הרמב"ן. אלא דה"פ דודאי מאי דביטל לגבי סוכה לא מהני בה תנאה דכיון דהתנה לא ביטלה לסוכה כלל ולא חל קדושה עלייהו אבל עצי סיכה עצמה דחלה קדושה עלייהו דמה שצריך לסוכה דמצוה ע"כ חלה קדושה עלייהו ולא שייך לומר תנאי דאינו בודל שהרי צריך לסוכה דמצוה וע"כ בדיל מיניה לכן איתקצאי לשבעה דכיון שרוצה לצאת בה ע"כ בדיל מינה לכן איתקצאי לשבעה. וא"כ גם להרי"ף לא מהני תנאי אגוף הסוכה:
ועפי"ז אמרתי ליישב דברי הרי"ף בסוכה (דף ט') שהקשה עליו הבעל המאור שפסק בציצית שצריך לשמה. ובתפילין משמע דפסק כחכמים דא"צ עיבוד לשמה ותירץ הרמב"ן די"ל בציצית שאני דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך. וסוגיא דמנחות דפליגי רב ושמואל בעשאה מן הסיסין וקאמר כתנאי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בתפילין אם צריך עבוד לשמן ורשב"ג ס"ל דבעי עבוד לשמן ס"ל כרב הסוגיא דהתם ס"ל דבסברא פליגי דלרב בכל מצות בעינן לשמה. ותמה עליו הר"ן בפרק השולח דא"כ תיקשי סוכה ישינה דב"ה מכשירין. ועפי"ז י"ל דבלא"ה הקשו התוס' בסוכה דקאמר התם בסוכה כתיב לך להוציא את הגזולה. והקשו התוס' הא בלא"ה הוה מהב"ע. והניחו בקושיא. ונראה ליישב דבלא"ה בפרק לולב הגזול דפליגי ר"א ורבנן בסוכה גזולה והמסכך בר"ה דר"א פוסל וחכמים מכשירין וקאמר מחלוקת בתוקף אח חבירו והוציאו מסוכתו דר"א לטעמיה כו' וחכמים לטעמייהו דס"ל קרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא. ויש לדייק בלשון שתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו ולא קאמר בפשיטות שגזל סוכת חבירו. לכן נראה דודאי יש לפרש הא דכתיב חג הסוכות לה' ודרשינן שחל שם שמים עליו יש לפרש דלא סגי בסוכה רק שיהיה שם שמים חל עליו ובענין אחר לא הוי סוכה של מצוה כמו קרבן שאם אינו מקדישו אינו קרבן. או י"ל דקרא גלי שחלה קדושה על הסוכה מ"מ לאו לעיכובא מצות סוכה הוא דאפילו אינה אסורה מ"מ יוצא ידי מצות סוכה. וא"כ י"ל דקרא אתי להוציא גזולה ר"ל אע"ג דקרקע אינה נגזלת ולא מצוה הבאה בעבירה מ"מ א"א שיחול ש"ש עליו להאסר שהרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וממילא כיון שאין שם שמים חל עליו ממילא אינו יוצא ידי מצות סוכה וא"כ י"ל להכי קאמר בתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו בהא חכמים מכשירין דכיון שכבר ישב בה ממילא כבר חל ש"ש עליו לכן שפיר יצא כיון דקרקע אינה נגזלת. משא"כ אם עדיין לא ישב בה חבירו כיון דלא נאסרה עדיין וע"פ הגזלן לא יחול ש"ב עליו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אינו יוצא גם כן. וא"ש:
מיהו למ"ד הזמנה מילתא היא הדרא קושיית התוספות לדוכתה הא הו"ל מצוה הבאה בעבירה. ואין לומר שעדיין לא ישב בה וע"י הגזלן לא נאסרה דמיד בשעת הזמנה נאסרה. וצ"ל דמשכחת לה בשלא עשאה לשם חג כלל דאפילו הזמנה ליכא. ושפיר י"ל דקמ"ל דלא נאסרה ע"י הגזלן לכן אינו יוצא בה. והנה מבואר בפרק נגמר הדין דאביי ורבא פליגי אי הזמנה מילתא הוא מייתי גם כן פלוגתא דרשב"ג ורבנן ומאן דס"ל דלא בעינן עיבוד לשמה ס"ל הזמנה לאו מילתא לא חיישינן לעיבוד. והשתא א"ש דברי הרמב"ן דלמאי דס"ל בסוגיא דמנחות (דף מ"ב) דרב ושמואל פליגי בסברא. א"כ פלוגתייהו אם הזמנה מילתא:
ומאן דס"ל דלא בעינן ציצית לשמה הוא משום דס"ל הזמנה לאו מילתא. ומאן דבעי לשמה ע"כ ס"ל הזמנה מילתא. וכיון דס"ל הזמנה מילתא וקשה הא הו"ל מצוה הבאה בעבירה. וע"כ לומר דקמ"ל דלא נאסרה ע"פ הגזלן ובגזל קרקע דליכא מצוה הבאה בעבירה. וקשה הא נאסרה משעת הזמנה. וע"כ איירי בסוכה שלא הוזמנה כלל. ואם כן ממילא מוכח דלא בעינן סוכה ולשמה. דאם הוזמנה ליכא למימר דמיירי בקרקע דהא בקרקע ליכא גזל:
בא"ד וא"כ היה יכול לתרוצי כו' מה חג אבל כשנפלה מותרין אלא האמת משני כו' עכ"ל. כוונת התוס' דעצי סוכה שנפלו נמי לא מהני בהו תנאי. ומטעם שפירש"י שע"כ בודל מהם בין השמשות משום סתירת אוהל לכן לא מהני תנאי. וא"כ בנויין שפיר מהני תנאי אפילו לא נפלו כיון דאמר איני בודל וליכא סתירת אוהל באוכלין כמ"ש התוס' לעיל ריש עמוד זה. ובטור (סימן תרל"ח) כתב ולחד תירוץ התוספות אפילו בנויין לא מהני תנאי רק אחר שיפלו ע"כ. ולא ידעתי לאיזו תירוץ כיון דכיון דאמר איני בודל לא חל קדושה עלייהו ואפילו בלא נפלו מותרין דמה חילוק בין נפלו ללא נפלו. ואי ס"ל דבלא נפלו איכא ביזוי מצוה ולא מהני תנאי לאסתפוקי מינייהו קשה א"כ בפרק במה מדליקין (דף כ"ב) דמייתי מנויין דטעמא משום ביזוי מצוה. וכתבו התוספות דע"כ טעמא משום ביזוי מצוה דמוקצה אינו אסור בחוה"מ. וא"כ ע"כ מיירי בלא נפלו דבנפלו ליכא ביזוי מצוה ואם כן מוכח דתנאי מהני אף בביזוי מצוה. שהרי אמר בסיפא ואם התנה הכל לפי תנאו. מוכח דמהני תנאה בביזוי מצוה. בפרט לפי מה שכתב המהרש"א בפ' ב"מ דבנפלו בחוה"מ שרי באמת. וא"כ ע"כ ברייתא דאסרה היינו בלא נפלו. הרי בהדיא דמועיל תנאי אפילו בלא נפלו דכיון שהתנה שאילו בודל מהם לא הקדישן לסוכה כלל:
הן אמת שדברי המהרש"א תמוהים אף שנראה ג"כ מהגהות הרא"ש מ"מ תקשי הסוגיא דפ' כירה דמייתי מהך סיככה כהלכתה ראיה דס"ל מוקצה מחמת מצוה. והשתא תקשי הא קתני עד מוצאי יו"ט אחרון של חג ע"כ בלא נפלו דבנפלו בחוה"מ לפי הגהת מהרש"א מותר. וכיון דבלא נפלו איירי לא מוכח מינה מוקצה מחמת מצוה. די"ל טעמא משום בזוי מצוה. לכן הדבר ברור שהגירסא שבתוס' נכונה שאסורין אפי' נפלו בחוה"מ. וביאור הדברים דודאי קושית התוס' דמבואר בשבת פרק כירה דאסור משום מוקצה למצותה. והיינו כמ"ש הפוס' פרק כירה שמן המטפטף אסור ג"כ משום מוקצה למצותה. וא"כ לא צריך טעם בזוי מצוה. ותירצו ע"ז דבחוה"מ לא שייך דהוא חול ומה שאסור בשבת הוא לפי שהקצהו למצות שבת ולאו דעתיה עליה. וזה לא שייך בחול המועד אי לא הוי שייך בזוי מצוה אבל כיון דשייך בזוי מצוה ונאסר לפי שהוקצה למצותו ומופרש למצוה. הנה מצינן שגם נר חנוכה אסור אפילו מה שנשתייר משום מוקצה למצותה. וכמ"ש התוס' פרק כירה (דף מ"ד) בד"ה שבנר. הרי בהדיא דאף בחול אסור משום מוקצה למצותה. אבל הדבר ברור שבענין מוקצה למצותה נמי יש חילוק דמה שהוקצה משום שנאסר ליהנות מדבר שהוקצה והפריש למצוה משום בזוי מצוה נעשה כעין הקדש לגמרי ואסור ליהנות ממנו כעין נר חנוכה שנותר ממנו מן השעור שאסור אפילו לאחר חנוכה. אלא דבסוכה לא שייך לאסרו לעולם שמסתמא לא אתקצאי רק לזמן החג. נמצא אי לאו טעמא דבזוי מצוה. לא שייך לאסור בחוה"מ שא"צ הכן רק ביו"ט בשביל שאין דעתיה עליו. אבל כשהאיסור משום בזוי מצוה. הרי לא היה דעתו ליהנות ממנו אף בחוה"מ משום בזוי והקצהו לגמרי למצוה. לכן אפילו נפלו אסור כמו נר חנוכה שהרי עדיין המצוה עליו ואינו מצפה שתפול נמצא שע"י בזוי מצוה נעשה מוקצה אפילו בחוה"מ שטעם מניעתו שימנע ממנו מטעם בזוי שייך נמי בחוה"מ. לכן אפילו נפלו בחוה"מ נמי אסור שמחמת בזוי מצוה נעשה מוקצה למצותו גם בחוה"מ ואפילו נפל בחוה"מ אסור דלא גרע ממותר נר חנוכה. ודברים אלו ברורים למשכיל על דבר אמת לאמיתה של תורה. ודלא כנראה מהגהות אשר"י ומהרש"א. ולפ"ז ל"ק על הטור מה שהקשיתי דשפיר מיירי הא דאם התנה בנפלו ואסורין מכח מוקצה מחמת בזוי מצוה. ומ"מ לא ראיתי שום רמז בתוס'. ושום הכרח שלא יועיל תנאי בנויין אפילו לא נפלו. והרי הרי"ף סובר אפילו בסוכה גופה מהני תנאי לפירושו של הר"ן. וכן הרמב"ם כתב סתם דתנאי מהני בנויין. משמע אפילו לא נפלו. וכן דעת כל הפוסקים:
גם בלשון התוס' בשם ר"ת בפרק ב"מ ראיתי גמגום דהקשו דמאי מקשי מעצי סוכה שאסורים מן התורה על נויין וכתבו וז"ל והשיב ר"ת דבין נויי סוכה בין עצי סוכה היתרים על הכשר סוכה לא אסורי רק משום ביזוי סוכה או מוקצה. והמקשה דפריך מנויי סוכה אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר ומשני באומר איני בודל כו' וכן על עצים היתירים על הכשר סוכה מהני בה פנאי אבל כדי הכשר סוכה חיילא קדושה מן התורה ולא מהני תנאה כו' עכ"ל. ודברי ר"ת צריכים ביאור דכיון דהמקשה לא ידע שיש חילוק בין כדי הכשר ליותר מכדי הכשר הוה ליה לתרץ זה החילוק ול"ל למימר איני בודל. ועוד מי הכריח לר"ת לנוד מפירש"י דבעצי סוכה לא שייך איני בודל דע"כ בדיל משום סתירת אוהל. וא"כ דוקא בנויין מהני תנאי שאין בהם משום סתירת אוהל משא"כ בעצי סוכה אפילו יותר מכדי הכשר מ"מ לא שייך איני בודל משום סתירת אוהל. מיהו אחר העיון נראה כוונת התוס' דנויין דמיין ליותר מן הכשר סוכה להכי פריך מנויין על סוכה. ובס"ד ס"ל דאין לחלק. ואביי ורבא משום דס"ל לפי האמת דגם בנויין לא מהני שאר תנאי רק איני בודל והוצרכו לומר דמיירי באיני בודל. ולפי שאם נפרש כפירש"י דבעצי סוכה לא שייך איני בודל א"כ הרי אין מי שיחלוק על סברת המקשה שאין חילוק בין שיעור סוכה להיותר מן ההכשר. לכן מפרש ר"ת שזה החילוק נבלע בשינויא דאביי ורבא דלכך לא מהני בעצי סוכה משום שאסורין מן התורה וא"כ לר"ת מהני ג"כ תנאי אפילו על היותר מהכשר מן הסוכה עצמה כ"ש בנויין. ומה שהעתיק הב"י דברי הר"ן שכתב דלא מהני תנאי בנויין. קיצר במקום שהיה לו להאריך. כי המעיין בר"ן יראה שכוונתו רק על תנאי בעלמא שישתמש בהם. אבל תנאי איני בודל ודאי מהני:
ועיין פירש"י שבת פרק כירה שכתב ג"כ ז"ל. ומהך דתני רבי חייא בר"י הו"ל לאתוביה ברישא אלא ניחא ליה לאתובי מברייתא דר"ח ור"א. ותמוה דהא מהך לא קשיא כלל. ונראה דבלא"ה הקשו התוספות שם דהו"ל למימר טפי אין מוקצה אלא גרוגרות וצמוקים לכן נראה דודאי לא מצינו פלוגתא רק במותר השמן שבנר. ואי ר"ש לית ליה רק באיכא תרתי מוקצה למצותו ומוקצה לאיסורו. א"כ גם לחכמים לא מצינו רק דס"ל מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. א"כ רבנן נמי לא ס"ל מוקצה למצותו לחוד וא"כ ממילא מר"ש נשמע לרבנן דכיון דלר"ש אין מוקצה רק בשעה שהוא דולק א"כ ממילא לרבנן לא פליגי רק במיגו דאתקצאי אבל מוקצה למצותו לחוד גם רבנן לא ס"ל. וא"כ לא מצי אמר גרוגרות וצמוקים. דהא לא מוכת לרבנן דלא ס"ל מוקצה למצותו דודאי רבנן ס"ל כל מוקצה. אבל מדאמר בהך פלוגתא דטעמא דר"ש משום דאיכא תרתי נשמע דגם רבנן לא ס"ל מוקצה למצותו. וא"כ לרבנן שפיר פריך דעכ"פ מוכח מברייתא דנויי סוכה דס"ל מוקצה למצותו. אלא דבעי לאתובי נמי לר"ש מברייתא דר"ח ב"י דאפילו ר"ש אית ליה מוקצה למצותו. וא"ש. וניחא בזה מה שהקשה בני הנבון אהרן שי' הא איכא נמי גרוגרות וצמוקים לר"ש. ולמ"ש ניחא דאפלוגתא דר"ש קאי דלא אמר רק משום דאיכא תרתי אסר ר"ש. וממילא גם לרבנן לא אמרינן מוקצה למצותו לחוד:
ועוד אמרתי ליישב דנקט גרוגרות וצמוקים דודאי הא דבעי חטין שזרען ובצים שתחת תרנגולת הוא משום דחיה בידים. וא"כ נראה דשמן שבנר בשעה שדולק לא גרע מדחיה בידים. והשתא קאמר דבכי הא נמי לא ס"ל רק משום הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו א"כ ממילא דלא ס"ל מוקצה אפילו בדחיה בידים. וא"כ י"ל דמהא מוכח ליה דלא ס"ל הך מוקצה דחטין שזרען כו'. ושפיר נקט שמן שבנר שזה ענין פשיטות האבעיא:
עוד פירש"י בפרק כירה על ברייתא דסיככה כהלכתה ועיטרה בקרמים דליכא למימר משום סתירת אוהל דבחוה"מ ליכא סתירת אוהל משמע דס"ל בנויין שייך נמי סתירה. ולכאורה סותר מ"ש בביצה דבעצי סוכה לא מהני תנאי דע"כ הוא בודל משום סתירה וא"כ גם בנויין לא יועיל תנאי. מיהו אין זה סתירה דכוונת רש"י בסתמא ביטלן לסוכה. משא"כ בהתנה איני בודל ליכא סתירה דלא בטלי לסוכה. וניחא בזה קושית התוס' שהקשו לר"ש תקשי עד מוצאי יו"ט אחרון. ולפמ"ש לק"מ דביו"ט אחרון בלא"ה אסור משום סתירה. וכבר אמרתי זה בילדותי בימי חורפי מיהו התוס' נראה דסבירא להו דבנויין לא שייך סתירת אוהל ודו"ק: